היא ידעה שלא תראה אותו יותר לעולם. לא אותו, ולא את החולצה שבחרה עבורו אותו יום בחנות. חולצה ירוקה, ירוק בקבוק, הצבע שאהב. הם ישבו על המזח בין התרנים תרנים תרנים והשחפים ואנשים מטיילים והיא שתתה מיץ, כוס גדולה שנייה – הרגישה שהיא מתייבשת, רפויה. הם ישבו אל שולחן מעוגל על כסאות גבוהים והוא סיפר לה על ילדותו בחיפה ועל משחקים ששיחק בילדותו ועל מעבר הדירה לערד, בגלל האסטמה; הוא סיפר לה על אביו הטבח ועל מאכל שאביו אהב לבשל לו במיוחד, מתוק: חלב שמבשלים זמן ממושך על האש ומערבבים ומערבבים. וכל אותו זמן, סופגת את השחפים והתרנים תרנים תרנים, שלווה ורפויה, חשבה, כן, זו האפשרות היחידה. לא לראות אותו יותר.
יום לפני כן, בחדרו, תחת כוכבים שנקנו ב“סרי וויווס” והאירו בתקרה לאחר כיבוי האור, היא בכתה. והיא ניסתה לחקוק בזיכרונה את הסדינים הירוקים והכרים הירוקים (הוא אהב ירוק) וכוסית הקוניאק הריקה והתוכנית הטיפשית בטלוויזיה והמנורה המעוצבת והמדפים עמוסי הספרים בשלוש שפות ותקליטורים ווידיאו, ואת הציור הענק על הקיר שציירה לו ידידתו הפינית (זו שצילום שלה, בעירום צוחק סקנדינבי, מתרחצת בדשא, מוצמד למקרר). היא רצתה שהזמן יעמוד מלכת. היא לא רצתה יותר כלום. והיא בכתה. לא שיצא ממנה קול, פשוט שטפו אותה דמעות.
זה היה אחרי הבילוי במועדון שרצתה ללכת אליו, מועדון שיכול להיות רק בעיר גדולה כזו. “את רוצה לחוות את המועדון או שאת רוצה ללכת לשם איתי?” שאל בטלפון, שאלה שדפנה אמרה עליה: איזו שאלה כנה. וגם הסבירה: צריך אומץ לשאול אם את רוצה אותו. זה היה מועדון עם הרבה אוכל והרבה סקס. אנשים הזדיינו בפומבי ובכל מיני צורות והרכבים: בזוגות בשלישיות וברביעיות. הנשים נאנקו וצרחו, ממש כמו שרואים בערוץ פורנו, והגברים התנשפו ושתקו, חסרי הבעה, דחפו ותקעו והתגלגלו הצידה, שותקים. זה לא יכול להיות, אמרה לעצמה, אני נמצאת בסרט של פליני. הוא נשאר עם תחתוני בד ללא תחתית והיא נשארה בתחתונים ובגופיה סגולה צמודה. היא גמרה פעמיים, בלי קול.
ובארוחת הבוקר שאכלו בארבע אחר הצהריים היו גבינות שהביא מהחנות למטה ולחם טרי מהמאפייה – לחם עם בצל ולחם עם זיתים ולחם עם צימוקים. הוא שאל אם היא אוהבת חריף והכין לה חביתה שהייתה חריפה כמו כל האור סביב והוא שתה את הקפה שלו בכוס ענק שנראתה כמו צלחת מרק.
והיא באמת כמעט לא ראתה אותו יותר. אפילו כשהמטוס לא המריא עקב קלקול במנוע ושיכנו אותם בבית מלון בעיר והיא הייתה במרחק שני רחובות ממנו, לא טלפנה אליו ולא עשתה שום צעד שיכול היה לשנות את חייה, לפחות למשך אותו ערב. היא נכנסה לאמבטיה וחזרה לארצה ולמשפחתה ולעבודתה, לפעמים קיבלה ממנו דרישות שלום דרך דפנה, לפעמים צלצל אליה לעבודה. אבל קרוב לוודאי, בכל אופן כך היא רוצה לחשוב, שלולא הניתוח היא לא הייתה רואה אותו יותר לעולם.
בגלל הניתוח חזרה לאותה עיר. שניהם הלכו יחד עם דפנה לסינית בפרבר הצפוני, אחר כך דפנה חזרה לביתה והם טיילו על שפת הנהר החשוך וראו יאכטות נעות על המים אחר כך ישבו על ספסל והאכילו זה את זה בדובדבנים שחורים ענקיים שהוא הביא בשקית ניילון מקומטת. כל דובדבן מלמיליאן, היא אמרה, והוא צחק. אחר כך, מאוחר בלילה, כשעמדו להיכנס לדירתו, היא הבחינה בכתמים של דובדבנים על החולצה שלו – רק עכשיו הבחינה שזו החולצה הירוקה, ירוק בקבוק, החולצה שבחרה לו בחנות לפני שלוש שנים – אבל הכתמים היו בהירים מאוד, ורדרדים מאוד, והיא חשבה, הם יֵרדו בכביסה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.