בשנה הראשונה ללימודי הספרות שלי באוניברסיטת באר־שבע עשה לי את זה אריאל הירשפלד. בשנה השנייה עשה לי את זה ברונובסקי. ובשנה השלישית עשה לי את זה באגט חצילים עם גבינה בולגרית. בקפטריה של הסטודנטים. עוד ביום שני בערב, יומיים לפני יום רביעי, כשאני על מכונת ההליכה, אני מארגנת לי בראש את הבאגט, כיצד אבוא בו ואליו, כיצד אאגף אותו – האם חזיתית מה“נשיקה”, או “לשיקה”, הַקָּשֶׁה, אותה אני אוהבת, או אבצע אותו לשניים, וגם אז יש שתי אפשרויות: או שאבוא בו חזיתית ואנגוס בלבן הפריך, ואזהר מהרוטב שנוזל, או שאבוא בו מהצד, הקליפה עם התוֹך, והבגט נמעך בטוב, הדֵק ומעוֹך, הדק ומעוך. ואלו תוספות אשים בו. כי מהשבוע שעבר יש שדרוג: שמנו בו תוספות: חצילים מבושלים וקצת חריף – שניהם בהמלצת שמוליק. שמוליק אוהב אותו כמוני, רטוב. קריספי בחוץ ורטוב בפנים. על מכונת ההליכה אני חוככת בדעתי: מוטב כרוב לבן חתוך דק, רצועות דקות, עדינות עדינות, או אולי סלט מלפפונים רטוב, ואני ממשיכה להפליג בדמיוני, וחושבת מה הייתי מוסיפה אם היו נותנים לי להוסיף תוספות בלי הגבלת חומרים. בצל חתוך, וגבינת קצ’קבל, וכמה חתיכות נקניק, משהו דומה לאווז. ועוד גבינה בולגרית, בזה הם מקמצים קצת.
הייתי עושה לי באגט אידיוסינקרטי. הרי אני לומדת ספרות. באגט ייחודי משלי. הקפטריה של הסטודנטים מאפשרת את זה, ואגב, הקפטריה היא אידיוסינקרטית, כי באף קפטריה אחרת אי אפשר להוסיף תוספות: בכל קפטריה אחרת יש את התפריט/באגט/סנדויצ’ים קבועים, ורק בקפטריה הזו אתה יכול לעשות לך באגט אידיוסינקרטי. אפילו אפשר להפוך אותו לאוקסימורון. בטוח. אולי בכלל את כל הקורס של המבוא לשירה אפשר להמחיש באמצעות באגטים, ואת השיעור הזה אף סטודנטית לא תשכח, אפילו לא אנורקטית.
אני נזכרת במה שסיפר לי פעם ידיד, שמכל נסיעה לחו"ל הוא נהנה 3 פעמים: פעם ראשונה בהכנות, פעם שניה בנסיעה עצמה, ופעם שלישית אחרי שהוא חוזר, והוא מספר לחבר’ה. כמוה כמו הבאגט. פעם ראשונה, אולי הכי גדולה, אנחנו נהנים בדרך לבאר שבע, כשאנו מעלים את זכר הבאגט על ראש שמחתנו ובלוטות הריר שלנו עובדות דקות נוספות, ובפעם השלישית אנחנו נהנים אחרי זה, רק מהסיפורים. הפעם השלישית של יום רביעי היתה כשהתנצלתי לפני אוֹרי [ברנשטיין] על האיחור לשיעור ואמרתי לו: מצטערת, אורי, אבל זה הבאגט עם חצילים וגבינה, ואורי אמר: למה לא הבאת לפה, ואני אמרתי: זה לא נימוסי לאכול בשיעור ואורי אמר: גם אני רעב, וקבענו לשבוע שאחרי כן ברבע לעשר בקפטריה.
כמה שבועות לפני מותו בקרנו את אורי בביתו, חברתי אתי ואני. כשעלינו במעלית לקומה האחרונה העלינו זיכרונות מכל הערבים שהיינו אצלו, בכל מיני הרכבים, וקראנו שירה, ושמחנו, והיו פעמים שמשוררים נכבדים מאוד, כולל אורי עצמו, שתו יותר מדי – עם כל ההשלכות של כך, ומהמרפסת עם האלמון ההודי, ששם שמעתי את שמו לראשונה, והרחתי את ריחו הענוג, נשקף הים, רחוק מאוד, הים שאוֹרי ראה אך מעולם לא טבל בו.
אורי ישב בסלון, בחולצה לבנה עם כפתורים, שנרכסו באופן מרושל, ללא ז’קט – אורי ללא ז’קט (?!) מהצלוחיות הקטנות עם הכיבוד, נראה היה שהתכונן לבואנו. הוא היה לבד, פיזית ונפשית. כמובן, היה את המטפל שלו. מה תשתו? הגענו עם זר פרחים, והמתנות שלנו היו לקרוא בפניו את שיריו שלו. אורי שמח. מידי פעם נטל פרוסת מלפפון מצלוחית שעל השולחן. אני צריך לשמור, אמר. מפֵּתח שנפתח בין כפתורי החולצה הציץ פד ספוג בדם. זה לא היה אורי הרגיל.
אהבנו אותו, את אורי. את הנדיבות שלו – תמיד תמך ואהב לגלות משוררים צעירים חדשים – את זקיפות הקומה שלו וההחלטיות שלו (למרות שבתוכו, ידענו, הוא לא כזה החלטי), את העניין האמיתי שלו בשירה. באפו היה נתון צינור שקוף שהזרים אליו חמצן. מידי פעם היה אורי מוציא את הצינור מאפו ומעשן סיגריה. כשסיים את הסיגריה, קרא למטפל שהפעיל מחדש את מכונת החמצן וסידר את הצינור באפו. גם כוסית קוניאק חצי מלאה היתה לצידו.
כמה שבועות לאחר מכן הלך לעולמו, ולי נותרו תמונותיו שצילמתי באותו ביקור, פניו היפות בתוך מסך עשן, המיתמר למעלה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.