בלילה, כשאני חוזרת הביתה מתל־אביב, אני חושבת מה אזמין לשתות מחר, בישיבה עם המאהבת, לשעבר, של בעלי. הָפוּךְ יתאים, כי הישיבה בסוף היום ואבוא על בטן ריקה. לא ארצה לאכול צהריים, כך אני חושבת עוד בלילה, כי זה מעייף אותי ואני רוצה לבוא לישיבה רעננה וערנית. מצד שני, נמאס לי כבר מההפוך, ולא בגלל שצריך להוסיף עליו 4 שקלים, הוא כבר לא טעים לי, וגם לא מגיע חם כל כך. המשקה החדש שגיליתי הוא נֵס על חלב, אבל גם זה לאחרונה לא טעים לי. כבר נראה לי יותר קפה שחור – ‘חלש’, אבקש – על מנת להתעורר בסוף היום. וגם היא, המאהבת – לשעבר – של בעלי, בטח תזמין קפה שחור.
אתמול צבעתי את השיער. בשבילה. כבר שלושה שבועות אני מתכננת מה ללבוש מחר: נעליים אדומות וג’ינס, והאמת שחולצה לבנה הכי מתאימה לג’ינס ולנעליים האדומות, אבל הלבנות החתיכיות שלי הן קיציות מאוד. אז אולי את הז’קט השחור הקצר, ההדור. חולצת גופייה מתחתיו תהיה פגז. אבל אולי צריך משהו פשוט יותר. תכננתי גם לרדת במשקל, אבל לא עשיתי כל מאמץ. אני חושבת על הכניסה שלי: האם לבוא מוקדם, כהרגלי (רצינית ומקצועית), או “לעשות כניסה”, כלומר, לאחר ולספוג את כל תשומת הלב. האם אעדיף לשבת לידה או מולה. אם אשב מולה אולי כל הזמן נסתכל האחת על השנייה. לידה אני בכלל לא אראה אותה. רק אריח.
הצלחתי להימנע מאחת עשרה פגישות שהיו בקשר לפרוייקט הזה ורק מהפגישה הזו מחר, הפגישה האחרונה של הפרוייקט, לא הצלחתי להתחמק. או שאולי לא באמת רציתי. להתחמק. נכון, עשיתי מאמצים. ועדיין פתוחה בפני האפשרות להיעשות חולה מחר, אבל זה לא באופי שלי. והאמת, אני מודה ביני לבין עצמי, מה פתאום שאחמיץ פגישת־עבודה עם המאהבת – לשעבר – של בעלי. זו חוויה שעלי לעבור. היא בטח תתרום משהו לחיי. ואם לא, לפחות יהיה לי סיפור טוב.
אהיה מחר במיטבי. נינוחה ושמחה, ערנית ושקטה, מחייכת ומקשיבה. אומר דברי חכמה, מעטים אך איכותיים. אזכה למבטי ההערכה של הבוסית שלי ושל האחרים. היא תִראה כמה מחבבים אותי בעבודה, כמה אני חשובה, כמה חשובה דעתי.
“חבל כל כך שאת לא יכולה להשתתף בכל המפגשים”, אמרה לי הבוסית. “חשוב מאוד שתהיי שותפה לתהליך”.
שוחחתי על כך עם חברתי שולה “יש לי מחר פגישה עם המאהבת של בעלי, הראשונה”, אמרתי, והזכרתי לה איך התחיל הקשר ביניהם במסיבה ההיא בה ראו, כלומר, היא, אותה אישה, ראתה, בעיניים המחפשות שלה, הבינה, שאנחנו – אני ובעלי – כבר לא יחד, שאין בינינו, ואיך היא קשרה שיחה עם בעלי, ואיך הוא התאהב בה אבל היא לא רצתה אותו כי רצתה אותו גם בסופי השבוע והוא החליט שהבית חשוב לו יותר. ומה שהכי פוצץ אותה, את המאהבת, היה, כשנודע לה שבעלי גילה לי את שמה ואת קשר העבודה שלה עם החברה בה אני עובדת. והנה, מחר מגיע היום ממנו חששתי, ואני באמת הולכת לעבוד איתה. שולה פתחה עליי עיניים וחייכה. “תתנהגי רגיל”, היא אמרה, “היא הרי במצב יותר קשה משלך”. “בטח”, עניתי, “היא פוחדת פחד מוות. היא יודעת שאני יכולה לגרום לה לעוף מהעבודה שלה. זו הפרנסה שלה”. “תני לי שורת סיכום למחר”, הוספתי, “עם מה אני צריכה ללכת לפגישה”. ושולה אמרה “אולי תתני לה ברכה, וגם לך”.
אני יושבת עכשיו אל המחשב וכותבת. הגעתי הביתה חמש דקות לפני בעלי. כשאכל, ישבתי לידו, אכלתי סנדויץ' ושתיתי קפה, אחר כך השענתי ראשי אל כתפו ואמרתי שאני מתנצלת שאני הולכת למחשב, אני באמצע משהו. “זה בסדר”, הוא אמר, “רק אגמור לך את הסיפור על השכן”. הוא גמר את הסיפור על השכן ואני הלכתי עם הקפה אל המחשב, לגמור את הסיפור עליו ועל הפגישה הצפויה שלי עם המאהבת שלו. לשעבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.