במכתב שצורף לסיפור שהגיע לידינו כותב א. ברתנא: “.. הסיפור הוא על גבול שבין המד”ב לפנטסיה. אני מקווה כי תמצואוהו מתאים ל’פנטסיה 2000'. אמנם, הסיפור פיוטי ובכך שונה ממרבית הסיפורים שפורסמו עד כה, אך אני מאמין כי באופן עקרוני צריך להיות אצלכם מקום גם לסוג כתיבה זה."
כשהגענו היתה שעת אחר־צהרים. האור היה ורוד וצהוב. מין צבעי פסטל בהירים, אחידים, שמערבבים אותם היטב, וחמריהם אחוזים זה בזה, ועדיין אתה רואה כל אחד מהם לגופו. כלומר, אמנם לא צהוב ולא ורוד, אך גם לא תערובת. לא אשתמש במלה תמיסה, כי התמיסה נוזלית ואינה משקפת את האויר הטהור והצלול, אויר פעמונים, שכיסה בתנופה אדירה – כפה פעור שצעקתו כל כך קרובה וגדולה, אדירת חלל ושפתים עד שאינה נשמעת – את העיר התלולה; את הקו הישר שהוליך את העיר בית על בית, צעד על צעד המים, שהיו שפלים כל־כך לרגליה, לרגלי הבתים שהיו מדובקים כל־כך לאלה שמעליהם עד שפעימות הדם נשמעו בהם, וצבעיהם הלבנבנים והאפורים צמחו כמתוך רגלי ענק; ומשם מעלה מעלה צעד על צעד אל האור האדיר שזרח בפסגות, בגגות הבתים הגבוהים, והלך ונמשך מעל כדור־הלכת הזה. אכן היו אלה ורוד וצהוב.
הייתי אחוז התפעלות. לא למראה הזה ציפיתי. ההוא שאחריו הלכתי כמעט ולא נעצר והיה על קו המים, אם־כי לא היה קו מים אלא צבעים שנעו מירוק לכחול וזרמו מסביב מסביב, באים ולוקחים. נשימתי נעתקה. האור היה כל כך יפה. וזאת הארץ. הייתי בטוח בכך אם־כי לא ברור היה כיצד אדם יכול לחיות בתוך ורוד וצהוב. והאויר שהציע ממש את עצמו לנשימה היה דחוס מליוני שנות הרפתקה, שהותירו רישומיהן בכל תג ותג שלו, שהיו כל־כך נפלאים ואומרי כבוד ומוחקים את הכל מן הראש וכותבים את הכל מן ההתחלה, אילו אך יכולתי לראותם. אבל הם היו שם. אני משוכנע. הלא לשם כך הלכנו. הוא בראש ואני אחריו, מבלי שיידע על קיומי. ואולי ידע. לוּ לפחות הגיב. היה לו שם, לזה שאחריו הלכתי, אבל מיותר לכתוב את שמו. השם מגביל אותו כל־כך. אמנם הוא היה בשר ודם. רגיל. ממש רגיל. אם אמנם הלכנו בדרך, כפי שאני זוכר אותה עכשיו, הלכו רגליו והכחילו, ושערותיהן, והגידים. אינני מעמיד פנים. אדם רגיל. אבל השם מגביל. גם השם שלי מגביל. ובנאי הבתים האדירים האלה, לשם מה לקרא להם בשם? חומר הונח על חומר. צפרי פרא, תוואי רגלי טורפים על הקרקע, ג’ונגלים, הכל כלול בהם. ועכשיו שהם בנויים, ההתחלה מסלפת. הם ישנם ואנחנו צריכים להמשיך. אניח, איפוא, ששמו היה צִבְעוֹן.
כאמור, לא היה שם קו־חוף. הוא הלך ובכל מקום שבו הוא היה היה גם קו החוף. והעיר התלולה היתה עיר של צד אחד. אדירה כל־כך. חלונות. קירות. ולא היו לה פנים אחרות; והיתה כולה קו אחד. קומה אדירה ניבטת אלי. עד שלא יכולתי כלל לתאר שהיא יותר משני מימדים, שהיא נמשכת פנימה, שהיא מסתיימת בקצה אחר. עכשיו אני יודע שלא היו אנשים בחלונות, אבל אז הדבר כלל לא התמיה. הקומות הנמוכות והקומות הגבוהות אמרו אותם דברים עצמם – ריקוּת ואטימות – ובכל הגבהים נראו לי בעלות צורה אחת. המרחק לא השפיע אם כי קטן היה צבעון ואני הלכתי אחריו ובעד הקירות נשמעו זמזומים רחוקים. נהמות. הרעש הבטיח את עצמו מאוד. העיר היתה. ואנחנו. והמים סובבים אותנו והחוף הולך ונוצר. כאן אני מפריז. מעולם לא ראיתי את החול שליד כפות הרגלים. כיצד המים נעלמים? סכין? התאדות? משיכה? רק מרחוק נראו גווניהם הכחולים־ירוקים; גלי ענק וחלקות־ראי. ואני הלכתי באחר־צהרים; כפות הרגלים נשאו אותנו הלאה. הבאנו אותן הנה אל החול, אל הים, אל העיר. והן התקבלו. יסודות פשוטים מקבלים יסודות פשוטים. הקלקלה היתה במקום אחר.
וצבעון? צבעון הלך ולא ידע שאני עין, ואחריו אלך תמיד. אל יכו בו. זה חותך אותי. במרחק הקול אינו עובר. אבל העין עוברת. והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. ניזון ומזין. במקום שהאור והאויר והאדמה מקצים לגוף אחד ישנם שְנַיִם. באותן דרכים שפלסו בהם דרך; באותה זרימה שהיינו חייבים לזרום, נושמים ופולטים, מרימים ידיים אוחזים ומרפים; משחק נפלא של גידים; על אותה אדמה של כדור־לכת זה הלכתי אחריו ולך. הוא בודד לגמרי; ואני אתו; עין של שתי קצוות. הוא לא סובב מעולם את ראשו, כשם שגם אני לא סובבתי. לפנים הלכנו ומלפנים באה העיר.
היא עמדה על גבול המים שהיו בודאי אינסופיים, סמיכים, אדירי־משקל וקלי־תנועה, אם כי בהסתכלנו לא ראינו יותר מכמה פסיעות לפנים. ירוק וכחול מותזים, ובהשברם הופכים מכח אלכימיה מוזרה לרסיסים לבנים. וכי היינו צריכים לראות יותר? לנחש אינסופיות זו מכח הסתכלות על קו־אופק מרוחק? והלא באנו אל צד המים, ובניתן לנו הסתפקנו. הרטיבות בשוקים שלי שהיו חמות במים וקרות באויר, ומלא העין אפור וירוק וכחול היו הים כולו שיכולתי ללוש אותו באגרוף ולזרוק אותו לפנים בפה פעור ובעינים קמות. המים נעו אתנו; לאט לאט על־פני העיר, או על־פני המעט ממה שהקפנו והם מלאו את כל החושים עד כי נדמה היה לי שקצף מותז מעיני, ולשוני מלוחה, וידי שמתנועעות מקיפות לא גוף אלא אפור וירוק ודי היה לי בזה, די. לא הייתי מאושר אז. הדרך לעיר היתה ארוכה מאוד; יערות וכפרים ונשים באפר אתי ובלעדי. אמרתי כמה דברים. אני משוכנע בזה. ידעתי שאני צריך לזכור משהו. אבל כמה מעט הבאתי עד כאן. והיתה נחמה. עמומה. מלטפת את הקירות הלבנים, כמוחה זעה ממצח מיוסר וקורן, ולמעלה הרחק הרחק בורוד ובצהוב היה האויר פעמוני, מצלצל, שהקולות עברו בו מרחקי־ענק, ולא נודע אם הם באים מן העיר או הולכים אליה.
צִבְעוֹן לא הכיר את כל זה ורק אני הייתי עוצר ופוסע, מאהיל על עיני לשוא, מושיט יד כמגשש, כצועק בתוך האפור והירוק.
ולפני הוא הלך, צבעון, אסופי בן שם שנתתי לו, לסרוגין בתוך המים ומחוץ להם נושם כדרכו. חדל הים והיה נחל. המים התכווצו והותירו שתי גדות. וצבעם התבהר והלך. ולפתע התפרץ שוב ים מתוך גדותיו ושב אפור אלינו בגלי ענק, בכרבולות ירקרקות. ושוב חלקת־ראי עד מעבר לרגלים, עד הבתים, ושוב גלי־ענק; ונחל. המים לבשו צורה ופשטו צורה, ולאורך העיר הלכנו, בתוכם ומחוץ להם. באחת מתקופות הרגיעה, בהשתפל המים כראי כסוף, שקט, עצר צבעון ואני בעקבותיו. היו מונחים שם עצמים סגלגלים־כחולים בולטים למחצה בתוך המים השפלים. הרים מתוך המים קונכיה כמו אגרוף, שהיתה גדולה כראש, ואחר־כך גדולה כככר לחם; לא, כשתים ויותר. מלאת בהרות אדמדמות וורודות כמעשה סריגה. החזיק אותה אל מול השמש והשליכה בכח מעליו אל תוך הים. במגעה עם המים הרחוקים התנפצה הקונכיה לרסיסים, לבהרות האדמדמות והורודות, שהותרו ממגען, ניתזו הלוך ושוב, ומלאו את האויר בלחישות כוספות.
הוא הרים שניה, שהיתה ספוגית, מארכת, וגם היא מלאת בהרות, סגלגלת־כחלכלת. קונכיה כעין פרי־ים, כמו לֶחֶם. ואכן, צבעון קרב אותה אל פניו, נעץ את פניו בה והיה אוכל אותה בפה מלא. לא היתה זו קונכיה חלולה. מבחוץ נראו קוויה הסליליים אך מבפנים היא היתה מלאה כולה באותו חומר גרגרי סגלגל־כחלכל, ונראתה לי פריכה מאוד ומלאת לחות. הוא החזיק אותה ואכל. גרעינים נוטפי מיץ נטפו ממנה אל המים. פרי הארץ. המקום שאליו היינו צריכים להגיע והגענו סוף סוף לבש צורה ופשט צורה, אף צבעון אחז בו בידו מלאת הקונכיה, בפיו נוטף המיץ, והיתה שמש על חלקת־המים המותכת הסגלגלה.
את השאריות השליך ושוב פסענו, שיירה של שנים, ושם, במרחק לא גדול מונח היה גוש שלישי. ביד עייפה במקצת הרים אותו צבעון, שכן השובע כבר אחז בו, והיתה זו קונכיה שלישית. קטנה מקודמותיה וגם היא מלאת בהרות סגלגלות־כחלכלות. ברצוני לדייק, שכן יכולתי לראות אותה היטב מן המקום בו עמדתי: היה לה ברק עז יותר מלקודמותיה וצבע נושם ובהרותיה הבהבו ממש כאילו היתה מן החי. הרים אותה צבעון והניחה בעד בית־הצואר של כותנתו בין חזהו לבין בד הכותונת. כמו שמניחים דבר למשמרת.
לשם מה עשה זאת לא הבינותי. הלא מכאן לא נלך יותר. הקונכיה הסגלגלת נוטפת החיים הפכה לחלק מבשרו. בתנועותיו הוצקה חיוניות; נטל הנדודים פחת. לא היתה שקערורית בבשרו. הקונכיה באה בו והיתה יהלום חי. המקום נתן לו מחמריו, והיה כבר בדמנו. בדמנו אני אומר, שכן העין עוברת והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. וכשהוא הלך והתרומם, הקונכיה פועמת בחזהו כמו לב, התרוממתי אתו גם אני. למען דיוקן של המילים – מעליו, התרוממתי, מעליו התנשאתי; והלא עין אני וממרחק הבטתי ומגבוה. האויר שאג באזננו כשעזבנו את הים לאט, והתחלנו מעפילים בקירה של העיר. מקרוב הוא נראה מפוספס; חריצים עברו בו וחלקוהו ליחידות קטנות מאוד; מלאכת נמלים ענקית. לכאורה היינו נועצים כפות רגלים יחפות בסדקים האלה, מותחים רגל ונדחפים למעלה. ואולם האויר משך אותנו. תנועות קטנות של דחיפה רוממו אותנו בקלות למעלה, כאילו חלקיקי הזמרה הגבוהה ההיא השאירו לנו מרווח מתאים ויונק. וכבר היינו גבוהים מאוד על־פני הקיר שהלך ונמשך מלא העין קומות על קומות, בתים על בתים. ואני שקל הייתי מצבעון שמרתי עליו בציפתי. מרחוק נתתי לו קו של חיים. לא יכו בו. בכח המבט שלי אני ממלט את חייו; רק אני רואה אותו והוא שם, ושם הוא יהיה.
ושם היינו על־פני הקיר. אחר־הצהרים דעך לערב קל, קריר, חרישי, כשנגלה לנו הפתח. אדייק, אל תוך העיר צריך היה לבוא, ואל תוך העיר באנו. כלומר, הפתח היה שם, אך איך מצאנו אותו אנו, קטנים כל כך על פני עיר הענק, צמודים כל־כך ללבֶן, המחשיך, ההופך סגול, אינני יודע. באנו אל חדר מרוצף מרצפות חומות בוהקות. מרצפות ישנות שטופחו היטב והָתאמו היטב לשידה החומה והישנה, לתקרה הגבוהה הכתומה שעד היום איני יודע בוודאות אם ראיתיה או עיני הטעו אותי. והיו הזמזומים הרחוקים, הנהמות, הרעש הבטוח שקרא לנו לבא פנימה, עמוק, אל איזה מקום מרוחק ונכמר. מכונות עבדו שם. מקהלות שרו. בחיוניות עצומה שהחזיקה כנראה אבן אל אבן, קיר אל קיר. והמפתיע מכל, שלא נראה לי אז מוזר כלל, היה בחדר אור בוקר בהיר. ובאמת בוקר היה שם. הרחק מעל הים נשא האויר הנפלא הזה את הבוקר. בְּפִסְגַת־העולם השמש איננה שוקעת והאור וזמרותיו אינם מתעייפים מעצמם.
עמדתי משתאה לנוכח האור הנפלא הזה, שבכל שנות הנדודים הארוכות לא יכולתי אפילו לשער אותו, למרות שידעתי שלכאן אנו שייכים ולכאן נבוא. ההליכה בימים וההליכה בלילות, כשהנוף מתחלף בלי פשר, הלכה ונמחקה במהירות ממוחי. ניסיתי להעלות במחשבה פרט מן הדרך ולא יכולתי. זכרתי שנדדנו שנים ארוכות מבלי שאדע יותר איך ולמה. בתודעתי הלכו השנים והתכווצו, כמו עבר שבוע מזמן שיצאנו לדרך. ופה עמדתי משתאה לנוכח האור. הדרך לא תמה אך לא ידעתי מה לעשות מכאן ואילך. וכל אותו הזמן חיטט צבעון במגירות השידה. שולף משם סודרים, פנקסים ישנים, ממחטות, ומשליכם ללא סדר על־פני הרצפה. אחדים מבין הפנקסים נפתחו בנפלם ונראו ציורים מוזרים ומגוחכים של קונכיות. דבר לא היה כתוב בהם. רק שרבוטי־קונכיות שכמו נעשו בידי ילדים או בידים בלתי מאומנות. וכן גם העיטורים על־גביהם היו עיטורי קונכיות, ובזוית כל ממחטה היתה רקומה קונכיה. דבר לא היה כתוב, אבל הקונכיות הותוו בזויות מוזרות כל־כך ובצורות לא־אחידות ויצרו ביניהן מגוון כשל כתב.
עמדנו שם, כל אחד במעשיו, כשנפתחה הדלת ועם הרעש הגובר מן המקומות הפנימיים של העיר נכנסו לחדר כמה נשים, לבושות במעין גלימות שהסתירו היטב את גופן. צבעון חדל ממעשיו וקרב אליהן. אש דלקה בו. אותי לא ראו, כי מי יכול להסב ראשו לאחוריו. וכך עמדתי לי בצד, רואה כיצד צבעון מנסה לאחוז באחת והיא נשמטת מידיו; פונה אל השניה והיא נסוגה; אל השלישית – והיא עוברת כמו אויר שקוף ומופיעה בפנה אחרת. היה אור יום. בהיר. זורח. והן היו יפות, הנשים שבחדר. יפות. נשאו חיוכים גדולים. קבלו את פניו בשמחה. אך ידי הנודד שלו, שחומות, שלוחות בחדר הנה והנה, נעות, לא נגעו בהן. “הבא את הקונכיה,” שרו, והיו יפות, והתחמקו בכעין ריקוד. “את הקונכיה צריך הייתָ להביא.” לא ידעתי אם הן מתכוונות לקונכיה השלישית, אבל זו פעמה בחזהו, אולי בגלל הריצה שהיה רץ כמטורף מפינה אחת של החדר לפינה אחרת, וגווניה בהקו וזהרו באור היום החם כאדום חי. להוט היה. ראיתי זאת בעליל. מתאווה לאחוז באחת מהן בידיו, לטול אותה בחזקה. את עקת הדרך הביא אתו הנה, ואת הכל היה מוכן למזוג בה. “אנחנו שייכות לאחרים,” הן שרו. “הוטלו בנו מומים,” – הן שרו, אולי בכדי להקטין את מרצו ולהטו של צבעון. הסתכלתי. קשה היה לי לעקוב אחרי הריצה המהירה, והאויר הקריר הוטח בפני, אבל ראיתי, אכן ראיתי שבכל אחת ואחת מהן מגרעת. בזו פצע, בזו שריטה, בזו צליעה קלה. ואלה, לא רק שלא הפחיתו מהן אלא אף עשו אותן יותר יפות. יותר נחשקות. “הן באו מבפנים ולשם הן תולכנה אותנו, המומים הם מומים של העיר, שהוטלו בהן שם בפנים” – עברו מחשבותי בראשי, והייתי מוכן לפרוץ אל הרצים הרוקדים ולנסות גם אני לתפוס יפה כזו, כששמעתי את הקול.
“הנשים שייכות לעיר,” הוא אמר. “אתם טועים. לא בגלל הנשים באתם הנה. יותר מדי אתם מזהים את הנשים עם העיר. יותר מדי אתם מקנים להן ולשירתן חשיבות.” הוא דיבר ברבים, והוא פנה אל שנינו, עומד בתוך מגרעה בקיר, שהיתה שם כל הזמן אך קודם לא שמתי לבי אליה. האור הבהיר כל־כך כהה בסביבה ההיא, וטִשְטֵש דמות אדם זקוף קומה, בפנים כהים־אדמדמים, בזקן ששיבה זרקה בו והוא סמיך ובעל קצוות רבים. שלו. מרים יד לפניו באיטיותם ומורידה מתוך הכרת כח. “הנשים שייכות לעיר”, – הוא אמר, בלא שיצא מתוך המגרעת שלו, וקולו נישא לפניו בחדר, מרתק אליו כל מבט. הן חדלו לרוץ וגם צבעון. עדיין יפות היו, אך מסורבלות יותר מקודם. אכן היו בהן פצעים של ממש. “העיר אוהבת חיים. וחיים הם רק הבשר והדם,” – הוא המשיך כעונה לאשר ראיתי. “צריך להסיר את הקליפה מפעם לפעם. לבדוק שהדם עדיין זורם. שהשרירים עדיין מתרחבים ומתכווצים. חללי הפה. מערות הגוף כשהן נפתחות. השרירים הכחלחלים־אדמדמים, בהם יש להסתכל כשרוצים לראות את החיים השורצים בפנים. אתה שומע את המוסיקה הזאת. הכל חי פה והכל מדבר. השרירים שואגים אותה והדם הזורם חפשי בתעלות הפתוחות.”
בדברו הוא היה הולך ויוצא מתוך המגרעת שלו. מוזר. את רגליו לא יכולתי לראות. על חזהו היתה רקומה קונכיה ארגמנית. הפעם נראתה גם הרכיכה שבתוכה, זורקת שתי קרני משוש גדולות לשני כוונים שונים. הנשים, יפות ככל שהיו, נרתעו אחורנית ביצאו, הופכות קטנות פתאום, שמנמנות פתאום, ילדות עגבניות, הנעות ומתחככות ומוציאות קולות גירגור משונים, נכמרים. “אני עומד פה מזמן” הוא אמר – “אבל אינני יכול לומר שהמתנתי לכם. אם כי, אין זו אמת לומר שלא המתנתי. אמנם העיר שלחה אותי, אך אל תטעו, אין היא מסוגלת להופיע לעיניכם אלא במראה הדומה לכם. אין זה אומר שהיא מקבלת אותכם. נהפוך הוא. אמנם כבר מזמן, כשיצאתם לדרך, העיר החליטה להענות לכם.” רציתי לצעוק – “לא חשבנו לבא הנה. לא ידענו אם יש עיר והיכן היא.” והוא כשומע את דברי, פנה אל צבעון מרים יד כלהסותו – "לא. אל תאמר דבר. אני יודע שבצאתכם לדרך לא ידעתם זאת, אבל העיר ידעה זאת כבר אז. רעדים אין ספור עברו במסדרונות הגמישים של העיר הזאת שהם ארוכים ומפותלים כל כך, שאדם כמוכם יכול ללכת בהם כל חייו מבלי שיגיע לקצה מסדרון אחד. קולות עברו בה. המוסיקה הזאת שאזניכם שומעות, שרירי העיר שרים אותה. הם מתרגשים. הם מכוונים עצמם לקראת כל אדם המתכוון לבא הנה. רק חשב על־כך, רק יצא מפתח ביתו, וכבר מתחילות ההתפתלות והשירה והזימרה העצומות האלה.
“אבל חלף זמן רב מאז יצאתם לדרך. ועברו שנים רבות מאז חשבתם על היציאה לדרך. עזבתם דברים רבים מדי. הבטחתם הבטחות רבות. עכשיו מקציעים כבר את לוחות העץ מהם יעשו ארון־מתים לאמך” – הוא הרים יד לעבר צבעון – “האם חשבת שאפשר להתעלם ממשפחה וילדים. לשכוח את עקבות הזרע שלך שפלטת רבות כל־כך. את עקבות היציאה שהשארת במקומות שונים, את הדברים שהרכבת ואת הדברים שפרקת. אפילו דבר קטן כמו השקערורית שהותרת בכסא הנדנדה איננו מוותר לך. אמנם באתם הנה לעמוד באור. כאן אמנם התרשמות המבט הראשונה מותירה את הזרים פעורי־פה תמיד. אבל השארתם את כל־עצמכם בבית ובדרך. אתם מפורקים לאלפי נגיעות. לאלפי מגעים. וגם כאן רצת מיד לאחוז בנשים. גדול כח העיר להביא אותך הנה, משאך התכוונת לבוא, אך אין הוא מספיק בכדי שיפתחו שעריה לפניכם. גם עד כאן, אל חדר חיצוני זה, שאינסוף צעדים מבדילים בינו לבין לב המקום, פליאה בעיני כיצד הצלחתם לבוא” – הוא דיבר לסירוגין בגוף יחיד ולסרוגין ברבים, אך צבעון לא נראה כשם לכך את לבו.
“העיר אינה מוותרת עליכם, אך היא גם איננה זקוקה לכם. אמנם איננו מגוונים. יש לנו רק האור הזה והבשרים האלה והמוסיקה ששמעתם, אבל אל עצמנו אנחנו קשובים ובמסדרונותינו אנחנו זורמים. הקולות והצבעים שראיתם בחוץ, בדרך, אינם מגיעים עד כאן. אבל ההשתוקקות שלהם לבא נותנת לנו חי־עד. לכו. חזרו. המסדרונות האלה סגורים בפניכם. ההתכוונות שלכם מקיימת אותם אך איננה פותחת אותם. לכו לדרככם. בפנים לא תמצאו את מה שחפשתם. אני מתאר לעצמי שהדרך גם היא נפלאה. אנחנו נוסיף להמתין.” בדברו הלך והחליק אל המגרעת, פורש את זרועותיו והנשים הילדות, שעתה נצטמצמו כל־כך, מתכנסות ביניהן, עדיין מגרגרות לעצמן. הדלת שבקצה המגרעת נפתחה, ובלי לסוב נעלמו כולם בעדה. “הדלתות כאן אינן נעולות אף פעם,” עוד הוסיף בהעלמו, ונדמה היה לי כי אני שומע הד של גיחוך או של צחוק בדברו.
רציתי לעצור ולשבת ולנוח. הראש כאב והרגלים היו כבדות. הפגישה האחרונה סחררה אותי לגמרי. אולם צבעון הטה ראש קשוב אל הדלת. “עצור”, צעקתי אליו, “אינך רואה שהכל יהיה לשוא. אינך רואה שאחרנו לבוא. בוא נחזור אל מרגלות הקיר. שם אפשר להטות את הראש ולהסתכל למעלה אל האור, אל אֲוִיר־הפעמונים”. אבל גם הפעם כתמיד לא יכול היה לשמוע אותי, וכבר פתח את הדלת לרווחה ונבלע בחשיכה, ואני, שקשוב הייתי אליו בעין ובכאב, בעקבותיו הלכתי. המסדרון הדהים אותי. כבר מדברי השליח יכולתי להבין זאת, אבל לא שערתי לעצמי את מלא משמעותם. הוא היה עגלגל־סגלגל, עשוי כולו חומר חי, לח, גמיש, צהבהב אפרפר. אור עמום האיר את חלקיו בצורה שוה. דבר לא היה בו מבשורת־האור שהפעימה אותי בחוץ. כאן, בלב האור, שרתה אפלה קלושה. באפלה הקלושה הרגשתי את הלחות ואת הגמישות של הרצפה, אם אמנם אפשר היה לקרא לה כך, ונלחצת למגע כפות רגלי ושבה למקומה. כאילו הותרתי את עקבות צעדי והם נמחו מיד, כשהחומר עליו דרכתי חָזַר למצבו הקודם. החומר שמסביב היה שטוף בנוזל וגמיש ונע. גלי רעידות עברו פה מעת לעת ובאויר עמדה המיה מוזרה. נדמה שדרכנו היתה ישרה וסלולה. לא נראה קץ למסדרון. מפעם לפעם חצינו מסדרונות אחרים, שנראו לי זהים לחלוטין – צהבהבים־אפרפרים, לחים וגמישים. בכל אחד מהם עמדה המיה אחרת, ובהצטלבויות הללו קשה היה לעמוד ואפילו לעבור – הרעשים הסתמיים משני הכוונים השונים קרעו את הבשר. תכונה עצומה היתה שם. דמויות עברו על־פנינו בחטף רצות לכאן ולכאן ואף פעם לא נתקלות בנו. צצות לפני האף ונעלמות מיד. הרעש היה משתנה מעת לעת כמו שפה רחוקה המועברת מקצה לקצה, אך דבר לא נגע בנו. ההמולה העצומה התעלמה מאתנו לחלוטין.
הכל התנהל במרחקים. גם כשחדרנו פנימה עדיין היינו בעיבורו של המקום. ואסור היה לעמוד. כשאך עמדתי דבקו כפות הרגלים אל הרצפה; משאך נגעתי בקיר החלקלק דבקה אליו כף היד. כמו שאמר האיש. הכל היה שם חי. הכל היה שם בשר, ועליו הלכנו יותר ויותר מהר בכדי לא לדבוק בו ולהטמע בתוכו. מעין צנורות עיכול, המעכלים את כל החומר הנמצא בהם, כשהלב דופק במקום רחוק מאוד מכאן, והמח נמצא למעלה למעלה. במקום אחר בודאי חגיגה גדולה, אולם הדרכים המנהרות בלבלו אותנו לגמרי. נשאנו בהן או הן נשאו אותנו למקום אחר. הליכתו של צבעון השתנתה. לא לחדור אל העיר הוא רצה עכשיו אלא לברוח ממנה. הפחד אחז אותו. הוא הלך מהר. קדימה. הבינותי כי לפי הערכתו המסדרון הישר היה צריך לשאת אותו אל הקצה האחר ששם בודאי ישנו גם־כן פתח. דרך הלילה הנצחי הזה הוא זרם ואני אחריו; במסדרון הלח הוא החליק ואני בעקבותיו. ההליכה נמשכה. לא חשתי דבר. שעות חלפו ואולי ימים, ושוב התחוללה תמורה. בתחילה חשבתי שמראה עיני מטעה אותי, באור העמום, במנגינה שהיתה עצומה וטורדת, בעייפות שהלכה והשתלטה עלי, אבל צבעון באמת השתנה. ככל שנע היה הולך ומסתרבל. עתה בקע זוהר חדש באפלה הקלושה – אור אדמדם שנגה מן הקונכיה שבחזהו והיה מאיר את הדרך לפניו ובוקע ונראה גם מאחוריו, גם לי. המסדרון הלך והתרחב או צבעון הלך והסתרבל. עתה היה נמוך ורחב. סמוך אל פני המנהרה שבה היינו. הוא לא הראה שום סימן שהוא מרגיש בשינוי זה. רציתי לצעוק למרות שכבר ידעתי שאינו שומע אותי. אך קול לא בקע מפי. תחת זאת נהימה משונה, מנגינה משונה, שהשתלהבה להפליא בהמייה החודרת שהיתה מסביב. צבעון לא שם לב אליה, אבל הקירות קבלו אותה ברצון. מתרחבים למשמע קולי, מתעגלים סביבנו. וצבעון ממהר ובחלפו במסדרון, הקונכיה שבו גדלה או קטן, שכן הזוהר האדום מלא עתה כמעט את כולו. שפוף היה. זוחל היה לפנים ולפנים.
ושם לפנים אכן היה פתח. הוא בא אליו ואני אחריו. עדיין עמדה בחוץ שעת־דמדומים. אלא שלא היה זה קצה אחר של העיר. ולא שעת־דמדומים אחרת. זה היה הקצה שלנו. השעה שלנו. אותו אויר. אותם מים ירקרקים־כחלכלים שטפו ושינו צורתם שם למטה. מלמעלה הם נראו ממלאים את כל תחום הראיה. מים ומים ורק מים מסביב. ושוב. לא חוף, רק הקיר הנטוי והמים. נזכרתי במראה העיר, עיר של צד אחד, כשראיתי שלכאן חזרנו וכאן אנו עומדים. אני ומלפני צבעון – קונכיה ענקית אדמדמת־סגלגלת בוהקת בשלל גוונים עז, חי, באור ההולך ודועך של בין־ערביים. ולמטה נשאנו, ואחריו אלך תמיד, כאן, בים הנצחי, אם כל חי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.