הדו“ח הנימסר להל”ן, יש לו מקורות שונים ומשונים, חלקם גלויים וידועים, אחרים נעלמים מן העין, וחתומים במרתפי ספריות שונות, מתוך כוונה ברורה שלא תשזפם עין זרה. כותב שורות אלה נתבקש ביום רביעי שש עשרה לחודש אוגוסט שנת אלף תשע מאות שבעים ושמונה, על ידי עורכו, להעלות ברשימה מתומצתת על הנייר (עד 2500 מילים) סיקור על תופעות על־טבעיות המוזכרות בכתבים, כתבי־יד ושאר פירסומים יהודים עתיקים, שיש בכוחן להזכיר תופעות שונות המצויות בספרות המדע הבידיוני.
כותב שורות אלה שינס את מותניו, כימעט וויתר על מזון, משקה ושאר תענוגות העולם הזה, והחל לנבור בינות לספרים עתיקים, מחקרים חדשים, שיש בכוחם להעלות בפניו מידע ענייני, אודות נושאים אלה. אלא שכעבור מספר שבועות, ניגש אל עורכו, והבהיר בפניו, כי ניבצר ממנו להעלות את הדברים האמורים הנ“ל ברשימה מתומצתת על הנייר. לאור הצגת הענינים האמורה, והנתונים שהובאו, ושינו את פני הדברים, הוחלט בין השנים להביא לדפוס דו”ח בלתי מדעי, המבוסס על כל המקורות הנ“ל, בצירוף השערות, קטעי קישור, התרשמויות ושאר דברים מתוך פינקסיו של כותב שורות אלה, וכל זאת, במטרה להעלות בפני הקורא דו”ח אישי שיש בכוחו לשפוך אור חדש בנושא קיומו של הגולם, וקיומן של שאר עובדות תמוהות, שיש בכוחך להעמיד באור מיושן, כמה מתגליות ושימושי הספרות העוסקת במדע־בידיוני, כפי שהם מוכרים לקורא.
בין מהדורת חדשות למהדורת חדשות העוסקות במלחמה ושלום, מן הראוי להבהיר לקורא, שכותב שורות אלה, כבר בימי ילדותו, חי תחת הרושם המופלא והתמוה של סיפור הגולם מפראג, מעשה ידי החכם הפרגאי ליווא בן בצלאל, המכונה בפי העם מהר"ל, סיפור אותו סיפר לכותב שורות אלה אביו, שהיה יליד אחד מחבלי אותה ארץ המכונה כיום צ’כוסלובקיה.
סיפור הגולם מפראג, אם לנסחו בקצרה, מתאר את מהר“ל שעשה מטיט צורת אדם, ושמו גולם, ושם בפיו קמיע ועליו שם המפורש ועל־ידי־כך הוכשר הגולם להתנועע ומלא את פקודות יוצרו בדרך אוטומאטית. וכשניטל מאותו גולם הקמיע הנ”ל, הרי שניהפך שוב לצורת טיט. כאן המקום להעיר: מאחר ועשיית גולם שכזה, כרוכה בפולחנים קדושים, ובאיזכור שמו של האלוהים בביטויים רבי הערכה, שכותב שורות אלה אינו שותף להן. הרי שבהמשכו של דו"ח זה ישאיל כותב שורות אלה ביטוי, אותו מצא בתוך אחד מסיפוריו הקצרים של הסופר הגרמני היינריך בל, לאלוהים. שם הוא מכנה אותו: אותו יצור עליון לו אנו סוגדים ובשינוי קטן, ייקרא לו: אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקדומים.
שנה נקפה שנה, ובמהלך השנים זכה כותב שורות אלה לחזות בהצגת הגולם על קרשי התיאטרון, לקרוא פואמה מתורגמת מאידיש, שעיסוקה היה בגולם הנ“ל מפראג, ואפילו לחזות בסרט אילם, שנעשה על פי סיפור זה, כבר בשנת 1920. בעיני המעיין בדו”ח זה ישנה חשיבות רבה להעיר את עיניו גם לעובדה, שעניינו של כותב שורות אלה בתרבויות האירופאיות, בימי שחרותו, הוליך אותו לחשוב שסיפור זה של הגולם הנ"ל, הינו תעתיק תמוה לסיפורים שונים, שראו אור בפורמאטים ספרותיים שונים בתרבויות האירופאיות, פורמאטים שעסקו, לרוב, באותו תהליך של הפיכת טיט לגולם, המתפקד כבן תמותה.
בידוע הוא שהתרבויות האירופאיות, עמוסות בסיפורים רבים על מיפלצות שונות מעשי ידי אדם. הספרות הגרמנית עשתה לה שם רב בסיפורי זועות כגון דא, ושימשה השראה לעמים האירופאים כולם. ספק אם מקומו של הסיפור הבא, הוא בתוככי דו"ח זה, אך כותב שורות אלה נבצר ממנו להתעלם מעלילה מופלאה, שריגשה אותו בנעוריו, ולא חדלה לרגשו עד עצם היום הזה.
בלילה סוער וגשום, בחורף שנת אלף שמונה מאות ושמונה עשר, כאשר מזג האוויר היה מן הסוערים שידעה ההיסטוריה עד לאותו ליל, יללה הרוח מעל לאגם ג’נווה. בתוך ארמון בנוי אבן, ומוגן כהלכה, ישבו שלושה, ששמם חקוק בין דפי תולדות הספרות. הלורד ביירון, בעליו של אותו ארמון, המשורר פרסי שלי, ואשתו שלי, מרי גודווין שלי. קובץ של סיפורי זוועה גרמניים עבר מיד ליד – סיפורים על גילגולים, רוחות־רפאים וערפדים. לפי הצעת הלורד ביירון, הוחלט, שכל אחד מהמסובים בחדר זה, יכתוב משהו מזעזע משלו, וישמיענו בחוג אנשים זה. הלורד ביירון והמשורר שלי לא עמדו בהבטחתם, ואילו מרי גודווין שלי חיברה בין כתלי ארמון זה את ספרה פרנקנשטיין או פרומותיאוס המודרני. ומיד אחרי שהשלימה כתיבתה, אמרה לבעלה, ולמשורר הלורד ביירון, כמו היתה אותך יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים: “מסתכלת אני בעלוב – בגולם המסכן שיצרתי”.
מאחר וכותב שורות אלה הלך בימי צעירותו, בניגוד להגיון, שולל אחר תרבויות זרות ורוחות עכו“מ למיניהן, ורק בשנים האחרונות שב וגילה את שורשיו, הרי שבעקבות פניית העורך, שמח עד למאוד לצאת למסע, שבמהלכו הוא מחבר את הדו”ח הרצ“ב. כבר בשלבים הראשונים של הדו”ח, הובהר מעל ומעבר לכל ספק, שימי מלאכת בריאת גלמים מטיט, ימיה כימי היהדות.
כפי שהוזכר כבר קודם לכן, בסיפור אודות הגולם מפראג, שם המהר“ל בפי הגולם קמיע, ובקמיע נוסחות שמו הניסתר של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים. נוסחת שמו הניסתר של הנ”ל, היא המפתח בסיפורי הגולם לדורותיהם, ושאר סיפורי הניפלאות והניסתרות, שדו"ח זה יעסוק בהם בשלבים השונים של התפתחותו. ואולי כאן המקום להדגים, ולהאיר, בכפיפה אחת, אחד ממאמרי ניסוח סוד הכנתם של גלמים מטיט: “אז נתלכדו יחד הרוח והכבוד ולא יפרדו להיות יהו”ה אחד, כמו לאדם גוויה ונשמת חיים, אז נתאוממו (הפועל ניגזר כנראה משורש ‘תאם’) שני השמות “יהו"ה האלוהים…”
במקום זה ראוי להזכיר, שנושא הגולם אינו דן אך ורק בנוסחאות סוד הסודות של שמו או כינויו של אותו כוח עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, אלא גם בדמותו, ואפילו דיוקנו (פנים ופרופיל) של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים – נושא, שכותב שורות אלה מצא בו עניין מופלג.
בינתיים במסעותיו בין הספרים הקדושים, והמחקרים המדעיים הבלתי־קדושים, מצא כותב שורות אלה, עניין רב, בגירסה החוזרת ונישנית על עצמה, גירסה הקובעת, שכל הנביאים בתנ“ך ראו את אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים (אלוהים בפי העם) מתוך אספקלריא מלוכלכת, ורק משה (המכונה רבנו) ראה (במעמד הר־סיני) את היצור העליון הנ”ל מתוך אספקלריא מצוחצחת. ראייה נוספת לחיזוק צורת היצור העליון הנ“ל, מצוייה בספר דניאל, שם אומר הנביא, על שמו נקרא הספר: “הנה כדמות בני־אדם נוגע על שפתי…” הנחות מסוג זה של חכמים יהודים קדמוניים, קיוו לפענח את שאלת: “נעשה אדם בצלמינו…”, וידוע ברבים, כי רווחה הדיעה והאמונה שהאדם אכן נעשה בצלם אותו יצור עליון הנ”ל. רוב המחזיקים בהשקפה זו, מבססים עמדתם על הכתוב בספר בראשית: “וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה… ויברא את האדם ויפתח באפיו ונשמת חיים…”. מאחר ויש בכוונת כותב שורות אלה להימנע, בשלב זה של דו“חו, מהתמקדות יתר בשאלות השונות המתעוררות בשאלת צלמו של האדם, והבאת חומר מדהים אודות הפרופורציות השונות של אברי גופו של אותו יצור עליון הנ”ל, ושאר שאלות, סודות ורזים העוברים מדור לדור, הרי שהמגמה היא להתמסר בשלב זה, לרוב, לתהליך הפיכת אותו טיט, בעזרת הנוסחה שהוזכרה, לגולם.
במהלך הכנת דו“ח זה, למד מחברו, שבני עמו (קרי: היהודים) עוסקים בבריאת גלמים, כבר מימי שחר אומתם, או במילים אחרות: משך תולדות היהדות – הינו משך ימי עשיית גלמים מטיט בידי יהודים. ולראיה: כאשר אברהם (המכונה גם אברהם אבינו) למד אצל מורו ורבו, שם בן נוח, הרי ששניהם בראו גולם מתוך הטיט. אחד מידידיו של כותב שורות אלה, תעשיין מצליח בנושא המינראלים, העלה השערה, שיצחק בן אברהם, הינו גולם בן להריון ולידה טבעיים, והוא מסתמך על עקרותה של שרה, וההערה המרמזת במקרא, על הגיל הגבוה בו הביאה לאוויר העולם את יצחק הנ”ל. ראיה נוספת אותה מעלה ידידו של כותב שורות אלה, היא גירסה מהפכנית לסיפור העקדה – סיפור שיש בכוחו להכות כמה מסיפורי המתח הבידיוני הידועים – והגירסה טוענת כי אברהם השלים את איבחת המאכולת שבידו, וכרת את צוואר בנו הנ"ל, ואותו מלאך אלוהים בא אל מקום ההתרחשות, אך ורק על מנת לסייע לאברהם בהדבקת הטיט בצווארו של יצחק. מוסיף ידידך התעשיין של כותב שורות אלה, שסביר להניח, כי צאצאי אברהם יצחק ויעקב (קרי יהודים) הינם למעשה צאצאיו של אותו גולם. אלא שראיות מועטות מאוד לכך, מצויות בכתבי הקודש.
התמונות במאמר זה לקוחות מהסרט “הגולם” שהוסרט בשנת 1970 על ידי הבמאי הגרמני פאול ווגנר לפי תסריט של הנריק גאלן, שהתבסס על “הגולם מפראג”. את תפקיד הגולם גילם הבמאי פול ווגנר בעצמו.
כסייג מפני אי הבנות, מן הראוי להדגיש, שדברים רבים התרחשו בנושא שיכלול שיטת הפיכת טיט לגלמים בימי השופטים, הנביאים והמלכים – וגירסה אחת אף טוענת שכל המאבקים המתוארים בתנ“ך, ועיסוקם במלחמת החורמה של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים בבמות ובבעל, עסקו בהפיכת טיט לגלמים אלא שעורכי התנ”ך, משכתביו וצנזוריו עשו כל אשר על ידם, מתוך מגמה להכרית סימן, זכר ושארית לבריאה שכזאת. לכן סביר גם להניח, שבהמשכו של דו"ח זה, תהיינה התייחסויות מקיפות לנושאים אלה, ולשאר מעשים המוצגים כבדיות, פלאים, או מעשי ידי אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, וזאת, תוך הבאת עובדות שהוסתרו במזיד, שברי עובדות שניתן לשחזרן, לשערכן ולהשלימן, ובמקרי הצורך, גם השערות.
עתה נשוב לתיאור השתלשלות העובדות, המתארות בבהירות רבה, את העיסוק המתמיד לאורך הדורות, בהפיכת טיט לגלמים. אחת העובדות הידועות ביותר, מוזכרת בפי החוקרים למיניהם תחת הכותרת מקרה בן־סירא. והיא דנה בבן־סירא, המוכר, יותר כמחבר הספרים ספר בן סירא (בספרים החיצונים), והספר המיסתורי אלפא ביתא דבן־סירא, המפרט במלואו את מקרה בן־סירא. הפירוט הנ"ל, מציג בבהירות פרטים, המבהירים מעבר לכל ספק את עיסוקו של מחבר הספר בהפיכת טיט לגולם.
ראשית, מן הראוי להזכיר, שבן־סירא הנ“ל הינו בעת ובעונה אחת גם בנו של ירמיהו הנביא וגם נכדו, שכן ירמיהו הוא אביו, ובתו של ירמיהו היא אמו של בן־סירא, ונמצא כתוב בספרו של הנ”ל: “וכיוון שילדה (בתו של ירמיהו) היתה מתביישת מבני־אדם שהיו אומרים מזנות ילדה. ופתח פיו הנער (בן סירא) שאך זה נולד ואמר לאמר: על מה מתביישת את מבני־אדם, כי בן־סירא אני. אמרה לו: סירא זה מיהו? אמר לה: ירמיהו…”
היות ונמנע מפני כותב שורות אלה לברר בספרי הקהילה ומירשם התושבים של אותם ימים את העובדות הללו, ואת נכונותן, הרי שחיפש במקורות אחרים, וגילה, שהסיפור אודות קירבת ירמיהו הנביא ובן־סירא, מצוי ברשומות הנ"ל, ואותו סיפור אף מאריך ומספר על ירמיהו ובן־סירא, שיצרו גולם, בראו אדם מעפר ונשמה באפו, תוך שימוש בידיעות ששניהם שאנו מתוך הכתוב בספר יצירה, ספר שעיקר עיסוקו בקוסמולוגיה והסבר תהליך בריאת העולם על־ידי צירופי אותיות שמו של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, והמכונה בפי העם בשם אלוהים.
ובספר יצירה בו עסקו השנים, עוד ידווח רבות בדו"ח זה. אך בהקשר עניני זה. ניכתב באותן רשומות: “בן־סירא רצה לעסוק בספר יצירה, יצתה בת־קול ואמרה: לא תוכל לעשותו לבדך, הלך לו אצל ירמיהו אביו (בן־סירא בגימטריא = בן ירמיהו). ועסקו בו (ב־ספר יצירה), ולמקצה (כעבור – בעברית של אותם ימים) ג' שנים נברא להם אדם אחד וכתוב במצחו אמ"ת כמו במצח אדם ראשון…”
נראים הדברים, שלצערנו אין ספר יצירה מצוי בתוכנית־הלימודים של בתי־הספר. אי לכך, כאן המקום להבהיר בקצרה, שאחד מעיסוקיו של ספר יצירה מתמקד בתיאור של סיפור ופיענוח בריאת העולם באותיות ובמספרים, וכן בפועל, את נוסחת עשייתן של גולם מתוך הטיט, כלומר: יצירת אדם והחייאתו בעזרת השמות הקדושים של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים.
על מנת שהקורא לא יתמה יתר על המידה, לפשר המידע הנ“ל המוצג בפניו, הרי שכאן יש לקבוע, ולומר במפורש, שמינהג בריאת גלמים מתוך הטיט היה, על סמך המקורות עליהם מושתת דו”ח זה, מינהג נפוץ בתקופה, המוכרת בספרי לימוד ההיסטוריה היהודית כימי אחרוני התנאים וראשוני האמוראים, תקופה שבאה בסופה של התקופה המוכרת בספרים הנ"ל כימי נשיאות טבריה, וזמנם, בהיסטוריה הכללית, משך המאה השניה לספירת הנוצרים.
תוך התבססות שמקורה בעדים מהימנים למדי, בני התקופה האמורה לעי“ל, הרי שאנו יודעים כיום, שמינהגי החניכה והלימוד של עשיית גלמים מטיט, היו כדלקמ”ן: “בטרם ילמד הרב אל תלמידו, “ירחצו במים ויטבלו במי סאה וילבשו בגדים לבנים, ויתענו (תענית) יום שילמדוהו, ויעמדו במים עם קרסוליו, ויפתח הרב פיו באימה ויאמר: ברוך אתה ה' מגלה סוד ליראיו חכם הרזים, ויתנו הרב ותלמידו עיניהם במים, ויאמרו: ‘נשאו נהרות ה’ נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים… אדירים משברי ים אדיר במרום ה‘… בים דרכיך ושבילך במים רבים וערבותיך לא נודעו – כי תחילת קילוס ה’ במים…'” ואחר מתחיל הרב בפירוש שם יהווה. הואיל ולא קיים בטחון, או מצוייה עדות, שאכן זהו שמו של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, הרי שכאן הוא המקום להעיר, שהדיעות אכן חלוקות בדבר שמו של הנ”ל, ומצויים בעלי־סוד, המספרים סיפור חניכה זה, בגירסה שונה, וטוענים בין השאר, כי "מתוך שמו תותל להכירו, כי ה' במילוי הוא יחי"ד (יו“ד ה”א ו“ו ה”א) – ובגימטריא “אל יחיד בעולמו” הו"א יחי"ד.
בדומה לסיפור־חניכה אופייני זה, הגיע כותב שורות אלה, במהלך הכנת הדו“ח הרצ”ב, לכמה סיפורים המעידים, עד כמה שהיה עיסוק זה נפוץ באותם ימים. בין השאר מסופר כי ר' עקיבא ור' ישמעאל עסקו בשיעור קומה של דמות האל, איבריו ושמותיו – כמו כבוד, שכינה, כרוב, יוצר בראשית – מיכלול שהוא אוצר שמות קדושים של אותו יצור עליון לו סגדו בני הדורות הקודמים, קטעי־סוד, עיונים מאגיים, סגולות, קמיעות וכיוצא באלה, שכל מטרתם היתה – יצירת גולם.
כפי שמגלים מיקרים אחרים, הרי שמתקבלת תמונה, מוכחת ומוצקה למדי, שארבעה מחברי ספר הגמרא – יצרו גולם. מסופר בסנהדרין על רבא ששלח גולם לר' זירא, וסיפור אחר מבהיר מעבר לכל ספק שר' אושעיא ור' חנינא עסקו בהפיכת טיט לגולם. סיפור נוסף, שלגביו חלוקות הדיעות, מתאר שני תלמידי חכמים של אותה תקופה, שמדי ערב שבת היו עוסקים בהפיכת טיט לעגל, לחשו את השם המפורש, וכאשר העגל החל לנוע, היו שוחטים אותו, ומבשלים אותו לשבת, וכאשר היו אוכלים את בשרו בשבת, היה השם המפורש נישכח מהם, עד ליום שישי שאחרי כן.
ראייה מדהימה, שבּכוחה לעורר קינאה עצומה אצל מחברי סיפורי המדע הבידיוני, בלשונות צעירות כמו האנגלית היא הפרשנות העברית הקדומה, למטבע הלשון: קפיצת־דרך עליה קובע ש. אבן־שושן במילונו: "קיצור הדרך בנס, מעבר דרך רחוקה במהירות באורח פלא (על־פי המאמר בסנהדרין צח', ‘קפצה להם הארץ’): “מר רב נטרונאי גאון זצ”ל בקפיצת הדרך בא אליהם מבבל וריבץ (הרביץ) תורה וחזר, וכי לא הלך בשיירא ולא נראה בדרך… (אוצר הגאונים, חגיגה "…(16
סיפור זה, בדומה לסיפורים אחרים, מעיד כאלף עדים, כי בעוד אנחנו צופים את פני העתיד בשאננות, הרי שהעבר הקסום הינו כספר הפתוח. על קפיצת הדרך ושאר גילגולי והרפתקאות תהליך הפיכת הטיט לגולם, ושאר עובדות תמוהות, הרי שכל אלה יסופרו בפרקים הבאים של דו"ח זה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.