– מה השתנה בך, יונה?

יונה וולך: פיתחתי טכניקות. פעם חומר היה מתפזר לי בין הידיים. היום אני יודעת לנתח אותו לפני שאני כותבת. דברים שפעם חשבתי שהם לא נאותים לשירה, שלא ידעתי לנצל אותם, שחשבתי שאין בהם עניין, דברים כאן בבית חולים עם האחיות, אני יכולה להפוך לחומר פיוטי, מה שנקרא: לזהב, וגם רצוי, כי זה הניסיון שלי. נפתחות לפני עוד דלתות. למשל דלת של שיר כמו: “איי החיים”, פתחתי לו איזה מרחב נשימה חדש. חוץ מזה, אני הופכת את הזמנים. זאת אחת הטכניקות שמצאתי כאן בימים אלה. אני כותבת בלשון עתיד, לא לשון הווה ולא לשון עבר. איזה לשון שהיא זמן, איכשהו זמן מדומה.

– ומה הביא לזה?

יונה וולך: פחות פחדים. פחות צפנים. יותר ידע. יותר זמן. אני היום פתוחה יותר לגלות את החיים, יש לי יותר יכולת לתת. פעם הייתי שקועה בפאראנויה שגונבים ממני ומושפעים ממני. יצאתי מזה. מה“שלי” הזה, איזו קמצנות! מי סרג מה שאת לובשת, תעמדי רגע, נראה.

– מה הכי חשוב לך כיום בכתיבה?

יונה וולך: לכתוב.

– על מה את נאבקת בכתיבה?

יונה וולך: שהרעיון יצא ברור.

– הרעיון?

יונה וולך: זה דבר מעניין בתודעה. מה קודם לְמה. כנראה שהתמונה קודמת. ישנה איזו תמונה קבועה פחות או יותר, תמונה של סדר קבוע. אני לא יודעת מה התמונה, ומה הם המשתנים שלה. ישו אומר “לעשות את הדבר”, מהו הדבר, זה לעשות את עצמו. ישנה תמונה קבועה של האני שלי, וישנן תמונות אחרות שהן אני אחר, שיש לו, בשירה, כל מיני סיכויים להשתנות.

–ממה את כותבת?

יונה וולך: ממה שאני רואה. במציאות ובעצמי. נולדתי ככה. סבא שלי היה מיסטיקן ברוסיה. עד היום עולים לקבר שלו ברוסיה, להתפלל לפריון.

– ביאליק אומר “התדע מנַיִן נחלתי את שירי?” מנַיִן את?

יונה וולך: מאיפה הוא נחל?

– משתי דמעות של אמא שלו

יונה וולך: טוב. היום מדברים בצורה יותר מורכבת. היום היו אומרים “מנַיִן אכלתי את שירי”. פשוט הדברים מובילים אותי באף. הדברים באים ורוצים שאכתוב אותם, אז אני כותבת. גם הם עושים לי טוב.

– מתי התחלת לכתוב?

יונה וולך: כילדה קטנה כתבתי שירים מצוינים. לא נופלים ממה שאני עושה היום. הם היו מציצים לי בניירות, אמי ואחותי, אז הייתי מוכרחה לעצור את השטף הזה. ותקופה ארוכה לא ידעתי מאיפה הדג משתין בכלל, בגלל שהלכה לי הפרטיות והיכולת להתבונן במציאות לפי דרכי ולבנות את עצמי. אחר־כך בגיל ארבע־עשרה, חזרתי לכתיבה. כתבתי פואמה על כושי, בעקבות ערב של כושים שהיה לנו בתנועה, עם הבן שלו, ברחוב ושמש ודם ואלימות כזאת. רצו לקצץ כדי להדפיס את זה ב“במעלה”, אבל אני לא הייתי מוכנה שיקצצו. ראיתי את עצמי מין כוכבת והמשכתי לכתוב.

– מה היה הזיכרון הראשון שלך?

יונה וולך: לפעמים אני זוכרת את עצמי יונקת. מתגלשת על הגוף של אמא שלי ויונקת. אין שום סיבה שאני לא אזכור את עצמי יונקת.

– אביך נהרג במלחמת השחרור?

יונה וולך: כן. סתם, שעתיים אחרי שביתת הנשק, בגלל טעות בקשר. לא צריך היה להילחם שם. פשוט טעות. פתאום הוא התרומם. לא צריך היה להתרומם. זה בכלל לא צריך היה לקרות.

– התגעגעת מאוד לאבא שלך?

יונה וולך: לא. זה נעלם מחיי כשהוא מת. אבות לא נוהגים כל כך לפנק. לפעמים הוא היה לוקח אותי לשדות. פיציתי את עצמי. בטבע זה חסר, אבל פיציתי את עצמי בעזרת “התקווה” ויום־העצמאות. חייתי בין יום־עצמאות אחד לשני, בין ביקור בבית־קברות אחד לשני. אני זוכרת את הגובה שלו, שהיה ענק. אני זוכרת שהתערבתי פעם בשיחה בינו לבין אמא שלי, אז הוא כלא אותי בבית שימוש, וזה גרם לי אימה נוראה. הרבה דברים אני זוכרת. הרבה יותר ממה שאני זוכרת. כשמת הייתי בת ארבע.

– במה זה התבטא מאוחר יותר?

יונה וולך: לא היתה לי תבנית גברית. הייתי צריכה לאפות אותה ולעשות אותה מכל מיני גברים שהכרתי. אני נהייתי אבא של עצמי. לבשתי בגדים גבריים, לקחתי אחריות. במשך הזמן יצאתי מזה. אבל גם בלי זה לנשים יש בעיה עם הזהות הגברית שלהן.

– ויונה שהופכת באחד השירים ליונתן, ובאחרים מדברת בלשון זכר, זה מתוך חסר באב?

יונה וולך: אני מתארת לעצמי שכן. פיציתי את עצמי על־ידי כשרון מיוחד לעבור ממין למין. אבל אני חושבת שהייתי עושה זאת גם לו היה לי אבא. מתוך השעשוע שבדבר ומתוך הכישרון שיש לי לדברים האלה. הייתי רוצה להיות גם גבר וגם אשה. שניהם. כילדה רציתי ללכת לישיבה, אז חלמתי שאני אוספת את החזה ושמה את השערות ברשת והולכת לישיבה.

– את מבחינה בין שירה נשית לשירה גברית? מהו שמייחד שירה של משוררת?

יונה וולך: זה בכלל עולם אחר. משוררת־אשה תבדוק מה ההבדל בינה לבין בחור ותכתוב בתור בחורה. אם אני רואה בוורוד, אז גבר יראה בתכלת. האופטיקה אחרת. אבל גבר ואשה נראים אותו הדבר. תגדלי לגבר שערות, תצבעי אותו, תאפרי אותו, תהפכי אותו לאדם מאוד מאוד מעודן, תהפכי אשה לחזקה, תוציאי ממנה את כל התסביכים, תראי שמה שמבדיל ביניהם זה ציצי, זין ורחם. זה לא הבדל כל כך גדול. אבל יש הבדל. אשה יוצרת חיים, גבר יוצר מין. זה הבדל גדול.

–זה בא לידי ביטוי גם בשירה?

יונה וולך: אני מתארת לעצמי. אשה היא הרבה יותר החיים בעצמם. גבר לא יכול להגיע לאותה יצירת חיים שאשה יכולה.

– רוב המשוררים הגדולים היו גברים.

יונה וולך: הם היו ברובם נשיים. רובם הומואים. מבחינה גֶנֶטית הם היו נשים; רובם של האמנים הגדולים היו נשים. בכלל לא גברים. זה די חזק מה שאני אומרת, זה תוקפני, הה?

– יש בך צורך חזק ליצור תיאוריות בכל נושא, ואת נאחזת בהן בהחלטיות ובפסקנות, ישנו משהו שאת מטילה בו ספק?

יונה וולך: המלה החלטיות מוצאת חן בעיני. המלה פסקנות לא מוצאת חן בעיני. המלה פסקנות, היא מעוררת איזו עוינות, מה?

– לאו דווקא, זה חלק מהקסם המעצבן שלך. למה זה נחוץ לך?

יונה וולך: וודאי שנחוץ ליצור תיאוריות מסביב לכל דבר, שבלי זה את לא תדעי שום דבר, לא תדעי איפה את עומדת, לא יהיה לך כיוון במציאות בכלל. אחרת את תתפזרי לגמרי, אחרת את לא תגֵני על שום דעה שלך. זה כוח. זה ידע. זה מחזק אותך. אחרת את לא תדעי מהחיים שלך. אם את לא מתעסקת בפנומנולוגיה ולא יוצרת תיאוריות ולא מגדירה כל דבר, לא יהיה לך רצף ידיעה, ותהיי כמו מטוס שטס לו בשמים בלי נווט או עם טייס שיכור. את מוכרחה לדעת נקודה נקודה איפה את בדיוק. זה רצף הקיום. את גם חייבת להגן על עצמך לפני שמישהו יבלבל אותך. את מוכרחה להנחית את המכה הראשונה תמיד, אחרת קורים אסונות, ואת נכנסת לאי־אוריינטאציה נפשית. עבדתי שנים וחייתי בתחושה של רדיפה קשה מאוד. הטלת ספק היא חלק מהטכניקה, עד שאת יודעת משהו. אבל הייתי מעדיפה שיהיו לי פחות ספקות ממה שיש לי.

– מה יחסך לנשים משוררות?

יונה וולך: דליה רביקוביץ' פחות מדי מתעסקת במין. היא פחות מדי מהפכנית. היא לא שמה לב כמה היא כותבת שונה ממני. היא לא פמיניסטית.

– את עצמך הרגשת צורך להילחם על פמיניזם?

יונה וולך: אני נאבקת על חיי יום יום. אף פעם לא הייתי מספיק אשה. תמיד הייתי חצי בחור. הייתי צריכה להתלבש כמו בחור, להתנהג כמו בחור.

– היית צריכה או רצית?

יונה וולך: לא רציתי, זה נכפה עלי. זה בלי להרגיש. זה הצורך להזדהות עם משהו חזק יותר ממה שהייתי, בסביבה הנשית שלי. למדתי כמו כל אשה לשנוא נשים, לשנוא חולשה ולאהוב גברים, להיות חצי־בחור, וזה הרס לי את החיים. זה הרס לכולנו.

– והמוצא מזה?

יונה וולך: המוצא מזה זה לאהוב את זה, להישאר אשה ולא להתכחש לכל מה שאת, ולא להיות חצי זין. למה שאני לא אכה על חטא עכשיו. יש לי זכות לגלות את האמת על עצמי בכל רגע ורגע.

– האיילה חוזרת מפעם לפעם אל השירים שלך, “מפלצת האיילה” ולא מזמן “איילה מה לי ולה”. מיהי האיילה?

יונה וולך: האיילה זה מצבי תודעה. זו תמונת תודעה ולא הזדהות. זה רגע בחיים או מצבים חוזרים. תמונת מצב של התודעה ושל החלום. זה לא אני, מקסימום אני באותו רגע. גלגול שלי באותו רגע. הדברים האלה קורים. לרגע הייתי איילה. פעם הייתי כִּבשה, ולפעמים אני גזע, ועליו ראש וסרט ורוד. המוח משגר תמונות מצב על איך את. אני אוהבת את החיות האלה. יש עוד דבר ביחס לחמור. שאלת אותי איך להיות ילדה בלי אבא. אז היו לי חיות, והיה לי גם חמור שלי. אהבתי אותו ורכבתי עליו הרבה. קראו לו “גיבור”, הוא היה גדול. רכבתי בלי אוכף וקיבלתי פצעים ולא התלוננתי. ילד רוכב ולא מתלונן. חוץ מהחמור היה המון נוף והמון טבע. שדה של כלניות. גדלתי בטבע מפואר. הייתי מסתכלת. היו חיות קטנות. חייתי בתוך זה. חייתי בלי אמא ובלי אבא, אז אלה הדברים שהיו. נחשים, חיות.

– כיצד ראית את השירה והספרות העברית שלתוכה צמחת?

יונה וולך: דבר ראשון שנאתי את השירה והספרות העברית. זה נראה לי רמאות אחת גדולה. אהבתי את בודליר ואת וולט ויטמן. נראה לי שהשירה העברית מחטיאה את העיקר. גם בגלל שהסתירו מאתנו הכל. לא דברו אתנו על ברנר כזה, לא דברו אתנו על סבל. דברו אתנו על ביאליק שמן ומדושן־עונג שכל האומה מעריצה אותו, אבל לא דברו אתנו על שיגעון. הכל היה מדושן, הכל היה לאומי, איפה יכולתי למצוא את זה בכלל. שנאתי את שלונסקי ואת אלתרמן ואת כל השירה, שנאתי את עמיחי, פחדתי שהוא יגנוב ממני.

– ביאליק מדושן זו טענה שאולי אפשר להפנות לתוכנית הלימודים, אבל מה הפריע לך לקרוא בעצמך?

יונה וולך: הפריע לי שלא הבנתי מה זאת היצירה, ולא הבנתי מאיפה צומחת היצירה. הפריע לי שלא הבנתי מה זאת המציאות בכלל. הפריע לי שרק בגיל 20 התחלתי להבין שהיצירה היא המציאות בעצמה, שהמציאות היא המקור ליצירה והצורך לפתור את הבעיות של עצמנו, זה מה שהפריע לי, שרק בגיל 20 גיליתי את המציאות והתחלתי להחזיק בדגל, שהיצירה היא החיים עצמם. כל מה שקראתי היה מנותק מהחיים. רק יותר מאוחר התחלתי להבין כמה שביאליק כן היה קרוב לחיים, אבל מה שלמדתי בתיכון לא היה קרוב לחיים שלי, ולא למדתי מזה שום דבר על חיי עצמי. להבין את חיי עצמי, זה מה שהיה לי דחוף ביותר. וספרות באה לעזור לנו להבין את חיי עצמנו, ובמקום זה אנחנו מוצאים אותה בוגדנית, עונה על צורכי הלאום ופוסחת על כל דבר אישי ופרטי. הסתירו את כל פרשות החיים של האמנים והאנשים יצאי־הדופן שהיו בארץ, ושהקריבו את החיים שלהם בשביל ההוויה האנושית, ולא בשביל ההוויה הלאומית. יותר מאוחר התחלתי ללמוד אמנות ופגשתי אנשים שהיו דומים לי, אנשים שענו על הצרכים הפנימיים העמוקים ביותר שלי, של חקירת הקיום, של מציאת סודות הקיום.

– מי היו האנשים האלה?

יונה וולך: אלה אנשים שחינכו אותי וגידלו אותי ובזכותם נהייתי מה שאני, לטוב ולרע.

– וזה היה לך מפגש עם עצמך?

יונה וולך: היה מפגש עם משהו אחר, לא עם ההוויה הלאומית, שענה על החידה, על האמת, על משהו אחר שחיפשתי, שהיה חלק מהדרך שלי.

– עברת טיפול נפשי?

יונה וולך: לא במיוחד, קצת. עברתי כל מיני ניסיונות ועניינים ועניינות, אבל לא טיפולים. אשפזתי את עצמי די בכוח. זה עניין אותי, משך אותי לשם משהו שחשבתי שיש בי והיה בי פחות משחשבתי. כל הסופרים הגדולים שקראתי עליהם ובסוף השתגעו או התאבדו, רציתי להכיר את זה מקרוב. חברים השתגעו לי מתחת לעיניים. רציתי להבין. בי לא היה שגעון במידה כזו. היה בי כמו בכל אדם צעיר שעומד לפני הדלת של החיים ורוצה לפתוח אותה, ודי משתגע ממה שמחכה לו מאחורי הדלת הזאת. זה במידה כזו או אחרת היה בי.

– מה דיבר אליך מכל המראות שם?

יונה וולך: היה בזה המון יופי. כשאת רואה בחורה שמנסה לעוף ופורשת את הידיים־הכנפיים מהחלון בקומה שלישית ומנסה לקפוץ בטענה שהיא יכולה לעוף, יש בזה המון יופי. זה יופי אנושי שנוגע לכולנו. כי אחרי רגע היא צועקת “עיניים,עיניים”, כי היא באמת רואה עיניים. אז לכי ותדעי. ואיזה זמן אחרי זה היא בן־אדם רגיל, מן היישוב, שלא זוכר מה עשה, ואת יודעת מה יש לו בנפשו, איזה מיסתורין. הסתכלתי על זה מאוד מקרוב.

– ראית בהם אנשים שמשיגים חירות פנימית?

יונה וולך: להיפך, הם נופלים לפח יקוש. אין להם שום חירות. זאת טיפשות גדולה, רק פריקת מעצורים. זה עסק ביש. התקופה לא מאפשרת מפתחות לאנשים. יש הרבה מחלות נפש שנעלמו מן העולם. זה בהתאם למפתחות שהחברה מציידת את השותפים שלה, כדי לפתור את חידת העולם. אז אם יש לאדם מפתח, הוא נעזר בו והוא פותח; אם לא, אז הוא דופק על דלת נעולה כמו שהוא יכול, אז הוא דופק “אני יכול לעוף”. הוא רוצה לעוף מכאן. הסמלים הופכים להיות ממשיים. כל דבר הופך להווה.

– ראית בשירה הצלה ממצב של תוהו ובוהו פנימי?

יונה וולך: כן. בייחוד כשיצאתי מאחד האשפוזים שלי וראיתי שאין לי הגנה. זה יותר משהציל אותי, זה פשוט החיים עצמם. אני לא חיה בלי זה. אני לא חיה בלי שירה. השירה היא לחם חיי. צריך גם מוסיקה, אבל מה שהציל אותי, זה הצורך להבין את החיים. החשיבה על החיים מצילה את החיים שלי. רציתי לפענח לעצמי את מה שאני רואה, את החידה של העולם. זו הדרך שבה כתבתי את ההבנה שלי. רשמתי את הניסיון שלי. זה לימוד. כל אחד צריך לדעת לעשות את זה. כל אחד צריך לדעת לכתוב שירים, כמו שכל אחד צריך לדעת לצייר ולנגן ולבשל ולעמוד ברשות עצמו.

– שיר כמו “לעולם לא אשמע את קולו המתוק של אלוהים” נכתב משם?

יונה וולך: יש הרבה דברים שנכתבו כזיכרונות, זמן רב אחרי שהיו. זאת חולשה, כי כן רציתי לשמוע את קולו של אלוהים, אבל הכל נכתב בצורה קצת שלילית, כמו שהשירה רגילה, שהכל כתוב עצוב קצת ומסכן קצת, אבל בעצם אני כן רוצה לשמוע את קולו המתוק של אלוהים וגם קצת שומעת. לשירה יש הרגל קצת לשקר. זה הדבר החמוּר ביותר בשירה, שהיא אוהבת להיות קצת מסכנה כזאת, ולא להגיד דברים ולא לפתור בעיות, לא להיות חכמה. היא אוהבת לחנך אנשים להיות מסכנים ואולי גם לחשוב עצוב ולבנות את העתיד שלהם בצורה מסכנה ולהיות חולים אחרי זה.

– ולא הלכת נגד השירה?

יונה וולך: אני הולכת נגד גם עכשיו. אני ערה לעובדה שיש נטייה שמושכת למטה, עצובה, שלילית, מסקנות פסימיות, של סבל. למשל פנחס שדה מאמין בסבל, במוות, אני לא. אני מאמינה בניצחון ולא בתבוסה. אני מאמינה בחיים. המסקנות הן לא מוות. אם אנחנו נחלמים על עצמנו וחיים כמו שצריך לחיות, אז המסקנה היא חיי נצח. אני חושבת שאדם נולד לחיי נצח.

– כתבת הרבה שירים על המוות.

יונה וולך: כנראה שהתחולל בתוכי מאבק בין החינוך שקיבלתי והצורך להציל את נפשי ובין הרצון לקחת את כולנו אִתי לחיי נצח. החינוך שלי חתר נגדי. החינוך עבד נגדי.

– האם סמים עזרו לך בכתיבה?

יונה וולך: זה הֶעשיר את העולם. זה נתן לי להבין את אפסות היכולת האנושית. להיות כל כך סהרוני מול רמות של אופיום. זה מקטין את הבן־אדם. הרבה פחדים יוצאים. אבל זה מגדיל את העולם שלך לכמה זמן. את יכולה לקחת גלובוס קטן, ואת יכולה יותר גדול, ואת יכולה לחיות בתוך הארץ. אז זה נותן לך לחיות בתוך הארץ.

– מה ההבדל בין מורפיום למסקלין?

יונה וולך: מורפיום ומסקלין זה כמו סינית ועברית. אחד כותבים מלמעלה למטה ואחד מימין לשמאל.

– אם בכלל כותבים.

יונה וולך: כותבים. כותבים. בעיקר מסקלין כותב יפה מאוד. מורפיום לא כל כך, בייחוד אם מרגישים רע ומקיאים.

– מה חוללה בך תקופת האשפוז?

יונה וולך: במשך כל תקופת ההסתגרות שלי, שקדמה לאִשפוז, לא פרסמתי כלום. כתבתי ולא הדפסתי. פתאום ראיתי שנשארתי חסרת הגנה לגמרי, ראיתי כמה שאני פגיעה. זה הכריח אותי לכתוב שירים ולפרסם אותם כדי להגן על עצמי, כדי שלא יהיה אפשר לחטוף אותי באמצע הרחוב ולכלוא אותי לארבעה חודשים וחצי. אז הכתיבה נראתה לי כמו הגנה. דברים שכתבתי קודם לא סיפקו לי הגנה. עובדה שחטפו אותי. אדם מופקר לכל רוח.

– עצם הפרסום הוא סוג של הגנה?

יונה וולך: הגנה מרחבית. הגעתי למסקנה שצריך לכתוב ברור. שיבינו. היה לי מזל שדרור בא והוציא לי את “אור פרא”. מנחם פוגע בשדה ההגנה שלי שהוא מחזיק אצלו כתב־יד של ספר כבר יותר משנתיים.

– מה היה השיר הראשון שפורסם?

יונה וולך: השיר הראשון היה “אבנים משתפלות לנהר”. מקסים גילן לקח ומסר ל“ידיעות אחרונות”.

– ואיך הרגשת עם הפרסום?

יונה וולך: אני לא יודעת. הייתי מאוד רעבה וצמאה לתהילה. לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה. לא רצו להדפיס שירים. עורכי מוספים רצו לבשם את האווירה, השירים שלי נראו להם קשים ובוטים.

– מה עשית, הנמכת את הטון?

יונה וולך: יותר מזה. גם התחפשתי וכתבתי בצפנים. כל כך הרבה חומר אי אפשר היה להכליל בגוף השירה. גם אני כבר הייתי מתוכנתת. לא היה אפשר לפרסם שיר עם המילה זונה או אקזמה, אלא בחוברת “עכשיו”. כל האנרגיה שהתפרצה אצלי דוכאה. לא קבלו את זה. בסך הכל אני באה ומחדשת. אני קובעת מה טוב, מה חדש, מה רע ומה מתיישן. עורך לא יכול לבוא ולהגיד לי: אַת לא כל כך טובה עכשיו, או: היית טובה פעם. זה מצחיק. הוא לא יודע במה אני מתעסקת בכלל.

– איך את מתייחסת לביקורת?

יונה וולך: כשהוצאתי את הספר, לא הספקתי כל כך לשמוח ולעלוץ, כי תכף התחילו הביקורות הרעות ונתנו לי על הראש בפטישים. עכשיו לא אכפת לי. לא ידעתי איך להילחם, כי הייתי שתקנית וגם מופנמת, וזה היה הרסני בשבילי. היום אני למודת מלחמות ויודעת מה ערך הדברים שלי, אז זה לא יכול להזיק לי כל כך, או להכאיב.

– בה־במידה שנתקבלת בביקורת עוינת, זכורות לי גם תגובות נלהבות.

יונה וולך: מעניין שאני לא הרגשתי בזה. מוקד נטה לחלק את ההצלחה שלי ביני לבין אבידן: “יונה וולך ואבידן הם פורצי הדרך הגדולים”. אני לא צריכה להתחלק עם אבידן. אני באמת חידשתי אינסוף דברים, אני חיה כמו נזיר, משקיעה את כל נשמתי בדברים האלה. אני נולדתי לזה, אני צריכה לשמור לא להתפרק, כדי לעשות את זה בסדר. זה אני, זה הטבע שלי. אני לא מחפשת כבוד והערכה, את יודעת מה, קצת אהבה מספיק לי כדי לחיות, אבל ברגע שיש מצב שלוקחים ממני, אז אני מתחילה להתעצבן, ואז זה נשמע ההיפך, מין רדיפת כבוד כזו.

– היה בך בזמנו מעין צורך סאדומאזוכיסטי להעליב אנשים, להשפיל.

יונה וולך: כן? יכול להיות שגם אני נעלבתי. שלא הבנתי. שפחדתי. דברים מרושעים מצידי אני לא זוכרת. אין לי צורך להעליב, יש לי צורך לאהוב. היתה לי תקופה קשה כשגרתי בדירה ברחוב גורדון, ואנשים הסתובבו והפריעו לי כל הזמן לעבוד. אבל אני הייתי קרובה לאנשים, למאיר, ליאיר. מנשים היו לי הסתייגויות. שנאת־נשים היתה באופנה, שנאה עצמית, שנאת נשים זו לזו.

– היתה בך שנאה עצמית?

יונה וולך: אולי בשנה האחרונה התחלתי להבין כמה היתה, וכמה הרסנית. מתי? באותן תקופות שחייתי, זה אומר הרבה שנים. עוד לא מיציתי את הנושא הזה. עכשיו בטח לא מתחשק לי להיכנס לזה. אני צריכה איזה יום להרגיש טוב, לשבת בשמש עם קצת יין ולחשוב על זה. ואני רוצה, זה יפתור לי הרבה בעיות. גם חשובה היכולת לדבר על עצמך בלי מעצורים, לנצל כל הזדמנות. לקחת את זה קל, איזי, כמו לדבר על שבר ביד, בתנאי שזה כבר קל, שזה כבר קל. ככה אני עכשיו, וזה מה שיש. “פת ומלח זה מה שיש”, יש שיר של “הכל עובר חביבי”. צריך להיוולד מחדש, עם כל הניסיון.

– ולוּ נולדת מחדש?

יונה וולך: הייתי מתחילה פֹה, בריאה. לא פה. בעוד שבועיים, חודש, בריאה. עושה אותו דבר, אולי הייתי מוצאת עוד דברים לעשות. הייתי משלימה ספר או שניים, מחקרים בפאראפסיכולוגיה.

למשל, אחד הסימנים של הרס עצמי היה הגדלה של מושגים. הייתי תוהה על פלא השפה. כל התוכן היה טובע בתוך זה. זה אחד מסימני ההרס. אני טבעתי בתוך מלים, וזה סימן של הרס יפה מאוד. איבדתי את התכנים. המלה אהבה, ולא האהבה עצמה שהיא הרגש, הניסיון, הידע, המחיר. המחיר?!

– דה־סאד, ב“מאה ועשרים הימים של סדום”, כותב: “אתה לא תכיר כלום, אם לא הכרת הכל”. גם את לא ישבת בבית.

יונה וולך: אני לא ישבתי בבית. אם אדם רוצה לשמור על נפשו, עדיף שיֵשב. הכרתי אנשים, כייסים, הומואים, זונות, שהיו אינטליגנטים ומגרים יותר מאחרים. אם בן־אדם היה כייס, הסתכלתי על זה בעיניים שלו עצמו, אם זה מסוכן או לא מסוכן בשבילו, ולא במונחים של טוב ורע, בלי מוסר, לא שמתי את עצמי שופטת, לא בעיניים של החוץ. היה לי מספיק כוח לחיות את החיים שלי על ידם ולשים את הקלפים שלי על השולחן, ולהם היה מספיק כוח לחיות את החיים שלהם על ידי.

– מה היה יחסך למשוררים שהיו בקרבתך, כמו מאיר ויזלטיר ויאיר הורוביץ?

יונה וולך: אני ראיתי בהם משפחה. ראיתי במאיר אח וניסיתי ליצור משפחה מדומה באופן כזה או אחר. אבל מה שהביא לפיצוץ, היה האמונות הדתיות שלי. את זה הם בכלל לא יכלו להבין. אז פרשתי מהם.

– את מאמינה באלוהים גם היום?

יונה וולך: כן. כשהתחלתי להאמין, זה היה מצחיק ללכת עם כמה גופים מרקסיסטיים מהופנטים ולדבר אִתם על אמונה. זה אמנות מה שעשיתי. אמנות זה גם מה שאני מדברת. אז שלום וזהו! את בכלל בלי גרביים, לא קר לך?

– במה מתבטאת האמונה שלך באלוהים?

יונה וולך: זה מתבטא גם באמונה באדם. סוג של נימוס, סוג של אהבה, עדינות, סוג של התחשבות נגיד. ידיעה מהו הגבול של הזולת, מהו הגבול של עצמנו. זה “ואהבת לרעך כמוך”. אמונה זה לא תמיד באלוהים, מה זה אלוהים? – זה הטוב שבנו.

– את מפקיעה את האלוהים מהאלוהות שלו.

יונה וולך: לא. יש אלוהים בטבע, ויש אלוהים שלנו. יש אלוהים בעצמנו. אנחנו עצמנו אלוהויות שלא יודעות להשתמש באלוהים שבתוכן. אנחנו יכולים לפרק את עצמנו להרבה חלקים, למצוא את האלוהים שבנו ולעבוד עם זה. זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד עם זה ואת זה. זו עבודה. זו עבודה דתית, שהמשמעות שלה מיסטית וסיינס־פיקשִית. משהו מעולם אחר. זה הפריד ביני לבין החברים שלי, שהיו אנשים עם אהבת אדם מאוד קטנה ובעיקר עבדו את עצמם. הרגשתי שאני עומדת על המקום. הייתי צריכה להתחלק אִתם במשהו שלא רציתי להתחלק. הייתי מחביאה.

– מאיר כתב לך שיר נפלא: “צִפּוֹר שְׁסוּעָה חַיָּה / בְּקֵּן צִפֳּרִים שְׁסוּעוֹת. / אֲבָל הִיא צִפּוֹר שְׁסוּעָה יוֹתֵר, / וְהֵן צִפֳּרִים מִסְתַּיְּעוֹת.” השיר מסתיים בקריאה חמה: “צִפּוֹר שְׁסוּעָה קוּמִי, קְרוּעָה הִתְנַעֲרִי.” איך קיבלת את השיר הזה?

יונה וולך: הוא לא פתר לי שום בעיה. נשאלת השאלה אם שירים צריכים לפתור בעיות שלי, והתשובה היא כן. שירים צריכים לפתור בעיות שלי. גם שירים שלי צריכים לפתור בעיות של אחרים. אולי זו בעיה שהשיר פותר בשבילו. שהוא יקום ויתנער, אולי אני יכולה ללמוד מזה משהו, אבל למה הוא אומר לי את זה. אני לא יודעת.

– מתוך אהבה רבה ועצב.

יונה וולך: אני בכלל לא בטוחה. אני באמת לא יודעת מה זאת אהבה. אני חיה, כמה שנים? תשאלי אותי, ואני לא יודעת מה זה.

– לא יודעת?

יונה וולך: אני מתחילה לדעת. אבל אני לא יודעת אם זה משהו שכותבים ממנו שירים דווקא. לאהוב מישהו מסוים זה סיפור. את צריכה לדעת שאת מעדיפה את זה על אהבת נשים, למשל. מזכיר לי את דוד ויונתן. אולי זה יהיה שיר האהבה הראשון שכתבתי. לא כתבתי בחיי אף שיר אהבה אחד. אולי עכשיו זה קורה לי. אני מגיעה עכשיו לאהבה הכי מעודנת, אהבה של גבר ואשה, שאת מגלה את עצמך ואת הקיום ואת הרכות והעדינות. “נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים”. זה ככה.

– אהבת נשים זו אהבת האחיות כאן, בבית החולים? מה מעורר בך היחס שלהן?

יונה וולך: הנה, זה גורם לי לייצר עוד יחס חם. שלושה שבועות שכבתי כאן ובכיתי מאסירוּת תודה. אני מקבלת המון אהבה מהאחיות, וזה מעמיד בסימן שאלה את כל פרשות היחסים האחרות שלי. אני נמצאת פה יומם ולילה, מקבלת המון, ואותו כמה אני רואה? אני צריכה אחות. יש שעות שאני צריכה אחות. זה מרגיע אותי כשאני נבהלת. קורים לי דברים, ואני לא מבינה אותם. הפֶּרקוּדן גורם לי פחדים, ופה האחיות בלי חשבון, לא יודעת אם יראו אותי מחר, ונותנות, נותנות את כל מה שיש להן. זה פתאום גדל אצלי. זה אחד הדברים הנפלאים ביותר שקרו לי בכלל, הקשר הזה עם האחיות, כאן, ב־39א'. אולי זה גם צורך שלי, החזק, בדבר הזה, באהבה, במשהו שיקשור אותי לחיים. ואת יובל כמה אני רואה? פעמיים ביום, בבוקר ובערב, אז פתאום באמת “נפלאת לי אהבתך מאהבת נשים”. אני מתחילה לראות את זה. זה המשפט שהכי מסמל אהבה. אולי זה ייהפך לשיר, ואני לא רוצה להפוך את זה למלים. רק אתמול התחלתי להרגיש כל מיני רגשות מאוד עדינים כלפיו ולחשוב שאני אולי יכולה לכתוב שיר אהבה.

– את לא רואה שום שיר שלך כשיר אהבה? אני זוכרת את האהבה האלימה של: אִם הָיוּ גְּדֵלִים בְּךָ צִמּוּקִים מִכַּף רֶגֶל וְעַד רֹאשׁ / הָיִיתִי תּוֹלֶשֶׁת אוֹתָם אֶחָד אֶחָד בְּשִׁנַּי…

יונה וולך: לא, שום שיר. לא למישהו ולא למשהו. יכול להיות שאהבתי ילדים רעים, אולי הייתי ילדה רעה בעצמי. עכשיו זה רגש עדין, מאוד נעים, מאוד בַּיִת, מה שצריך בשביל להיות בן־אדם נורמאלי, בריא, שפוי, קשור למשהו, בצורה טבעית וטובה. דברים נעשים חזקים, האהבה מחזקת את הכוח, זה עבותות־אהבה, זה קושר אותנו לחיים ולאנשים, בלי זה אנחנו אבודים לגמרי. זאת התפכחות כזאת. הייתי יותר מדי מרוכזת סביב עצמי. הייתי לבד הרבה שנים, ולא ויתרתי, ולא היה לי כוח לוותר ולסלוח ולקבל, ולא אהבתי באופן מיוחד.

– יונה, אני רואה שאת מדליקה נרות שבת.

יונה וולך: בכל בית מדליקים כרגע ממש, אז גם אני אדליק.

– איזה מפגש הטביע בך חותם חזק?

יונה וולך: עם אלוהים, פגשתי את אלוהים, וחיי נהפכו על פיהם.

– מה קדם למפגש זה?

יונה וולך: התחיל אור, באותה התקופה הסתובב לי אור בראש, נפתח הגוף האטארי, האור התחיל להסתובב בראש, ואיש ירד משמים עם כל המזלות, וראיתי את בריאת העולם. כנראה שהוא התעניין בי באיזשהו אופן, כנראה שהוא ידע שאני אגלה אותו, אז הוא הקדים תרופה למכה. זה גרם לי לשנים רבות של הסתגרות ושנים של מחשבה. ואם הייתי קצת יותר מוצלחת, הייתי יוצאת מזה בלי פגע, אבל יצאתי מזה מאוד חולה. זה מאוד הוסיף לזוועת נפשי. זה היה עול שאי אפשר לתאר. עול ועומס. כשאת לבד וכל עומס ידיעת העולם מוטל עליך ועל כתפיך, בייחוד שזה עולם שאת לא רגילה ולא מכירה ולא מתארת לעצמך שזה קיים. וגם אם הייתי בדרך לגלות אותו, ואפילו בדרך די עליזה, זה גרם לי עצב גדול. זה לא גרם לי שמחה. זה גרם לי עצבנות ורוגז ועצב והרגשה שמישהו שומע כל דבר שאני חושבת, שמישהו עוקב אחרי, מסתכל עלי. כל תחושת הפרטיות שלי נעלמה, לא גיליתי את זה מתוך כוח, גליתי את זה מנקודת חולשה. מתוך עצבים. זה דבר שנכפה עלי. הייתי עצבנית כמו נחש משוגע.

באותן תקופות ראיתי אותו כמה פעמים. יותר מאוחר זה חזר בחלומות.

– שמעת את קולו?

יונה וולך: הייתי שומעת אותו מגיל קטן. הייתי אוהבת אותו נורא. משהייתי ילדה קטנה הוא היה קורא לי. פעם בגינה, הייתי ילדה הולכת מתוך שינה, ראיתי ענן ערפל שנבלעתי לתוכו, ואחר כך חזרתי הביתה. וכל השנים היה קול מתוך שינה שקורא לי יונה, יונה, יונה. כל השנים. אני חושבת שהוא רצה לתמוך בי. אני חושבת שהוא רצה להסתכל בי, ואז הוא התקרב אלי. רק מאוחר יותר הוא צעק לי: “למה לא קראת לי, הייתי בא.”

הייתי בתקופה ארוכה של הסתגרות גם שגרתי בדירה בתל־אביב. הפעם הראשונה שראיתי אותו היתה בדירה ההיא. ואני באותו זמן רציתי לחשוב, שאני כמו כל בני־האדם. הייתי אז בודדה ולא בסדר. לא ראיתי שאני בן־אדם שונה, לא, להיפך. הייתי עומדת אז על המרפסת ומסתכלת על אנשים ואומרת לעצמי: אני בדיוק כמוהם. לא אמרתי: אני בן־אדם אחר, או: הם אחרים ממני, לא. ואז שמעתי: “למה לא קראת לי, הייתי בא.” הוא התכוון שהייתי צריכה לזהות אותו ולקרוא לו. הוא התכוון שהיה בא.

זו ארץ קדושה. אנחנו חיים בארץ מאוד מאוד מוזרה, ומי שלא מאמין – מסכן. מסכן מי שלא מאמין. אנחנו חיים בעולם מוזר, מיסתורי וקסום ויפה להפליא, שאי אפשר לתאר את העומק שלו ואת היופי שלו ואת הפשטות שלו ואת הטוב־לב שלו ואת הערמומיות הנוראה והנחשית שלו. את מאמינה לי?

– אני מאמינה שראית.

יונה וולך: יש אלוהים. זה קשה לך לתפוש. זה מושג מופשט בעיניך. אבל הוא נראה ועוד איך. זה אלוהי התנ"ך והאלוהים שמבשל את כל ההיסטוריה. זה אסון טבע. יותר טוב לך שאת לא יודעת מכל העסק הזה, שאת לא יכולה לתפוש את זה בכלל. יותר טוב לך ככה. יחשבו שאני מתבדחת, אבל זה מאוד רחוק מזה. זו האמת לאמיתה. אז בא בן־אדם כמו לייבוביץ' ואומר: אלוהים זה בן־אדם? זה חילול הקודש! הם הפכו את זה לרעיון מופשט. הם לא יודעים איפה הם חיים. זה שיא של הדת היהודית מה שאני אומרת, אז הם יבואו ויגידו לי זה חילול קודש, את משוגעת, את מטורפת, את לא יודעת מה. שיושיבו אותי על פוליגראף.

– את רואה את עצמך כשלוּחת גורל?

יונה וולך: בלית ברירה. כן. אני לוקחת את זה על עצמי. יש ישו ואחרי ישו היתה צריכה לבוא יונה. אלוהים רוצה להתגלות שוב על בימת ההיסטוריה, ואי אפשר להמשיך בלעדיו. החיים איך להם טעם בלי אלוהים. יכול להיות שהוא לא היה מאושר שמצאתי אותו. יכול להיות שזו אחת הקטסטרופות הקוסמיות, וזה לא הוא קובע ולא אני קובעת, וישנו עוד אלוהים מאחורי אלוהים. זה אלוהים האמצע, אבל יש אלוהים הטבע, שהוא היוצר את כולנו והוא האלוהים האמיתי, העצום והחזק, ואנחנו בידיים שלו, הכלים. ויכול להיות שגורלי היה לגלות אותו. כשכתבתי את השיר “יד שחורה”, מאיפה יכולתי לכתוב שיר כזה? אני כתבתי בלי הכרה בכלל, הייתי לגמרי מדיום, אני פאראפסיכולוגית, יש לי תחושות, אני מיסטיקנית, אני תופסת את כוחות העולם.

– חוויה מיסטית כמו זו שהיתה לך, יכולה לדעתך למצוא ביטוי בשירה?

יונה וולך: זו לא חוויה מיסטית. זו מיסטיקה, והיא דבר ממשי ואמיתי, ולא פורח באוויר, זו מציאות, תקראי לזה איך שאת רוצה, אבל אנחנו מוכרחים לנקות את המילים, לשפשף אותן, להפוך אותן מציאותיות, מלים חיות, אחרת זה כלום. את אומרת לי חוויה מיסטית, מלה שאני לא מכירה, שאין לה אחיזה במציאות. המציאות היא מיסטיקה. זו הפִּסגה של השירה והפִּסגה של החיים, וזה יצר הקיום. זה פשוט הכל. פסגת השירה היא הכרה של המציאות. זה לא שקרים ולא דברים חולפים. בשום אופן לא שקרים, רק הדברים המוצקים, הקבועים. דרך אגב, אהבתי כל כך את השירים של ג’ון דון בחוברת הקודמת. תגידי לשמעון זנדבנק שיתרגם עוד כאלה. איזה יופי. כמה שהוא גלוי, ג’ון דון, איזו נפש יפה, גלויה, מסכנה נורא, ואיזה כוח היה לו לשבת לכתוב ככה. עצוב נורא.

– איך את רואה את החיים שלך?

יונה וולך: באיזשהו מקום החיים של כולנו נכשלים כישלון. גם החיים שלי הם קטסטרופה, באיזושהי נקודה. אני לא יודעת אם אני רואה את זה ורוצה לראות את זה. אבל החיים של כולנו הם כישלון, וכולנו ערים ומוּדעים לזה. השאלה היא אם אני רואה באיזה מקום החיים שלי נכנסו לסמטוכה, שאי אפשר לצאת ממנה. אבל אני יודעת שנקודת המפתח לכישלון היו החיים שלי בתל־אביב, כיוון שבאמת הייתי צריכה שקט.

צילום: עזה צבי

– כישלון כלפי מה?

יונה וולך: כישלון כלפי חיי הנצח שלנו. כישלון כלפי הנצח. כישלון שלנו להבין הכל ולהיות אלוהים. כישלון שלנו בתור אלוהים. כך היינו צריכים להיות, וזה הסמטוכה של כולנו, וזה הקטסטרופה של החיים.

– ואין שום דבר שאינו כישלון?

יונה וולך: הכישלון הוא לחיות. ההצלחה היא חלקית. יש הצלחות חלקיות. הנה, זה שאני מדברת אתך עכשיו בצורה כל כך שפויה וכל כך ברורה, ואני יודעת מה שאני אומרת, אז זו הצלחה חלקית. נחמה פורתא. נחמה פרוטה.

– איך את רואה את המחלה שלך?

יונה וולך: העצבים אכלו אותי. הייתי מבודדת ומנותקת ומרוגזת. טיפלתי באמא שלי עשרים שנה. תשע שנים סחבתי אותה על הידיים, עשרים וארבע שעות ביום. זה התיש אותי. לא הגעתי לנקודת רגיעה.

באיזה אופן את רואה את הקשר בין הזיקה שלך לאלוהים ולמיסטיקה לבין היחס שלך כלפי המוות?

יונה וולך: יש היפוכים במציאות. אם עולם הידיעה כרוך באי־ידיעה, עולם הטוב כרוך בידיעה של הרע, כך הידיעה של החיים כרוכה בידיעת המוות. בתשתית של הידע שלנו זה קיים. יש חיים ויש מוות ויש טקסים. יש טוב ורע ושלם ולא שלם, ושרוף ולא שרוף.

המוות הוא אקסידנט. הוא לא צריך לקרות בכלל. זו תאונה. זו טראגדיה נוראה.

– מעולם לא יצאת מהארץ.

יונה וולך: רציתי לצאת רק בתוך קרון. בתוך נסיעה. לא לעוף ולא לשוט. והנה עכשיו זה מתחיל להתממש. למצריים לא צריך אווירון, אפשר לנסוע בקרון, והלוואי שאפשר יהיה להגיע למזרח עם כל מיני קרונות.

ראיינה: הלית ישורון