"באחד מימי הקיץ, על שפת הים, קח לך מלוא החופן גרגרי חול והתבונן בהם. ראה עד כמה דומים אלפי גרגרי החול זה לזה. ועתה שווה בנפשך שאתה מטייל במרחבי החלל, ונוטל בכף ידך מלוא החופן כוכבים ומתבונן בהם. אין כל סיבה הגיונית שאחרי התבוננות זאת לא תגיע לידי מסקנה שלמעשה גם הכוכבים דומים בעיקרם זה לזה, ואם אחד מהם הוא הארץ, אזי תחשוד שמא מצויים עוד כוכבי־לכת רבים שאינם שונים בהרבה ממנו, ועל כן אין להניח שעל פני כדור הארץ, ורק על פניו, נתרכזו להם החיים על כל אלפי המינים שבהם, בדיוק כשם שאין זה סביר שרק גרגיר חול אחד מהמצויים בידך הינו בעל תכונות “יחודיות”.
עד כאן ה“אני־מאמין” של ריקי שלח. ולמי שאינו יודע, ריקי שלח הוא האיש הנושא את התואר תסריטאי־במאי־מפיק של סרט המד"ב הישראלי הראשון, “אישור־נחיתה”, שהוקרן בטלוויזיה הישראלית לפני שבועות מספר.
ריקי שלח, צעיר נאה בן 34 ואיש־סרטים ברמ“ח אבריו, חי ונושם קולנוע 24 שעות ביממה. תחביבים אחרים? שאלנו. אין, נענינו בצורה חד־משמעית. מאז ומתמיד היה זה תחביבו היחיד והתחום בו רצה לעסוק “כשיגדל”. למרות זאת השלים לימודי תואר ראשון במדעי החברה באוניברסיטת ת”א (“לחצים חברתיים…”) ורק אח“כ יכול היה לפנות בלב שקט אל הדברים שרצה לעשות באמת. את דרכו בקולנוע החל בלימודים ב”אר.סי.אי. סטודיו סקול" שבניו־יורק, ועם תעודה חתומה כדת וכדין ממוסד מכובד זה צלל אל נבכי שוק הקולנוע הישראלי, ובתחילה אל הטלוויזיה, בה עבד בעיקר על תכניות ילדים ונוער. בקולנוע עבד כעוזר במאי לצידו של מנחם גולן בסרטיו האחרונים (כולל “הקוסם מלובלין” שהסרטתו הושלמה לא מכבר בברלין והמבוסס על סיפורו של חתן פרס־נובל יצחק בשביס־זינגר, שיש הרואים בו את סופר הפנטסיה האידישאי הראשון).
בסוף 77, כמעט במקרה, עשה את סרט המד"ב הישראלי הראשון.
איך קורה שבן אדם קם בבוקר בהיר אחד ומחליט לעשות סרט מד"ב? שאלנו.
“ובכן, כידוע נותנת המחלקה לתרבות במשרד המסחר והתעשייה מענקים ליצירת סרטים מקוריים. לשם קבלתם יש להגיש (עד מועד קבוע מראש) תסריט, ואם הוא נמצא מתאים – יזכה במענק המבוקש. מצאתי עצמי יומיים לפני התאריך האחרון להגשת התסריט, ואז נחלץ לעזרתי ידיד הטוב דויד אורן, מטורף אמיתי למד”ב, ובפיו רעיון לסרט על ביקור יצורים נבונים מאי־שם, (המבקשים אישור נחיתה ממגדל הפיקוח של נמל התעופה בן־גוריון…) על קשיי התקשרות עמם, על קשיי הבנת המונחים המיוחדים בגלל תפיסות מרחב וזמן שונות לחלוטין, ובעיקר – לקרוא תגר על הגישה המקובלת לשוות לייצורי כוכבים אחרים צורה ומימדים דומים בערך לשלנו, כשהשוני בינינו לבינם הוא, לכל היותר, במידת חידוד האוזניים ולכסון גבות העיניים…
קיבלתי את הרעיון, תחילה בלית ברירה ואח“כ בהתלהבות, ואחר ליל שימורים היה בידינו תסריט מוכן, שהוגש למחרת לוועדה ונמצא ראוי למענק.”
המענק לא היה נדיב במיוחד וודאי לא הספיק לכסות את ההוצאות, ולכן גויסו למבצע אחדים מידידיו הטובים של ריקי ובהם הצלם אמנון סלומון והשחקנים יוסי גרבר, משה טימור, רפי תבור, שלום קינן, איציק אלוני וג’יי קולר, אשר עבדו כמובן בהתנדבות.
ולא נמצאה בין ידידותיך אף בחורה שתסכים למלא בהתנדבות תפקיד כלשהו בסרט? למשל, את תפקיד עוזרת־השר האמור לאשר את נחיתת החללית?
“הופיעו בסרט מספר בחורות בתפקידי משנה, אך את תפקיד עוזר־השר אילו נתתי לבחורה, היה הדבר נראה ‘עתידני’ ופנטסטי מדי. היכן יש לנו בחיים הפוליטיים בארץ עוזרת־שר?”
נקודת המוצא לסרט היתה שאין עלילתו מתרחשת בעתיד הרחוק או הקרוב, אלא כאן ועכשיו. אמנם תחילה חשבו יוצריו למקם את העלילה בישראל של בעוד־כמה־שנות־דור, אך הדבר היה מחייב תפאורה ותלבושות מתאימות, מה שלא התאים לתקציב הזעום. צופים חדי־עין יכלו אמנם להבחין בשרידי אותה גישה התחלתית בסצנה בה מצולמת המרכזיה, שקירותיה מצופים בציפוי מבריק ומוארים בצורה מיוחדת, ואנשיה לבושים מדים שחורים ועונדים סמל מבהיק. כאמור, לנוכח קשיי תקציב שונתה הגישה. לכן הופיעו השחקנים בסצנות האחרות בבגדים קונבנציונליים, וגם הקירות לא הבריקו במיוחד… (ואולי דווקא משום כך גברה אמינותו של הסרט.)
מרבית הסצנות צולמו במגדל הפיקוח בלוד, מה שעורר בעיות לא־מעטות. ראשית, תכנון זוויות צילום כך שלא יופיע מטוס נוחת וממריא שאינו מופיע בתסריט. שנית, ברור שהמקום לא הועמד לרשות ריקי שלח לזמן בלתי מוגבל, והיה צורך לעבוד בלוח־זמנים מטורף. וביום בהיר אחד מודיעים לריקי שבעוד יומיים עליו לפנות את המגדל. בלית ברירה אולתר פתרון, ובשלב מסויים בסרט אנו מוצאים עצמנו מועברים לפתע למגדל־חרום, לאחר שהוברר שאכן עומדת לנחות חללית של ציויליזציה זרה. “מגדל החרום” לא היה אחר מאשר מגדל הפיקוח הקטן של שדה־התעופה עטרות שבפאתי ירושלים…
שאלנו על אחת התמונות היפות שנחרתה בזכרוננו ושבה נראה מסדרון עגול ונוצץ המוליך אל חדר מסופי המחשב המפענח את השדר. ריקי חייך ונאות לספר שהמסדרון המרשים אינו אלא הכניסה ל“מאיירלנד” שבמגדל שלום, שהוארה בתאורה מתאימה ובעזרת זרקורים שהוצבו בזוויות מיוחדות בדלתות חדרי השירותים שממול…
אחרי 12 ימי צילום ותלאות מרובות הושלם סרט בן כ־25 דקות (“במקור הוא היה ארוך יותר, אך קוצץ ללא רחם כי חשתי שפשוט אינו מצליח ‘להחזיק’ את הצופה”). עם השלמתו נשלח הסרט לייצג את ישראל בפסטיבל סרטי מד“ב הנערך מדי קיץ (מזה 16 שנה) בטרייסט שבצפון איטליה, ביולי 78. הסרט עורר הדים בקרב הצופים שם, ונבחר להקרנה בערב הסיום החגיגי, יחד עם שני סרטים אחרים. הדי הצלחתו הגיעו לאוזני מארגני פסטיבל סרטי המד”ב שנערך בפריס. והוא הוזמן להשתתף בפסטיבל השביעי שיתקיים שם בעוד חודשיים. אך הקרנת הסרט בפריס מותנית בהכנת עותק עם תרגום לצרפתית, מה שכרוך בהוצאות ממון שאינו מצוי בכיסי יוצריו. “איני מוכן גם להתאמץ יתר על המידה כדי להשיג את המימון, כי איני שלם כל כך עם הסרט כמות־שהוא. היום הייתי עושה אותו אחרת,” אומר לנו ריקי. (הראיתם מימיכם אמן אשר שנה אחר השלמת יצירתו עדיין שלם עמה?)
סרטי מד“ב אחרים בתכנון? “כרגע אין. למען האמת, איני חובב מד”ב מושבע, וענייני בו גבר רק אחרי עשיית הסרט. אז גיליתי גם, בעצם, שהרעיון המרכזי שבסרט הופיע באופן דומה למדי בסיפור קצר של סופרת שאת שמה איני זוכר כרגע. בכל אופן, היה רעיון לסרט על משחק כדורגל עתידני, אך הוא הוקפא כשהסתבר שקרבתו למהדורת מיני של “רולרבול” רבה מדי. בעתיד הקרוב אעבוד על סרט אחר, שאין לו כל קשר למד”ב."
לסיום נאות לספר לנו ממה נבנה המתקן ה“משוכלל” ששימש כחללית הנוחתת בלוד (כלומר, בעטרות…) – ממשחק הרכבה לילדים, שעליו “הולבש” מכסה של בקבוק לטיפות־אף, שכמוהו נושא ריקי בכיסו לצורך הדגמה… אל המתקן הוזרק חומר כימי הפולט עשן בבואו במגע עם האויר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.