משמעות סמלית 🔗
קפטן קירק יפה־התואר ומר ספוק מחודד האוזניים לא נמצאו על סיפונה. גם לא היפהפיות, אקדחי ה“פייזר” ויתר האמצאות הטלוויזיוניות של הסדרה הפופולארית “מסע בין כוכבים”. אך השם היה זהה: “אנטרפרייז” – שחור על גבי גוף הפלדה הלבן־מבהיק של המקפת (אורביטר), שניתקה את עצמה מגבו של מטוס ג’מבו וביצעה את טיסת הניסוי הראשונה שלה, ב־12 לאוגוסט 1977. בכך נכנס להילוך גבוה פרוייקט “מעבורת החלל”, לקראת טיסתה המבצעית הראשונה, המתוכננת למרץ 1979.
בהענקת השם “אנטרפרייז” למקפת, על שמה של החללית הדמיונית, יש יותר מאשר עדות לפופולאריות העצומה של סדרת המד“ב הטלוויזיונית (הגרועה למדי) בקרב הציבור האמריקני. יש בה משמעות סמלית: המסעות בחלל הופכים מדמיון למציאות. הגבול בין מד”ב ומדע מטשטש והולך (קשה להיות סופר מד"ב בימים אלה; יש צורך ברעיונות מטורפים למדי כדי להיות מקורי…). על כן יש בשם “אנטרפרייז” יותר גרוי של דמיון מאשר ב“אפולו”, למשל. אין ספק שהשנים האחרונות היו שנים גרועות לנאסא מבחינת אי־התמיכה הציבורית בתקציבי הענק הדרושים למבצעי החלל, וראשיה משתדלים לעורר את דמיונו והתלהבותו של הציבור ככל יכולתם. דוגמא מאלפת – תקווה שהביע אחד מראשי נאסא לכך, שצילומים מרהיבי־עין שיתקבלו מחללית שתחלוף בקרבת זנבות של כוכבי־השביט הליי וטמפל 2 (החללית תשוגר ממעבורת החלל בשנת 1985) יעוררו את דמיון הציבור ויגבירו את ההתעניינות והתמיכה במבצעי־החלל.
שימוש חוזר 🔗
כאשר דרכה רגלו של ניל ארמסטרונג על אדמת הירח בקיץ 1969, וצעדה את “הצעד הקטן־גדול” המפורסם, גאתה גאוותו של המין האנושי שחש את גודל השעה של כניסה לעידן חדש. אולם בשנים שאחרי הנחיתה פחתה ההתלהבות וגברה ההתנגדות להוצאות הענק, שבאמצעותן ניתן לפתור חלק נכבד מבעיות חיינו על פני כדור הארץ. על כן יש בפרוייקט “מעבורת החלל” משום פריצת דרך – בפעם הראשונה מסתמן סיכוי לכך שמבצעי החלל ישתלמו מבחינה כלכלית! לא עוד מבצעי ראווה בסגנון הרומנטי של טיפוס על הר האברסט “מפני שהוא נמצא שם”.1 ההצדקה להוצאות הכספיות חייבת להיות מעשית יותר.
במה מהווה מעבורת החלל פריצת דרך? בפעם הראשונה מאז ראשית טיסות החלל, לפנינו רכב חלל הניתן לשימוש חוזר. המעבורת משוגרת כרקיטה, מתמרנת במסלול סביב כדור הארץ כחללית או לווין, מסוגלת לנחות בחזרה כמטוס לכל דבר, ולהמריא שוב. פרוש הדבר חסכון דרמטי בהוצאות השיגור והייצור של אלמנטים, אשר עד עתה נועדו לשימוש חד־פעמי בלבד, והתחלת עידן של טיסות שגרתיות במסלול סביב כדור הארץ. המקפת הנסיונית הקיימת היום מתוכננת למאה טיסות חוזרות לפחות. יהיה בכוחה להגשים מגוון רחב ביותר של משימות מדעיות, תעשייתיות וצבאיות – במחיר הזול ב־50% לפחות מרכבי החלל מטיפוס "השתמש וזרוק”, שאליהם הורגלנו בעשרים השנה האחרונות.
לפני עשרים שנה, היה מחיר הבאתו של ק“ג אחד של מטען למסלול סביב כדור הארץ זהה בערך למחירו של ק”ג יהלומים. (השיגור נעשה אז ע"י הטיל “יופיטר סי”, אשר כמובן סיים את חייו מייד לאחר השיגור). היום מתקרב המחיר לזה של ק“ג זהב. מובן מאליו שלא היה מה לדבר על טיסות חלל שגרתיות אלמלא האפשרות להקנות לפחות לחלק מהמרכיבים את הכושר של שימוש חוזר. כך מצפים שב־1980 תעלה הטסת ק”ג אחד מטען, באמצעות מעבורת החלל, 270 דולאר בערך. קרוב לוודאי שבשלהי שנות השמונים נזכה לחזות בדור השני של המעבורות, ובו תורחב היכולת לשימוש חוזר, ואז תפחת עלות זו ל־30־20 דולר (של היום).
מה הם המרכיבים של מעבורת החלל שעדיין אינם ניתנים לשימוש חוזר? למעבורת שלושה מרכיבים עיקריים: המקפת, המיכל החיצון ושני מאיצים רקטיים. המקפת דמויית המטוס (הבנוייה לשאת צוות של שבעה אנשים ומשא של 29.5 טון) תטוס, כאמור, לפחות 100 טיסות חוזרות. שני המאיצים, אשר יחד עם המנועים הרקטיים שבגוף המקפת עצמה יזניקו את המעבורת מכן השיגור, יינתקו בגובה מסויים, יוצנחו אל הים וייאספו לשם שימוש חוזר (לכעשרים פעמים נוספות). המיכל החיצון הוא המרכיב היחיד שלאחר סיום תפקידו (אספקת הדלק עד להבאת המקפת למסלול הרצוי), ינותק ויושלך לאטמוספירה.
כיום מדובר כבר על תוצר דור ההמשך של המעבורת (“מיכלית החלל”?), אשר יהיה כולו בעל שרידות לשימוש חוזר.
משימות וציפיות 🔗
בחודש שעבר סקרנו במדור זה את התכניות להקמת “מושבות חלל”, שתרחפנה באופן קבוע במסלול מסויים ותושביהן יעסקו בפעילות טכנולוגית, מדעית וחברתית מגוונת – האתגר הגדול של המאה ה־21, בעיני מדענים כמו ג’ראלד או’ניל, קרל סאגאן, איזאק אסימוב ואחרים. מובן שהקמת מושבה כזאת, או אף תחנת חלל גדולה, איננה אפשרית ללא קיומו של אמצעי תחבורה זול ויעיל בינה לבין כדור־הארץ. (איננו דנים כאן עדיין על מושבות הענק בעתיד הרחוק, שאולי יינתקו כליל מתלותן בכוכב־האם…) מעבורת החלל הינה האמצעי הראשון מסוג זה.
מה הן המשימות המתוכננות כיום למעבורת החלל, והציפיות העיקריות ממנה? ראשית, היא תשכלל, תייעל ותרחיב את המערכת הענפה של לוויני תקשורת, מחקר, תצפית וחיזוי מזג האוויר, אשר תרומתם לחיי היום־יום על פני כדור הארץ תלך ותגדל. לוויני מחקר חדשים ישוגרו מעל סיפון המקפת עצמה, ואחזקתם, כמו אחזקת הלווינים ה“וותיקים”, תיעשה אף היא על ידי צוות המעבורת. האפשרות שתהיה “לתפוס” לווינים במסלולם, לתחזקם, או אף להחזירם לכדור הארץ משמעה בין היתר – הוזלת עלות הייצור של הלווינים, מכיוון שניתן יהיה לוותר על חלק מדרישות האמינות הקשוחות והמייקרות. (אם ניתן לטפל במערכות הלווין כשהוא במסלולו, הרי שאפשר לוותר על מערכות כפולות רבות הקיימות כיום, “על כל צרה שלא תבוא”). הלווינים כבר תרמו רבות לקידום הרפואה, התקשורת, ניצול המשאבים שבאדמת עולמנו, ועוד “ידם” נטוייה. (דוגמא לפרוייקט הנמצא “על הסף”: לווינים סולאריים, אשר יקלטו את אנרגיית השמש ויעבירו אותם אל כדור הארץ לשם המרתה באנרגיה חשמלית). תכנון הפעילות הכלכלית על אדמת עולמנו בהתאם לנתונים שייאספו מ“עיני” הלווינים הפקוחות לעברנו ממרומים יהפוך לעובדת־חיים. ראויים להזכר כאן דברי אחד מחלוצי תכניות־החלל – וורנר פון בראון:
“פרוייקטי־חלל עתידיים, הנתמכים ומנוהלים כהלכה, עשויים לסייע לפתרון רבות מבעיות האנרגיה, המזון, הסביבה והכלכלה, המטרידות אותנו היום. בעוד מאה שנים יביטו האנשים לאחור וישתוממו כיצד יכול היה פעם האדם להסתדר בחייו על כוכב הלכת “ארץ” ללא הכלים שסופקו לו הודות לתכניות החלל. יקשה עליהם לתפוש, שהיה פעם עולם ללא טיסות חלל, כפי שלנו קשה לתאר היום חיים ללא טלפון ומטוסים.”
אחד הלווינים החדשים, שיוכנסו למסלולם באמצעות המעבורת (בשנת 1983), לא יהיה אלא טלסקופ־חלל ענקי, שירחף בגובה של כ־160 ק"מ, כדי לאפשר הצצה בייקום מעבר למעטה האטמוספרה – מעטה המגביל את טווח ראייתם של הטלסקופים המוצבים על האדמה באופן חמור. צפויים לנו מראות, שלא היינו יכולים לראות לעולם מפני כדור הארץ, ונכונו לנו לבטח הפתעות לא מעטות.
שנית, תשמש המקפת עצמה ככלי קיבול למעבדת חלל (“ספייסלאב”), יורשת של קודמותיה “סקיילאב” ו־“סאליוט”. המעבדה תאפשר עריכת ניסויים רבים ומגוונים הכרוכים בחיים בחלל החיצון ובפעילות טכנולוגית בו. היא פותחה על ידי סוכנות החלל האירופית, ותספק שרותים למכוני מחקר ברחבי כל העולם. צוותה יהיה מורכב מבני אומות שונות (ראשית של שיתוף פעולה כלל־עולמי בחקר החלל? אולי). גם כאן ניכרת חשיבותו של הכח המניע הכלכלי בנוסף על הסקרנות המדעית הטהורה: שורה ארוכה של חברות מסחריות הזמינו כבר מקום וזמן לעריכת ניסויים במעבדת החלל (4 שנים מראש!), וחברות רבות אחרות מנהלות משא ומתן על הקצאת מקום וזמן עבורן. תנאי חוסר־המשקל והריק המוחלט שבחלל מציעים אפשרויות מרתקות למחקר רפואי, לאלקטרוניקה, למטלורגיה, לאופטיקה, ועוד. דוגמא אופיינית משדה המטלורגיה: חברת פולקסוואגן מקווה לפתח מיסב כדורי חדיש, מושלם כמעט. לשם כך ברצונה ליצור שם, בחלל, נתך של עופרת ואנטימון, שיהיה בעל מבנה פנימי מושלם. (מבנה כזה לא ניתן להשיג על פני האדמה, עקב השפעתו המפריעה של כח הכובד). מפעלי רוקוול (אשר מייצרים את המעבורת עצמה) מתכננים לפתח בחלל זכוכית מושלמת לעדשות טלסקופים. הנה כי כן, פרוייקט המעבורת הופך לעסק מסחרי.
רעיונות מטורפים 🔗
האם תדחוף הצלחת פרוייקט מעבורת החלל את האנושות לקראת ההמשך המרתק – טיסות חלל בין־פלנטריות? הסופר ארתור סי. קלארק2 (שחזה, כידוע, בשנות ה־40, את פיתוחם של לוויני התקשורת), מקווה שמעבורת החלל תשכנע אנשים בחשיבותו של פיתוח שיטות משופרות של תחבורת־חלל. הוא מצביע על כך שהאדם רחוק עדיין מהשגתו של מסע־חלל זול, למרות שזה אפשרי לחלוטין מבחינה תיאורטית. “במונחי אנרגיה בלבד,” מכריז קלארק, “עשוי המסע בחלל להיות אחת מדרכי התחבורה הזולות ביותר מאז ספינות המפרשים. העלות הבסיסית, ביחידות קילוואט־שעה, של הזנקת בן־אדם מכדור הארץ אל החלל היא כ־10 דולאר; עלות הסעתו סביב כל מערכת השמש – היא בערך זהה.”
אך כדי להגיע לתחבורה זולה כל כך, טוען קלארק, אנו זקוקים לפריצות־דרך מדעיות. לדעתו, לא היו, בעצם, כל רעיונות חדשים באסטרונאוטיקה מזה חמישים שנה. וכדי לגלות את הרעיונות החדשים הדרושים, הוא מציע:
“צריך שיהיו לנו תמיד אנשים אחדים, שיעבדו על רעיונות מרחיקי לכת ואפילו מטורפים! אנשים שיעבדו באופן עצמאי, בזמנם הפנוי, ללא הצורך להגיש דוחות התקדמות מדי ששה חודשים. נאמר כבר פעם, שאילו היו קיימות בתקופת האבן אותן מחלקות מחקר ממשלתיות – היו לנו היום קשתות וחיצי־שחם נהדרים ממש, אך איש לא היה ממציא את הפלדה…”
לא ברור לנו כמה אנשים יושבים היום בביתם (או במרתפם…?) ועובדים על רעיונות מטורפים מהסוג שארתור סי. קלארק מייחל להם. אולם ברור, שפרוייקט מעבורת החלל טומן בחובו רעיונות חדשים, הממתינים לגרוי כדי לפרוץ החוצה. דומה שאיש אינו מבטא זאת טוב יותר ממר ג’יימס סי. פלטשר, מהנהלת נאס"א:
“אף כי אנו מתכננים משימות מרתקות למכביר עבור המעבורת, עד כה גרדנו רק את פני השטח. ברגע שהמעבורת תהיה תפעולית ותהפוך לעובדת־חיים, ימציאו מוחות בעלי דמיון וכושר המצאה שימושים כאלה, שקשה לנו לצפותם כעת. מה שהיה חלום לפני זמן לא רב – יהיה למציאות. האדם יתרגל להרגיש בחלל – ממש כמו בבית…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.