“ימי עזיהו יותם אחז חזקיהו מלכי יהודה” היו ימי התור השני לספרות הנביאים הקימת עמנו (ישעיהו א‘, א’. הושע א‘, א’. עמוס א‘, א’. מיכה א‘, א’). ודבר זה זכרו רבותינו בדברים האלה “דבר ה' אשר היה וגו' בפרק אחד נתנבאו ארבעה נביאים וגדול שבכולן הושע” שנאמר תחלת דבר ה' בהושע וכו' ואמר ר' יוחנן תחלה לארבעה נביאים שנתנבאו בפרק ואלו הן הושע ישעיהו עמוס ומיכה (פסחים פ"ז). מקור דברים אלה הוא בברייתא בסדר עולם, אלא ששם נוסף דבר המבטל את גרסת ארבעה נביאים, כי על הארבעה הוא מוסיף שם עוד אחד ואף כי אין התנא מזכיר אותו בשמו, ותחת אשר ראש דבר המאמר בפסחים “דבר ה'” הנה תחלת מאמר משנת ס“ע בלשון זה: “הרי הוא אומר: ונסתם גיא הרי וגו' כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזיהו מלך יהודה וגו‘. חזון ישעיהו בן אמוץ וגו’; דבר ה' אשר היה אל הושע וגו‘; דברי עמוס אשר הי’ וגו‘; דבר ה’ אאשר היה אל מיכה המורשתי מלמד שכלן נתנבאו בפרק אחד, אבל אי אתה יודע מי קדם את מי כיון שאמר תחלת דבר ה' בהושע וגו' ובעמוס הוא אומר שנתים לפני הרעש ובישעיהו הוא אומר בשנת מות המלך עזיהו והוא היה ביום הרעש דכתיב וינעו אמות הספים וגו‘, דבר ה’ אשר היה אל מיכה המורשתי בימי יותם אחז מלמד שכלן קדמו את מיכה” (ס"ע כ'). התוספת הזאת של הפסוק שבראש המאמר בס”ע המובא מס' זכריה (זכריה י"ד, ח') תכריענו לאמר, כי בא התנא המעמיק מאד, לצרף את נבואת זכריה הנביא בזמנה, אל זמן נבואת ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד ומדייק את מלת “ונסתם” המדברת לגוף שני בל"ר, אל מעשה שאירע בימיהם ואת דבר הרעש ופסקת “בימי עזיהו מלך יהודה” (שם) הוא מכוון אל פסקת "שנתים לפני הרעש " שבימי עמוס (עמוס א‘, א’) ואל פסקת "בשנת מות המלך עזיהו " (ישעיהו ו‘, א’) שלפי קבלתם נראה חזון זה ביום הרעש, ומשתף בזמן האחד, זמן הרעש לבעל הנבואה הזאת ולישעיהו ועמוס, ומצרף אליהם את הושע, שנאמר גם בו תחלת דבר ה' בהושע ומקדים את ארבעתם לזמן מיכה בחתמו: “מלמד שכלן קדמו את מיכה”.

ובכן בא המאמר הזה ללמד, כי נבואת פרשה י"ד שבזכריה היתה בימי ישעיהו עמוס מיכה והושע ונמצא למד בעקרו, כי היה היה נביא אחד גדול וחשוב, מלבד ארבעת הנביאים האלה, שהתערבו ושנטפלו נבואותיו בנבואת זכריה שנבא מאות בשנים אחרי כן.

לשמע דבר זה תוָלדנה לנו שלש שאלות: א) מה שם הנביא הזה? ב) מה גרם לנבואות שני הנביאים האלה הרחוקים מאד שתתערבנה? ג) איכה נכיר להבדיל בין הנבואות העתיקות שבימי עזיהו יותם אחז וחזקיהו מלכי יהודה ובין הנבואות המאוחרות שבימי דריוש מלך פרס?

והשאלות האלה תתבררנה אשה מרעותה אם נפתח במה שסימנו, אם נעיף עין רגע אחד, על סגנון ספר זכריה ועל הליכות נבואותיו וראינו, כי לא עירוב פרשיות יש שם, כי אם סמיכות שני ספרים, אשר הראשון שבהם נוגע בסופו בראש השני הסמוך לו, מבלי הצטרף כלל. שמונת הפרשיות הראשונות ספר אחד הנה, ושש הפרשיות האחרונות, הן ספר אחר נבדל בעינו בסגנונו ובמדברו, מן הספר הקודם לו, אשר אין לו דבר עמו בלתי אם סמיכות הפרשיות לבד.

והשאלה השנית מה גרם לשני ספרים אלה שיצטרפו? תתישב בישוב השאלה הראשונה השואלת מה שם הנביא הנעלם, אשר את נבואתו הביא בעל ס“ע. אם נשים לב יֵרָאֶה לעינינו, כי ככל אשר אנחנו מוצאים שני מיני נבואות רחוקות תפוסות לנו כיום בכרך אחד, כן נמצא שני נביאים רחוקים בלולים לנו בשם אחד, זכריהו הוא שם לנביא שבימי דריוש וזכריהו הוא שם לנביא גדול שהיה בימי עזיהו, אשר קרא לו “זכריהו המבין בראות אלהים” (דהי“ב כ”ו, ה') ואם נוסיף להתבונן, נמצא במקום אחד בפרק ההוא איש נביא ששמו זכריהו בן יברכיהו (ישעיהו ח‘, ב’). ואם נתפוס את המועט נאמר, כי “זכריהו בן יברכיהו” שבימי אחז הוא הוא “זכריהו המבין בראות אלהים” שבימי עזיהו, כאשר חשב באמת בעל ס”ע נבואת נביא ששם זכריהו נקרא עליה עם ארבעת הנביאים שנתנבאו בפרק אחד. ויען כי הנביא שבימי ישעיהו וחבריו היה דומה בשמו ובשם אביו לנביא שהיה בימי חגי שהם ימי מלכות דריוש זה היה נקרא זכריהו בן יברכיהו וזה היה נקרא זכריהו בן ברכיהו (זכריה א‘, א’) על כן נצטרפו יחד וברכיה בלי יו“ד בראשו, וברכיה בתוספת יו”ד לפניו, שני נוסחאות הם לשם אחד, כמו חזקיהו בלי יו“ד (מ“ב ט”ז, כ') ויחזקיהו בתוספת יו”ד לפניו (כ‘, י’) ששניהם נוסחאות הם לשם אחד של המלך המפורסם בישראל.

דברינו אלה כבר נגלו לאחד מחוקרי דורנו (יש"ר באחד ממאמריו). אך דבר אחד גדול נעלם ממנו, כי כבר קדמוהו רבנן בזה בסדר עולם. והיודע לברר בדברי רבותינו את הפשט והמסורת המדויקת מתוך הדרש והאגדה יודע הוא עד כמה דבריהם, במקום שהם דברי בקרת, מסייעים ומכריעים.

1 ספר זכריה המבין בראות האלהים שש הפרשיות האחרונות שבס' זכריה הן לזכריהו שבימי עזיהו וישעיהו ונבואותיו ארבע:

א) פרשה ט' עוסקת בכבושי ירבעם בן יואש מלך אפרים המסופרים בספר מלכים (מ“ב י”ד, כ“ה. כ”ח) והמרומזים בספר עמוס (עמוס ו', י“ג – י”ד) ובכבושי עזיהו המסופרים בדה"י (דהי“ב כ”ו, ו’–ח') כאשר בארנו בגוף הספר.

ב) פרשה י' מתחלת בעצירת גשמים הנזכרת בעמוס (עמוס ד‘, ז’ – ח') ומסימת בדברי נחומים הדומים לדברי הושע בן בארי.

ג) פרשה י"א מדברת על רשעת מנחם בן גדי כאשר התבאר במוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם”.

ד) פרשיות י“ב, י”ג, י“ד הן פרשת מלחמת סנחריב ומפלתו כאשר התבאר במוצא דבר: מפלת סנחריב. אך בפרשה י”ד יש דברים רבים שענינם נבואה לאחרית הימים.

כִוֻן נבואת זכריה “המבין בראות אלהים” אל נבואת בני דורו

מלבד המערכות המקבילות האלה, עיין המערכות שבמוצא דבר “עזיהו יותם – זכריה שלום ומנחם” ובמערכות שבשאר נביאי הפרק הזה ודברינו במוצא דבר “מפלת סנחריב”.

לפי דברינו יתבאר מאליו דבר זכרון עשרת השבטים בתורת ממלכה קימת ובשם אפרים הרגיל בפי הושע ושגור גם על פי הנביא הזה (זכריה ט‘, י’. י"ג. י‘, ז’) ובשם בית יוסף (י‘, ו’,) המצוי בפי עמוס (עמוס ה‘, ו’. ט"ו. ו', ') ובפסקת “בין יהודה ובין ישראל” (זכריה י“א, י”ד) כי אמנם קימת ועומדת היתה עוד מלכות עשרת השבטים בימיו: ועל כן לא יזכרו עוד שמות אלה אפילו ברמז קל מפ' י"ב והלאה, כי בימים ההם כבר גלו עשרת השבטים, ומטעם זה נזכרו אשור ומצרים בפי נביא זה (זכריה י', י’–י"א) במתכונתן שהיו להן בימי ארבעת הנביאים. ובאמת תבחן עין כל מעמיק להתבונן את הקושי הגדול שנתקשו המפרשים בשמות אלה בספר זה.

זכרון “בני יון” יבואר בדברנו על יואל הנביא.

2 דברי עמוס נביא זה נבא לכל המאוחר, לא אחרי חמש ועשרים שנה לפני מות עזיהו, כי כן כתוב על ימי נבואתו “בימי עזיהו מלך יהודה ובימי ירבעם בן יואש מלך ישראל” וארבע עשרה שנה מאחת וארבעים שנות מלכות ירבעם נבלעות בשעות אמציה ושבע ועשרים בשנות עזיהו שכל ימיו היו חמשים ושתים, ובכן עודפות היו חמש ועשרים שנה לעזיהו על ירבעם. לפי סגנונו הפשוט והתמים הקרוב לסגנון הנביאים הראשונים, שמועל, נתן ואחיהו, אליהו ואלישע, נראה, כי הוא הקודם לכל חבריו חוץ מזכריהו המבין בראות אלהים, שהוא היה לפי הנראה נביא גם בימי נעורי עזיהו (דהי“ב כ”ו, ה'). הרבה מנבואותיו נכתבו בעצם ידו, באשר תעיד לשון גוף ראשון: “הראני” (ז‘, א’. ד‘. ז. ח’, א') “ראיתי” (ט‘, א’), לעומת זה נכתבה פרשת המאורע, אשר היה לו בבית אל עם אמציה כהן בית אל ביד חבריו או תלמידיו, כי כן תעיד לשון גוף שלישי (ז', י’–י"ד).

3 דבר ה' אשר היה אל הושע בן בארי לפי סגנונו יחלק לשני חלקים. החלק הראשון כולל את שלש הפרשיות הראשונות הכתובות בסגנון רצוף ומשולב והחלק השני כולל את אחת עשרה פרשיות האחרונות הכתובות בסגנון נמלץ. החלק הראשון קרוב הוא, כי נאמר רובו בימי ירבעם בן יואש בעוד אשר היו חטאות אפרים סדורות. והחלק השני נאמר רובו בימי המהפכה, אשר החלו מימי שלום בן יבש והלאה.

סגנון הנביא הזה בכללו המדוקדק והמצוחצח יותר משל עמוס, יטנו להקדים תחלת נבואת עמוס לתחלת נבואתו, וכבר החליטו רש"י וכל המפרשים, כי פשוטו של מקרא “תחלת דבר ה' בהושע” רק ללמדנו הוא, כי קדמה נבואת הושע זו לכל שארנבואות הושע, אבל לא ללמדנו, כי קדמה נבואת הושע לנבואות כל שאר הנביאים.

מפרשה ראשונה ששם נזכר הנביא בגוף שלישי: “וילך.. ויקח” (הושע א‘, ג’) “אליו” (ד') “לו” (ו') נראה, כי לא בעצם ידו העלה את נבואותיו על ספר, אך מפרשה השלישית שנזכר שם בגוף ראשון: “אלי” (ג‘, א’) “וָאֶכְרֶהָ” (ב') “ואמר” (ג') ישמע, כי הוא בעצם ידו כתב את דבריו. בין שני הפכים אלה יש להכריע, כי מקצת ספרו כתב הוא ומקצתו כתבו תלמידיו בני הנביאים.

4 חזון ישעיהו עם זה הוא כלל לכל הספר ופרט לפרשה ראשונה, “הדבר אשר חזה ישעיהו בן אמוץ וגו'” (ישעיהו ב‘, א’) הוא שם לפרשה ב‘. ג’. ד‘. כי פ’ ג' מחוברת לפ' ב' במלת “כי” (ג‘, א’) ופ' ד' מחוברת לפ' ג' במלת “והחזיקו” (ד‘, א’) שצורתה ומשמעה מעידים עליה שאינה תחלת ענין כ“א תוספת ענין. “אשירה” (ה‘, א’) וכל פרשה ה' אפשר כי נמשכת היא לשלפניה ואפשרי כי היא נבואה לעצמה. ענין פרשה ו' הוא חנוך הנביא. פרשה ז' משוה את פחד בית דוד מפני רצין ופקח (ז', א’–י"ג), חזון אחרית ארם ואפרים (י"ד–כ') ומראה ארץ אפרים בעת ההיא (כ“א–כ”ה). פרשה ה' היא חזון אחרית ארם ואפרים וסכול עצתם (ח‘, א’–י’), השתדלות הנביא לקיים את התורה בימי אחז הרעים (י"א–כ') וחזון אחרית אפרים (כ“א, כ”ג). פרשה ט' היא שמחת מפלת ארם ושמחת תעודת חזקיהו למלכות (ט‘, א’–ו’), חזון קלקול בני אפרים ואחריתם (ז’–כ‘. י’, א’–ד'). כל פרשיות אלה מלבד פרשה ו' נאמרו על ימי אחז, ועיין פירושם במוצא דבר “ימי אחז”. פרשה י', ה’–ל”ד היא נבואה על סנחריב גאותו ומפלתו. פרשה י“א וי”ב היא נבואה שנאמרה רק מעוטה על ימי חזקיהו ורובה לאחרית הימים. משא בבל (י"ג, א') היא פרשה י“ג כלה וי”ד א‘–כ“ג וענינה נבואת גאולת בבל. (י“ד, כ”ד–כ"ז) נבואה על מפלת סנחריב, פסוקי כ”ח–ל“כ\ב נבואה על פלשתים בימי אחז. “משא מואב” הן פרשות ט”ו וט“ז שענינן כמשמען נבואה על מואב, שגם עליה עברה כוס פלשתים, ועיין ס”ע כ“ג. פרשה י”ז היא חזון מפלת דמשק ואפרים (י“ז, א’–י”א), אחרית סנחריב (י“ב–י”ד). פרשה י“ח נראה שיש לה ענין גם עם דבר תרחקה מלך כוש, אך רוב ענינה היא נבואה לימות המשיח. “משא מצרים” פרשה י”ט היא חזון דלדול מצרים בידי הכושים, ובימי המהומה אחרי ימי תרחקה וממשלת שנים עשר המלכים שחיו בה ימים רבים (עיין דברי ימי העמים לשלוסר 70 I ) אך, התערבו בה דברי חזון ישועה לישראל שאי אפשר בידי פשטן לישבם כראוי, ולכונם היטב אל העבר. פרשה כ’ היא נבואה על מכת מצרים בידי סנחריב. “משא מדבר ים” (פ' כ"א) היא נבואה רחוקה למפלת בבל (עיין ס“ע כ”ח). “משא גיא חזיון” (פ' כ"ב) היא דברי מוסר לעם בימי מצור סנחריב (א’–י"ד) ונבואה על שבנא הסוכן הבוגד באדוניו (ט“ו–כ”ה). “משא צור” (פ' כ"ג) נאמר בימי הלחם בה שלמנאסר אשר לכד את העיר ומבחר גבריה עזבוה ויתישבו באי אשר מנגד, ויקראו לה צור החדשה (שלוסר שם 113); ועל התחדש עשרה בימי תחלת ממלכת בבל חזרו דברי הנביא “והיה מקץ שבעים שנה.. ושבה.. וזנתה וגו'” (י“ז–י”ח). פרשה כ“ד תדבר על גלות אפרים (א’–י"א), על פליטיהם המעטים אשר יותרו בארץ אבותיהם (י“ב–ט”ו), על בשורת תשועת יהודה מיד סנחריב אשר תשמע באזני גולי אפרים (ט“ז–כ”ג). פרשות כ”ה. כ“ו. כ”ז, הן דברי תפלה ושמחה ותהלה לה' על מפלת סנחריב. פרשה כ“ח נבואה על גלות אפרים. פרשות כ”ט. ל‘. ל“א. ל”ב. ל“ג. מדברות כלן על מצור סנחריב ומפלתו וכל התלוי בזה. פרשה ל”ד נבואה היא על אדום ועל כל הגויים. פרשה ל“ה היא נבואה לעתיד. פרשות ל”ו. ל“ז. ל”ח. ל"ט, הן ספור מלחמת סנחריב ומפלתו, מחלת חזקיהו ומלאכות מראדך בלאדן כאשר נמצא גם בס’ מלכים ב' פרשה י“ח וי”ט. אולם פה נוסף גם “מכתב לחזקיהו” (ישעיה ל"ח, ט’–כ'). פרשה מ' עד סוף פרשה מ“ח נבואות הן שרוב ענינן הוא גאולת בבל ומעוטן לאחרית הימים. פרשה מ”ט עד סוף פרשה נ“ד כלן נאמרו על אחרית הימים. פרשה נ”ה כלה ומקצת פרשה נ“ו (א’–ח') הן דברי ישעיהו לשרידי שבי סנחריב, עיין מוצא דבר “הכנסת גרים”; וארבעת פסוקים האחרונים שבפרשה דברי ריב הם עם נביאי השקר (ט’–י"ב). פרשה נ”ז ראשיתה דברי מספד על אחד המלכים הכשרים. ולדעתנו על יותם מלך יהודה שמת בימי נעוריו (א’–ב') ודברי ריב ותוכחה לדור הפריץ שקם אחריו (ג’–י"ב), אחרית טובה ונחמה לבעלי תשובה (י“ג–י”ט), רשעת הרשעים ואחריתם הרעה (כ’–כ"א). פרשה נ“ח היא דברי מוסר לרעים לבריות ומתראים כטובים לשמים (א’–ד'), מערכי מעשי יראי ה' באמת ובעלי תשובה גמורים ואחריתם הטובה (ה’–י"ד). פרשה נ”ט באה להוכיח, כי החטא הוא מקור האסון והרעה (א’–ט"ו) וכי פתאם תהיה נקמת ה' מאויביו ותשועתו לאוהביו (ט“ז–י”ט), נבואה לאחרית הימים (כ'–כ"א). פרשות ס‘. ס“א. ס”ב וס“ג (א’–ו') נבואות הן לאחרית הימים בשפה נמלצה וברוח רוממה מאד מאד. וארבע עשרה הפסוקים האחרונים לפרשה ס”ג (ו’–י"ט) וכל פרשה ס“ד דברי קינה הן על מצוקות הגלות. פרשה ס”ה יש בה תוכחת הנביא לבני דורו – ולפי הנראה קרוב אחרי מות חזקיהו – (א’–י"ב) וסומך לענש הרשעים את גמול הצדיקים ומדברי הגמול משתלשל חזון שלום לאחרית הימים (י“ג–כ”ה). פרשה ס"ו עוסקת ביקר יראי אלהים בעיני ה’ ובאפו על עוזביו ועוברת אל דברי תנחומים, אשר אין בידי הפשטן להכריע אם נאמרו על התשועה מידי סנחריב או לאחרית הימים.

רבות מן הנבואות שנבא הגדול שבנביאים הזה, הלא הן מפרשה מ' עד סוף הספר, נמהרו רבים מן הסופרים לגזול אותן, מישעיהו ולתלותן באיש אחר שהיה בימי גלות בבל, אשר גם הם לא ידעו את שמו. והנה כבר קנא הרב שד“ל ז”ל לכבוד נביאי אלהיו וירב את ריב הספר הקדוש הזה מיד הנוהגים בו קלות (כ"ח שנה ז') וכל הרוצה לעמוד על האמת, יקרא את הדברים האלה. ואנחנו אשר בעינינו נראה בקורת נמהרה זו בשקר גמור, שאין רגלים לו כלל וכלל, באנו להראות בטבלאות הבאות את אמתת אחדות הספר מתוך אחדות ענינו וסגנונו; וראה כל מתבונן, כי גבול חלוקת הספר, שקבעו בתחלת פרשה מ' אינו מובהק כלל וכלל, כ“א יען כי הנבואות בבל ל”ט פרשיות רובן לשעתן נאמרו, והנבואות מן פרשיות מ' והלאה לגלות בבל ולימות המשיח נאמרו, על כן משתנות הנה לפי שנוי הענין שנוי קל בסגנון, אך גדול הרבה השתוף ששני סדרי הפרשיות משתתפים, בהיותם פרי רוח נביא אחד מן השנוי הקל שהם משתנים זה מזה, ויען כי רבים מן המבקרים גזרו, כי גם הפרשיות עד מ' אינן כלן לישעיהו, על כן תהיינה לנו ארבע כונות בטבלאות. א) לכון את ענין סגנון של ל"ט הפרשיות הראשונות, בפסוקים משתוים זה אל זה לעצמן; והפרשיות מן מ' ואילך לעצמן. ב) והעקר הגדול לכון ענין סגנון של הפרשיות שלפני מ' אל שלאחריהן. ג) לכון את כלן לשאר נביאי הזמן ההוא. ד) ואל חמשה חומשי תורה.

________

(א)

(ב)

____________

(ג)

(ד)

בדבר הבדות שבדו המבקרים הנמהרים על נבואות ישע' שנבא על מפלת בבל, כי נכתבו אחרי גלות בבל, תעידנה הנבואות עצמן כי בארץ ישראל, ולא אחרי גאולת בבל כי אם לפני החרבן נכתבו, כי בבל הלא נפלה בידי כרש מלך פרס וישע' הנביא המתנבא על המפלה ההיא עודנו קורא לפרס “מדי” (ישע' י“ג, י”ז; כ"א, ב'), יען כי לפני הגלות לא נודע עוד בא"י שם פרס כי אם שם “מדי” ושעל כן לא נזכר בכתבי הקדש שם פרס עד יחזקאל שהוא היה הראשון לנביאי הגולה (יחזק' כ“ו, י'; ל”ח, ה').

5 דבר ה' אשר היה אל מיכה המורשתי

זמן הנביא הזה מפורש בפסוק הראשון לספרו וכבר הבאנו על אדות זמנו, גם את דברי רבותינו בס"ע ובתלמוד. תחלת נבואתו היתה מאוחרת למות עזיהו, ובאיזו שנה משנות יותם החלה אין ביד איש לברר, לעומת זה ברור הוא לנו, כי נמשכה נבואתו עד אחרי מפלת סנחריב, כאשר בררנו בגוף הספר בסוף דברי ימי חזקיהו ובהערה שם. בכל הספר אנו מוצאים רק מלה אחת שהנביא מדבר על נפשו בלשון גוף ראשון: “ואֹמר” (ג‘, א’) ואם על פי המלה היחידה הזאת נשפוט, אפשר להחליט, כי העלה הנביא הזה את נבואותיו בעצם ידו על ספר. ואם מעט היא רק מלה אחת להוציא על פיה משפט, הנה לעומת זה יגדל כחה, כי אין מלה אחרת בספר זה כתובה בגוף שלישי להכריע את הדעת כנגדה.

6 דבר ה' אשר היה אל יואל בן פתואל

מבקרי המקרא אמרו לאחר את ספר יואל בתתם טעם לדבריהם, כי שם עם “היונים” הנזכר בו (יואל ד‘, ו’) מעיד, כי נכתבו בזמן אשר שני העמים, ישראל ויון, באו לידי קרוב כל שהוא. וטעות היא בידם, כי נכתב בצדו “למען הרחיקם מעל גבולם” (שם) ולוא היה בימי הנביא דבר לשני העמים זה עם זה, אין המרחק גדול כל כך ואם היתה “הרחקה” תכליתם, לא היו מוכרים אותם לגוי אשר דבר להם עם ישראל ואשר אולי שיירותיהם מצויות שם. ועל כן נשוב להחלטתנו, כי יואל בימי עוזיהו יותם אחז חזקיהו היה, ודומה בענין נבואותיו לעמוס התקועי ובדורות ההם לא היו היונים ידועים לישראל, כי אם בתורת “גוי רחוק”, לעומת זה היה ידועים “לצור וצידון” (ד') יען כי “יודעי הים ואנשי אניות” היו מעולם וידועים היו היונים גם “לכל גלילות פלשת” (שם) יען כי מקצת שבטי יושבי ארץ פלשתים היו יציאי “כפתור” (ירמי' מ"ז, ד‘. עמוס ט’, ז') שהיא האי היוני “ציפפערן” ומקצתם יציאי “גוי כרתים” (צפנ' ב‘, ה’) שהיא אי Creta וששתיהן איי יון ועומדים בברית עמהן ⁹, על כן נוח היה לשלשת העמים האלה, צור צידון ופלשתים למכור את שבויי יהודה שמה. ועתה הננו להקביל את ענין נבואת יואל ואת סגנונו לנבואת עמוס.

אחרי הוכיחנו מתוך דברי ששת הנביאים, שלפי מסקנת בקרתנו נתנבאו כלם בפרק אחד, כי רבים מגופי דבריהם נאמרו לשעתם, או על הדורות הקרובים אליהם, חובה היא על כל חוקר ותיק ונאמן המעמיק להבחין, כי בכל נבואה ונבואה, עוד גנוזים דברים שעתידים להתחדש באחרית הימים, כי ברוח הנצררת והנכבשת בנבואותיהם אנו רואים, כי מלואָה גדוש ומבורך וכחה מכֻוָן ומכוֹנָן ומתוח הרבה הרבה יותר מדי צרכו להיות ענין רק למאורע יחידי, פלוני או פלוני שאירע בזמנים ההם. ומכל דבר מדבריהם יראה, כי כל התשועות שנושעו בני עמם בימיהם, לא היו בעיניהם כי אם מעין דוגמה קטנה לישועה הכוללת והאחרונה השמורה ומזומנת לאחרית הימים כדבר רבותינו אשר הורונו ברוח קדשם כי “כל דבר שעתיד להיות בסוף כבר נעשה מקצתו היום” (תנא דבי אליהו רבא ג'). ומהיות לנגד עיני אנשי כנסת הגדולה העקר הגדול הזה, כִוְנו בכונה מיוחדת, באספם את דברי הנביאים אל תוך כתבי הקדש, להוציא מכלל האסופה [קאנאָן] את כל הנבואות שכל עקרן לא נאמר רק לשעתן לבדה, כי “הרבה נביאים עמדו להם לישראל..” ורק נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה בידי אכנה"ג “ושלא הוצרכה לדורות לא נכתבה (מגילה י"ד). ובכן אין לנו בדברי הנביאים השמורים בידנו, גם כאלה אשר למראית עין נאמרו רק לדורם, או לדור הקרוב, כי אם נבואות שגם תעודות לעתיד לבא נשקפות מתוכן במלא אורן. ועל דברי נביאים אלה שמסרו לנו אכנה”ג אמרו חכמים “כל הנביאים כלם לא נתנבאו אלא לימות המשיח” (ברכות ל"ד:) לאמר גם הנבואות שיש בידינו שפניהן “מוכיחות” עליהן שיש בהן מעין המאורע בדורות שעברו הנה גם הן, עקרן, כללן ותכלית צביונן הוא לימות המשיח, כי כל נבואה שלא הוצרכה לדורות ושלא היה בה שום שמץ דבר לעתיד לבא לא מסרו לנו. ואנחנו, בכל אשר יש לשוני הלכות להקדים את חקר גוף ההלכה בכל פרטיה הנראים, לחקר הרוח העליונה והכוללת המחיה אותה, כן יש גם לחוקר דברי הימים שבתוכנו לתפוש גם הוא ראשונה את הפרט הנראה מתוך הכלל הנעלם, לאמר, לשום את הצד החיצון והמוחש שבנבואה שהוא המאורע היחידה, ענין למחקרו, ובשובנו לדבר על נבואת הנביא בכללו, אז יש לנו להוכיח את צד הנצח שבו, ועל פי הדרך הזאת כלכלנו אנחנו את דברי חקירתנו.

_______