פרלוד בדו־מז’ור, היא אומרת לי, את זה את כבר יכולה לכתוב. אחרי שנתיים וחצי אני מעזה לשאול אותה מה זה דו־מז’ור, והרי כתוב למעלה סי־מז’ור. סי ודו זה אותו דבר, היא אומרת, ומסבירה לי – ולא בפעם הראשונה – מה זה דו־מז’ור. מתחיל בְּדוֹ ונגמר בְּדוֹ. זה חזק, זה עוצמתי. זה הסולם הראשון.
היום אני לא מרוכזת. המחשבות שלי משוטטות. המחשבות שלי משוטטות מאז שקראתי את הסיפור שלי על מה שקרה בינואר 2000. היא מספרת לי על מלחין, גּוּנוֹ, אולי, שחיבר, כרובד נוסף ליצירה, את אווה־מריה, זו, שגם אותה אני אוהבת, זו, שלצליליה שכבתי, ואני מדמיינת איך זה להיות אִתָּהּ, עם המורָה, קרוב קרוב, מרוגשת עוד מהנגיעה הקודמת שלה.
היא לוקחת את ידי בְּיָדָהּ ומראָה לי איך להניח אותה על הקלידים. היד צריכה לנשום לבד. היא מיישרת לי את פרק כף היד. היא מניחה את ידה על כתפי המתוחה עד שהכתף נרפית. היא מלטפת לי את הזרוע, להרגיע. זה באמת עוזר למוסיקה. היא מרוצה.
פניה רחבים ועגולים, המצח צר, העור חלק. עיניה גדולות, בהירות, פיה רחב. שיערה בהיר וחלק. היא מחייכת הרבה, היא צוחקת בקול רם. דיבורה רך ומתנגן, והגוף שלה מנגן יחד עם הדיבור. היא מבקשת שאתקן לה את השגיאות בעברית, למרות שאין לה כמעט. היא עכשיו בדיאטה. היא השמינה, אולי זה קשור לכך שבעלה נסע לעבוד בארה"ב.
היא מספרת לי איך נבהלה כשאמר לה הרופא ששומה אצלה, בצד האף, סרטנית. מה שהתברר כלא נכון. אסור להבהיל אותי כך. איזה פחד. היא שמה ידה על חזה, גואה מתחת לחולצה. אינני מביטה למקום בו היד מונחת, אינני מסבה לשם את המבט. אני חוששת שמחשבתי תתפזר לגמרי.
על היד לבוא מלמעלה, היא אומרת, ולהיות כפופה כאילו היא אוחזת בסופגנייה, לא בפיתה.
היד צריכה לנשום.
איך יד יכולה לנשום? אני חושבת, אבל חושבת גם שיש עולמות שאין לי שליטה עליהם, ובעולמות ההם היד נושמת.
היא מרוצה מההתקדמות.
תחזרי לשיעורי הבית של היום.
אני מדפדפת במחברת לאחור.
היא רוצה להראות לי את השרטוט של התנועה האליפטית של היד. חץ למעלה, חץ מעגלי לימין, חץ מעגלי חוזר לשמאל.
אני אומרת לה שכשהיא לא נמצאת לידי אני לא יודעת לעשות את התנועה.
אני מתַרגלת.
אחרי כמה פעמים, וכמה נגיעות־הכְוונה שלה בידי, היא מרוצה.
תני ליד ללכת לבד, זו תנועה טבעית לַיד, תנועה אליפטית. תני ליד ללכת אחרי הזרת. אני מנסה, רק תזוזה קטנה במחשבה. היא מרוצה.
אנחנו מדברות דרך האצבעות, היא אומרת.
תני לאצבעות שלך לדבר, היא אומרת.
כאן יש לך ירידה, היא אומרת. בפירוש. כאן צריך להשתהות, כאן מרכז העונג, היא אומרת.
היא מתקרבת אלי על מנת להדגים, אצבעותיה סמוכות לאצבעותיי. הירך שלה נוגעת בשלי, צד הגוף שלה לצד גופי.
תנגני יד ימין. היא מנגנת יד שמאל.
האצבעות שלה עולות באיטיות ויורדות בנחרצות. עד הסוף. הקלידים נאנקים. בעיקר הלבנים. כאן, כאן, להשתהות, אה, היא אומרת, איזה עונג. האצבעות של שתינו חופרות בקלידים.
אני מרגישה את חום גופה. אני מנסה לא לדמיין יותר מדי, אבל גם נותנת למחשבות שלי להתפרע. ויחד עם זאת, גם לנגן, גם ביד ימין, וגם ביד שמאל, כשכל יד מנגנת משהו אחר. וודאי שקשה להתרכז. לא שזה קורה לי בכל שיעור. יש שיעורים שאני מרוכזת רק בנגינה. היום אני משוטטת לי היכן שהוא בִּפְנים, מרשה לעצמי ליהנות יותר ויותר מהנגיעות שלה, מלטיפותיה על עורי, מידהּ על ידי.
היא מעריצה אותי. זה מגוחך, כי אני חושבת שהיא הרבה יותר נעלה ממני, שהיא אישה הרבה יותר ממני, שיש לה נפש רחבה, שהיא רב־תחומית, עשירה בידע ובכישרונות. היא חושבת עלי את אותו דבר, ויותר. היא מעריצה את הכישרונות שלי, את החוכמה שלי, את המשפחה שלי. היא חושבת שהיא כלום לידי. שוחחנו על זה פעם. תפסיקי, אמרתי לה, תראי כמה הרבה יש לך. היא ביטלה את דברי בצחוק.
הצחוק שלה מתגלגל כאן עדיין, שעה אחרי לכתה, מתערב בריחות הַיַּערה ובקול המואזין, מסתלסל בין העלים המפותלים של הרקפות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.