את דיימון נייט פגשנו כבר בגליון הקודם, בסיפורו “בארץ הסתומים.” מערכת פנטסיה 2000 גאה להציג סיפור נוסף מפרי עטו של סופר מחונן זה, אשר הפך, בצעירותו, מקורא נלהב למבקר הספרותי הראשון שהתמחה באופן רציני בספרות המד“ב, ולאחר מכן – לאחד מגדולי הסופרים המאפיינים את “הגל החדש” במד”ב.

“תחנת מפגש קדמית” איננו “עוד סיפור”. זהו סיפורו המעולה ביותר של נייט ונראה לנו שהוא מהווה ציון דרך בספרות המד“ב בעומקו הפסיכולוגי, עוצמתו המהממת, והרעיון ה”פרוע" שמאחוריו.

* * *

הרעם המתכתי העמום הדהד במורד מסדרונותיה המקושתים וחדריה הרבים של התחנה. פול ווסון עמד והקשיב במשך זמן רב לקולות המתגלגלים, ההולכים וגוועים. חללית התחזוקה עזבה את התחנה בדרכה חזרה לכדור־הארץ; הם השאירו אותו לבדו בתחנת המפגש.

תחנת המפגש! השם עצמו הספיק בכדי להפעיל את דמיונו. ווסון ידע, כי שתי התחנות המסלוליות כונו במאה שעברה על ידי המנהלה הבריטית (דאז) של שרותי החלליות – “תחנת בית”, שכן תחנות אלה פיקחו על התעבורה בין כדור־הארץ לבין מושבות־החלל. “תחנת מפגש קדמית” היה כינוי שנועד להביע, כי הן תוכננו במיוחד לצורך קיום מפגשים עם יצורים זרים – יצורים מחוץ למערכת השמש. כעת, תחנת המפגש הקדמית חגה לה כאן, בודדה בחלל – ממתינה למבקר הפוקד אותה אחת לעשרים שנה…

על אדם אחד ויחיד, מתוך הביליונים של מערכת “סול”, הוטלה המשימה לשאת בנטל הנוכחות של היצור שהגיע לביקור. שני הגזעים, על פי מה שווסון הבין בענין זה, היו שונים באופן כה יסודי זה מזה, עד כי כל מפגש ביניהם הכאיב לשני הצדדים. טוב, הוא התנדב למשימה, והוא חשב שיוכל לעמוד בכך. לבד מזאת, הרי מדובר בפיצוי נדיב ביותר.

הוא עמד בכל המבחנים, ובניגוד לציפיותיו שלו עצמו – הוא נבחר. צוות התחזוקה הביא אותו לכאן כגוש בשר דומם, מסומם וכלוא בארגז חתום. הם השאירו אותו במצב זה עד שסיימו לבצע את המוטל עליהם, ואחר כך החזירוהו להכרתו. עתה, הם הסתלקו. הוא נותר לבד.

…אך לא לגמרי לבד.

“ברוך בואך לתחנת מפגש קדמית, סמל ווסון.” אמר קול נעים, “כאן רשת־אלפא שלך, אני נמצאת כאן כדי להגן עליך ולעמוד לרשותך בכל דרך אפשרית. אם יש משהו שאתה רוצה, פשוט אמור לי.”

ווסון הוזהר מראש, אך הוא בכל זאת נדהם מן הגוונים האנושיים של הקול. רשת־אלפא היתה המלה האחרונה בתחום הרובו־מחשבים; אמצעי בטיחות, משרתים אישיים, ספריות, הכל בגוף אחד – שנחן במשהו כה קרוב ל’אישיות' ו’רצון חפשי', עד כי עורר מחלוקות רבות מאד בין המומחים באשר למהותו האמיתית. הרשת היתה נדירה ויקרה ביותר; ווסון לא ראה מעולם רשת כזו קודם לכן.

“תודה רבה”, הוא אמר עתה, אל החלל הריק, “דרך אגב, איך קוראים לך? אני הרי לא אוכל לקרוא לך – הי, רשת אלפא.”

“אחד הקודמים לך כינה אותי דודה נטי.”

ווסון עווה את פניו. השם לא מצא חן בעיניו. “ה’דודה' – זה דוקא בסדר”, אמר, “נניח שאקרא לך ‘דודה ג’ין’, אוקיי? זה היה שמה של דודתי, והקול שלך דומה לשלה.”

“לכבוד יהיה זה לי”, אמר המנגנון הבלתי־נראה בנימוס. “האם היית רוצה לקבל עכשו משקאות קרים? כריכים? קפה?”

“עדין לא”, אמר ווסון.

הוא הסתובב. נראה היה שזה הביא לסיומה של השיחה, עד כמה שהדבר נגע לרשת. זה טוב – טוב שהרשת היתה בנמצא, לצורך חברה, כדי לדבר איתה וכדי שידברו איתך. אך אם היא תהפך פטפטנית…

האזור, שיועד בתחנה למגורי האיש הנוטל חלק ב“פגישה”, היה ארבע־מדורי: חדר־מיטות, חדר־מגורים, חדר אוכל ואמבטיה. חדר המגורים היה נוח ורחב, והאבזר המכני היחידי בו היה לוח־פיקוד גדול על אחד הקירות. החדרים האחרים, שהיו מסודרים כמעין טבעת סביב חדר זה, היו זעירים: מרחב מחיה בדיוק כפי הנדרש, תולדה של תכנון פונקציונלי קפדני. המקום כולו הבהיק בנקיונו, למרות שהיה ריק במשך עשרים השנים האחרונות.

זה החלק הקל של העסק, אמר ווסון לעצמו, בהתכוונו לחודש העומד לחלוף לפני הגעת היצור הזר – אוכל מעולה, בטלה, ובן־שיחה בדמותה של רשת־אלפא. “דודה ג’ין, הייתי רוצה סטייק קטן, בבקשה – מדיום; ויחד אתו גם תפוחי־אדמה חומים, בצלצלים ופטריות, וכמובן – כוס בירה גדולה. הודיעי לי כשכל זה יהיה מוכן”.

“בסדר,” אמר הקול בנעימות. בחדר האוכל החל הטבח האוטומטי לזמזם ולתקתק בחשיבות עצמית. ווסון פסע לעבר הקיר והביט בלוח הפיקוד. פתחי האויר היו סגורים וחתומים היטב, כך הראו המחוונים. האויר זרם בתחנה כסדרו. התחנה נמצאה במסלולה המתוכנן, כשהיא חגה על צידה, יוצרת תחושת כבידה דומה לזו הקיימת על פני כדור־הארץ. הטמפרטורה בחלק זה של התחנה היתה 26 מעלות באופן תמידי.

חלקו השני של הלוח סיפר סיפור אחר לחלוטין: כל השעונים היו חשוכים ושקטים. אגף 2, שהיה גדול פי שמונים ושמונה מאגף 1 (בו נמצא ווסון), לא נכנס עדין לפעולה.

לנגד עיניו של ווסון עמדה תמונה חיה של התחנה, תולדת התמונות והדיאגרמות שראה. כדור אדיר־מימדים, שלתחתיתו דבוקה, כמו פרעוש, הדסקית קטנה של האגף המיועד ליצור האנושי – כאילו הוצמד לתחנה רק לאחר מחשבה שניה. כל נפחו העצום של הכדור, לבד מכוורת קטנה של חדרי האספקה והמיכלים רבי־החשיבות, שרק לאחרונה הוגדל נפחם בהרבה – שמשו למגורי היצור הזר…

הסטייק היה טעים ורך, בדיוק כמו שאהב. “דודה ג’ין,” אמר בפה מלא, “זה טעים מאד”.

“אני שמחה”, אמר הקול, כשגון זעיר של גאוה מהול בו.

ווסון גיחך. “אמרי לי, דודה ג’ין, כבר עברת את התהליך כמה פעמים? האם התקינו אותך יחד עם התחנה?”

“לא הותקנתי יחד עם התחנה,” אמרה דודה ג’ין, “ועד כה סייעתי בשלושה מפגשים”.

“הממ, סיגריה,” אמר ווסון, כשהוא טופח על כיסו. הטבח האוטומטי זמזם לרגע – ומהמקום המיועד לכך נפלטה קופסת סיגריות. ווסון הצית אחת. “בסדר, אז עברת זאת שלוש פעמים. יש לבטח המון דברים, שאת יכולה לספר לי, נכון?”

“כן, כמובן. מה היית רוצה לדעת?”

ווסון העלה ענני־עשן, כשהוא נשען לאחור, עיניו הירוקות כחרכים צרים. “ראשית, הקריאי לי בבקשה את דו"ח פיג’ן – את יודעת, מתוך ‘תקציר ההיסטוריה’. ברצוני לדעת, אם אני באמת זוכר אותו.”

“פרק שניים”, אמר הקול בחגיגיות, “מגע ראשון עם אינטיליגנציה נון־סולרית נעשה על־ידי קומנדר רלף סי. פיג’ן, בראשון ליולי 1984, בזמן חניית־חרום על טיטן. להלן קטע מתוך הדו”ח הרשמי שלו:

"בזמן נסיון להתחקות אחרי שרשי ההפרעות הנפשיות שלנו, גילינו מה שנראה במבט ראשון כמבנה מתכתי עצום בקצהו הרחוק של אחד מרכסי הגבעות. חשנו מצוקה נפשית, ומצבנו הורע ככל שהתקרבנו למבנה. המבנה היה רב־צלעי, ואורכו היה בערך פי 5 יותר מאשר אורך ספינת החלל שלנו – ה’קולון'.

"כמה מהנוכחים הביעו רצון־עז לפרוש, אולם ליטננט אקוף ואני חשנו תחושה מוזרה, כאילו קוראים או מזמינים אותנו פנימה, וזאת בצורה שלא יכלנו להגדירה. למרות שחוסר המנוחה שלנו לא הוקל, החלטנו להכנס פנימה ולשמור על קשר עם שאר הקבוצה, שחזרה לחללית.

“חדרנו אל תוך המבנה המוזר מבעד לפתח בלתי־סימטרי… הטמפרטורה הפנימית היתה 60 מעלות מתחת לאפס, ונראה היה שהאטמוספרה מורכבת בעיקר ממיתן ומאמוניה… בתוך החדר השני המתין לנו היצור הזר. הרגשנו בלחץ אותו ניסיתי לתאר, בדרגה גבוהה הרבה יותר מאשר קודם – אך חשנו גם בתחושת ההזמנה או התחנונים… שמנו לב לכך, שנוזל צהבהב וסמיך נטף מתוך נקבים מסוימים במשטח החיצוני של היצור. למרות שחשתי גועל רב, הצלחתי לאסוף מדגם מן החומר הזה. מאוחר יותר נשלח החומר למעבדה, לשם ביצוע אנליזה…”

“המגע השני נעשה עשר שנים מאוחר יותר על ידי קומנדר קראופורד ממשלחת טיטן…”

“לא, זה מספיק.” אמר ווסון, “רציתי רק את הציטוט מתוך דו"ח פיג’ן”. הוא המשיך לעשן, מהורהר. “זה נראה לי מקוצץ ומצונזר, האין זאת? אין לך, באיזה מקום שהוא במאגרי הזכרון שלך, גירסה ארוכה יותר?”

דממה השתררה לרגע. “לא”, אמרה הדודה ג’ין.

“כשהייתי ילד, זה היה הרבה יותר ארוך.” התלונן ווסון בעצבנות, “קראתי את ‘תקציר ההיסטוריה’ כשהייתי בן 12, ואני זוכר שהיה תאור מפורט של היצור הזר… זאת אומרת, אני זוכר שהיה שם תאור כזה.” הוא חג בכסאו – “הקשיבי, דודה ג’ין – את מין כלב שמירה גדול, האין זאת? יש לך מצלמות ומיקרופונים בכל רחבי התחנה?”

“כן,” אמרה המערכת, כשהיא נשמעת – או שמא הטעהו דמיונו – נעלבת ונפגעת.

“ובכן. מה בקשר לאגף 2 – לבטח יש לך מצלמות גם שם, האין זאת?”

“כן.”

“טוב מאד, אם כן את יכולה לומר לי בוודאי כיצד נראה היצור הזר!”

דומיה כבדה השתררה. “אני מצטערת, אינני יכולה לומר לך זאת.” אמרה דודה ג’ין.

“לא,” אמר ווסון, “לא חשבתי שתוכלי. לבטח יש לך הוראות שלא לעשות כן – אני מתאר לעצמי, שזה מאותה סיבה שספרי ההיסטוריה קוצצו בזמן מן הזמנים. מה יכולה להיות הסיבה לכך? האם יש לך איזה רעיון, דודה ג’ין?”

דומיה נוספת. “כן,” הודה הקול.

“נו?”

“אני מצטערת, אינני יכולה…”

“לומר לך זאת.” חזר ווסון יחד אתה. “בסדר גמור, לפחות אנו יודעים היכן אנו עומדים.”

“כן, סרג’נט. אתה רוצה קצת לפתן?”

“לא צריך לפתן. עוד דבר אחד – מה קורה לאיש שבתחנה, זה שנמצא בפגישה, אחרי שהוא גומר את המשמרת שלו?”

“מעלים אותם למעמד 7, הם זוכים לזמן פנוי בלתי מוגבל, מתנות בשווי של שבעת אלפים סטלורים ובנוסף לכך דיור חינם כמו למעמד 1…”

“כן, אני יודע על כל אלה,” אמר ווסון, מלקק את שפתיו היבשות, “אבל מה שאני רוצה לדעת זה איזו צורה היתה לאלה שסיימו משמרת כאן וחזרו לכדור־הארץ?”

“צורה אנושית רגילה,” אמר הקול בבהירות, “מדוע אתה שואל, סרג’נט?”

ווסון עשה תנועה של אי־רצון; “משהו שנזכרתי בו, מאחד השיעורים באקדמיה. אינני יכול למחקו מזכרוני. אני יודע, שיש לזה קשר כלשהו לתחנה. רק קטע ממשפט – ‘עיוור כעטלף עטור זיפים לבנים’. האם זה עשוי להיות תאור של היצור הזר… או של איש התחנה, כאשר באו להוציאו מכאן?”

דודה ג’ין לא ענתה, שקט מוזר שרר. “בסדר, אחסוך לך את הטירחה,” אמר ווסון, “את מצטערת בוודאי, כי אינך יכולה לומר לי זאת.”

“אני אכן מצטערת,” אמרה המכונה בכנות.

הדודה ג’ין היתה בת־לוויה לדוגמא. היתה לה ספרית תקליטים של אלפי שעות מוסיקה, היו לה סרטים להראות לו, וספרים המודפסים במיקרופילם, אותם יכול היה לקרוא על המסך בחדר המגורים, או אם העדיף – יכול היה לבקש שהספרים יוקראו באוזניו. היא שלטה על שלשת הטלסקופים של התחנה, ועל פי בקשתו היתה מראה לו את כדור־הארץ, את הירח או את תחנת־המוצא.

שידורי חדשות לא יכול היה לשמוע. הדודה ג’ין היתה מפעילה את הרדיו בחוסר רצון מודגש, כאשר ביקש זאת – וכאשר הופעל המכשיר לא נשמע דבר, פרט לרעש סטאטי. היעדר שידורי רדיו היה הדבר שהעיק על ווסון ביותר ככל שחלף הזמן. הייתה זו הידיעה, שדממת־קשר הוטלה על כל החלליות שבמערכת, על התחנות המסלוליות וגם על המשדרים הבין־פלנטריים. היתה זו הגבלה עצומה, כמעט משתקת. ניתן היה להעביר מעט מידע ע"י פוטופונים לטווחים קצרים יחסית, אך מרבית הפיקוח והשליטה על התנועה בחלל לא יכול היה להתנהל ללא קשר רדיו.

הפגישה העתידית הזו עם היצור הזר היתה דבר כה עדין, עד שאפילו קולו של שידור – כאן, הרחק מכל מקום, במקום שהארץ היתה רק עיגול זעיר בגודל כפול מן הירח – יכול היה להפריע לה.

הפגישה היתה כה יקרת־ערך, עד כי ניתן היה להציב בתחנה רק אדם אחד, כאשר נמצא שם היצור הזר, וכדי להעניק לאדם את החברה ההכרחית, על מנת לשמור על שפיות דעתו – הם נאלצו להתקין את רשת אלפא…

“דודה ג’ין?”

"הקול נענה במהירות, “כן, פול.”

“המצוקה הזו, שהספרים מספרים אודותיה – אין לך לבטח כל מושג מהי, נכון?”

“נכון, פול.”

“אז אמרי נא לי – למה הם צריכים כאן אדם? למה אינם יכולים להסתפק בך בלבד?”

דממה. “אינני יודעת, פול.” קולה נשמע ספקני מעט ומהסס.

הוא התרומם מהספה שבחדר־המגורים, ופסע הלוך בחוסר־מנוחה. “בואי, נסתכל בארץ.” אמר למכונה הדוממת. בצייתנות, התעורר מסך הבקרה לחיים, על פניו נראה כדור־הארץ, מרוחק מרחק עצום, כחול ומבהיק כיהלום. “סגרי זאת!” ציווה בפראות – הלוח החשיך.

“קצת מוסיקה?” שאל הקול, והתחיל מנגן מנגינה רכה עוד לפני שנתקבלה תשובה.

“לא,” אמר ווסון. המוסיקה פסקה.

ידיו של ווסון רעדו. היתה לו הרגשה של תסכול וחוסר מוצא.

החליפה המותאמת לו היתה בארון שליד פתח האויר. ווסון כבר היה באגף שמעליו, מקום מגורי היצור הזר; פעם או פעמיים. לא היה מאום שם למעלה, רק אפלה וצינה. אך הוא היה חייב לצאת מכלוב־ארנבות זה שלו. הוא הוציא את החליפה.

“פול,” אמרה דודה ג’ין בדאגה, “האם אתה עצבני?”

“כן, מאד.” נחר לעברה.

“אז אל תכנס לאגף 2”, אמרה דודה ג’ין.

“אל תגידי לי מה לעשות, קופסת פח שכמותך!” נבח ווסון ברוגז פתאומי. הוא רכס את חלקה הקדמי של החליפה.

דודה ג’ין היתה שקטה.

פתח־האויר, אשר פנה למעבר אנכי, שרוחבו מספיק בקושי למעברו של אדם אחד, היה אפשרות המעבר היחידה לאגף 2. פתח זה היה פתח היציאה היחידי מאגף 1, דרכו הוכנס – ודרכו גם יצא בתום המפגש, להצטרף אל חללית האספקה. כעת עבר ווסון דרכו.

ב’קוטב הצפוני' של הכדור, היה פתח־איוורור נוסף. פתח זה היה עצום בממדיו, וניתן היה להעביר דרכו חללית משא בין־כוכבית. אך לא היה זה עסקו של אף אחד – אף בן־אנוש.

לאור מנורת הקסדה של ווסון, נראה החלל המרכזי העצום של התחנה כחור שחור, אשר שיקף פה ושם מעט מן האור שהוטל לתוכו. הקירות הבהיקו מכפור. באגף 2 לא הותקן עדיין הלחץ. המתכת צלצלה בקול צונן כאשר דרך עליה ברגליו הכבדות. הריקנות העצומה של האולם הודגשה ע"י החשכה והקור. לבד, אמרו צעדיו, לבד…

הוא צעד כבר כשלושים מטר במעלה הגשרון הצר, שהוביל פנימה, כשהחל חש תחושה הולכת וגוברת של חרדה. למרות רצונו, עצר ווסון על עומדו, ונפנה לאחור באורח מגושם, גבו כנגד הקיר. התמיכה שהעניק לו הקיר האיתן לא הספיקה. הגשרון החל להנודד תחת רגליו ואיים להפילו מטה, לתהום החשוכה.

ווסון זיהה הרגשת יובש זאת, הטעם המתכתי בתחתית לשונו – היה זה פחד.

המחשבה חלפה במוחו כברק – הם רוצים שאפחד. אך מדוע? לפחד מפני מה?

באותה פתאומיות מצא גם את התשובה. הלחץ חסר־השם התגבר, כמו אגרוף־ענקים שנקמץ סביבו. ווסון חש באימה במשהו, שהיה כה עצום, עד כי לא היו לו גבולות כלל, משהו ההולך ויורד, באיטיות חלקה, אינסופית, נוראה…

החודש הראשון שלו תם – היצור הזר הגיע.

ווסון נפנה לאחוריו, פיו פעור והוא נושם ונושף. נראה היה כאילו המבנה האדיר של התחנה שמסביבו הצטמק עד לממדי חדר רגיל… ווסון הצטמק יחד איתו, כך שהוא נראה בעיני עצמו כחרק זעיר המגשש דרכו בבהלה עצומה, מחפש מקום בטוח יותר לנוח בו.

ומאחוריו, כאשר רץ חזרה, רעמה התחנה.

בחדרים הדוממים היו כל האורות מעוממים. ווסון שכב בשקט, מביט בתקרה. דמיונו פעל בקדחתנות, יוצר דמות משתנה, מתחלפת של היצור – ענקי, אפלולי, מאיים וחסר־צורה.

הזיעה הצטברה בטיפות גדולות על מצחו. הוא לטש עיניו, ללא יכולת להזיזן.

“זו היתה הסיבה, בגללה לא רצית שאעלה למעלה, הא, דודה ג’ין?”

“כן. העצבנות מהוה את האות הראשון. אך אתה נתת לי הוראה ישירה, פול.”

“אני יודע זאת,” אמר במעורפל, עיניו עדיין לטושות לתקרה. “משהו מצחיק אותי… דודה ג’ין?”

”כן, פול?"

“את לא תאמרי לי איך הוא נראה, נכון?”

“לא, פול.”

“אינני רוצה לדעת. אלוהים, אינני רוצה לדעת… דבר מצחיק, דודה ג’ין, חלק ממני הוא פשוט דיסה נוזלית. אני מפחד כל כך, אני פשוט הפכתי למקפא…”

“אני יודעת,” אמר הקול ברכות.

“וחלק אחר ממני הוא באמת קריר ואדיש, כאילו כלום לא קרה לו. שגעון – הדברים האלה שעליהם חושבים, את יודעת?”

“איזה דברים, פול?”

הוא ניסה לצחוק. “נזכרתי במסיבת ילדים, אליה הלכתי לפני עשרים… עשרים וחמש שנה. הייתי אז, בואי נראה – הייתי אז בן תשע. אני זוכר זאת, כי היה זה באותה שנה בה נפטר אבי. חיינו אז בדאלס, בקארואן שכור, ובשכנות לנו גרה משפחה עם קבוצת ילדים ג’ינג’יים. הם ערכו תמיד מסיבות. איש לא חיבבם במיוחד, אך כולם הלכו לשם.”

“ספר לי אודות המסיבה, פול.”

הוא נע בחוסר־מנוחה על גבי הספה. “מסיבה זו – היתה זו מסיבה לכבוד ‘ליל כל הקדושים’. אני זוכר, שהילדות לבשו תלבושות שחורות וכתומות, והילדים לבשו תלבושות של רוחות רפאים. הייתי הילד הצעיר ביותר שם, והרגשתי קצת כאילו לא השתייכתי למקום. לפתע, קפץ אחד מן הג’ינג’ים, עטור במסיכה של גולגולת על פניו, וצוח, “בואו, קדימה, להתכונן למשחק מחבואים.” ואז, הוא תפס אותי, ואמר – “אתה תחפש!” – לפני שהספקתי להניד עפעף דחף אותי לתוך ארון חשוך, סגר את הדלת ונעל אותה..”

הוא הרטיב את שפתיו, "ואז – את יודעת, שם באפילה – חשתי במשהו שפגע בפני. את יודעת, משהו צונן ולח, כמו משהו שמת…

“אני פשוט הצטנפתי על ריצפת הארון, ממתין לכך, שהדבר יגע בי שנית… את יודעת – הדבר ההוא, קר ומחוספס, תלוי שם למעלה. יודעת את מה זה היה? – כפפת בד, מלאה בקרח ובגרגרי־חול. בדיחה. היתה זו אחת הבדיחות אותן לא אשכח לעולם… דודה ג’ין?”

“כן, פול?”

“הי, אני בטוח, שאתן – רשתות אלפא – משמשות יופי של פסיכיאטרים, הא? אני יכול לשבת כאן ולספר לך כל דבר, בגלל שאת רק מכונה – נכון?”

“נכון, פול.” אמרה הרשת, כשנימת צער בקולה.

“דודה ג’ין, דודה ג’ין… אין טעם לנסות ולרמות את עצמי, אני יכול להרגיש את הדבר ההוא שם למעלה, רק שני מטרים מכאן.”

“אני יודעת, שאתה יכול, פול.”

“אינני מסוגל לעמוד בכך, דודה ג’ין.”

“אתה מסוגל – אם תחשוב שאתה מסוגל, פול.”

הוא התפתל על הספה. “זה… מזוהם, זה קר ודביק. אלוהים, האם זה יימשך כך חמישה חדשים? אינני מסוגל, זה יהרוג אותי, דודה ג’ין!”

רעם נוסף נשמע, מתגלגל בכל חלקי התחנה. “מה זה?” התנשם ווסון, “החללית השניה ממריאה?”

“כן. עתה הוא לבדו, בדיוק כמוך.”

“לא בדיוק כמוני. הוא לבטח לא מרגיש מה שאני חש. דודה ג’ין, אין לך מושג…”

שם, למעלה – מרוחק ממנו מטרים ספורים של חיץ־מתכת, רבץ גופו העצום, המפלצתי, של היצור הזר. ווסון חש, כאילו משקלו של היצור מונח כנטל כבד ומעיק על חזהו.

במשך רוב ימי בגרותו היה ווסון איש־חלל. הוא ידע, שאם תחנה מסלולית תתמוטט אי־פעם, הרי חלקה התחתון לא יתרסק לרסיסים, אלא ייזרק לחלל מכח המהירות הזויתית של התחנה. המועקה בחזהו לא נבעה מהאימה שהטילו המבנים הפלנטריים השונים, כולל זה שבו נמצא כעת, אשר נראו תמיד, כאילו איימו להתמוטט – היה זה משהו אחר, שונה לחלוטין, שלא ניתן היה לעמוד נגדו.

היה זה ריח הסכנה – תלוי, בלתי נראה לעין, שם למעלה באפילה, ממתין, צונן וכבד. היה זה חלום הבלהות הפרטי שלו, החוזר ונשנה מאז ימי־ילדותו – הצורה הלא־מציאותית, חסרת כל צורה וצבע, שהמשיכה ליפול באיום לעבר פניו. היה זה גור־הכלבים המת, אותו משה באותו קיץ, בדקוטה – – פרוה רטובה, ראש שמוט, קר, קר, קר – –

במאמץ רב הסתובב ווסון על הספה, והתרומם על זרוע אחת. הלחץ היה כמו צינה עקשנית, הרבוצה על גולגלתו. דומה היה, כאילו התנודד החדר והסתובב סביבו במעגלים איטיים.

ווסון חש כיצד שרירי לסתו מתעוותים במאמץ, כאשר כרע על ברכיו, והוא החל מזדקף. גבו ורגליו נמתחו. פיו היה פעור לרווחה עד כדי כאב. הוא צעד קדימה צעד אחד, ואחריו עוד אחד – – כל צעד היה כרוך במאמץ עצום, ופלגי זיעה החלו זורמים במורד גופו.

צידו הימני של לוח־הפיקוד, הצד שהיה חשוך קודם לכן, היה מואר עתה. הלחץ באגף 2, על פי השעונים, היה כ־1.3 אטמוספרות. מד הלחץ של פתח־האיורור הראה עתה על לחץ גבוה יותר של חמצן וארגון – היה זה אמצעי זהירות מפני זיהום האויר באגף 1 על ידי האטמוספרה הזרה; אך פרוש הדבר היה גם, שפתח האיורור לא ניתן יותר להיפתח משום כיוון.

“תני לראות את הארץ,” התנשם ווסון.

המסך נדלק, והוא נעץ בו את עיניו. “הדרך למטה ארוכה מאוד,” אמר. דרך ארוכה, ארוכה מאד – – עשר שנים חסרות־דמות בילה כטכנאי־שרות בתחנת־בית. לפני כן, רצה להיות טייס־חלל, אך בשנים הראשונות של הקורס נכשל – לא הצליח בבחינות המתימטיקה. אך מעולם לא העלה בדעתו לחזור לכדור־הארץ.

“דודה ג’ין, דודה ג’ין, זה יפהפה!” מלמל.

שם למטה, ידע ווסון, שרר אביב. ובמקומות מסוימים שם, נסוג קצה האפלה, הפציע שחר כחלחל – כמו אור יום שנלכד באבן יקרה. שחר אפוף עשן וערפל, שחר של דממה והבטחה. שם למטה, במרחק עצום, פתחה נקודה זעירה בדמות אשה את הדלת המיקרוסקופית שלה, כדי להקשיב לשירתו של אטום בדמות ציפור. אבוד, אבוד, ארוז בצמר כותנה, כמו שיקופית של מיקרוסקופ; שחר אביבי אחד על פני הארץ.

במרחק קילומטרים שחורים ורבים למעלה, כה רחוק עד כי 60 אלף כדורי־ארץ יכלו לעמוד אחד על גבי משנהו וליצור עמוד, שעל ראשו יכול היה ווסון להימצא, צעד ווסון במעגל אינסופי. עם זאת, עד כמה שהתהום היתה עמוקה, לא היו כל אלה – הארץ, הירח, התחנות־המסלוליות, החלליות, כן – אפילו השמש וכל שאר כוכבי הלכת שלה; כל אלה לא היו אלא קמצוץ קטנטן בתוך החלל. גרגר אבק, שניתן לתופסו בין אצבע לאגודל.

מעבר להם – שם היתה התהום האמיתית. בלילה העמוק הבהבו הגלקסיות בזהרן העמום, נוקבות באורן את המרחק העצום אותו אפשר היה לבטא רק במספר חסר־משמעות, בזעקת־בעתה המסתיימת בעשרות ובמאות אפסים 000,000,…

כשהם זוחלים ונלחמים, נעזרים באנרגיות עצומות מדי לגביהם, הגיעו בני־האדם עד אורנוס. אך גם אם היה בנמצא אדם כה “גבוה”, שיכול היה לשכב, כשמגפיו נצלים בשמש – וראשו קופא על גבי פלוטו – בכל זאת היה הוא נמוך מדי ביחס לריקנות העצומה. כאן, על גבי פלוטו, היתה הנקודה המרוחקת ביותר של האימפריה האנושית. כאן היא נפגשה עם “היקום התיכון”, כאן – ורק כאן, התקרבו שני העולמות עד כדי אפשרות מגע. שלנו – ושלהם.

בתחתית לוח־הפיקוד דלקו השעונים באור דק, המחוונים הרגישים רטטו קלות.

עמוק, לתוך המיכלים, טיפטף הנוזל הזהוב… “על אף שחשתי גועל רב, הצלחתי לאסוף מדגם של החומר הזה, ומאוחר יותר הוא נשלח לביצוע אנליזה…”

נוזל, צונן כמו החלל, מטפטף במורד הקירות החלקים של השפופרות, יוצר שלוליות קטנות בחושך, זורח בזוהר של זהב, חי למחצה. תמיסת־פלא זהובה. טיפה אחת של הנוזל המרוכז הזה מסוגלת לעצור את גלגלי הזמן למשך עשרים שנה – היא תשמור על עורקיך מפני הסתיידות, על שריריך מהתכווצות, על עיניך מהתקהות, על שערך מנשירה, על מוחך מסניליות.

אלה היו תוצאות האנליזה, שנערכה למדגם של פיג’ן. זה היה הרקע לכל ההיסטוריה המטורפת של “תחנת הסחר עם הזרים” – בראשונה, בקתה על טיטאן, ואחר כך, כאשר נלמדה הבעיה ביתר קפדנות – “תחנת מפגש קדמית”.

אחת לעשרים שנה היה יצור זה יורד מטה מאי־שם, רובץ בכלוב הזעיר הזה, שהוכן עבורו, והופך אותנו לעשירים – מעבר לכל דמיון אפשרי – עשירים בחיים… ועדין איננו יודעים מדוע.

מעליו – ווסון דימה, שהוא מסוגל לראות גוף עצום זה רבוץ בחשיכה הצוננת; הנפח הרב מסתובב בפאסיביות יחד עם סיבוב התחנה, נוטף זהב קר לתוך שפתי השפופרות – טיף, טיף…

ווסון אחז את ראשו; הלחץ הפנימי היקשה על יכולתו לחשוב. הוא חש כאילו עומדת גולגלתו להתפוצץ לרסיסים. “דודה ג’ין,” קרא.

“כן, פול,” השיב הקול האדיב, המנחם; כמו אחות – האחות העומדת ליד מיטתך כאשר נגרמים לך כאבים נוראיים, אך הכרחיים.

“דודה ג’ין, האם את יודעת, מדוע הם חוזרים ושבים לכאן?”

“לא! זוהי תעלומה,” השיבה המכונה.

ווסון הנהן בראשו. “היה לי,” אמר, “ראיון עם גאואר, לפני שעזבתי את תחנת־הבית. את מכירה את גאואר – יו”ר המחלקה לעניני היקום החיצון. הוא הגיע במיוחד כדי להיפגש עמי."

“כן?” עודדה אותו דודה ג’ין.

“הוא אמר לי: ‘ווסון, אתה חייב לגלות. אתה חייב לגלות האם יכולים אנו לסמוך על כך, שהם ימשיכו באספקה; אתה יודע, אנחנו מונים כיום חמישים מליון איש יותר מאשר בזמן בו נולדת. אנו זקוקים ליותר חומר, ואנו חייבים לדעת אם נוכל לסמוך עליהם. שכן היודע אתה מה יקרה אם תופסק האספקה?’ – האם את יודעת, דודה ג’ין?”

“זו תהיה” אמר הקול ברטט, “שואה”.

“זה נכון,” אמר ווסון בקדרות, "כך יהיה; וכך גם אמר גאואר – ‘מה יקרה אם חלליות המשא יפסיקו את התעבורה מבסיס־הירח? הרי’, אמר, 'אלפי אנשים ימותו שם ברעב או יחנקו בהיעדר אטמוספירה. כך גם אצלנו – אם תיפסק זרימתה של ‘תמיסת הארכת החיים’, הוא המשיך והסביר לי, ‘אחד מכל עשרים מבוגרים במשפחת בני־האדם, שבמערכת סול, אמור לקבל זריקה בשנה זו. מתוכם, כמעט עשרים וחמישה אחוזים הם בני מאה וחמישים או יותר. מקרי המוות בקרב קבוצה זו, בשנה הראשונה, יהיו לפחות פי שלושה יותר ממה שצופים לוחות החישוב שלנו’. ווסון הרים את פניו המעונות. “אני בן שלושים וארבע, יודעת את? – וגאואר זה גרם לי להרגיש כתינוק בן יומו.”

דודה ג’ין השמיעה צליל אוהד.

“טיפ, טיפ,” אמר ווסון בהיסטריה. מחוגי האינדיקטורים המוזהבים היו כעת גבוהים במעט יותר – כחוט השערה. “מידי עשרים שנה זקוקים אנו לחומר רב יותר, ולכן מישהו כמוני חייב לעלות לכאן ולסבול את העסק הזה במשך חמישה חדשים מחורבנים. ומישהו מהם חייב לבוא לכאן, ולטפטף. למה, דודה ג’ין? מה זה משנה להם, אם יהיו חיינו ארוכים או קצרים? מדוע הם ממשיכים בענין – שבים כל עשרים שנה? מה הם לוקחים מכאן?”

אך לשאלות אלה לא היתה תשובה בפי הדודה ג’ין.

כל אותו יום, וגם בימים שלאחר מכן, דלקו האורות במסדרון ההיקפי של אגף 1 באור צונן ויציב. ציפוי הרצפה הקשה והאפור של המסדרון היה חרוש באופן בולט עוד לפני שכף רגלו של ווסון דרכה שם, עדות למעשיהם של קודמיו; זו היתה מטרת קיומו העיקרית של המסדרון – כמו הגלגל המסתובב שבכלובי ארנבות־המעבדה; ווסון פסע בו ללא הפוגה. אדם, היושב בשקט ללא תנועה ובראשו לחץ־תופת זה, עלול לצאת מדעתו. וכך, היה ווסון גורר את רגליו לאורך קילומטרים רבים, במשך כל אותו יום ובכל הימים שלאחר מכן – עד אשר היה צונח כפגר על מיטתו להפוגת־שינה טרופה.

ווסון גם דיבר לפעמים – אל עצמו, או לפעמים אל רשת אלפא הקשובה. לא תמיד ברור היה אל מי דיבר. “אזוב על הסלע,” מלמל, כשהוא גורר את רגליו, “אמרתי לו, לא הייתי נותן אפילו פרוטה שחוקה בעבור הצדף הזה… אבני־חצץ קטנות יש שם, בכל מיני צבעים”. הוא המשיך לגרור את רגליו במשך זמן מה, בדומיה, ואז לפתע: “אני לא מצליח להבין, למה הם לא נתנו לי חתול!”

דודה ג’ין לא הגיבה. אחרי רגע, המשיך ווסון: “כמעט לכל אחד בבית יש חתול, לכל הרוחות, או דג זהב או משהו. את בסדר גמור, דודה ג’ין, אבל איני יכול לראות אותך. אלוהים, מדוע לא שלחו, מדוע לא שלחו לגבר הזה איזו אישה, שתשמש לו לחברה? זאת אומרת, אלוהים, אף פעם לא סבלתי חתולים!” ווסון נכנס לחדר־השינה, ובפיזור־דעת הלם באגרופו החבול במקום מסוים, מוכתם בדם, שעל הקיר.

“אבל, אפילו חתול יכול היה להיות משהו.” אמר.

דודה ג’ין שמרה על שתיקה.

“אל תעמידי פנים, כאילו רגשותיך הארורים נפגעו, אני מכיר אותך, את בסך הכל מכונה ארורה,” אמר, ואחר הוסיף: “הקשיבי, דודה ג’ין, אני זוכר חבילת קורנפלקס, ועליה ציור של קאובוי וסוס. לא היה מקום רב על הדפנות, ולכן מה שניתן היה לראות היה רק הפנים שלהם. זה תמיד הצחיק אותי, לראות עד כמה הם היו דומים האחד למשנהו – שתי אוזניים למעלה ובלורית במרכז. שתי עיניים, אף, פה – ושיניים בתוכו. חשבתי לעצמי, אנחנו מעין דודנים רחוקים, האין זאת, אנחנו והסוסים? אז בהשואה לדבר הזה, שנמצא שמעלה, אנחנו אחים – מבינה את?”

“כן,” אמרה דודה ג’ין בשקט.

“לכן אני ממשיך ושואל את עצמי, למה לא יכלו לשלוח לכאן סוס או חתול – במקום בן־אדם? אך אני מתאר לעצמי, שהתשובה היא – מפני שרק אדם יכול לשאת את הסבל אותו אני סובל כעת, הו אלוהים, רק בן אדם, נכון?”

“נכון,” נימה של צער עמוק נשמעה בקולה של דודה ג’ין.

ווסון עצר בפתח חדר־השינה; רעד אחז בו, והוא שלח ידו לקיר כדי לייצב את עצמו. “דודה ג’ין,” אמר בקול נמוך וברור, “את מצלמת אותו שם למעלה, נכון?”

“כן, פול.”

“ואת מצלמת גם אותי. ואחר כך מה קורה? אחרי שכל זה נגמר, מי מביט בתמונות?”

“אינני יודעת,”

“אינך יודעת. גם אין זה משנה כלל – מי שמביט בתמונות ממילא לא מבין דבר נכון? אנו חייבים לגלות למה, למה, למה… ואנו איננו מגלים, האין זאת?”

“לא, איננו מגלים.”

“האם אין הם מעלים בדעתם, שהאדם הנוטל חלק במפגש יכול היה לגלות את הסיבה, אילו היה באפשרותו לראות את היצור? משהו, שאחרים לא יכולים? האין זה נשמע הגיוני?”

“זה אינו נמצא בשליטתי.”

הוא צחק צחוק כבוש. “זה מצחיק. הו, זה מצחיק מאד.” הוא גחך לעצמו, והחל לפסוע במעגל אינסופי סביב החדר.

“כן, זה מצחיק,” אמרה דודה ג’ין.

ווסון נכנס לחדר־המגורים, התיישב מול לוח־הפיקוד והחל הולם במסכו הקר באגרופים קמוצים. “מה את, לעזאזל? מין מפלצת או, או משהו? האם לא זורם בעורקיך דם, לכל הרוחות, או שמן, או משהו?”

“בבקשה, פול – –”

“האינך מבינה, כל מה שאני רוצה לדעת – האם הם יכולים לדבר? האם יכולים הם לספר מה קרה, לאחר תום המשמרת?”

“…לא, פול.”

הוא הזדקף, מייצב עצמו בעזרת לוח־הפיקוד. “הם לא יכולים? לא, תארתי לי זאת. היודעת את מדוע?”

“לא.”

“שם למעלה,” אמר ווסון במעורפל, “איזוב על הסלע.”

“פול, מה?” נזדעקה המכונה.

“אנחנו משתנים,” אמר ווסון, ויצא מן החדר בהילוך כושל. “גורמים לנו להשתנות. כמו פיסת ברזל ליד מגנט. אינך יכול למנוע זאת. את – – את בלתי־מגנטית, אני מתאר לעצמי. זה פשוט עובר דרכך, הא, דודה ג’ין? לא גורם לך להשתנות. את נשארת כאן, בלתי מושפעת, ממתינה לבא בתור.”

“כן, נכון,” אמרה הדודה.

ווסון נעצר. “לכן,” אמר בלהט, “את יכולה לספר לי מה את רואה למעלה, האין זאת, דודה ג’ין?”

“לא – – כן – זה אסור!”

“הקשיבי, דודה ג’ין, כולנו נמות, אלא אם נגלה, מה מריץ את היצורים הללו! זכרי זאת.” ווסון נשען על קיר המסדרון, מבטו נעוץ בתקרה, שמעברה השני נמצא היצור. “הוא מתהפך עכשו – לכוון ההפוך, נכון?”

“נכון.”

“נו, ומה עוד הוא עושה? קדימה, דודה ג’ין!”

הפסקה. “הוא מניע את ה…”

“את מה?”

“אינני יודעת את המילים,” אמרה המכונה בנימה של חוסר־ישע.

“אלוהים, אלוהים,” אמר ווסון, אוחז ראשו בידיו, “כמובן שאין בנמצא מילים, אשר יבטאו זאת.” הוא רץ לתוך חדר־המגורים, אחז בלוח־הפיקוד ולטש עיניו במסך הריק. הוא חבט במתכת באגרופו. “את חייבת להראות לי, דודה ג’ין, קדימה, הראי לי, הראי לי!”

“אסור לי,” אמרה דודה ג’ין במחאה.

“למרות זאת את חייבת לעשות זאת – או שכולנו נמות, דודה ג’ין. מיליונים מאתנו, ביליונים, והכל באשמתך. את מבינה זאת – באשמתך, דודה ג’ין!”

“בבקשה,” אמר הקול. השתררה דממה. המסך היבהב ונעור לחיים למשך הרף־עין בלבד. ווסון הספיק לראות דבר־מה כבד ומסיבי, אך שקוף למחצה, כמו חרק ענקי, תערובת של אברים חסרי שם, מחושים דמויי שוט, ציפורניים, כנפיים…

הוא אחז שוב בלוח־הפיקוד.

“האם זה היה בסדר?” שאלה דודה ג’ין.

“כמובן! מה זה עולה בדעתך, שאני אמות מהצצה בלבד? החזירי את התמונה, דודה ג’ין, החזירי את התמונה!”

המסך נדלק שנית. ווסון לטש בו את עיניו במשך זמן־רב. הוא מלמל משהו סתום.

“מה?” שאלה דודה ג’ין.

“חי אהובתי, הנני מתעב אותך”, אמר ווסון, כשהוא ממשיך ללטוש עיניים. אחרי רגע ארוך התעשת והסתובב. דמותו של היצור הזר נשארה טבועה במוחו כשחזר לסיבוביו האינסופיים במסדרון. הוא לא הופתע לגלות, שהיצור הזכיר לו את היצורים הזוחלים, הלחלוחיים והנתעבים, שהארץ מלאה בהם. זה הבהיר לו, מדוע לא היה רשאי לראות את היצור הזר, או אפילו לדעת, כיצד הוא נראה – שכן, דבר זה היה מזין את שנאתו. היה זה סביר ורצוי, שיפחד מפני היצור, אך אסור היה שהוא ישנא אותו… מדוע לא? מדוע לא?

אצבעותיו רעדו. הוא הרגיש סחוט, מאויד, מיובש, קמול ונבול. המקלחת היומית היחידה, אשר הדודה ג’ין הרשתה לו להתקלח, כבר היתה חסרת משמעות – עשרים דקות אחרי שסיימה. הזיעה החומצית שוב נטפה תחת בית־שחיו, זיעה קרה הצטברה בטיפות גדולות על מצחו, זיעה לוהטת לחלחה את כפות ידיו. ווסון חש, כאילו לוהט בקרבו כבשן אדיר, כבשן שיצא מכלל שליטה ופועל בעוצמה מקסימלית. הוא ידע, שדברים מסוג זה ארעו לאנשים, שנמצאו תחת לחץ; הכימיה של הגוף משתנית – יותר אדרנאלין בלב, יותר גליקוגן בשרירים, העיניים בהירות יותר, העיכול יורד למינימום. זאת היתה הצרה – הוא שרף את עצמו, חסר־אונים מכדי להילחם בדבר שכה עינה אותו, או להימלט מפניו.

לאחר שהשלים סיבוב נוסף, האט את צעדיו. הוא היסס ואחר נכנס לחדר־המגורים. הוא נשען על לוח־הפיקוד, ובהה במסך. על גבי המסך, לטש היצור הזר את עיניו למעלה, לחלל. למטה, בתחתית הלוח, טיפסו המחוונים המוזהבים – המיכלים כבר היו מלאים עד שני שלישים מגבהם.

…להלחם, או לברוח…

ווסון שקע באיטיות מול חזית הלוח. הוא ישב כפוף־גב, ראשו מורכן, ידיו לחוצות בחוזקה בין ברכיו. מחשבה חדשה, מוזרה, החלה להתגבש במוחו.

אם היצור חש כאב ככאבו שלו – או אפילו כאב גדול יותר –

הלחץ עשוי לשנות את הכימיה של גופו של היצור הזר.

חיי אהובתי, הנני מתעב אותך.

ווסון דחה את המחשבה כבלתי־רלוונטית. הוא לטש עיניו במסך, מנסה להעלות בעיני רוחו את דמות היצור, שם למעלה, מתפתל מכאבים וממצוקה – מזיע זיעת אימה צוננת…

זמן רב לאחר מכן התרומם על רגליו ופנה למטבח. הוא נאחז בקצה השולחן כדי למנוע מרגליו לגרור אותו לסיבוב נוסף במסדרון. הוא התיישב.

כשהוא מהמהם בחיבה (או שמא היה זה תעתוע דמיון של ווסון), החליק הטבח האוטומטי אל השולחן מגש ועליו כוסות קטנות – מים, מיץ תפוזים וחלב.

ווסון קרב את כוס המים אל שפתיו הנוקשות. המים היו צוננים והכאיבו לגרונו. אחר־כך המיץ, ממנו יכול היה לשתות רק מעט. גם מן החלב לא היה מסוגל ללגום כמות רבה. דודה ג’ין המהמה בעידוד.

מיובש – כמה זמן עבר, מאז אכל או שתה לאחרונה? – הוא הביט בידיו. הן היו גרמיות, משורגות עורקים, בעלות צפורניים צהובות ונוקשות. עצמות ידיו נראו מבעד לעור השקוף למחצה. הולם ליבו גרם לחולצתו לעלות ולרדת. השערות החיוורות על ידיו ורגליו – האם היו בלונדיות, או שמא לבנות?

מדמותו, כפי שהשתקפה במטושטש במתכת הממורטת של חדר־האוכל, לא יכול היה לקבל את התשובה לכך – הוא ראה שם רק כתמים אפורים־חיורים חסרי צורה. ווסון חש, שראשו צף וגופו חלש מאד, כאילו נסתיימה זה עתה התקפת קדחת ממושכת. הוא מישש את צלעותיו ואת עצמות כתפו. הוא היה כחוש.

הוא ישב מספר רגעים מול הטבח־האוטומטי, אך זה לא פלט מזון כלשהו; קרוב לודאי, שדודה ג’ין מצאה, שאיננו מוכן לכך עדין – וכנראה שצדקה.

זה הרבה יותר גרוע עבורם מאשר עבורנו הרהר, מסוחרר כולו; זאת הסיבה לכך, שהתחנה מרוחקת כל כך, שיש דממת קשר, שיש רק אדם אחד בתחנה. בנסיבות אחרות – הם לא היו מסוגלים לעמוד בכך כלל… לפתע, לא היה מסוגל לחשוב על שום דבר פרט לשינה – תהום חסרת תחתית, שכבה אחרי שכבה של חומר קטיפתי, רך ונעים… שרירי רגליו פרפרו והתעוותו כשניסה ללכת, בקושי רב הצליח להגיע לחדר־השינה ולהתמוטט על המזרון. הוא חש, כאילו המזרון שמתחתיו החל להתפורר. עצמותיו הלכו והתמוססו.

ווסון התעורר כשראשו צלול עליו, גופו חלוש אך מחשבותיו קרות ובהירות. כאשר שתי תרבויות זרות נפגשות, החזקה יותר גורמת לחלשה יותר להשתנות, אם באמצעות אהבה ואם באמצעות שנאה. “חוק ווסון,” אמר בקול רם. הוא חיפש אוטומטית אחרי עט וניר, אך הם לא היו בנמצא. הוא החליט לספר זאת לדודה ג’ין ולהניח לה לזכור זאת.

“אינני מבינה,” אמרה.

“לא משנה. זכרי זאת בכל מקרה. את טובה בדברים אלה, האין זאת?”

“כן, פול.”

“בסדר גמור – – אני רוצה ארוחת בוקר.”

הוא הרהר אודות דודה ג’ין, אנושית כמעט, יושבת לה בכלוב המתכתי שלה, מובילה אדם אחרי אדם דרך כל מדורי הגיהנום הללו… אחות, אומנת, מענה. לא ייתכן, שהם לא ידעו. שמשהו עלול להתנהל אחרת מכפי שציפו… אך רשתות־אלפא היו חדשות יחסית. איש לא הבינן די הצורך. ייתכן, שהם באמת חשבו, שהרשתות לא מסוגלות להפר איסור מוחלט.

…החזקה יותר גורמת לחלשה יותר להשתנות…

אני החזק יותר, הרהר, וכך זה ישאר. הוא עצר לפני לוח־הפיקוד, המסך היה אפל. ווסון קרא ברוגז, “דודה ג’ין!” – והמסך התעורר לחיים.

שם למעלה המשיך היצור הזר להתפתל בכאבו. עיניו הגדולות היו מופנות הישר למצלמה. אבריו העצומים התפתלו וזעו מתוך כאב עז. העיניים הביטו – מבקשות, מתחננות…

“לא!” אמר ווסון, משהוא חש את כאבו כמעטה ברזל סביבו. הוא הלם בידו על לוח־הפיקוד. המסך התרוקן והחשיך. הוא הביט למעלה, מזיע, והתמונה עמדה שוב לנגד עיניו, על רקע הלוח.

ווסון אחז במתכת הנוקשה בכל כוחו ולטש עיניו בתמונה, מביט ורועד כולו, עד אשר נעלמה התמונה והפכה שוב לצורה גיאומטרית של קוים ונקודות חסרי משמעות. הוא פנה לחדר־האוכל ושם התיישב, רועד כולו.

רגע אחר־כך שאל, “דודה ג’ין, האם זה הופך גרוע יותר אחר כך?”

“לא. מעתה והילך, זה הולך ומשתפר.”

“כמה זמן?” שאל בצורה מעורפלת.

“חודש ימים.”

חודש ימים, חודש שלם של “השתפרות”… כך זה היה תמיד. האיש שבמשמרת צולל וטובע, האישיות שלו שוקעת. ווסון הרהר אודות האנשים, שהיו לפניו. אזרחות במעמד 7, זמן פנוי בלתי מוגבל, מגורים של מעמד 1 – כן, בטח… בבית־משוגעים.

שפתיו נחשקו, חושפות את שיניו. אגרופיו נקמצו בחזקה; לא אני! לא אני!

הוא פשט את ידיו והניחם על המתכת הצוננת, כדי לייצב את עצמו. “כמה זמן הם מסוגלים להמשיך לדבר, אחרי שכל זה מתחיל?”

“אתה כבר נמצא הרבה מעבר לנקודה, בה הפסיקו קודמיך לדבר!”

ואחר כך שתיקה. ווסון היה מודע במעורפל ובצורה מקוטעת לקירות המסדרון החולפים על פניו במהירות וללוח הפיקוד המואר. מחשבות חלפו במוחו – מה רצו היצורים הזרים? מה קרה לאנשים, שהיו במשמרת בתחנה הקדמית?

הערפל התבהר מעט. הוא מצא עצמו בחדר־האוכל, לוטש עיניים ובהה לעבר השולחן. משהו לא היה כשורה.

ווסון אכל מספר כפות מן הדיסה, אותה הגיש לו הטבח האוטומטי, ואחר כך דחה את הצלחת מפניו. טעמה של הדיסה בפיו היה נורא. המכונה המהמה בדאגה ופלטה לעברו ביצה שלוקה, אולם ווסון התרומם מעם השולחן, כאות לסיום הארוחה.

התחנה נראתה לו מוזרה למראה. הזמזום המונוטוני של המנועים חלף לאורך הקירות, בלתי־נשמע לאוזן. חדר־המגורים, המואר באור כחול, מונח היה לפניו כמו בימת־תיאטרון ריקה. ווסון לטש עיניו לעברו, כאילו לא ראהו מעולם קודם לכן.

הוא נפנה אל לוח־הפיקוד ונעץ עיניו ביצור שעל גבי המסך. כבד, כבד, מפרפר ביסוריו באפילה. המחוונים המוזהבים היו גבוהים, המיכלים המוגדלים מלאו כמעט לחלוטין. זה יותר מדי בשבילו, הרהר ווסון בסיפוק זדוני. הידיעה לא הביאה לו כל מנוח ושלוה.

ווסון הנהן בראשו בפראות. לא ארשה שזה יקרה! אני לא אוותר! הוא החזיק את גב ידו מול עיניו, וראה את תריסרי הקמטים הקטנטנים ששורטטו על העור שמעל פרקי אצבעותיו. הוא ראה את השערות החיורות־לבנות, את העור הורוד והמבריק שכיסה את צלקותיו המגלידות. אני בן אנוש, הרהר, אולם כשהניח לידו לצנוח לעבר לוח־הפיקוד, נראו לו אצבעותיו הגרמיות כרגלי־סרטן, מוכנות להתרוצץ בכל רגע.

ווסון הביט במסך, מזיע. עיני היצור שבתמונה פגשו את עיניו, ונדמה היה, כאילו מתנהל דו־שיח, תקשורת מיידית ממוח למוח, שלא נזקקה למילים. היתה בה בקריאה מתיקות דוקרנית, תענוג מתפורר ומתמוסס של השתנות – למשהו, שלא יסבול יותר כל כאב… משיכה, קריאה, הזמנה.

ווסון הזדקף לאיטו, בזהירות, כאילו אחז במוחו דבר־מה שביר, שאסור לטפל בו בגסות, מחשש פן יתפרק לרסיסים קטנים. הוא קרא בקול צרוד, “דודה ג’ין!”

המכונה השמיעה קול כתגובה.

הוא אמר: “דודה ג’ין! מצאתי את התשובה! את פשר הדבר כולו! הקשיבי, עכשיו, חכי רגע – הקשיבי!” הוא הפסיק לרגע קט, כדי לרכז את מחשבתו – "כאשר שתי תרבויות זרות נפגשות, החזקה יותר חייבת לגרום לחלשה יותר להשתנות, אם באמצעות אהבה – ואם באמצעות שנאה. זוכרת? אמרת שלא הבנת את פשר הדבר. אני אומר לך מה פרושו של דבר. כאשר ה… המפלצות הללו פגשו את פיג’ן לפני מאה שנה טיטאן, הם ידעו שנצטרך להיפגש שוב. הם הולכים ומתפשטים, רוכשים לעצמם מושבות – וכך גם אנו. עדין לא פיתחנו תחבורה בין־מערכתית, אך אנו עוד נפתחה! אנחנו נגיע לשם, למעלה, למקום בו הם נמצאים – והם אינם מסוגלים לעצור בעדנו, שכן הם אינם רוצחים, דודה ג’ין, זה לא נמצא בהם. הם יפים יותר מאתנו. את מבינה, הם כמו המיסיונרים, ואנחנו ילידי האיים שבים הדרומי. הם לא רוצחים את אויביהם – לא ולא!"

היא ניסתה לומר משהו, להפסיקו, אך הוא מיהר הלאה, "הקשיבי! התמיסה להארכת החיים – זה היה מקרה בר־מזל, אך הם ניצלוהו במלואו. פקחים וערמומיים שכמותם – הם באים ומספקים את החומר בחינם, הם אינם מבקשים כל תמורה; למה לא? הקשיבי: הם באים לכאן, וההלם שבמגע הראשון עמנו גורם להם להזיע את המוגלה הזהובה, שאנו כה זקוקים לה. ואז, בסביבות החודש האחרון למפגש, הכאב פג והולך. מדוע? שכן שני המוחות, האנושי והזר, שניהם מפסיקים להילחם האחד במשנהו. משהו נסוג, משהו מתרכך, ואחר־כך נוצרת מעין תערובת. וזאת הנקודה בה נוצרים הנפגעים האנושיים של מפגש זה – האנשים המטושטשים, היוצאים מכאן אף ללא יכולת לדבר בשפת בני־אדם. הו, אני מניח שהם מאושרים – אף יותר ממני! שכן, יש משהו גדול ונפלא. משהו, שאת ואני איננו מסוגלים להבינו כלל. אבל, אם היית לוקחת אותם, ומושיבה אותם שוב עם היצורים הזרים, שבילו פה זמן מה, הם היו מסוגלים כולם לחיות יחדיו – הם הסתגלו.

“וזה מה שהם מנסים להשיג!” הוא הלם באגרופו בלוח־הפיקוד. “לא עתה, אבל בעוד מאה או מאתיים שנה מהיום! כשנתחיל להתפשט למערכות־שמש אחרות – כשנצא לכיבושים – אנחנו נהיה תחת עול כיבוש בעצמנו! לא כיבוש בכוח נשק, דודה ג’ין, לא בכוח השנאה – בכוח האהבה! כן, אהבה! אהבה מזוהמת, מצחינה, שפלה, ערמומית!”

דודה ג’ין אמרה משהו. משפט אחד, בקול גבוה ומודאג.

“מה?” שאל ווסון בעצבנות. הוא לא הבין אף מילה.

דודה ג’ין השתתקה. “מה? מה?” תבע ווסון, הולם שוב ושוב בלוח־הפיקוד. “הכנסת זאת לראש המתכת שלך, או לא? מה?”

דודה ג’ין אמרה דבר מה נוסף בקול חסר־גון. ושוב, ווסון לא הצליח להבין מילה.

הוא עמד, קפוא. דמעות חמות זלגו לפתע מעיניו. “דודה ג’ין – –” קרא. הוא נזכר – אתה כבר ממשיך לדבר הרבה יותר מכל אלה שקדמו לך; מאוחר מדי? מאוחר מדי? הוא נמתח, ואז הסתובב באחת וזינק לעבר הארון, בו נשמרו ספרי־דפוס. הוא נטל את הספר הראשון שנקרה בידו.

הסימנים השחורים היו קשקושים זרים על גבי הדף, דמויות קטנות וגיבנות חסרות כל משמעות.

הדמעות זלגו מהר יותר. הוא לא יכול היה לעצור בעדן. דמעות של עייפות, דמעות של תיסכול, דמעות של שנאה. “דודה ג’ין!” צרח.

אך ללא הועיל. מסך הדממה ירד על ראשו. הוא הפך להיות אחד מאנשי כוח החלוץ – האנשים שתחת עול הכיבוש, האנשים שיוכלו להסתגל לחיים עם אחיהם הזרים, שם, בינות לכוכבים הרחוקים.

לוח הפיקוד לא פעל עוד. מאומה לא פעל עוד כשרצה בכך. ווסון רבץ בתא האמבטיה, ערום, אוחז בידיו את הסבון. טיפות מים נצצו על ידיו וזרועותיו. השערות הדקות, החוורות, הלכו והזדקרו, מתייבשות לאיטן. דמותו, שהשתקפה בקערת המתכת שנצבה מולו, נראתה רק כצללית, קווים כלליים של אדם. הוא לא היה מסוגל לראות בה את תוי פניו. הוא השליך מידיו את הסבון ופנה לעבר חדר־המגורים כשרגליו דורכות על רצועות הנייר הבהירות שעל הרצפה. הקוים השחורים שעל הנייר נראו לו, בכל פעם שנתקלו עיניו בהם במקרה, קטנים – כדמות תולעים זוחלות – וחסרי כל משמעות. הילוכו היה מתנדנד במקצת ועיניו מזוגגות. ראשו נפנה בפתאומיות מידי פעם בנסותו לשוא להתחמק מן הכאב.

פעם אחת, התייצב בדרכו לפתע ראש המחלקה – גאואר. “שוטה שכמוך,” אמר, פניו מעוותים מזעם. “אמור היית להמשיך עד הסוף, כמו כולם. עכשיו, ראה מה עוללת.”

“גיליתי את הסוד, האין זאת?” מלמל ווסון וסחף את האיש הצידה כאילו היה עשוי קורי־עכביש. הכאב הפך לפתע חד יותר. בגניחה, תפש ווסון את ראשו בשתי ידיו והתנדנד ימינה ושמאלה במשך זמן מה, ללא כל תועלת, לפני שהזדקף והמשיך בדרכו. הכאב הופיע עתה בגלים כה גבוהים, עד כי בשיאם היתה ראייתו מתערפלת והכל היה נראה אפור־ורדרד.

זה לא יכול היה להמשך כך זמן רב. מישהו חייב היה להתפוצץ.

הוא עבר ליד הנקודה שטופת הדם שבלוח והלם בה שוב באגרופו. בתחנה התגלגל צליל עמום: רררום, רררום, ומרחוק נשמע הד חרישי: בווום.

ווסון המשיך לצעוד, מחייך חיוך קטן וחסר משמעות. עתה רק סימן את הזמן החולף; המתין; משהו צריך היה לקרות.

דלת חדר האוכל הצמיחה לפתע מפתן והוא נתקל בו. הוא נפל בכבדות, מחליק על הריצפה ונשאר ללא תזוזה מתחת לגופו הממורט של הטבח האוטומטי.

הלחץ היה גדול מדי. צליל פעולתו של הטבח האוטומטי נבלע בלחץ המצלצל והקירות האפורים והגבוהים סגרו עליו לאיטם…

התחנה כולה נרעדה.

ווסון חש זאת בחזהו, בידיו, ברכיו ומרפקיו. הרצפה נשמטה מתחתיו לרגע ואחר כך חזרה למקומה.

הכאב שבגולגלתו החליש מעט את אחיזתו. ווסון ניסה להזדקף על רגליו.

שקט חשמלי שרר בתחנה. בנסיונו השני, הצליח להתרומם והשעין גבו כנגד הקיר. קלאק, בקע לפתע קולו ההיסטרי של הטבח האוטומטי שפתחו נפער לרווחה ומאום לא יצא ממנו.

הוא הקשיב, מאמץ את שמיעתו. מה קורה?

התחנה רעדה תחתיו, גורמת לרגליו לקרטע כרגלי בובה. הקיר הלם בגבו, נזדעזע והשתתק. הרחק במעמקי כלוב המתכת נשמעה אנחה זועמת של מתכת, מהדהדת, גוועת, מתה. שוב נשתררה דממה.

התחנה עצרה את נשימתה. כל הדפיקות והצרצורים הרבים שבקירות הושעו לזמן מה. בחדרים הריקים דלק האור כזוהר צהבהב, והאויר רבץ דומם וחסר תנועה. אורות לוח הפיקוד שבחדר המגורים בערו כמדורות מכושפות. המים שעל ריצפת תא האמבטיה הבריקו ככספית – ממתינים.

ואז בא הזעזוע השלישי. ווסון מצא את עצמו שעון על ידיו וברכיו, הזעזוע מצלצל עדיין בעצמותיו, והוא לוטש עיניו ברצפה. הקול שמילא קודם לכן את החדר הלך ושכך לאיטו עד אשר נשתתק לחלוטין. עתה היה זה קול מתכתי מהדהד, שחלף לאורך הקירות מזעזע קלילות ברגים למיניהם, דועך שוקט ונעלם. הדממה רבצה בכבדות רבה.

הריצפה הזדעזעה בכאב מתחת לגופו. המכה המהדהדת הרעידה אותו מכף רגל ועד ראש.

ההד העמום של המכה הגיע שניות מספר אחר כך, כאילו שב זה עתה מטיול שערך בכל רחבי התחנה.

המיטה, הרהר ווסון וזחל על ידיו וברכיו במהירות דרך הדלת, לאורך הריצפה אשר באופן מוזר נראתה כאילו נטתה על צידה, עד שהגיע אל מיטתו.

מכל הכיוונים נראה החדר בבירור כשהוא מתרומם מעלה ונופל חזרה בפראות, מותיר את ווסון כשהוא מקפץ על מזרונו, רגליו מתנופפות לכל עבר. בגניחת מתכת סרבנית חזר החדר למצב מנוחה.

ווסון התרומם על זרוע אחת, מחשבותיו מבולבלות וחסרות כיוון. אויר! פתח האויר. מכה נוספת הלמה בו והטילה אותו על המזרון, לחצה על ריאותיו וסחטה מהן את האויר, בעוד החדר מרקד מעל לראשו בצורה גרוטסקית.

כשהוא מתנשף בקול אשר נשמע היטב בדממה הרועמת, חש ווסון בצינה איטית המתגלגלת לעברו מצידו השני של החדר… באויר נישא ריח רע. אמוניה! הרהר – אותו גז חסר צבע וקטלני. צינה החלה עולה במעלה חוט שדרתו.

תאו נפרץ. השבר בחסימה היה פאטאלי. האטמוספירה של היצור הזר עלולה להרוג אותו.

ווסון זינק על רגליו. הזעזוע הבא תפש אותו כשהוא חסר שווי משקל, והעיפו לעבר הרצפה. הוא התרומם שוב, מסוחרר וצולע. הוא עדיין הרהר, אם כי בצורה מבולבלת, בפתח־האוויר, ביציאה החוצה.

כשנמצא במחצית הדרך אל הדלת כבו לפתע כל האורות בתקרה. החשכה עטפה את ראשו כשמיכה עבה. בחדר שרר קור צורב, והריח המצחין היה חריף הרבה יותר. ווסון מיהר קדימה, משתעל. הריצפה התנודדה תחתיו.

רק אורותיהם של המחוונים המוזהבים דלקו עתה. מלאים עד שפתם העליונה, שפעו המיכלים את הנוזל הזהוב, חודש שלם לפני המועד. ווסון נרעד.

מים פרצו לחדר המיטות, זורמים ביציבות על פני האריחים, מרטיבים את רגלי הריהוט. האורות נדלקו לרגע וכבו שוב ושוב. בחדר האוכל שמע את הטבח האוטומטי רועש ונאנח. הרוח המקפיאה נשבה ביתר עוז גופו היה קפוא מקור עד לגובה מתניו. לפתע חש ווסון, כאילו אין הוא נמצא במרומי הרקיע כלל וכלל, אלא למטה, בתחתית, על קרקעית הים… לכוד בתוך בועת פלדה, והסופה הולכת ומחלחלת פנימה.

הכאב בראשו נעלם, כאילו מעולם לא היה. הוא הבין את משמעות הדבר: שם למעלה, היה הגוף העצום תלוי וצף כמו גוויה באיטליז, באפילה, פרפורי הגסיסה של היצור הסתיימו והנזק כבר נעשה.

ווסון נשם נשימה נואשת וצעק: “הצילו! היצור מת! הוא מפרק את התחנה לחלקים – המתן זורם פנימה! הזעיקו עזרה, אתם שומעים אותי? אתם שומעים אותי?”

דממה. באפילה המחניקה, נזכר לפתע: היא איננה מסוגלת להבין אותי עוד, אפילו אם היא עדיין חיה.

הוא פנה לאחור, כשמגרונו נפלטות זעקות חייתיות. הוא פילס את דרכו בחדר וחלף על פני הדלת השניה. מעברם האחר של הקירות טיפטף משהו בקול איטי צונן, בצליל לילי עגום. עצמים קטנים וקשים צפו ונתקלו ברגליו. ואז הוא נגע בשקערורית מתכת חלקה: פתח האויר.

הוא דחף במלוא המרץ את גופו הכחוש כנגד הפתח. הפתח לא זז. ושוב לא זז. אוויר קר זרם החוצה במהירות מסביב למשקוף הפתח. זרם דק וצונן כלהב סכין, אך הדלת עצמה היתה תקועה חזק.

החליפה! צריך היה לחשוב עליה לפני כן. לו היה לו מעט אוויר צח לנשימה, ומעט חיות באצבעותיו… אך גם דלת הארון שבו נמצאה החליפה לא נעה. נראה, שהתקרה שהתמוטטה לחצה עליה.

וזה הסוף, הרהר, מבועת כולו. לא היו עוד דרכים להמלט. אך חייבות להמצא עוד דרכים – הוא הלם על הדלת עד אשר סרבו ידיו להתרומם עוד: היא לא נעה. הוא נשען על המתכת הקרה, ומעל ראשו דלקה מנורה בודדת.

החדר היה מקום פראי, רצוף בצללים שחורים וצורות מתנועעות – דפי הספרים, מעופפים אנה ואנה בזרם האוויר הצונן, נופלים ומנסים שוב. דפים אחרים הסתחררו במסדרון, סביב סביב. הוא יכול היה לראותם חולפים על פני הדלתות, כבחלום בלהות; זרם לבן של נייר דומם בחשכה.

הריח המריר היכה בנחיריו בחזקה. ווסון השתנק וניסה לפלס לעצמו דרך אל לוח־הפיקוד. הוא הלם בו בידו הפתוחה: הוא רצה לראות את הארץ.

אך כאשר נדלק הריבוע הקטן של המסך, ראו עיניו רק את גופו המת של הייצור הזר.

הגוף היה תלוי חסר תנועה בחלל התחנה, גפיים מדלדלות בנוקשות, עיניים מזוגגות. הסיבוב האחרון היה יותר מדי עבורו: למרות הכל, נשאר ווסון בחיים…

אבל רק למשך רגעים מספר.

פניו המתות של הייצור הזר לעגו לו: לחישה מנבכי זכרונו צפה וחדרה למוחו: יכולים היינו להיות אחים…

בבת אחת, רצה ווסון להאמין בכך בכל ליבו – הוא רצה לוותר, לסגת. אך הרגע חלף. הוא הניח לעצמו לשקוע בלאות אל ההווה הקודר, כשהוא מהרהר במרירות: זה נגמר – השנאה ניצחה. אתם תצטרכו להפסיק את מפעל הנדבות הגדול הזה – אי אפשר לקחת את הסיכון שדבר כזה יקרה שוב. ואנחנו נצטרך לשנוא אתכם בגלל זה – וכשאנו נגיע אל הכוכבים הרחוקים…

הייקום כולו התרחק אל מחוץ לטווח השגתו.

הוא חש כיצד התקף השיעול האחרון לופת את גופו, כאילו קרה זה למישהו אחר מחוצה לו.

אחרוני הדפים המפרפרים הפסיקו את סחרורם. בחדר האפל השתררה דומיה ארוכה.

ואז…

“פול,” אמר קולה השבור של אישה מיכנית. “פול,” אמר הקול שוב, כשהוא נושא בקרבו את חוסר התוחלת שבאהבה אבודה, לא נודעת ובלתי אפשרית.