להגיע אל קיר מוצק הניצב לו באמצע הריק, וזאת במסגרת מבצע מיפוי היקום, מה יכול להיות מוזר מזה?
כך חשב גם אחד מקוראינו, אשר שלח לנו סיפור קצר ומשעשע זה.
היום הגענו לקצה היקום. זה היה שלט ניאון אדום שהכריז:
זהו קצה היקום.
אסור להתקדם מעבר לנקודה זו.
התקרבנו וכבינו את כל המנועים. פרנק דיווח דרך האינטרקום: “מה לעזאזל זה צריך להביע?”
לא היו לנו מפות של האיזור. זאת בעצם היתה הסבה להיותנו שם: למפות אותו.
אף חללית לא הגיעה כל כך רחוק
“ובכן, פרנק, אני… אני חושב שזה קצה היקום. זה מה שכתוב בשלט.”
“לכל הרוחות, ליקום אין קצה! הוא לא נגמר! אתה יודע את זה בדיוק כמוני! אם אתה מנסה לצחוק ממני…”
“בחייך, פרנק. לא אני שמתי שם את השלט. אתה יודע טוב מאוד שאנחנו באיזור לא ממופה, ו…”
“בסדר, בסדר! תן לי את המיקום שלנו ונטוס מסביב לדבר הזה”
“אבל פרנק, כתוב שם ש…”
“אני רואה מה כתוב שם! את המיקום!”
“כן, המפקד. אנחנו נמצאים באיזור שש, תת איזור תשע, חלקה שלוש, מקביל שמונה, אלכסון שבע, תת חלקה…”
“ג’וני?”
“כן?”
“קראת פעם את הספור על שני הברנשים שטסו להם בחלל ופתאום הגיעו לחומה?”
“לא המפקד”.
“בסיפור, הם מנסים לעבור את החומה, וכשהם מצליחים הם מתים, משום שהחומה הזאת היא קוו הגבול בין העולם הבא ושאר היקום.”
“או”.
“זה נראה מוצק, לא?”
“כן, אבל זאת יכולה להיות אשליה אופטית.”
“אתה חושב שכדאי להסתכן ולהפעיל אותה עד כוח מלא, ולהרביץ ישר קדימה?”
“מממ… אינני יודע, המפקד. אולי כדאי שאחד מאתנו יצא החוצה ויבדוק את העסק מקרוב? קימת אפשרות שזה בסך הכל ענן חלקיקי אבק, ש…”
“אנחנו יכולים להתקרב עוד קצת?”
“לא בטוח. אם זה מוצק יתכן שפועל כאן כח משיכה שעלול לתקוע אותנו ישר בפנים.”
“תגיד לי, ג’וני, אתה אדם דתי?”
“לא… ובכן, אני… למה, בעצם אתה מתכוון?”
“אני מתכוון, למשל, אם אתה מאמין שהחומה הזאת מפרידה בין העולם הבא לבין שאר היקום. אתה חושב שיש בכלל ‘עולם הבא’?”
“אני מניח שיש דבר כזה. אבל מעולם לא חשבתי…”
“אולי אנחנו כבר מתים? אולי, למשל נתקענו באסטרואיד או משהו? יתכן שאנחנו מתים והגענו לשערי העולם הבא?”
“אני לא מרגיש מת. אתה לא חושב שהיינו זוכרים אם היינו מתרסקים?”
“כן, אולי אתה צודק… אחד מאתנו יצטרך לגשת ולראות מה הענין.”
“אני אלך, פרנק.”
“לא לא. מנהלת החלל צריכה אנשים כמוך. אני אלך.”
“אבל פרנק, מה אם…”
“מספיק, כל הרעש סביב שום דבר. בוא נתנהג כמו אנשים מבוגרים, טוב?”
“או.קי., אתה צודק. אתה צריך עזרה עם החליפה?”
“כן. נפגש בחדר הלחץ”.
הספינה שלנו היתה מהטיפוס הדו מושבי, למטרות מיפוי בלבד. כל אחד מאתנו ישב בקצה אחר. הוא הטיס ואני שרטטתי. חדר הלחץ היה בדיוק באמצע הספינה.
עזרתי לקברניט ללבוש את חליפת החלל וחזרתי לתאי כדי לעקוב אחריו על מסך הטלויזיה.
“מה הענינים בחוץ, פרנק?”
“בסדר. אני כבר מגיע. אני חושב שאני יכול לראות את ה… את ה… לכל הרוחות!”
“קרה לך משהו פרנק?”
הוא היה בדיוק ליד החומה. היא היתה מוצדקת. ראיתי אותו נצמד לנקודה אחת בחומה.
“ג’וני?”
“כן, המפקד.”
“יש לך אולי עשרים וחמשה.”
“יש לי… מה?”
“מטבע בן עשרים וחמשה סנט.”
“אינני יודע, המפקד. בשביל מה אתה צריך מטבע בן עשרים וחמשה סנט?”
“חפש, ג’וני. אני חוזר לקחת אותו.”
הצלחתי למצוא קצת כסף. אינני יודע לאיזה צורך, אבל מישהו השאיר כסף בספינה. כשהקברניט חזר נתתי לו את המטבעות.
“למה לך עשרים וחמשה סנט, פרנק?”
“תשאיר לך גם כן מטבע. ותתחיל להכנס לתוך החליפה. אני כבר חוזר.”
הוא לקח את המטבע. וחזר מהר מאד. אבל משהו בעליל לא היה תקין. עיניו היו מזוגגות, ופיו היה פעור למחצה. גבותיו היו מורמות ומצחו היה מקומט כולו.
“מה זה, פרנק? מה הענינים?”
“שום דבר. באמת זה שום דבר.”
כשהגעתי אל החומה ראיתי אותם. היו שם מאות, לכל האורך. שלטים ישנים. היה שם "בואו למסעדה של ג’ו' ובכתב יד ‘קילרוי היה כאן’ והרבה לבבות עם חצים ושמות. כשהתקרבתי יותר, ראיתי את הפורנוגרפיה המקושקשת הרגילה.
כשהייתי ממש ליד החומה, ראיתי שלט קטן לבן. עליו היה רשום:
"בעליל לא שוכנעת שזהו קצה היקום.
אם תכניס מטבע בן עשרים וחמשה סנט
בחריץ מלמטה ייפתח חור הצצה ותוכל להווכח בעצמך."
הקברניט צדק. שלשלתי את המטבע והסתכלתי בחור.
זה היה שום דבר.
סול סטיינברג
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.