בעבוע מצמוץ צקצוק, שאיבה. רטוב. מלא. דָשֵן. אני בְתוך הַשפע, נוזל טוב סמיך, חום דביק ענוג ממלא.
האור חזק היה אותו בוקר, מצעים אווררו על אדני החלונות. בזרועותיה של אניקו, מבין שמלותיה, בקושי נראתה חבילה קטנה, וראש חלק קטן. אניקו היניקה את התינוקת. התינוקת ינקה. התינוקת היא אמי, והשנה היא אלף תשע מאות ועשרים. זה קיץ. קיץ ירוק, דָשֵן. הכול ירוק בחוץ, כמעט כמו באביב.
אניקו הייתה מפזמת את השיר על דֶבְּרֶצֶן ואת השיר על פָּאפּוֹ ואת השיר על הַיַּלְדָה זהובת השיער ועל החייל הגיבור ועל הילדה היפה האחת והיחידה. ולפעמים הייתה נאנחת ומספרת על לילי, לילי שהייתה יפה כל כך.
בעבוע, מצמוץ, צקצוק, שאיבה. בשקיקה ינקה אמי מֵחלָבה של אניקו, המינקת, וגם ינקה את השירים והסיפורים ואת תמונתה של לילי היפה. כל מה שֶאִמי זוכרת מִלִילִי זה שהיא הייתה יפה. כמה יפה היא הייתה. היה לה שיער זהוב שהיה מסנוור בבוהקו, והיה מחזיר את אור השמש כמו מים בוהקים בנהר. ופה קטן ומתוק כל כך, שרק בא לָך לנשק אותה, לתפוס את שתי הלחיים שלה. וכשהיו מוציאים אותה החוצה, היו הסנוניות מאיצות את מעופן סביבה והשַׂחרור היה מאריך בשריקתו. וצחוקה של לילי הקטנה היה מתגלגל על פני המישורים הגדולים ובין הגפנים, והכורמים היו עוצרים לרגע, מזדקפים, מקנחים את הזיעה ומחייכים. אניקו שוב נאנחת. אניקו מלאה ונמוכה, לחייה אדומות, עורה בהיר, שיערה, במטפחת, בצבע ערמונים, ועיניה בצבע כחול־ירקרק. בתוך הכחול־ירקרק יש נקודות ערמוניות קטנות, שמבזיקות כשהיא שרה וגם כשהיא מחייכת. וכשאניקו מחייכת, נולדות בלחייה שתי גומות חן, שלא היו קודם, ומתעמקות בחיוך יותר ויותר. וכשהיא מפסיקה לחייך, נעלמות הגומות, ולחייה חוזרות להיות חלקות.
אחרי שאמי סיימה לשאוב מן הנוזל הסמיך והצהבהב, ושפתיה הִרְפו מִן השַד, וראשה נשמט לאחור, וריסיה הכהים נשמטו, מנענעת אותה אניקו עוד קצת בחיקה, שרה לה עוד קצת על הפונדק הגבוה והיער הגדול, מניחה אותה בערסל העץ בחדר החשוך, והולכת לביתה הקטן, אל התינוקת שלה עצמה, שנולדה מרחמה שלה.
ואל החדר, להציץ על התינוקת, שהיא אמי, נכנסת מידי פעם מָריצה, שגם מסדרת את המיטות ומלבישה את מגדה בת השנתיים וחצי. עוד מעט צהריים. באפלולית הבית שורה ריח כרוב כבוש ותפוחי אדמה בשמנת, וחמיצות של יין. תנועותיה של מריצה חדות. שיערה בהיר ופזור ומתנועע על שמלתה כשהיא מתנועעת. עוד מעט תיקח את מגדה, וגם את אמי, התינוקת קלרי, קלריקָם, קלריצ’קה, החוצה, אל האור, אל האוויר, אל השמש הרכה.
ועוד אישה, כבת שלושים, נעה בבית הזה. בטנה עוד רפוסה מן הלידה, אך חזה נאה ומתניה צרים. היא מתהדרת במכנסיים, סובבת בין המטבח לחדרים, זעופה וחמוצת־פנים, שולחת את מריצה להביא מים מן הבאר ולרחוץ את המצעים, ובודקת עם ארז’ינוני, המבשלת, מה יגישו לצהריים.
עבור קלרי, אמי, האישה הזו היא מעין דודה. דודה שיושבת ושותקת ולא משחקת איתה.
הדודה יושבת בפינת חדר האורחים, בוהה בתמונה. שעות היא בוהה בתמונה. תמונה של פרות וכבשים רועים באחו, והרים ברקע. ובית אחוזה בקדמת ההרים. תמונה שמזכירה לה את הכפר בו גדלה, עשרים וארבע שנים, עד שהתחתנה.
הדודה הזו היא אמא של אמי, סבתי.
בבוקר הקיץ הזה היא שוב יושבת על הכורסה הרחבה בחדר־האורחים, מתבוננת בתמונה. היא שותקת. אין לה עם מי לדבר. או שאולי היא לא רוצה לדבר. היא מתבוננת לעבר החדר של התינוקת החדשה שלה, אמא שלי. היא לא יכולה לגשת. גם לא אל מגדה בת השנתיים.
אילו רק הייתה נשארת ממנה תמונה. אבל אין תמונה. אין שום תמונה של לילי. תמונתה היחידה של לילי היא בקצות עצביהם של האנשים. האנשים המעטים שזוכרים אותה: אמא שלה, אבא שלה, אוניקו, מריצה, ארז’ינוני, וגם מגדה. אלו כל האנשים בעולם שזוכרים את לילי. כל האנשים האלו כבר אינם בין החיים. לכן אני היחידה בעולם שזוכרת את לילי. לילי היפה. זה כל מה שעבר הלאה. לילי היפה. כי מה אפשר לומר על תינוקת בת שנתיים, או שנתיים וחצי. רק שהיתה יפה. חוץ מזה אי אפשר לומר עליה כלום. אולי כן אמרו, למשל שהתחילה ללכת מהר, שהתחילה ללכת אפילו בלי לשבת, שהייתה זריזת תנועה, שהייתה חולמת הרבה, שהייתה הוזה, שאהבה את האוויר בחוץ.
לילי, שלוּ גדלה – ולוּ שרדה את השואה – יכולה הייתי לקרוא לה דודתי, והיא הייתה ממלאת את החדר בצחוקה ובתלתליה הבהירים ואומרת לי ‘טוב, דורית’, או ‘בואי, דוריתה’, או ‘זה פשוט נהדר’, מתה באופן מאוד בנאלי. לא במלחמה ולא ברעב, לא בתאונה ולא במכה. לילי מתה מדלקת ריאות.
מפליא כמה הרבה הייתה אמי מזכירה אותה. אמי, שנולדה אחרי מותה של לילי, שלא הכירה אותה בכלל, ורק שמעה עליה מאוניקו וממריצה ואולי גם מארז’ינוני.
לילי עברה אליה דרך נימי־הדם הכחולים המשורטטים בעדינות בעור השד החלק, הרפוס, המלא. לילי עברה אליה דרך הפיטמה הכרסתנית, החומה־בהירה, ודרך העטרת העגולה החומה שסביבה ודרך הבליטות הקטנות שסובבות את העיגול החום הזה. וגם אליי אולי עברה לילי בדרך הזו, דרך הנימים והבליטות והפיטמה, כי גם אני ינקתי. ואני היא התחנה האחרונה של לילי, האחרונה בעולם שזוכרת אותה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.