בטרם בואנו להוציא ממזמורי תהלים את הראוי לחקר דברי ימי עמנו, הננו לשמוע מפי קדמונינו את דעותיהם על דבר כותב הספר הזה. בברייתא עתיקה שנינו: “דוד כתב ספר תהלים ע”י עשרה זקנים “ע”י אדה“ר, ע”י מלכי צדק, וע“י אברהם, וע”י הימן, וע“י ידותון, וע”י אסף, וע"י שלשה בני קרח (ב“ב י”ד:). מזה אנו שומעים, כי עשרה סופרים היו לספר הזה והאחרון בהם היה דוד, שסדר את כל המזמורים ואחריו לא נוסף בספר מאומה.

גם אמוראי ארץ ישראל החליטו, כי התהלים הוא “ספר שאמרו לו פיות הרבה” (שה"ש רב' ד‘, ד’) וגם הם מנו עשרה סופרים באמרם: “עשרה בני אדם אמרו ספר תהלים, אדה”ר, אברהם, משה דוד ושלמה. על אלין חמשה לא אתפלגון, אלין חמשה אחרנייתא מאן אינון? רב ור' יוחנן: רב אמר: אסף והימן וידותון וג' בני קרח ועזרא; ור' יוחנן אמר: אסף הימן וידותון ושלשה בני קרח אחד, ועזרא " (שם) – על ישוב מספר עשרה ועל מה נחלקו רב וריו“ח, עיין במקומו – אולם לעניננו יש לנו להתבונן על חלופי שמות הסופרים. יציאת מלכי צדק וכניסת שלמה במקומו במספר העשרה, מאחרת גם היא את סיום הספר, עד אחרי מות דוד, אך צרוף עזרא על עשרת הזקנים ישנה שנוי רב את כל פני הדבר, כי מלבד אשר לפי זה לא יהיה הספר נחתם לפני מות דוד, שהיא שנת ב' אלפים תשמ”ב, כי אם כחמש מאות ושבעים שנה אח“כ, כי בשנת בוא נחמי' לירושלם שהוא ג' שט”ז, עדיין אנו מוצאים את עזרא קים. עוד הדעת נותנת, כי אם היה עזרא החותם את הספר, אין זאת, כי בכל הימים הרבים מימי דוד עד ימי עזרא היה הספר פתוח לאסוף אל תוכו מזמורי דור דור ומשורריו. ודוד רק על היותו כמעט אבי משוררי הקדש נקרא כל הספר עלשמו, כאשר הביעו רבותינו בשפה ברורה ומפורשת “דוד כתב ספרים דתילים נכתב על שמו (שה"ש רב' א‘, א’) כדברי הראב”ע: “יתכן שזה המזמור חברו אחד מהמשוררים על דוד, ויהי פי' לדוד כמו על דוד כמו: לשלמה א' משפטיך וגו, ואל תתמה על למ”ד לדוד וכו‘." (תהלים כ‘, א’) וכדברי קדמונינו “אע”פ שעשרה ב“א אמרו ספר תהלים מכולהון לא נאמר על שמותם אלא ע”י דוד מלך ישראל" (שה"ש ד‘, ד’) ועל כמה מזמורים אנו מוצאים את חכמינו מחליטים בפירוש, כי המשוררים המאוחרים לדוד חברום. לדעתם חבר שלמה המע“ה את מזמור שיר חנכת הבית ורק על שמו של דוד נקרא אע”פ שלא חברו. (מכילתא שמות ט"ו, א') ועל ששת מזמורי ההלל (תהלים קי“ג–קי”ח) שאלו חכמים “הלל זה מי אמרו” (פסחים קי"ז) וישיבו עליה ששה תנאים איש איש לפי דעתו, והצד השוה שבהם, כי איש מתוכם לא החליט אותו לדוד. וקהל החכמים הסכימו, כי נביאים תקנום ולא דוד. ובשטת רבותינו הקדמונים האלה, החליט כדורנו בתוך שאר הפרשנים גם הגאון מלבים זצ"ל המפורסם באמונתו השלמה, "כי כל עוד התהלך רוח ה’.. הוסיפו זקני דור ודור למלא אסמיו [שלס' תהלים] תבואת הדורות מזמור למנשה בן חזקיהו.. הלל הגדול על נס סנחריב.. עד התפלות שיסדו בגלות בבל על שרפת המקדש ועל הגלות.." (בהקדמתו לפירושו על תהלים) “אין הכרח שיהי הכל בימי דוד, כי כל עוד שהיתה הנבואה בישראל, היה הצינור פתוח, עד חותם הנביאים עד עזרא כל זה לפ”ד הפשט" (בהערה שם) ועל פי שטתו הנכונה הזאת, באר הרבה מן המזמורים. ודבר זה כי יש מזמורים שדוד לא אמרם שמענו גם מתוך מליצת “מי אמרו” (פסח' קי"ז,) שפירושו על כרחנו “מי חברו” “מי יסדו” כי כן נאמר שיר שבתורה “משה וישראל אמרו בשעה שעלו מן הים” (שם) ומשה וישראל לא היו אומריו בלבד כי אם גם מחבריו ויוסדיו. אמור מעתה כי גם שאלת הלל זה “מי אמרו” פירושו מי חברו ויסדו. את כל זה ראינו להקדים בדרך כלל ולפרטיו יתבאר הדבר הזה גם מתוך הפשט המוכרע גם מתוך דברי רבותינו המפרשים דבר דבר במקומו. ועתה נקרבה נא אל עבודתנו לברר גופי מאורעות גדולים ונכבדים מתוך הספר היקר הזה, אשר היה בבואה נאמנה לכל המוצאות אבותינו מאות בשנים.

______

 

I    🔗

משה    🔗

מזמור צ' וצ"א

מכל עשרת הזקנים לא תמצא יד כל מבקר לברר שיר אחד מהם לפני דוד בלתי אם את מרע"ה וחלילה לנו לאמר, כי השתבש הסופר הקדוש לרשום בראש מזמור זה שם מדעתו. מזמור זה הוא דוגמא אחת מן התפלות שהתפלל משה ארבעים יום אחרי מעשה העגל (דברים ט', י"ח) על כן נאמרה בו “תפלה למשה”.

בראשונה יביע את דעת תורתנו, כי בחסד נברא העולם (א') כי העולם נברא יש מאין ברצון ה' ומזמן ידוע (ב') כי תכלית יסורים תשובה ומעשים טובים (ג') כי שנות ה' לא יתמו (ד’–ו') זכרון קושי השעבוד במצרים (ז') כי גם יסורים אלו לא היו בלא חטא (ח') זכרון השעבוד שנית (ט') קצור חיי האדם (י') ועומק הדין (י"א). אחרי הקדימו כל אלה יראו מעט כל הליכות משה ומעשיו ומאויו אחרי מעשה העגל.

______

 

II    🔗

דוד    🔗

המלך המקֻדש והמרומם הזה, אשר את ראשית דעת הקהל על טיבו ועל ערכו בעודנו רועה, שמענו מפי “אחד הנערים” מעבדי שאול כי “בן לישי בית הלחמי” זה, היה יודע נגן.. “וה' עמו” (ש“א ט”ז, י"ח) ואשר את “דבריו האחרונים” חתמו הנביאים סופרי הקדש בשם “נעים זמירות ישראל” (ש“ב כ”ג, א') וגם בדורות הבאים נחשב הוא לראש משוררי ישראל (עמוס ו‘, ה’); המלך הזה הוא אבי מזמורי מרבית ספר תהלים ואם עלתה מסורת בידי רבותינו או התברר להם מתוך הענין, כי יש מזמורים שיצאו מפי משוררי הקדש שהיו אחריו, הנה נמצאו בזמננו אנשים, אשר יאחרו גם את המזמורים שנאמרו על המאורעות אשר אירעו לדוד ביחוד, ואשר פורש גם המאורע בראשם בלשון צחה מאד, המעידה על קדמת הדברים ואמתתם, שהיא מספרת. מזמורים אלה ארבעה עשר הם: ג‘, ט’, י“ז, י”ח, ל“ד, נ”א, נ“ב, נ”ד, נ“ו, נ”ז, נ“ט, ס', ס”ג, קמ"ב. ועל מזמורים אלה הננו באים להוכיח, כי אין כל יסוד וטעם לדברי המאחרים אותם. –

“מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו” (תהלים ג‘, א’) מתבאר מאליו, וכבר רמזנו על מהלך שיר זה בגוף הספר במקום המאורע.

ומזמור (ז‘, א’) הנקרא “שגיון” אשר כתב עליו “על דברי כוש בן ימיני” הגיד לנו החכם המפורסם רא“ל מאנדעלשטאם ז”ל מספ“ב זה שנים רבות ואחריו מלא המשכיל א”ש לבית יחזקאל, כי מלת “כוש” בערבית פירושה “בליעל”, ובכן יהיה פירוש מקרא זה על דברי הבליעל שדבר “בן-ימיני”. ובן ימיני אשר דבר דברי בלע ובליעל באזני דוד, אינו אלא שמעי בן גרא בימי תקומת אבשלום (ש“ב ט”ז, ה'), ומלת “שגיון” הטיב בעל אצה“ש לתרגם בשם Dytrambé, שהוא שיר הנאמר בעוז רגש מופלג. אחרי תפלה קצרה שהתפלל במשך הגולה אל ה' להושיעו מיד רודפיו (תהלים ז‘, ב’–ג’), קופץ הוא ונשבע בכל עוז רגשת לבו (ז‘, ד’–ו’) אם הוא סבב בנפשות בני שאול המוקעים (ש“ב כ”א, ט') ואם ידו היתה בסתר עם הגבעונים הקשים למע הנקם מבית שאול, ושאול באלה נפשו, כי תבא עליו קללת שמעי כחומה (ז’–ח') אם באמת על פיו היתה שומת להמית אותם, כי אז יהיו חייו וכבודו יחדו למרמס לרגלי רודפיו (תהלים שם ו'). ולא זז עד שהועיד אל נקמות לקום ולהנשא עליו באפו כאשר עם לבב צורריו, המלאים עברה ולעורר עליו את המשפט הראוי על דבר כזה (ז'), אם אמנם יש בידו רעה, כי באמת גלוי ומוכח ומבואר הוא, כי נקי דוד מדמי בית שאול, ולא למען כונן כסאו עשה ח”ו דבר כזה; כי הלא מפיבשת ומיכא בנו, אשר הוא היה יורש עצר בית שאול ואשר משפחה רבה יצאה ממנו (דהי“א ח', ל”ה–מ'), חמל דוד וימלטהו מכף אויבי בית אביו (ש“ב (שם ז') ופסוק “ועדת לאומים.. ועליה למרום שובה” (תהלים שם ח') הקשה מאד לישבו, הוא לדעת ר”י ברי“ל בקשת פרסום משפט צדקו גם לעיני גויי הארץ, ואם כן הוא מתבאר מאליו. ואם יהיה כדעת רש”י וראב“ע בקשת עונש על העמים, תתפרש סתומת הקללה הזאת, שאינה במקומה, ואינה ענין לא לפניה ולא לאחריה, על שבט העם הקשה והאכזרי, העם הגבעוני, אשר בעצם ספור אכזריותם זאת הוציא אותם הסופר הקדוש גם במקום אחר, מכלל ישראל באמרו “והגבעונים לא מבני ישראל המה” (ש"ב שם ב') ועיין מאמר רבותינו על פסוק זה (יבמות ע"ט). אח”כ מוסיף להתפלל לה' לדונו בדבר זה כפי כונתו הרצויה (ט'), לכלות את הרשעה ולכונן את הצדיקים, ומעיד אל דעות על מחשבותיו (י') ועושה את ה' לבדו למגנו (י"א). מפסוק י"ב ואילך היא תפלה ומסירת דין על אחיתפל ראש צורריו (י“ב–י”ד) המתנקש בנפשו (ש“ב י”ז, ב'), והודאה לה' (תהלים שם ט“ו–י”ח) על רשעת אויבו זה, כי היתה למוקש מות לנפשו (ש“ב שם כ”ג).

מזמור ט' “על מות לבן” (תהלים ט‘, א’) יתישב היטב רק אם נתפוש את דעת: “יש אומרים” כי “לבן” הוא “נבל הפוך” (ראב"ע שם) אז יהיו שלשת פסוקי המזמור הראשונים (ב’–ד') ועוד יותר מליצת “כי עשית משפטי ודיני” (ה') פיוט למאמר דוד “ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל” (ש“א כ”ה, ל"ט) מליצות "אבדת רשע שמם מחית " (תהלים ו') דומות למליצת “ויגוף” (ש“א ל”ח) שהצד השוה שבכלן מיתה חטופה שלא כדרכה.

אח"כ נשא המשורר את דעו, כי משפט ה' לבדו, הוא העומד לעד ומפניו לא ימלט העריץ הנותן חתיתו בארץ חיים (תהלים ז’–ט') והשופט הנורא הזה הוא “משגב לדך” (י') ומבטח ליודעי שמו (י"א) על כן יקרא לבני עמו לשיר את תהלת ה' הגומל לצדיק כצדקתו ולרשע כרשעתו, ושש הוא לראות את צדקת השופט העליון בדרך הגמול העושה את הרשעה לפה ולמוקש לבעליה (ט"ז) וכי רק היא המודעת את צדקת משפטו בעולם (י"ז) וגם על נבל לא נחה יד דוד, כי אם בחרדת לבו על מעשהו הרע מת (ש“א ל”ז–ל"ח) ומוסיף לשבח בדבר עוז ובטחון (תהלים י“ח–כ”א). מזמור י' נראה לפי סדר אלף בית המשתף אותו לשלפניו, כי תשלום הוא למזמור הקודם. המזמור הזה מדבר ברשעת הרשע שאפשר לישבה על נבל האיש שנאמר בו “קשה ורע מעללים” (ש"א ג') “בן בליעל” (י"ז) “איש הבליעל… כשמו כן הוא נבל הוא ונבלה עמו” (כ"ה) ובכן אפשר לדמות הקודרת שערך דוד במזמור י' להאמר עליו ממש. אך גם זה אפשר, כי נעים זמירות ישראל בעצמו ובכבודו, השיב ידו על שירי קדשו, בשבתו על כסא מלכותו, אז לא גדל עוד בעיניו דבר נבל בפרטו, וישנה את השיר הזה על כלל אנשי הרשע ויוסף עליו הרבה, ועל כן הכניס במקום שם האיש הזה, אשר כבר כסה חשך על שמו את שם “גוים” (תהלים ט‘, ו’. ט“ז, כ' כ”א) אשר היו אנשי ריב לו ולעמו. ומן העת ההיא נכנסה מלת “ציון” (י"ב) שהיה לה ערך גדול וכולל מיום לכוד אותה המלך דוד, תחת מלה אחרת שהיתה כתובה תחתיה בראשונה, למען הכשיר מזמור זה לכל לב בישראל. ואפשר כי הלוים המשוררים העבירו את ידם על שירי דוד לשנות את תפלת השעה של היחיד לתפלת עולם של האומה כלה, כי את שיריו מסר דוד לשר המשא “למנצח” (א').

סדר אלפא ביתא איננו סמן לאחור הספר כלל וכלל, כאשר בררנו בגוף הספר בפרק “דרכי אבותינו וגו'” כי מעשה הכתב היה ידוע גם בימי השופטים, וגם לאנשים מדלת העם, ובמקום שהכתב נוהג, שם למוד מעשה הכתב נוהג, שכמעט אי אפשר לו בלי סדר קבוע של האותיותץ

על “דברי השירה” אשר דבר דוד לה' “ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומיד שאול” תהלים י"ח, א') ואשר העלו גם על ספר שמואל (ש“ב כ”ב, א') דברנו בגוף הספר.

מזמור “לדוד בשנותו את טעמו” (תהלים ל"ד, א') הודאה הוא על אשר שמע ה' את תפלתו אשר התפלל “באחוז אותו פלשתים בגת” (נ"ו, א') “ויירא דוד מאד מפני אכיש” (ש“א כ”א, י"ד) “וה' שמע ומכל צרותיו הושיעו” (תהלים ל"ד, ז') ומכל מגורותיו הצילהו (ד'). התשועה הזאת היתה לו למקור מוסר ולתוכחת חיים, כי שומר ה' את האדם, אם רק יזכה את דרכו לפניו, כי באמת נפלאה מאד הפלטה, אשר נמלט מאויביו הפלשתים, אשר הכה את גלית גבורם ויפץ את מחניהם וירב את חלליהם (ש“א י”ז, נ’–נ“ב. י”ח, כ“ז. ל'. י”ט, ח') ועתה הנה הוא בידם לעשות כטוב בעיניהם, ובכל זאת נתן ה' רוח בלב אכיש וישלחהו לשלום על כן קרא “חוזה מלאך וגו'” (תהלים ח')

אל מהלך פסוקי מזמור זה עיין ברייתא דל“ב מדות דרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי מדת ל”א “מוקדם שהוא מאוחר בענין”. וראית נפלאות בכלכלתם את המקרא.

מזמור נ“א “בבא אליו נתן הנביא” כבר זכרנו בגוף הספר. ובהערתנו התרעמנו על גראץ האומר להוציא אותו מחזקתו כדרכו. ופה נוסיף על דברינו ההם, כי מלבד אשר כל מלה וכל הגה מן המזמור יעיד כי דוד אמרו “בבא אליו נתן הנביא” יכריע פסוק אחד לכל בעל דעת ישרה להחליט כן, כי אם נאמר כי איש אחד ממשוררי הקדש חבר זה, ולא דוד המלך, מה ענין בקשתו: “הצילני מדמים א' א' תשועתי” (תהלים נ“א, ט”ז) והלא מלת “דמים” תאמר תמיד על עון האיש השופך את הדמים או על מי שיש לו הכח לשפוך את הדם ולא על אסון האיש שדמיו הם הנשפכים. ועל מי מן המשוררים, יכון יותר להתפלל, כי יצילהו ה' מעון דם נקי, מן המושל התקיף דוד המלך, ואי זו עת תכשר יותר למלך צדיק כמוהו, אשר חיי אדם היו קדש קדשים בעיניו (ש“ב ד', י”א. כ“ג, ט”ז–י"ז), להתפלל בצרת נפשו, כי לא ישוב לחטוא בחטא זה, מזמן התודותו על החטאת אשר הוכיחו נתן הנביא “את אורי החתי הכית בחרב.. ואותו הרגת בחרב בני עמון” (י"ב, ט') ועון ש”ד אפשר להכשל בו גם הצדיק והקדוש שבמושלים תומכי השבט והחרב, וכמעט אי אפשר להכשל בו גם הקשה שבמשוררי הקדש אנשי הרוח תופשי הכנור והעוגב.

במזמור נ“ב “משכיל לדוד בבוא דואג האדומי” יהיו ארבעת הפסוקים הראשונים לגוף המזמור (ג’–ו') ופסוק ט' עמהם, פירוש מספיק לדברי דוד “ידעתי ביום ההוא כי שם דואג האדמי כי הגד יגיד לשאול..” (ש“א כ”ב, כ"ב) לאמר ידוע ידעתי, כי איש אשר כל גבורתו היא “להתהלל ברעה”. (תהלים נ"ב, ג') אשר כל מחשבתו הוות ועשות רמיה (ד') האוהב רע מטוב (ה') כל דברי בלע ולשון מרמה (ו') אשר הותו היא מעזו (ט) כי איש כזה נכון להכות בלשונו השנונה “כתער מלטש” איש נקי וצדיק כאחימלך הכהן הנאמן אשר לא נמצא כל עון בכפו, ולא יירא את האלהים ולא יחשוך את ידו משלוח אותה בכהניו, כי לא את האלהים ישים מעזו, כי משאת נפשו הוא העשר הגדול אשר יעשיר אותו המלך שאול (שם) בהאמינו בו, כי הוא אוהבו האחד הנותר לו מכל אנשיו, אשר לפי דמיונו קשרו עליו כלם (ש“א כ”ב, ח') ועשה בחנופתו וברשעתו דבר (י"ח) אשר איש מעבדי המלך לא הרים ידו לעשותו (י"ז). – “גם אל יתצך לנצח ויחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה” (תהלים נ"ב, ז') דברים אלה נאמרו על העריץ הזה הנכרי הזה אשר בא מארץ אחרת ומעם אחר, מאדום, להאחז בארץ ישראל, לא לשבת לבטח עם יושבי הארץ, כי אם לשפוך בה את דמי בניה בחיריה. המליצה הזאת דומה היא בעצם ענינה אל מליצת ישעיהו אל שבנא הסוכן: “הנה ה' מטלטלך.. ועטך..: צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ..: והדפתיך… והרסך:” (ישעיהו כ“ב, י”ז–י"ט) כי לפי המתקבל (עיין רד"ק) ולפי המקובל היה גם שבנא בן מקום אחר כמאמר ר' ברכיה “מהדא סכני–שם מקום–הוה ועלה ונתמנה קומוס ואפרכוס בירושלם”, הוא שהנביא מקנתרו ואומר לו: “מה לך פה ומי לך פה? גלואי בר גלואי! איזה בית בנית כאן? איזה עמוד העמדת כאן? איזה מסמר קבעת כאן?..” (ויקרא רב' ה', ילקוט ישעיהו תכ"ג) מליצת ישעיהו על שבנא, מעינה על חברתה הדומה לה שבתהלים עדות נאמנה שעל דואג הזר הנכרי נאמרה, פסוק “ואני כזית רענן בבית א' בטחתי בחס' א' עולם ועד” (תהלים נ"ב, י') אמר לדעתנו כלפי עצמו וכלפי שאול, כי אין ספק, כי למן היום שנהרגו כהני נוב הכה לב שאול אותו, הארון והמזבח והאורים והכהנים, אשר בכללם נקראו יחד בית א', לא היו עוד למלך האומלל למבטח, כי אם למזכיר עון, כמאמר קדמונינו על דברי שאול לשמואל המת, ולא ענני עוד גם ביד הנביאים גם בחלומות: למה לא אמר לו באורים ותומים – כאמור בענין (ש“א כ”ח, ו') – א”ר יצחק: לב יודע מרת נפשו “על שהרג נוב עיר הכהנים” (ילקוט שמואל קל"ט) על כן ברך דוד את ה‘, כי בדבר הזה יש לו יתרון על שאול, כי בית ה’ לאמר הכהנים ומשפט האורים למעז הם לו ולא למחתה, ומלת הדיוק להפך הזה היא מלת “ואני”.

“למנצח בנגינות משכיל לדוד: בבוא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד מסתתר עמנו” (תהלים נ"ד, א’–ב'). הנה הזיפים השתדלו שתי פעמים להסגיר את דוד בידי שאול פעם אחת אחרי הושיעו את קעילה (ש“א כ”ג, י"ט), ושאול שמח לקראתם וילך אחריהם ויהי קרוב מאד אל מחנה דוד. אך שמועה הבהילה את שאול כי פלשתים פשטו על הארץ ויעל מאחרי דוד' אולם אך כלה שאול מעשהו בפלשתים וישב וירדף אחרי דוד אשר נטה את מחנהו במדבר עין גדי (כ"ד ב’–ג'). שם היה מקום לדוד להראות את נדבת לבו לשאול אויבו אשר נפל בידו ולא נגע בו לרעה (ז') ולהוכיח לרודפו המלך את דרכו עמו על פניו (י’–ט"ז), ולהפרד איש מרעהו בשלום. אולם הזיפים המרעים לא שקטו ולא נחו ויבאו עוד הפעם אל שאול להגיד לו את מקום דוד ולדבר על לבו לצאת בראש גדודיו ולתפשו, אך גם בעת ההיא הצליח דוד המשכיל בכל דרכיו להראות לשאול את אמונת לבו אליו, הגדולה מאמונת שומרי ראש המלך (כ“ו, ט”ו – ט"ז), ולהוכיח עוד הפעם בכבוד ועוז למלך את דרכו על פניו (י“ח–כ'. כ”ג–כ"ד) ולהטות אליו עוד הפעם את לב המושל האומלל, עד כי השיב אמרות רכות וטובות בלב שלם (י“ז; כ”א) ויגל אליו בצרת נפשו את לבו, כי יודע הוא כי האחרית לא לביתו היא, כי אם לדוד (כ"ה) ומני אז חדלו רדיפות שאול (כ"ז א’–ב').

מזמור נ“ו קדם בזמנו למזמור ל”ד אשר שר אחרי הנצלו. כי מזמור נ“ו תפלה הוא שהתפלל “באחז אותו פלשתים בגת”. (תהלים נ"ו, א') אך בכל זאת מקבילים שני מזמורים אלה במליצותיהם, ובהרגשה האחת המחיה את שניהם, ועל כן הנני לכון קצת פסוקי מזמור נ”ו לפסוק מזמור ל“ד ולפסוקי ש”א כ"א.

מזמור נ“ז שאמרו דוד “בברחו מפני שאול במערה” (תהלים נ"ז, א') חוזר על המאורע שכתוב בו “ודוד ואנשיו בירכתי המערה יושבים” (ש“א כ”ד, ג') ושאול שם פניו אל “מצדות עין גדי” (א') ודוד שמע כי נוסע הוא לצור על המצודה עזב דוד אותה ויחבא במערה לפי שעה “עד יעבר הוות” (תהלים נ"ז, ב) לאמר עד אשר יתיאש שאול למצוא אותו ושב אל ביתו ריקם, ועל כן התפלל כי יושיעהו ה' “חרף שאפי” (ד') וקרוב הוא בעינינו כי מליצת חרף במקרא זה הוא מעין מליצת “בושה” הדומה לה (ישעיהו ל‘, ה’) ומלת בושה היא משמשת למבוכת האיש שתאותו לא באה לו (איוב ו‘, כ’. וכהנה רבות). ובכן יתפלל דוד כי יבוש שאול משברו אשר שבר הפעם לפשוט עליו בטח ולהאביד ממנו כל מנוס בעזרת הזיפים אשר שתו ידם עמו לארוב לדוד (ש“א כ”ג, כ’–כ"ג). פסוק ו' שבמזמור אפשר כי הוא חוזר על הזיפים, ואפשר עוד כי חוזר הוא על אבישי ושאר אנשיו אשר בערה חמתם בם כעדת “לבאים.. לוהטים” אשר “שניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה” (תהלים נ"ז, ה') לקחת את נפש שאול אויב אדוניהם, ואשר ברב כח חשך דוד את ידם מן הרעה (ש“א כ”ד, ד’–ז') “רשת הכינו לפעמי” (תהלים ז') תלונה היא על הזיפים. “נפלו בתוכה סלה: סופן ליפול בתוכה” (רש"י שם) ולפי פירוש זה הנכון אין פסוק זה ספור מאורע לשעבר כ”א תפלה להבא. שאר הפסוקים הם דברי הודאה שלפי הסברה נאמרו אחרי העלות שאול מעליו בשלום.

“אל תשחת לדוד מכתם בשלוח שאול וישמרו את הבית להמיתו” (תהלים נ"ט, א') מפורש יפה בדברי רש“י וראב”ע. ואת דבר קראו את רודפיו “כלב” (ז' ט"ו), הטיב ראב"ע להסביר, כי רמז על שומרי הבית (ראב"ע ז') אשר באמונתם היתרה לאדוניהם, נכונים היו לעשות מעשה החיה הזאת לנשוך ולנגוף איש, אשר לא טוב הוא בעיני נותן לחמה, אף כי עול בכפו לא נמצא. ואולי קרא להם ברמז למדה זו של חיה זו “עַזִים” (ד') לאמר “עזי נפש” (ישעיהו נ“ו, י”א). ויש להתבונן כי במזמור זה כורך הוא בכריכה אחת את רודפיו ואת הגוים. וקרוב הוא בעינינו, כי על הפלשתים כון, אשר בהם נלחם מלחמת עמו, ואשר התשועה הזאת (ש“א י”ט, ח') המעט, כי לא השיבה אליו לב שאול, כי אם הסב הסבה אותו מאחריו, עד כי מרה עליו נפשו לעשות בו כלה (ט’–י') ובהודע לו הפעם, כי למן היום ההוא והלאה תבצר ממנו להלחם באויבי עמו ביד רמה, בהיותו אנוס לברוח ולהסתר מפני שאול קרא “ואתה ה' א' צבאות א' ישראל הקיצה לפקוד כל הגוים וגו'” (תהלים נ"ט, ו') לאמר היה אתה הפעם בעל מלחמתם בעצמך ובכבודך, כי אני עבדך אשר בידי עשית את התשועה באויבי ישראל גולה ממקומו ונדח מארצו. ויען כי הוא מוסר כביכול לה' את מטה עזו, אשר נתן בידו לרדות בקרב אויביו, ומחזירו בעצם תמו בלי שום חלול ופגם, הוא קורא “עזו אליך אשמורה” (י') לאמר את “עזו” ותקפו של ישראל שהפקדת בידי הנני מחזיר “אליך” שמור במלואו, כי לא חללתי אותו ומעתה היה אתה מעוזם “כי” אתה “אלהים משגבי” כי גם לי שהייתי למגן להם רק אתה מגן ומשגב היית לי.

מזמור ס' כבר התבאר לפּרטי פרטיו במו"ד מלחמות דוד באדום.

מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה (תהלים ס"ג, א') נאמר גם הוא ברדוף אותו שאול בעזרת הזיפים ובהנצלו ממנו פעמים ומתבאר כלו כהתכונו אל דברי פרשה כ“ד וכי' שבש”א.

“משכיל לדוד בהיותו במערה תפלה” (תהלים קמ"ב, א') כלו מתבאר מאליו. ועיין ספרנו ח"א 122 ובהערה שם כי “במערה” היא “מערת עדולם” (ש“א כ”ב, א')

נבואת נתן ²וקצת צואת דוד מפויטת.

אף כי מזמור פ“ט וקל”ב נאמרו על מאורעות שאירעו לאבותינו דורות רבים אחרי מות דוד, כאשר יתבאר אי“ה במקומו, יקר הוא מאד להתבונן מתוכם, כי דברי נבואת נתן, אשר היא היתה ברית העולם אשר כרת ה' עם בית דוד, הם הם החוט שנחרזו עליו שירי הקדש הנזכרים. אך יש לנו לדעת, כי המלך דוד בכבודו ובעצמו הזכיר דברים מדברי הברית הזאת שמקומם נפקד בעצם מקורם, ושמורים הם עד היום באחד משירי הקדש, על כן נכון פה את נבואת נתן בצירוף קצת דברי דוד אל מזמור פ”ט ואל מזמור קל"ב.

דמיון מזמור קמ“ד למזמור י”ח

באחרונה יש לנו עוד להעיר את אזן הקורא המבין, כי מזמור קמ“ד דומה הוא ברוב בנינו אל “דברי השירה” הכתובה בס' שמואל (ש“ב כ”ב, א') ושנויה בתהלים במזמור י”ח.

______

 

II    🔗

בימי שלמה    🔗

“לשלמה” (תהלים ע"ב, א') כלו מבואר ונאה ומתקבל ביחוד לימי שלמה. וגם “לה' הארץ ומלואה” (כ"ד, א') נאמר בימיו ביום חנכת ביהמ“ק כדברי רבותינו: כשבנה שלמה את ביהמ”ק בקש להכניס ארון לבית קה“ק… פתח ואחר שאו שערים וכו'”. (שבת ל') ועיין דברינו בגוף הספר, ואולי יתישב גם “שיר ידידות” (תהלים מ"ח, א') על נשואי המלך הזה עם אחת מבנות צר (י"ג).

III בימי אבִיָם    🔗

“משכיל לאסף” (ע"ח, א') המגנה את בני אפרים (ט'. ס"ז) והמזכיר את חרבן משכן שילה (ס’–ס"ד) בשם “אהל יוסף” (ס"ז) בתורת עונש על חטאות השבט הזה, והמיחד את כל הגדולה לשבט יהודה ולהר ציון (ס"ח) ולמקדשו (ס"ט) ולדוד אשר בו בחר ה' להמליכו (ע’–ע"ב) מזמור זה נאמר על מלחמת אבים המסופרת (בדהי“ב י”ג, ג’–י"ט). ועיין על אדותיו דברינו במקומם בגוף הספר.

IV בימי אסא    🔗

מזמור כ' נאמר בימי אסא על מלחמת זרח הכושי (דהי“ב י”ד, ח’–י"ד). וששת פסוקי הראשונים הם דברי תפלה לפני המלחמה ובשעתה. ושלשה פסוקים שלאחריהם הם דברי הודאה על הישועה, והפסוק האחרון יש בו מעין תפלה ומעין הודאה כאחד, דוגמת “אנא ה' הושיעה נא” (תהלים קי“ח, כ”ה) שיש בו תפלה ויש בו מעין הלל והודאה. וקדמונינו הטיבו להתבונן, כי חתימה מעין פתיחה היא באמרם: “המזמור הזה ראשו בענָיה וסופו בעניה” (מדרש תהלים) לאמר פותח הוא: יענך ה' וחותם: המלך יעננו – מתוך ראשית דברי המזמור הזה עולה סגנון דברי אבים אבי אסא, כי בזכות עבודת בית המקדש יוצאים ישראל למלחמה ונוצחים, ומתוך שאר דברי המזמור נשקפים ספור המלחמה ותפלת אסא (דהי"ב שם).

V בימי יהושפט    🔗

“שיר מזמור לבני קרח”. (תהלים מ"ח, א'), נאמר על שברון אניות תרשיש בעציון גבר, שבהן השתתף יהושפט מלך יהודה עם אחזיה מלך אפרים (מ“א כ”ב, מ“ט. דהי”ב כ', ל“ה–ל”ז) ומזמור זה התבאר לפרטיו בגוף הספר.

שיר מזמור לאסף" (תהלים פ"ג, א'), נאמר על מלחמת יהושפט בבני עמון ובמואב ומעון ³ובבני שעיר ועוד המון עמים שבאו על יהודה בעין גדי (דהי"ב כ‘, א’ – ל'), ועיין בגוף הספר.

VI בימי יהורם    🔗

בימי יהורם מלך יהודה אבדה כרגע כל הטובה אשר עשו לעמם המלכים הצדיקים אסא ויהושפט. וידוף כעשן כל מעשה הצדקה והמשפט אשר כונן יהושפט, כי הרוג הרג יהורם את ששת אחיו “הטובים ממנו”. (דהי“ב כ”א, י"ג) “וגם משרי ישראל” (ד') הנאמנים לבית דוד הרג העריץ הזה, באשמת אשתו עתליהו המרשעת אשר שנאתה לבית דוד היתה כאש עצורה בעצמותיה. לפי העולה מן הכתובים, אשר נביא עוד מעט בזה, נטה יהורם את ידו בעצת אשתו האכזריה גם על השופטים אשר העמיד אביו החסיד “בכל ערי יהודה הבצורות לעיר ועיר” (י"ט, ה'), ויהרוג גם אותם בחרב בתוך יתר שרי ישראל הדבקים בתורת משה ובכסא דוד. ואף כי היו בתוכם אנשים אשר סרו מן התורה, ולא הורו עוד משפט צדק, לא עמד להם הדבר הזה למעוז ויספו, עם השרים הנאמנים, בחרב יהורם. – על תעודת השופטים הקדושה שיעד להם יהושפט החסיד, ועל אחריתם ביד יהורם בנו הרשע, ירמוז לנו “מזמור לאסף” (תהלים פ"ב, א'). ארבעת הפסוקים הראשונים הם כמעט משנה דברי ימי יהושפט הצדיק ביום הפקידו אותם; הפסוק החמישי רומז על קלקול מקצת אנשים מהם; הפסוק הששי והשביעי ירמזו על אחריתם הרעה, והפסוק השמיני שהוא האחרון הוא חותם בתפלה.

“לא ידעו ולא יבינו” (תהלים פ"ב, ה'), פסוק זה קובל על השופטים שלא נהגו על פי התעודה היעודה להם במקראות הקודמים “אני אמרתי א' אתם ובני עליון כלכם” (ו') שמעשיכם הרעים יעמדו לכם למעוז בפני המושל הרשע לבלתי פקדו עליכם את עון צדקת שופטי ישראל, אשר כחטאת לא יוכל איש כפרה, נחשבה בעיני עתליהו המרשעת וכבדה אתכם כפסילי אלהיה צלמי הבושת והעול אשר אהבה נפשה "אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו (ז') לאמר דרכיכם הרעות לא חשכו את נפשכם מן המות אשר המית יורם את הכשרים “משרי ישראל” (דהי“ב כ”א, ד') פסוק ח' הוא מסירת דין לשמים.

VII בימי יואש    🔗

על עלותו למלכותו נאמר מזמור “ה' אורי וישעי” (תהלים כ"ו, א') “מזמור שיר ליום השבת” (צ"ב, א') “נאם ה' לאדוני” (ק"י א'), ועיין פירוש מרבית דברי מזמורים אלה במקומם בגוף הספר ובהערותיו.

VIII בימי עזיהו    🔗

“שיר מזמור לבני קורח.. על מחלת לענות..” (פ"ח, א') נאמר על היותו נגזר מבית ה', ועיין בהערה בגוף הספר.

IX בימי חזקיהו    🔗

בגוף הספר הבאנו את שיר “על עלמות” (תהלים מ"ו, א') “מזמור לאסף שיר” (ע"ו, א') אשר נאמרו בימי חזקיהו על מפלת סנחריב. ועתה הננו להוכיח כי דברי “מכתב לחזקיהו בחלותו ויהי מחליו” (ישעיהו ל"ח, ט') הם הם כל עצם הענין למזור ו' ולמזמור ל‘. ואחרי כן נברר מתוך כון הפסוקים המדוקדק, כי דעת ר’ אלעזר בן עזריה כי חזקיהו וסיעתו אמרו את ההלל מוכרעת היא מתוך עמק פשט הכתובים וכי מזמור ס"ו נאמר גם הוא על נס חזקיהו.

______

מכתב לחזקיהו שנוי במזמורי תהלים

כל האיש אשר עין פקוחה ולב מבין לו לכון דבר אל דבר, יכיר כי הדברים האמורים במכתב לחזקיהו, הם הם הדברים שנאמרו במזמור ו' “למנצח בנגינות על השמינית” (תהלים ו') ובמזמור שיר חנכת הבית לדוד (ל').

“ת”ר: הלל זה מי אמרו?.. ר' אלעזר בן עזריה אמר: חזקיהו וסיעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב… הם אמרו “לא לנו” וגו' (פסחים קי"ז). הדעת הנכונה והקולעת הזאת מסתיעת מִכִוֻן פסוקי ההלל אל שאר מקראות המדברים בענין זה, ומבאורם הפשוט ולפני הקבילנו את הפסוקים, יש לנו להעיר את אזן הקורא, כי היו לנגד עיני משוררי הקדש חזקיהו וסיעתו, מזמור נ“ו אשר שר דוד מלך ישראל “באחוז אותו פלשתים בגת” (תהלים נ"ו), ועיין וכון ביחוד ובדיוק פסוק נ”ו, ה‘. י“ב. קי”ח, ו’. נ“ו, י”ג. קט“ז, י”ד. י“ז. י”ח. נ“ו, י”ד. קט“ז, ח' – ט'. ועיין ח”א 121 הערה 3 וראית כי גם מאורע של דוד עם אכיש בגת שעקר מקומו במזמור נ“ו התבאר עוד ביתר באור במזמור קט”ז שבהלל.

   🔗

הפסוקים הבאים מדברים על עלית חזקיה “ביום השלישי בית ה'” (מ"ב כ‘, ח’)

ולדעתנו גם מזמור ס"ו שכתוב “למנצח שיר מזמור” (תהלים ס"ו, א') על מפלת סנחריב רפואת חזקיהו הוא מדבר. בראשונה (א’–ד') יקרא המשורר הקדוש לכל העמים להודות לה' על התשועה אשר עשה לישראל כעין הקריאה שבהלל (תהלים קי"ז, א') וכדבר הנביא (ישעיהו כ"ה, ג'), המתבאר היטב מתוך הכתוב בדברי הימים: “ורבים מביאים מנחה לה' לירושלים” (דהי“ב ל”ב, כ"ג) שלפי העולה ממקומו על הגויים הוא נאמר, שגם הם נחלצו מצרה בנפול סנחריב, וקריאה זו לגוים במתכונתה אל תשועת ישראל מפורשת עוד יותר “ברכו עמים אלהינו וגו'” השם נפשנו בחיים וגו' (תהלים ס"ו, ח’–ט').

ולפי דעתנו יתפרשו לנו שני פסוקים סתומים במזמור ס“ו ובמזמור קט”ז. הנה רבותינו פירשו לפי דרכם את הפסוק הסתום “אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב”, על המלך האומלל, אשר החל לפקפק באמתת דברי הנביא בהיותו בעיניו כאיש אשר כלתה אליו הרעה, ולא האמין עוד בטוב (ילקוט שמואל קל“ג רש”י. וראב“ע תהלים קט”ז, י"א) ועל דבר כזה העולה על לב בעת צרה יאמר חזקיה בשירתו “און אם ראיתי בלבי לא ישמע אדני” (ס“ו, י”ח) ואולי יהי' פסוק זה רצוי למאורע זה (עיין 143 הערות 4–8)

_______

מזמור שיר לעתיד לבא    🔗

למען קים את החלטתנו בסוף ח“ב כי מזמורי צ”ח–צ"ט שבתהלים נאמרו ברוח הנביאים הגדולים ישעיהו ובני דורו ובימיהם; ולמען הרעות, כי לא נכונו דברי קצת מבקרים חדשים מקרוב באו, האומרים לשום את הנביאים ואת הלוים משוררי הקדש לשתי כתות נבדלות בתעודתן, הננו להקביל את קצת פסוקי מזמורים אלה אל פסוקי ישעיהו ולהוכיח מתוכם, כי שניהם נאמרו לאחרית הימים וענינם הוא תקון עולם במלכות שדי.

___________