בלילה, כשהתעלסנו על הספה הכתומה הישנה בסלון של אמי, ספה שנפתחת למיטה, ושלרוחבה, מתחת למזרן, נמתחו מספר קרשים שהכאיבו לנו תמיד בגב ובמתניים, עלה בי זיכרון עץ התות הגדול שעמד כמאה מטר מן הבית הזה, בדרך אל רבקהל', וזיכרון התותים השחורים הדביקים על ידיי ובפה, ואני ורבקהל’ה מתחת לעץ.
השלב הראשון בטיפוס על עץ, עץ שגזעו ישר, הוא שלב חוסר־הוודאות: האם יש בכוחי לצלוח את הקטע הישר והחָלק של הגזע ולהגיע לסבך הענפים? ואם אוכל, הרי ששם, היכן שמתפצל הגזע לשנים או שלושה ענפים מרכזיים, ואחר כך לסבך ענפים קטנים יותר, ולפעמים העלווה מסתירה אותך מכלל העולם, שם מתקיים עולם אחר לגמרי. שם המסתור, הממלכה, אַתְּ חולשת על משהו, לעומת החולשה שלך למטה, על הקרקע, מביטה בחלקו הישר של הגזע.
לא זכרתי אם טיפסתי על העץ או לא, האם הגזע ההתחלתי החלק שלו היה ארוך או לא, זכרתי רק את הנוף הסבוך והמפואר של העץ, את שלל פארות הענפים שהשתרגו מן הגזע המרכזי ואת רבקהל’ה ואותי מתחת לעץ.
זוהי הפעם השנייה בפרק זמן קצר שעולה בי זיכרון ילדות בעצם מעשה ההתעלסות. אולי אני מצויה במקום פנימי עמוק שלי, מקום קדמוני ועתיק.
היה עץ אחר. כשגרנו בשיכון של עולים חדשים, בעיקר יוצאי תימן, שנקרא “שיכון עליה”. שם התגוררתי מגיל חמש עד עשר. העץ ההוא, שצמח בחצר הבית שלנו אז, שאת שמו עליי לחפש במגדירי הצמחים, ועליי להיזכר טוב יותר בצורתם של עליו, גם הוא היה בעל סבך מפואר, אך הגזע המרכזי שלו, החלק, היה נמוך יותר. בקלות הייתי צולחת את השלב הזה ומטפסת ונחבאת לגמרי בין הענפים העליונים. פעם אחת נפלתי ממנו ושברתי את ידי, וכשבאתי לכיתה עם יד מגובסת שרו לי הילדים, במקהלה, “יונתן הקטן… הוא נפל מן העץ אפרוחים חיפש..” ונעלבתי מאוד, עד היום אינני יודעת בדיוק ממה, אולי בגלל שהוטל ספק במנהיגות שלי, ביכולות שלי, שהוטל עלי כתם של שלומיאליות.
בבוקר פקחתי עיניים אל דלת ההזזה מזכוכית שמפרידה בין הסלון להוֹל, ואל זיכרון עץ התות מהלילה. והחלטתי ללכת עוד באותו בוקר לראות את עץ התות, או את מקומו. בתהליכי הבניה המואצים העוברים על העיר, רוב הסיכויים שלא יהיה שם יותר.
רבקהל’ה היא בת להורים יוצאי רוסיה. פניה מוארכות וסגלגלות, בעלות יופי סלבי. יש לה צוואר גבעולי וידיים ורגליים ארוכות. היא הייתה יכולה לחבק את צווארה כך שהיד שלה תעשה סיבוב ותגיע חזרה לצד המקורי שלה, דבר שאני אפילו לא חלמתי לעשות. כשהלכה, בפסיעות רחבות, היו ידיה משתרכות קצת אחריה. היא הייתה ספורטאית, בעיקר טובה בריצות. לפעמים הצטברו טיפות זיעה קטנטנות על שפתה העליונה. הייתה לה נפש רחבה כמו ערבות רוסיה ועיניים גדולות ומבינות. היה בה משהו תמים מאוד, תם ושלם, כמו כתב־היד שלה. רבקהל’ה הייתה חברתי הטובה ביותר מכתה ה‘, בה הגעתי לביה"ס “אוסישקין”, ועד ח’, כשסיימנו אותו, וגם אחרי כן, בשנתיים הראשונות של התיכון, נשארנו חברות. שם, בתיכון, התחילה דרכנו להתפצל: אני הקדשתי עצמי יותר ויותר לפעילות בתנועה, ב“קן”, עם הקבוצה, בדרך להגשמה. רבקהל’ה, עבורי, הייתה משהו מרחף יותר, מסוג הנשים שנפלא בעיניי שהן גם יולדות, הולכות למכולת, משלמות (אולי) חשבונות. מאז התיכון לא ראיתי אותה.
מן השירותים יצאתי אל פניה המאירות של אמי, שהרימה בדיוק את התריס בַּהוֹל. בנעלי בית, גופה המלא במכנסי טרנינג וחולצה ארוכה, פניה רכות, מתאוששת אמי מן השינה. לאט היא עוברת מגדודי החלומות, בהם היא חווה את הדברים שלא תחווה יותר, אל היום. באיזו שמחה היא קמה אל היום החדש, אני אומרת לעצמי, אל סתם יום שַׁבָּת בלי תוכניות, איך היא קמה כמי שקם לקראת מסע חדש לא ידוע, אולי לקראתי.
אמרתי לה שאחזור תוך חצי שעה, ובכפכפי עץ ועם מחברת ועט, יצאתי לחפש את עץ התות. אבני המרצפת, הגדר, השיחים, העלים – הכול היה שטוף־גשם ונצץ בשמש. שמחה הציפה אותי כשהלכתי בדרך שהכרתי, הייתי סלחנית כלפי הבניינים החדשים שקמו כאן במקום הפרדס של משפחת סוסנובסקי, שם ישבנו עפרה ונוח ואני בגומות העצים וצריכים היינו להיזהר לא להישרט מענפי התפוז היבשים כשאנחנו מרימים את הראש. נפתחתי אל הבתים והרחובות הריקים, [היה זה בוקר שבת], ואל שתי נשים שעמדו ברחוב ודיברו. נכנסתי לשביל הגישה של בית דירות אחד והגעתי לחצר אחורית שעשבים גבוהים עבים וירוקים מאוד עלו בה. ראיתי שאני במבוי סתום וחזרתי שוב ונכנסתי לחצר של בניין אחר, ושמעתי קולות של בוקר מן הבתים: קולות ילדים ומזלגות וקשקוש חביתות במחבתות.
ומתוך כל החצרות והמבואות והמבואות־הסתומים ראיתי את המקום המשוער בו עמד עץ התות. עץ התות לא היה שם, ואל המקום אי אפשר היה לגשת. חסום היה בין הבתים, החצרות והגדרות.
ובדרך חזרה, מרחק קצר ממקומו המשוער של העץ, ברחוב הרצל, הרחוב היפה ביותר בעולם, שעצי פיקוס עתיקים סוככים עליו משני עבריו כְּגג, שהיה כולו ריק מאנשים, חצה את הרחוב, זקוף ובצעד מהיר, אדם אחד. זיהייתי אותו למרות שלא ראיתי אותו שנים, וגם הוא זיהה אותי. הוא לא השתנה הרבה. זה היה אבא של רבקהל’ה. זכרתי אותו מלא גוף, בגופיה לבנה, עובד בנגרות במרתף ביתם, מזיע, בליטת עור גדולה מתחת לבית־השחי שלו. התחבקנו בשמחה.
נכנסנו יחד לרחוב קטן, שיוצא מרחוב הרצל שם הם גרו פעם. אדמה אדומה נתנה בתחילת הרחוב את ריחה הטוב, ומיד אחריה התחילו אספלט ובנינים. התקדמנו קצת ועמדנו היכן שעמד ביתם הישן, בית מידות בן קומתיים שחלקת קרקע סביבו, ועכשו עומד במקומו בניין רב־קומות. נזכרתי איך שיחקתי עם רבקהל’ה פינג־פונג במרתף ביתם. אבא של רבקהל’ה התגאה בפניי בנכדו, הבן של רבקהל’ה, אשף מחשבים, שמוכר ספרי מחשבים ומקבל אלפי שקלים לחודש רק מתמלוגים.
“תארי לעצמך”, הוא אומר לי בעינים זורחות, “ילד בן 17 שיש לו בעיות עם מס־הכנסה”.
'אבל גם הבת שלך, רבקהל’ה, מצליחה", אני אומרת, כנראה מתוך רצון להגן על כבוד השירה, “היא הוציאה כבר שני ספרי שירה”.
“אה”, הוא אומר תוך תנועת ביטול, “היא צריכה לשלם כדי להוציא את הספרים שלה”…
וזיהייתי את המקום ממנו היינו סוחבות, רבקהל’ה ואני, אנונה, מעץ בחצר מול ביתם, מהעבר השני של הרחוב, שהיה אז דרך עפר בלבד. אנונה היתה אז פרי נדיר, לא ראו אותה בחנויות. בפעם ראשונה אכלתי אותה מהעץ הזה, שעמד סמוך מאוד לגדר החיצונית של הבית. חצר הבית הייתה שקועה מתחת לכביש, וכשקטפנו את האנונה צריכות היינו להיזהר, שרגלנו לא תחליק מטה, מתחת לגדר התיל. אבל שווה היה להסתכן, על מנת לאכול מן הלבן־לבן הזה שבתוך אותו פרי מוזר, שקליפתו החיצונית ירוקה ורכה, מלאת בליטות חדות אך רכות, ובתוכה, בתוך הלבן, גלעינים שחורים, שאותם יורקים החוצה.
בסמוך לבית של רבקהל’ה, בקצה הרחוב, עמד פעם הבית של שלימל’ה, שאני חושבת עליו רבות במשך השנים, למרות שנהרג מזמן, כשהיינו בני תשע עשרה, ונזכרתי פתאום מה שמות אחותו ואָחיו, וכולם יודעים שאמא שלו התחתנה עם קצב מפתח־תקוה ועכשיו היא גרה לבד. “רבקהל’ה לא בבית, אחרת היינו הולכים אליה”, אמר אבא שלה. וחזרנו לרחוב הרצל והמשכנו לטייל בו, עלינו במעלה הרחוב כלפי דרום, בצל הפיקוסים המסוככים.
וליד קופת־חולים נפרדתי ממנו וחזרתי לבית אמי שמחה ורעננה. יותר ויותר חשתי את הזרות נושלת ממני ואת השייכות מתחזקת. שייכות למקום הזה שנקרא כפר־סבא, שנולדתי בו וחייתי בו עשרים שנים מחיי.
אמי ישבה אל השולחן בחדר האוכל, בין שתי תמונות הענק מהשדרה בארז’בט פארק שבעיירת ילדותה בהונגריה, בהן היא הולכת וצופה בעצי הערמונים המסודרים בשתי שורות ישרות, מסיימת לשתות את התה עם הרפואות, והצטרפנו אליה ראובן ואני ואכלנו לחם וחמאה ונקניק וגבינה וריבה, ואמרתי לה “אמא, אני אקח אותך לשמש”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.