¹

מהלך העניינים פשוט ביותר: הטלפון מצלצל בחדר מלון. דייר החדר מרים את השפופרת ומנהל שיחה בת דקות אחדות עם אדם הנמצא מעברו האחר של הקו. במסגרת התיאור המפורט של האירוע כולו, הנמסר לנו במבט לאחור מפי דייר החדר עצמו, מובאת גם השיחה הטלפונית במלואה, והתיאור נחתם במשפט קצר וחותך, המשקף את פעולותיו של המספר לסיום אותה אפיזודה:

סיטואציה כזאת בדיוק מופיעה בפרק הראשון של רומאן גרמני מפורסם, וקשה להניח שאפילו אחד מקוראי אותו רומאן התקשה במעקב אחרי פרטיה או בהבנת המשפט המסיים אותה. נוסח זהה כמעט מופיע גם בתרגומו האנגלי של הרומאן, ומסתבר שהמתרגמת לא חשבה אותו לסתום במיוחד – לא לקורא המקור, ואפילו לא לקורא הצפוי של תרגומה. והנה נתגלגל הספר לידי אדם, שהוטל עליו מטעם הוצאת ספרים ישראלית מכובדת לתרגמו לעברית – ונהפכה הקערה על פיה. משהו במשפט המסיים נראה לו פגום, משהו נראה לו חסר וסתום. ומהיותו אָמוּן על פלפול, ואולי גם משום שהספר נסב על השקפותיו של מוקיון,² בחר לפתור את הקשיים שנתקל בהם במעשי־לוליין שׂכליים כגון אלה:

• היכן נמצאים מתגיו של טלפון? – פשיטא, בְּכַנָּתוֹ.

• במה לוחצין על מתגים הנמצאים בכנה של טלפון? – לישנא קלילא הוא, כלומר: לשון קיצור; ואני אומר: באצבע לוחצין.

• וכאשר לוחצין, ובאצבע לוחצין, במה מסתכמים הדברים? – אמר רב פלוני: בניתוק הקשר הטלפוני.

• אך היכן נמצא אותו מכשיר טלפון, שעל המתגים הנמצאים בכנתו לוחצים באצבע? – מתוך שהמדובר הוא, כזכור, בחדר של מלון, שמע מיניה: על שולחן הוא עומד.

• ואם מניחים את שפופרתו של הטלפון הלז ליד המכשיר, איפה מניחים אותו? – מסתמא, על אותו שולחן עצמו.

• ומאי קא משמע לן? מאימתי מזכירין מעשה יוצא דופן כלחיצה על מתגי הטלפון והנחת השפופרת לצידו? – חסורי מחסרא והכי קתני. קיצר הדובר, והיה בדעתו מקרה ברור אחד: כשהדברים נעשים לפני סיום השיחה הטלפונית, ולא בידי האיש שיזם אותה ופתח בה.

הנה כי כן, על יסוד השקלא והטריא הזה העלה המתרגם בידו את המשפט העברי הבא תמורת המשפט שבמקור:

משעשע? חסר חשיבות? אפשר ואפשר, אבל רק כמקרה בודד או לפחות נדיר. ובתרגום העברי של ‘המוקיון’, הלוליינות הפלפלנית עוברת כחוט השני לאורך הספר כולו, וללא ספק היא השיטה, הכלל – ולא דוגמא היוצאת מן הכלל. דמות הקורא שדימה לו המתרגם, אם דימה לו קורא כל עיקר, היא בוודאי מוגבלת וחסרת תבונה במיוחד…

דוגמאות נוספות? בבקשה! אבל הרשו לי לחסוך ממני (ומכם) את השיחזור המפורט של “תרגילי השׂכל” של המתרגם.

הדמות הנשית המרכזית בספר, מריה, אומרת, שאין מים חמים בבית, כי “דוד המים שלנו מקולקל כבר מזמן”. בתרגום גידל המשפט הזה עוד איבר אחד: “ואין באפשרותנו לתקנו” (עמ' 45). כאשר היא חוזרת מחדר האמבטיה, לאחר שכיבסה את מצעי המיטה במים הקרים, מספר המוקיון הגרמני כי שמח על שעשה אִתָּהּ את הדבר שתמיד השתוקק לעשות אִתָּהּ. למוקיון העברי לא ניחא בכך, ושורת ההיגיון מחייבת אותו להקדים לכך עוד דבר־מה: “שמחתי לראותה” (שם). האמן שבמקור הגרמני “אינו יכול אלא לעשות את אשר הוא עושה: לצייר תמונות, לנוד בארץ כמוקיון, לשיר שירים, לפסל באבן או בגראניט דברים ‘קיימים לעד’”. והעברי? “אמן אינו יכול אלא להמשיך ולייצר את אשר הוא מייצר. אמן אינו מסוגל להפסיק ממלאכתו. הצייר ימשיך לצייר תמונות, המוקיון ימשיך לנדוד, הזמר ימשיך לשיר, והפסל ימשיך לפסל באבן פסלים ‘קיימים לעד’” (עמ' 106). וכן הלאה וכן הלאה, מאות על מאות של דוגמאות. ואם תרצו הנמקה כפולה לאותו עניין פשוט עצמו, הרי גם את זה תמצאו; כגון: במקום “וכמעט פרצתי בבכי” סתם – “למשמע נימת דיבורה, כמעט ופרצתי בבכי מרוב התרגשות” (עמ' 40).

לא ייפלא הדבר, שמתרגם שאינו סומך על האינטליגנציה של הקורא, אינו סומך גם על כוח זכרונו או על יכולתו להעלות מסקנות מוכללות מתיאורים פרוטרוטיים. הבה נתחכמה לו, איפוא, ונוסיף משפטי הקדמה, סיכום ותזכורת!

למשל: גיבור הספר, המוקיון האנס שניר, אומר על נסיונו להשיג כסף מאמרגנו: “קודם קיוויתי כי יעגל את הסכום לעשרה מארקים, וכבר חישבתי כמה יישאר בידי […]”. לקורא העברי משפט כזה כמובן אינו ברור די צורכו, למרות האינפורמאציה המובלעת ב“קודם קיוויתי”, ואף על פי שהמשפט הזה כולו בא בעקבות משפט אחר, האומר, שהסכום שקיבל האנס למעשה היה שישה מארקים וחצי. אין למתרגם איפוא ברירה אלא לפענח סתומות ולהוסיף משפט סיכום מפורש, כדלקמן: “אולם כעת נגוזו כל תקוותי אלה” (עמ' 13).

באותו עמוד עצמו מספר המוקיון על ביטול הופעתו בעיר קובלנץ, ומגיב על הודעת הביטול שקיבל משם: “מוטב היה לי, לו יכולתי לבטל את ההצגות בעצמי”. ואולם, משפט התנאי הבטל (“מוטב… לוּ”) מכביד מאוד על הקורא הממוצע, ואינו מאפשר לו להסיק דבר מתוך דבר. מה נעשה לו לבל יחטא? נוסיף משפט שני, המבטל את התנאי במפורש: “אפילו זה לא ניתן לי”.

לתיאור המפורט של פגישת “החוג לקתולים מתקדמים” מקדים שניר הצהרת עמדה: “פעם אהדתי מאוד את הקתולים, אפילו לפני ארבע שנים, כשלקחה אותי מריה לראשונה אל ‘החוג לקתולים מתקדמים’”. גם כאן, לא ניחא לו למתרגם בַּמובלע במלה “אפילו'', או בצירופן יחד של “פעם”, זמן העבר ו”אפילו" (או “גם”, בנוסח העברי שלו), והוא מוסיף פיענוח מפורש: “עדיין היתה אהדתי נתונה להם” (עמ' 15). תיאור הפגישה עצמה נמשך למעלה משני עמודים, ובמהלכו – ועל אחת כמה וכמה בסופו – ברור למעלה מכל ספק, שהיא לא גרמה נחת לשניר, אשר ציפה ממנה לגדולות. ואף על פי כן, משרבב המתרגם לראשיתו של התיאור שני משפטי סיכום רצופים, חסרי כל יסוד לשוני־מילולי במקור, האחד בעניין התקוות שלפני הפגישה – והשני בעניין האכזבה שהביאה: “לכן תליתי תקוות רבות במסיבת רעים זאת. אולם, מפח הנפש, שנגרם לנו בערב זה – לא איחר לבוא” (עמ' 16. ואגב, לא ברור כלל, שלשון הרבים בציון האכזבה מוצדק).

בהמשך המונולוג שלו מדבר שניר על תנאי האימון הצפויים לו בחדרי המלון הקטנים, שבהם ייאלץ להתגורר אם יופיע ב“חאלטורות” תמורת תשלום נמוך. לכל בר־דעת ברור, שאם ייתקל תוך כדי תירגול בשולחן ובארונות, לא יהיו אלה התנאים האידיאליים לאימוניו של מוקיון; ובכל זאת מוצא המתרגם לנכון להוסיף משפט שלם, המביא מסקנה זו במפורש: "בתנאים אלה קשה להתאמן''… (עמ' 20).

לאחר לילו הראשון עם מריה, “ליל הכלולות” שלהם, כביכול, חזר המוקיון לבית הוריו באוטובוס. הוא מספר לנו, שוב במבט לאחור, כי עלה לאוטובוס, כיבה את הסיגריה שהיתה בפיו, הכניס את הבדל לכיס מקטורנו, “ופילסתי לי דרך למרכז האוטובוס”. ואיך מתאר האנס המעוּבְרָת אותו "פילוס דרך''?: “התקדמתי למרכזו של האוטובוס. הצפיפות באוטובוס היתה רבה, ונדחקתי בין העומדים במעבר שבין הספסלים” (עמ' 52). מניין לו, למתרגם, כל זאת? ברור לגמרי: הרי גם הוא נסע פעם באוטובוס…

לאחר סידרה זו של דוגמאות שוב לא ייפלא, שהדוגל ב“מילוי פערים” ובאמירה מפורשת של כל דבר עד תוּמוֹ לא ייתן אישור־כניסה לנוסח העברי לצירוף משפטים חסר־היגיון כגון זה: “ואני אמרתי: […] היא ניערה את ידי מכתפה”, אף על פי שכך בדיוק הוא מופיע במקור. סוף־סוף, מניין צצה לה פתאום יד, שאפשר לנערה מן הכתף? סדר צריך להיות, וסדר הגיוני! ולכן זהו נוסח התרגום: "ואני שמתי את ידי על כתפה ואמרתי: […]. היא ניערה את ידי מכתפה'' (עמ' 58).

“חידת היגיון” נוספת באה על פתרונה בדרך אחרת: אם אין מתנגבים מייד לאחר הרחצה, אלא חלה הפסקה כלשהי בין האמבטיה וההתנגבות, ובכל זאת עדיין יש צורך להתנגב, ודאי שאין מנוס מלהוסיף ולומר, שהגוף “היה עדיין רטוב”; ואם המתנגב גם “מתלבש” אחר־כך, ככתוב במקור, הרי אין הוא יכול להתלבש סתם כך; חובה עליו לשים עליו “את מעיל הרחצה, ושמתי על רגלי גרביים ואנפילאות” (עמ' 129), שאם לא כן לא תהיה התלבשותו בגדר התלבשות כלל. למוֹתר לציין, שלא תמיד יסכים קורא המקור עם המילויים שממלא המתרגם לעברית ועם מסקנותיו!

תיאור בית־הוריו של המוקיון הוא דוגמה בולטת לעמדתו של המתרגם כפרשן, חזרן וְסַכְּמָן, דוגמה המתפרשׂת לאורך הספר כולו. לקורא אין ספק בטראוּמה שבית זה הסב להאנס בילדותו (אם כי אולי בזכות יושביו יותר מאשר בזכותו הוא), ואין לו גם ספק בתיעוב שהוא מתעב אותו; אבל אין גם ספק, שמתרגמנו חש אליו תיעוב עמוק עוד יותר, ולפיכך (לפיכך?) הוא מדגיש חזור והדגש אותם יסודות בו, הראויים, לדעתו, לתיעוב, כמעט בכל פעם שנזכרים הבית וסביבתו בספר. כך, למשל, כותב בל בפעם הראשונה שעולה זכרו של הבית: “הלכתי דרך הפארק שלנו הביתה”. והנוסח העברי? הנוסח העברי הוא: “נכנסתי דרך שער הברזל המפואר אל הפארק העצום, שהקיף את החווילה שלנו. כשנכנסתי הביתה […]” (עמ' 22). מייד לאחר מכן הוא מספר: “הסתכלתי באדמה הגרמנית שבגינתנו, המכוסה שלג מלוכלך, לעבר הריינוס, מעבר לערבי־הנחל, ועד רכסי הגבעות שבאופק”, וכאילו אין באפשרותך לזכור מן הנאמר באותו עמוד עצמו, שגינה זו היא “פארק [עצום]”, שהאדמה כּוּנתה “אדמתנו הגרמנית הקדושה”, ושהגינה (או הפארק) מקיפים את הבית (או את החווילה), מספר לך המוקיון בתרגומו לעברית: “הסתכלתי בשלג המלוכלך, שכיסה את ‘אדמת גרמניה הקדושה’, בפארק העצום שהקיף את החווילה שלנו. מבטי חלף על פני נהר הריינוס, שתחם את שטח הפארק, אל מעבר לערבי־הנחל, שגדלו לחופו של הנהר, ועד לרכס הגבעות באופק” (עמ' 22–23). מכאן ואילך, גינת הבית אינה קיימת כלל, אלא תמיד היא “פארק” (למשל עמ' 25, 27, 58), ולפעמים אפילו “פארק רחב ממדים” (למשל בהמשך עמ' 23). הבית עצמו התגלגל כליל ב“חווילה” (למשל עמ' 28, 29, 38, 53, 63, 110, 160, 181. אגב, כינוי זה עצמו, “חווילה”, נכנס לראשונה במשפט־הסבר אחר של המתרגם, “שכונת החווילות העשירה רימגן” [עמ' 21]), והריינוס אינו נזכר עוד אלא כ“נהר הריינוס”, שאם פונים לעברו מגיעים “אל חווילתנו” (עמ' 52), או כ“הנהר שבקצה גבולו של הפארק” (עמ' 53).

“פרשנות תלמודית” מסוגים אלה אינם התופעה היחידה של מעשי הלוליינות שמבצע המתרגם. למשל, שוב ושוב הוא מתקשה בסיום תהליך ההכרעה בין האפשרויות השונות שמציעה לו העברית לתרגומם של מלים וצירופי מלים שמשתמש בהם המחבר. מה יעשה איפוא המוקיון דובר העברית במקרה אשר כזה? לעיתים קרובות מאוד פתרונו הוא להשאיר את האפשרויות השונות, שבטיוטת תרגום הן נרשמות פעמים רבות ב“ערימה”, זו מעל זו, אבל הפעם לרושמן זו לצד זו; ובמלים אחרות: להמיר מלה אחת ברצף של מלים נרדפות, פחות או יותר.

בדרך־כלל הוא מסתפק בצמד של נרדפים. למשל: לא ייתכן שהוריו של האנס שניר יהיו סתם “עשירים”; חס וחלילה! עליהם להיות “עשירים, עתירי הון” (עמ' 55), ומנהגו להישאר במיטה עד שעה מאוחרת אינו יכול לעורר במשרתת “גועל” בלבד, אלא “בחילה וגועל” (עמ' 57). לצחצח את שיניו אין האנס מסוגל, אלא דווקא “לשטוף את פיו ולצחצח את שיניו” (עמ' 12), וכשהוא מגרש את אמרגנו, איזה רושם יוכל לעשות אם יזעק לעומתו הברה אחת בלבד, כבמקור? לכל הדעות, מוטב שיתאמץ קצת יותר ויקרא: “לך!… הסתלק מכאן!” (עמ' 13). ועוד דוגמה: “חשיבה” סתם היא פעולה בלתי־מסתברת בעולמו של המתרגם, ולכן הוא בוחר לתארה כ''חשיבה עצמית ושיקול דעת משלו" (עמ' 47). מעניין אולי לציין, שלפני שלושים־ארבעים שנה היתה זו פראקטיקה רגילה ביותר של המתרגם לעברית;³ אבל ריבוי המקרים שבהם נוקט מתרגמנו פתרון זה, וצפיפותם הגדולה, היו עושים את תרגומו לתופעה יוצאת דופן גם לפני דור או שניים.

יתר על כן, לא פעם ולא פעמיים אין צמד של נרדפים מספיק בעיניו, והוא עובר לצירופים בני שלושה איברים ויותר. כך, למשל, כסף שנמנה בדייקנות הוא “ספור ומנוי בדייקנות ללא פרוטה יתירה” (עמ' 13), וכשאדם “מתרגז ומשתתק”, רוגזו בוודאי יהיה אותנטי הרבה יותר אם יתואר כך: “התרגז, פניו קדרו, ולאחר ריטון קל השתתק” (עמ' 18). בדומה לכך, “יהירות, התגנדרות או התחזות שווא” (עמ' 55) הם ללא ספק האשמה חמורה יותר להטיחה בפני אדם מאשר Angeberei סתם. פה ושם מגיעה ההתלבטות עד כדי כך, שבסופו של דבר נראה התרגום הנדפס כחלקו העברי של ערך במילון דו־לשוני גרמני־עברי, ומן המילונים המקיפים שאפשר להעלות על הדעת. אמנם, עד כה מצאתי שרשראות שאורכן מגיע לארבעה איברים נרדפים בלבד, אבל אינני מוכן לערוב בראשי, שזה אמנם השיא. כך, למשל, כתוב בעמ' 12: “הייתי בכל רע, ביש גדא אומלל ועלוב” – כמעט כל התרגומים האפשריים למלה האחת המופיעה במקור: Mir war elend.

אאריך את הדיבור בשבחו של הקיצור, ובשבחם של כמה וכמה דברים נוספים, בדרך רמז: על־ידי הבאת שלוש פיסקאות רצופות של ‘המוקיון’ – מעט יותר מעמוד אחד במקור – בשני נוסחים, זה לעומת זה: הטור הימני הוא תרגום אפשרי אחד, השׂם את הדגש על שיחזור מירבי של המקור ותכונותיו במסגרת האילוצים ההכרחיים של הלשון העברית; הטור השמאלי מובא מתוך התרגום שאנו עוסקים בו כאן, ללא שינוי וללא התערבות, אפילו לא הדגשות או סימני קריאה וסימני שאלה לציון הפתעה ותמיהה:

הרשו לי להמליץ על עריכת השוואה מדוקדקת של שני הנוסחים. תהיה זו פעולה מאלפת גם למי שדילג עליהם קודם והמשיך מייד לקרוא כאן. ואולם, די לשלוח מבט שטחי ביותר לאחור כדי לגלות תוצאה בולטת אחת של ההבדל בין שתי הגישות לתרגום אותו קטע עצמו: הפרש של קרוב ל־30 (כן, שלושים) אחוזים באורכם של שני הנוסחים.

תרגיל חשבוני קטן להבהרת טיבם של אחוזים אלה: לפי תעריף־היסוד של אגודת הסופרים, קרי: תעריף המינימום לעבודות תרגום ליום 11.2.1979 (אם כי ברור וידוע לכל, שמתרגמים רבים – ואולי גם מתרגם ‘המוקיון’ נמנה אתם – נאלצים לעבוד תמורת סכום שהוא נמוך מן המינימום הזה), היה מתרגמו של הקטע הימני משׂתכר כ־80 ל“י, ואילו תמורת הקטע השמאלי היה משולם סכום המתקרב ל־104 ל”י. אם ההבדל הכמותי בין שני נוסחי התרגום שהוצגו למעלה אחיד לאורך הספר כולו, עשוי ההפרש לזכות המתרגם ה“שמאלי” (נכון ליום הנ"ל, כמובן, ולא לשנת 1971, שבה הופיע תרגומו למעשה) להסתכם בכ־4800 ל"י!

אמת, בחירת הקטע היתה שרירותית לגמרי. עם זאת, היא היתה גם מקרית לחלוטין; ובכלל, לא היתה לה כל יומרה מידגמית. שליפת קטעים אחרים מן הספר היתה מצביעה אולי על הפרש מצטבר של 3000 ל“י בלבד לזכות מתרגמו של ‘המוקיון’, אבל ערך ההפרש עלול היה להגיע גם כדי 6000 ל”י. מי יודע? מכל מקום, לא על שׂכרו המדויק של המתרגם או על רווחיו המופרזים נסבים דברי. בכל דרך של חישוב, ולפי כל תעריף, אין לי ספק שתרגום ‘המוקיון’ לא העשיר את מתרגמו וגם לא רושש את המו“ל שלו. מה שמטריד אותי באמת הוא שני צדדים של מטבע אחר, מטבע ההשלכות שיש לשׂכר התרגום, למדיניותם של מו”לים ולחסרונה של עין צופה ומפקחת על טיב המוּצר היוצא מתחת ידי המתרגמים ומגיע בסופו של דבר אל הקורא. מסתבר, כי נסיונו של מתרגם לכפוף את עצמו לַספר שהוא מתרגם עלול לעלות לו בנזק כספי לא מבוטל, ומאידך, כל ניסיון להקטין את סכנת ההפסד הכספי כרוך בנזק לא מבוטל ליצירה המתורגמת, בין השאר מהילה במים או ניפוח באוויר.

לכאורה, הפתרון ההגיוני למכה בלתי כתובה זו הוא הצמדת תעריפי התרגום להיקפו של המקור, ולא – כנהוג היום – להיקפו של התרגום. אבל אינני תמים עד כדי כך, שזו תהיה הצעתי. ברור לי, שהיפוך הנהגים עלול לגרור בעקבותיו מייד את הנגע ההפוך: הוצאת “אוויר”, אַל־מִיּוּם (דֶ־ הידראציה), ואפילו חיתוך בבשר החי של הטקסט המתורגם; ובמלים פשוטות וברורות: השמטות ודילוגים בקנה־מידה גדול. בכל מקרה, הצרכן־הקורא הוא שיֵצא נפגע, וצרכן זה הוא הזקוק והראוי להגנה.

למרבה הצער, ואולי גם למרבה ההפתעה, עדיין אין המוסדות הכלכליים־המסחריים בישראל, ואפילו לא המועצה הישראלית לצרכנות, רואים בספר המתורגם מוּצר צריכה הראוי לפיקוח. לכן לא חשב איש לקבוע בתחום זה תקנות בדבר שמירה על “מידות ומשקלות”, או בדבר התאמת מרכיבי התרגום לתקן (הנקבע גם על־ידי המקור), וגם לא חוקק חוק בדבר “צו סימון”⁴ על אריזות (סליחה, עטיפות) הספרים המתורגמים. למען האמת, ניסוח תקנות וצווים בתחום עדין זה, אפילו בהיבט ה“מיצרכי” שלו, איננו עניין פשוט וקל.

ואולם, לא רק הקורא יוצא ניזוק ממצבו של התרגום, ולא רק הוא זקוק להגנה. גם שמם הטוב של המתרגמים, ויוקרתו של מקצוע התרגום כולו, עלולים להימצא נפגעים כתוצאה ממעשים העומדים בסתירה ל“אתיקה” של המקצוע. וכשם שהמועצה לצרכנות אינה בנויה להגן על הקורא, כך לא יהיה בכוחה של “אגודת מתרגמים” ווֹלוּנטארית כלשהי להפעיל כוח מוּסרי מספיק על המתרגם שיכוון את צעדיו; מה גם שכללי האתיקה התרגומית קשים לניסוח לא פחות מן התקנות ומן הצווים להגנת הצרכן.

אין מנוס מלהודות: בתחום התרגום עדיין שליט הכלל העתיק, המוסר את עיקר ההשפעה בידי היצרן. “בעל המאה הוא בעל הדעה”, והמו“ל הוא המשקיע את כל הוצאות ההפקה של התרגום, לרבות שכרו של המתרגם, ומצפה להכנסות ממנו. הרבה תלוי איפוא ברצונן הטוב, בהגינותן וברצינותן של הוצאות הספרים שלנו; ואם תרצו – אפילו בשמינית־שבשמינית של הרגשת ייעוד ושליחות מצידן. עם זאת, בסופו של חשבון תלוי לפחות חלק משמם הטוב של המו”לים בטיב הספרים שהם מוציאים, ומו“ל הנותן ידו בשיטתיות לפירסום מוצרים קלוקלים עלול למצוא את עצמו כורת את הענף שהוא עצמו יושב עליו. בשלב ראשון, ראוי איפוא שהמו”לים יכירו, כי גם להכנת תרגומים לדפוס יש להעסיק עורכים מיומנים ואחראיים, וכי יש לכפות על עורכים אלה להשתמש לא רק בכישוריהם הלשוניים־הספרותיים בעברית, אלא גם בטקסט המקורי כמדריך.

נוסף לכך, הגיעה השעה שקהל קוראי התרגומים (ומי מהקוראים בישראל אינו נמנה אתם?) יכיר בכך, שחלק ניכר מן המפתח לצבירת המעות ההופכות למאות ומכתיבות את הדעות נמצא בידיהם, ויפעילו לחץ על המו“לים, עד כדי “שביתת קונים”. כמובן, רוב הקוראים זקוקים להדרכה דווקא בתחום התרגום; ואחת הדרכים העיקריות להשפעה על כלל הציבור, ובסופו של חשבון גם על המו”לים, חייבת להיות פיתוח ביקורת תרגום של ממש, ביקורת שתאמר דברים ברורים ומפורשים, ובקול רם, לא רק על הספר המיתרגם, אלא גם על תרגומו, ותעשה זאת מתוך הקפדה ומתוך אחריות.⁵

במקרה שלפנינו אין ספק ששני גורמים אלה, המו“ל והמבקרים כאחד, מעלו בתפקידם והסבו נזק גם לספר – וגם לקוראיו. שכן, מי שהסתפקו עם הופעת התרגום העברי של ‘המוקיון’ במליצות השגורות מסוג “התרגום העברי נאמן לרוחו של המקור” (‘קשת’), או “הנוסח העברי קריא מאוד וסגנונו נעים ומובן” (‘על המשמר’), הלקוחות ממלאי הצירופים הקטן עד אֵימה, המשרת את הרצנזנט הממוצע בישראל, לא זו בלבד שהוכיחו, כי יש קיום ממשי לאותו “קורא משוחזר” חסר תבונה, חסר רגישות וחסר זיכרון שתואר למעלה, אלא גם סייעו לתרגום “לעבוד” על הקורא הרגיל – ולהביא רווח יפה למו”ל. המו"ל עצמו נפל גם הוא בפח לא קטן: הוא לא היסס לשלם כ־30% מעל לסכום שהתכונן לשלם, ולא תמורת מלאכת התרגום עצמה בלבד, אלא גם תמורת הסְדָר, ההדפסה והנייר, שכמוּתם גם היא עלתה, כמובן, ביחס ישר לעליית כמות הטקסט שבתרגום. לעומת זאת, את דמי העריכה חסך… ולא אתפלא אם גם הוא, כרוֹב קוראי ‘המוקיון’ שהלכו שולל אחרי מעשי הלוליינות של המתרגם, גילה את דבר הנזק שהסב לא רק לשמו, אלא גם לכיסו, ברגע זה בלבד, תשע או עשר שנים לאחר מעשה; ומעשה זה עצמו מוסיף להזיק לו עם כל הדפסה נוספת של הספר (וכאלה היו רבות!): תוספת של 30% בכמות הנייר, תוספת של 30% בזמן ההדפסה, בעבודה המושקעת בה, בהוצאות האנרגיה והדיו, וכו' וכו'. שכרו הרגעי יצא אפוא בהפסדו – והפסדו של הקורא נמשך והולך.

אגב, תמהני מה יעשו הספרנים, שלפי הוראות הקיטלוג שקיבלו את ברכת אירגונם⁶ “אם התרגום הוא תרגום חפשי יש להתייחס אליו כאל עיבוד” (עמ' 28), כלומר: “לקטלג […] לפי המעבד” (עמ' 25): איך תוֹרוּ עתה לרשום את הספר הזה בקטלוגי הספריות בישראל? תחת שמו של היינריך בל – או תחת שמו של המתרגם, המתגלה כמתרגם חופשי מאוד? בין כך ובין כך, האבּסוּרד ברור…