ר' יחיאל ב“ר יקותיאל ב”ר בנימין הרופא ממשפחת הענוים היה אחד מחכמי איטליה של המאה הראשונה לאלף הששי. ונראה שהיה מתושבי רומא, כי רוב בני משפחת הענוים ישבו ברומא.

פרטים מתולדותיו כמעט שאינם ידועים לנו, לכן נדון פה רק על ספריו, העתקותיו ופיוטיו.

הוא ידוע לנו בראש וראשונה בתור מחבר “מעלות המדות”, ספר מוסר שנתחבב על קהל הקוראים ונדפס במהדורות שונות. הערכה של הספר וליקוט מובחר ממנו, נמצא בספרו של מ' גידמן על תולדות החינוך¹.

הספר נדפס לראשונה בקושטא (שנת ער"ב), בשם “בית מדות”, ודפוס זה הוא יקר המציאות. בשם “מעלות המדות” נדפס הספר לראשונה בקרימונה בשנת שי“ו². כל המהדורות שהופיעו אחר כך נדפסו בשם “מעלות המדות” על פי דפוס קרימונה. מה הוא השם המקורי קשה לדעת, אך נראה שהשם “מעלות המדות” הוא השם שקרא לו המחבר, שכן הוא נזכר בשיר שבראש הספר בדפוס קרימונה, ואילו השם “בית מדות” נזכר רק בהקדמת המו”ל של דפוס קושטא. נראה שלפני המהדירים היו כתבי יד שונים, וקרוב לשער ששניהם הדפיסו לא מכתב היד המקורי של המחבר אלא מהעתקות שונות, כי גם בכתב היד שהיה לפני המדפיס בקרימונה חסר היה פיוט־חתימה המתחיל “אני גבר בסבות הזמנים” הנמצא בכתב יד של הספריה הממשלתית בברלין וחלק ממנו נדפס (השווה להלן, בדברי על הפיוטים)³ .

עובדה זו יוצרת את הצורך במהדורה מדעית מעובדת על יסוד שתי המהדורות הראשונות עם ציון המקורות שהמחבר השתמש בהם, הן אלה שהוא מזכיר במפורש והן אלה שלא מצא לנכון להזכירם, ובין אלה ישנם גם מקורות לועזים, כדרך חכמי איטליה בתקופה ההיא. למהדורה החדשה יש להוסיף גם את פיוט־־החתימה שהזכרנו, החסר בשתי המהדורות.

ר' יחיאל היה מתעסק בהעתקת ספרים, וכנראה היה חי על עבודתו במקצוע זה. הוא היה בעל כתב יד יפה וברור, אבל היה מהיר ונחפז בעבודתו. לכן יש כמה ליקויים בהעתקותיו. לעומת זה לא היה מעתיק רק את מה שמצא לפניו אלא היה גם מגיה ומתקן ומוסיף העתקות מספרים אחרים השייכים לאותו ענין, ולפעמים גם הוספות מדעתו, לרוב בלי הזכרת שמו, ורק לעתים רחוקות ציין את הוספותיו: “אני יחיאל הסופר”. כדאי להביא כאן קטע מדבריו בנוגע לעבודתו בהעתקת התלמוד הירושלמי: “העתקתי מספר משובש ומוטעה הרבה עד מאד, ומה שיכולתי להבין ולהשכיל בו הגהתי כפי עניות דעתי, ויודע אני שלא הגעתי לתכלית השבושים והטעויות אשר מצאתי בהעתק ההוא ואפי' לחציים, לפיכך הקורא בספר הזה וימצא בו שיבושים וטעויות ידינני לזכות ואל יתלה כולם עלי, והשם ברחמיו יסלח זדוני וינקני משגיאותי”⁴.

ר' יחיאל בהעתיקו את הירושלמי, הציל אותו לדורות הבאים, כי הדפוס הראשון של הירושלמי (ויניציאה רס“ג – רס”ד בערך) נדפס על פי העתקתו. גם בין כתבי היד העתקתו של ר' יחיאל היא ההעתק הכי שלם מהירושלמי שיש לנו, והוא כתב יד ליידן. על כתב־יד ליידן של הירושלמי כתבו חכמים שונים. ביחוד טפל בו י“נ אפשטיין ובהזדמנויות שונות⁵ השתדל להראות שעדיין יש ערך גדול לכתב יד ליידן בחקירת הירושלמי. אפשטיין סיכם את דבריו במאמר מיוחד שנדפס בתרביץ, שנה ה' (עמ' 272–257) ושנה ו' (עמ' 55–38) וחבל שהמאמר לא נגמר כולו בדפוס. הרב ש. ליברמן במבוא לירושלמי כפשוטו (עמ' טז) מקטין את ערכו של כתב יד ליידן. בזמן האחרון מטפל הרב מי”ל זקש בחיבור דקדוקי סופרים לתלמוד הירושלמי על פי כתב יד ליידן, לפי דוגמת דקדוקי סופרים לתלמוד בבלי שנתחבר על פי כתב־יד מינכן, וכבר פירסם מחברת ראשונה למסכת ברכות (ירושלים תש"ג).

כתב יד הנמצא בבית המדרש לרבנים בניו־־יורק והכולל פירושים שונים למסכתות שונות הוא גם כן מעשה ידיו של ר' יחיאל בן יקותיאל. כתב יד זה נתגלה ע“י צ”פ חיות והוא פרסם מתוכו את “פירוש מסכת משקין לרבנו שלמה בן היתום” (ברלין תר"ע). במבוא מסר חיות כמה פרטים חשובים על כתב היד ודרכי עבודתו של המעתיק. המעתיק הוסיף כמה הוספות משלו מבלי לקרוא את שמו עליהם, ורק במקום אחד בפירושו של רבנו שלמה בן היתום, כתב: “ולי הסופר יחיאל ב”ר יקותיאל נראה…", ועל יסוד זה החליט חיות שהמעתיק הוא ר' יחיאל בעל “מעלות המדות”.

על פירוש למסכת תענית הנמצא באותו כתב־יד פרסם חיות מאמר ב“הקדם” שנה ב, חוברת 2–1, עמ' 120–117. פירוש שני למסכת משקין הנמצא באותו כתב היד פרסם הרב מי"ל זקש (ירושלים התרצ"ט).

בכתב־־יד הנמצא במילאנו וכולל פירושים שונים לכתובים, נמצא רשום: “אני יחיאל ב”ר יקותיאל בר בנימין הרופא ממשפחת הענוים כתבתי זה הפירוש של תילים ואיוב ומשלי ודניאל ועזרא לר' יואב פוסקו ב“ר בנימין ב”ר יואב נ“ע, והשלמתיו בליל ב' בד' ימים לחודש כסלו שנת ה' אלפים ומ”ה לבריאת עולם"⁶.

בין כתבי־־היד שהועתקו על ידי ר' יחיאל יש לכלול גם את הספר “תניא רבתי”, אך ענין זה זקוק לבירור מיוחד: הספר תניא נדפס לראשונה בשנת רע"ד במאנטובה בשם “מנהג אבות ספר תניא”. השם “תניא” הוא כנראה על שם התחלתו. הכינוי “רבתי” נוסף רק בדפוסים האחרונים, אחרי שנתפרסם ספר “תניא” להרב מלאדי, וכדי להבדיל ביניהם כינו את “תניא” הראשון “רבתי”⁷.

שם המחבר לא נזכר בספר, ורק פעם אחת נמצא: “אני יחיאל הסופר”. היו חכמים שיחסו את הספר לר' יחיאל בן הרא“ש, ומדפיסים זריזים הזדרזו וכתבו בשער הספר באותיות גדולות, כי מחברו הוא “רבינו יחיאל אחי רבינו יעקב בעל הטורים”, ואף הוסיפו שכך “בא לנו בקבלה איש מפי איש”, וכי “וכן נזכר בחיבור זה כמה פעמים (?!) ואני הסופר יחיאל”. אך כבר בעל קורא הדורות והחיד”א הוכיחו כי אין כל יסוד לדעה זו, ובעל קורא הדורות הביע את ההשערה כי מחבר ה“תניא” הוא ר' יחיאל בעל ספר מעלות המדות, קרובו של בעל “שבלי הלקט”. השערה זו מיוסדת על השם “יחיאל הסופר” ועל כמה קטעים בספר “תניא” שבהם נזכרים כמה חכמים ממשפחת הענוים. אך כבר הראה הר“ש בובר במבוא לשבלי הלקט השלם (וילנא תרמ"ז), שהקטעים הללו אינם מקוריים בספר התניא אלא מועתקים מספר שבלי הלקט, ואי אפשר להביא מהם ראיה לזהותו של מחבר התניא. אך אין ראיה שר' יחיאל הוא מחבר ספר התניא. מתקבל על הדעת שהוא מעתיק התניא, וכדרכו בהעתקותיו הוסיף כמה הוספות ממה שלקט מספרים שונים, וכמו שעשה בהעתקת פירוש משקין לר”ש בן היתום, שבמקום אחד השאיר את שמו לזכרון “יחיאל הסופר” כן עשה גם בתניא.

והנה הר"ש בובר במבוא (שם, עמוד 24) מאשים את מעתיק ספר התניא בהאשמות קשות. הוא כותב “והנה המעתיק הזה העלים את המקור אשר ממנו שאב ועשה עצמו כאילו הוא הוליד את הספר, והוא בעצמו ראה את דברי הגאונים והקדמונים שהביא וכתב עליהם “מצאתי”, אולם כל דבריו מתחלתם ועד סופם הם דברי הרב בעל שבה”ל והוא הביא דברי הגאונים והקדמונים אלה, ומה שנפלא עוד יותר הוא, כי הרבה פעמים מביא שם הספר שבלי הלקט וכו' ".

והנה מה שכתב בובר, שהמעתיק “עשה עצמו כאילו הוא הוליד את הספר”, זה אינו מתאים למציאות, כי הלא הוא לא קרא את שמו על הספר, ואפילו את ההוספות לא קרא על שמו, וכשהוא רשם פעם אחת את שמו, הוא מכנה את עצמו רק בכינוי “סופר” ולא בתור מחבר.

בובר מאשים גם את המעתיק שבכוונה שינה את שמות החכמים הנזכרים בשבלי הלקט והשמיט בכוונה את כינויי הקורבה שבין החכמים השונים ובעל שבלי הלקט, כדי שלא יכירו את מקורו, ועם זה המעתיק גם מזכיר את ספר שבלי הלקט ואת מחברו, “וזה דבר זר ומתמיהה”.

כדי לישב תמיהה זו באתי לידי השערה, שר' צדקיה חבר את ספר שבלי הלקט בשתי מהדורות, את המהדורה הראשונה חבר בעילום שם, וכדי שלא יכירו מי הוא המחבר, לא קבע בספרו את היחס שלו להחכמים שהוא מזכירם בספרו. הוא גם לא חלק עדיין את הספר לערוגות ולשבלים ולא היה לכן יסוד לקרוא לו בשם “שבלי הלקט”, ואולי בכלל לא קרא שם לספרו במהדורה הראשונה (כמה רמזים על קיומה של מהדורה ראשונה ניכרים גם בספרו של ר' צדקיה הידוע בשם שבלי הלקט חלק שני), ורק בהמשך הזמן החליט ר' צדקיה לסדר מהדורה שניה מספרו, חלק אותו לערוגות ושבלים, קבע את השם “שבלי הלקט” וכתב בראש הספר את שמו בתור מחבר. אז גם קבע את היחס שבינו ובין החכמים שהזכיר בספרו. בתקופת הזמן שבין שתי המהדורות נפטרו, כנראה, כמה חכמים שהזכיר וליד שמותיהם רשם במהדורה הראשונה “נר”ו“. שמות חכמים אלה מופיעים לכן במהדורה השניה עם הציון ז”ל.

לידי ר' יחיאל הגיעו, כנראה, גם המהדורה הראשונה של “שבלי הלקט”, ששם הספר והמחבר נעדרו ודאי בה וגם המהדורה השניה. והיות שהוא נהג, כפי שכבר הזכרנו לעיל, להוסיף לספרים שהעתיק גם כמה דברים מספרים אחרים, ובפרט כשהעתיק ספר של מחבר בלתי ידוע, הוסיף ל“תניא” בשעת ההעתקה קטעים גם משבלי הלקט מהדורה ראשונה וגם מהמהדורה השניה עם ציון שם המחבר ר' צדקיה. לכן אם יש להאשים את ר' יחיאל, נוכל רק להאשימו שחוש הבקורת שלו היה חלש ולא הכיר שיש לו ענין עם שתי מהדורות של ספר אחד, אבל אין יסוד להאשמה שבכוונה העלים את שם מחבר שבלי הלקט, כדי שההוספות תקראינה על שמו.

ר' יחיאל חבר גם פיוטים, ונזכיר כאן את הידועים לנו:

1. “בשפת עט אגידה חידות, אביעה מלות נכבדות”, פתיחה לספר מעלות המדות; בדפוס קרימונה נדפסה הפתיחה על שער הספר⁸.

2. “אני גבר בסבות הזמנים, שבע רוגז שבע בוז עם קלונים”, חתימה לספר מעלות המדות. חתימה זו חסרה בדפוסי הספר, אך נמצאת בכתב־־יד ומונה תשעים טורים. ח' שירמן בספרו “מבחר השירה העברית באיטליה” (ברלין תרצ"ד) פרסם את 42 הטורים הראשונים מפיוט זה, וכבר לפניו פרסם מ' גידמן קטעים שונים ממנו, וחבל ששירמן לא פרסם את הפיוט בשלימותו (על ידי גידמן ושירמן ביחד נתפרסמו 78 טורים וחסרים עוד 12 טורים).

3. “יחידתי תני תודה ליוצרך, אשר תמיד ידי עבדו מסעד”, נמצא בירושלמי כתב־יד ליידן, העתקת ר' יחיאל, סוף סדר מועד, ונתפרסם בדפוס ע“י הר”ז פרנקל ב“מבוא הירושלמי”, דף קמא ע"ב.

4. “במר נפש אהגה ואקונן ואהים” וכו‘, קינה על שריפת בית הכנסת ועשרים ואחד ספרי תורה בטראסטיוירי שברומא בשנת 1268⁹. אף שהסימן הוא רק “יחיאל חזק”, מיחסים רוב החוקרים את הקינה לר’ יחיאל ב"ר יקותיאל, כנראה על יסוד ההתאמה שבין זמן המאורע לזמנו של ר' יחיאל.

יש שמיחסים עוד שני פיוטים לר' יחיאל בן יקותיאל:

5. “יעקב אתה היית גאה וגבוה ונשא”. השוה אוצר השירה והפיוט לדוידזון, אות י, מס' 3256.

6. “ישראל אריות הדיחוהו וצבי תפארתו לארץ הושלך”. השוה דוידזון, שם מס' 4211.