מוטיב המדען המטורף אמצאותיו הרות־האסון חוזר ומופיע בשדה המד"ב, עוד מהימים הטובים של פרנקשטיין. סופרים רבים, בייחוד אלה שהם בעלי רקע או ידע מדעי, אוהבים להתל באנשי המדע שואפי הפרסום והתהילה, שאינם יודעים בדיוק מה יהיו תוצאות אמצאותיהם המוזרות. אסימוב עשה זאת לא אחת (למשל בסיפורו “ההספד” שהופיע בגליון הקודם), וכעת לפנינו מהתלתם המשעשעת של השלישייה בודריס קוגסוול ותומס.
* * *
ההרס היה עצום. צליל הולך וגווע, כקול אנחתה האחרונה של רוח־רפאים, ריטט בחלל־האויר וגרם לכאבים בשיניו של נתנאל וולרד. הוא הסיר מעל עצמו בזהירות לבנים אחדות, את כיפת הזכוכית של תא הפיקוד, מספר רסיסי זכוכית, שפע רב של חלקיקי מכשירים, חלק מחזיתו של המחשב וענפי אורן אחדים. אחר כך התישב.
משקפיו של וולרד נשברו במרכזן ושתי העדשות היו תלויות ברפיון על אזניו. הוא אחז את שתיהן בידיו מול עיניו והביט סביבו בחוסר אמון. כל בנין ובנין בסביבה נהרס עד היסוד. ממה שהיה פעם סככת המוסכים השמישה היחידה בשדה התעופה הישן של חברת מקנייל לא נותר מאום. המוסך נקרע לגזרים. חלקיו וחלקיה של הגדר המתמוטטת, שנמצאה פעם לידו, היו פזורים בכל הסביבה. הוא שמט את כתפיו, אחז ראשו בשתי ידיו, ומשקפיו התפרקו שוב. בעיניו רחקות־הרואי הוא עוד הספיק לראות סביבו ענן אבק גדול מתרחק לכיוון מזרח, כשהוא שוטף בדרכו על פני גגות ועוקר עצים נמוכים משרשיהם.
נתנאל וולרד ישב שם. הוא – חתן פרס אנריקו פרמי, בעל מדליית זהב של משרד המסחר והתעשיה האמריקאי, חתן פרס מוריס נ. ליבמן, חתן פרס בנימין ארטור גולד, פרס אירווינג לנמוייר ומדליית ההישג המדעי המצטיין של נאס"א – ישב ותמה מה בעצם אירע, ואז נזכר באחרים.
הוא קפץ על רגליו והתחיל לחטט בגל ההריסות הקרוב אליו, “ג’ו,” צעק, “פרנק, איפה אתם?”
במרחק של שמונה מטרים ממנו, בתוך מה שהיה פעם מרכז הבקרה שהם הציבו בפינת הסככה, החלו לנוע ולזוז שתי ערמות עפר. וולרד דילג לעבר הערמה הראשונה, הסיר מעליה חלק מתקרת הצלוטקס, שברים של כסא מתקפל, מספר מחברות וניירות, כוסות קפה מלוכלכות ושכבה עבה של אבק. הוא הצליח לחלץ משם את ג’וזף ברנט והעמידו על רגליו. ברנט, שזכה במדליית רטפורד ובמדליית דאטרי, במדליה הלאומית למדע, חתן פרס השרות האזרחי המצטיין, חתן פרס דיויד סטוף, וחתן פרס ברטרם יוג’ין ווארן לפיסיקה, אמר: “מה קרה?”
“אין לי מושג,” אמר וולרד. “המכונית היתה כבר מטרים ספורים מעל פני הקרקע, כך שמסך־כח־המשיכה פעל בהחלט כשורה ולפתע…”
“נכון,” אמר ברנט. “השתמשנו בכוח במשך בערך שלושים שניות ואפילו לא הספקתי ללחוץ על המפסק. הכל התפתח כה מהר, ופשוט… התפוצץ. מה היה הרעש הנורא הזה?”
“והרוח הזאת!” וולרד לטש עיניו אל משטח ההמראה שיצר את מסך־כוח־המשיכה. הביואיק הישן עדיין עמד שם, אך מראהו היה כשל אשכולית מעוכה. “היינו צריכים להשקיע בזה הרבה יותר מחשבה. אנו די ותיקים בעסק ולא היה שום צורך להתפרץ ולבצע ניסוי, רק בגלל שמישהו אחר עלול היה להקדים אותנו. אמרתי לפרנק ש…” לפתע חדרה לתודעתו העובדה שרק שניים מהם נכחו שם, והוא התחיל לחפש בפראות. “פרנק!”
ערימת ההריסות השניה התנועעה שוב. לוח דיקט מנופץ החליק ממנה ודמות מפוחמת הגיחה משם, כשהיא נאבקת להחזיק מעמד על רגליה. היא הסירה מעליה חלק מגדר־השלג, לוח החשמל, פוסטר קרוע, כיסוי לשנאי, שברי זכוכית ונעל טניס ישנה.
וולרד וברנט משכו את מקניל אליהם ועזרו לו להתיצב על רגליו. מעילו וחולצתו נעלמו ועניבתו תלתה מדובללת על גבי גופיתו. הוא הביט סביבו בחוסר אמונה אל עמודי החשמל שהתמוטטו ואל המשאית ההפוכה על צידה, ומגופה בולטים צנורות מתכת שפילחו אותה לכל רוחבה. “זה ממש נס שאיש לא נהרג,” אמר.
“יש לך שמץ של מושג מה קרה?” שאל ברנט.
פרנק מקניל, בעל מדליית נילס בוהר הבינלאומית, חתן פרס ג’ורג' וושינגטון, חתן פרס אוליבר א. באקלי לפיסיקה של המצב המוצק, חתן פרס נובל בפיסיקה וחתן פרס לזכר אופנהיימר, גרד בראשו תחילה ולאחר מכן נענע בו לשלילה. “לא; אם כי המכונית נראית לי כאילו שדה הכוח התהפך איכשהו והפעיל עליה כוח של 500 ג’י במקום אפס ג’י. דבר אשר –” ולאחר הרהור קל הוסיף “איננו בלתי אפשרי מבחינה תאורטית אך איננו מספיק על מנת להבהיר איך ארע כל ההרס הזה.”
“ובכן,” אמר ברנט, “בואו ונעבור על כך פעם נוספת. התאספנו כאן יחדיו למסע צייד קצר לפני שלושה לילות. תוך כדי שתית כמה כוסות בירה עלה במוחנו הרעיון, ליצור מסך אשר יבטל את כוח המשיכה. זה היה רעיון כה פשוט עד אשר מהרנו וקנינו לשם כך מכונית משומשת, כדי לראות מה יקרה. ועכשיו – כל זה,” הוא סקר את ההריסות שבשדה התעופה ההרוס, “עלה 2000 דולר מזופתים, רק בשביל לבנות את המסך. ותראו מה שהוא עשה.”
“מה שאני רוצה לדעת זה מה, לכל הרוחות, קרה? אפילו אם מסך־כוח־המשיכה לא פעל כשורה הוא לא צריך היה לגרום לחורבן כזה. הרדיוס האפקטיבי של המסך היה רק עשרים מטר,” אמר וולרד בחוסר סבלנות.
“אולי התפוצץ מיכל הדלק של המכונית?”
וולרד נענע בראשו. “אם זה היה מתפוצץ, היית יודע זאת על פי המראה. המכונית עדיין שלמה, פחות או יותר. לא היינו צריכים למהר ולהשיג את צ’רלס גרנט. לא עד כדי כך. היינו צריכים לחשוב יותר ולבנות פחות בשלושת הימים האחרונים.”
“אך על גבי הנייר…” אמר ברנט חלושות.
“וגם לא היינו יכולים להרשות לעצמנו להניח לצ’רלס גרנט להשיג אותנו,” הסכים מקניל עם ברנט. “הוא היה זוקף לזכותו את הקצפת של כל הרעיון הזה.”
“גם כן קצפת,” אמר וולרד במרירות, מצביע לעבר הביואיק המקומטת. “אך בואו ננסה לשחזר, כשהפעלנו את שדה האנטי־גרביטציה, נכנסה המכונית לאפס־ג’י. ואז, לפתע פתאום, התמוטטו השמים על ראשינו. היה זה, לבטח, כוח חיצוני כלשהו.”
מקניל מצץ את זרתו השרוטה בעצבות ואחר כך הצביע לעבר ענן אבק שהתקרב אליהם. “הי, נראה כאילו עוד מעט יארח לנו מישהו לחברה.”
השלושה פנו להביט במשאית הישנה והחבוטה, שהסתערה לעברם במורד שדה התעופה, כולה שורקת וגונחת, ומחלקה האחורי מתרומם ענן קל של נוצות תרנגולת.
“זה בעל הבית שלנו,” נאנח מקניל. “על מה אתם מוכנים להתערב, שהוא עומד לטעון, שהמקום הזה בעצם היה במעמד של שדה תעופה מסחרי לפני שהרסנו אותו בזדון?”
דקה אחת לאחר מכן עצרה המשאית בחריקה על ידם ודלת הנהג נפתחה לרווחה.
''אתם מרגישים בסדר, בחורים?" היה זה סילאס וויטמאונטין וכובע הקש שלו. “לפי הצורה שכל הדברים האלה התעופפו מסביב, חשבתי שגם אתם מתעופפים לכם בשקט יחד אתם.”
מקניל הביט באדם לבן השיער, המכוסה בסרבל, שחוותו גבלה בשדה התעופה הנטוש. “אני מניח שהיה לנו מצב לא רגיל במקצת.” ואחר מחשבה מהירה הוסיף: “טוב. מה שזה לא יהיה. עזרנו לך רבות בניקוי המקום הזה. הוא נמצא עכשיו במצב הרבה יותר קרוב לשדה תירס מאשר היה אתמול בשעה זו. חסכנו לך הרבה הוצאות הריסה ופינוי.”
“אין ספק, שהמקום הזה הפוך לגמרי על ראשו, האין זאת?” אמר הזקן, מביט בעיי החורבות שבשדה. “הבנינים האלה היו מאוד יקרי ערך, מאוד יקרי ערך. עם האינפלציה וכל השאר, אני מתאר לעצמי שהשיקום יעלה לי איזה מאתיים דולר. ואני לא מחשב בתוך זה את הערך ההיסטורי שלהם. זה היה שדה תעופה ראשון באזור הזה. לינדברג נחת פה פעם בסיבוב הנצחון שלו לאחר שחזר מפריס.”
“הוא בטח סטה מן המסלול,” מלמל מקניל.
“למעשה, הוא באמת סטה מן המסלול. אבל אפילו ככה. תמיד תכננתי להציב פה שלט ולדרוש דמי כניסה כשאתה מחשב את דמי הביטוח שאתה עומד לדרוש, יש לקחת בחשבון גם נכסים ערטילאיים שכאלה.”
“ביטוח?” אמר וולרד. הוא וברנט הביטו בזקן כמהופנטים. “אוהו,” המשיך וולרד “איזה מין ביטוח?”
“ביטוח נגד טורנדו. הדבר האחרון שציפיתי לו. מעולם לא ראיתי טורנדו שנוצר בעונה זו של השנה ואני חי עם מזג האויר בסביבה הזאת איזה שמונים שנה. ראיתי את הטורנדו צלול ובהיר מחלון ביתי. הביטו לשם.” הוא הצביע כלפי מעלה. “אתם יכולים עוד לראות את הזנב שלו.”
בפעם הראשונה לאחר הארוע הרימו שלושת הפיסיקאים את מבטם אל השמיים. בצפון־מזרח הלך ונעלם זנב ענן קטן ולבן, תמים למראה. ''הוא מתרחק עכשיו," אמר החוואי כשהוא מוריד את ידו. “אין ספק שזה לא נמשך זמן רב, אבל זה היה רציני מאד בזמן שזה נמשך. זה הפך את כל המכשירים שלכם לעיסה נוראה. הוא גם לא שיפר את מצב המטוס שלכם. זו ההזדמנות הראשונה שיש לי להעיף בו מבט.” הוא צעד לעבר שאריות הביואיק כשהוא בועט באשפה שעמדה בדרכך ומנענע קדורנית בראשו.
מקניל החליף מבטים עם וולרד וברנט ואמר בקול נמוך, “אני חושב שנחלצנו מזה. הוא באמת מאמין שזה היה טורנדו.”
עיניו של וולרד התרחבו וארשת של הבנה עלתה על פרצופו. “זה היה טורנדו. זה באמת היה טורנדו.”
“אנחנו עשינו זאת?” נהם מקניל, “איך יכולנו? אתה מתאר לעצמך איזה כוחות צריך להפעיל לשם כך? כל מה שעשינו היה להניח למסה של אויר להרים מסה של שני טון לגובה של שלושה מטרים מעל פני הקרקע.”
ברנט, ראשו מופנה לאחור כשהוא מביט בזנב הענן הקטן שהלך ונעלם עד שלא נראה עוד, נענע בראשו. “האויר לא יכול היה לגרום לכך שמסה חסרת משקל בת שני טון תצוף באויר. גם האויר עצמו הפך להיות חסר משקל. מעולם לא נתנו דעתנו…”
עתה הגיע תורו של מקניל לקלוט את ההשלכות של מה שעשו. הוא הפך להיות חיוור כמעט כמו וולרד. “אנו הצבנו מסך שהפריד בין כוח המשיכה של הארץ ועמוד של אויר שרדיוס בסיסו הוא שלושים מטר וגובהו כגובה האטמוספירה. כוח המשיכה פועל במהירות האור. לבטח היה זה אויר אשר חדר פנימה במהירות, הפך את המכונית ויצר את הטורנדו.”
ברנט נענע את ראשו במרץ, “נכון. הפכנו את העמוד ההוא לחסר משקל. האויר שמסביב לעמוד זרם פנימה לתוך החלל שנוצר הפך גם הוא לחסר משקל ויחד עם האויר המקורי שהיה בעמוד התפזר בחלל החיצון והאויר שהיה מסביב לאויר הזה גם הוא נשאב לתוך העמוד הריק. כוח קוריוליס דאג לכל מה שארע אחר כך. היה לנו מזל לא רגיל, שהשדה התנתק מעצמו. אחרת היינו מוצאים עצמנו בצרות צרורות וכך גם כל שאר העולם. אוי ואבוי.” הוא עצר ולחץ את ידך למצחו. “היינו עלולים לשאוב את כל האטמוספירה של כדור הארץ אל החלל החיצון אם היינו משאירים את המסך בפעולה במשך זמן מספיק.”
פיו של וולרד נפער לרווחה והוא החל ללחוץ בקדחתנות על כפתור מחשב הכיס SR11 שלו. רגע אחד לאחר מכן אמר, “אוף, זה היה אורך כשלושה־עשר מליון שנה, עד אשר כל האטמוספירה של כדור הארץ היתה דולפת לחלל החיצון, וזאת אם נניח שהיה מתקיים לחץ מתמיד לכיוון עמוד האויר ההוא.”
“ייתכן,” אמר ברנט, “אך רוב צורות החיים היו נכחדות זמן רב קודם לכן. אתה מבין, פשוט לא היה נשאר מספיק אוויר.”
על פניו של וולרד עלתה הבעה אחרת והוא חזר להפעיל את ה־SR11 שלו.
“מה הענין, נט?” תבע מקניל.
“אנו שיגרנו אל החלל החיצון פעימה צילינדרית בת שלושים שניות של חוסר גרביטציה. מה יקרה כשתגיע הפעימה אל השמש? היא היתה בדיוק מעל ראשינו, כשהתחלנו את הניסוי.”
בפיות פעורים הביטו כל השלושה כלפי מעלה. ברנט הציץ לעבר שעונו ואז, כשהוא מצל את עיניו, לטש מבט ישיר אל השמש. “הנה באה ההוכחה האמפירית. חמש מאות שניות עד שהיא תגיע לשם ועוד חמש מאות שניות עד שנראה את ההשפעה. אם תהיה כזאת. עשר וחצי דקות. זה צריך להתרחש בכל רגע.” הם עצרו את נשימתם. בהדרגה הלך הזמן והתארך. הערכת הזמן הגסה חלפה ולאחריה גם פרק הזמן ששימש כמרווח בטחון. ברנט משך בכתפיך ונפנה לעבר שני האחרים. "אתם רואים? שום דבר.''
“פיספסנו את השמש, זה הכל. הפעימה ממשיכה הלאה,” אמר וולרד.
מקניל הניד בראשו. ומה יקרה לכשתגיע לכוכב אחר? נניח, אפילו, כוכב מיושב." הוא עצר והניד בראשו שנית. “האם היצורים האינטליגנטיים שחיים עליו יוכלו לעקוב אחרי מקור הפעימה ולגלות שמקורה הוא בכדור הארץ? האם הם יהיו מסוגלים למצוא אותנו?” הוא הביט בשני האחרים. “האם הם יראו את הפעימה כמין כלי נשק? כלי נשק המכוון אליהם?”
“מוטב שנודיע לאסטרונומים שיחפשו ויבררו אם חוסם כוכב כלשהו את דרכה של הפעימה. אוי ואבוי! מה עשינו?”
סילאס ויטמאונטין וכובע הקש שלו חזרו והצטרפו אליהם. “ממש מוזר הדבר הארור הזה. ממש מוזר. הטורנדו המטורף הזה גילח את הכנפיים מן המטוס שלכם בצורה כל כך חלקה עד שעכשיו הוא נראה כמו מכונית.”
השלושה הביטו בו בעגמומיות במשך רגע ארוך ואז התיישר לפתע מקניל, “כנפים. כמובן,” אמר ברכות. ''היינו יכולים להרכיב מסך־כוח־משיכה בתחתית מטוס או חללית, להעיף בדרך הרגילה עד לחלק העליון של האטמוספירה ורק אחר כך להפעיל את השדה. זה היה גורם לכך שלא יווצר טורנדו או אבדן אטמוספירה."
“טוב,” אמר ברנט. “אני מקווה שהביטוח שלו יעזור לנו לשלם עבור כל הבלגן הזה.” הוא הניע את ידו בכיוון החורבות שמסביב.
“כן,” אמר וולרד ברכות, “וזה משאיר אותנך עם בעיה אחת בלבד.” הוא הביט מעלה בכיוון בו טסה הפעימה. שני האחרים הביטו מעלה יחד עמו, באותו קו־ראיה ומוחם מלא תהיות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.