“על־אדם” מאת תיאודור סטרג’ן תרגום מאנגלית אריה חשביה
תחילה היה השוטה. לבוש־קרעים, נע ונד, זר ומוזר, מנודה כמצורע, נרדף כחיה. צעיר גבה־קומה שעיניו חסרות־הבעה ופניו נעדרות־חיים, שאזניו חרשות ושפתיו אילמות, אף שלא היה לא חרש ולא אילם. אך בקירבו נשא שוטה־הכפר המסוגר דבר־מה שפיכו בו חיים. מעין אוזן פנימית שקלטה קולות, מלמולים, זעקות, רגשות. וכשהיה נתקף רעב שאין לשאתו, היה נועץ מבט באדם הראשון שנתקל בו – וזה היה מניח בכפו מטבע, או נותן לו מזון, בלי לדעת מדוע הוא עושה זאת; כי השוטה לא היה מוציא מלה מפיו. כשהיה נכלא בעוון שוטטות, היה מבט זה פותח לפניו את שערי־הכלא.
כן, השוטה היה בעצם טלפאת, אך עדיין לא ידע זאת. וכך חי את חייו, בן־בלי־שם. וכשהיה עליו למצוא לעצמו תג־זיהוי, כמקובל, בחר בשם “בדד”.
אל מקלטו המבודד שביער אוסף השוטה חבורת־ילדים מוכי־גורל, או שהורים ומחנכים אטומים ואנוכיים דחו אותם מפניהם, זרים ומוזרים גם הם: תינוק מונגולואידי שאיננו זז ממקומו, בוהה בתקרה, שפתיו נוטפות ריר, אך שמוחו כמחשב משוכלל שאפשר להזינו בנתונים ולקבל במהירות־הבזק תשובה לכל בעיה (כבדרך־אגב, יכול היה להמציא, למשל, מתקן המבטל את כוח המשיכה…); ג’ני, ילדה שברחה מבית אמה המנאפת, ושהיה בכוחה להניע עצמים ממקומם בלי לגעת בהם – ובכלל זה גם למוטט סלע, לכרות עץ, לפתוח מנעול מסובך; בוני וביני, תאומות כושיות קטנות, שבקושי יש ביכולתן לומר משפט הגיוני – אך המסוגלות לטלטל עצמן למרחקים, כהרף־עין, ערומות כביום היוולדן. אחר־כך מצטרף לחבורה שביער גם הילד ג’רי שנמלט ממוסד ממשלתי ליתומים, שיש בו כוחו של בדד, משולב בזריזות מחשבה והמצאה, ובתיחכום רב פי כמה וכמה משל בדד, בתוספת ציניות ורשעות ונפש של עבריין שיש לו חשבון עם העולם כולו.
אט־אט לומדת החבורה להכיר בייחודה, בשוני שבינה לבין יתר בני־האדם, בכוחה העצום – ובתלות של כל אחד מחבריה ביתר בני הקבוצה. מכה קשה ניחתת על הילדים כשנספה בדד בתאונה – נמחץ תחת אלון שנפל ביער (את הנולד, לא היה בכוחו לראות). אך ג’רי נטל את מקומו והיה לראשה של צורת התפתחות אנושית חדשה – ‘הומו־גשטאלט’, ‘אדם־תבנית’, כוללני, מקיף, קבוצה הפועלת כגוף אחד ושלכל אחד מחבריה כוחות־נפש מיוחדים לו, שאינם מצויים בבני־תמותה רגילים: סופר־טלפאת, שהוא ראש, מכוון ומנהיג; סופר־אידיוט־מלומד (אידיו־סאוואן בלע"ז – צרפתית, ליתר דיוק – בדומה לגאוני מתימטיקה, או שחמט, שמכל יתר הבחינות אפשר לסווג אותם כמפגרים. ואגב, חבל שהמתרגם לא מצא למונח זה ביטוי בעברית), שהוא המוח; סופר־טלקינאית, שהיא כוחו של הגוף; סופר־טלפוראטיות, שהן גפיו. יחד – אין דבר שייבצר מהם לעשותו. יחד – העולם לרשותם, אם כשדה־צייד, אם כמגרש־משחקים. כפי שיתחשק להם.
כך, נהפך, המין האנושי כולו למיושן כדינוזאור, לגזע שאורבת לו כליה. לאן יפנה הגוף, הרקולס־מתחיל שזה עתה למד מה רב כוחו, איזה שימוש יעשה ‘הגולם’ שהסיר את כבליו בעוצמתו האדירה – עניינים אלה תלויים הרבה בג’רי, ראשו. אך ג’רי משתעשע, נוקם בלי אבחנה יתרה את נקמת ילדותו העשוקה. טועם מכאן ומשם ודורס בדרכו בני־אדם כאילו היו מקקים. אך אף שהוא יכול להשיג את כל חפצו – עושר, שלטון, חוכמה – אין הוא יכול להימלט מן הבדידות. אין הוא רוצה ואין הוא יכול להודות בכמיהתו לאהבה, הערכה, חיבה מצד הזולת אליו עצמו, ג’רי, בלי קשר לכוחותיו העליונים.
יותר ויותר הוא מסתגר ונהפך למפלצת. עד שאחד מקרבנותיו, בעזרת ג’ני, מלמד את ג’רי מהו מוסר ומהו כבוד. מניע אותו, לראשונה בחייו, לחוש רגש שלא ידע על קיומו – להתבייש. ול’הומו־גשטאלט' מצטרף עוד מרכיב – המצפון.
כברבים מסיפוריו האחרים, גם הפעם אין תיאודור סטרג’ן נושא אותנו לכוכבים רחוקים, לעתיד עלום, להמצאות מסחררות, למסע בין עולמות שבירכתי היקום. כוח דמיונו המדהים, רווי אימה וחמלה, אכזריות ורוך, יופי וזוועה, כישוף וריאליזם גם יחד ושפתו העשירה המלאה דימויים פיוטיים (כמו גם שפת־רחוב) ושדומה כי המתרגם התמודד עימה בדרך כלל בהצלחה – עוסקים בעולמנו, חברתנו וזמננו. ויותר מכל – בנפשם של בני־אדם.
גם כשסטרג’ן אורג סביב גיבוריו אווירה מגית, הוא משרטט אותם בצורה מציאותית ואמינה: האב המתעב את טומאת־הבשר, מטהר את בתו במגלב – ומסתיר ספרי פורנו בחדרו; ג’רי, חניך בית־מחסה "שהשנאה היתה החמימות היחידה שלו עלי־אדמות'; אשת האיכר הפשוטה, האוספת את בדד החבול לביתה והמספרת לו – גם כשהרושם הוא שאין הוא מבין מלה – על מאורעות חייה הקטנים, כולל השמלה שלבשה בטקס הבגרות שלה.
סטרג’ן מיטיב להכיר את החומר שממנו הוא רוקח את מרקחותיו המופלאות. בתי האולפנה שלו לא היו אוניברסיטאות. תמיד שנא לימוד ממוסגר. “הצלחתי להיכשל בכל נושא שלמדתי אי־פעם, בלי יוצא מן הכלל,” סיפר פעם. “אך למדתי גם למדתי לעשן, לשחות, להמר ולגדף.” מה שלמד, היה הדבר שנוהגים לכנותו “החיים עצמם.” סטרג’ן עצמו היה נע־ונד, ידע תלאות, תהפוכות ואף רעב. היה ימאי, עובד בבית־זיקוק, מפעיל בולדוזר, נגן גיטארה בלהקה כפרית, מנהל מלון־נופש מהודר, איש פרסום ראשי של “טיים”, מורה להתעמלות, מכונאי־רכב, פועל־נקיון. ואין זו הרשימה המלאה של מה שהספיק לעשות בששים שנותיו (בלי להביא בחשבון את שלוש נשותיו והילדים שילדו לו). על כל פנים, נראה היטב שלמד לדעת את החרדה, המצוקה והעוול שבחיי־אדם (“איש אינו יכול להיות אדם במלוא קומתו אלא אם כן נפגע שלא בצדק,” אמר.) אך נראה שגם הכיר כי “אנחנו חומר, חלומות קורצו ממנו, ומנת חיינו הקטנה מסובבה בשנת,” כדברי פרוספרו ב’הסערה'. מיזוג זה, של פחד וקסם, עובדות חיים ומיסתורין, מצוי בכל חיבוריו של סטרג’ן ובמנה נדיבה, גם ב“על־אדם.”
את סיפורו הראשון פירסם סטרג’ן בהיותו כבן 20, ומאז יצאו לאור כעשרים ספרים וכמאתיים סיפורים שלו, שרבים מהם נבחרו לאנתולוגיות היוקרה של ספרות המדע הבדיוני. “על־אדם” יצא ב־1953, והורכב למעשה משלושה סיפורים שיצאו בנפרד ושהם שלושת חלקי הספר: ‘השוטה הנפלא’, ‘תינוק בן שלש’ ו’מוסריות'. הראשון שבהם היה ‘תינוק בן שלש’, שפורסם ב־1952 בכתב־העת ‘גאלאקסי’ ושונה בצורתו כשמוזג בספר.
כשיצא הספר לאור, עורר ענין רב, זכה לביקורות נלהבות ונעשה כמעט מיד רב־מכר. מקורי בגישתו, נועז בתפיסתו, עשיר בלשונו, היפנה הספר את המבט מן האימה והתקווה שבמרחקים, אל הפחד והסיכוי שבנפש האדם פנימה, ורמז על בעיות מוסר ובעיות יום־יום העלולות להתעורר בעת שבני־אדם ימצאו דרך להפעיל את כוחות־הנפש הרדומים שלהם. היה בכתיבה זו מן הראשוניות, מן החלוציות.
היום, אפשר שהילת־ראשונים זו דהתה מעט, שסגנון הכתיבה עתיר־הדימויים שוב אינו גורם סחרחורת לבני דור המורגל בזיקוקים האינטלקטואליים והלשוניים של סופרי מדע בדיוני כפיליפ דיק או מייקל מורקוק. גם ה’תפרים' בולטים עתה יותר לעין, אף שבעצם היו קיימים בספר זה מלכתחילה, בעת שמוזגו סיפוריו ליצירה אחת – וזו לא יצאה אחידה ברמתה בכל קטעיה (אם הזכרון אינו מטעה, דומה ש’תינוק בן שלש' כפי שנתחבר במקורו, היה המגובש ה“חזק” והמרתק ביותר).
אך אם גם יתכן שפגה מעט התדהמה שבחידוש, והמסר ההומאניסטי נראה היום תמים ופשטני במקצת, שהמלים, הניגרות לעתים כאשד, מצטעצעות אולי מעט, פה ושם, זורמות סחור־סחור שלא לצורך; גם אז נותר ‘על־אדם’ ספר מיוחד בסוגו, יפה, מעורר מחשבה והתרגשות ויותר מכל – פשוט סיפור מרתק, שקשה להניח אותו משהחלה קריאתו. כי לב כתיבתו של סטרג’ן אינו משתנה. לעתים באריכות, לעתים בקצרה, פעמים בהומור ובצחוק (הוא מצטיין בכך, בדרך־כלל), פעמים בכעס – ותמיד מתוך רעב גדול, מחפש סטרג’ן בלי הרף בעצם דבר אחד: את המגע האנושי. כפי שאמר סופר המדע הבדיוני ג’יימס בליש: “כל חיבוריו העיקריים של סטרג’ן עוסקים באהבה. ואהבה, מבחינתו של סטרג’ן רחוקה מהיות נושא מוגבל, משום שהוא הרחיב את המלה, לכלול בה כמעט כל צורה אפשרית של יחסי־אנוש.”
סטרג’ן עצמו הסביר את גישתו במלים אלה: “כשאיש ואשה נכנסים יחד למיטה, הם מבקשים מגע. וכשאיזה ברגש תוקע את אגרופו בפרצופו של ברנש שני, גם זה מגע. רק שבמקרה זה, המסר שונה.” ועוד אמר: “אני כותב את אשר אני כותב, למצוא דרך הביתה…” כדאי להתלוות אליו בדרך זו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.