“רקוויאם?”, פתחה עלי אולגה זוג עיניים גדולות, “נתת לה רקוויאם?”

היא החזיקה בידה את מארז התקליטורים המהודר, מנסה להכניס אותו חזרה אל תוך אריזת הניילון שעליה מדבקה כתומה: “3 CD במחיר 2”, חסרת אונים.

היא לא צחקה.

“רקוויאם? זה הרי מה ששרו על גוויות בכנסיה” (במילה ‘גְ־וִי־יוֹת’ הדגישה כל הברה)! “לתת את זה לתינוק בבטן…!”

היא עדיין התחבטה עם הניילון, ולא הצליחה להחזיר את המארז לתוכו.

“לולא הייתי מכירה אותָךְ, הייתי חושבת…”.

היא לא מצאה את המלים המתאימות.

עזרתי לה: “בכוונת זדון”?

“ֹשֶאַתְּ מכשפה!”, ושוב, הדגישה מאוד את המילה מכשפה. היא התייאשה סופית מלהחזיר את המארז לתוך הניילון ובהחלטה פתאומית הסירה את הניילון, שהיה כרוך בקצה המארז, ונתנה לי אותו.

דקות ארוכות אחרי כן עדיין לא נרגעה. היום היא הייתה כולה עיגולים: ראשית, על חזִית חולצתה, שבצבע עיניה, הוטבעו עיגולים בצבע הנחושת, מתחילים בדיוק מאמצע החזה, מִקַּו הפטמות, ועולים כלפי מעלה, מתוחים ונפרשים, עד קו הצוואר, כשהם הולכים וקטֵנים.

שנית, עגילים עגולים באוזניה, גם הם בצבע נחושת, ממש בצבע של העיגולים שעל החולצה. כל עגיל מורכב מעיגול בתוך עיגול – שני עיגולים בכל אוזן, העיגול הגדול בקוטר של כשני סנטימטר.

ושלישית, צמיד נחושת רחב על ידה הימנית, ועל ידה השמאלית צמיד שונה, דקיק יותר, שממנו משתלשלות מטה כעין מטבעות, בצבע נחושת ובצבע צדף, לסירוגין, ובגדלים שונים. המטבעות רשרשו עם כל תנועה.

העיגולים שעל החזה היו מתוחים מאוד, פרושים וגדולים. העיגולים שלמעלה היו קטנים ושקטים יותר.

שוב היא עיינה בשמות היצירות שעל המארז. “המיסה הגדולה בסי מינור”, “רקוויאם”, ו“ההכתרה”. ושוב היא נדה בראשה בעצב ובהשתאות. “מילא ההכתרה”, אמרה, “אבל לתת רקוויאם? ואת המיסה בסי מינור?!”

“איזה מזל שהם לא מצאו חן בעיני כלתי”, אמרתי, “יכולתי להרוג את התינוק….”.

הכל התחיל באחד השיעורים הקודמים. אולגה אמרה לי: “היא חייבת לשמוע מוסיקה קלסית. ובעיקר מוצרט. מוצרט זה כבר הוכח מדעית.” גם אני עצמי שמעתי על כך משהו, לכן נראו לי דבריה הגיוניים, ומיד עשיתי כמצוותה. וכשבני ואשתו היו כאן לאחרונה, נתתי להם את המארז הזה.

“אבל למה לא צלצלת אלי? היית שואלת: אולגה, איזה מוצרט לתת להם?”

זה מפני, כמו שקורה לי הרבה פעמים בחיים, שלא היה לי צל של ספק. אמרה מוצרט, נתתי מוצרט. נתתי את המוצרט המהודר ביותר שהיה לי…

ומחשבה איומה הזדחלה אל תוכי, שאולי גם לתינוק האחרון שילדתי אני, לפני כתשע עשרה שנה, לא השמעתי את המוזיקה הנכונה – גם כשהיה בבטן וגם כשיצא ממנה – ואולי בגלל זה הוא, עוד במיטת התינוק מעץ, שעמדה, אגב, כאן, באותו החדרון היוצא למרפסת בו אני לומדת כעת לנגן, כשעמד לראשונה על דעתו, ביקש ממני להפסיק את המוסיקה הקלסית.

אולגה לקחה את דפי התווים עם “מה זאת אהבה” ו“איך שיר נולד” ו“אני שוב מתאהב” וכתבה בעפרון בצד האחורי שלהם, בכתב יד גדול, באנגלית, “מוצרט”, ומתחה קוו מתחת למילה. מתחת לכותרת כתבה “סונטה לפסנתר” והדגישה בקוו. מתחת למילה זו כתבה, ושוב הדגישה בקוו, “קונצ’רטו אופוס 21 לפסנתר ולתזמורת חלק 2”,

וגם את מרצ’לו, קונצ’רטו לאבוב ברה מינור.

וויואלדי, כמובן.

את השאר אמרה לי בעל פה: באך, פרטיטות וקונצרטים ברנדנבורגים. הנדל.

היא הייתה החלטית. הבינה, כנראה, שאין לדבר עמי במושגים כלליים, אלא יש לרדת לפרטים.

השיעור מגיע עוד מעט לסיומו. בחוץ אור של בין ערביים. “טַאק”, אולגה ניגנה עכשיו את “מה זאת אהבה”, בשתי ידיים ועם פֶּדָל, ותוך כדי כך הסבירה לי היכן אני מנגנת מהר מדי, היכן בקול רם מדי, והיכן חסר לי רגש. “עכשיו אנחנו בליטוש, פוליש”.

העיגולים שבאזניהָ ובידיהָ ועל חזהּ המשיכו להתנודד, ולא שקטו.