


הספור ‘ימי סוד וסדק’, פרי עטו של דוד מלמד, עומד להופיע בקרוב בספר (בהוצאת ‘תמוז’) המכיל סיפור זה וספורי מד"ב נוספים פרי עטו של הסופר.
ספור זה מלמד, שגם במדע ‘תמים’ כמו גיאולוגיה טמונות הפתעות רבות – גם לאלה שאינם מאמינים בו, וגם לאלה החושבים להגיע בעזרתו אל ‘הנשק הסופי’…
* * *
העתיד שייך לגיאולוגים.
איש לא ידע זאת. איש לא ראה בחזונו את העידן הגיאולוגי. לפיכך לא כלכלו את מעשיהם לאורו ולא נכונו לקדמו. בבוא יומה של הגיאולוגיה הטיחו את ראשיהם בכתלים, וכבשו את פניהם באדמה. האדמה הקדושה.
כולם, לבד מתוֹם נְבוּיָה המנוח. מנהיגה הבלתי־נשכח של סאן־ריזאל ראה את הנולד. בשחר חייה של ארצו, בטרם שככה זוועת־הקרב וקני־הרובים עוד להטו כאש, קרא תום נבויה ליועציו הקרובים ונשא באוזניהם נבואה רחוקה. “אנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים.” – פתח ולחש מול עיניים ספקניות את מליצתו האהובה. והיועצים, מבליעים חיוך סלחני, ציפו להמשך. הם היו מורגלים בהגיגי־חזון שהשמיע תום נבויה לעתים מזומנות. אף שלא תמיד ירדו לעומק הדברים, היטו לו אוזן קשובה באורך־רוח נדיר. ידעו את גדולתו, נתגמדו מול עוצמת־מנהיגותו. לא בכל דור קם מנהיג כתום נבויה.
מבטו הפליג לעולמות אחרים, עיניו נתלחלחו ונתערפלו, וזקנקנו המלבני רעד על סנטרו בקצב דיבורו. אגלי־זעה בצבצו על קרחתו, ומשקפיו, נטולי־מסגרת, בהקו מול נורת־החשמל. את מילותיו הקצרות אמר בתקיפות משונה, שלא־במקומה, שלא בזמנה. “עוד שנים רבות תפרפר סאן־ריזאל בין הקיום והחידלון.” גם זאת כבר שמעו היועצים בשיחות הסודיות ובנאומים הפומביים. אף הפעם, בחדרי־חדרים, לבש תום נבויה עצב עמוק. כשועל רדוף קיפץ בין מציאות לחלום, בין הווה לחזון. ופניו – כפני אשה הכורעת ללדת. “אנחנו לא נדביק אותם במירוץ־החימוש. אנחנו לא נקבל את כל הנשק שנרצה.” מלמל תום נבויה את הדברים, תוך שחזר אל מסכת היומיום. לפתע שלח מבט נוקב אל יועציו וקרא כנואם מן הכתב. “אני מאמין בגיאולוגים. העתיד שייך לגיאולוגים. סאן־ריזאל תטיל את כל כובד־משקלה על המאזניים לצד הגיאולוגיה.”
הם לא הבינו את תום נבויה. הקצרן רשם את הדברים כדרכו, והיועצים החליפו מבטים תמהים. תום נבויה, קטן־קומה, כפוף־מעט, החל לצעוד בחדר אנה־ואנה. מייגע את מותו ומסמן בידו ליועצים לעזוב את המקום. בפרוזדור הקצר בטלו את החזון במחי־יד. “העתיד שייך לפיזיקאים” – אמרו סוגדי המדע. “העתיד שייך לאף־אחד” – גרסו הספקנים שביניהם. והמאמין, שהתבצר בתוך חומות־אמונתו, אמר: “העתיד שייך לכל־יכול.”
או־אז הלך תום נבויה והסתגר במעונו הפרטי, הרחק ממוקדי הפעילות המדינית. לא נתן שינה לעיניו, לא עסק בעניני־המדינה, ולא נפגש עם איש. בתום ימי נזירותו השלים את מאמרו ההיסטורי “העתיד שייך לגיאולוגים.” בראש המאמר רשם את אזהרתו: “סודי. מותר לקריאה רק ליועצי ולחברי־ממשלתי, וגם זאת – רק ברשותי המפורשת!”
תום נבויה לא היה מומחה לגיאולוגיה. מימיו לא למד מקצוע זה ולא עסק בו, כשם שלא היה מקורב לענפי־מדע אחרים, עליהם הרבה לכתוב ולנאום. כי זו היתה דרכו של תום נבויה: איש־הרעיונות היה, חוזה והוגה, ואת העבודה המעשית הותיר למומחים ולמדענים. ואכן, רק מנהיגה של סאן־ריזאל יכול היה לנהוג כפי שנהג, מבלי לעורר את חמתם של נוטרי המדעים.
בוקר אחד שלח לקרוא לפרופסור טְרוֹיְם, ראש החוג לגיאולוגיה באוניברסיטה. הלה, מופתע, נדהם ונרגש, לא הבין על־מה ולמה הוזעק אל המנהיג הלאומי. מימיהם לא נועדו יחדיו, ומעולם לא שער כי שמו הגיע אל תום נבויה. איש צנוע ונחבא אל המבחנות, היה מקדיש את כל עתותיו למחקר העיוני של הגיאולוגיה. רק פעם אחת בשבוע היה נוטש את מחקריו ויוצא לאולם־ההרצאות.
הסטודנטים אהבו את פרופסור טרוים, אף שאופן־דיבורו יובשני היה עד להחריד. הם נִישְבּו בקסמי אישיותו השלווה, חיוכו התמים ואדיבותו המופלגת. כל באי־האוניברסיטה הצהילו פנים למראה האיש הצנום, שרעמת־שיער כסופה נתבדרה על ראשו.

עוטה את בגדי־החג, כובש את ריגושו, נכנס לביתו של מנהיג־האומה. במטבח צר־המידות, בין כריך לקפה, נשא תום נבויה באוזניו את חזון הגיאולוגיה לעתיד־לבוא. ראשית־חכמה לעג לפצצות־האטום. “אין זה נשק בר־שימוש” אמר לפרופסור טרוים “לכל מדינה יש מאגר של פצצות, ואף־אחת לא תוכל להפעילן כנגד אויבותיה. מאזן של אימה מנטרל את ערך הפצצה כנשק העתיד. מה־גם שכל ארגון מהפכני קטן־שבקטנים כבר רכש את הפצצות, כרכוש אקדח בחנות כלי־נשק.”
עד כאן היו דבריו נהירים לפרופסור טרוים. אלא שמכאן ואילך שקע בהרהורים סתומים והשמיעם בקול גדול. “בידי הגיאולוגיה המפתח לעתיד העולם, לעתיד אזורנו.” לימד את פרופסור טרוים. “האנושות הולכת לקראת האדמה, האנשים יעמיקו לחקור את האדמה, החיים יתרכזו באדמה. והאדמה תשיב להם את חסדיה. מי שידע להטות את האדמה לצדו – הוא שינצח בעידן החדש”. והמסקנה מדבריו, תמצית מאמרו הגדול, היתה מובנת מאליה. בו־במקום נתבקש פרופסור טרוים להקים צוות־חוקרים מעולה שמטרתו תהא ניצול הגיאולוגיה למען סאן־ריזאל. תום נבויה לא הסתיר את רצונו האמיתי: גילוי נשק קטלני חסר־תקדים, שיתן לעמו את העליונות הצבאית לדורות רבים. נשק זה טמון, לדעתו, בגיאולוגיה.
“אין לנו ברירה,” שנן לפרופסור טרוים ופניו מפיקות דאגה כואבת, “אם ברצוננו להמשיך ולהתקיים בעולם האכזרי, עלינו להכין נשק זה כמבטח ליום סגריר. לא נשתמש בו אלא אם תאיים עלינו סכנת־השמדה. אך אם יבוא השלום עלי־אדמות, וארצנו תהא מוגנת לנצח – עלינו תהא המשימה לפתח את הכוחות המועילים שבגיאולוגיה לטובת בני־האדם, לשיפור חייהם ולהאדרת אושרם.”
היתה דומיה ארוכה במטבח ורק המכסה רעד על הקומקום מאימת המים הרותחים. פרופסור טרוים, ספקן מטבע ברייתו, איש המחקר העיוני, נתקשה לעכל את הנבואה. מוזר היה בעיניו שתום נבויה, הרחוק מן הגיאולוגיה כרחוק הרקיע מן האדמה, דובר על הנשק הקטלני כאילו כבר נתון היה בכיסיו. כופר בלבו בסיכוי להוציא נשק מן הגיאולוגיה, נפרד פרופסור טרוים מן המנהיג הלאומי. אך רעיונותיו נתפרשו לו כפקודה שאין עליה עוררין.
בערוב אותו היום החל ליצור את הקשרים הראשונים לקראת תכנית־המחקר החדשה. פנה אל חשובי הגיאולוגים בסאן־ריזאל, גשש, רמז, גילה, שכנע. אחרי ימים מעטים היה הצוות מוכן לצאת לדרך הארוכה. היו שם, בין הגיאולוגים, בכירי הגיאופיזיקאים, טובי הגיאוכימאים, אפילו הגיאוטקטוניקאים. כולם נוצרי־לשון, מומחים למקצועותיהם, נאמנים ללא־סייג לסאן־ריזאל.
משדווח לתום נבויה כי קם הצוות ונכון למלאכה, פקד להעניק לו את מלוא הסיוע. נמצאו המשאבים הכספיים, הוקצו המעבדות ושעות־העבודה, ונרכשו כל הכלים הדרושים. פרופסור טרוים וצוות־חוקריו נשבעו שבועת־סודיות לראש־ממשלת סאן־ריזאל. הלה קבל את השבועה ונתן את ברכתו. החלה החתירה המאומצת לגילוי כוחה ההרסני של הגיאולוגיה.
צעד אחר צעד, שנה אחר שנה, התקדם המחקר הגיאולוגי. עקף מכשולים, דלג על־פני מהמורות, פרץ מחסומים. עתים הגיעו החוקרים למבוי סתום, והיאוש אכל בהם ללא־חמלה. אך בכח־האמונה בעתידה של סאן־ריזאל, המשיכו במאמץ, בטוחים כי עליהם לעשות הכל למען בטחון ארצם.
פרופסור טרוים ניצח על המשימה. בשנים שחלפו נצטמקה רעמת־שערו, גבות־עיניו הלבינו וגוו שחח. עד שזכה להתייצב לפני תום נבויה בלשכת ראש־הממשלה ולבשר כי המחקר השיטתי עלה על דרך־המלך. “אם הכל יימשך כמצופה, בלא קשיים פתאומיים, נוכל עוד השנה לסכם את הנוסחה הסופית.” דווח לתום נבויה, והוסיף, ספק צוהל ספק ירא: “בשנה הבאה יהיה בידינו כלי־הנשק הקטלני שדלינו מן הגיאולוגיה. לא היה כנשק הזה בתולדות־אנוש ליכולת ההרס והחורבן. וספק אם יקום לו פעם מתחרה שווה־קטל.” ותום נבויה מלמל לעומתו: “כן… ידעתי… ידעתי…”
בחדר צדדי נמזג היין, ותום נבויה עם פרופסור טרוים השיקו כוסיות לחיי הגיאולוגיה המנצחת. והידיים רעדו מעוצמת החולשה.
פה־ושם עוד ארעו עיכובים של הרגע־האחרון, ומשך המחקר נתארך מעבר למשוער. אך לבסוף הגיעה שעתה של ההצלחה הסופית. בידי פרופסור טרוים היו תוצאות המחקר: צוות הגיאולוגים הבכיר של סאן־ריזאל גילה שיטת־הרס אדירת־מימדים, הדוחקת את האטום לקרן־הזוית. לא נותר אלא לשפץ את הנוסחה שיפוץ אחרון, לשכללה עד לשלמות הרצויה, ולהיכון לניסוי המעשי הראשון.
מסך של סודיות אפף את הניסוי. מתי־מעט, מדענים וטכנאים, אחוזי־מתח וחדוות־יצירה, השלימו את ההכנות. במוקד־הבקרה בבירת סאן־ריזאל נתכנסו ראשי־העם וגדולי הגיאולוגיה: הנשיא, ראש־הממשלה תום נבויה, שר ההגנה, מפקדי הצבא והצוות הגיאולוגי, מגלה הנשק הקטלני. המוזמנים נשתרעו בכורסאותיהם ורקעו קלות בכפות־רגליהם, אות לקוצר־רוחם. פרופסור טרוים סבב בין הקרואים, כאבי־הכלה בחתונת־בתו. גא ומאופק, נרגש אך צופן את תחושותיו, מסר את ההוראות האחרונות לאנשיו. הכל חיכו לשעת־האפס, לתחילת הניסוי הראשון בתכנית "סוד וָסדק, " ומישהו הגיש ספלוני־קפה.
הרחק מלב סאן־ריזאל, אלפי קילומטרים מן הבירה, היה המדבר הגדול, כולו שממה. בשנים אלו נבנתה בקצהו עיר־ענק. בקצב מסחרר וביסודיות מרובה הקימוה אלפי פועלים, מבלי שידעו דבר על ייעודה ותכליתה. כרך לכל דבר. גורדי־שחקים וגנים עתירי־מדשאות, אגמים מלאכותיים עם ספינות־דיג וסירות־מפרש. ככרות־אבן אפורות ושדרות־עצים מתארכות. גשרי־ברזל ובסיסי־צבא מגודרים, מנהרות של רכבת־תחתית ומקלטים משוריינים לשעת־חירום. מסילות־ברזל עם רכבות, תחנות־אוטובוסים ובתי־נתיבות. רחובות גדושי־רכב, מסעדות וחנויות. עמודי־חשמל וצינורות־ביוב, נמל־תעופה עם מטוסים, נמל עמוק־מים עם אניות־נוסעים. וחגורת יערות, סבוכי־עצים, מקיפה את העיר. פאר היצירה האנושית במדבר. השג לא־יאומן. חג עצוב למשלם־המסים בסאן־ריזאל.
את עיקר־ממונה השקיעה הממשלה בעיר החדשה. מיטב הציוד, החזקים בחומרים. עיר גדולה ואנשים בה אין. במקומם הוצבו מיליוני בובות־פלסטיק דמויות אנשים, נשים וילדים, חיות ובהמות, בעלי־כנף ורמשים. כולם עשויים על־פי משקל מקביליהם במציאות. כולם פזורים בבתים וברחובות, בגנים וביערות.
עיר זו נשקפה מתוך מקלט־הטלוויזיה לעיני המנהיגים והגיאולוגים במוקד־הבקרה בסאן־ריזאל. הכל היה ערוך לרגע ההיסטורי. תם הפרק העיוני בתכנית “סוד וסדק”, החל השלב המעשי. יומה הגדול של הגיאולוגיה הסאן־ריזאלית.
בשעה עשר־חמישים־ותשע נתכבד תום נבויה בלחיצה על המתג. העיניים היו תלויות במסך הקטן. המתח והדממה שמשו בעירבוביה. כל הנוכחים עצרו נשימתם, והמעשנים החניקו את שיעוליהם. בצעדים כבדים פסע תום נבויה הישיש אל לוח המתגים, פניו אומרות את יראת־המעמד. לידו ניצב פרופסור טרוים, עוקב בחרדה אחר תנועותיו, מדריכו אל המתג הגורלי. שניהם זכרו ברגע זה את ראשית הדרך, את הספיקות, את התקווה.
בשעה אחת־עשרה אפס־אפס לחץ תום נבויה על המתג.
אך המתח לא נתפוגג. על־גבי המסך נראתה עיר המדבר מכל זויותיה האפשריות. בעדשות טלסקופיות צלמוה מרחוק, מכל עבריה. גם מרום־המסוק צולמו תמונות כלליות ותמונות מפורטות. המצלמות עברו ממקום למקום, מן היערות אל השדות, מן השדרות אל הסימטאות, מן הבתים אל החנויות.
מצומררים קמעה, הבחינו בסדקים הנפערים באדמה. תחילה היו קוים דקים מתפתלים כנחשים בכל רחבי העיר. חיש־מהר נתעבו הסדקים והיו לתעלות. והתעלות הפכו לבורות גדולים שבלעו את כל הנקרה בדרכם. בזה־אחר־זה קרסו תחתיהם כל גורדי־השחקים. מסילות־הברזל והרכבות גלשו לתהום. עצי־היערות, האגמים והספינות נצודו במלתעות־האדמה. העיר נחרבה כליל, ולא נותר לפליטה מבית־מידות ועד תולעת־פלסטיק.
משנתאחו הסדקים אחרי הניסוי, היתה האדמה שוממה בעיר־המדבר. אדמה תחוחה רגבים רגבים, כאילו זה־עתה חרשו בה החורשים לקראת זריעה. לא שרדה בה אבן, לא נשכח בה קוץ.
פרופסור טרוים הביט בשעון־העצר וקבע בסיפוק: “שלוש־עשרה שניות”. המוזמנים נתרווחו בכורסאותיהם, ותום נבויה לחץ את ידי הגיאולוגים הבכירים. שוב הורמו כוסיות, הפנים נצצו, והשמחה גאתה במוקד־הבקרה. “יש לנו מבטח ליום סגריר” – אמר תום נבויה בנאום הקצר ביותר בחייו. והנוכחים שבו איש לביתו ולמשפחתו.
ניסוי מספר אחד בתכנית “סוד וסדק” הוכתר בהצלחה. אך למדענים שבאו למחרת אל חדרו, אמר פרופסור טרוים: “עוד לא נשלמה המלאכה. עוד רבים השיכלולים הנדרשים מאתנו. עלינו לקצר את משך־הסדיקה כמידת־האפשר. עלינו להגדיל את טווח־הפגיעה עד למרחק של רבבות קילומטרים. גם על המעצמה המרוחקת ביותר לדעת היטב כי ביום־מסה לא תינקה מזרוענו הארוכה. אף אותה, עם כל צבאה ואזרחיה, נוכל לקבור באדמה, כאילו לא היתה אי־פעם על בימת־ההיסטוריה”.
זה היה האות להמשך המחקר. במעבדות הסודיות עסקו חוקרי הגיאולוגיה וענפיה בשכלול תגליתם. מאחוריהם היו הצלחות כבירות ונצחונות על מירב הבעיות. הם קבעו בדייקנות את הקף איזור־הפגיעה, ותחמו אותו בתחום הרצוי להם. אלמלא זאת לא ניתן היה להשתמש בנשק החדיש. ברי היה כי בעת־הצורך תיאלץ סאן־ריזאל להרוס מדינה שגובלות בה ארצות אחרות. רק תיחום איזור־הפגיעה הוא שיאפשר לפעול נגד המדינה העויינת, מבלי לפגוע בשכנותיה, אף במטרים מעטים.
מעתה ואילך התנהל המחקר בשלוות־נפש וללא מירוץ עם הזמן. לאחר חודשים אחדים יכול היה פרופסור טרוים לבשר לתום נבויה כי הושגו שתי התכליות, הוגדל מרחק־האפקטיביות וקוצר משך־הסדיקה. לסאן־ריזאל היה נשק שכמוהו לא ידעה האנושות למן היווצרה. היתה לה העוצמה הדרושה להגנתה, היה לה כוח־ההרתעה, היה לה מבטח ליום סגריר.
שלא כגורלם של רבים מקברניטי־עולם, שפר גורלו של תום נבויה. רק לאחר שראה את חזון־הגיאולוגיה מתממש בארצו ואת נשקה נתון בידי עמו – הסתלק מן העולם. סאן־ריזאל, אבילה ומיוסרת, ליוותה את מנהיגה הנערץ למנוחתו האחרונה. על קברו הרענן הקימו תלולית־עפר, כמצוותו, והמספיד אמר: “שב תום נבויה אל האדמה שאותה קידש”. מאז לא נבנו מציבות־אבן בבתי־העלמין של סאן־ריזאל. רק קומץ מנהיגים וגיאולוגים ידע את אשר חולל תום נבויה בחזונות. המון־העם המשיך להאמין בנשק המיושן, הוסיף לחשוב במושגים של אטום ומימן, ושאר אמצעים שעבר עליהם הכלח. עד אשר דלפו ההדלפות הראשונות.
בעולם פשטה השמועה שבידי סאן־ריזאל מצויה תגלית נסתרת ומתוחכמת, שהאנושות לא ידעה כמותה. את הידיעה הראשונה פרסם השבועון רב־המוניטין “ג’יאולוג’י ויק”, מאת כתבו הזריז שלדון סנייפר. זה־עתה חזר סנייפר מסאן־ריזאל, לשם טס על חשבונו הפרטי. הרעיון לטוס לסאן־ריזאל עלה במוחו של העיתונאי הצעיר כשקרא את הודעת המכון הסייסמולוגי המרכזי של היבשת. בהודעה, שנמסרה בשולי העיתונים, גילה המכון כי באחד הימים האחרונים נרשמו בסייסמוגרף תנודות חזקות ובלתי־שגרתיות במעבה־האדמה. מוקד התנודות היה בפאתי המדבר של סאן־ריזאל. “לא היתה זו רעידת אדמה” – קבע מנהל המכון – “ולא היה זה ניסוי גרעיני תת־קרקעי”. ואכן מזה שנים לא בוצעו בעולם ניסויים גרעיניים, לאחר שהנשק האטומי הפך לקונבנציונלי, ולא היה עוד שום כורח מדעי לנסותו שוב ושוב.
הודעת המכון לא זכתה לשימת־לב כל עיקר. אך שלדון סנייפר, נבון ויוזמני, עיתונאי בכל הווייתו, החליט לחקור את התעלומה. לבו נבא לו כי מאחורי ההודעה הסתמית מסתתרת פרשיה גדולה. ואת מלוא־הקפה לא יכול היה לצייר בדמיונו. משבא לסאן־ריזאל החל לחקור, לשאול, לבקש, לחדור. נבר בכל הדרכים האפשריות, כעכבר המכרסם בקרקע צחיחה. משנתפרסמה כתבתו המרעישה ב“ג’יאולוג’י ויק” הוכתה האנושות בתדהמה, וקהיליית־המדענים פערה את פיה. לא נודע אם הודלפה הידיעה על־ידי אחד מן המעורים בסוד המבצע, ואם תחקור הממשלה בשערוריה ותעמיד את האשם לדין. היו שסברו כי במתכוון הדליפה הממשלה את הנושא, כדי לרמוז על הימצאות הנשק המרתיע בידיה. שאלמלא כן מה טעם בנשק קטלני אם לא להרתיע את אויבותיה המתעצמות של סאן־ריזאל מלפתוח במלחמה?
בין כך ובין כך נתפרסמה הכתבה ב“ג’יאולוג’י ויק”, ובו־ביום הועתקה לכל עיתוני העולם. אף שחסרו פרטים עיקריים, והעירפול היה רב מן הגלוי, ציירו העיתונים תמונה מחרידה. תושבי כדור־הארץ ניעורו עם־בוקר משנתם ונתחוור להם כי מצוי בעולמם נשק קטלני חדש, אדיר־עוצמה, כביר־הרס, המועד הפתיע, המקום בלתי־צפוי. סאן־ריזאל כבשה את כל הכותרות.
ממשלת סאן־ריזאל לא הכחישה את הידיעה. בכתבה כינה שלדון סנייפר את הנשק החדיש “תגלית המאה העשרים ואחת”. ולקוראיו סיפר: “נמסר לי ממקור מהימן שבידי סאן־ריזאל נמצא נשק קטלני חסר־תקדים. לא ברורה לי מהות הנשק ולא נהיר לי אופן הפעלתו, אך לפי הידוע לי, מגליו הם אנשי מדע הגיאולוגיה. אני משער שהנשק פועל בשיטת גלים חשמליים, המוחדרים מתחת לפני הקרקע, ומשוגרים אל המטרה הרצויה. גלים אלה יוצרים סדיקה נרחבת באיזור המותקף, וכל שנמצא על האדמה נבלע בתוכה תוך זמן קצר. זהו נשק ‘נקי’, אמרו לי חוגים יודעי־דבר בסאן־ריזאל. אינו גורם לפצועים ולנכים, לדם ולהלוויות. בעצם, אינו מפיל חללים, פסקו לי בחיוך מאולץ. מכאן גם פשרן של התנודות שאובחנו בסייסמוגרף של המכון הסייסמולוגי המרכזי: סאן־ריזאל ערכה ניסוי ראשון של הנשק החדיש במדברה”.
מרגע הפרסום היו עיני כל העולם נשואות לסאן־ריזאל. כתב־העת הנקרא רק בחוגי הגיאולוגים, נחטף מן החנויות כעיתון־ערב סנסציוני. הגיאולוגיה, אשר נחה שנים רבות בשולי המדע, נטולת־ברק וכוח־משיכה, עלתה לפסגת הקידמה האנושית. בן־יום הפכו הגיאולוגים למבוקשים־במדענים בכל רחבי תבל. ברשתות הטלוויזיה ובתחנות־הרדיו, בעיתונים ובאולמי־ההרצאות, נתבקשו חוקרי הגיאולוגיה לפרש ולהסביר, להאיר ולחוות־דעה. אך אלה לא יכלו להוסיף על מה שדיווח שלדון סנייפר. הם הסתפקו בתיאור מדע־הגיאולוגיה, אפשרויותיו, מגבלותיו, הסתעפויותיו.
מסאן־ריזאל הגיעו ידיעות מקוטעות ומטושטשות, והתמונה הכוללת לא נתבהרה לפרטיה. אף־על־פי־כן היתה הגיאולוגיה למרכז ההתענינות בפרוס השנה החדשה, שנת אלפיים.
בסאן־ריזאל נערכו התייעצויות קדחתניות בחוגי־השלטון. דעת־הקהל העולמית לחצה על המדינה הקטנה לפרסם הודעה מוסמכת. מדענים ועיתונאים החלו מגיעים מכל אתר ואתר. ניסו לרחרח, לבדוק, למשש ולדלות עובדות. הפרשנים המדיניים קבעו בכלי־התקשורת כי אם ממשלת סאן־ריזאל מקיימת דיונים סודיים וממושכים לעתים כה־תכופות – מסתבר שיש דברים בגו.
אחרי ימים רבים של מבוכה והתרוצצויות בשלטון הסאן־ריזאלי, נמסר כי ראש־הממשלה החדש ימסור למחרת־היום הודעה לעמו ולעולם כולו. כונסה אסיפה של עיתונאים מן המדינה ומחוצה־לה, וכל תחנות־הרדיו ורשתות־הטלוויזיה העבירו שידור חי מן המקום. בכל יבשות־תבל נצמדו האוזניים והעיניים לשידור מסאן־ריזאל. היה ברור שראש־הממשלה לא יוכל להימלט מענין התגלית הגיאולוגית.
בארצות העויינות לסאן־ריזאל היתה הצפייה דרוכה שבעתיים. כינוסי־חירום יועדו לאחר השידור לשרי הממשלות ולמפקדי הצבאות. הוכרזו מצבי־כוננות חמורים, ובוטלו כל חופשות־החיילים. האיזור היה טעון חומר־נפץ, ומתח מחשמל עמד באוויר.
למרבה ההפתעה היתה הודעתו של ראש־הממשלה קצרה בתכלית הקיצור. הניסוח נעשה בזהירות, המלים נבחרו בקפדנות. העיתונאים רשמו את הדברים בדייקנות מרובה, וברחבי העולם ציפו עוד דקות אחדות עד לתרגום ההודעה. “ממשלת סאן־ריזאל החליטה להגיב על גל השמועות שפשה בעולם בקשר לתגלית גיאולוגית של מדענינו.” קרא ראש־הממשלה מן הכתב בקול עמוק, במרווחים אחידים בין מלה למלה. “אי־לכך אנו מודיעים במלוא־האחריות: מטרתנו העיקרית היא לפתח את האפשרויות הטמונות בגיאולוגיה – לצורכי שלום ורווחה. אולם אם תישקף סכנה ברורה לעצם קיומה של סאן־ריזאל, לא נהסס לנקוט בכל אמצעי הדרוש להגנתנו. מובן מאליו שלעולם לא נהיה הראשונים להפעלת נשק קטלני באזורנו.”
ראש הממשלה קיפל את גליון הנייר וישב על מקומו. אולם הכתבים, מאוכזבים מן הקיצור והערפול, החלו להמטיר שאלות נוקבות. “מה מקומה של הגיאולוגיה במירקם הבטחוני של סאן־ריזאל?” – פתח עיתונאי סקנדינבי בניסוח עוקף ומלוטש. “האם יש לכם נשק גיאולוגי קטלני?” – שאל כתב אמריקאי בתקיפות ענינית. והמשיך שליח קשיש, חמור־סבר, מארץ קומוניסטית: “הנכון הוא שביצעתם בחודש־שעבר ניסוי גיאולוגי במדברכם?” וחתם סנייפר, אבי הסנסציה: “מדוע נעלם מביתו פרופסור טרוים, ראש החוג לגיאולוגיה באוניברסיטה של סאן־ריזאל?”
שוב הביך סנייפר הנמרץ את כולם במקורות המידע המפתיעים שלרשותו. ראש־הממשלה רשם את השאלות, השפיל את פניו בחשיבה מיוגעת, נענע את עטו דרך־עצבנות, וקם להשיב. מבטו נאחז אי־שם בתקרת האולם, ספק מתוך יגון, ספק מתוך עורמה. את כל התשובות כרך יחד במענה אחד: “חייב אני להעלות בערב זה את זכרו של מנהיגנו המנוח תום נבויה” – הפתיע את שומעיו – “הוא לא היה גיאולוג, כידוע לכולכם. לא היה לו שמץ של ידע בגיאולוגיה. אך הוא היה נביא, איש חזון. בעיני־נפשו ראה את הנולד, ורגליו עמדו על קרקע מוצקה. הוא שחידש את רעיון הגיאוצנטריזם, את השיבה אל האדמה כמרכז העולם, טבור האנושות, לשד עתידה…”
ומול הכתבים ומצלמות־הטלוויזיה, המשיך בזהירות יתירה, כחבלן היודע את הסכנה במוקש שבידיו. “עמי הלך אל הגיאולוגיה. חיפש את התשובות בגיאולוגיה. האמין בגיאולוגיה. עד שמצא נשק מרתיע בגיאולוגיה. אנו מקווים בכנות כי לא נזדקק לנשק זה. אנו רוצים לפתח את המידע שצברנו מן הגיאולוגיה – לצורכי שלום, לקידום בני־האדם, לרווחתם ולאושרם.”
ניכר היה שראש־הממשלה מרבה להשתמש בשם הגיאולוגיה, ומפיק הנאה רבה מן הביטוי כשלעצמו. או־אז גילה גם את פשר היעלמו של פרופסור טרוים, ביודעו כי כך יסיט מעצמו את הנושא העיקרי, נושא הנשק. “מחולל התגלית החשובה, פרופסור טרוים, הסתגר לזמן־מה הרחק מן הציבור הרחב,” אמר ראש־הממשלה, “ועתה הוא כותב את ספרו המונומנטלי, מפעל חייו: ‘הגיאופילוסופיה’. זה יהיה ספר־הספרים של האלף השלישי לספירה. הוא יטביע את חותמו על הדורות הבאים, וילדים ומבוגרים יתחנכו לאורו. האנושות כולה תעמוד בסימן הרעיונות שבספרו: הגיאולוגיה אינה רק מדע ממדעי הטבע. היא שורש התהליכים הרוחניים של העידן המודרני. היא חזות הכל, היא המסד לחיים החברתיים, לחיים המדיניים, לחיי־הנפש. היא העולם ומלואו, היא התקווה והפתרון. על־כן בונה פרופסור טרוים את המדע החדש, את הגיאופילוסופיה, הוא חקר התהליכים הפילוסופיים שבגיאולוגיה. מטרתו להוכיח לעולם ולקהיליית המדענים כי הגיאולוגיה חורגת בהרבה מעבר למה שהיה מקובל עד־עתה. בה גנוזה החוכמה הצרופה, בה התשובה למירב הבעיות של העתיד האנושי. איך כותב פרופסור טרוים במבוא לספר זה? – ‘אדם יסודו מעפר, סופו לעפר, וכל חייו – מן העפר’. תודה רבה ולהתראות.”
ראש־הממשלה סיים בחופזה, הבליע בגרונו את המלים האחרונות, ועזב את הדוכן מוקף שומרי־ראשו, יצא מן האולם, ממלט עצמו משאלות נוספות.
השידור ההיסטורי נסתיים, והחלה המהפכה הגיאולוגית. עידן חדש בא לעולם, עידן האדמה. כולם עסקו בגיאולוגיה. בעיתוני־תבל נכתבו מאמרים לאין־ספור, ספרי־מדע עממיים צצו כפטריות על קרקע־יערות, ומדורים מיוחדים לגיאולוגיה הוקדשו בתחנות הרדיו והטלוויזיה. מומחים הפיצו את משנתם ברבים, וגיאולוגים הפכו למרצים מבוקשים באולמי־ההרצאות ובחוגים־לגיאולוגיה של ערים וכפרים. סופרים כתבו רומנים על רקע גיאולוגי, ומשוררים שרו שיריהם לאדמה ולעפר. מחזאים פנו לגיאולוגיה ויוצרי־סרטים שאבו השראתם מן הקרקע המתקדשת.
גם במערכת החינוך הלכו כל המדינות בעיקבות סאן־ריזאל. הגיאולוגיה נקבעה כלימוד־חובה בבתי־הספר, וטובי התלמידים נשלחו למגמה הגיאולוגית. במכללות שבעולם לא עמדו המחלקות לגיאולוגיה בלחץ הנרשמים, ואילו הטובים במדענים הוסבו מן הכימיה ומן הפיזיקה, מן הביולוגיה ומן המתמטיקה – אל הגיאולוגיה על כל הסתעפויותיה. במכוני־המחקר של הארצות המפותחות החלה פעילות מאומצת לגילוי אמצעי־השמדה הטמונים בגיאולוגיה. הן לא השלימו עם הפיגור אחרי סאן־ריזאל, שבידיה היה מצוי הנשק הגיאולוגי היחידי.
אולם למהפכה הגיאולוגית היו השלכות גם בתחומים אחרים. סאן־ריזאל היתה לבירת הריגול הבינלאומי. מרגלים מכל המדינות הגיעו אליה במסגרת חתירתם לפיענוח שמץ מסודה הגיאולוגי של סאן־ריזאל. ראשי־הביון בארצותיהם הודחו זה־מכבר מתפקידיהם בשל מחדלם בחשיפת המתרחש בסאן־ריזאל. היה בכך משום גמול על אי־גילוי המפעל האדיר, אף שרשתות־הריגול שבפיקודם נתפרשו בסאן־ריזאל שנים רבות.
בשנת 2003 יצאו לאור חמשת כרכי ה“גיאופילוסופיה” של פרופסור טרוים. הם הוקדשו ל“מורי הנערץ, תום נבויה, אבי העידן הגיאולוגי, חוזה הגיאוצנטריזם המתחדש.” אך פורסם הספר ומייד תורגם למרבית שפות העולם, והיה לספר היסוד של האינטליגנציה במאה העשרים ואחת. פרופסור טרוים לא הסתפק בתיזה על הערכים הגלומים בגיאולוגיה, ערכי הרוח, החברה והמדיניות. הוא מרמז על ניצוצות ראשונים של דת נולדת, וּמָבָטָה נוטש את הרקיע וננעץ בקרקע. יחס האדם לאדמה הופך ליחס של קדושה, והעפר הוא כלי־הפולחן, צלב־הגיאולוגיה.
על ברכי הספר נתהוו תנועות חדשות, זרמים רוחניים ומשטרים פוליטיים. הנשק הקטלני, שצמח מן הגיאולוגיה, נשכח מלב ההמונים, ורק בסאן־ריזאל הוסיפו לעמוד על משמרתם הטכנאים התורניים במוקד־הבקרה. שם זכרו כי הגיאולוגיה היא גם מבטח ליום סגריר.
אחרי שנים אחדות הגיעה שעתה של הגיאולוגיה האלימה. שליטי המדינות העוינות – שיכורי־ע־וצמה ומהירי־חימה – החליטו לעלות על סאן־ריזאל. במחשכים ובסודי־סודות נרקם הקשר, גוייסו כל הכוחות, נוצל עד־תום גורם ההפתעה. ביום של קיץ, שמש ואוויר צלול, הלמו בשעריה של סאן־ריזאל. היכו בצבאה, ניסו לקעקע את ביצוריה. מנהיגיהן ציפו לניצחון מהיר, מושלם ואחרון.
בשעות הבוקר המוקדמות, בשחר המלחמה, הוזעק פרופסור טרוים הישיש ממיטת־חוליו אל מוקד־הבקרה. ארבעה חובשים צבאיים נשאו את אלונקתו מן האמבולנס אל תוך החדר המלא מפה־לפה. היה יום לא־סגריר, אך רבים מחיילי האוייב כבר שהו בתחומי סאן־ריזאל על נשקם ורכבם. פרופסור טרוים שמר על שלוות־רוחו והרגיע את השרים ואת המפקדים הבכירים. עם חשובי עוזריו ערך חישובים קצרים, חילק הוראות אחרונות לטכנאים, והחניק חיוך של נקמה גוועת: “נראה את חייליהן הפולשים, כשארצותיהם תימחקנה מעל פני האדמה..”
ובדימיונם ראו פרופסור טרוים ומנהיגי סאן־ריזאל את ארצות־האוייב גולשות אל הסדקים הנפערים בקרקע. ראו ערים בנויות קורסות כמגדלי־קלפים, בסיסי־צבא וּמַשְגֵרי־טילים צונחים לתהום, בתים רבי־קומות, וגנים רחבי־ידיים נבלעים באדמה. צחקו בלבותיהם לכורים הגרעיניים, למקלטים המשוריינים ולשדות־התעופה הצבאיים, הנטרפים בגיא־הסדיקה. בחלומם הנידו ראשיהם לשליטי המדינות התוקפניות, הנקברים חיים בתוך מוצבי־הפיקוד במעבה־הקרקע. חשו בהגיגיהם את להט העפר התחוח בישימון הגובל בסאן־ריזאל. פעם היו שם מדינות עוינות.
רגוש ונלהב, לחייו הנפולות מאדימות, התעשת פרופסור טרוים והובל ללחוץ על המתג. החובשים אחזו באלונקתו, ועיני כולם נתלו בו ובמסכי־הטלוויזיה, המכוונים אל ארצות־האוייב. פרופסור טרוים עצמו שלח מבט ירא־כבוד לתמונת תום נבויה, שנשקפה מן הכותל.
דומיית־מועקה השתררה במקום. פעימות־הלב הוחשו, הנשימה נקטעה כבלהב חנית. על מצחי האנשים נגרו אגלי־זיעה שקופים, ודוק ערפילי כיסה את זגוגיות משקפיהם. נשמע תקתוקם של מחוגי־השעונים וזמזומם של מכשירים מתוחכמים. עת־מבחן לתכנית “סוד וסדק”. רגע של אמת למין האנושי, הניצב על פרשת־דרכים.
לראשונה בתולדותיה הוטל גורלה של סאן־ריזאל על כפות־המאזניים. הגיאולוגיה נקראה להוכיח את עוצמתה, ופרופסור טרוים נדרש להגשים את הבטחותיו. התמלא הגיאולוגיה את התקוות שנארגו בה?
ידי הפרופסור רעדו, גופו יקד כאש, עיניו זלגו דמעות. בא יום הדין. שעת האפס.
ופרופסור טרוים שלח אצבעו אל המתג.
על־גבי המסכים נראו צילומים נרחבים של הארצות השכנות. כרכים, גורדי־שחקים, גנים, כבישים, רכבות, גשרים, מחנות־צבא, גני־ילדים. אך דבר לא קרה. מאום לא נשתנה. אבן לא נעה. עץ לא זע. עלה לא ניטלטל, מרצפת לא נסדקה. החיים נמשכו כסדרם. פרופסור טרוים מחה את זיעתו, פלט גידוף מצורד, ונזדקף שוב על אלונקתו. הנוכחים הסירו להרף־עין את מבטיהם ממסכי־הטלוויזיה, והתבוננו זה בזה בתמיהה מפוחדת. בטרם הספיק הישיש ללחוץ שנית על המתג, זינק ראש־הממשלה אל לוח המתגים. קצר־רוח, הזעים את ארשת־פניו, והיכה באצבעו על המתג הסורר.
הכל נותר על מקומו בארצות התוקפניות. הבנינים לא נרעדו, האדמה לא פצתה את לועה. אנשים פסעו ברחובות, נשים האיצו בילדיהן לרדת למקלטים. מן המפקדות התת־קרקעיות נתנו השליטים והמצביאים את פקודותיהם ליחידות הלוחמות. בכורים הגרעיניים הוכרזה כוננות מדוקדקת, ומטוסים חמושים המריאו משדות־התעופה הצבאיים.
רוח־נכאים עמדה במוקד־הבקרה בסאן־ריזאל. הטכנאים בדקו את הנורות האדומות, שלא נדלקו לבשר על התקלה, והשרים יצאו בהולים לישיבת־חירום של הממשלה. מסוקים נחתו ליד מוקד־הבקרה ונטלו את המפקדים אל החזיתות השונות. סאן־ריזאל יצאה לעמוד על נפשה בנשק קונבנציונלי.
רק ראש־הממשלה, הלום־יגון, שותק כדג, נותר עם פרופסור טרוים. רופאו האישי של הפרופסור הזריק לו זריקת־הרגעה, והלה רבץ על בטנו, פניו כבושות בקרקע, ופיו ממלמל הזיות. ראש־הממשלה סקר את המלומד השרוע לפניו בחמלה כואבת. לפתע התהפך האיש על מרבצו ונשא עיניו מעלה־מעלה.
“העתיד שייך לגיאולוגים” – גסס כוהנה של הדת הגיאולוגית – “אך לא הם שיאמרו את המלה האחרונה…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות