באביב של שנת 1968, בהיותו בן 45, קפץ דודי פלי, הוא פול, מגשר הזהב בסן־פרנציסקו. אחרי מותו נמצא אצלו יומן, בו קבע לעצמו פגישות, משך שנתיים, עם הגשר. היומן נעלם. במאי 2004, 36 שנים אחרי מותו, כתבתי אני את היומן של דודי.
דורית ויסמן
* * *
התבוננתי היום בנוצה מרחפת, מסחררת את דרכה מן הגשר למטה. אולי נוצה של שחף. היה משהו מהפנט בהסתחררויות שלה.
* * *
כמה פעמים כבר התחלתי את המכתב הזה. אלך לי אל הגן עם בית התה, לברווזים ששוחים במים.
* * *
חזרתי מהמועדון, קניתי ירקות וג’ינג’ר. ג’ודי תבוא אליי הערב. זו מתנתה ליום הולדתי. נראה שעומד לרדת גשם. אני צריך לתת את החולצות לניקוי. לשם שינוי ג’רמי השכן היה קצת נחמד אליי – נפגשנו בכניסה.
* * *
מתבונן במים. עומד על הגשר הרבה ומתבונן במים. אני קובע למחר. ומרגיש שמחר, מחרתיים, ביום ראשון, בעוד שבוע זה לא יהיה. לא עומד בהחלטות. המים למטה זורמים קוצפים, מסוערי־גלים, קצף לבן על פניהם. אני שומע בערפל את קולם.
* * *
הברזלים והפלדה מכירים אותי טוב יותר מכל אדם. הכבלים. העוצמה. 90 אלף טון של פלדה. כל כבל פלדה מורכב ממיליוני כבלים זעירים.
הייתי רוצה את הכוח שלו. כוח של ברזל. כוח כמו שהיה לי כשהייתי צעיר וקשוח.
* * *
ג’ודי צלצלה, התעניינה. אני לא צריך את הרחמים שלה, אבל טוב לי לדבר איתה. נזכרתי בפעם הראשונה שישבנו על המים, ב – Fisherman’s Wharf. היא הביטה אל המים. החזקתי גבעול קטן שתלשתי מעץ. שלושה עלים. עם הגבעול הזה, בקצוות של העלים, ליטפתי את לחיהּ. היא חייכה.
* * *
ג’ודי יקרה, אחים יקרים שלי, אתם יודעים שאף פעם לא מצאתי את מקומי.
זאת ההזדמנות לומר מה שלא אמרתי לכם אף פעם: אני אוהב אתכם. פול.
לא התאמְנו, אני והעולם, אף פעם.
* * *
שוב אני כאן, קורא את המכתב האחרון שכתבתי. כמה אנשים יכולים לקרוא את המכתב האחרון שכתבו? כל ההחלטות שלי לא שוות, ממש כמו החיים.
* * *
כתבתי את המכתב השנתי שלי לקלרי. איחלתי לה את שלושת ה’בֵּתִים' הרגילים: בּוֹרְט (יין), בּוּזַ’אט (לחם), בֶּקֶשֶׁגֶט (שלום). המורשת ההונגרית שלנו. כמעט עשרים שנה לא ראיתי אותה. הייתי רוצה לומר לה כמה אני מחבב אותה. ושאני חושב עליה לפעמים. וגם על אבא, למרות הכול.
* * *
יש לנו קליפורנאים (אני עדיין רואה את ג’ודי כחלק בלתי נפרד ממני), ויש לנו ישראלים, ויש לנו קנדים ודטרויטים. הַמֶּזֶאִים התפרשו על פני כל העולם.
* * *
אני חפשי ומשוחרר. אין לי אישה. אין לי ילד. אף אחד לא תלוי בי. אף אחד לא יבכה עליי. לעזאזל.
* * *
אתמול זה היה ג’רמי. בן 16. ההורים מופתעים. האח המום. ג’רמי לא דיבר לפני כן עם אף אחד. הוא היה גבר!
* * *
שוב התבוננתי בו אתמול מה־Battery Spencer , אחרי הליכה ארוכה. המראה שלו היה מדהים בשקיעה: ורוד וכתום ואחר כך אדמדם ואדום. המגדלים הופכים לאלומות אש. הכבלים מבהיקים. המכוניות על פניו נראות כחרקים. יש בו סדר והגיון, וגדוּלה. ועוצמה, כמובן. כשאני רושם בעבודה את המספרים המשמימים, הארוכים, אני שואב תקווה מן ההוד שלו.
* * *
אני חוזר מצעידה עליו, מנסה להרגיל את עצמי אליו. מכוניות מצדי האחד, המעקה מן הצד השני, הרוח בפניי. האוקיינוס מתחתיי. הולך בין שמיים וארץ, על הדבר הגדול הזה. אני הולך ליד האנשים, אבל מרגיש קרוב יותר למים שלמטה. אני כבר מכיר כל פסיעה על הגשר הזה, כל חריץ במדרכה.
* * *
עלי המייפל נושרים. כשעלים נושרים אני נזכר תמיד בארז’בט פארק, באחים שלי. כשעלים נושרים אני נזכר בילדים שהיינו. איך שחקנו, איך רדפנו אחרי קלרי, איך פחדנו מִמַּגְדִי. אחרי הסתיו היה בא השלג, שכאן אין. ומזחלת השלג שאהבתי, שקראו אותה רוֹדְלִי.
* * *
לחץ במשרד עכשיו. צריך להגיש דוחות עד סוף החודש. בשביל מה להתאמץ. במילא יפטרו אותי עוד מעט. כל שריר שלי עוד כואב מהמשקלות של אתמול. ג’ימי אומר שאני משתפר.
* * *
נמאס לי. זה סופי. אני הולך. ג’ודי וְלָלִי וְטַרָה וְלַצִּי, אני אוהב אתכם. שלום. הייתי מוכרח. טראח.
* * *
עמדתי עליו בסערה. בערפל. בגשם. ברוח החזקה. נרטבתי כהוגן. והוא התנדנד. ממש חזק. הייתי האדם היחיד עליו, חוץ מאלו שבתוך המכוניות. בנדנודים שלו הרגשתי יציב. והרגשתי שאני יכול, אבל השוטרים תפסו אותי, שניים, הם ניחשו, הם עקבו אחריי כנראה.
* * *
ערפל אפף אותי היום. אותי ואותו ואת כל האנשים. הרגשתי כאילו אני הולך בשמיים.
* * *
עוד מישהו קפץ – בעתון של הבוקר. מובטל, בעיות עם האישה, מה חדש. אני שותה את מיץ האשכוליות שלי וחושב על הבחור הזה. עוד גבר שהיו לו ביצים.
* * *
העדפתי לצאת היום לריצה לפארק שער הזהב, ואיך שהוא מצאתי עצמי שוב – עליו. רץ, רץ ורץ. וחוזר חזרה את כל הדרך. לא עצרתי לרגע.
* * *
זה היה יכול להיות יום יפה אילולא ההרגשה התמידית הזו שאין למי, אין בשביל מה, ושאני לא שווה כלום. בדרך לעבודה הרמתי, במקרה, מבט אל השמיים – יש שם עננים בכל מיני צורות, כל מיני אפורים ולבנים. מזמן לא הסתכלתי בעננים.
* * *
בחלומי הפכו כל הַגְּוִיּוֹת הלבנות לִסְפָרוֹת, והתיצבו טורים טורים במחברות שלי. עדיין, גם ממרחק השנים, היה להן את הריח המחליא, והספרוֹת במחברת הסריחו פתאום גם כן, ולא יכולתי להתקרב אליהן, לסכם, למתוח קוים. תודה לאל שזה עבר מהר. לפעמים אני לא מתעורר מהחלומות האלו. ג’ודי היתה מעירה אותי עוד בתחילת החלום, כבר בהתחלה היא הרגישה את זה, לפי ההתפתלויות והצעקות שלי. עכשיו אין מי שיעיר אותי, אני נכנס אל תוך הסיוט ונשאר בו.
* * *
הלכתי עליו לעת דמדומים, הלוך וחזור. פחות משעה. שעת האש, שעת האודם. אני הולך, מכוניות ורוח וים, ואחר כך מתקרב אל הקשת הענקית של הגשר, ונכנס לתוכה, וממשיך, ואחרי אולי עוד עשר דקות אני בתוך הקשת הגדולה האימתנית השנייה. אני מרגיש אותו חזק.
* * *
חזרתי מדטרויט. דיברתי איתם ודיברתי, וגם נסענו אל שפת האגם כמה פעמים. דיברתי עם טרה לחוד ועם ללי לחוד ועם שניהם יחד. אין לי סבלנות לאף אחד אחר. חוץ מג’ודי, כמובן. אבל ג’ודי עכשיו התחילה בחיים החדשים שלה, עלי להניח לה.
* * *
הדוור עצבן אותי היום. בצורה שזרק את הדואר. לא התאפקתי, אמרתי לו איזו מילה או שתים. שיידע.
* * *
היום לפני שלושים שנה בדיוק, ב – 27 במאי 1937, הוא נבנה. זה היה יכול להיות אירוע משמעותי, אם הייתי עושה את זה בדיוק היום. כן, אני אלך אליו היום, אני אנסה שוב. אולי זה יהיה היום שלי. אני כותב פה בפעם האחרונה. שלום לכולם. אוהב אותך, ג’ודי.
* * *
נתונים שמצאתי עליו בספרייה: 1.7 מייל אורכו, 894,500 טון משקלו, סטיית רוח מקסימלית של כ־28 רגל, וגם המרחק בין העמודים ומשקל כל עמוד ומשקל הכבלים וממה ואיך עשויים הכבלים, אפילו ההרכב הכימי.
* * *
כמה אנשים היו בתוך בור של חרא, חוץ ממני? כל חיי אני בחרא. וזה לא מטאפורי. ובאמת הייתי בבור של חרא. באוקראינה, בבאבי יאר. הפילו אותי לשם. יצאתי עם אף שבור. כך שאני יודע בדיוק איך זה מריח.
* * *
אני אוהב אותך, ג’ודי. הייתי רוצה לשבת איתך על המים.
* * *
הלכתי לגשר השני, גשר המפרץ (Bay Bridge). אולי משם יהיה לי אומץ. אולי אעשה היסטוריה ואהיה האדם הראשון שיקפוץ ממנו. אבל איכשהו, זה לא זה. הוא אפור כזה, לא מושך. וגם אין אליו גישה.
* * *
עוד פעם כתבתי אתמול מכתב אחרון, ועוד פעם זרקתי אותו לפח. אולי אני צריך לחשוב על משהו אחר. להיסגר במכונית פועלת בתוך מוסך. לקנות משהו בבית מרקחת. אבל יש משהו בגשר הזה שמושך אותי. אף פעם בחיים שלי הראש לא היה החלק החזק שלי. הבטן והביצים דיברו. ואיפה הביצים שלי עכשיו.
* * *
התעצבנתי אתמול על ג’ראלד. כל פעם הוא יוצא בחריקת בלמים, מעיף עפר אל השביל שלי. ממש התאפקתי לא להרים עליו יד, אבל הניצוצות מהעיניים שלי בטח הספיקו לו.
* * *
איך אני יכול לראות אישה אחרת. להתחיל הכל מהתחלה, לחייך במקומות הנכונים, לומר “נולדתי שם ושם, למדתי שם”. אני שונא את כל הנשים. לא רוצה כלום.
* * *
מה הטעם, אני שואל. המספרים במחברת הופכים לגוויות, טורים טורים של גויות, ואני חופר באת. חופר בעט, כדי למצוא את סך הכול. אני מתעורר מזיע.
* * *
ישבתי היום בלאנץ' עם ג’רמי השכן. נולד לו בן. הצלחתי להתעניין ולהיות קצת נחמד אליו. זה לא סוג החיים שלי. לא יכול לראות את עצמי עם ילד. אני עצמי ילד. הוא אולי יעזור לי למצוא עבודה, כי כאן מפטרים אותי.
* * *
אני מחפש עבודה, משוטט סהרורי בין משרדים, מצלצל בטלפון, עובר על מודעות הדרושים. חזרתי דרך הגשר. רק כשאני עובר לידו אני חש קצת שלווה. שלווה מעורבת בהתרגשות, התרגשות שכבר מזמן לא חשתי, כמו לפני רומן חדש, אני יודע שהוא מהותי בשבילי, הגשר הזה, לא יודע מה מושך אותי דווקא אליו. לא היה לנו נהר בְּגוֹדוֹלוֹ, אולי זה משהו מהגלגול הקודם. שמעתי את המושג הזה בביקור האחרון אצל טרה.
* * *
אולי אני שליו כי אני יודע ששם יסתיימו חיי. שהים, השחפים, הערפל, הריק, יחבקו אותי אל תוכם.
* * *
משהו חדש הגיע לחנות הטבע: נבטים. יש להם טעם ומרקם של אדמה.
יום ראשון שקט בשכונה. קמתי מוקדם, שתיתי מיץ תפוזים. ישבתי קצת להתרגע מול הטלוויזיה. אני יוצא להליכה ארוכה.
* * *
רוצה לקפוץ אבל עוד לא יכול. אוהב גם סתם לעמוד עליו ולהתבונן בנוף. מים משני הצדדים: המפרץ מצד אחד, האוקיינוס השקט מצד שני. אינסוף. חזי מתרחב.
* * *
אתמול היה לי דייט. מישהי שהכרתי בחנות של השכונה. ישבנו בדיינר ואחר כך הלכנו לסרט. היא לבורנטית במרפאה. שָׁטֶנִית. קרול קוראים לה. אין לי אנרגיה לעבור את כל השלבים האלה, לשאול אותה מה עבר עליה, את מי זה מעניין. אני צריך מישהי שתבוא כשאצטרך, שתאהב אותי מידי פעם. אולי אני צריך זונה. אבל זונות הן כל כך מלוכלכות.
* * *
בערבות אוקראינה שם נצעד שם נצעד
עם שירה בפה וטוריה ביד
שם על התל הן מונחות, מלבינות
מאות ואלפים של גויות של גויות
* * *
קראתי ב־’Cronical' על זה שקפץ אתמול. בחור צעיר. לא היה מובטל, לא היה צריך להתעסק עם גוויות, לא סבל רעב. בחור מבית טוב. אני מרגיש אליו קירבה, כי הוא עשה מה שלי אין אומץ לעשות, ומעל הגשר שלי. שלנו.
* * *
באתי לסן־פרנציסקו בגלל התודעה הבריאותית שלי, כך חשבתי, בכל אופן. אבל אולי באתי בגלל הענק הזה מברזל? אני מדמיין עצמי הולך עליו בסך עם כל הנפשות שקפצו ממנו. אנחנו נהיה פלוגות רבות, אנחנו רבים, אנחנו חזקים, אנחנו מבורכים!
* * *
כולם באים לכאן בגלל החופש. חופש לאהוב. חופש לעשן. חופש להתמסטל. חופש להמריא. אני רוצה לקחת את עצמי בידיים ולהגיע לחופש שלי.
* * *
שוב ערפל. רק קצה ה־pilar הכתום צץ ועולה מתוך הערפל, כמו עובָּר שיוצא, כמו קצה של אבר מין, כמו קצה פטמה, כמו ראש גדול של מישהו שקפץ למעלה.
* * *
תוכנית התעמלות חדשה בטלוויזיה. אפשר להתעמל בבית, לבד. נחמד. הזזתי את הגוף.
* * *
כבר כמה ימים שאני לא מדבר עם אף אחד. הטלפון לא צלצל כאן שבועות. זה מצב הצבירה שלי: לבד. אני רוצה לעוף מכאן. נגמר. די. למה אני מושך את זה.
* * *
יצאתי שוב לדייט עם קרול. הרסתי את הכול. אמרתי משהו בוטה, לא הצלחתי לתקן. ג’ודי צלצלה. עדיין מתעניינת בשלומי. אני מודה על הטלפונים האלה.
* * *
גזמתי קצת את המטפס בכניסה, הענפים שלו כבר הפריעו לדלת להיסגר. כבר לא יושב כמעט על כיסא הנוח. עם ג’ודי הייתי יושב, אפילו הצטלמנו פעם. אני מתבונן בתצלום הזה לפעמים. שנינו נינוחים, ביתיים. ג’ודי בכפכפים שקופים ובחולצה בהירה, מחייכת. אני מחבק את כתפה.
* * *
אין לי סבלנות לאדגר, הבן של הבעלים. אני יודע שהייתי צריך להתנצל, זה יכול להשפיע בגדול. אבל אין לי סבלנות.
* * *
האירוע של החודש: ביום ראשון נפגשתי עם ג’ודי. נסענו ל־Marin county, לפארק עצי הסקויה, כמו בימים הטובים. השמש הפציעה מבין העננים וקרניה חדרו דרך הענפים הגבוהים והאירו את שערותיה של ג’ודי. השערות נצצו אליי כל אחת לחוד, וגם בקווצות דקות ועבות. ג’ודי שלי כבר איננה שלי. אבל היא באה אליי. היא שכבה איתי. זה היה באמת.
* * *
ובחזרה, כשיצאנו מהמנהרה, פתאום הוא צץ לפני, גדול כל כך. כשנסענו עליו היה נדמה לי שאני שומע את געש גלי האוקיינוס. הייתי שקט.
* * *
הרוח באה מזרחה, מן האוקיינוס אל היבשה. רוח חזקה. יש לקפוץ אל הצד השני, אולי מצדו המזרחי של הגשר שלי. כדי שלא יהיה פספוס, סתם פציעה מתאונת דרכים (כי הרוח תעיף אותי אל הכביש ואל המכוניות הנוסעות). כי אם כבר, אז אני רוצה לעוף. בידים פרושות, בתוך הערפל שיאמץ אותי אליו, קדימה, למעלה, למטה שהוא למעלה. לחופש. לשקט.
* * *
אני אוהב את נקודת התצפית מתחת לגשר, בצד שלי, מן המצודה. עומד שם ומתבונן אליו, מלמטה למעלה, אל ברזליו הגאיונים הכתומים.
* * *
יש גם צוקים. לא בשבילי להתרסק אל צוקים לבנים, יבשים, קשים.
* * *
ואת השחפים. צריחותיהם, תפניותיהם המפתיעות, חדותם, לובנם. הם שרים לגשר והגשר שר להם.
* * *
לקחתי היום את החשמלית מ Market street ועד ל’מזח הדייגים'. עמדתי והחזקתי במעקה. אני אוהב את הרוח על פניי, ולראות את הרחובות והעיר מלמעלה.
* * *
באקזמינר (San Francisco Examiner) היום עוד אחד שקפץ. נורטון לוי, 35, סטודנט למטרולוגיה. קראתי שם גם את רקסרוס' (Rexroth)1, על התסכול התמידי של הדור הזה, והפתרון שהוא מציע זה ‘שכונה טבעית’, לא כל כך הבנתי מה זה. אני אוהב כשהוא כותב על איכות הסביבה ומה צריך לעשות כדי שהעולם יהיה טוב יותר.
* * *
יצאתי להליכה. אני שונא את כל המסוממים האלו מ־Haight-Ashbury. ואת כל הנפנוף הזה של שרוולים, חולצות, שיער.
* * *
פניי אל הרוח, כולי בערפל, אפוף מים ושמיים. רחם גדול נפתח אליי.
-
המשורר Rexroth כתב בשנים 1960–67 בעתון San Francisco Examiner על איכות הסביבה. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.