חולצה ירוקה עם שרוול שלושה רבעים, קצת מעל למרפק, פרצוף מוארך, בהיר, סנטר שומני, שינים עליונות בולטות, וכשהיא מחייכת נחשף לה החך העליון. שיער בלונדיני ישר אסוף לקוקו, קשור בגומייה פשוטה, צמיד ושעון ברצועה שחורה על יד שמאל, שתי טבעות בכל יד, קשה להבחין אם אחת מהן היא טבעת נישואין. עור בהיר, עגילים, ג’ינס ונעלי הרים, גרביים עבים. הסתכלתי במאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, חקרתי ובדקתי כל תו ותו. זו היא או לא היא. זכרתי שיער אחר לגמרי, מתולתל וקצר, וגם פנים אחרות, וצוואר אחר. היא הייתה שונה בעיני. בעניין השיער זכרתי בוודאות, אבל בעשרה חודשים אפשר לשנות שיער: צבע, צורה – הכול.
הזמנת השתייה לקחה עשר דקות. המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, הייתה היחידה שרצתה לשתות והזמינו לה קפה שחור. אחר כך דנו כרבע שעה במועדי הפגישות הבאות: ש. לא יכול אחר הצהריים, מ. לא יכול בבוקר, ו. בכלל מעדיפה שהן לא תתקיימנה. המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, שומרת על קור רוח, מגיבה בנעימות. היא חיננית ונעימה. וגם חכמה, אני מבחינה. הבוסית מתמרנת בין מועדי הפגישות, מעלה רעיונות יצירתיים: “אז אולי פעם אחת נעשה את הפגישה בבוקר ופעם אחת אחרי־הצהריים?”.
זו היא או לא היא, זו היא או לא היא. היא אינה מאופרת, לפחות לא איפור שאני יכולה לראות. היא מפגינה ביטחון. חיפשתי סימנים אפילו בתווית המעיל, המונח ברישול על גב הכיסא. על צווארה שרשרת עם תליון, ואחר כך הבחנתי בעוד שרשרת. צוואר שופע, ציינתי לעצמי, שומני. הישבן איננו קטן יותר משלי. והיא בכלל לא חתיכה יותר ממני. יש לה כרס די גדולה, אפשר לחשוב אפילו שהיא בהריון. אז למה בעלי כבר לא אוהב לראות אותי ערומה, בעיקר מאחור, כשרואים את הישבן שלי, שגדל, לטענתו.
ככה ישבתי בנעליי האדומות ובג’ינס, ליד המאהבת־לשעבר, לכאורה, של בעלי, בנעלי ההיי־טק וגרביה הצהובים העבים והרגשתי מטופשת: כמה שאני השקעתי והיא באה הכי פשוט שאפשר. זו היא או לא היא. לעתים נטיתי לקבוע שזו לא היא. לא זכרתי שום פנים כאלו. היא גם נדמתה לי גבוהה בהרבה מזו שראיתי אז, במסיבה. אבל לפי הקול, הקול הדק שלה, ששמעתי אולי פעם אחת או שתיים בחיים, לפי הקול הייתי בטוחה שזו היא. אני טובה בקולות. בדרך כלל אני ישר מזהה את האדם לפי קולו בטלפון. לא טובה בפרצופים אבל טובה בקולות.
חקרתי את צדודיתה כשדיברה. אור חורפי רך נפל על צידי פניה וידיה.
“אני נותנת לכם חופש לשנות מה שאתם רוצים”, היא אמרה לדינה ולמיכל
דינה ישבה משועממת, ברוך שירבט את הציורים שלו, כהרגלו. הבוסית ניסתה לשמור על עניין. ומובן שאת רוב השיחה לא שמעתי.
אפשר היה להביא אותה כדוגמא ליועצת מעולה: מפגינה ידע וביטחון, לא לוחצת, נינוחה, יודעת מה היא רוצה, מבהירה את הלו"ז ואת המשימות, נותנת חופש וכבוד. ממש חמודה. חשתי שמסך עומד בינינו.
מיד כשנגמרה הישיבה צלצלתי הביתה.
“שלום”, אמר בעלי. הוא ידע שזו אני עוד לפני שהשמעתי קול.
“הַיי”, אמרתי, “תגיד, נאוה זו, מה שם משפחתה?”.
בעלי ענה מה שענה.
“ואיזה שיער יש לה?”
“שיער ארוך, בלונדיני”.
“לא היה לה שיער קצר ומתולתל?”
בעלי חושב.
“אולי, פעם, כנראה צמח לה אחרי המחלה…”
עננה כבדה נפלה עליי. והתברר לי שהאמנתי, עד אותו רגע, שזו לא היא. שוב ושוב החזרתי לאחור את סרט האירועים במהלך השעה וחצי של הישיבה: כמה נחשפתי לפניה – דווקא יום לפני כן כתבתי על לוח העבודה פתגם שהנוכחים התייחסו אליו. מצד אחד רציתי להיות במיטבי, וכך הייתי, לדעתי. מצד שני הצטערתי שהתערבתי יותר מדי בשיחה. ועכשיו עלתה והטרידה אותי שאלה חדשה: “האם היא יודעת מי אני”. “האם היא עשתה את עצמה או לא”. שוב ושוב העליתי משפטים מהשיחה, נזכרתי במשפט שהיועצת הפנתה אליי “מי שלא יכול לכתוב סיפורים ושירים, שיכתוב נהלים”.
“את בסדר?” שאל בעלי מעבר לקו.
“בסדר גמור”, אמרתי ולא הוספתי.
“יופי”.
נזכרתי איך היועצת כתבה את שמי ביד לא רועדת, איך שאלה את הבוסית לשם משפחתי. המאהבת־לשעבר של בעלי, שהפכה עכשיו לממשית, לא גילתה שום סימן ששמי אומר לה משהו. הרגשתי את הכעס עולה בי. כעס על עצמי, על שהאישה ההיא משפיעה עליי כל כך, כעס על כך שחשוב לי פתאום מה היא חושבת עליי, כעס על בעלי, כעס על הבוסית שעובדת עם היועצת הזו כבר שנה ומחבבת אותה… ניסיתי להרגיע את עצמי: לקחתי נשימות חזקות ואמרתי לעצמה ‘אין לי מה לחשוש ממנה’, ‘אני חזקה’, ‘אני האור’, ‘אני ה….’ כל האינוונטר הרגיל.
וככה ישבתי בסוף היום בחדרי בעבודה, גועשת ורועשת. נזכרתי שיש שמיים וחיפשתי עננים. אבל אפילו העננים היו סתמיים, סתם עננים שטוחים שמכסים את מרבית השמיים, לא תואר להם, לא הדר ולא צבע. וכשחשבתי שהרגעתי את עצמי אספתי את חפציי, כיביתי את המחשב והלכתי הביתה. ליד המכונית שמתי לב ששכחתי להחתים כרטיס.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.