אני שוכבת על הגב, ראשי מורם על הכר. חום גופו של בעלי באוויר הדחוס של החדר האפלולי. ערב. מצחו צמוד אל רקתי. עיניי פעורות בחשיכה ואני רואה. אני רואה בבהירות את הרגעים האלו על הספה הפינתית בחדר. זה שלי. לתמיד. אני רואה אותנו יושבות צמודות על הספה, הריפוד של הספה קשה. אני נושרת אט אט. ברכיי מגיעות אל הרצפה.
לעולם לא אשכח את התאריך הזה. זה היה בינואר, ב – 19 בחודש. יום סוער במיוחד. החזאים הזהירו מפני הנסיעות בדרכים. הרוח עשתה קשרים. גם היא עצמה אמרה לי שאולי לא כדאי. לא ידעה עם מי יש לה עסק. היום הזה נועד במיוחד בשבילי, אמרתי לה. כשנסעתי אליה בינות לעננים, בין העצים הזועפים הנעים בחוזקה, חשבתי שהסערה בחוץ באה מהקרביים שלי. יותר מזה, אם הייתה הסערה שבתוכי יוצאת החוצה היו הבתים מרחפים באוויר כמו הבית של דורית הקטנה, בסיפור של מלך עוץ ושלוש המכשפות. היו בי הרבה שמחה והרבה אנרגייה. נסעתי אליה כמו רוח. אני זוכרת איך שהאוויר והשמיים הפכו לאחד, ואת העצים מתכופפים בצד הכביש הכפרי. את הבתים בצידי הדרך, שעדיין עמדו על מקומם. ולא דיברתי איתה מהדרך, כדי להגביר את העוצמה. בראשי נכתב שיר, שיר של תאווה.
בדצמבר, בחדר שלי, כשידי הימנית אוחזת בידו של בעלי שהולך ונרדם, אני רואה עכשיו שוב את הרגעים האלו בינואר, בתשעה עשר בינואר, בסלון שלה, ואת הרגעים במיטה, ואת הרגעים שרקדנו עירומות באמצע הסלון. ואני רפויה, מלאה, אני נותנת לזיכרונות לבוא ולעבור בשקט, לבוא ולהיכנס ולהישאר כמה שיחפצו ולהתפוגג וחלק מהם חוזרים שוב ומשתהים יותר והאפלה בחדר מתגברת. שוב ושוב אני נוסעת בדרך ההיא בין העצים המתנודדים ברוח. שוב ושוב עמודי החשמל מתקרבים לאורך הכביש. שוב ושוב אנחנו יושבות בפינת הסלון. ואני גאה במה שיש לי, במה שיצרתי, בזיכרון הזה שהוא שלי לתמיד.
על השידה לצד המיטה דף מלא שורות בכתב ידי. גרוני דלוק ואני כותבת לו במקום לדבר.
אני כותבת, למשל, על החלון הפתוח, שאני זקוקה לו, שזה אוויר, לא קשור לחום. או שאני כותבת, מישהו צלצל?
תקריאי לי מה שכתבת.
הוא צוחק. אני הרי כותבת כדי לא לדבר.
או שהוא אומר לי, למשל, כשאני כותבת את השורה החמישית: איזו דברנית את.
הוא צוחק עלי.
או שהוא מבלבל לי את המלים ואת השורות, ואני צוחקת.
הוא מתכסה בשמיכה השחורה. כשאני משתעלת כאב עמום מכה בתוך ראשי, בשתי הרקות. פתחתי חלון להכניס קצת אויר. אני ממשיכה לשכב על הגב ולהיזכר ברגעים האלו שלי. נותנת לזיכרון לפרום את החשיכה. טוב לי ככה עם הזיכרון הזה ועם היד של בעלי ועם הרפיון של המחלה ועם החום של ההסקה. זה התחיל באינטרנט, בדיוק בראשון לינואר אלפיים, במפנה האלף. בשניים בינואר, יום אחרי שהתבדו כל נבואות רואי־השחורות על קטסטרופה עולמית בכלל ועל “נפילות” של מחשבים בפרט, פתחתי את המחשב וראיתי את המודעה שלה. מצא חן בעיני האומץ שלה, וכאילו שהיה מבחר גדול… וב – 19 לחודש, בדרך אליה, ידעתי אני, וידעה גם היא, שהעצים יעופו אל תוך החדר שלה וגם העננים והגשם.
פעם ראשונה לשכב עם אישה. מוזר ומדהים לי לראות את המשפט הזה על הנייר, שחור על גבי לבן. אבל זה בעצם לא זה. זו התשוקה להגיע אל החום הגדול, להתחפר, להיות בְּתוֹךְ, להרגיש בלי מחיצות, ללקק, למוֹץ, אולי לחזור להתחלה, לָרֶחֶם. חודשים גדלה בי התשוקה הזו עד שהתפקעה. כבר בסלון אצלה גמרתי, כשכל בגדיי עליי. אני חוששת שלא אוכל לתאר. זה כמו להיות עם עצמי. כמו שמישהי, שהיא אני אבל בעצם לא אני, תעשה לי מה שאני הכי רוצה ועם הידיים שלי אבל אלו הידיים שלה וזו מישהי אחרת ואיך, באופן פלאי, היא יודעת מה אני רוצה ובדיוק באיזו מידה ובדיוק את התחושה. ואיך אני חופרת בתוך רטיבות וחלקלקות כמו של צלופח. והחלקוּת של הבשר, הקימורים, החזה שתמיד רציתי להיות קרוב אליו, מכיל ואימהי, והנה הוא בתוך פי, על פטמותיו ועיגול הבליטות הזוהר שמסביב להן. מישהי, אישה, נותנת לי את כל כולה. את החלב והבשר והדם.
והמפתיע, שהיא רואה כל זאת בי. בי, שלא חשבתי על עצמי כלל כאישה־אישה, עגולה כזו, מלאה כזו. כמו כשאמרה לי, שגם בי אפשר להתכנס.
לא טוב שהכול הולך מהר, אמרה חברתי שולה, באהבה צריך לתת לזה לאט לאט. ובאמת זה נמשך רק שמונה חודשים. אבל האם זה מעט, שמונה חודשים? זו תקופת־חיים. אם הייתה גבר, היו יכולים לנבוט בי חיים חדשים.
באוגוסט, כשהתייבשו הדרדרים, התייבשו גם השפתיים שלה, והתכווצו, והתקמטו, עד שנשרו, הצחוקים זעפו והבירה – שהיינו שותות במיטה ישר מן הבקבוקים – החמיצה בשמש החזקה.
אבל אני עדיין בינואר. בפינה של הסלון. צלצלתי בפעמון, או שדפקתי בדלת, אינני זוכרת, אבל נדמה לי שהסתרתי בכף ידי את עינית הדלת, שלא תוכל להציץ. מין שעשוע כזה, שתמיד הייתי חוזרת עליו. היא פתחה לי את הדלת. היינו נבוכות. לא זוכרת אם התחבקנו, אפשר להניח שכן, ואז גם התחלתי להריח את הריח שלה, ריח האישה שלה. על הספה בסלון ישבתי כשרגליי צמודות זו לזו, לימינה, בפינה של הספה הפינתית. התקרבנו. אולי היא שאלה אם אפשר. אינני זוכרת. אני נזכרת עכשיו שרעדתי. רגליי, מן הברכיים ומטה.
אני נושאת את הרגעים בתוכי כמו עובר. בעלי נרדם בבגדיו. ראשו צונח אל רקתי, הוא שוכב על צידו, מסובָב אלי. ידינו אחוזות. הילד חזר מבית הספר ולחשתי לו שיחמם אוכל. כשקמתי אל המחשב, לכתוב, לא רציתי להפר את השתיקה, שלא תברח הסופה מהחודש ההוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.