אחד מ“שגעונותיו” הרבים של אייזאק אסימוב היה להוכיח שיש בכוחו לכתוב עלילות מתח בלשיות בסגנון מד“ב, המתרחשות אי־שם בעתיד הרחוק. אין ספק שבספרו “מערות הפלדה” ו”שמש עירומה" אכן הוכחה יכולתו זו. אסימוב לא הסתפק בכך, ובסדרה של סיפורים קצרים יצר את דמותו של שרלוק הולמס (או, אם תרצו, הרקול פוארו…) של העתיד. ובכן, נא להכיר: ד"ר וונדל אורת, אקסטראטרולוג, מומחה דגול לצורת חיים חוץ־ארציות שונות ומשונות. והפעם על…
* * *
גדולה היא חגורת האסטרואידים, ואוכלוסיתה דלה. בחודש השביעי של משימתו בת השנה בתחנה 5, תהה לארי וורנדסקי שוב ושוב, האם היה במשכורתו משום פיצוי על הבידוד הכמעט מוחלט בו היה שרוי במרחק של למעלה ממאה ועשרה מיליון קילומטרים מכדור הארץ. הוא היה צעיר צנום; מראהו לא היה כשל מהנדס־חלל ואף לא כשל תושב אסטרואיד. עיניו היו כחולות ושערו בהיר כגון החמאה. היתה בו ארשת סמויה של תמימות, שהסתירה מאחוריה מחשבה מהירה וחוש סקרנות מפותח, שחודד על ידי הבידוד.
הן ארשת התמימות והן הסקרנות שרתוהו היטב על סיפונה של רוברט ק.
כאשר נחתה רוברט ק. על פני הרציף החיצוני של תחנה 5, הופיע וורנדסקי כמעט מיד על הסיפון. הוא היה מלא התלהבות ועונג, מהסוג המלווה אצל כלבים בקשקושי זנב ונביחות עליזות.
העובדה, שקברניט ה־רוברט ק. השיב על חיוכיו בארשת פנים חמוצה וללא אומר, לא שינתה את הרגשתו. ככל שהדבר נגע לוורנדסקי, היה בבואה של הספינה סיכוי להפגת בדידותו, ועל כן קיבל אותה בברכה. כך גם קידמו את פניה כל מיליוני הגלונים של קרח וטונות של תרכיזי המזון הקפוא שאוחסנו בתוך האסטרואיד החלול, ששימש כתחנה 5. וורנדסקי היה מוכן ומצויד בכל מכשיר שעשוי היה להידרש, ובכל חלקי־החילוף הדרושים לכל מנוע היפר־אטומי.
פני הנער של וורנדסקי חייכו חיוך רחב, כאשר מילא בחיפזון את הטופס השיגרתי. אחר כך יהיה עליו לתרגמו לסימונים המתאימים להזנת המחשב. הוא רשם את שם ספינת־החלל, את מספרה הסידרתי, את מספר המנוע, מספר גנרטור השדה, שם נמל המוצא (“כל כך הרבה אסטרואידים, לא זוכר איזה היה האחרון”. וורנדסקי פשוט רשם “החגורה”, מה שהיה קיצור מקובל ל“חגורת האסטרואידים”), נמל היעד (“כדור הארץ”), סיבת החניה (“‘גמגום’ במערכת ההנעה ההיפר־אטומית”).
“כמה אנשים מונה הצוות, קפטן?” שאל וורנדסקי, בעברו על ניירות הספינה.
“שניים,” אמר הקפטן, “עכשיו מה בנוגע לבדיקת המנוע ההיפר־אטומי? יש לנו מטען שעלינו להעבירו.” לחייו היו כחולות מאבק כהה, והתנהגותו היתה כשל כורה אסטרואידים ותיק וקשוח, אך יחד עם זאת היה דיבורו כשל איש משכיל, כמעט תרבותי.
“וודאי.” וורנדסקי נשא את ציוד הבדיקה שלו אל חדר המנועים, בעקבות הקברניט. הוא בדק את המעגלים, דרגת הוואקום וצפיפות שדה הכוח בשלווה וביעילות.
הוא לא יכול היה שלא לתהות על טיבו של הקברניט. למרות שהוא עצמו מאס בסביבתו, תפס במעורפל שהיו כאלה שהוקסמו מהריקנות העצומה ומהחופש שבחלל. עם זאת, שער שאדם מסוגו של הקברניט לא היה כורה אסטרואידים מאהבת הבדידות בלבד.
“אתה מטפל בסוג מיוחד של עפרות?” שאל.
הקברניט הזעיף את פניו ואמר, “כרום ומנגן.”
“האמנם?… הייתי מחליף את צנרת הג’נר, לו הייתי במקומך.”
“זה מה שגורם לצרות?”
"לא, אך היא דפוקה במקצת. תסתכן בתקלה נוספת בתוך מאה קילומטרים. כל עוד הספינה נמצאת כאן – "
“בסדר, החלף אותה. אבל, לכל הרוחות, מצא כבר את הסיבה ל’גמגום'!”
“אני עושה כמיטב יכולתי, קפטן.”
הערתו האחרונה של הקפטן היתה גסה דיה כדי לפגוע אפילו בוורנדסקי. הוא המשיך לעבוד בשקט זמן מה, ואז התרומם על רגליו. “יש לך סמירפלקטור שנפגע מקרינת גאמה. בכל פעם שקרן הפוזיטרונים חגה עד למצבה ההתחלתי, ההנעה נפסקה לשניה. יהיה עליך להחליף אותו”
“כמה זמן זה ייקח?”
“מספר שעות. אולי שתים־עשרה.”
“מה? אני לא אצליח לעמוד בלוח הזמנים.”
“אין ברירה.” וורנדסקי שמר על עליצותו. “רק זאת אוכל לעשות. יש לשטוף את המערכת בהליום במשך שלוש שעות לפני שאפשר יהיה להכנס פנימה. אחר כך אצטרך לכייל את הסמירפלקטור החדש, וזה לוקח זמן. אוכל לכוון אותו למצב כמעט תקין בתוך דקות, אך זה יהיה רק כמעט תקין ואתה תתקע לפני שתגיע למסלול של מאדים.”
הקברניט העיף בו מבט זועם. “קדימה, התחל כבר.”
וורנדסקי תמרן בזהירות את מיכל ההליום על סיפון ספינת החלל. מכיוון שמחוללי הכבידה המלאכותית של של הספינה היו מנותקים, לא היה למעשה כל משקל למיכל, אך היתה לו כל המסה והאינרציה. פרושו של דבר היה, שיש לטפל במיכל טיפול זהיר כדי לבצע את הפניות כהלכה. התימרונים היו קשים שבעתיים מאחר שוורנדסקי עצמו היה חסר משקל.
תשומת־ליבו נתרכזה כולה במיכל, ועל כן עשה תפנית בלתי נכונה באגפים הצפופים; לפתע מצא עצמו בחדר מוזר ואפל.
הוא הספיק רק לפלוט קריאת הפתעה אחת, ואז עטו עליו שני אנשים, דחפו את המיכל שלו וסגרו את הדלת מאחוריו.
הוא לא אמר דבר, כאשר הצמיד את המיכל לשסתום הכניסה של המנוע והקשיב לאוושה הרכה של ההליום השוטף את פנים המנוע, שוטף החוצה באיטיות את הגזים הרדיוקטיביים אל תוך הריקנות קולטת הכל של החלל.
הסקרנות גברה על ההיסוס והוא אמר, “יש לך כאן צורפן על סיפון הספינה, קפטן. צורפן גדול”
הקברניט פנה לאיטו אל וורנדסקי. הוא אמר בקול שכל הבעה נטלה ממנו, “באמת?”
“ראיתי אותו. אולי אוכל להתבונן בו שוב?”
“למה?”
וורנדסקי החל להתחנן. “או, תראה, קפטן, אני נמצא על הסלע הזה יותר מחצי שנה. קראתי כל מה שיכולתי על האסטרואידים, כולל כל מיני דברים על הצורפנים, אך עדין לא ראיתי אפילו אחד קטן. אנא, עשה לי טובה.”
“נדמה לי שיש כאן עבודה לעשות.”
“רק שטיפת הליום שתמשך מספר שעות. אין לי מה לעשות עד לסיום השטיפה. על כל פנים, איך זה שאתה נושא איתך צורפן, קפטן?”
“חיית שעשועים. יש האוהבים כלבים. אני אוהב צורפנים.”
“האם הצלחת לשמוע אותו מדבר?”
הקברניט הסמיק. “למה אתה שואל?”
“אחדים מהם דיברו. אחדים אפילו קוראים מחשבות.”
“מה אתה? מומחה לדברים ארורים אלה?”
“קראתי עליהם, אמרתי לך. בחייך, קפטן, בוא ונעיף מבט.”
וורנדסקי השתדל שלא להראות, שהבחין בכך שהקברניט הלך לפניו ואנשי הצוות לידו, אחד מכל צד. כל אחד מבין השלושה היה גדול ממנו, כבד ממנו, וכל אחד מהם – הוא היה בטוח בכך – היה חמוש.
וורנדסקי אמר, “טוב, אז מה הבעיה? אני לא עומד לגנוב את הדבר. אני פשוט רוצה להביט בו.”
ייתכן שעבודת התיקון הבלתי גמורה הגנה על חייו באותו רגע, אך יותר מכך, אולי, היה זה מראהו העליז וחיוכו התמים כשל פתי, שפעלו לטובתו.
הקפטן אמר, “בסדר, נלך.”
וורנדסקי הלך בעקבותיו, שעה שמוחו הזריז פועל וקצב הדופק שלו מוגבר בבירור.
וורנדסקי נעץ עיניו בייצור האפור שלפניו ביראת כבוד ראויה לציון, ואך במעט רתיעה. נכון, שמעולם לא ראה צורפן, אך הוא ראה צילומים תלת־מימדיים וקרא תיאורים. עם זאת, יש משהו בנוכחות הממשית, אשר מלים וצילומים אינם יכולים לשמש לו תחליף.
עורו היה משטח שמנוני חלק ואפור. תנועותיו איטיות כיאה לייצור המחופר בתוך אבן, ואשר היה בעצמו, ביותר מחציו, אבן. לא היו התפתלויות שרירים מתחת לאותו עור; במקום זאת נראתה תנועה בפרוסות, כאשר שכבות דקות ושמנוניות של אבן החליקו זו על גבי זו.
צורתו הכללית היתה סגלגלה, הוא היה מעוגל מלמעלה, שטוח מתחת, בעל שתי מערכות של גפיים. בצידו התחתון היו ה“רגלים” מסודרות בצורה רדיאלית. מספרן היה שש והן הסתיימו בקצוות חדים וקשים, מוגנים בשכבה מתכתית. אותם קצוות יכלו לחתוך בסלע ולרסק אותו למנות ראויות למאכל.
במשטחו התחתון של הייצור, שכדי לראותו היה צורך להפכו, היה הפתח היחיד אל תוך גופו. סלעים מרוסקים נקלטו אל תוך הגוף. בפנים התרכבו אבני גיר עם סיליקאטים הידרטיים כדי ליצור את תרכובות הצורן שמהן היו רקמותיו של יצור זה בנויות. דו־תחמוצת הצורן העודפת נפלטה דרך הפתח בצורת הפרשה קשה, לבנה ומחוספסת.
עד כמה השתוממו האקסטראטרולוגים למראה הגושים דמויי החצץ, שהיו מונחים בחללים קטנים בתוך המבנה הסלעי של האסטרואידים, כאשר נתגלו הצורפנים לראשונה; וכיצד התפעלו מהאופן בו נצלו ייצורים אלה את תרכובות הצורן – אותם פולימרים של צורן־חמצן עם שרשרות הלוואי של הידרט הפחמן – לשם אותם תפקידים שמלאו החלבונים בחיים הארציים.
מן הנקודה הגבוהה ביותר שעל גב היצור יצאו הגפיים הנותרות, שני חרוטים הפוכים וחלולים בכיוונים מנוגדים, המותאמים במדוייק לשקעים מקבילים לאורך הגב, אך מסוגלים להתרומם קמעה. שעה שביקש הצורפן להתחפר בתוך הסלע, היו ה“אזניים” נמשכות לאחור ונצמדות לשקעים כדי להקל על החדירה. כאשר הוא נח בתוך המחילה החפורה, הן יכלו להתרומם לשם קליטה משופרת ורגישה יותר. דמיונן הקלוש לאזני שפן, הוא אשר עשה את השם צורפן לבלתי נמנע. האקסטרטרולוגים הרציניים יותר, שנהגו לכנות ייצורים אלה בשם סיליקונאוס אסטרואידה, סברו שהיה קשר כלשהו בין ה“אוזניים” לבין כשרם הטלפאתי המנוון של בעלי חיים אלה. למיעוט מבין החוקרים היו סברות אחרות.
הצורפן זרם לאיטו על פני סלע מרוח בשמן. סלעים דומים היו מונחים בערימה באחת מפינות החדר, ווורנדסקי ידע, שהיה זה מחסן המזון של הייצור, או לפחות היה זה מחסן ציוד לבניית רקמות. שכן לשם אנרגיה בלבד, עד כמה שהיה ידוע לו מהספרים שקרא בנושא, לא היה זה מספיק.
וורנדסקי התפעל. “זוהי ממש מפלצת. קוטרו מעל 30 סנטימטר.”
הקברניט נהם בצורה בלתי מחייבת.
“היכן השגת אותו?” שאל וורנדסקי.
“על אחד הסלעים.”
“שמע, הגדול ביותר שנמצא אי־פעם היה בגודל של 5 סנטימטר. תוכל למכור אותו אולי לאיזה מוזיאון או אוניברסיטה על כדור הארץ תמורת כמה אלפי דולרים.”
הקברניט משך בכתפיו. “טוב, אז ראית אותו. עכשיו בוא ונחזור אל המערכת ההיפראטומית.”
הוא אחז בחוזקה בזרועו של וורנדסקי ופנה ללכת, כאשר לפתע הופרעו על ידי קול איטי ומקוטע, שנשמע חלול וחולי.
הקול הופק על ידי חיכוך מתואם בדייקנות של סלע כנגד סלע. ווורנדסקי לטש עיניו בדובר, כמעט באימה.
היה זה הצורפן, שהפך לאבן מדברת. הוא אמר, “האיש תוהה אם דבר זה יכול לדבר.”
וורנדסקי לחש, “בשם אהבת החלל, זה אכן מדבר.”
“בסדר,” אמר הקברניט בחוסר סבלנות, “ראית אותו וגם שמעת. עכשיו נלך.”
“והוא קורא מחשבות.” אמר וורנדסקי.
הצורפן אמר, “המאדים מסתובב במשך שתים ארבע שעות שלוש שבע וחצי דקות. צפיפות של צדק הינה אחת נקודה שתיים שתיים. אורנוס נתגלה בשנת אחד שבע שמונה אחד. פלוטו הוא כוכב לכת הכי הרבה רחוק. השמש היא הכבדה ביותר ומסתה היא שתיים אפס אפס אפס אפס…”
הקברניט משך את וורנדסקי הצידה. וורנדסקי, ספק מועד ספק נסוג אחורנית, הקשיב מוקסם להדהוד הדועך של האפסים.
“מנין לו כל הידע הזה, קפטן?” שאל.
“מספר אסטרונומיה ישן שקראנו לו. באמת ישן.”
“מהתקופה שלפני המצאת המסע בחלל,” אמר אחד מאנשי הצוות בהבעת גועל. “אפילו לא בצורת סרט. דפוס רגיל.”
“שתוק,” אמר הקברניט.
וורנדסקי בחן את קרינת הגאמה שבזרם ההליום היוצא וסוף סוף הגיעה העת לסיים את השטיפה ולעבוד בפנים. היתה זו עבודה מיגעת ווורנדסקי הפסיקה רק פעם אחת כדי לשתות קפה ולשאוף אוויר.
הוא אמר בחיוך תמים, “אתה יודע מה אני מבין מהענין, קפטן? הדבר הזה חי בתוך סלע, בתוך איזה אסטרואיד כל ימי חייו. מאות שנים, אולי. הוא גדול שגעון, והוא כנראה פיקח בהרבה מהצורפן המצוי. עכשיו אתה לוקח אותו והוא מגלה שהיקום איננו סלע. הוא מגלה טריליון דברים שלא תאר לעצמו מעולם. לכן הוא מתעניין באסטרונומיה. זהו עולמו החדש, כל אותם הרעיונות החדשים שהוא מוצא בספר וגם במוחות האנשים. האם אינך חושב כך?”
הוא רצה לדובב את הקברניט, לקבל משהו ממשי שיוכל להאחז בו במסקנותיו. לשם כך הסתכן באומרו מה שהיה חצי מהאמת, החצי הפחות חשוב, כמובן.
אך הקברניט, שנשען על הקיר כשידיו שלובות, אמר רק, “מתי תסיים את העבודה?”
וורנדסקי נאלץ להסתפק בתגובה זו. המנוע תוקן לבסוף לשביעות רצונו של וורנדסקי, הקברניט שילם את התשלום הנאה במזומן, קיבל את הקבלה ועזב את המקום בפרץ להבת ההיפראנרגיה של החללית.
ווורנדסקי עקב אחרי המראתו בהתרגשות גדולה מנשוא. הוא עשה דרכו במהירות אל המשדר התת־אתרי.
“זה מוכרח להיות נכון,” מלמל לעצמו. “מוכרח להיות נכון.”
איש המשמר מילט הוקינס קיבל את הקריאה בפרטיות בתחנת הבית שלו שעל אסטרואיד תחנת המשמר מספר 72. היו ברשותו קנקן בירה קרה, מקרנת סרטים וזיפי זקן בן יומיים; העצבות הנסוכה על פניו הסמוקים, רחבי־הלחיים, היתה תוצר של הבדידות כשם שהיתה העליצות המאולצת בעיני וורנדסקי.
איש המשמר הוקינס מצא עצמו מביט בעיניים אלה ושמח. אף כי היה זה רק וורנדסקי, חברה היתה חברה. הוא השמיע קריאת ברכה והקשיב בעונג לקול הדיבור, ללא מאמץ יתר לשים לב לתוכן הדברים.
ואז לפתע נעלמה העליצות ואזניו חזרו לתפקד. הוא אמר, “חכה רגע. ר־גע. על מה אתה מדבר?”
“האם לא הקשבת, שוטר חרש שכמותך? אני שופך בפניך את ליבי.”
“אז עשה זאת, בבקשה, במנות קטנות, טוב? מה הענין עם הצורפן?”
“לברנש הזה יש אחד על הסיפון. הוא קורא לו חיית־שעשועים ומאכיל אותו בסלעים משומנים.”
“הה? נשבע לך, כל כורה אסטרואידים היה יוצר חיית שעשועים אפילו מחתיכת גבינה, אילו יכול היה לשוחח איתה.”
“לא סתם צורפן. לא אחת מאותן חתיכות קטנות של שני סנטימטרים. קוטרו של זה מגיע ליותר משלושים סנטימטרים. אתה תופס זאת? בשם החלל, הרי מי שחי פה יודע משהו על אסטרואידים.”
“בסדר, אולי תספר לי מה הענין?”
“תראה, סלעים משומנים בונים רקמות, אך מנין לוקח צורפן בגודל כזה את האנרגיה הדרושה לו?”
“אין לי מושג.”
“היישר מ – האם יש לידך מישהו עכשיו?”
“עכשיו לא. הלוואי והיה.”
“בעוד דקות מספר כבר לא תשתוקק כל כך לחברה. הצורפנים מקבלים את האנרגיה שלהם על ידי קליטה ישירה של קרני גאמה.”
“מי אומר זאת?”
“אומר זאת ברנש בשם וונדל אורת. הוא אקסטראטרולוג מפורסם, ויותר מכך, הוא אמר שבשביל זה יש לצורפנים אוזניים.”
וורנדסקי נגע מאצבעותיו ברקותיו והניע אותן. “שום טלפתיה. הם מגלים קרינת גאמה ברמות ששום מכשיר אנושי אינו מסוגל לגלות.”
“או.קיי. ומה עכשיו?” שאל הוקינס. הוא התחיל להיות מוטרד מהענין.
“אורת אומר שאין מספיק קרינת גאמה על אף אסטרואיד כדי לקיים צורפנים, שגודלם עולה על חמישה סנטימטרים. אין מספיק רדיואקטיביות. וכאן יש לנו אחד באורך של כשלושים סנטימטרים טובים.”
“טוב, אז –”
“אם כך, הוא היה חייב לבוא מאסטרואיד המלא בחומר הזה, גדוש באורניום, דחוס בקרני גאמה. אסטרואיד עם רדיואקטיביות כזו, עד כי הוא חם למגע, והנמצא מחוץ לנתיבי המסלול הרגילים, כך שאיש לא נתקל בו מעולם. רק תאר לעצמך שאיזה ברנש פיקח נחת על האסטרואיד במקרה, הבחין בחום הסלעים והחל לחשוב. אותו קברניט של רוברט ק. אינו סתם חוצב סלעים בור ועם הארץ. הוא ברנש ערמומי ביותר.”
“המשך.”
“נניח שהוא מפוצץ סלע לשם נטילת מדגם ונתקל בצורפן ענק. כעת הוא תופש שעלה על תגלית שלא היתה כמותה בהיסטוריה. ואין לו צורך בדוגמאות. הצורפן יכול להוביל אל עורקי האורניום העשירים.”
“מדוע שיעשה זאת?”
“כי הוא משתוקק ללמוד על היקום. כי הוא בילה אולי אלף שנים במעמקי הסלעים ורק כעת גילה את הכוכבים. הוא מסוגל לקרוא מחשבות ויכול ללמוד לדבר. הוא היה עשוי לעשות עסקה עם הקברניט, שודאי קפץ על המציאה. כריית אורניום היא מונופול של המדינה. כורים בלתי מורשים אינם רשאים אפילו לשאת עמם מוני־קרינה. זהו סידור מושלם בשביל הקברניט.”
“אולי אתה צודק,” אמר הוקינס.
“בכלל לא ‘אולי’. היית צריך לראות אותם עומדים סביבי כשהתבוננתי בצורפן, מוכנים לזנק עלי אם אומר אפילו מילה מצחיקה אחת. היית צריך לראותם גוררים אותי החוצה כעבור שתי דקות.”
הוקינס שפשף בידו את לחיו הבלתי מגולחת, וניסה להעריך כמה זמן ייקח לו להתגלח. הוא אמר, “כמה זמן תוכל להחזיק את הבחור בתחנה שלך?”
“להחזיק אותו! הו, חלל, הוא הסלק כבר!"
“מה! אז בשביל מה, לכל הרוחות, כל הפטפוטים האלה? מדוע נתת לו להסתלק!”
“שלושה בריונים,” הסביר וורנדסקי בסבלנות, “כל אחד מהם גדול ממני, כולם חמושים וכולם מוכנים להרוג, אני מוכן להתערב על כך. מה רצית שאעשה?”
“בסדר, אך מה נעשה עכשיו?”
“צא ותפוס אותם. זה די פשוט. אני תיקנתי את הסמירפלקטורים שלהם, אך עשיתי זאת בשיטה שלי, כך שמקור הכח שלהם יפסיק לפעול לחלוטין בתוך חמש־עשרה אלף ק”מ. כמו כן התקנתי משדר־עוקב בתוך צנרת הג’נר."
הוקינס פזל לעבר פניו המחייכות של וורנדסקי. “טולדו הקדוש!”
“ואל תשתף איש בסוד העניין. רק אתה, אני, וחללית־הסיור־המשטרתית. להם תאזל האנרגיה ולנו יהיה תותח או שניים. הם יספרו לנו היכן נמצא אסטרואיד האורניום. אנו נאתר אותם, ואז נתקשר אל מפקדת המשמר. אנו נסגיר לידיהם שלושה, שים לב – שלושה מבריחי אורניום, צורפן ענק, שלא נראה כמוהו מעולם, וגוש שמן אחד של אורניום, שכמוהו לא נראה מעולם על פני כדור הארץ גם כן. אתה תועלה בדרגה, ואותי יקדמו לתפקיד קבוע על כדור הארץ. בסדר?”
הוקינס היה המום. “בסדר,” צעק. “מייד אגיע לשם.”
הם כמעט התנגשו בספינת החלל לפני שהצליחו להבחין בה באמצעות הנצנוץ הקלוש של קרני השמש המוחזרות.
הוקינס אמר, “האם לא השארת להם מספיק כח לתאורה? לא פגעת בגנרטור החרום שלהם?”
וורנדסקי נבעת. “הם מנסים לחסוך אנרגיה, בתקווה שיחלצו אותם. אני בטוח שכרגע הם משקיעים כל מה שיש להם בקריאות שידור תת־אתריות.”
“אם זה מה שהם עושים,” אמר הוקינס ביובש, “אני לא עוצר אותם.”
“אתה לא?”
“לגמרי לא.”
חללית הסיור חגה והתקרבה אל הספינה הנרדפת. כוחה של זו הלך ואזל, והיא נסחפה דרך החלל במהירות קבועה של כחמשה עשר אלף ק"מ לשעה. הסיירת עקבה אחריה במהירות כמעט זהה, כשהיא מצמצמת את המרחק בהדרגה.
הבעת סלידה התפשטה על פניו של הוקינס. “או, לא!”
“מה קרה?”
“הספינה נפגעה. מטאור. אלהים יודע עד כמה רבים הם בחגורת האסטרואידים.”
כל ההתלהבות פגה מקולו של וורנדסקי. “נפגעה? האם הם התרסקו?”
“יש חור בגודל של פיל. מצטער, וורנדסקי, אך זה לא נראה טוב.”
וורנדסקי עצם את עיניו ובלע את רוקו בקושי. הוא ידע למה התכוון הוקינס.
וורנדסקי תיקן את הספינה באופן לא נכון, בכוונה תחילה, ודבר זה היה עברה חמורה. מוות כתוצאה מעברה כזאת היה רצח.
הוא אמר, “הבט, הוקינס, אתה יודע למה עשיתי מה שעשיתי.”
“אני יודע מה שסיפרת לי, ואעיד על כך אם אדרש. אבל אם הספינה לא עסקה בהברחה…”
הוא לא סיים את המשפט. לא היה טעם בכך.
הם נכנסו אל הספינה המחוצה לבושים בחליפות חלל מלאות. הרוברט ק. הפכה לעיי חרבות מבחוץ ומבפנים. ללא אנרגיה מספקת לא היה לה כל סיכוי להפעיל מסך הגנה, ולו החלש ביותר, כנגד הסלע שפגע בהם. כמו כן, לא היתה כל אפשרות לגלותו בעוד מועד, או להתחמק ממנו אפילו אם נתגלה. הסלע חדר דרך דופן הספינה כאילו היתה רדיד אלומיניום דקיק. הוא מחץ את תא הטייס, הבריח את אוויר הספינה והרג את שלושת האנשים שעל הסיפון.
אחד מאנשי הצוות נמחץ אל הקיר עקב המהלומה, והפך לגוש בשר קפוא. הקברניט ויתר אנשי הצוות שכבו בתנוחות קשיחות, עורם גדוש בקרישי דם, במקומות בהם האוויר הרותח קרע את כלי־הדם.
וורנדסקי, אשר מעולם לא ראה צורה כזאת של מוות בחלל, חש בחילה, אך הצליח להתגבר על הדחף להקיא אל תוך חליפת החלל שלו.
הוא אמר, “בוא ונבדוק את מטען העפרות שבספינה. הוא מוכרח לחיות.” הוא מוכרח, חזר ואמר לעצמו. הוא מוכרח.
הדלת נתלשה מעוצמת ההתנגשות והיה חריץ של סנטימטר בינה לבין המשקוף. הוקינס הרים מעלה את המונה באחז בידו עטויית הכפפה וקרב את חלון הנציץ של המונה אל החריץ.
המונה תקתק כמו מיליון רעשנים.
“אמרתי לך,” אמר וורנדסקי בתחושת רווחה אין־קץ.
התיקון הקלוקל של הספינה לא היה כעת אלא מילוי מחוכם וראוי־לשבח של חובה אזרחית, וההתנגשות במטאור שגרמה למותם של שלושה אנשים היתה סתם תאונה מצערת.
נדרשו שני מטעני הדף כדי לשחרר את הדלת המעוותת, ואז הוארו טונות של סלעים באור פנסיהם.
הוקינס הרים שני גושים בינוניים ותחב אותם בעדינות לאחד מכיסי חליפתו.
“אלה ישמשו כמוצגים,” אמר, “וכדוגמאות.”
“אל תחזיק אותם קרוב לעורך זמן רב מדי,” הזהיר וורנדסקי.
“החליפה תגן עלי עד שאחזור לספינה. הרי אין זה אורניום טהור, אתה יודע.”
“טהור למדי, אני בטוח.”
הוקינס הביט סביבו. “ובכן, העניין ברור. ניתקנו שרשרת הברחה, או אולי רק חלק ממנה. אך מה עכשיו?”
“אסטרואיד האורניום – הו הו!”
“נכון, איפה הוא? היחידים שידעו זאת מתו.”
“חלל!” שוב נפלו פניו של וורנדסקי. ללא האסטרואיד עצמו היו בידיהם רק שלש גוויות וכמה טונות של עפרת אורניום. טובה, אך לא יוצאת דופן. פרושו של דבר היה ציון לשבח, אך לא זאת היתה משאת נפשו. הוא רצה בקידום לתפקיד ארצי קבוע, וזה דרש משהו.
הוא זעק, “בשם אהבת החלל, הצורפן! הוא מסוגל לחיות בריק. הוא חי בריק כל הזמן והוא יודע היכן נמצא האסטרואיד.”
“נכון!” אמר הוקינס בהתלהבות מיידית. “היכן הוא?”
“בחרטום,” קרא וורנדסקי, “הנה, זה הכיוון”
הצורפן בהק לאור פנסיהם. הוא היה בחיים והתנועע.
ליבו של וורנדסקי פעם בקדחתנות מרוב התרגשות. “עלינו להזיזו מכאן, הוקינס.”
“למה?”
“הקול לא יישמע בריק, בחיי החלל! עלינו להעבירו אל הסיירת.”
“בסדר, בסדר."
“הרי לא נוכל להלבישו בחליפת חלל עם משדר רדיו.”
“אמרתי בסדר.”
הם נשאו אותו בעדינות ובזהירות, אצבעותיהם מצופות המתכת אוחזות את המשטח השמנוני כמעט בחיבה.
הוקינס אחז בו כשנטשו את רוברט ק.
הצורפן היה מונח כעת בחדר הבקרה של ספינת הסיור. שני האנשים הסירו את קסדותיהם והוקינס החל לפשוט את חליפתו. וורנדסקי לא יכל להתאפק ולחכות.
הוא אמר, “האם אתה יכול לקרוא את מחשבותינו?” הוא עצר את נשימתו, עד שלבסוף הפיקו שפשופי משטחי האבן צלילים שהצטרפו למלים. בשביל וורנדסקי היה זה הצליל הנעים ביותר שיכול היה להעלות על הדעת באותו רגע.
“כן,” אמר הצורפן והוסיף, “הכל ריקנות. כלום.”
“מה?” אמר הוקינס.
“הוא מתכוון למסע בחלל בעצם הרגע הזה, אני משער. זה עשה עליו רושם, בוודאי.”
הוא דיבר אל הצורפן, כשהוא צועק כל מילה כאילו כדי לעשות את מחשבותיו ברורות יותר. “האנשים שהיו אתך אספו אורניום, עפרה מיוחדת, קרינה, אנרגיה.”
“הם חיפשו אוכל,” ענה קול חלוש ומחוספס.
כמובן! האורניום היווה אוכל עבור הצורפן. היה זה מקור אנרגיה. וורנדסקי אמר, “אתה הראית להם היכן יוכלו להשיג זאת?”
“כן.”
“אני שומע אותו בקושי,” אמר הוקינס.
“משהו לא בסדר איתו,” אמר וורנדסקי בדאגה. הוא צעק שוב, “האם אתה מרגיש בטוב?”
“לא טוב. האוויר אזל. משהו לא בסדר בפנים.”
וורנדסקי מלמל, “הדקומפרסיה הפתאומית לבטח הרסה אותו. הו, אלוהים – הבט, אתה יודע מה אני רוצה. היכן נמצא ביתך? המקום שבו נמצא המזון?”
שני הגברים נאלמו דום, ממתינים לתשובה.
אוזני הצורפן התרוממו אט אט, רעדו ונפלו שוב. “שם,” אמר. “שם.”
“איפה?” צרח וורנדסקי.
“שם.”
הוקינס אמר, “הוא עושה משהו. הוא מצביע לכיוון כלשהו.”
“בטח, רק שאיננו יודעים מהו הכיוון.”
“טוב. מה ציפית שיעשה? שייתן את הקואורדינטות?”
וורנדסקי ענה מיד, “מדוע לא?” הוא פנה שוב אל הצורפן ששכב מכונס על הרצפה. כעת היה חסר תנועה ובחיצוניותו נכרה קהות חושים מבשרת רעות.
וורדנסקי אמר, “הקברניט ידע היכן נמצא מקום האכילה שלך. היו לו מספרים בקשר למקום, לא?” הוא התפלל שהצורפן יבין, שיקרא את מחשבותיו ולא רק יאזין למילים.
“כן,” אמר הצורפן באנחת סלע־כנגד־סלע.
“שלוש קבוצות של ספרות,” אמר וורנדסקי. “היו חייבות להיות שלוש. שלוש קואורדינטות במרחב עם תאריכים צמודים, המציינות שלושה מצבים של האסטרואיד במסלול סביב השמש. מנתונים אלה ניתן לחשב את המסלול ולקבוע את המיקום בכל רגע. ניתן היה אפילו להתחשב בפרטורבציות פלנטריות, באופן גס.”
“כן,” אמר הצורפן בקול נמוך עוד יותר.
“מה הם היו? מה היו המספרים? רשום אותם, הוקינס. הבא פיסת נייר.”
אך הצורפן אמר, “לא יודע, מספרים לא חשוב. מקום אוכל שם.”
הוקינס אמר, “זה ברור. הוא לא היה צריך את הקואורדינטות, לכן לא שם לב אליהן.”
הצורפן אמר, “עוד מעט לא –”. הפסקה ארוכה, ואז לאט, כאילו בחן מילה חדשה ובלתי מוכרת – “חי. עוד מעט –” הפסקה ארוכה עוד יותר – “מת. מה אחרי מוות?”
“חכה,” התחנן וורנדסקי. “אמור לי, האם רשם הקברניט את המספרים באיזה מקום?”
במשך כמה רגעים שררה דממה, והצורפן לא ענה, ואז – כאשר שני הגברים התכופפו כל כך, עד שראשיהם נגעו באבן הגוועת, אמר הצורפן “מה אחרי המוות?”
וורנדסקי צעק, “תשובה אחת. רק אחת! הקברניט היה מוכרח לרשום את המספרים. איפה? איפה?”
הצורפן לחש, “על האסטרואיד.”
ומאז לא דיבר עוד לעולם.
היה זה סלע מת, מת כמו הסלע ממנו נוצר, מת כמו קירות הספינה, מת כמו אדם מת.
וורנדסקי והוקינס קמו ונעצו עיניהם זה בזה בחוסר־ישע.
“אין בזה כל הגיון,” אמר הוקינס. “מדוע היה עליו לרשום את הקואורדינטות על האסטרואיד? זה כמו לנעול מפתח בתוך חדר, שאותו רוצים לפתוח בעזרת אותו מפתח.”
וורנדסקי נענה בראשו. “אוצר של אורניום. התגלית החדשה הגדולה בהיסטוריה, ואיננו יודעים היכן היא.”
ה. סטון דוונפורט התבונן סביבו בתחושה מוזרה של עונג. אפילו כשהיה נינוח, היה בדרך כלל משהו נוקשה בפניו החרושות ובחוטמו המתנשא. הצלקת על לחיו הימנית, שערו השחור, גבותיו המחרידות, גוון עורו הכהה – כל אלה שיוו לו מראה של הסוכן המושלם של המשרד הארצי לחקירות (טי. בי. אי.), וזה היה נכון.
עם זאת, משהו, מעין חיוך מאולץ, נח כעת בין שפתותיו, כאשר התבונן בחדר הגדול, שבו גרמה האפלוליות לשורות סרטי־הספרים להראות כאינסופיות, ואשר היה מלא בערב־רב ומיסתורי של מוצגי מי־יודע־מה ומי־יודע־מהיכן. אי הסדר המוחלט, אוירת ההפרדה, כמעט בידוד מן העולם, שיוו לחדר מראה לא ממשי. אותו מראה לא ממשי היה גם לבעליו.
בעל החדר ישב במין צירוף של כורסא־שולחן, שנשטפו באלומת־האור היחידה שבחדר. הוא הפך באיטיות את גליונות הדוחות הרשמיים, שהחזיק בידו. ידו נשלחה מדי פעם כדי לתקן את משקפיו העבות, שאיימו ליפול בכל רגע מעל הבליטה הבלתי מרשימה לחלוטין, ששמשה לו כחוטם. כרסו עלתה וירדה קלילות בעת שקרא.
היה זה וונדל אורת, דוקטור, אשר, אם ניתן ליחס חשיבות כלשהי לדעת מומחים, היה האקסטראטרולוג הדגול ביותר על פני כדור הארץ. אנשים פנו אליו בכל נושא שמחוץ לתחומי כדור־הארץ, למרות שד"ר אורת עצמו מעולם לא התרחק בימי חייו יותר ממרחק של שעת הליכה אחת מביתו שבקמפוס האוניברסיטה.
הוא הביט במפקח דוונפורט ביראת כבוד. “בחור אינטליגנטי מאוד, אותו וורנדסקי,” אמר.
“מכיוון שהסיק כל זאת מנוכחותו של הצורפן? אמנם כן,” אמר דוונפורט.
“לא, לא, ההסקה היתה עניין פשוט. בלתי נמנעת, בעצם. כל שוטה היה מבחין בכך. אני התכוונתי לעובדה שהצעיר קרא על הניסויים שביצעתי בנוגע לרגישות קרינת־גאמה של סליקונאס־אסטרואידאה.”
“אה, כן,” אמר דוונפורט, “כמובן.” דוקטור אורת היה מומחה לצורפנים. לכן בא דוונפורט להיוועץ בו. היתה לו רק שאלה אחת לדוקטור אורת, שאלה פשוטה, אך דוקטור אורת שרבב את שפתיו המלאות, הניד בראשו המגודל וביקש לראות את כל המסמכים הקשורים בנושא.
בדרך־כלל, דבר כזה לא היה בא בחשבון, אך לאחרונה הביא דוקטור אורת תועלת רבה למדי ל־טי. בי. אי. בפרשת הפעמונים השרים של הירח1 והאליבי הנדיר שנופץ על ידי כוח המשיכה של הירח, והמפקח נכנע.
דוקטור אורת סיים את הקריאה, הניח את הדפים על שולחנו, משך באנחה את זנב חולצתו אל מחוץ לחגורה ההדוקה ושפשף בו את משקפיו. הוא לטש עיניו באור דרך המשקפים כדי לבחון את תוצאות הניקוי, החזירם באי־בטחון אל אפו והניח את ידיו על כרסו, כשאצבעותיו העבות משולבות.
“התואיל לחזור על שאלתך, מפקח?”
דוונפורט אמר בסבלנות, “האם זה נכון, לדעתך, שצורפן ממין וגודל כזה כפי שתואר בדו”ח יכול להתפתח רק על פני עולם עשיר באורניום –"
“חומר רדיואקטיבי,” הפסיקו דוקטור אורת. “תוריום, אולי, אם כי כנראה אורניום.”
“אם כך, תשובתך חיובית?”
“כן.”
“כמה גדול עשוי להיות עולם כזה?”
“בקוטר של שני קילומטר, אולי,” אמר האקסטרטרולוג אחרי הרהור קל. “אולי אף יותר.”
“כמה טונות של אורניום, או נכון יותר, חומר רדיואקטיבי?”
“טריליונים לפחות.”
“האם תסכים לנסח כל זאת בכתב בחוות־דעת חתומה?”
“כמובן.”
“טוב מאוד, דוקטור אורת.” דוונפורט קם, שלח יד אחת אל כובעו ואת השניה אל תיק הדוחות, “זה כל מה שאנו צריכים.”
ידו של דוקטור אורת נעה לעבר הדוחות ונחה עליהם בכבדות. “המתן. כיצד תמצא את האסטרואיד?”
“על ידי חיפושים. נקצה נפח של חלל לכל ספינה שנוכל להשתמש בה. פשוט נחפש.”
“ההוצאות, הזמן, המאמץ! לעולם לא תמצאו אותו.”
“סיכוי של אחת לאלף. אנו עשויים למצוא.”
“סיכוי של אחת למליון. לא תמצאו.”
“איננו יכולים לוותר על האורניום בלי לנסות. לפי חוות דעתך המקצועית הרווח גבוה למדי.”
“אך יש דרך טובה יותר למצוא את האסטרואיד. אני יכול למצוא אותו.”
דוונפורט נעץ באקסטרטרולוג מבט חד ונוקב. למרות מראהו לא היה דוקטור אורת אלא שוטה. היה לו ניסיון רב כגון אלה, לכן היתה אך תקווה קלושה בקולו כאשר אמר, “כיצד תוכל למצוא אותו?”
“ראשית,” אמר דוקטור אורת, “המחיר שלי.”
“המחיר?”
“או השכר, אם אתה מעדיף. כשהממשלה תשיג את האסטרואיד, ייתכן ויימצא שם עוד צורפן גדול. הצורפנים הינם בעלי ערך רב. צורת חיים יחידה עם צורן מוצק ברקמות וצורן נוזלי בתור נוזל גוף. ייתכן ונמצא בהם את התשובה לשאלה, האם האסטרואידים היו פעם חלק מגוף פלנטרי אחד, ולשאלות אחרות… אתה מבין?”
“אתה מתכוון לכך שאתה רוצה לקבל צורפן גדול?”
“גדול וחי. וחינם, כמובן.”
דוונפורט הנהן. “אני בטוח שהממשלה תסכים. עכשיו מה עולה בדעתך?”
דוקטור אורת אמר בשקט, כאילו הוא מסביר את הכל, “התשובה של הצורפן.”
דוונפורט נראה אובד עצות, “איזו תשובה?”
“זו שבדו”ח, מעט לפני שהצורפן מת. וורנדסקי שאל אותו היכן רשם הקברניט את הקואורדינטות, והוא ענה – על האסטרואיד."
הבעה של אכזבה תהומית חלפה בפניו של דוונפורט. “חלל אדיר, דוקטור, אנו יודעים זאת וסקרנו כל פינה שלו. כל פינה אפשרית. אין לזה שום משמעות.”
“שום משמעות, מפקח?”
“שום משמעות חשובה. קרא את הדוח שוב. הצורפן אפילו לא הקשיב לוורנדסקי. הוא חש, שהחיים נוטשים אותו, ותמה על כך. פעמיים שאל, ‘מה אחרי המוות?’ כשהמשיך וורנדסקי לחקור אותו, אמר ‘על האסטרואיד’. ייתכן, שכלל לא שמע את השאלה. הוא ענה על שאלתו שלו. הוא חשב, שאחרי מותו יחזור אל האסטרואיד שלו, אל ביתו, שם ישוב לשכון לבטח. זה הכל.”
דוקטור אורת נענע בראשו. “אתה פיוטי מדי, אתה יודע. אתה מדמיין יותר מדי. זו בעיה מעניינת, והבה נראה אם אין ביכולתך לפתור אותה בעצמך. נניח שדברי הצורפן אכן היו תשובה לשאלתו של וורנדסקי.”
“אפילו היה זה כך.” אמר דוונפורט בחוסר סבלנות, “מה זה יעזור לנו? איזה אסטרואיד? אסטרואיד־האורניום? איננו יכולים למצוא אותו, ולכן איננו יכולים למצוא את הקואורדינטות. אסטרואיד אחר שבו השתמשה רוברט ק. כבסיס בית? גם אותו לא נוכל למצוא.”
“ראה, כיצד אינך תופש את המובן מאליו, מפקח. מדוע אינך שואל את עצמך, מה משמעותו של הביטוי “על האסטרואיד” עבור הצורפן. לא לך או לי, אלא עבור הצורפן.”
דוונפורט קימט את מצחו. “סליחה, דוקטור?”
“אני מדבר ברורות. מה היתה משמעות המילה “אסטרואיד” לגבי הצורפן?”
“הצורפן למד אודות החלל מתוך מדריך אסטרונומיה שנקרא באזניו. אני משער שהספר הסביר מהו אסטרואיד.”
“בדיוק כך,” צהל דוקטור אורת, כשהוא נוגע באצבעו בצד אפו הסולד.
“ומה היה נוסח ההגדרה? אסטרואיד הינו גוף קטן, קטן מהפלנטות, הנע סביב השמש במסלול הנמצא, באופן כללי, בין מסלולי מאדים וצדק. לא כן?”
“אני מניח שכן.”
“ומהי רוברט ק.?”
“כוונתך לספינת־החלל?”
“כך אתה קורא לה,” אמר דוקטור אורת. “הספינה. אך ספר האסטרונומיה היה ספר ישן מאוד. לא היה בו מאום אודות ספינות־חלל. כך אמר אחד מאנשי הצוות. הוא אמר, שהספר פורסם בתקופה שלפני המסע בחלל. אם כך מהי רוברט ק.? האם אין היא גוף קטן, קטן מהפלנטות? וכאשר הצורפן היה בספינה, האם לא נעה סביב השמש במסלול העובר, באופן כללי, בין מסלולי מאדים וצדק?”
“כוונתך, שהצורפן התייחס לספינה פשוט כאל אסטרואיד אחר וכשאמר ‘על האסטרואיד’ התכוון בעצם לומר ‘על הספינה’?”
“בדיוק כך. אמרתי לך שתוכל לפתור את הבעייה בעצמך.”
שום הבעה של שמחה או רווחה לא האירה את פניו הקודרים של המפקח. “זה אינו פתרון, דוקטור.”
ד"ר אורת מצמץ באיטיות, והבעת העונג שבפניו העגולות הפכה רוגעת וילדותית עוד יותר. “וודאי שזה פתרון.”
“כלל וכלל לא. ד”ר אורת, אנו לא ניתחנו זאת בדרכך. אנחנו התעלמנו לגמרי מדברי הצורפן. אך עם זאת, האינך מניח, שסקרנו את רוברט ק.? פרקנו אותה לגורמים, חתיכה אחרי חתיכה. כמעט ופרקנו את חיבורי המעטפת"
“ולא מצאתם דבר?”
“כלום.”
“אולי לא חיפשתם במקום הנכון?”
“חיפשנו בכל מקום.” הוא קם, מתכונן ללכת. “אתה מבין, ד”ר אורת? כאשר גמרנו עם הספינה, לא היתה כל אפשרות שהקואורדינטות קיימות במקום כלשהו עליה."
“שב במקומך, מפקח,” אמר ד"ר אורת בקור רוח. “עדיין אינך מתייחס כראוי לדברי הצורפן. הרי הצורפן למד אנגלית על ידי קליטת מילה פה ומילה שם. הוא לא ידע את מילות־היחס המתאימות. אחדים ממשפטיו שצוטטו מראים זאת. הוא, למשל, אמר ‘כוכב לכת הכי הרבה רחוק’ במקום הכוכב המרוחק ביותר. אתה רואה?”
“נו?”
“מי שאינו יודע לדבר בשפה באופן־שוטף משתמש בניבי שפתו שלו מתורגמים מילה במילה, או שהוא פשוט משתמש במלים זרות לפי משמעותן המילולית. לצורפן לא היתה שפת דיבור משלו, ולכן עמדה בפניו רק האפשרות השניה. אם כך, הבה נהיה מלוליים. הוא לא התכוון על פיסת נייר אלא על הספינה באופן מילולי.”
“ד”ר אורת," אמר דוונפורט בעצב. “כאשר המשרד מחפש, הוא מחפש. לא נמצאו שום רישומים מיסתוריים על הספינה.”
ד"ר אורת נראה מאוכזב. “מפקח יקר, אני עדיין מקווה שתגלה את התשובה. באמת, נתתי לך רמזים כה רבים.”
דוונפורט נשם עמוקות. למרות הקושי, נשאר קולו שלוו “התואיל לספר לי מה עולה בדעתך, דוקטור?”
ד"ר אורת ליטף את כרסו הרכה בידו האחת, והחזיר את משקפיו למקומן.
“האינך מבין, מפקח, שיש מקום אחד על ספינת־חלל, שבו מספרים סודיים הינם בטוחים לחלוטין? היכן אי־אפשר יהיה לגלותם ואפילו יהיו גלויים לעיני כל? היכן יהיו מוגנים אף אם מאות עינים ינעצו בהם? – חוץ מאשר מפני מחפש חרוץ וערמומי, כמובן.”
“היכן? אמור מהו המקום!”
“נו, באותם מקומות שבהם מצויים כבר מספרים ממילא. מספרים רגילים לחלוטין. מספרים חוקיים. מספרים, שאמורים להמצא שם.”
“על מה אתה מדבר?”
“המספר הסידרתי של הספינה, החרוט על גבי גוף הספינה. על הגוף, יש להדגיש זאת. מספר המנוע, מספר גנרטור שדה, מספרים אחרים. כל אחד מהם חרוט על חלק בלתי נפרד מהספינה. על הספינה כדברי הצורפן. על הספינה.”
גבותיו העבות של דוונפורט התרוממו בהבנה פתאומית. “ייתכן שאתה צודק – ואם אכן כך הדבר, אני מקווה שנמצא בשבילך צורפן גדול פי שנים מזה של רוברט ק., אחד כזה שלא רק מדבר, אלא גם שורק.”
הוא שלח ידו חיש מהר אל תיק המסמכים, עלעל בו בחפזה ושלף טופס רשמי של טי. בי. אי. “רשמנו, כמובן, את כל מספרי הזיהוי שמצאנו.” הוא פרש את הטופס. “אם שלושה מאלה מזכירים קואורדינטות…”
“עלינו לצפות לנסיון מסויים להסוות את המספרים,” ציין ד"ר אורת. “ככל הנראה, חלק מהספרות והאותיות הוסף, כדי לשוות למספרי הסדרות מראה אמיתי יותר.”
הוא נטל חרט, והושיט אחד אחר למפקח. במשך דקות ספורות שתקו שני האנשים, כשהם רושמים בחפזון מספרי סדרות, עורכים נסיונות במחיקת ספרות בלתי סבירות.
לבסוף, פלט דוונפורט אנחה שהיתה תערובת של סיפוק ותסכול. “אני תקוע,” הודה. “אני סבור שאתה צודק, המספרים שעל המנוע ועל מכונת החישוב הינם בברור קואורדינטות ותאריכים מוסווים. הם אינם דומים לסדרות הרגילות וקל לגלות את הספרות המזוייפות. זה נותן לנו שניים, אך אני מוכן להשבע שהיתר הינם מספרי זיהוי כשרים לחלוטין. מהם מימצאיך, דוקטור?”
ד"ר אורת הנהן. “אני מסכים. יש לנו עכשיו שתי קואורדינטות, ואנו יודעים היכן נרשמה השלישית.”
“האמנם יודעים אנו? וכיצד –” המפקח וקרא, “כמובן! המספר שעל הספינה עצמה, שאינו רשום כאן משום שהיה על גוף הספינה במקום בו התנגש בה המטאור. חוששני שאתה מאבד את הצורפן שלך, דוקטור.” ואז התבהרו פניו חרושות הקמטים. “איזה אידיוט אני. המספרים אבדו, אך נוכל לקבל אותם ממרכז הרישום הבינכוכבי.”
“חוששני,” אמר אורת, “שעלי להטיל ספק, לפחות בחלק השני של דבריך. ברישום יימצא רק המספר המקורי האמיתי של הספינה, ולא ציון הקואורדינטה המוסווה שביצע הקברניט על ידי שינוי המספר המקורי.”
“דווקא הנקודה המדוייקת על גוף מספינה.” מלמל דוונפורט. “ובגלל צרוף־מקרים זה, עלול האסטרואיד להיות אבוד לנצח. מה התועלת בשתי קואורדינטות ללא השלישית?”
“ובכן,” אמר ד"ר אורת, “יש בהן תועלת רבה מאד ליצור דו־מימדי. אך יצורים בעלי מימדים כמו אלה שלנו,” הוא ליטף את כרסו, “זקוקים לשלישית – ולמזלנו היא נמצאת אצלי בדיוק כאן.”
“במסמכי הטי. בי. אי.? אבל הרי זה עתה בדקנו את רשימת המספרים –”
“הרשימה שלך, מפקח. התיק כולל גם את הדו”ח המקורי של וורנדסקי הצעיר; וכמובן מספר הסדרה של הספינה שנרשם שם הוא אותו מספר מזוייף, שהיה על הדופן בעת הטיסה – לא היה טעם לעורר את סקרנותו של הטכנאי ולתת לו להבחין באי־ההתאמה."
דוונפורט לקח חרט ואת הטופס של וורנדסקי. רגע של חישוב ואז חיוך.
ד"ר אורת התרומם מכסאו וטופף קלילות לעבר הדלת. “אשמח תמיד לראותך, מפקח דוונפורט. אנא בוא שוב בהזדמנות. וזכור, שהממשלה יכולה להשיג את האורניום, אך אני רוצה בדבר החשוב: צורפן ענק אחד, חי ובמצב טוב.”
הוא חייך.
“ורצוי,” אמר דוונפורט, “שישרוק.”
וזה בדיוק מה שעשה כשפסע החוצה.
אחרית דבר
כמובן, יש מילכוד בכתיבת סיפור בלשי. אתה נוטה להתרכז כל כך בעלילה עצמה, עד שאתה מאבד את הכושר להבחין בערכים צדדיים חשובים.
אחרי שהסיפור הופיע לראשונה, קיבלתי כמות נכבדה של מכתבים שהביעו עניין בצורפן; חלקם אף מצאו טעם לפגם בכך שנתתי לו למות כך בדם קר.
לאחר שחזרתי וקראתי את הסיפור, חייב אני להודות בצדקת הקוראים. חטאתי בחוסר־רגישות למותו הפאתטי למדי של הצורפן, כי התרכזתי במילותיו האחרונות והמיסתוריות. אילו הייתי כותב זאת מחדש, מובן שהייתי נוהג ביתר חמימות בטיפולי ביצור המסכן.
אני מתנצל.
ללמדנו שאפילו סופרים מנוסים אינם עושים תמיד את הדבר הנכון, ועלולים להחמיץ דבר מה שנמצא ממש “מתחת לאף”.
-
סיפור שיפורסם באחד הגליונות הקרובים של פנטסיה 2000 ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.