44.jpg

אברהם דווידסון הינו סופר מד“ב פורה אשר סיפוריו הופיעו במשך השנים ב־Magazine of Fantasy and Science Fiction'' שבו שימש תקופה ארוכה גם כמבקר ספרותי. כדי להציגו בפני הקורא הישראלי בחרנו להביא בגליון זה דווקא אחד מסיפוריו הראשונים, אשר נכתב בתחילת שנות החמישים, והמטפל בצורה מקפיאת־דם באחד המוטיבים הידועים בספרות המד”ב – החיים על פני כדור הארץ תחת שלטון כיבוש…

* * *


נותרו עוד יותר משעתיים עד לזריחה החורפית, כאשר עצר דר' רוג’ר פרימן אל מול הדלת הגדולה. המזל האיר לו פנים – מזל טוב עד אין־קץ – איש לא עצר אותו כאשר חמק מאולם השינה והתגנב לכאן. לו היו עוצרים אותו, או לו היו תשובותיו לשאלות נשמעות באזניהם לא אמינות או בלתי מתאימות – היה נשלח חזרה לאולם השינה, על מנת לשאת בעונשו. העונש היה, כמובן, מסתיים תוך פרק זמן קצר דיו כך שיספיק להתייצב לעבודה בשעה עשר בבוקר. אך במשך שעות ספורות אלו יכול אדם לסבול כמה אלפי מדורי גהינום. רק גניחה חנוקה ועווית קלה של הגוף היו מעידות על המתרחש. היית יכול לישון בעת העונש – כאילו הוטל על מישהו אחר.

הדלת הגדולה היתה קבועה במרחק מה מהרחוב ושימשה למעשה כשובר רוח.

פרימן היה אסיר תודה על כך. כבר עברו שנתיים מאז הגיש בקשה לקבלת מעיל חדש, והמעיל שברשותו היה ממורטט כבר אז. יתכן – אם לא תהיה זו שנת ההימלטות שלו – שתוך שנה יקבל את המעיל. הוא נדחק לתוך פינה וניסה שלא להרהר בצינה.

זמן קצר אחר כך הצטרף אליו אדם נוסף, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך אישה, ואחר כך זוג. עם שחר השתרך כבר תור ארוך. הם היו מוכנים כולם ליטול את הסיכון, הסיכון של עונש בגין יציאה החוצה לפני העבודה, בגין איחור לעבודה. אחדים פשוט רצו בגדים. אחרים רצו אישור לבקר קרובים במרכז אחר. היה עליך לחכות שנים על מנת לקבל כל אחד מאלה. ויכולת גם לחכות שנים ולא לקבל אף אחד מהם. ואחרים, כמו פרימן, קיוו – בניגוד לכל הגיון – שיוכלו להימלט.

דר' פרימן לטש עיניו בדלת. עיצוב הדלת היה מסובך ובלתי מובן; אין ספק שהיה מובן להדריאנים. לו היית מבין אותם, יכולת לקבל מושג כלשהו על מהות עולמם המרוחק. וזאת – אם בכלל איכפת היה לך. כבר עברו חמישים שנה מאז נחיתתם, והאדם כמעט ולא ידע אודותיהם מאום.

הם הגיעו. הם לעולם לא יעזבו – די היה בזה.

האדם שמאחורי דר' פרימן התמוטט. איש לא שם לב אליו. רגע אחר כך נשמע קול המהום גבוה, קצר. האדם התעוות, פקח את עיניו. הוא חזר ועמד על רגליו.

ואז נפתחה הדלת.

התקדמו לפי הסדר,” ציווה הקול – קול הדריאני עבה ושטוח, קשוח ודביק. איש לא ניסה לדחוף, הלקח נלמד היטב. דר' פרימן נכנס למעלית השלישית וירד שתי קומות. היו זמנים בהם המעלית היתה עולה – אך זה היה בטרם הגיעו ההדריאנים. הם לא אהבו בניינים גבוהים – או כך, לפחות, זה נראה כלפי חוץ. מעולם לא טרחו להסביר דבר זה, או כל דבר אחר, אשר לא מצא חן בעיניהם – הם פשוט מחקו.

דר' פרימן שלח מבט מעבר לכתפו, תוך כדי צעידה לעבר המשרד. מאחוריו היו לפחות תריסר אנשים. הם הביטו בו במבט עויין. כל כך מעט אישורים הונפקו – והוא היה הראשון בתור. הוא הסיר את מבטו. הוא נשאר ער כל הלילה כדי להיות ראשון. לאיש לא היתה זכות לנטור לו טינה. והאיש הבא אחריו בתור היה צעיר. למה הוא ציפה…?

הדלת נפתחה. קול אמר, “להתקדם אחד בכל פעם.” עברו חמישים שנה וההדריאנים עדיין לא שלטו בשפה. הם לא נזקקו לכך, כמובן.


45.jpg

דר' פרימן נכנס למשרד, נטל את טופס הבקשה שנפלט מהחריץ שבמכונה הקבועה בקיר והתיישב ליד השולחן. מתי היתה הפעם האחרונה שישב בכיסא? לא חשוב.

הטופס נכתב בשפה ההדריאנית, כמובן. הקול אמר, “שם.”. הקול אמר “מספר.”

הוא רשם זאת, רוג’ר פרימן… 655־673־60־60־2. הוא העיף מבט בגיבוב האותיות ההדריאניות. אם ניתן היה לסלק את הטופס הזה כשהוא כתוב בשפה ההדריאנית והתשובות על גביו כתובות באנגלית, יתכן שניתן היה – לו היה זמן מספיק – למצוא את המפתח לתירגום משפה לשפה. אך לא ניתן היה לסלק טופס זה. אם הרסת אותו – איבדת את התור. היית יכול להגיש רק בקשה אחת לשנה. ואף אם גילית איך להשתמש בשפתם, מה אז? אחיו של פרימן, דוד, דיבר על מרד – אך זה היה לפני שנים רבות כל כך… והוא לא אהב להרהר אודות קורותיו של דוד אחר כך. פרט לכך לא היה לו זמן – הוא היה חייב להתייצב לעבודה בעשר.

מעשר בבוקר עד עשר בלילה (להדריאנים היתה שיטה משלהם למדידת זמן) עבד ליד המכונה, מושך בידיות בכל כוחו. היו ידיות שצריך היה להתכופף על מנת להגיע אליהן, והיו כאלה, שצריך היה לטפס בגרם מדרגות קצר בכדי לעשות זאת. מעלה־מטה, מעלה־ומטה. הוא לא ידע מה תפקיד המכונה, או אף מהי דרך פעולתה, וכבר לא היה לו איכפת. כבר לא היה לו איכפת מכלום – למעט, אולי, מעיל חדש (או, לפחות, חדש יותר, לא בלוי ומרוט כל כך) וסיכויי ההימלטות שלו.

גיל, תעסוקה, תעסוקה קודמת. קודמת להגעתם של ההידראנים, הווה אומר חמישים שנה לפני כן. הוא היה רופא, מיומנות שאבד עליה הכלח. בגופו של כל אדם היה מותקן כיום מעין מכשיר, שקרוב לוודאי נמצא בקשר עם מכונה כלשהי, עמוק בלב המיפקדה ההדריאנית. אם שברת עצם, או נפצעת, או אפילו התעלפת (כפי שאירע לבחור הצעיר שניצב בתור מאחוריו), הם היו מתקנים אותך תוך שניה. איש לא נשאר חולה זמן רב – אפילו אברים שהתבלו היו עוברים שיחזור. מעטים היו בני האדם שנותרו בחיים, וההדריאנים נזקקו יותר מדי לאלה ששרדו מכדי שיתירו להם לחלות או למות. לבסוף, הושלם מילוי כל הפרטים בטופס הארוך. הקול הקשוח אמר, “עכשיו למשרד 10 קומה ארבע – מיד.”

דר' פרימן ציית בחיפזון. כשהם אמרו “מיד,” הם התכוונו בדיוק לכך. העונש עלול לנחות מהר כהצלפת שוט – או להיות איטי ונמשך לנצח. לעולם לא היית יכול לדעת. יתכן שההדריאנים ידעו, אך מעולם לא אמרו זאת. האיש הבא בתור מיהר להיכנס למישרד כאשר יצא פרימן. הבא אחריו המתין. רק שלושה אנשים יכולים היו לעבור את התהליך בטרם תגיע השעה להתייצב לעבודה.

במשרד עשר, קומה ארבע, הוא נשאל שאלות זהות, אך בסדר שונה. אחר כך הופנה למשרד חמש, קומה שבע עשרה. כאן הוזנה המכונה בשני הטפסים שמילא, ואלה הוחזרו כשעל גבם מוחתמים סימנים הדריאניים.

משרד שמונה, קומה שתיים,” אמר הקול. הוא תחב שוב את הטפסים שלו לחריץ. רגע אחר כך הם הוחזרו לו – ללא סימון.

שם רוג’ר פרימן. מיספר 655־673־60־60־2. בקשה חד־פעמית אחרת שלך תלויה ועומדת. בטל אותה או את הנוכחית.

הוא חיטט במוחו בקדחתנות. איזו בקשה שלו היתה תלויה ועומדת? מתי נקבע הכלל הזה? המעיל! אם יעמוד על בקשתו הנוכחית והיא תידחה, יהיה עליו להמתין שנה נוספת עד שיורשה להגיש מחדש את הבקשה למעיל. ואחר כך, עוד שנות ציפיה… היה קר, אולם השינה לא היה מחומם, לא היתה לו שמיכה. מעילו הנוכחי היה מרופט עד דק. השירותים שסופקו לבני האדם היו מינימליים.

אך הוא חייב להמשיך את הטיפול בבקשה זו. הוא היה הראשון בתור…

דבר,” הורה לו הקול העבה. “ענה. דבר. עכשיו.

תוך שהוא מגמגם בחפזונו לענות, אמר פרימן, “אני מבטל את הבקשה התלויה ועומדת.”

להכניס את הטפסים.

הוא עשה זאת והמתין.

המשך למישרד עשר, קומה ארבע.

זה היה משרד אליו כבר נישלח פעם. טעות? לא חשוב, היה עליו ללכת. הוא נכנס שוב והמתין.

קול כיחכוח היסב את תשומת ליבו. הוא זקף את ראשו בבהלה, וקפא על מקומו. הדריאני, שמסך ההגנה שלו היה כבוי, עמד והביט בו. עיניים אפורות חסרות הבעה, ראש אדיר וגוף כשל עובר מעוות צורה… ואז חזר מסך ההגנה ונדלק. הם נראו לעיתים רחוקות לעיני בני האדם. עברו חמישים שנה.

פיסת נייר החליקה מהמכונה. הוא הרים אותה והמתין לפקודה להתקדם – לאן? הוא חייב להשלים את התהליך עד עשר, אחרת לא יוכל להימלט השנה. לא יוכל להימלט בשום פנים ואופן. הוא לטש עיניו בציפיה בדמות המוזרה. הקול הקר והאדיש אמר, “שם רוג’ר פרימן. מיספר 2–60–60–673–655. מוכרז בזאת כמיותר. הבקשה לאישור מוות מתקבלת. לקבלת האישור התקדם לעבר משרד אחד, קומה חמש. מייד.

דמעות זלגו על לחייו של דר' פרימן. “סוף סוף,” התייפח בחדווה. “סוף סוף…”

ואז יצא מהחדר בחיפזון. הוא הצליח להימלט, ככלות הכל – אך זאת אך ורק אם יגיע לשם לפני השעה עשר.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 57069 יצירות מאת 3612 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־32 שפות. העלינו גם 22249 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!