(דברי המהדיר)

ספרו של לורנס אוליפנט “חיפה”, אינו אלא קובץ של שישים כתבות מארץ־ישראל, שכתב בשנים 1882 – 1885, לעיתון הניו־יורקי “סאן”. הספר יצא לאור רק במהדורה אחת, בשנת 1887. אוליפנט עצמו כתב את ההקדמה לספר וממנה מסתבר, כי הוא שבחר את הכתבות שכונסו בו. כפי שהוא עצמו מעיד שם, ביקש לתת בספר זה תאורים פופולריים מכלי ראשון, על הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. לדבריו, רצה לחסוך לקורא את העיון במחקרים המעמיקים של הקרן לחקירת ארץ־ישראל והרשה לעצמו לצטט מתוך מחקרים אלה.

מדוע בחר אוליפנט לכנוֹת את ספרוֹ בשם “חיפה” (ובכותרת משנה “חיים בארץ־ישראל המודרנית”…)? אפשר להניח כי עשה כן בגלל אהבתו לעיירה הקטנה שלמרגלות הכרמל – העיירה שאיוה לו למושב ולמרכז חייו וסיוריו בא"י, וראה בה סמל לארץ ישראל המתחדשת. כך נתפרסמה חיפה בעולם הגדול של הימים ההם, כשהייתה עדיין עיירה קטנה, נתונה בתהליך הפיכה לעיר־ מחוז.

אבל, אל־נא יטעה הקורא. הכתבות שבספר מספרות, לא רק על חיפה ותושביה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, אלא פושטות גם לים הגליל, לגולן, לשרון ולירושלים. אמנם, בשליש מפרקי הספר מסופר לנו על חיפה, או על הדרוזים של כפרי הכרמל, אך עדיין מוקדש רובו לתיאורם של יתר מחוזות הארץ, שאוליפנט נדד במרחביהם. גם מאלה שלח לקוראיו – ולמרבה מזלנו, גם לנו – רפורטז’ות “טריות” על היהודים ואורח חייהם, על תכניות הפיתוח, על התגליות בחקירת ארץ־ישראל, על תושבי הארץ האחרים ועל חייו בארץ.

 

לדמותו של אוליפנט    🔗

לורנס אוליפנט, מהדמויות המוזרות והססגוניות של העולם במאה התשע־עשרה, גולד למשפחה סקוטית בקייפטאון שבדרום אפריקה, בשנת 1829. הוא גדל והתחנך בציילון, שאביו שימש בה כשופט מטעם הבריטים. הוא יצא לשליחויות דיפלומטיות בארה“ב ובקנדה, בסין וביפאן, חי באמריקה בתוך תנועה מיסטית־דתית, נדד ברוסיה ובמזרח אירופה, בערוֹב ימיו השתקע בחיפה ובדאלית־אלכרמל ועמל שם למען התיישבות היהודים בארץ־ישראל: הוא מת ונקבר באנגליה, בשנת 1888. אם נזכור מה היו אמצעי התחבורה במאה הקודמת, נוכל להעריך נכונה עד כמה שבע־ נדודים היה האיש, לאחר שהקיף את העולם – בספינות קיטור, ברכבות, במרכבות, ברכיבה על סוסים ועל גמלים ובהליכה ברגל – כשהוא נודד מארץ לארץ במשך חמישים ותשע שנות חייו. אוליפנט היה דיפלומט, סופר, מתקן־דת, חבר בית־הנבחרים, הרפתקן, ארכיאולוג חובב, סייר, נוסע, עתונאי, הוזה וחוזה. חייו ופועלו של אוליפנט – כמו דבקותו בתנועה דתית־מיסטית באמריקה ופעילותו הדיפלומטית והספרותית – יכולים לשמש נושא לספרים¹ ולאגדות, על דמות מופלאה ורב־גונית. אך אותנו, כיהודים, מעניינת יותר מכל דמותו של אוליפנט כחובב־ציון וכאחד מחסידי אומות העולם. בתפוצות ישראל נזכר שמו כ”השר אוליפנט“; בבתי ישראל במזרח אירופה היתה תמונתו תלויה לתפארת, בצד תמונותיהם של מונטיפיורי והברון הירש. הדי פעולתו הגיעו עד למושבות היהודים בתימן הרחוקה ועוררו גל של עלייה לא”י (שקדמה לעלייה הראשונה של האשכנזים).

 

אוליפנט והיהודים    🔗

מה ראה אוליפנט לפעול למען היהודים ולמען הגשמת הציונות (עוד לפני שזו התגבשה במסגרת פורמלית)? ההיו אלה דחפים דתיים, שעוררו בלבו שאיפה לראות בשוב עם ישראל לארץ המובטחת, או דחפים הומניטריים, שהתעוררו בקרבו למראה הפוגרומים ביהודי מזרח אירופה? שמא היו אלה שיקולים של קידום ענייני בריטניה במזרח, או כונה להבריא את מערכוֹת הממלכה העות’מאנית השוקעת? ואולי פעל האיש בשליחות סמויה של שירותי המודיעין־הבריטי, שסייעו לחדירת הבריטים למזרח הקרוב. ויתכן שהייתה זוֹ מזיגה של כל המניעים גם יחד.²

בין כך ובין כך היה אוליפנט אחד המעוררים הגדולים של שיבת־ציון ויישוב הארץ. במשך עשר שנים (מ־1878 עד 1888) “הרעיש עולמות” מתוֹך שליחות־עצמית זוֹ. הוא סייר בארץ, סייע למתיישבים כושלים, התדפק על דלתות הסלטאן, כתב מאמרים בעיתונים שונים, פרסם ספרים, שכנע את גבורי היהודים והצליח להעלות את הבעיה ואת פתרונה המוצע לתודעה של העולם.

אוליפנט היה “איש השטח”. את בעית רדיפות היהודים במזרח אירופה חזה במו עיניו, בסובבו בקרב קהילות ישראל במזרח אירופה; את מרחביה של הארץ היעודה לשיבת היהודים סייר בעצמוֹ ואת תכונותיה למד הלכה למעשה – תחילה בבקורו בארץ בשנת 1879 ואח"כ כשהשתקע בה בשנת 1882; את ההסדרים המדיניים עם “השער העליון” (הסלטאן) טרח לעשות בעצמו.

הוא בא בדברים עם הסלטאן כבר בשנת 1879, “שבע־עשרה שנה לפני השתדלות אחרת ב”שער העליון" והתייצבות בפני הסלטאן, בדבר צ’ארטר על ארץ־ישראל למקלט בטוח לעם היהודי"³, (הכונה היא לפנייתו של בנימין זאב הרצל בשנת 1896).

תכניתו של אוליפנט הייתה להשיג קונצסיה על ארץ מואב – שטח בן 6 מיליון דונם – ולהקים שם התיישבות יהודית שתהיה משולבת בתעשייה בים המלח וקשורה על־ידי מסילת ברזל לחיפה, לדמשק, לעקבה ולמצרים. מבחינה מדינית, ראה אוליפנט את המחוז היהודי הזה כמחוז אוטונומי בתוך האימפריה התורכית ובחסותו של הסלטאן. לפי תכנית זו של אוליפנט תוקם ההתיישבות בחבל בלקא, אשר בגלעד. גבולותיו של החבל היו למן נחל ארנון בדרום, עד לנחל היבוק בצפון ועד למסילת החג' במזרח. חבל ארץ זה עשיר ומבורך ואוכלוסייתו דלה, וההתיישבות בוֹ לא תפגע בערבים, שממילא לא הייתה להם זכות משפטית על הקרקע. זהו חבל ארץ פרוע ועקר. התיישבותם של יהודים בו תאכוף עליו עול סדר, משפט ועמל. גם אקלים הרמה הגבוהה מתאים למתיישבים אירופיים.

תכניתו של אוליפנט למושבה יהודית בחבל בלקא (ע"פ ספרו “ארץ הגלעד”)

Oliphant L.: The land of Gilead, London.1880

אוליפנט ניסה לשכנע ולקנות תומכים לתכניתו, שכן יפה היא לכל הצדדים: ליהודים – למען קליטת יהודי מזרח אירופה; לתורכיה –לצורך פיתוח מחוז, שישמש דוגמא ומופת למחוזות האימפריה המתפוררת וגם יהיה מקור הכנסה טובה; לאנגליה – לצורך חיזוקה של בת־ברית (תורכיה) וכסבר בפני חדירות אחרות של נוצרים למזרח התיכון.

אוליפנט עמל כשנה במלאכת שכנוע הסלטאן והוזירים, אך עמלו עלה בתוהו. הוא עבר ללונדון, שבה יכול לגייס תמיכה והשפעה של יהודים למימוש תכניתו. אז העלה את תכניתו במפורט, בספר “ארץ הגלעד”.⁴ אבל תזכיר ראשון בעניין זה כתב אל הממשלה הבריטית כבר בשנת 1878. בעולם היהודי מתחילים להתעורר הדים לפעולתו של אוליפנט. מכתבי קוראים ומאמרים בעיתונות היהודית (בלועזית ובעברית), ויכוחים, הצעות וביקורות ממלאים את חללו של עולם זה.

אוליפנט חזר לארץ ישראל בסוף שנת 1882, בלוית רעייתו אליס ומזכירו נפתלי הרץ אימבר.⁵ הפרעות שפרצו במזרח אירופה בשנים 1882–1881 זעזעו את דעת הקהל בעולם ודחפו את אוליפנט ללכת ולהשתקע בארץ. הוא יצא בשליחות הקרן הלונדונית לעזרת פליטי הפרעות, עבר דרך רומניה, בא לקושטא וביקש עוד הפעם להשיג הסכמה לתכניתו בדבר יישוב היהודים בארץ ישראל. “השער העליון” נשאר אטום מתוך חשד, שהתכנית לא נועדה אלא לקדם אינטרסים של בריטניה במזרח. אוליפנט לא זכה אפילו להתקבל בארמון ויצא שבע־אכזבה לארץ־ישראל. זמן מה אפילו סבר שראוי להפסיק את העלייה. עד שיבשילו התנאים המדיניים.

 

משוט בארץ    🔗

כשהגיע לארץ שכר בית במושבה הגרמנית בחיפה, בשכנות לביתו של גוטליב שומאכר, שהיה ראש כת ההיכליים (הטמפלרים). שכנותם של המתיישבים הגרמנים והידידות אתם השפיעו עליו רבות. הדוגמא המוצלחת של יישוב חקלאי אירופי בא"י עודדה אותו והוא ראה בה הוכחה לצדקת רעיונו ביחס ליישוב היהודים.

מחיפה כתב דרך קבע לעיתון “ניו־יורק סאן” (חלק מכתבות אלה ממלא את הספר שלפנינו) ולעיתון “ג’ואיש כרוניקל” בלונדון.⁶

כעבור זמן בנה אוליפנט לעצמוֹ מעון־קיץ בכפר הדרוזי שעל הכרמל, דאלית אלכרמל. שם העמיק היכרות וקשר קשרים עמוקים עם הדרוזים, ששמשו נושא לרבות מכתבותיו.

אוליפנט תר את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא רכב בשבילי הגליל, העפיל לגולן, ירד לבקעת־ הירדן, חלף על־פני שפלת־החוף ועלה לירושלים. מכל אתר ואתר דלה סיפורים, פכים קטנים, המשתזרים יחד לציור דיוקנה של ארץ־ישראל בשנות השמונים למאה הקודמת.

אוליפנט לא סיפר כמעט על אמצעי הביטחון שנקט להגנתו בשבילים נדחים. הוא מנסה לספר לקוראיו על הביטחון השורר בארץ. בין השאר הוא מספר כי רכב בלויית ידיד מיריחו לירושלים ולא עלה בלבו חשש של סכנה. לדעתו “דרך ירושלים־יריחו בטוחה כיום כפי שבטוח רחוב ברודויי של ניו־יורק, מכל־מקום בשעות היום”, אכן, אין חדש תחת השמש…

פעמים אחדות הוא חוזר ומספר כי אדם זר יכול לתור בביטחון ובשלוה באזורים שונים

של הארץ, שבעבר היה צפוי בהם לשוד ואפילו לרצח.

יש בסיפוריו פרטים, שיעלו גיחוך ותמיהה אצל קורא בן זמננו, כגון הצורך להשתמש במצפן ברוכבוֹ בין רושמיה (בחיפה) לשכונה הגרמנית, או ציון העובדה שבכל אזור יריחו, עיר התמרים, נותר בזמנו רק דקל אחד ויחיד.

 

אוליפנט הארכיאולוג    🔗

אוליפנט היה חסר אותה השכלה פורמלית שיש לארכיאולוג “מקצועי”, אבל בעצמותיו בערה תשוקה לגלות מקומות ואתרים שטרם נתגלו.

הוא ביקר בארץ מיד לאחר סיום הסקר הגדול, שעשתה הקרן לחקירת א“י, וזו לא הותירה כמעט אתרים שלא נרשמו אצלה כדת וכדין. אעפ”כ היה אוליפנט מלא כמיהה להישג כזה, וכאשר הוא מגלה אתר לא ידוע, אין הוא מסתיר את עליצותוֹ על כך. תאור המקומות האלה בכתבותיו הוא פופולרי גרידא ואינו מדעי כפרסומיה של הקרן: בתיאוריו של אוליפנט ניכרות הבקיאות והידיעה בכתבי הקודש, בהיסטוריה הכללית של א"י ובמחקרים המודרניים שנעשו בארץ ישראל. במסעותיו גילה עתיקות וחיפש בתי כנסת קדומים ויישובים מקראיים. לעיתים האיר לו מזלו והוא גילה אתרים שטרם נחשפו, כגון תגליותיו בגולן, באזור חיספין, בנוה ובאֻם אלקָנֶטְר.⁷

 

על תושבי הארץ    🔗

אוליפנט מספק לנו מידע חשוב על תושבי הארץ של אותם הימים, על ארחם ורבעם,

על מנהגיהם ודתותיהם, על פרנסותיהם וכל כיוצא בזה.

הוא מתאר את התושבים מתוך יחס של אהבה וכבוד אל בני העמים השונים, אף־על־פי שאינו חושך שבט ביקוֹרתוֹ מהם. הנה בני הכפר אלטירה (טירת הכרמל של היום), הגנבים והנבלים הגדולים ביותר בכל המחוז; הנה התושבים המקומיים בגליל, המוכנים להיכנס תחת כנפיה של כל דת בעולם תמורת כסף, ולשוב ולהמיר דתם כבקשת כל המרבה במחיר; והנה הנוצרים הנוכלים מהכפר עספיא, תככנים וערומים, המנסים להונות אותו. סיפוריו המפורטים בדבר נסיונות ההשתלטות של הכנסיות על שטחי השפעה בארץ הקדושה הם מעניינים, ולעיתים אתה תמה שהדברים התרחשו רק לפני תשעים שנה…

אוליפנט מספר בהרחבה על עדת הבַּאבִּים שליד עכו. ומאז ימי אוליפנט נוספו מקדש וגן מפוארים במורדות הכרמל, מעל לשכונה הגרמנית (שבה התגורר אוליפנט) – ובכל זאת אנו יודעים מעט על דת מוזרה זו, שהקימה את מרכזה בארצנו.⁸ אפילו משום כך נודעים חשיבות ועניין לדבריו של אוליפנט על הבאב ומאמיניו.

הספר שופע מידע מעניין על חיי היום־יום של תושבי הארץ,⁹ פרי הסתכלותו של סופר וחוקר, הנותן דעתו ועטו לתיאור פרטים רבי־עניין על הליכות הבית ומנהגיו, על פריטי לבוש וסדרי הכנת המזון, על רהיטי הבית ועל ענייני אישות. אוליפנט היה עד לתקופה של צמיחת ניצני המודרניזציה בחיי התושבים: “בני המעמדות הדלים מתחילים ללבוש בגדים אירופיים לפי האפנה, מוסיפים שולחן וכיסאות לרהיטי הבית, ואפילו מרחיקים לכת עד כדי שינה במיטות”… אוליפנט אינו יודע אם לובשים הם בגדי־שינה (פיג’אמות) בעלותם על יצועם.

ועוד יכולים אנחנו ללמוד על הצ’רקסים, על הבוסנים ועל התורקומנים של אותם ימים

בארץ־ישראל ועל התמורות באיכלוס הארץ.¹⁰

את דעתו על המוסלמי הוא מסכם בקביעה, שמטבע ברייתו אין המוסלמי נוטה לקדמה,

ומאז ומתמיד היה נחשל ומפגר לעומת שכנו הנוצרי.

 

הדרוזים    🔗

אוליפנט הקים לו בית בקרב הדרוזים בדאלית אלכרמל ובכך זכה להכיר מקרוב את בני העדה הזאת. אמנם, נוסעים רבים, שסיירו בארץ בתקופת מאתיים השנים האחרונות, מזכירים את הדרוזים, אולם ידיעותיהם היו קלושות והם נהגו להעתיק איש מדברי רעהו. הנוסע הצרפתי וולני, שביקר בארץ¹¹ בשנים 1783–5 סיפר על הדרוזים בהרחבה יתירה ואחריו עשה כן בורקהרט, ¹² שביקר בארץ בשנים 1810–2. אל שנים אלה מצטרף אוליפנט בתאורים חיים ומפורטים על כפרי הדרוזים בכרמל ועל חגיגתם השנתית בקבר יתרו.¹³

יחסו של אוליפנט אל הדרוזים הוא יחס דו־פני: מחד גיסא הוא מחבבם על שהם מתונים, רציניים, ישרים, חרוצים ואנשי מוסר. אך מאידך גיסא הוא מלגלג על אחדים ממנהגיהם שאינם לרוחו. את הנשים הדרוזיות הוא מגדיר כיפות, חסרות־לב ומרושעות, אם כי הן נוהגות ברוב חן ואצילות. אוליפנט מרמז על תהליך “ציוני” אצל הדרוזים: אט־אט הם מהגרים להר הדרוזים, מקום שם כבר נמצאים שני־שלישים של האומה, שהגיעה לעצמאות־למחצה. הדרוזים היו נחותים בעיני השלטון התורכי בהשואה למוסלמים או לנוצרים, כי המוסלמים מועדפים בעיני השלטון המוסלמי והנוצרים יכולים תמיד לפנות אל מעצמה אירופית־נוצרית בבקשת חסות ועזרה, ואילו הדרוזים נטולים כל הגנה וסובלים עולות רבות. אכן, הדרוזים של ישראל בימינו עשו כברת־דרך בכל הנוגע למעמדם.

ברגע של התלהבות כותב אוליפנט כי הדרוזים הם הציבור החביב ביותר שבכל תושבי ארץ־ישראל. אך מיד בכתבה שלאחר מכן הוא כועס עליהם בשל יחסם האלים אל נשותיהם.

 

השומרונים    🔗

השומרונים זכו אצל אוליפנט לדיון ארוך ומפורט. הוא עוסק בהם בפרקים אחדים ומביא תיאורים על חייהם והשערות על מוצאם.

יש בדבריו מידע מעניין על כתבי־הקודש שלהם¹⁴. כתבי־יד, מגילות וספרי תורה של השומרונים נמכרו על ידם ועברו לרשותם של ספריות ושל אספנים רבים בעולם. כוהני העדה נתנו ידם לממכר זה בגלל מצוקתם החמרית. על פי עדות השומרונים כיום, מצבם תחת השלטון הישראלי טוֹב ביותר ותופעה כזאת (מכירת כתב יד עתיקים) לא תיתכן עוד.

 

יחסו אל היהודים בארץ    🔗

אוליפנט הכיר את היהודים עוֹד לפני שבא לארץ. הוא פגש בהם בעיירות הפוגרומים של מזרח אירופה, בריכוזי הממתינים לעלייה בקושטא ובין הג’נטלמנים שבאחדים מטרקליניה של לונדון. אך פה, בארץ, פגש סוג אחר של יהודים: המתישבים במושבות הראשונות ואנשי היישוב הישן בערי הקודש.

המתיישבים במושבות נעזרו בו ונתמכו על ידו. במכתב¹⁵ מט' באייר תרמ“ג מסופר כי “השר והישר באדם, סיר אוליפאנט, נסע בשבוע העבר לראות הקולוניא, ולהסתכל בצרכיה. הקולוניסטים הפיקו רצון איש הנכבד, ונתן להם אלף פראנק ובגדים הרבה, גם להקולוניסטים הרוסים משם נתן שש מאות פראנק ובגדים. מאלה האחרונים קנה ג' פדן אדמה (בערך 750 דונם) במחיר 2400 פראנק ויושיב עליה שלש משפחות ישראל. בדרך נסיעתו הלך גם כן לראות את שני המקומות “פקיעין” ו”מרון” שבהם יושבים איזה משפחות ערביים־יהודים עובדי אדמה, וקנה בשביל פקיעין ג' פדן אדמה ולמרון ב' פדן, במחיר 2000 פראנק, כן נתן גם לקולוניסטים העניים מסאמארין בגדים שמחירם עולה לערך 600 פראנק".

כערבי־יהודי (או יהודי ערבי) הוא קורא ליהודי בן־הארץ. בני הארץ נראו בעיניו יפים וחסונים. לעומתם עוררו סלידה בקרבוֹ אנשי היישוב הישן, שהתקיימו על “החלוקה”.

אוליפנט מציין כי לא גילה אצל הפלאחים המוסלמים שמץ התנגדות וסלידה מטעמים דתיים להתיישבות יהודים באדמותיהם. אך לעומת זאת הוא זועק מרה כנגד הממשלה התורכית, שאסרה על היהודים להתישב בארץ, בעוד שכל נוכרי אחר – כמו האמריקנים והגרמנים – רשאי לעשות כן. הוא מצר על מדיניות זו: “אילו עודדה הממשלה התורכית הגירה של יהודים, בתנאי שכל מהגר יקבל עליו עול נתינות תורכית, היה בכך כדי לתגבר את האוכלוסיה המקומית, בציבור של אנשים חרוצים ופעלתנים, אשר עד־מהרה היו מגדילים את רוחתה החומרית”.

אוליפנט אינוֹ חוסך בקורת מיהודי המערב, על אדישותם התמוהה לגבי מפעל ההתיישבות בארץ.

אוליפנט נזהר מאוד במגעיו עם היהודים בכל הנוגע בתחום הדת. כבר לא אחת האשימו אותו בעבר, כי הוא פועל למען המיסיון¹⁶ וכי בדעתו להעביר יהודים על דתם ולכן הטיף למען דתו רק בקרב הדרוזים והערבים, ומעולם לא עשה כן בין היהודים.

הפגישה עם היהודים בצפת לא הרנינה את לבו “ככל שמושכת צפת את העין ואת הלב ממרחקים, כן דוחה היא בראייה מקרוב. באמצעו של כל אחד מרחובותיה זורם ביב שופכין, המפיץ צחנה מבחילה, שקשה לעמוד בה. מראם של התושבים במקום תואם בהחלט את הבאשה העומדת באויר. דומה עליך כאילו במחי־יד הועברת אל גיטו של אחת מעיירות רומניה או רוסיה, שעליו נוסף נופך של פיגולים מזרחיים”. ועל התושבים הוא מוסיף: “הם חובשים מצנפות גבוהות, עוטים אדרות משומנות ומרופטות ומצמחים פיאות ארכות”.

נחמה ועידוד מצא אצל המתיישבים בראש־פינה, שהם עמלים בפרך וחרוצים ובתיהם נקיים.

אוליפנט מדגיש את ההבדלים שבין היהודים האשכנזים לבין אחיהם הספרדים. נראה, שהוא רוחש חיבה רבה יותר לאחרונים, אשר לבושם והרגליהם קרובים יותר ללבו.

כבר בויכוח שערך בחודש מאי 1882 בבוקרשט עם המתנגדים לארץ־ישראל אמר¹⁷ “יש אומרים כי המושבות אשר נייסד בארץ־ישראל ישודדו מאת הבידואינין. אבל אני אוכל להבטיחכם כי במקומות אשר הנני רוצה להקים את המושבות לא ימצאו בידואינין יותר מאשר ברחובות בוקרשט. תושבי המקומות שמה לא ראו מעולם בידואינין, ולכן אאמין כי היהודים אשר ארצה להושיבם שם גם הם לא יראו בידואינין”.

אוליפנט ידע שגם יהודים קוראים את כתבותיו. הוא ידע שיש המפחידים את היהודים בסכנות הצפויות לעולים החדשים מפני הבדואים בני־המדבר, והוא מספר באחת מכתבותיו: “לא זו בלבד שאין הבדואים שודדים ועושקים את הכפרים, אלא שבדואים אלה הפכו להיות גזולים ונעשקים. תושבי הכפרים חיים בבטחה שלמה”. אוליפנט קובל ומתרעם על המזהירים מפני סכנות צפויות למתיישבים, כחלק מהטיעון נגד הקמת מושבות. הוא אומר שיש שלוש דעות־קדומות, שחיבלו ביישובה של הארץ על־ידי יהודים והן: היהודי אינו מסוגל להיות חקלאי, הארץ שוממה, אין ביטחון לחיים בארץ. אבל הוא מפריך את שלוש הטענות. הניסיון של המושבות היהודיות הוכיח שאין יסוד לטענות אלה והיהודים מסוגלים להיות מתיישבים מצוינים. על קצב ההתקדמות האיטי בפיתוח המושבות הוא אומר, שהמתיישבים צריכים למצוא נחמה בידיעה כי נסיונם כחלוצים יהיה בעל ערך בל־ישוער לבאים אחריהם, כאשר תתאפשר ההגירה הגדולה לארץ.

 

יחסו לדת    🔗

אוליפנט, שהתאכזב מהאריס ומהכת המיסטית שלו וחיפש לו אלוהים ודרך חיים צרופה וסגפנית, מצא בארץ את נציגי הדתות הנוצריות עוסקים בקניית נפשות בממון, פשוטוֹ כמשמעוֹ, ועמלים ב“תעשיית מקומות קדושים”. הוא בז לזיוף ולמרמה ומאשים את שליחי הדת בסילוף האמת ובטיפוח אמונות־טפלות לגבי מקומות קדושים.

לעומת מלאכת הכזב של הכנסיות הנוצריות הוא מעלה על נס את המחקר המדעי הטהור, שעלה ופרח באותן שנים על־ידי פעולת הקרן לחקירת ארץ־ישראל.

כמו באנחה הוא מסכם את תיאור המקומות הקדושים בירושלים באמרו: “אילו השקיעו הכנסיות, כדי לשמר את האמיתות המוסריות הגלומות במשנתו של ישו הנוצרי, מחצית מכל המאמצים והטרחה שהשקיעו כדי לשמר את המערה שמעולם לא נקבר בה, היה אל־נכון העולם נשכר מכך והטובה בו הייתה רבה מן הרעה שחוללו מאמצים אלה”.

 

תכניות פיתוח    🔗

כבר בספרו “ארץ הגלעד” הציע אוליפנט להניח מסילות־ברזל לאורכה של הארץ. לאחר שהתיישב בחיפה ולאחר שלמד את התנאים הטופוגרפיים והכלכליים, הוא חוזר ותומך בהנחת מסילה בין חיפה לדמשק.

תיאור מצב הדברים במה שנוגע לאפשרות הרכישה של אדמות בארץ־ישראל הוא ממש מדהים. אמנם יש קשיים בהשגת ההסכמה של המוכרים בגלל הפיצול הרב בבעלות על האדמות, אך מחירי הקרקעות לא ישוערו גם בדאייה על כנפי הדמיון: פחות מדולר אחד לדונם!…

אוליפנט מביא בספרוֹ תכנית לבניית תעלת עמק־הירדן. לפי תכנית זו תיחפר תעלה מהים התיכון, דרך עמק־יזרעאל, אל עמק־הירדן עד בואכה מפרץ־אילת. הוא מפרט את הקשיים הכספיים הכרוכים בביצוע המפעל ואת היתרונות הכלכליים העצומים שיביא לארץ ולממשלה התורכית. הסיבוכים הפוליטיים, שהוא מונה לפני הקורא של אותם הימים, בודאי יעלו חיוך על פני הקורא של היום: הצפתן של יריחו, בית־שאן וטבריה אינה בגדר בעיה כי מספר תושביהן זעום. אבל מה יהיה על שני המנזרים (קתולי ויוני) שבטבריה, אשר הממשלות הצרפתית והרוסית פרשו עליהם את חסותן?! סיבוך מדיני אחר הוא ירידת ערכה של תעלת סואץ עד כדי הריסתה, ובכך תתחסל ההשפעה הצרפתית בסוריה של אז. בעיית הבעיות שתעורר בניית התעלה היא תגובתה של רוסיה, שהשפעתה בארץ גדולה מהשפעתן של כל מדינות אירופה, ואשר תמצא עצמה מנותקת, למעשה, מן הארץ על־ידי ים חדש …

היום יודעים אנו שבגלל הבדלי הגבהים הבעיה ההנדסית היא היא הבעיה האמתית הניצבת בפני מפעל זה, אף־על־פי שתכנונו “הושלם” כבר לפני תשעים שנה, ואוליפנט מספר כי התקציב הדרוש לכך מגיע ל־225,573,648 לירות שטרלינג ועוד חצי־תריסר שילינגים…

תחום אחר של פיתוח שאוליפנט נתן דעתו עליו, הוא תחום פיתוח התיירות. הוא מתאר את עולי הרגל ואת שירותי הלינה והאכסניות שיש להקים למענם. דברים יפים שלא נס ליחם, עד עצם היום הזה… לפי אומדן זהיר הגיע מספר עולי־הרגל לארץ־ישראל במאה התשע־עשרה לכדי מיליון איש. ספרי נוסעים ותיירים רבים מלאים סיפורים על הסבל והתלאות שהיו מנת חלקם. דומה כי בעניין זה לא נשתנו העתים…

 

ירושלים    🔗

בירושלים מצא אוליפנט כי תושביה פרצו ובנו בתים מחוץ לחומות. פני העיר היו נתונים בתהליך של שינוי ושל קליטת מתיישבים חדשים, שרובם יהודים. חנויות ומלונות חדשים נבנו והלכו, ושאוֹנוֹ של פיתוח היה מהדהד בחללה של העיר.

באותו זמן נערכו גם החקירות הארכיאולוגיות הראשונות, שאִמְתוּ את זיהוים של אתרים ובטלו מסורות נוצריות כוזבות.

מדינות אירופה היו מנסות לקנות להן מאחזים בעיר על־ידי רכישת אדמות, בניית כנסיות ובתים.

אוליפנט הזהיר מפני כונות סיפוחה של ירושלים, שזממו אז מדינות אירופה ובסגנון נבואי מפליא בראיית העתיד הוא מדבר על ירושלים שתהיה סלע מחלוקת אדיר בין לאומים ודתות, אשר דם רב יישפך בגינוֹ.

אוליפנט נפגש בירושלים עם בני העליה הראשונה מתימן. אין לדעת אם אמנם ידע שהוא היה אחד המעוררים לעלייתם, שקדמה לעלייה הראשונה של האשכנזים! הוא התרשם עמוקות מנועם־ דרכיהם ומאצילות פניהם.

בין יתר התיאורים שהוא מתאר את ירושלים ואתריה, מספר אוליפנט על סכנת הטביעה במעבר נקבת־השלוח, בגלל גיאות המים, שמועדיה אינם קבועים ואינם צפויים מראש. תשעים שנה לאחר שנכתבו דברים אלה – עדיין לא היו הדברים ידועים למטיילים ולרשויות בירושלים…

 

חיפה    🔗

אוליפנט מתאר את חיפה של שנות השמונים הראשונות, בפרקים רבים בספר. הוא מספר על הסיבות לפריחתה ולגידולה על חשבונה של עכו. חיפה, היא מקום מושבם של מתיישבים יהודים וגרמנים, הממריצים את תהליך התפתחותה.

חיפה סבלה אז קשוֹת בגלל דלות מקורות המים ואוליפנט מנסה לתרום מאונוֹ על־ידי חפירת באר. את התפתחותה של חיפה הגביל מנזר הכרמליים, שתבע בעלות על אדמות רבות, לרבות תשלום מסים. נגד נזיריו התייצבו ה“היכליים” מהמושבה הגרמנית. היה בסכסוך הזה משום סכסוך פוליטי בין מעצמות: צרפת מזה (שתמכה במנזר הכרמליים) וגרמניה מזה (שתמכה בגרמנים). הסכסוכים האלה הגיעו גם לערכאות העות’מאניות וגם לתגרות. אוליפנט התייצב לצדם של ה“היכליים” הגרמנים ושפך חמתו על הנזירים, המונעים את פיתוחה של חיפה¹⁸.

 

עריכת הספר    🔗

נטלתי לעצמי חירות להשמיט פרקים וקטעים, שהם מעניינו של הקורא הנוצרי ושאין בהם עניין לקורא הישראלי.

הספר במקורו האנגלי יצא בלי תמונות או ציורים. המהדורה העברית מעוטרת ב־145 פיתוחים (פלדה, נחושת ועץ) שנלקחו מתוך ספרי נוסעים בני אותה תקופה (1869 עד 1891). תכליתם של הציורים ללוות את הכתוב ולצייר תמונה חזותית של מראות התקופה. באותם ימים לא נעשה שימוש בתצלומים ובודאי שלא עיטרו בהם ספרים. כל אימת שבקשו להכניס תצלום לספר הפכוהו לציור, שעשו ממנו פיתוח בחומר. לפיכך, יהיו הפיתוחים שנוספו לספר זה משום הארה למראות התקופה ועדות למתואר בספר.

לצורך ספר זה הכין הצייר גבריאלי ציור דיוקנו של לורנס אוליפנט, בסגנון של פיתוח נחושת.

לורנס אוליפנט (1888–1829)

לא “תרגמנו” את המידות והמשקלות שבמקור האנגלי. לנוחיות הקורא מובא להלן מפתח שיוסברו בו מידות ומשקלות אלה במונחים המקובלים אצלנו כיום.

אינץ' – 2.54 ס"מ.

אקר – 4,340 ירד מרובע (4 דונם בקירוב).

ירד – 3 רגל, או 36 אינץ', או 91.44 ס"מ.

מיל / מילין – 1,609 מטרים.

פאונד – 453.59 גרם.

פרנהייט – לוח מעלות, שלפיו נקודת ההמסה של קרח היא 32° ונקודת הרתיחה של מים - 212°.

רגל – 12 אינץ', או 30.48 ס"מ.

את מלאכת התרגום עשה בכשרון, באמונה ובאהבה יאיר בורלא ודפי הספר יעידו על כך.

רחבעם זאבי