את הסיפור שלפנינו כתב ארתור ס. קלארק עוד בשנת 1951, שנים אחדות אחר תום מלחמת העולם השניה, ובעת ה’מלחמה הקרה'. למרות זאת, השאלה שמעורר סיפור זה תישאל קרוב לוודאי בהקשר לכל עימות צבאי שיתעורר אי פעם – ויהיה זה בין מעצמות ‘ארציות’ או בין אימפריות גלקטיות…
על ערכו של הסיפור ניתן ללמוד אולי מהעובדה שהוא נכלל במשך שנים כחומר קריאת־חובה במסגרת לימודי ההנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (‘אם. איי. טי’), אחד מהמוסדות האקדמיים המעולים בעולם.
* * *
מטרת הצהרה זו – הנמסרת מרצוני החופשי – אינה, בשום פנים, לעורר אהדה אלי, וגם אינני מצפה לשום הקלה בגזר־הדין שבית המשפט יגזור. אני כותב אותה כדי לנסות להכחיש את השקרים ששודרו ברדיו הכלא, ושראיתי בעיתונים שאותם הורשיתי לקרוא. דיווחים אלה מציגים תמונה מזויפת לחלוטין של הסיבה האמיתית לתבוסתנו, וכמפקד הכוחות המזויינים של גזעי, אני חש שחובתי למחות על ההשמצות נגד האנשים ששרתו תחת פיקודי.
כמו כן, אני מקווה שהצהרה זו תנמק את הבקשה שהגשתי כבר פעמיים לבית המשפט, ותשכנע אותו לעשות עמי את החסד הזה, אינני רואה שום סיבה למנעו ממני.
הסיבה הישירה לכשלון היא פשוטה: למרות כל ההצהרות הנגדיות, לא היה כאן חוסר אומץ־לב מצד אנשינו, ולא פגם כלשהו בצי. הובסנו על ידי גורם אחד בלבד: על ידי המדע הנחות של אויבינו. אני חוזר: על ידי המדע הנחות של אויבינו.
כשהוכרזה המלחמה לא היה לנו כל ספק בנצחוננו הסופי. הצי המאוחד של בני בריתנו עלה בכמותו ובכוח האש שלו על הכוחות שהאויב יכול היה להטיל נגדנו, וכמעט בכל ענפי הטכנולוגיה הצבאית עלינו עליהם לאין שעור. היינו משוכנעים שנצליח לקיים עליונות זו. אמונה זו, לרוע המזל, היתה אכן מבוססת.
בתחילת המלחמה היו מערכות הנשק העיקריות שלנו – הטורפדו המתביית לטווח רחוק, כדור הברק המשייט, והשכלולים השונים של קרן קלידון. כל יחידה של הצי היתה מצוידת בהם, ולמרות שנשקו של האויב היה דומה בעיקרון, היתה עוצמתו נמוכה יותר בדרך כלל. בנוסף לכך, מערכת המחקר המדעי שעמדה לצידנו היתה גדולה בהרבה. עם יתרון התחלתי כזה לא היינו יכולים להפסיד.
המערכה התנהלה בהתאם למתוכנן עד קרב חמש השמשות. נצחנו, כמובן, אבל ההתנגדות היתה חזקה מזו שצפינו. הבנו שהנצחון עלול להיות קשה יותר, ולקחת יותר זמן, מאשר הנחנו בתחילה. נקבעה ישיבת מפקדים כדי לדון באיסטרטגיה שלנו להבא.
היתה זו הופעת בכורה בפורום זה של פרופסור־גנראל נורדן, המפקד החדש של אגף המחקר. הוא מונה כדי למלא את החלל שהותיר אחריו מאלוואר, המדען מספר אחד שלנו, במותו. יותר מכל גורם אחר היתה מנהיגותו של מאלוואר הסיבה ליעילות ולעוצמה של מערכות הנשק שלנו. האבידה היתה מכה רצינית, אך איש לא פקפק ביכולתו של מחליפו. אמנם, רבים מאתנו העלו ספקות ביחס למינוי מדען תאורטי לתפקיד בעל חשיבות כזו, אך ספקותינו נדחו.
אני זוכר היטב את הרושם שעשה נורדן על משתתפי הישיבה. הגורמים הצבאיים היו מודאגים, וכרגיל פנו אל המדענים בבקשת עזרה. האם אפשר, שאלו, לשפר את מערכות הנשק שלנו לרמה כזו שיתרוננו יהיה גדול עוד יותר?
תשובתו של נורדן היתה לא צפויה. מאלוואר נשאל בזמנו לא אחת אותה שאלה, ותמיד בצע את מה שבקשנו ממנו.
“בכנות, רבותי,” אמר נורדן, “אני מפקפק בכך. המערכות הקיימות שלנו הגיעו למיצויין. אין לי שום כוונה לבקר את קודמי, או את העבודה המעולה שנעשתה על ידי אגף המחקר בדורות האחרונים, אבל האם חשבתם על כך שכבר יותר ממאה שנים לא היה שינוי בסיסי בטכנולוגית החימוש? מצב זה הוא, חוששני, תוצאה של מסורת שהפכה להיות שמרנית, במשך זמן רב מדי הקדיש אגף המחקר את זמנו לשכלול מערכות ישנות במקום לפיתוחן של חדשות. למזלנו, האויב אינו יותר פיקח מבחינה זו. אבל אל לנו להניח שמצב זה יימשך לעד.”
דבריו של נורדן השרו אווירה של אי־נוחות רבה בקרב מאזיניו, וללא ספק לכך התכוון. הוא מיהר לנצל את עמדתו:
“מה שאנחנו צריכים זה כלי־נשק חדשים – כלים שונים לחלוטין מהקודמים. וניתן לבנות כאלה: זה יקח זמן, כמובן, אבל מאז שמוניתי הספקתי להחליף אחדים מהמדענים הזקנים בצעירים יותר והפניתי מאמצים לכיוונים שטרם נחקרו עד כה, והנראים מבטיחים מאוד. למעשה, אני מאמין שאנו עומדים בפני מהפכה באמצעי לחימה.”
היינו מסופקים. היה משהו בומבאסטי בצורת הדיבור של נורדן שגרם לנו לחשוד בהבטחותיו. לא ידענו עדיין, שהוא מעולם לא הבטיח דבר לפני שכמעט הושלם השכלול הסופי במעבדה. וזאת היתה גם מילת המפתח – במעבדה.
נורדן הוכיח את טיעוניו כחודש מאוחר יותר, כאשר הדגים את ‘כדור ההשמדה’, מתקן שהביא להשמדה מוחלטת של חומר ברדיוס של כמה מאות מטרים סביבו. היינו שיכורים מעוצמתו של הנשק החדש, והיינו מוכנים להתעלם מפגם עקרוני אחד במכשיר – כדור ההשמדה היה אכן כדור, ולכן ברגע שנוצר שדה הכוח הושמד גם המיתקן עצמו. אי אפשר היה, אם כך, להשתמש בו מתוך חלליות, אלא רק כשהוא מורכב על טילים מונחים. החלה תוכנית ענק לשינוי כל טילי הטורפדו המתבייתים, כך שיוכלו לשאת את הנשק החדש. בינתיים, נדחו כל המיתקפות שתוכננו.
כעת יודעים אנו שזו היתה הטעות הראשונה. המישגה היה טבעי לחלוטין, מכיוון שנראה לנו שכל הכלים הקיימים הפכו להיות מיושנים בן־לילה, והתייחסנו אליהם כאל שרידים פרימיטיביים. לא הערכנו נכון את גודל המשימה שעמדה בפנינו, ולא את משך הזמן שיידרש כדי להכניס את נשק־העל לשימוש מבצעי. מאורע כזה לא התרחש כבר יותר ממאה שנה, ולא היינו מודרכים על ידי ניסיון קודם.
בעיית ההתקנה היתה קשה בהרבה מכפי שצפינו. היינו חייבים לתכנן דגם חדש של טורפדו, מכיוון שהישנים היו קטנים מדי. דבר זה, מצידו, הגביל את השימוש בהם רק לחלליות הגדולות ביותר, אבל את המחיר הזה היינו מוכנים לשלם. לאחר שישה חודשים היו היחידות הכבדות מצוידות במכשיר. תרגילים ובדיקות הראו פעילות תקינה והיינו מוכנים להתחיל להשתמש בו. נורדן כבר זכה לתהילת הניצחון, והתחיל לרמוז שבאמתחתו ציוד מרשים עוד יותר.
ואז התרחשו שני דברים. אחת מחלליות הקרב שלנו נעלמה פתאום בטיסת אימון, ותוצאות החקירה הראו שבתנאים מסוימים, עלול המכ"ם – לטווח־רחוק של החללים להפעיל את ‘הכדור’ מיד עם השיגור. התיקונים שהיו נחוצים כדי להתגבר על התקלה היו פשוטים, אבל עלו לנו בחודש נוסף וגרמו להרעת היחסים בין המדענים ומטה הצי. שוב היינו מוכנים; ואז הודיע נורדן שהוא הצליח להגדיל את רדיוס הכדור פי עשר, ועל ידי כך להעלות את הסיכוי להשמיד ספינות אויב פי אלף.
שוב החלו השיכלולים, אך הכל הסכימו שהדחייה כדאית. בינתיים, לעומת זאת, התעודדה רוחו של האויב בגלל חוסר הפעילות שלנו, והוא יצא למיתקפת פתע. ספינותינו סבלו מחוסר טילים, מכיוון שבתי החרושת הפסיקו לייצר את הדגמים הישנים, בעוד שהחדשים עדיין לא היו בשימוש מבצעי, ונאלצו לסגת. כך איבדנו את המערכות של קיראנה ופלוראנוס, ואת המצודה הפלנטארית של ראמסאנדרון.
היתה זו מכה מעציבה, אך לא רצינית, מכוון שהמערכות הכבושות היו ממילא בלתי ידידותיות ובעייתיות. לא היה לנו כל ספק שנוכל להחזיר את המצב לקדמותו בעתיד הקרוב, מייד עם הכנסת הנשק החדש לשימוש.
תקוות אלה התממשו באופן חלקי בלבד. נאלצנו לחדש את המתקפה כשברשותנו פחות כדורי השמדה מכפי שתיכננו, וזו היתה סיבה אחת לחלקיות ההצלחה שלנו. הסיבה השניה היתה חמורה יותר.
בזמן שבו היינו עסוקים בציוד ספינותינו בנשק החדש, עסק האויב בייצור קדחתני. ספינותיו היו מהדגם הישן, מצוידות בנשק הישן – אבל כעת היתה לו עליונות כמותית. כאשר חידשנו את הלחימה גילינו שהכוחות שעמדו נגדנו היו לפעמים גדולים במאה אחוזים ממה שצפינו. זה הביא לבילבול בבחירת מטרות במערכת האוטומאטיות שלנו, ונגרמו לנו יותר אבידות מאשר היינו מוכנים להן. אבידות האויב היו רבות יותר, מכיוון שברגע שכדור ההשמדה הגיע למטרתו, היתה ההשמדה מובטחת, אך הכף לא נטתה לצידנו במידה שציפינו לה.
נוסף על כך, בזמן שהכוחות העיקריים נאבקו הנחית האויב התקפה נועזת על המערכות של אריסטון, דוראנוס, קארמאנידורה ופאראנידון, שלא היו מבוצרות במיוחד – וכבש את כולן שוב. החזית נמצאה עתה במרחק חמישים שנות אור בלבד מפלנטות המוצא שלנו. היו חילופי האשמות רבים בישיבת המפקדים הבאה. רוב הטענות הופנו לנורדן – במיוחד מצידו של האדמיראל העליון טאקסאריס. הוא טען שרק בגלל הנשק – הנפלא ללא ספק – הגענו למצב גרוע בהרבה מאשר קודם. המדיניות הנכונה, לדבריו, היתה להמשיך לבנות ספינות קונבנציונאליות, ועל ידי כך למנוע את אובדן העדיפות המיספרית. נורדן היה נרגז באותה מידה וכינה את אנשי הצי ‘בישי גדא כפויי טובה’. אבל ניתן היה לראות שאכן היה מודאג – כמו כולנו – ממהלך העניינים הבלתי צפוי. הוא רמז שיתכן שבקרוב תימצא דרך לתקן את המעוות.
כעת כבר ידוע, שאגף המחקר עבד שנים רבות על פיתוח מחשב־הקרב, אבל אז בא לנו הדבר כהפתעה גמורה, ואולי נסחפנו בהתלהבות גדולה מדי. הטיעון של נורדן היה משכנע מאוד: מה זה משנה, הוא אמר, אם לאוייב יש כפליים ספינות מאשר לנו – אם נוכל להכפיל, או לשלש, את יעילותן של ספינותינו במשך עשרות שנים היה הגורם המגביל בלוחמה לא מכני כי אם ביולוגי – קשה היה יותר ויותר למוח אנושי אחד, או לקבוצת מוחות כזו, להתמודד עם המורכבויות המשתנות במהירות של לחימה בחלל תלת מימדי. המתמטיקאים של נורדן ניתחו כמה מהקרבות הקלאסיים של העבר והראו שאפילו כאשר ניצחנו, הפעלנו את יחידותינו בפחות ממחצית היעילות התיאורטית האפשרית.
מחשב הקרב אמור לשנות כל זאת, על ידי כך שיחליף את מטה המבצעים במוחות אלקטרוניים. הרעיון לא היה חדש, בתיאוריה, אבל עד כה לא היה יותר מחלום אוטופי. רבים מאתנו עדיין התקשו להאמין גם עתה שהרעיון הפסיק להיות חלום בהקיץ. על כל פנים, אחרי כמה תרגילי דמה מסובכים ביותר שוכנעו גם הפקפקנים. הוחלט להרכיב את המחשב בארבע הספינות הגדולות ביותר שלנו, כך שלכל פיקוד יהיה אחד. זה היה השלב שבו התחילו הצרות – למרות שלא הכרנו בכך עד לזמן מאוחר יותר. המחשב הכיל קצת פחות ממיליון שפופרות וואקום ודרש צוות של חמש מאות טכנאים להפעיל ולתחזק אותו. אי אפשר היה בשום פנים להחזיק את כל הצוות הזה על סיפון חללית קרב, והיה צורך להוסיף לכל פיקוד חללית נוסעים מוסבת כדי לשאת את הצוות שלא היה בתפקיד. גם המיתקון היה עסק מסובך ואיטי, אך במאמץ אדירים היינו מוכנים תוך ששה חודשים. ואז, לשברון לבנו פקד אותנו משבר חדש. כמעט חמשת אלפים איש מאומנים נבחרו לשרת את המחשבים, והועברו קורס מתיש בבתי הספר לאימון טכני. בתום הקורס סבלו עשרה אחוז מהם מהתמוטטות עצבים, ורק כארבעים אחוז עברו בהצלחה את הבחינות.
שוב החלו כולם להאשים את כולם. נורדן טען כמובן שהאחריות לדבר אינה מוטלת על סגל המחקר, ועורר בכך את איבתם של אגפי כוח האדם וההדרכה. לבסוף הוחלט להשתמש רק בשניים מתוך ארבעת המחשבים, ולהוסיף את האחרים לאחר שיושלם אימון צוותים נוספים. היינו בלחץ זמן, מכיוון שהאויב המשיך במתקפה ומורל כוחותיו המשיך לעלות.
משימתו של הכוח הממוחשב הראשון היתה לכבוש בחזרה את המערכת של אריסטון. בדרכו לשם נפגעה חללית הנוסעים המוסבת על ידי מוקש חלל נודד. כאלה הם סיכוני המלחמה. חללית קרב היתה מצליחה לעמוד בפגיעה כזו, אך חללית הנוסעים על צוותה היקר הושמדה לחלוטין. המשימה בוטלה.
המשימה הבאה התחילה בצורה מוצלחת יותר. לא היה כל ספק שהמחשב עמד בכל הציפיות של מתכנניו, והאויב הובס בצורה מזהירה. הוא נאלץ לסגת, ואיבד את סאפראן, לאוקון והקסאנאראקס. אך המודיעין שלו שם לב לשינויים בטקטיקה שלנו ולנוכחות המוזרה של חללית נוסעים בליבו של הצי שלנו. כנראה שהם קישרו עובדה זאת עם נוכחות חללית כזו בצי הקודם, שחזר ללא קרב ברגע שזו הושמדה.
בקרב הבא השתמש האויב בעדיפות המיספרית שלו כדי למקד את ההתקפה על חללית המחשב וספינת הליווי. ההתקפה נעשתה ללא התחשבות באבידות – כמובן שהחלליות היו מוגנות היטב – והיא עלתה יפה. האפקט היה כשל עריפת־ראש, מכיוון שחזרה לשיטות הישנות תוך כדי קרב היתה בלתי אפשרית. ניתקנו מגע תחת אש כבדה, איבדנו את כל השגינו הקודמים ובנוסף להם את המערכות של לורמיה, איסמארנוס, אלפאנידון וסידנאוס. בשלב זה הפגין אדמיראל טאקסריס את התנגדותו לנורדן על ידי התאבדות, והפיקוד העליון עבר אלי.
המצב עתה היה גם חמור וגם מרגיז. בשמרנות עיקשת ובחוסר כל דימיון המשיך האויב להתקדם עם ספינותיו המיושנות והבלתי יעילות, אך הרבות לאין שיעור משלנו. היה מרגיז עד דמעות להיווכח, שאם רק היינו ממשיכים לבנות, ללא חיפושים אחר נשק חדש, היינו נמצאים במצב טוב בהרבה. התקיימו ישיבות לרוב מלאות מרירות, שבהן הגן נורדן על המדענים, בעוד כל השאר האשימו אותם בכל מה שקרה. הבעיה היתה שנורדן קיים כל מה שהבטיח, והיה בפיו הסבר משכנע לכל האסונות שהתרחשו. ועכשיו כבר לא היתה כל דרך חזרה – החיפוש אחר הנשק הסופי היה חייב להימשך. הוא החל כאמצעי מותרות שמטרתו היתה לקצר את המלחמה. אך כעת היה נשק כזה הכרחי להשגת הניצחון.
היינו במיגננה, וכך היה גם נורדן. יותר מתמיד היה איתן בדעתו להחזיר על כנה את יוקרתו של סגל המחקר ושלו עצמו. אבל אנחנו אוכזבנו פעמיים והחלטנו לא לחזור שוב על אותה טעות; עשרים אלף המדענים של נורדן היו מסוגלים, ללא ספק, להמציא המצאות רבות נוספות, אך אנו החלטנו לא להגרר להתלהבות.
טעינו. הנשק החדש היה פנטסטי עד כדי כך, שאפילו עכשיו קשה להאמין שמשהו דומה היה קיים אי פעם. שמו התמים והלא מחייב – ‘השדה האקספוננציאלי’ – לא רמז על הפוטנציאל שהיה טמון בו. כמה מהמתמטיקאים של נורדן גילו אותו תוך כדי מחקר תיאורטי לגמרי על תכונות היקום, ולהפתעת הכל ניתנו התוצאות שלהם ליישום מעשי.
קשה מאוד להסביר את פעולת השדה לאדם לא מיקצועי. בהתאם לתיאור הטכני, “יוצר השדה ‘מצב אקספוננציאלי’ של החלל, כך שמרחק סופי בחלל ליניארי רגיל יכול להפוך לאינסופי בפסאודו־חלל.” נורדן הדגים לנו את פעולת השדה על ידי אנאלוגיה שהבהירה את העניין לאחדים מאתנו. נניח שלוקחים פיסת גומי עגולה ושטוחה – המייצגת את החלל הרגיל – תופסים בין שתי אצבעות את מרכזו ומושכים אותו לאינסוף. היקף הפיסה לא ישתנה, אך הקוטר יהיה אינסופי. זה בערך מה שמחולל־השדה עשה לחלל סביבו.
לדוגמה, נניח שספינה נושאת מתקן כזה מוקפת בטבעת של ספינות אויב, כשיופעל המיתקן, ייראה כדבר לספינות האויב שבצדו האחד של המעגל כאילו שהספינה, וכן הספינות האחרות בצד השני, נעלמו כלא היו. ההיקף יישאר ללא שינוי, אך המסע עד למרכז ידרוש זמן אינסופי, מכיוון שהמרחקים ייגדלו לכיוון המרכז ככל ש’קנה המידה' של החלל יעוּות. היה זה רעיון בלהות, אך מעשי. מאום לא יוכל לפגוע בחללית שנושאת מיתקן כזה. היא יכולה להיות מוקפת על ידי צי שלם של האויב ולהיות בלתי מושגת כאילו היתה בצידו השני של היקום. כמובן שהיא לא יכלה להלחם באותה המידה בלי לנתק את השדה, אך עדיין היתרון היה עצום במתקפה ובמגננה כאחד. ספינה מצוידת במיתקן היתה מסוגלת להתקרב לצי האוייב ללא חשש גילוי, ופתאום להופיע באמצע כוחותיו. הפעם לא נראו שום תקלות אפשריות. אין צורך לומר שהפעם העלינו ביסודיות מירבית כל ההתנגדות אפשרית לפני שהגענו שוב לידי ההחלטה הסופית. למרבה המזל היה המיתקן פשוט יחסית ולא דרש צוות הפעלה גדול. לאחר היסוסים רבים החלטנו להעלות אותו על קווי הייצור במהירות האפשרית, מכיוון שגורם הזמן התחיל להיות קריטי ומהלך המלחמה נטה לרעתנו. איבדנו כמעט את כל השגינו ההתחלתיים, והאוייב החל לפשוט אפילו לתוך מערכת השמש שלנו.
הצלחנו להחזיק מעמד בזמן המתקון ותכנון טכניקות הקרב החדשות. לשם שימוש מבצעי בשדה היה צריך לזהות צי אוייב, להתוות כיוון שיחצה אותו, ולהפעיל את המכשיר למשך הזמן המחושב. כאשר מנתקים את המכשיר, בתנאי שהחישובים נעשו במדויק, נמצאת החללית ישר בתוך צי האויב ויכולה לגרום לו נזק רב תוך ניצול המהומה שתיווצר – ולסגת באותה הדרך.
תמרוני הניסוי הראשונים היו מוצלחים והציוד נראה אמין. לאחר תרגילים רבים היו הצוותים מאומנים היטב בשימוש בטכניקה החדשה. הזדמן לי להיות באחת מטיסות המבחן וזכורה לי היטב התרשמותי כאשר הופעל המכשיר. הספינות סביבנו הצטמקו כאילו היו על מעטפתה של בועת סבון מתרחבת במהירות, וכהרף עין נעלמו לגמרי. גם הכוכבים נעלמו, אבל ניתן היה לראות את הגלקסיה כהילת אור סביב החללית.
הרדיוס האמיתי של הפסאודו־חלל לא היה אינסופי ממש, אלא כמאה אלף שנות אור, כך שהמרחק מהכוכבים הרחוקים ביותר לא גדל במידה רבה. הקרובים נעלמו כמובן לגמרי. היינו חייבים לבטל את המשך טיסות האימון שתכננו בגלל שורת תקלות טכניות שצצו בכמה מן המערכות, בעיקר ברשתות הקשר. התקלות היו מרגיזות אך לא עקרוניות, אבל ליתר בטחון החלטנו לחזור לבסיס לשם תיקונים.
ואז הנחית האויב מיתקפה, שבוודאי היתה אמורה להיות מכרעת, נגד המצודה הפלנטרית של איטון בקצה מערכת השמש שלנו. הצי יצא למערכה לפני שהושלמו התיקונים. האויב האמין בוודאי שגילינו את סוד האל־ראות – ומבחינה מסוימת זה היה נכון. ספינותינו צצו לפתע פתאום יש מאין, וגרמו לו אבידות עצומות – בתחילה. ואז קרה משהו מוזר ומתסכל.
הייתי על סיפונה של ספינת הדגל ‘הירקאניה’, כשהחלו הצרות. פעלנו כיחידות עצמאיות, כל ספינה נגד מטרות מסוימות. הגלאים שלנו הודיעו על מבנה אויב בטווח בינוני והנווטים מדדו את המרחק בדיוק רב. התווינו את הכיוון והפעלנו את המכשיר. השדה האקספוננציאלי היה אמור להתנתק באופן אוטומאטי בדיוק במרכז מבנה ספינות האויב. למרבה הזוועה, כשיצאנו לחלל נורמאלי היינו במרחק של מאות קילומטרים ממנו, ועד שגילינו אותו, הוא כבר גילה אותנו, ניתקנו מגע וניסינו שוב.
הפעם היינו רחוקים עד כדי כך שהתגלינו הרבה לפני שגילינו אותו.
דבר מה לא היה תקין, בלי ספק. הפרנו את דממת הקשר וניסינו להתקשר עם יחידות הצי האחרות כדי להיוודע אם גם להן היו בעיות דומות. גם זה לא הלך, והפעם בניגוד לכל הגיון, מכיוון שהמכשירים התנהגו באופן תקין לגמרי. נותר לנו רק להניח, ככל שהדבר נראה דמיוני, ששאר הצי הושמד.
אין ברצוני לתאר את הפגישות עם שאר היחידות כשאלה התחילו לחזור בצליעה לבסיס. היו לנו מעט מאוד אבידות, אך מצב הרוח של הצוותים היה בשפל המדרגה. כמעט כולם איבדו מגע זה עם זה ומדי־הטווח של כולם גרמו לטעויות בלתי מוסברות. היה ברור שהשדה האקספוננציאלי היווה את שורש הבעיה, אם כי הצרות הופיעו רק ברגע שהוא נותק.
ההסבר בא מאוחר מכדי שיועיל במשהו, ומפלתו של נורדן היתה פיצוי קטן לעובדה שלמעשה הובסנו במלחמה. כמו שהסברתי קודם, גרמו מחוללי השדה לעיוות רדיאלי של החלל, כשהמרחקים גדלים והוליכים ככל שמתקרבים למרכזו של הפסאודו־חלל המלאכותי. כשהשדה נותק, הכל חזר לקדמותו.
אבל לא לגמרי. הסתבר שאי אפשר היה להחזיר את המצב לקדמותו בדיוק. הפעלת המכשיר וניתוקו היו שווי־ערך להארכה וקיצור של החללית, הנושאת את מחולל־השדה ויוצר אפקט היסטרטי – המצב ההתחלתי לא היה ניתן אף פעם לשיחזור מדוייק בגלל כל אלפי שינויי־המיטען החשמלי ותזוזות המסה בחללית בזמן פעולת השדה. כל העיוותים והאסימטריות הללו הצטברו, ולמרות שלעיתים נדירות הגיעו ליותר מחלקיק האחוז, זה היה מספיק לגמרי. כל ציוד מד־הטווח הרגיש והמעגלים המכוונים בעדינות במערכות הקשר יצאו מן האיפוס. חללית אחת לא היתה מסוגלת להבחין בשינויים האלה בעצמה, ורק כאשר חייבו הנסיבות תיאום עם ספינה אחרת, או קשר איתה, התעוררו הבעיות.
קשה לתאר את המהומה שנוצרה. אף רכיב בספינה אחת לא היה מסוגל להבטיח פעולה אמינה בספינה אחרת. אפילו הברגים והאומים לא היו חליפים עוד והיו מיוחדים לכל ספינה, ואספקת החלפים הפכה בלתי אפשרית. אילו היה בידינו זמן נוסף, אולי היינו מצליחים להתגבר גם על קשיים אלה, אבל בינתיים המשיכו אלפי ספינות האויב בהתקפותיהן, כשהן מצוידות בנשק שנראה כמוצגים מוזיאוניים לעומת הנשק החדיש שלנו. הצי הנפלא שלנו, מסורס בידי המדענים, המשיך להלחם עד קצה גבול יכולתו, עד שהמצב הפך בלתי נסבל והוא נאלץ להכנע. החלליות שהיו ממותקנות במחולל־השדה היו בלתי פגיעות לחלוטין, אך כיחידות לוחמות היו חסרות ישע. בכל פעם שהופעל המכשיר כדי להתחמק מהאויב, גדל העיוות התמידי והצטבר. תוך חודש נגמר הכל.
זהו הסיפור האמיתי של תבוסתנו, שאותו אני מוסר לבית המשפט, ללא כל קשר להגנתי. כפי שאמרתי, אני מוסר אותו כדי להכחיש את ההשמצות שנפוצו נגד האנשים שלחמו תחת פיקודי, ולהראות היכן רובצת האשמה האמיתית.
ולבסוף, הנה בקשתי המיוחדת, שאותה, כפי שבית המשפט בוודאי יבין כעת, אני מבקש במלוא הרצינות, ואני מקווה בכל לבי שתמולא.
בוודאי ידוע לבית המשפט שהתנאים שבהם אנו מוחזקים והשמירה הבלתי פוסקת יומם ולילה עלינו אינם נוחים במיוחד. אך לא על זאת אני מוחה, וגם לא על העובדה שבגלל חוסר מקום אנו משוכנים בזוגות.
אבל אני מודיע בזאת, שלא אהיה אחראי למעשי, אם אאלץ להמשיך ולהתגורר באותו תא עם פרופסור נורדן, לשעבר ראש אגף המחקר של כוחותי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.