אלכס המל הוא בחור צעיר המשמש כמתרגל בפקולטה לחקלאות ברחובות. אין הוא מסתפק בתפקידו זה (התמחותו היא בשטח הבוטניקה), והוא גם שולח ידו בכתיבת סיפורים ומאמרים ובתרגום יצירות. גם בחוברת זו תוכלו למצוא שני סיפורים (‘עליונות’ ו’ישמעאל מאוהב') אותם תרגם אלכס.
מאמרו ‘למה אנחנו רוצים בהם’ עוסק בשאלת העבמי“ם, ואין בו משום עידוד יתר לכל המאמינים בתופעה זו. מערכת ‘פנטסיה 2000’ – כדי לשמור על איזון, וכדי לתת אפשרות לכל חובבי העבמ”ים להגיע לשמור אל מקורות מידע – מפרסמת בסוף מאמר זה רשימה ובה שמותיהם של כל הארגונים בארה“ב העוסקים בחקר תופעת העבמ”ים.
הרשימה מובאת באנגלית כדי לאפשר פניה אל אותם גופים, וכמו כן מופעים פרטים על הפעילויות אותם מקיימים גופים אלה (הוצאת כתבי־עת וכו').
כמות החומר בנושא עבמ"ים בארץ היא אפסית (דבר אותו אנו מקווים לתקן בעתיד), ועל כן יאלצו כל המעוניינים לפנות אל הגורמים המוזכרים ברשימה המצורפת לשם קבלת מידע.
* * *
למי שיבדוק את כמות החומר שנכתבה בעשרות השנים האחרונות על הנושא ‘קיום יצורים חושבים ביקום מלבדינו’ מצפה כנראה הלם סטאטיסטי. יש להניח שמחיר הנייר לבדו מספיק כדי לממן איזו חללית קטנה. לגבי סוג הספרות המזוהה משום מה בעיברית כ־’מד"ב' נושא זה הוא ללא ספק הראשון במעלה; חשוב יותר מרובוטים וממיפלצות אימתניות. לפחות נוכל ממולח אחד, דניקן (ה’פון' לפני שמו מזויף כמו כל דבר אחר הקשור עימו), עשה כסף טוב על ידי כך שסיפק לציבור את מה שהציבור רוצה: אלים מן החלל החיצון.
ברור לגמרי שלאנשים חושבים רבים, דהיינו בעלי דימיון, חשובה מאוד האפשרות של קיום יצורים חושבים בגאלאקסיות רחוקות. אפילו מדענים מסרבים להאמין במה שהמדע אומר להם, ומנסים ליצור מגע, או מחפשים דרכים כיצד ליצור אותו ברגע שיהיה ריאלי. בדרך כלל השאלות שנשאלות חזור ושוב הן: האם יש יצורים נבונים נוספים בייקום? כיצד הם עשויים להראות? כיצד יפעל הלם המגע עם תרבותם עלינו, ושלנו עליהם? וכו'. ככל שהספקולציות פראיות יותר מסתבר שהן נעשות אומנם על ידי סופרי מד"ב וקוראיהם, אבל אני מוכן להגן על ההנחה שציבור זה הוא אינטליגנטי יותר מאשר כל ציבור אקראי אחר (למשל כותבי ‘סינרומן’ וקוראיו).
בקיצור הטענה היא שחשוב לנו מאוד שיהיו יצורים כאלה, ועיון חוזר יגלה מהר שחשוב לנו ביותר שהם יהיו ברמת התפתחות – טכנולוגית, רוחנית, חברתית, תלוי בנטיה האישית – גבוהה משלנו.
למה?
לשם מה צריך אותם? האם שאלתם את עצמכם אי פעם? או ליתר הבהרה, מה הצורך הנפשי שספקולציות כאלה ממלאות בקרב חלק נכבד כל כך של האנושות החושבת?
הבעיה פשוטה כאשר מנסים להבין את קהל הצרכנים של אופוס דניקן וחבריו. לדעתי מדובר בציבור שעבר במיקצת את המחסום האינטלקטואלי של הבנת היקום והאדם בו, דרך הפרקים הראשונים של ספר בראשית, אבל כל הוויתו מתקוממת נגד הרעיון שיצור כה נפלא (לדעתם) כמותם, הינו תוצאה של אותה מיקריות ביוכימית, האחראית ליצירתו של פישפש מצוי, למשל, או בצל ירוק. (אני מניח שבשלב זה איבדתי חלק מהקוראים ואני שמח להמשיך בחברה טובה.)
ובכן, השאלה בעינה עומדת. תשובה אפשרית אחת נתן כבר אליהו הנביא רגע לפני שעלה על הפוני אקספרס השמיימי: ‘אי אפשר לבדוק מערכת אלא רק מחוצה לה.’ תפיסתנו לגבי המערכת הנקראת ‘אדם’ על כל תרבויותיו, מדעיו, הפסיכולוגיה שלו ושאר זרויותיו, תהיה תמיד לקויה, מכיוון שהבודק מהווה תמיד חלק מהמערכת הנבדקת. פגישה עם מערכת אחרת יכולה לתת בידנו כלי לבדוק את עצמנו. כאשר דויד אבידן מאחל לעצמו “שאיתותיו ייקלטו לפחות במערכת שמש אחת נוספת (אחרת אין טעם בכל הענין,)” הוא מניח כנראה שתגובה של קהל קוראים אנושי יכולה להגיע עד רמת הקליטה של אבידן עצמו ולא יותר, והוא כבר מכיר את השירים ברמת הקליטה הזאת.
עיון חוזר בספרות הספקולטיבית יראה שבסיטואציה של פגישה עם ‘זרים’, הלקחים והתגליות הן על עצמנו. הזעזוע של הפגישה יכול להיות יותר או פחות חמור, אבל הוא נובע בדרך כלל כתוצאה של משהו שלמדנו מחדש על עצמנו.
מסתתר כאן, אם כך, מוטיב ישן נושן: הצורך להכיר את עצמנו. החידוש הוא ההכרה במיגבלותינו לעשות זאת לבד. חיים כיום רבבות אנשים שמתפרנסים יפה מאוד מסיפוקים חלקיים של הצורך הזה. אינני מתכוון לאנשי מדע המתחקים על מנגנונים שונים באדם וסביבתו מבחינות מיכאניסטיות שונות. כוונתי לאלה המנסים ‘לטפל’ או ‘לעזור’ לבני אדם ‘להבין את עצמם’, בדרגה כזו או אחרת של מוזרות. אפילו ברמה הזאת יש לנו ציפיות מה’זרים': בסיפור מקסים של קליפורד סימאק מגיעים לכדור הארץ יצורים, שהאזנה אוהדת לצרות של אחרים הוא עבורם מעין ‘טריפ’ – ומטה לחמם של הפסיכולוגים למיניהם נשבר.
מעניין שאחד התירוצים השכיחים לשימוש בהאלוצינוגנים הוא בדיוק זה: ‘הסם מאפשר לי להכיר את עצמי בסוג תפיסה שונה ועולה על האחרות.’ מה יש לנו כאן? אותו הדבר: כדי להכיר את עצמי עלי לצאת מעצמי ולהשקיף ממקום אחר.
אגב, אני משוכנע שבדיקה תראה שאומנם לא כל קוראי המד“ב משתמשים בהאלוצינוגנים, כמובן, אבל רוב רובם של המשתמשים הם קוראי מד”ב נלהבים…
דרך אחרת היא לעבוד לקראת חוויה מיסטית. אז ככה: מי רוצה לעבוד כל כך קשה? לכך יש כמובן פתרונות כמו מדיטציות טראנס־משהו, שבהן, אם אני מבין את העסק נכון, אתה מסתפק בלהעביר את מיצי העיכול שלך (וארנקים לא שלך) חוויה מיסטית… שנית, בדרך כלל חוויה מיסטית מותנית במגע כלשהו עם כוחות נעלמים, והופס, אנחנו במקום שהתחלנו: מיפגש עם ‘זרים’.
שלישית, יש לי רושם שחוויה מיסטית זה דבר שאתה קורא עליו, אבל לא עובד אותו… בסדר, נניח שאנחנו מצפים מהזרים לתגליות ביחס לעצמנו. רק זה?
לא. אנחנו גם מצפים מהם שימלאו תפקיד בזירוז התפתחות שלנו. דוגמה יפהפיה היא הטרילוגיה של קלארק, ‘קץ הילדות.’ כאן מתערבים הזרים באבולוציה של המין האנושי ומסייעים לו לעבור קפיצה אבולוציונית השווה בערכה מהאמבה אל האדם. גם מי שמכיר את קלארק רק מ’אודיסאה בחלל' מזהה מיד, שהעניין די עיקבי אצלו. ולא רק אצלו. סופרי המד"ב הפאשיסטיים נוסח היינליין (לא לקפוץ. אני מעריך אותו כקלאסיקן. פאשיזם אינו קשור ביכולת כתיבה) הם בטלים בשישים לעומת הסופרים המצפים, לפעמים בצורה נוגעת ללב, לשיפורים מרחיקי לכת במין האנושי כתוצאה מפגישה עם זרים.
אם כן עלינו כאן על צורך הרבה יותר אמביציוני מהצורך להכיר את עצמנו. אנחנו רוצים בעצם להיות אחרים, מוצלחים יותר. וזו הנקודה, שלי אישית נראית הטראגית ביותר במצבו התרבותי של האדם החושב. במידה רבה מגיע האדם לקצה יכולת הניצול של הפוטנציאל הגנטי שלו. מזה עשרות אלפי שנים דוהרת ההתפתחות התרבותית של האדם בקצב נמרץ יחסית להתפתחותו הביולוגית. המוח שקולט כיום פיסיקה גרעינית אינו שונה בהרבה מהמוח שהמציא את הגלגל. המוח של אפלטון או של קוהלת בוודאי מוצלח לא פחות מהמוח המבריק ביותר שניתן לשכור כיום. ואם בחשיבה האנושית, בשנים האחרונות, זוחלת לאט לאט ההכרה של דחיפת קירות גומי, זה יכול מאוד להיות התיאור המדויק של המצב. כאשר תקראו את סיפרו של אלדוס האקסלי ‘עולם חדש ואמיץ’, אנא עיצרו לחשוב: האם לא יתכן צד אחר למטבע?
כמובן, ואל תשנאו אותי בגלל זה, חולמי החלומות, הסיכויים שמישהו מאתנו יזכה לראות ‘זרים’ הם קטנים. אני נאלץ להודות שזה ממש כואב לומר זאת כך, בפה מלא. כמה מאיתנו הרגישו צביטה בלב ברגעים האחרונים של ‘מיפגשים מהסוג השלישי’ למראה בני האדם העולים לחללית ה’זרים', צביטה של ‘מה לא הייתי נותן כדי להיות שם…’
אבל זהו. וכדאי אם כן לברר מהו הנמשל, מכיוון שביקור הזרים הוא עד כה, לצערנו בגדר משל. והתמונה שמצטיירת היא, שבצורה פאטטית אנחנו מוכנים להאחז במקום במיני האלוהויות שיצאו מהאופנה, בציפיה לזרים שיעזרו לנו בפיתרון הבעיות היסודיות שלנו: הצורך לצאת מתוך עצמנו, והצורך להתעלות מעל עצמנו…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.