חיפה, 27 בנובמבר 1882.

ככל שתרבה לתור ולחקוֹר את הארצות שתיירים מרבים לבקר בהן, כן יקשה עליך להבין מה רואים הם להצטמצם דוקא במסלולי־תיור מסוימים, שנקבעו, כפי־הנראה, על־ידי מורי־דרך ותורגמנים, מתוך כונה להעלים מפני התייר את המקוֹמוֹת המעניינים באמת. מסופקני אם תמצא אפילו תייר אחד למאה, המבקר בארץ הקודש, ששמע מעוֹדוֹ על עתלית, קל־וחוֹמר שביקר בה. ואני מכיר רק מעט מאוֹד אתרים עתיקים משובחים ממנה ממערב־לירדן. ממזרח לנהר זה מצוּיוֹת חורבותיהן של גרש, רבת־עמון, עראק־אל־אמיר, המעניינוֹת לאין ערוך; וגם הן, כמובן, אינן זוֹכוֹת כמעט לתשומת־לבם של תיירים. ייתכן כי טעמם עמם, שכן הביקור באתרים אלה טעון רישיון מיוחד מטעם הממשלה, וגם רווחת הדעה כי המסע אליהן כרוך במידה של סכנה. לאמיתו־של־דבר, אין אמת בכך. אכן, זמן רב יידרש כדי להפריך שמועות כאלה, והן מופצות על־ידי ציבור גדול של אנשים, שפרנסתם על סחיטה וגנבת־הדעת, ולפיכך מעוניינים הם בפרסומן. אך לא כן הדבר לגבי עתלית. ייתכן מאוד כי אין התיירים פוֹקדים אותה, בעיקר משום שאין היא נזכרת כלל בכתבי־ הקודש; לכן יעדיף כל אדם ביקור בנצרת על־סיור מדוקדק בין השרידים מלאי ההוד של התרבות הרומאית, או של בניינים מימי מלחמות הצלבנים.

עתלית

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874

חיפה    🔗

הדרך הקלה ביוֹתר להגיע לעתלית היא דרך הכרמל. מאחר שהמנזר שעל הכרמל הוא מבנה חדיש, כבן חמישים שנה, הרי לעתים קרוֹבות מגיעים התיירים עד אליו ולא־עוֹד, שכן מורי־הדרך מובילים אוֹתם שמה; אך אין הם יוֹדעֹים דבר על המסתוֹרין של הר מקודש זה, אשר לפי הֹערכת היהודים בימינו הרי הוא שני להר סיני בקדושתוֹ ובמוניטין שלוֹ. לפיכך נוֹהגים התיירים, שהגיעו עד למנזר, לחזוֹר על עקבותיהם, אף־על־פי שאילוּ היו ממשיכים ללכת עוד מילין אחרים לאורך החוֹף, היו מוֹצאים עצמם מהלכים בנתיבים מלאי עניין. הדרך חוצה שפלה, שרוחבה כשני מילין. משמאל מתנשאים מדרונותיו הסלעיים של ההר, המשופעים מערוֹת. אלה שימשוּ בדוֹרוֹתיה הראשוֹנים של הנצרוּת מקלט לנזירים מתבודדים, שמהם צמח ברבוֹת השנים מסדר הכרמליים. לפי המסוֹרת, זהו המקום אשר בו טבעה ספינתו של המלך הצלבני סט. לואי מצרפת. באחד הערוצים שבהר, עדיין אפשר לראות את יסוֹדוֹתיו שֹל המנזר הראשון. ליד מעיין שופע מים זכים אירחו הנזירים הראשוֹנים את המלך החסיד, והוא גמל להם על חסדם, בהרשוֹתוֹ להם להתיישב במקוֹם, אשר עליו ניצב כיום המנזר החדש, וליסד שם את מסדרם הנודע לתהילה. לאורך שׂפת־הים משׂתרעת רצוּעה רצופה של חוֹף חולי, אשר אליו מתנפצים, בשוּרוֹת ארוּכוֹת, משבריו של הים התיכוֹן. רצועת חוף זו עשויה גם היא לשמש שׂדה־מחקר מעניין לחוקרי שבלוּלים וּצדפוֹת.

בין שפע החלזונות המוּזרים תמצא שם את חלזון הארגמן חד־הקוצים ואת חלזון הארגמן קהה־הקוצים, אותן חלזונות מרוּבוֹת עוֹקצים של הדג, אשר בימי־קדם הפיקו מהן את ארגמן צוֹר המפורסם. הפיניקים הפיקו צבע יקר זה מתוֹך מְכָל שבלועו של הדג.

תחת אשר אלך בסמוּך לחוף הים, רכבתי למרגלוֹת רכס הכרמל, ובתוֹך שעתיים לערך הגעתי אל הכפר אלטירה¹. המסגד בכפר זה אינוֹ אלא חלק ממנזר בנדקטיני עתיק־יֹומין, אשר את קירותיו המוצקים ניצלו המוּסלמים לבניית בית קוֹדשם. אך רישוּמה של עבוֹדת הקוֹדש אינוֹ ניכר כמעט על תושבי הכפר, שיצא שמעם כגנבים וכנבלים הגדולים ביוֹתר בכל המחוֹז. אכן, עשירים הם כל כדי הצורך לתת פוּרקן ליצרי האלימות והרשע שלהם, ללא חשש מפני עונש, שכן תמיד יכוֹלים הם להתפשר עם השלטוֹנוֹת בעזרת בצע־כסף. הכפר מוּקף חורשת־זיתים רחבת ידים, שבה כשלוֹשים אלף עצים, והאדמה הפוֹרייה, המשׂתרעת כמעט עד החוֹף, שייכת כמעט כולה להם. ואמנם, שמם הידוּע לשֹמצה מרחיק מהם כל אדם המבקש לרכוֹש לוֹ כברת ארץ בתחומם. מכאן מתחילה השפלה מתרֹוֹממת והוֹלכת אל עבר החוֹף, ובכך נמנע מוֹצא טבעי למי הגשמים הזורמים מן ההרים, ובחוֹדשי הקיץ נהפך כל האזור לביצוֹת־ערש לקדחת.

מן הכפר אלטירה, אשר בוֹ נהגוּ בי התוֹשבים רוֹב כבוֹד ונימוס, חציתי את השפלה, וכעבוֹר שעה הגעתי אל חוּרבה נטוּלת־ערך, המכונה בשם אלדוּסְטְרִי – שיבוּשוֹ של השם הצלבני “לה דסטרוא”, כלומר “הישרים”. שם זה ניתן לערוּץ החוֹתך את הרכס הסלעי הנמוּך, המפריד בין השפלה לבין חוֹף־הים. זהוּ רכס מצוּלק ומחוּספס, המתנשא לגבהים שבין עשׂרים רגל לחמישים רגל, והוא חוֹצץ לחלוטין בין חוף־הים לבין השפלה הפורייה שמאחריו. במקומות אחדים יש בוֹ בקעים, אשר דרכם מוֹצאים זרמי המים של גשמי החוֹרף את דרכם אל הים. משהלכתי בשוּלי הרכס הנמוך הזה, הגעתי לפתע למעבר חצוב בסלע, שרוֹחבוֹ כשישה עד שמונה רגל ואוֹרכוֹ כשישים עד שבעים ירד. על־פני קרקעיתו עדיין ניכרו חריצים עמוּקים של אוֹפני מרכבה, ועל קירוֹתיו נראוּ, פה ושם, מדרגוֹת בסלע, שהוֹליכוּ אל פסגת הרכס, שהיה מבוצר. לאחר שיצאנוּ מן המעבר הגענו אל שפלה חוֹלית, זרוּעה ביצות משופעות קני־סוּף.

חורבות עתלית מצד מערב

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 Vol. 3

לפני כשנה הרג בן־לויתי חזיר־בר במקוֹם זה. מוּל פנינוּ עמד קטע של חוֹמה, שמוֹנים רגל גוֹבהוֹ, שש־עשׂרה רגל עוֹביוֹ, ושלוֹשים־וחמישה ירדים אוֹרכוֹ. הוּא התנשׂא לגוֹבה של מאה־ועשׂרים רגל מעל פני־הים ובלט למרחוֹק בגוֹדל מידוֹתיו. חלקוֹ של קטע־חוֹמה זה היה חשׂוּף, ונעקר ממנוּ המעטה החיצוֹני של אבני־גזית, שתוֹשבי הסביבה ניצלוּ אוֹתן לצוֹרכי בנייה, זה מאוֹת בשנים. כפי־ הנראה נתמשכה חוֹמה זוֹ לאוֹרך בסיסה של הגבעה, אשר עליה השׂתרעוּ, בעבר הרחוק, מבצר ועיר של קדמוֹנים. לאחר שעברנוּ במבוֹא זרוע־אבנים, נכנסנוּ בשער מקושת, עשׂוי אבן חדשה יחסית, שעדיין אפשר היה לסגוֹר אוֹתוֹ בשתי דלתוֹת־עץ גדוֹלוֹת וּכבדוֹת. באנוּ אל האזוֹר שבין החוֹמוֹת, וכאן נסתבר לנוּ, כי כל הגבעה מכוסה מבנים מקוּמרים רחבי־מידוֹת. כמוֹ־כן התברר לנוּ, כי קטע החוֹמה העצום, אשר תיארתי לעיל, היה קירוֹ החיצוֹני של בניין גדוֹל, שכן בצדו הפנימי מצאנו שלוֹש קשתוֹת מחוּדדוֹת ומצוּלעוֹת, שנתמכו על מסעדים מגולפים. משׂמאל הייתה מגולפת דמות של ראש מזוּקן, מימין דמוּת של ראש מגולח ומוּקף תלתלים, ובמרכז אומנה, שעליה מגוּלפוֹת שלוש חבצלוּת. מאחר שהתקרה התמוטטה ונפלה פנימה, נוֹתרו על עומדן הקשתוֹת בלבד. כל הבניין היה בנוּי אבני־גזית גדוֹלוֹת, שאוֹרכן כשלוֹש רגליים, גוֹבהן ורוֹחבן כשתי רגליים. הגבעה אשר עליה התנוֹסס כל הבניין העצוּם הזה הייתה מוּקפת ים משלוֹשת עבריה. היא התנשׂאה מעל פני־הים לגוֹבה של כחמישים רגל. בכל האזוֹר התגוֹררו כמאה ערבים אביוֹנים לבוּשי־סחבות, שהקימו את סוּכוֹתיהם הדלוֹת בין ההריסוֹת, וּבכך נמנעה מאתנוּ האפשרוּת לבחוֹן את השׂרידים הקדמוֹנים בחינה יסודית.

קשה להעלוֹת על הדעת ניגוד כה בוֹלט כניגוּד שבין פלחים עלוּבים אלה ומשכנוֹתיהם המכוֹערים, לבין תפארת הארמוֹנוֹת וחדר ההליכוֹת של תוֹשבי המקום הקדמוֹנים. פה ושם רוֹאוֹת עינינו שבר של עמוּד־גרנית, ומשמגיעים אנו אל שׂפת הצוק, הנשקפת אל הים, חוֹזרים אנו ומתמלאים הערצה והתפעלות למראה גוֹדלוֹ העצוּם של מבנה קדמוֹן זה וחוֹסנה של חוֹמת המגן, שהוקמה על תשתית הסלע, חשׂוּפה לחמת זעמם של הגלים, ועדיין היא ניצבת ומתנשׂאה לגוֹבה של חמישים רגל.

בימין הגבעה ניצב קיר, אשר גלי־הים מלחכים את מסדוֹ וּבוֹ שלושה פתחים מקוּשתים. מראהוּ של קיר זה ציורי להפליא. החלק המוּשלם ביוֹתר שבוֹ הוּא הצד הפוֹנה כלפי מערב. היוּ כאן כפי־ הנראה, שני קירוֹת מקבילים; אחד שהתמשך בגוֹבה פני־הים, ואחד שהתמשך כשפניו אל הצוק. משירדתי אל השטח שבין שני קירוֹת אלה, ראיתי מעין פתח בצדו של הסלע, וּמשנכנסתי בו מצאתי עצמי בתוֹך אוּלם מקומר, אשר אוֹר חיוריין חדר אליו מבעד לפתחים בסלע, ולפיכך יכוֹלתי להעריך את ממדיו. הערכתי כי אוֹרכוֹ כמאה־ועשרים רגל, רוֹחבוֹ כשלושים־ושש רגל, וגובהו כשלושים רגל. אוֹתה שעה הייתה רוּח קלה נוֹשבת על פני־הים. גלי־הים התנפצוּ אל הסלעים שלמרגלוֹת הגבעה והתיזוּ עמודים של רסס אל אבני הקיר ההרוס. כל־זאת יחד עם הוֹדה והדרה של הסביבה יצרוּ תמוּנה מרשימה, שקשה לתארה במלים. אולם זה, שבוֹ עמדתי, היה היפה בשוּרה ארוּכה של אוּלמוֹת מקוּמרים אשר סיירתי בהם בהדרכת השיח', מוֹרה־הדרך שלי, לאוֹרם של נרוֹת ולפידים. היו שם שישה אוּלמוֹת כאלה, אשר סגרוּ על שטח מרוּבע, שאוֹרכוֹ כחמש־מאות רגל ורוֹחבוֹ כשלוש־מאות רגל. היו שם אוּלמוֹת שוני־גודל, מחמישים עד מאה רגל לאורך, משלושים עד חמישים רגל לרוחב, ומעשׂרים עד שלושים רגל לגוֹבה.

שמה של העיר, שניצבה כאן בימים קדמוֹנים, מעוֹלם לא נודע. הדבר מעוֹרר תמיהה מיוּחדת, שכן אין ספק כי היה זה יישוּב בעל חשיבות רבה בימי הרומאים, ויש להניח שאוֹפיוֹ היה צבאי ולא מסחרי דוקא. יתרוֹנוֹתיו הטבעיים כמִגנן בלטוּ לעין מיד. הוא תפס מקוֹם נכבד בדברי ימיהם של הצלבנים והיה מאחזם האחרוֹן בארץ־ישׂראל, שאותה פינו בשנת 1291. אחרי־כן נהרס היישוב בידי הסּלטן אלמלך אלאשרף. יוֹצא אפוא כי הקטעים החדשים ביותר של חוּרבוֹתיו אינם אלא בני שש־ מאוֹת שנה. אך אין ספק, כי הצלבנים, שכבשוּ את המקום, מצאוּ בוֹ מבצר מימים קדוּמים, שנשתמר היטב. לאחר שכבשוּהוּ, יצא שמעוֹ ברבים בשם קַסְטֵלִיוּם פַרְגְרִינוֹרוּם, שמשמעוֹ מבצר עוֹלי־הרגל. ברשוּמוֹת שהשאירוּ הצלבנים נזכר הוא גם בשם פֶטְרָה אִינְקִיסָה, לציון העובדה כי כוֹבשיו נכנסו אליו דרך המעבר החצוּב בסלע, שתיארתי לעיל. בשנת 1218 שיקמו אבירי ההיכל את הבניין, והוא הפך למושבם העיקרי של אנשי מסדר זה. לדבריהם מצאוּ בו “מספר מטבעות מוּזרוֹת ובלתי־ידוּעוֹת.” העובדה כי המקוֹם נבחר לשמש כמעוּזם העיקרי של אבירי ההיכל, שהצטיינו בתבוּנה ובמוּמחיוּת, מעידה כי היה זה מבצר איתן ומוּצק; כן מעידוֹת על כך העוּבדוֹת, שהסּלטאנים של מצרים שׂמוּ עליו מצוֹר כדי לכבשוֹ, ואף הצליחוּ בכך, וכי בסופו־של־דבר זנחוּ אוֹתו הצלבנים, רק לאחר שהתמוֹטטוּ כל מאחזיהם האחרים בארץ־ישראל.