המים נצצו בחשיכה. רכסי הגלים היו לבנים לבנים, לבן שנצץ מתוך החושך. היא לא זוכרת אם היה זה בגלל הירח, או בגלל הגוש הכהה האדיר שלפניהם, הקניון הגדול שקטע את רצף החוף.
הם עמדו על רצועת החול הכהה, הדחוסה, במקום שהיה מלא אלפי טביעות רגליים מן היום המהביל. היא לא ראתה את פניו כשדיבר, אך יכלה לדמיין את שפתיו העבות, את לחייו הגדולות, המגולחות, המתעבּות כלפי מטה, את הפנים המרובעות. גוש חשוך קטן יותר, סוכת המציל, התנשא לידם על החוף.
היא פרשה את שמיכת הפיקֶה שהביאה מהאוטו, תמיד יש, על החול. הם התיישבו. הוא המשיך לדבר אליה ואל החושך. מלבדם, לא היה איש על החוף. הגוש הכהה של הקניון התמזג עם החשיכה, שובר הגלים בקושי נראה. הגלים המשיכו להביא אל החוף את מטענם הלבן, השוצף.
קולו היה עולה ודועך, עולה ודועך, לפעמים מהסס, לפעמים מפסיק, שואל, מברר. קולה, קול של מכיתות זכוכית, יצא לפעמים אל תוך החשיכה וחזר למקומו. אולי צחקה, היכן שצריך היה. אולי קינאה, היכן שצריך היה.
קבוצה של נערים ונערות התקרבה, קולותיהם נשברים עם הגלים, טפיחות רגליהם מוצקות על החול הרטוב. הוא סיפר לה על אישה אחרת, בחוף אחר, בזמן אחר, ומעשיהם היו אחרים. בכל אופן, מעשיהם היו מעשים.
היא אינה זוכרת מה בדיוק סיפר. היא זוכרת את יצורי הקצף הקטנים שהחלו לעלות מן הגלים, זנבם מתנועע כזנבם של סוסי ים קטנים, ומה רוצה הייתה, לרגעים, שידו תזוז, לפעמים, שתיגע, שם, לפרקים, על החוף, על יד סוכת המציל, על השמיכה, מול הגלים, תיגע אולי בפרק כף הרגל, תחליק על קרסול, ותחזור. איך דמהּ המה מהר יותר בצינורות, איך נשימתה אִבדה מיציבותה, איך חשבה האִם ומה הוא חש כשהוא מספר לה על אחרת, במקום ובזמן אחרים.
רגשותיה היו מכים בקרקעית גופה ונהדפים חזרה, כמו הגלים, באים ונהדפים.
שמיכת הפיקה שלה הייתה תכלכלה, קצת דהויה, ועליה ציורי דרקונים יורקי אש אדומה. השמיכה הזכירה לו את הסיפור. הוא סיפר על אישה אחרת, עם שמיכה אחרת. עכשיו היא נזכרת. כשהיא כותבת היא נזכרת. מישהי שכבר בפגישה הראשונה הביאה שמיכה. אל החוף, על החול, ביד בוטה, בְּמלים, בְּהכוונה, ומה שרצתה זה מה שהיה.
הדרקונים ירקו אש, אך לא נעו. הם דממו על השמיכה ובחשיכה התעמעמו עוד יותר, עד שנראו כמו קבוצות קווים אפרוריים.
הגלים היכו ונהדפו חזרה, ומִלאו בקצף לבן את קרקעית גופה, את עורה וירכיה ושדיה וחלקת צווארה, כל מה שנצץ באור הירח והגלים. הפנים שלו היו צללית מדברת. אבל היא ראתה גם בחושך את פניו ואת בטנו השמנמנה, החלקה, ואת רגליו הרזות, הבהירות.
מצד שני, חשבה, האישה ההיא, שהיה לה אומץ יותר ממני, נעלמה. ואילו אני כאן, על החוף, על השמיכה, ליד סוכת המציל. סוסוני הקצף תססו, וידה שמרה על הדרקונים שבשמיכה, שלא יקפצו. השמיכה שמרה על היד שלא תטבע בחול, שלא תבוסס בחולות הנודדים. היא הייתה בשיווי משקל.
שיווי משקל שיש לגלים. איך ומתי בדיוק יודע הגל לפרוץ מן הים אל היבשה, מהרטיבות הבטוחה, החמימה, המשפחתית, אל היבשה הקשה, האי־וודאית, הבודדה, שם יחסר מתוכו כמה שיחסר, ויהפוך לקצף ואדים ומי־תהום. היא פשוט ישבה בשקט, מקשיבה, וכשנהדפו הגלים בתוכה היא קיבלה אותם בדממה, בלי לנוע.
היא קיבלה אותם כמו שהים מקבל אליו חזרה את הגלים, כמו רחם שואג גדול. כמו שקיבלו אותם הדרקונים, דרקונים שרוצים היו לירוק אש וגופרית וענני עשן וחוֹם דוקר לַפָּנִים ולִפְנים, אך נשארו שקטים, אצרו את אִֹשָּם בתוך סיבים וצבע.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.