מאחר שאני כותב על נושאים רבים במאמרים אלה, ותמיד בסגנון בלתי נסבל של ידענות וסמכות, נראה לי שזה יועיל לכל קוראי אם אחשוף בפניהם מדי פעם את טפשותי. אעשה זאת ברצון, כי יש ברשותי מבחר דוגמאות לכך.
לפני כשבועיים, למשל, ישבתי בין קהל מאזינים להרצאתו של בלש פרטי בנושא מקצועו. הוא היה צעיר, נאה, ומרצה מעולה. תענוג היה להאזין לו.
הוא סיפר כיצד סייע להצלתו של בן־בליעל חשוב, בכך שהוכיח שהמשטרה בצעה חיפוש בלתי חוקי. ואז הסביר, שהוא חש, שניסיונותיו לסייע לעבריינים הינם מוצדקים בהחלט, כי: א) הם זכאים, על פי החוקה, להגנה הטובה ביותר; ב) אם טקטיקת התביעה אינה נכונה ישוחררו העבריינים ממילא אחרי ערעור; ג) בדרישתנו לקיום הליכים נאותים של החוק, עד הפרט האחרון, אנו מגינים על הכל, כולל עצמנו, מפני ממשל אשר ללא עמידתנו על המשמר, יהפוך בקלות למשטר של עריצות.
ישבתי שם והנהנתי. מלים כדרבנות, חשבתי.
ואז, עבר לקוריוזים משעשעים. אחד מהם נסב על איש מקצוע, שנפרד מאשתו וחי עם מזכירתו. האיש רצה להיפטר מהמזכירה, ועל כן ביקש מהבלש שיעקוב אחריה כך שהיא תבחין במעקב. ואז, כשתבוא לספר למאהבה על המעקב, התכוון לומר לה: “או, אלהים, אשתי עלתה על עקבותי. אנו מוכרחים להיפרד.”
למרות שהבלש השתדל ככל יכולתו להיתפש, סרבה המזכירה להיות מוטרדת מהענין והתכנית הקטנטונת נכשלה.
כעת התרוממה ידי מעלה ומתוך טפשות תהומית שאלתי שאלה אוילית: “אני מבין את הענין החוקתי הכרוך בפעולה לצד עבריינים, אך מהי ההצדקה לעזור לאיזה ברנש בתחבולות מלוכלכות נגד איזו אישה מסכנה? מדוע עשית זאת?”
הבלש הפרטי הביט בי בתדהמה ואמר: “הוא שילם לי.”
כל יתר המאזינים גחכו ואני תפשתי שהייתי הטיפש היחידי שנזקק להסבר זה.
בעצם, הגיחוך שעוררתי גרם לכך שלא היה לי האומץ לשאול את השאלה הבאה, שאילו העזתי לשאול אותה. הייתי מנסחה כך: “אך אם היותך בלש פרטי מעמיד אותך בפני פיתוי לבצע עבודות מזוהמות תמורת בצע כסף, אז מדוע אינך מוצא לך מקצוע אחר?”
אני מניח שיש תשובה פשוטה גם לשאלה זו, תשובה שאינני יודע, ברוב טפשותי.
וכעת, לאחר שהזהרתי אתכם מפני אי־יכולתי להבין דברים פשוטים, אעבור לנושא קשה באמת, והוא בעיית החיים והמוות. לאור הווידוי שלי, אל תתיחסו לדברי כאל דברי סמכות, אלא כאל דעה בלבד. לכן, אם אינכם מסכימים אתי, אל נא תפריעו לעצמכם להמשיך ולא להסכים.
מה הם חיים ומהו מוות, וכיצד נבדיל ביניהם?
אם משווים אדם מתפקד לסלע, הרי אין כל בעייה.
יצור אנוש מורכב מסוג מסויים של חומרים כימיים, הקשורים באופן הדוק לדברים חיים – חלבונים, חומצות גרעיניות וכו'. לא כן לגבי הסלע.
כמו כן, מבצע האדם סדרת שינויים כימיים היוצרים את “חילוף החומרים”, שינויים שבהם מזון וחמצן הופכים לאנרגיה, לרקמות ולפסולת. כתוצאה מכך, האדם גדל ומתרבה והופך תרכובות פשוטות למורכבות יותר בהפירו, לכאורה1, את החוק השני של התרמודינמיקה. הסלע אינו עושה זאת. לבסוף, האדם מפגין הסתגלות – במאמציו לשמר את החיים, להמנע מסכנה ולחפש בטחון, הן באופן רצוני והן באמצעות מכניזמים בלתי מודעים של הפיסיולוגיה והביוכימיה שלו, בעוד שהסלע אינו עושה זאת.
אך הניגוד אדם־סלע מבטא הבחנה כה פשוטה בין חיים ומוות, עד כי היא טריוויאלית ואין בה כדי לסייע לנו. עלינו לבחון מקרה קשה יותר. הבה נעמיד לא אדם מול סלע כי אם אדם חי מול אדם מת.
בעצם, הבה ונקשה על הדיון עוד יותר ונשאל, מהו ההבדל העקרוני בין אדם הנמצא זמן מה לפני רגע מותו ובין אותו אדם כמה דקות לאחר המוות, נניח חמש דקות לפני ואחרי המוות. מהם השינויים החלים באותן עשר דקות?
המולקולות עדיין קיימות, כך גם כל החלבונים וחומצות הגרעין. אך הרי משהו פסק מלהתקיים, כי חילוף החומרים ומנגנון ההסתגלות שפעלו (אם כי באופן חלש) לפני המוות אינם פועלים עוד לאחר מכן.
נעלם ניצוץ כלשהו של חיים. מהו הדבר?
אחת ההשערות הראשוניות בנושא זה היתה קשורה בדם. קל לשער, שקיים קשר מיוחד בין דם וחיים, קשר שהוא הדוק יותר מאשר הקשר בין רקמות אחרות וחיים. אחרי ככלות הכל, אם אתה מאבד דם אתה הולך ונחלש ולבסוף תמות. אם כך אולי הדם הוא תמצית החיים ובעצם, החיים עצמם.
רמז להשקפה זו ניתן למצוא בתנ"ך, שבמספר מקומות מזהה את החיים עם דם.
כך, אחרי המבול, נוח ובני משפחתו, היחידים ששרדו מן השואה הגדולה, מודרכים על ידי אלהים באשר למה שעליהם לאכול ומה לא. כחלק מתרגיל זה בדיאטטיקה אומר אלהים: “אך בשר בנפשו, דמו לא תאכלו.” (בראשית, ט' 4)
בפרק אחר הדן בהלכות תזונה, מביא משה את דבר אלהים באומרו: “רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר.” (דברים, י"ב 23) דברים דומים מצויים גם בברית החדשה.
מסתבר, שהחיים הם מתנת האלהים, ואין לאכול דבר חי – אך לאחר סילוק הדם, כל מה שנותר הינו חומר מת ותמיד היה כזה, ומשום כך הוא מותר למאכל.
לפי השקפה זו, הצמחים, שהם חסרי דם, אינם חיים ממש. הם פשוט צומחים ומשמשים רק למאכל.
בבראשית א' 29–30, אומר אלהים לאדם שזה עתה נברא: “הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי־עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה. ולכל חיית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה ויהי כן.”
הצמח מתואר כ“זורע זרע”, אבל בעל החיים – “בו נפש חיה.”
כיום אין אנו עושים הבחנה כזו, כמובן. צמחים הינם חיים בדומה לחיות ויש בהם נוזלים הממלאים את תפקידי הדם בבעלי החיים. אולם גם בנוגע לבעלי החיים בלבד אין בסיס לתאוריית הדם. אף כי אובדן דם במידה גדולה גורם לאבדן החיים, הרי ההיפך אינו בהכרח נכון. אפשר למות בלי לאבד אף לא טיפת דם אחת; ואכן הדבר קורה לעיתים קרובות.
מאחר שהמוות יכול להתרחש גם כאשר אין אבדן של חומר כלשהו, הרי ניצוץ החיים חייב להמצא בדבר מה מורכב יותר מאשר דם.
אם כך, מה בנוגע לנשימה? כל בעלי החיים, כל בני האדם, נושמים.
אם נחשוב על נשימה, נראה שהיא ראויה לשמש כתמצית החיים יותר מאשר הדם.
אנו נושמים ונושפים באופן תמידי. אי היכולת לנשום גורמת בהכרח למוות. אם מונעים מאדם את האפשרות לנשום על ידי הפעלת לחץ פיזי על קנה הנשימה שלו או על ידי הטבלתו בתוך מים – האדם ימות. אבדן הנשימה הוא קטלני כאבדן הדם ותוצאותיו הקטלניות אף יותר מהירות.
כמו כן, בעוד שהמצב ההפוך אינו נכון במקרה של דם – אפשר למות ללא איבוד דם – הרי במקרה של נשימה אין הדבר כך. אי אפשר למות ללא הפסקת הנשימה. אדם חי נושם, אף כי חלושות, גם על סף מותו; אחרי מותו הוא אינו נושם – ודבר זה נכון תמיד.
יתר על כן, הנשימה עצמה הינה דבר מורכב מאוד. היא בלתי נראית, ולאדם הקדום נראתה כבלתי גשמית, כדבר מה רוחני. נשמת אפו של האדם עשויה היתה לייצג את תמצית החיים ואת ההבדל העדין בין חיים ומוות.
וכך, בבראשית, ב' 7, מתוארת בריאתו של אדם: “ויצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה.”
כך מגיעים אנו למשמעות המאלפת של המלים נשימה־נשמה־נשמת חיים־רוח־נפש, כולן מבטאות את הזהות בין הנשימה והחיים, בלטינית “ספיררה” פרושו – לנשום; ו“ספיריטוס” – רוח. המילה היוונית “פנאומה”, שפירושה אויר לנשימה, משמעותה הנוספת היא רוח. המילה האנגלית “גוסט” – רוח (במובן של שדים ורוחות), מוצאה ממילה אנגלית עתיקה, שפירושה נשימה. קיימות דוגמאות רבות נוספות לכך בשפות שונות.
אנו מדברים על “רוח־האדם”. היינו יכולים לבטא את אותו הדבר, אך בצורה מרשימה פחות, במילים “נשימת־האדם”. המונח “רוח־הקודש” הינו שקול כנגד “נשימת־האלהים”.
אפשר לטעון, שהמשמעות המילולית של המלים אינה מלמדת דבר, שהרעיונות החשובים והנסתרים ביותר מוכרחים להיות מובעים במלים פשוטות ושאותן מלים שואבות את משמעותן מן הרעיון ולא להיפך.
ובכן, אפשר לקבל תפיסה זו אם מאמינים, שהידע האנושי מוצאו מהתגלות על־טבעית. לדעתי, בכל אופן, הידע בא מלמטה, מתצפיות, ממחשבה פשוטה ובלתי מתוחכמת המבססת רעיון פרימיטיבי ההופך מורכב ומופשט יותר ככל שידע מצטבר. האטימולוגיה2, לפיכך, הינה המפתח למחשבה המקורית, אשר כוסתה במרוצת הזמן באלפי שנות הגות מעורפלת. לדעתי הבחינו האנשים בקשר בין נשמת־אפם לבין החיים בדרך ישירה למדי, ואילו כל הרעיונות הפילוסופיים והתאולוגיים המסובכים בנוגע לרוח ונשמה באו רק אחר כך.
האם נשמת האדם הינה חסרת צורה ובלתי גשמית כמו מקורה המילולי – הנשימה? האם נשמות כל המתים מתמזגות לתערובת הומוגנית אחת של החיים המוכללים?
קשה להאמין בכך. ככלות הכל, כל יצור אנוש נבדל מרעהו באופנים שונים, מורכבים יותר או פחות. על כן יהיה זה טבעי להניח, שעל תמצית החיים להשתנות בדרך זו או אחרת מאדם לאדם. לכן כל נפש שומרת על שוני זה ומהווה כעין זכר לגוף שבו שכנה פעם ושלו העניקה את הנכס הקרוי חיים ואת ייחודם.
ואם כל נפש שומרת על החותם שהטביע בגוף את תכונותיו האופייניות, יש בכך משום פיתוי לשער שהנפש אוצרת בקרבה, באופן נסתר, רוחני ובלתי נתפס, את הצורה והתבנית של הגוף האנושי בו שכנה. סברה זו עשויה להתמך על ידי העובדה, שמקובל לחלום על מתים כאילו היו עדיין בחיים. לחלומות יוחסה משמעות רבה בימי קדם, ובעצם גם בימינו, כשדר מעולם אחר; וניתן היה לראות בהם ראייה לכך, שהרוחות דמו לגויות אותן עזבו.
למען הצניעות, אם לא מסיבה אחרת, רוחות כאלה מתוארות בדרך כלל כעטויות במעטה לבן חסר צורה, העשוי מענן זוהר או מהילת אור. מכאן, כמובן, כל אותם ציורים מצחיקים המתארים רוחות לובשות סדינים.
כן יהיה זה טבעי להניח שהרוח היא בת־אלמוות. הייתכן, שעצם תמצית החיים – תמות? עצם גשמי עשוי להיות חי אם הוא מכיל את תמצית־החיים, או מת – אם אינו מכיל אותה. אך תמצית החיים עצמה חייבת להיות בחיים.
דבר זה אנלוגי לקביעה שספוג עשוי להיות רטוב או יבש, תלוי בכך אם הוא מכיל מים או לא אך המים עצמם יכולים להיות רק רטובים; או שבחדר עשוי לשרור חושך או אור תלוי בקרני השמש, אם הן חודרות אל תוך החדר אם לאו; אך קרני השמש עצמן יכולות להיות רק אור.
אם קיים מבחר של רוחות ונשמות החיות לנצח, הנכנסות לתוך גוש חומר בשעת לידה, מעניקות לו חיים ואחר כך עוזבות אותו ומאפשרות לו למות, הרי שמוכרח להיות מספר עצום של רוחות, אחת לכל ייצור אנוש שחי או יחיה אי־פעם.
מספר זה עשוי לגדול עוד יותר אם קיימות גם רוחות עבור צורות החיים אחרות. הוא עשוי לקטון אם ייתכן גלגול נשמות; כלומר, נשמה העוזבת גוף מת יכולה לחזור ולהופיע בתוך גוף חדש שנולד.
לשתי ההשקפות הנ"ל יש נספחים; כמו, למשל, האמונה בגלגול נשמות בכל ממלכת החי. אדם שהתנהג באופן רע במיוחד עלול להיוולד מחדש בתור מקק, ולעומת זאת מקק עשוי להיוולד שוב בתור אדם, בתנאי שהיה מקק טוב ואציל־נפש במיוחד.
מכל מקום, גם אם קיום הנשמות מוגבל ליצורי אנוש ואינו כולל את ממלכת החי (אם בכלל קיים גלגול נשמות) – חייב להיות מספר עצום של נשמות למטרות הפחת חיים בגוף או נטילתם ממנו. היכן שוכנות כל הנשמות הללו?
במילים אחרות, אם מקבלים את הנחת קיום הרוח, חייבים להניח את קיומו של עולם רוחות שלם. עולם רוחות זה עשוי לשכון במעמקי האדמה, אי שם במרומים, על פני עולם אחר או ב“מישור” אחר.
ההשערה הפשוטה ביותר היא, שרוחות המתים נערמות מתחת לפני האדמה, אולי בגלל הנוהג העתיק של קבורת המתים באדמה.
מעון הרוחות התת־קרקעי הפשוט ביותר מתואר כמקום אפור של אבדון, כמו ה“האדס” היוונית או ה“שאול” היהודית. המצב שם מתואר כתרדמת חורף תמידית. כך מתוארת השאול בתנ"ך: “שם רשעים חדלו רוגז ושם ינוחו יגיעי־כח. יחד אסירים שאננו, לא שמעו קול נוגש. קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו.” (איוב ג' 17–19) וסווינבורן מתאר את האדס, בפואמה “הגן של פרוספרין”, כמקום שקט, שרוי בתרדמה ובחלום.
ריקנות זו נראית לרבים לא מספקת, ותחושת אי־הצדק שבחיים, הבוערת בקרבם, מפתה אותם לדמיין מקום של עינויים שלאחר המוות, מקום בו כל השנואים עליהם מקבלים את המגיע להם. ה“טרטרוס” היווני או הגיהינום הנוצרי.
עקרון הסימטריה דורש גם את קיומו של משכן אושר עליון, עבור כל האנשים החביבים עליהם – גן העדן, השמיים, איי אהובי האלים, שדות הצייד הנצחיים, וולהאלה3 וכו'.
כל המבנה המוצק הזה של אמונה באחרית הימים בנוי על העובדה, שאנשים חיים נושמים והמתים אינם נושמים, ושהאנשים החיים משתוקקים להאמין, שבעצם לא ימותו.
כיום יודעים אנו, כמובן, שאין בנשימה משום תמצית־חיים יותר משיש בדם; ושהן הדם והן הנשימה הינם פשוט כלי שרת של החיים. נשמת אפו של האדם אינה בלתי גשמית ואינה מיסתורית. אויר הנשימה הוא חומרי כגוף עצמו והוא מורכב מאטומים שאינם מיסתוריים יותר מאטומים אחרים.
אך למרות זאת עדיין מאמינים אנשים בחיים שלאחר המוות, ואפילו אנשים המבינים בגזים, באטומים ובתפקוד החמצן. מדוע?
הסיבה העיקרית היא, שאנשים רוצים להאמין בכך, ללא קשר לקיומן או אי־קיומן של ראיות. מכיון שהם רוצים, קיים דחף חזק להאמין אפילו באופן בלתי רציונלי.
התנ“ך מדבר על רוחות, נשמות וחיים אחרי המוות. שאול המלך אף מעלה בעזרת בעלת האוב את רוחו של שמואל הנביא מהשאול (שמואל א', כ"ח 7–20). סיפור זה הספיק למיליוני אנשים, אך רבים מבני דורנו, החילוניים והספקנים, אינם נוטים לקבל ללא עוררין את הקביעות שבתנ”ך.
קיימות, כמובן, עדויות ראייה. תמהתני, כמה אנשים דווחו על ראיית שדים ורוחות? אולי מיליונים. איש אינו יכול לפקפק בכך שאכן דווחו, אך אפשר גם אפשר לפקפק אם אכן ראו את הדברים שדווחו עליהם. איני יכול לתאר לעצמי אדם רציונלי, שמעשיות כאלה תתקבלנה על דעתו.
קיים פולחן הספיריטואליזם, המכריז על יכולת ה“מדיומים” לבוא במגע עם עולם הרוחות. פולחן זה פרח וקסם לא רק לבורים וחסרי השכלה, אלא גם, למרות חשיפתם של רמאים ושרלטנים אין־ספור, לאנשים נבונים ושקולי דעת כמו א. קונן דויל וסר אוליבר לודג'. עם זאת, לרוב המכריע מבין האנשים הרציונליים אין כל אמון בספיריטואליזם.
כך יצא לאור, לפני כעשרים שנה, ספר בשם “החיפוש אחר בריידי מרפי”, אודות אשה שנשאה בקרבה את נשמתה של אשה אירית שמתה לפני שנים רבות. על ידי היפנוט ניתן היה ליצור קשר עם אותה נשמה. לתקופת מה ראו בספר ראיה לקיומם של חיים לאחר המוות, אך כיום כבר אין מתייחסים לכך ברצינות יתרה.
אם כך, האם קיימת ראיה כלשהי לקיומם של חיים שלאחר המוות, ראיה שיכולה להחשב כמדעית ורציונלית?
לאחרונה נשמעות טענות על קיומה של הוכחה מדעית.
רופאה בשם אליזבת קוהלר־רוס הציגה משפטים, שנאמרו על ידי אנשים חולים על סף מותם, ואשר מצביעים על קיום החיים שלאחר המוות – מאז פורחת תעשיית הספרים על הנושא, כשכל ספר מבטיח, כמובן, מכירות טובות בקרב קהל הקוראים התמים.
לפי אותם הדוחות הצצים לאחרונה, מספר אנשים שנראו כ“מתים מבחינה קלינית” למשך זמן מה, הצליחו על אף זאת להתגבר ולשוב לחיים, החלימו, ואז ספרו על חוויותיהם בזמן “מותם”.
לכאורה הם היו בהכרה, חשו שלווה ואושר, התבוננו בגופם הם מלמעלה, עברו דרך מנהרות אפלות, ראו את רוחות קרוביהם וחבריהם המתים, ולעיתים פגשו ברוח חמה ומסבירה פנים, קורנת אור, שהיתה אמורה להובילם למקום כלשהו.
האם ניתן להתייחס באמון לסיפורים אלה?
לדעתי, כלל וכלל לא!
אך אין פירושו של דבר שה“מתים” משקרים בספרם על חוויותיהם. אדם הקרוב למוות עד כדי כך שהוא נחשב “מת מבחינה קלינית”, אין מוחו מתפקד בצורה נורמלית. במצב כזה עשוי המוח להזות הזיות בדומה למצב שבו אין המוח מתפקד כרגיל מכל סיבה אחרת – אלכוהול, אל.ס.די., מחסור בשינה וכו'. הגוסס עשוי לחוות, מה שהוא או היא היו מצפים לחוות, או רוצים לחוות. (אגב אף לא אחד מהדוחות אינו כולל תיאורי גיהינום או שדים).
חסידי החיים שלאחר המוות מגיבים על כך באומרם, שאנשים מכל פינות העולם, כולל בני דתות לא־נוצריות כגון ההודים, מספרים סיפורים דומים, ועל כן זוהי אמת אובייקטיבית. אינני מקבל זאת משתי סיבות:
1) סיפורים על החיים שלאחר המוות נפוצים בכל רחבי העולם. המושג מופיע כמעט בכל הדתות, והמיסיונרים הפיצו בכל מקום את רעיונותיהם בנושא.
2) החולה המחלים, שהזה הזיות מסוג כלשהו, מתבקש לתאר אותם בעודו חלש ומבולבל – ומה קל הדבר לתארן בצורה שתגרום נחת לשואל, שהינו בדרך כלל חסיד נלהב של תאורית החיים שלאחר המוות, ומשתוקק לקבל את המידע הרצוי לו.
הנסיון שהצטבר באין־ספור מקרים של העמדה לדין מלמד, שגם אדם המעיד בשבועה ותחת איום של עונש, נוטה, בכל הכנות האפשרית, לשכוח פרטים, לסתור את עצמו ולדבר שטויות. אנו יודעים גם שעורך דין פיקח יכול, בעזרת שאלות מתאימות, להוציא כמעט כל הצהרה אפילו מעד ישר, מהימן ונבון. לכן, דיני הראיות וחקירת הנגד צריכים להיות נוקשים כל כך.
לכן, מובן מאליו שיהיה קשה מאוד לשכנע אותי לייחס חשיבות כלשהי להצהרותיו של חולה אנוש, שהוצאו ממנו על ידי מתחקר להוט, שהוא גם מאמין אמיתי.
אולם אם כך הוא הדבר, מה בנוגע לקביעתי הקודמת שאיזה שהוא שינוי חייב להתרחש במעבר בין חיי אנוש למותו ושההבדל איננו עניין של אטומים ומולקולות?
ההבדל אינו כרוך בדם, או באויר הנשימה, אך כרוך במשהו!
ואכן, היה משהו בחיים שאינו קיים עוד במוות ואותו משהו הינו בלתי גשמי ומהווה את ההבדל הקטן – ההבדל העדין ביותר.
רקמה חייה בנויה לא סתם ממולקולות מורכבות, אלא מאותן מולקולות מורכבות ומאורגנות במערך מורכב. אם מתקלקל הסדר שבמערך זה, הגוף נהיה חולה; אם הפרת הסדר מגיעה לדרגה מספקת – הגוף מת. החיים נפסקים אז, למרות שכל המולקולות קיימות עדיין והן בלתי פגועות.
הרשו נא לי להדגים זאת בעזרת המשל הבא: נניח שנקים מבנה מסובך מאלפים רבים של לבנים קטנות. המבנה בנוי בצורת טירה מימי־הביניים בעלת מגדלים, חומות, שערי ברזל, כוכים עם חרכי ירי וכל היתר. כל מי שיסתכל במוצר המוגמר מרחוק לא יבחין בלבנים הבודדות, אך יראה את הטירה.
כעת תארו לעצמכם איזו יד ענקית הפוגעת בטירה, הורסת אותה והופכת אותה לערימת לבנים חסרת צורה. כל הלבנים קיימות, אף לא אחת נעדרת. כולן, ללא יוצא מן הכלל, שלמות.
אך היכן הטירה?
הטירה היתה קיימת רק בארגון המסודר של הלבנים, ומשנהרס הסדר – נעלמה גם הטירה. היא אינה קיימת עוד בשום מקום. אין לה קיום ממשי משל עצמה. הטירה נוצרה יש מאין כשאורגנו הלבנים ונעלמה כלא היתה כאשר הופר הארגון.
אחרי ההפרייה ותחילתו של העובר שממנו נוצרתי, התחברו המולקולות של גופי אל מולקולות אחרות והתארגנו לצורה מורכבת יותר ויותר, ובאופן יחיד במינו, שאינו דומה לארגון של דבר חי כלשהו שחי אי פעם. בתהליך זה התפתחתי אט־אט לדבר מה בעל תודעה, המכונה “אני”, הקיים רק בתור הארגון. כאשר אובד הארגון לנצח, כפי שזה יהיה לכשאמות, ה“אני” גם כן יאבד לנצח.
וזה מניח את דעתי. אף אחד מן הרעיונות ששמעתי, לא על השאול ולא על גן העדן, לא נראו לי כמניחים את דעתו של מוח רציונלי בעל תרבות, ועל פניהם אני מעדיף את הלא־כלום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.