(דברי המהדיר)

ספרו של לורנס אוליפנט “חיפה”, אינו אלא קובץ של שישים כתבות מארץ־ישראל, שכתב בשנים 1882 – 1885, לעיתון הניו־יורקי “סאן”. הספר יצא לאור רק במהדורה אחת, בשנת 1887. אוליפנט עצמו כתב את ההקדמה לספר וממנה מסתבר, כי הוא שבחר את הכתבות שכונסו בו. כפי שהוא עצמו מעיד שם, ביקש לתת בספר זה תאורים פופולריים מכלי ראשון, על הטופוגרפיה והארכיאולוגיה של ארץ־ישראל. לדבריו, רצה לחסוך לקורא את העיון במחקרים המעמיקים של הקרן לחקירת ארץ־ישראל והרשה לעצמו לצטט מתוך מחקרים אלה.

מדוע בחר אוליפנט לכנוֹת את ספרוֹ בשם “חיפה” (ובכותרת משנה “חיים בארץ־ישראל המודרנית”…)? אפשר להניח כי עשה כן בגלל אהבתו לעיירה הקטנה שלמרגלות הכרמל – העיירה שאיוה לו למושב ולמרכז חייו וסיוריו בא"י, וראה בה סמל לארץ ישראל המתחדשת. כך נתפרסמה חיפה בעולם הגדול של הימים ההם, כשהייתה עדיין עיירה קטנה, נתונה בתהליך הפיכה לעיר־ מחוז.

אבל, אל־נא יטעה הקורא. הכתבות שבספר מספרות, לא רק על חיפה ותושביה בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת, אלא פושטות גם לים הגליל, לגולן, לשרון ולירושלים. אמנם, בשליש מפרקי הספר מסופר לנו על חיפה, או על הדרוזים של כפרי הכרמל, אך עדיין מוקדש רובו לתיאורם של יתר מחוזות הארץ, שאוליפנט נדד במרחביהם. גם מאלה שלח לקוראיו – ולמרבה מזלנו, גם לנו – רפורטז’ות “טריות” על היהודים ואורח חייהם, על תכניות הפיתוח, על התגליות בחקירת ארץ־ישראל, על תושבי הארץ האחרים ועל חייו בארץ.

לדמותו של אוליפנט

לורנס אוליפנט, מהדמויות המוזרות והססגוניות של העולם במאה התשע־עשרה, גולד למשפחה סקוטית בקייפטאון שבדרום אפריקה, בשנת 1829. הוא גדל והתחנך בציילון, שאביו שימש בה כשופט מטעם הבריטים. הוא יצא לשליחויות דיפלומטיות בארה“ב ובקנדה, בסין וביפאן, חי באמריקה בתוך תנועה מיסטית־דתית, נדד ברוסיה ובמזרח אירופה, בערוֹב ימיו השתקע בחיפה ובדאלית־אלכרמל ועמל שם למען התיישבות היהודים בארץ־ישראל: הוא מת ונקבר באנגליה, בשנת 1888. אם נזכור מה היו אמצעי התחבורה במאה הקודמת, נוכל להעריך נכונה עד כמה שבע־ נדודים היה האיש, לאחר שהקיף את העולם – בספינות קיטור, ברכבות, במרכבות, ברכיבה על סוסים ועל גמלים ובהליכה ברגל – כשהוא נודד מארץ לארץ במשך חמישים ותשע שנות חייו. אוליפנט היה דיפלומט, סופר, מתקן־דת, חבר בית־הנבחרים, הרפתקן, ארכיאולוג חובב, סייר, נוסע, עתונאי, הוזה וחוזה. חייו ופועלו של אוליפנט – כמו דבקותו בתנועה דתית־מיסטית באמריקה ופעילותו הדיפלומטית והספרותית – יכולים לשמש נושא לספרים¹ ולאגדות, על דמות מופלאה ורב־גונית. אך אותנו, כיהודים, מעניינת יותר מכל דמותו של אוליפנט כחובב־ציון וכאחד מחסידי אומות העולם. בתפוצות ישראל נזכר שמו כ”השר אוליפנט“; בבתי ישראל במזרח אירופה היתה תמונתו תלויה לתפארת, בצד תמונותיהם של מונטיפיורי והברון הירש. הדי פעולתו הגיעו עד למושבות היהודים בתימן הרחוקה ועוררו גל של עלייה לא”י (שקדמה לעלייה הראשונה של האשכנזים).

אוליפנט והיהודים

מה ראה אוליפנט לפעול למען היהודים ולמען הגשמת הציונות (עוד לפני שזו התגבשה במסגרת פורמלית)? ההיו אלה דחפים דתיים, שעוררו בלבו שאיפה לראות בשוב עם ישראל לארץ המובטחת, או דחפים הומניטריים, שהתעוררו בקרבו למראה הפוגרומים ביהודי מזרח אירופה? שמא היו אלה שיקולים של קידום ענייני בריטניה במזרח, או כונה להבריא את מערכוֹת הממלכה העות’מאנית השוקעת? ואולי פעל האיש בשליחות סמויה של שירותי המודיעין־הבריטי, שסייעו לחדירת הבריטים למזרח הקרוב. ויתכן שהייתה זוֹ מזיגה של כל המניעים גם יחד.²

בין כך ובין כך היה אוליפנט אחד המעוררים הגדולים של שיבת־ציון ויישוב הארץ. במשך עשר שנים (מ־1878 עד 1888) “הרעיש עולמות” מתוֹך שליחות־עצמית זוֹ. הוא סייר בארץ, סייע למתיישבים כושלים, התדפק על דלתות הסלטאן, כתב מאמרים בעיתונים שונים, פרסם ספרים, שכנע את גבורי היהודים והצליח להעלות את הבעיה ואת פתרונה המוצע לתודעה של העולם.

אוליפנט היה “איש השטח”. את בעית רדיפות היהודים במזרח אירופה חזה במו עיניו, בסובבו בקרב קהילות ישראל במזרח אירופה; את מרחביה של הארץ היעודה לשיבת היהודים סייר בעצמוֹ ואת תכונותיה למד הלכה למעשה – תחילה בבקורו בארץ בשנת 1879 ואח"כ כשהשתקע בה בשנת 1882; את ההסדרים המדיניים עם “השער העליון” (הסלטאן) טרח לעשות בעצמו.

הוא בא בדברים עם הסלטאן כבר בשנת 1879, “שבע־עשרה שנה לפני השתדלות אחרת ב”שער העליון" והתייצבות בפני הסלטאן, בדבר צ’ארטר על ארץ־ישראל למקלט בטוח לעם היהודי"³, (הכונה היא לפנייתו של בנימין זאב הרצל בשנת 1896).

תכניתו של אוליפנט הייתה להשיג קונצסיה על ארץ מואב – שטח בן 6 מיליון דונם – ולהקים שם התיישבות יהודית שתהיה משולבת בתעשייה בים המלח וקשורה על־ידי מסילת ברזל לחיפה, לדמשק, לעקבה ולמצרים. מבחינה מדינית, ראה אוליפנט את המחוז היהודי הזה כמחוז אוטונומי בתוך האימפריה התורכית ובחסותו של הסלטאן. לפי תכנית זו של אוליפנט תוקם ההתיישבות בחבל בלקא, אשר בגלעד. גבולותיו של החבל היו למן נחל ארנון בדרום, עד לנחל היבוק בצפון ועד למסילת החג' במזרח. חבל ארץ זה עשיר ומבורך ואוכלוסייתו דלה, וההתיישבות בוֹ לא תפגע בערבים, שממילא לא הייתה להם זכות משפטית על הקרקע. זהו חבל ארץ פרוע ועקר. התיישבותם של יהודים בו תאכוף עליו עול סדר, משפט ועמל. גם אקלים הרמה הגבוהה מתאים למתיישבים אירופיים.

תכניתו של אוליפנט למושבה יהודית בחבל בלקא (ע"פ ספרו “ארץ הגלעד”)

Oliphant L.: The land of Gilead, London.1880

אוליפנט ניסה לשכנע ולקנות תומכים לתכניתו, שכן יפה היא לכל הצדדים: ליהודים – למען קליטת יהודי מזרח אירופה; לתורכיה –לצורך פיתוח מחוז, שישמש דוגמא ומופת למחוזות האימפריה המתפוררת וגם יהיה מקור הכנסה טובה; לאנגליה – לצורך חיזוקה של בת־ברית (תורכיה) וכסבר בפני חדירות אחרות של נוצרים למזרח התיכון.

אוליפנט עמל כשנה במלאכת שכנוע הסלטאן והוזירים, אך עמלו עלה בתוהו. הוא עבר ללונדון, שבה יכול לגייס תמיכה והשפעה של יהודים למימוש תכניתו. אז העלה את תכניתו במפורט, בספר “ארץ הגלעד”.⁴ אבל תזכיר ראשון בעניין זה כתב אל הממשלה הבריטית כבר בשנת 1878. בעולם היהודי מתחילים להתעורר הדים לפעולתו של אוליפנט. מכתבי קוראים ומאמרים בעיתונות היהודית (בלועזית ובעברית), ויכוחים, הצעות וביקורות ממלאים את חללו של עולם זה.

אוליפנט חזר לארץ ישראל בסוף שנת 1882, בלוית רעייתו אליס ומזכירו נפתלי הרץ אימבר.⁵ הפרעות שפרצו במזרח אירופה בשנים 1882–1881 זעזעו את דעת הקהל בעולם ודחפו את אוליפנט ללכת ולהשתקע בארץ. הוא יצא בשליחות הקרן הלונדונית לעזרת פליטי הפרעות, עבר דרך רומניה, בא לקושטא וביקש עוד הפעם להשיג הסכמה לתכניתו בדבר יישוב היהודים בארץ ישראל. “השער העליון” נשאר אטום מתוך חשד, שהתכנית לא נועדה אלא לקדם אינטרסים של בריטניה במזרח. אוליפנט לא זכה אפילו להתקבל בארמון ויצא שבע־אכזבה לארץ־ישראל. זמן מה אפילו סבר שראוי להפסיק את העלייה. עד שיבשילו התנאים המדיניים.

משוט בארץ

כשהגיע לארץ שכר בית במושבה הגרמנית בחיפה, בשכנות לביתו של גוטליב שומאכר, שהיה ראש כת ההיכליים (הטמפלרים). שכנותם של המתיישבים הגרמנים והידידות אתם השפיעו עליו רבות. הדוגמא המוצלחת של יישוב חקלאי אירופי בא"י עודדה אותו והוא ראה בה הוכחה לצדקת רעיונו ביחס ליישוב היהודים.

מחיפה כתב דרך קבע לעיתון “ניו־יורק סאן” (חלק מכתבות אלה ממלא את הספר שלפנינו) ולעיתון “ג’ואיש כרוניקל” בלונדון.⁶

כעבור זמן בנה אוליפנט לעצמוֹ מעון־קיץ בכפר הדרוזי שעל הכרמל, דאלית אלכרמל. שם העמיק היכרות וקשר קשרים עמוקים עם הדרוזים, ששמשו נושא לרבות מכתבותיו.

אוליפנט תר את הארץ לאורכה ולרוחבה. הוא רכב בשבילי הגליל, העפיל לגולן, ירד לבקעת־ הירדן, חלף על־פני שפלת־החוף ועלה לירושלים. מכל אתר ואתר דלה סיפורים, פכים קטנים, המשתזרים יחד לציור דיוקנה של ארץ־ישראל בשנות השמונים למאה הקודמת.

אוליפנט לא סיפר כמעט על אמצעי הביטחון שנקט להגנתו בשבילים נדחים. הוא מנסה לספר לקוראיו על הביטחון השורר בארץ. בין השאר הוא מספר כי רכב בלויית ידיד מיריחו לירושלים ולא עלה בלבו חשש של סכנה. לדעתו “דרך ירושלים־יריחו בטוחה כיום כפי שבטוח רחוב ברודויי של ניו־יורק, מכל־מקום בשעות היום”, אכן, אין חדש תחת השמש…

פעמים אחדות הוא חוזר ומספר כי אדם זר יכול לתור בביטחון ובשלוה באזורים שונים

של הארץ, שבעבר היה צפוי בהם לשוד ואפילו לרצח.

יש בסיפוריו פרטים, שיעלו גיחוך ותמיהה אצל קורא בן זמננו, כגון הצורך להשתמש במצפן ברוכבוֹ בין רושמיה (בחיפה) לשכונה הגרמנית, או ציון העובדה שבכל אזור יריחו, עיר התמרים, נותר בזמנו רק דקל אחד ויחיד.

אוליפנט הארכיאולוג

אוליפנט היה חסר אותה השכלה פורמלית שיש לארכיאולוג “מקצועי”, אבל בעצמותיו בערה תשוקה לגלות מקומות ואתרים שטרם נתגלו.

הוא ביקר בארץ מיד לאחר סיום הסקר הגדול, שעשתה הקרן לחקירת א“י, וזו לא הותירה כמעט אתרים שלא נרשמו אצלה כדת וכדין. אעפ”כ היה אוליפנט מלא כמיהה להישג כזה, וכאשר הוא מגלה אתר לא ידוע, אין הוא מסתיר את עליצותוֹ על כך. תאור המקומות האלה בכתבותיו הוא פופולרי גרידא ואינו מדעי כפרסומיה של הקרן: בתיאוריו של אוליפנט ניכרות הבקיאות והידיעה בכתבי הקודש, בהיסטוריה הכללית של א"י ובמחקרים המודרניים שנעשו בארץ ישראל. במסעותיו גילה עתיקות וחיפש בתי כנסת קדומים ויישובים מקראיים. לעיתים האיר לו מזלו והוא גילה אתרים שטרם נחשפו, כגון תגליותיו בגולן, באזור חיספין, בנוה ובאֻם אלקָנֶטְר.⁷

על תושבי הארץ

אוליפנט מספק לנו מידע חשוב על תושבי הארץ של אותם הימים, על ארחם ורבעם,

על מנהגיהם ודתותיהם, על פרנסותיהם וכל כיוצא בזה.

הוא מתאר את התושבים מתוך יחס של אהבה וכבוד אל בני העמים השונים, אף־על־פי שאינו חושך שבט ביקוֹרתוֹ מהם. הנה בני הכפר אלטירה (טירת הכרמל של היום), הגנבים והנבלים הגדולים ביותר בכל המחוז; הנה התושבים המקומיים בגליל, המוכנים להיכנס תחת כנפיה של כל דת בעולם תמורת כסף, ולשוב ולהמיר דתם כבקשת כל המרבה במחיר; והנה הנוצרים הנוכלים מהכפר עספיא, תככנים וערומים, המנסים להונות אותו. סיפוריו המפורטים בדבר נסיונות ההשתלטות של הכנסיות על שטחי השפעה בארץ הקדושה הם מעניינים, ולעיתים אתה תמה שהדברים התרחשו רק לפני תשעים שנה…

אוליפנט מספר בהרחבה על עדת הבַּאבִּים שליד עכו. ומאז ימי אוליפנט נוספו מקדש וגן מפוארים במורדות הכרמל, מעל לשכונה הגרמנית (שבה התגורר אוליפנט) – ובכל זאת אנו יודעים מעט על דת מוזרה זו, שהקימה את מרכזה בארצנו.⁸ אפילו משום כך נודעים חשיבות ועניין לדבריו של אוליפנט על הבאב ומאמיניו.

הספר שופע מידע מעניין על חיי היום־יום של תושבי הארץ,⁹ פרי הסתכלותו של סופר וחוקר, הנותן דעתו ועטו לתיאור פרטים רבי־עניין על הליכות הבית ומנהגיו, על פריטי לבוש וסדרי הכנת המזון, על רהיטי הבית ועל ענייני אישות. אוליפנט היה עד לתקופה של צמיחת ניצני המודרניזציה בחיי התושבים: “בני המעמדות הדלים מתחילים ללבוש בגדים אירופיים לפי האפנה, מוסיפים שולחן וכיסאות לרהיטי הבית, ואפילו מרחיקים לכת עד כדי שינה במיטות”… אוליפנט אינו יודע אם לובשים הם בגדי־שינה (פיג’אמות) בעלותם על יצועם.

ועוד יכולים אנחנו ללמוד על הצ’רקסים, על הבוסנים ועל התורקומנים של אותם ימים

בארץ־ישראל ועל התמורות באיכלוס הארץ.¹⁰

את דעתו על המוסלמי הוא מסכם בקביעה, שמטבע ברייתו אין המוסלמי נוטה לקדמה,

ומאז ומתמיד היה נחשל ומפגר לעומת שכנו הנוצרי.

הדרוזים

אוליפנט הקים לו בית בקרב הדרוזים בדאלית אלכרמל ובכך זכה להכיר מקרוב את בני העדה הזאת. אמנם, נוסעים רבים, שסיירו בארץ בתקופת מאתיים השנים האחרונות, מזכירים את הדרוזים, אולם ידיעותיהם היו קלושות והם נהגו להעתיק איש מדברי רעהו. הנוסע הצרפתי וולני, שביקר בארץ¹¹ בשנים 1783–5 סיפר על הדרוזים בהרחבה יתירה ואחריו עשה כן בורקהרט, ¹² שביקר בארץ בשנים 1810–2. אל שנים אלה מצטרף אוליפנט בתאורים חיים ומפורטים על כפרי הדרוזים בכרמל ועל חגיגתם השנתית בקבר יתרו.¹³

יחסו של אוליפנט אל הדרוזים הוא יחס דו־פני: מחד גיסא הוא מחבבם על שהם מתונים, רציניים, ישרים, חרוצים ואנשי מוסר. אך מאידך גיסא הוא מלגלג על אחדים ממנהגיהם שאינם לרוחו. את הנשים הדרוזיות הוא מגדיר כיפות, חסרות־לב ומרושעות, אם כי הן נוהגות ברוב חן ואצילות. אוליפנט מרמז על תהליך “ציוני” אצל הדרוזים: אט־אט הם מהגרים להר הדרוזים, מקום שם כבר נמצאים שני־שלישים של האומה, שהגיעה לעצמאות־למחצה. הדרוזים היו נחותים בעיני השלטון התורכי בהשואה למוסלמים או לנוצרים, כי המוסלמים מועדפים בעיני השלטון המוסלמי והנוצרים יכולים תמיד לפנות אל מעצמה אירופית־נוצרית בבקשת חסות ועזרה, ואילו הדרוזים נטולים כל הגנה וסובלים עולות רבות. אכן, הדרוזים של ישראל בימינו עשו כברת־דרך בכל הנוגע למעמדם.

ברגע של התלהבות כותב אוליפנט כי הדרוזים הם הציבור החביב ביותר שבכל תושבי ארץ־ישראל. אך מיד בכתבה שלאחר מכן הוא כועס עליהם בשל יחסם האלים אל נשותיהם.

השומרונים

השומרונים זכו אצל אוליפנט לדיון ארוך ומפורט. הוא עוסק בהם בפרקים אחדים ומביא תיאורים על חייהם והשערות על מוצאם.

יש בדבריו מידע מעניין על כתבי־הקודש שלהם¹⁴. כתבי־יד, מגילות וספרי תורה של השומרונים נמכרו על ידם ועברו לרשותם של ספריות ושל אספנים רבים בעולם. כוהני העדה נתנו ידם לממכר זה בגלל מצוקתם החמרית. על פי עדות השומרונים כיום, מצבם תחת השלטון הישראלי טוֹב ביותר ותופעה כזאת (מכירת כתב יד עתיקים) לא תיתכן עוד.

יחסו אל היהודים בארץ

אוליפנט הכיר את היהודים עוֹד לפני שבא לארץ. הוא פגש בהם בעיירות הפוגרומים של מזרח אירופה, בריכוזי הממתינים לעלייה בקושטא ובין הג’נטלמנים שבאחדים מטרקליניה של לונדון. אך פה, בארץ, פגש סוג אחר של יהודים: המתישבים במושבות הראשונות ואנשי היישוב הישן בערי הקודש.

המתיישבים במושבות נעזרו בו ונתמכו על ידו. במכתב¹⁵ מט' באייר תרמ“ג מסופר כי “השר והישר באדם, סיר אוליפאנט, נסע בשבוע העבר לראות הקולוניא, ולהסתכל בצרכיה. הקולוניסטים הפיקו רצון איש הנכבד, ונתן להם אלף פראנק ובגדים הרבה, גם להקולוניסטים הרוסים משם נתן שש מאות פראנק ובגדים. מאלה האחרונים קנה ג' פדן אדמה (בערך 750 דונם) במחיר 2400 פראנק ויושיב עליה שלש משפחות ישראל. בדרך נסיעתו הלך גם כן לראות את שני המקומות “פקיעין” ו”מרון” שבהם יושבים איזה משפחות ערביים־יהודים עובדי אדמה, וקנה בשביל פקיעין ג' פדן אדמה ולמרון ב' פדן, במחיר 2000 פראנק, כן נתן גם לקולוניסטים העניים מסאמארין בגדים שמחירם עולה לערך 600 פראנק".

כערבי־יהודי (או יהודי ערבי) הוא קורא ליהודי בן־הארץ. בני הארץ נראו בעיניו יפים וחסונים. לעומתם עוררו סלידה בקרבוֹ אנשי היישוב הישן, שהתקיימו על “החלוקה”.

אוליפנט מציין כי לא גילה אצל הפלאחים המוסלמים שמץ התנגדות וסלידה מטעמים דתיים להתיישבות יהודים באדמותיהם. אך לעומת זאת הוא זועק מרה כנגד הממשלה התורכית, שאסרה על היהודים להתישב בארץ, בעוד שכל נוכרי אחר – כמו האמריקנים והגרמנים – רשאי לעשות כן. הוא מצר על מדיניות זו: “אילו עודדה הממשלה התורכית הגירה של יהודים, בתנאי שכל מהגר יקבל עליו עול נתינות תורכית, היה בכך כדי לתגבר את האוכלוסיה המקומית, בציבור של אנשים חרוצים ופעלתנים, אשר עד־מהרה היו מגדילים את רוחתה החומרית”.

אוליפנט אינוֹ חוסך בקורת מיהודי המערב, על אדישותם התמוהה לגבי מפעל ההתיישבות בארץ.

אוליפנט נזהר מאוד במגעיו עם היהודים בכל הנוגע בתחום הדת. כבר לא אחת האשימו אותו בעבר, כי הוא פועל למען המיסיון¹⁶ וכי בדעתו להעביר יהודים על דתם ולכן הטיף למען דתו רק בקרב הדרוזים והערבים, ומעולם לא עשה כן בין היהודים.

הפגישה עם היהודים בצפת לא הרנינה את לבו “ככל שמושכת צפת את העין ואת הלב ממרחקים, כן דוחה היא בראייה מקרוב. באמצעו של כל אחד מרחובותיה זורם ביב שופכין, המפיץ צחנה מבחילה, שקשה לעמוד בה. מראם של התושבים במקום תואם בהחלט את הבאשה העומדת באויר. דומה עליך כאילו במחי־יד הועברת אל גיטו של אחת מעיירות רומניה או רוסיה, שעליו נוסף נופך של פיגולים מזרחיים”. ועל התושבים הוא מוסיף: “הם חובשים מצנפות גבוהות, עוטים אדרות משומנות ומרופטות ומצמחים פיאות ארכות”.

נחמה ועידוד מצא אצל המתיישבים בראש־פינה, שהם עמלים בפרך וחרוצים ובתיהם נקיים.

אוליפנט מדגיש את ההבדלים שבין היהודים האשכנזים לבין אחיהם הספרדים. נראה, שהוא רוחש חיבה רבה יותר לאחרונים, אשר לבושם והרגליהם קרובים יותר ללבו.

כבר בויכוח שערך בחודש מאי 1882 בבוקרשט עם המתנגדים לארץ־ישראל אמר¹⁷ “יש אומרים כי המושבות אשר נייסד בארץ־ישראל ישודדו מאת הבידואינין. אבל אני אוכל להבטיחכם כי במקומות אשר הנני רוצה להקים את המושבות לא ימצאו בידואינין יותר מאשר ברחובות בוקרשט. תושבי המקומות שמה לא ראו מעולם בידואינין, ולכן אאמין כי היהודים אשר ארצה להושיבם שם גם הם לא יראו בידואינין”.

אוליפנט ידע שגם יהודים קוראים את כתבותיו. הוא ידע שיש המפחידים את היהודים בסכנות הצפויות לעולים החדשים מפני הבדואים בני־המדבר, והוא מספר באחת מכתבותיו: “לא זו בלבד שאין הבדואים שודדים ועושקים את הכפרים, אלא שבדואים אלה הפכו להיות גזולים ונעשקים. תושבי הכפרים חיים בבטחה שלמה”. אוליפנט קובל ומתרעם על המזהירים מפני סכנות צפויות למתיישבים, כחלק מהטיעון נגד הקמת מושבות. הוא אומר שיש שלוש דעות־קדומות, שחיבלו ביישובה של הארץ על־ידי יהודים והן: היהודי אינו מסוגל להיות חקלאי, הארץ שוממה, אין ביטחון לחיים בארץ. אבל הוא מפריך את שלוש הטענות. הניסיון של המושבות היהודיות הוכיח שאין יסוד לטענות אלה והיהודים מסוגלים להיות מתיישבים מצוינים. על קצב ההתקדמות האיטי בפיתוח המושבות הוא אומר, שהמתיישבים צריכים למצוא נחמה בידיעה כי נסיונם כחלוצים יהיה בעל ערך בל־ישוער לבאים אחריהם, כאשר תתאפשר ההגירה הגדולה לארץ.

יחסו לדת

אוליפנט, שהתאכזב מהאריס ומהכת המיסטית שלו וחיפש לו אלוהים ודרך חיים צרופה וסגפנית, מצא בארץ את נציגי הדתות הנוצריות עוסקים בקניית נפשות בממון, פשוטוֹ כמשמעוֹ, ועמלים ב“תעשיית מקומות קדושים”. הוא בז לזיוף ולמרמה ומאשים את שליחי הדת בסילוף האמת ובטיפוח אמונות־טפלות לגבי מקומות קדושים.

לעומת מלאכת הכזב של הכנסיות הנוצריות הוא מעלה על נס את המחקר המדעי הטהור, שעלה ופרח באותן שנים על־ידי פעולת הקרן לחקירת ארץ־ישראל.

כמו באנחה הוא מסכם את תיאור המקומות הקדושים בירושלים באמרו: “אילו השקיעו הכנסיות, כדי לשמר את האמיתות המוסריות הגלומות במשנתו של ישו הנוצרי, מחצית מכל המאמצים והטרחה שהשקיעו כדי לשמר את המערה שמעולם לא נקבר בה, היה אל־נכון העולם נשכר מכך והטובה בו הייתה רבה מן הרעה שחוללו מאמצים אלה”.

תכניות פיתוח

כבר בספרו “ארץ הגלעד” הציע אוליפנט להניח מסילות־ברזל לאורכה של הארץ. לאחר שהתיישב בחיפה ולאחר שלמד את התנאים הטופוגרפיים והכלכליים, הוא חוזר ותומך בהנחת מסילה בין חיפה לדמשק.

תיאור מצב הדברים במה שנוגע לאפשרות הרכישה של אדמות בארץ־ישראל הוא ממש מדהים. אמנם יש קשיים בהשגת ההסכמה של המוכרים בגלל הפיצול הרב בבעלות על האדמות, אך מחירי הקרקעות לא ישוערו גם בדאייה על כנפי הדמיון: פחות מדולר אחד לדונם!…

אוליפנט מביא בספרוֹ תכנית לבניית תעלת עמק־הירדן. לפי תכנית זו תיחפר תעלה מהים התיכון, דרך עמק־יזרעאל, אל עמק־הירדן עד בואכה מפרץ־אילת. הוא מפרט את הקשיים הכספיים הכרוכים בביצוע המפעל ואת היתרונות הכלכליים העצומים שיביא לארץ ולממשלה התורכית. הסיבוכים הפוליטיים, שהוא מונה לפני הקורא של אותם הימים, בודאי יעלו חיוך על פני הקורא של היום: הצפתן של יריחו, בית־שאן וטבריה אינה בגדר בעיה כי מספר תושביהן זעום. אבל מה יהיה על שני המנזרים (קתולי ויוני) שבטבריה, אשר הממשלות הצרפתית והרוסית פרשו עליהם את חסותן?! סיבוך מדיני אחר הוא ירידת ערכה של תעלת סואץ עד כדי הריסתה, ובכך תתחסל ההשפעה הצרפתית בסוריה של אז. בעיית הבעיות שתעורר בניית התעלה היא תגובתה של רוסיה, שהשפעתה בארץ גדולה מהשפעתן של כל מדינות אירופה, ואשר תמצא עצמה מנותקת, למעשה, מן הארץ על־ידי ים חדש …

היום יודעים אנו שבגלל הבדלי הגבהים הבעיה ההנדסית היא היא הבעיה האמתית הניצבת בפני מפעל זה, אף־על־פי שתכנונו “הושלם” כבר לפני תשעים שנה, ואוליפנט מספר כי התקציב הדרוש לכך מגיע ל־225,573,648 לירות שטרלינג ועוד חצי־תריסר שילינגים…

תחום אחר של פיתוח שאוליפנט נתן דעתו עליו, הוא תחום פיתוח התיירות. הוא מתאר את עולי הרגל ואת שירותי הלינה והאכסניות שיש להקים למענם. דברים יפים שלא נס ליחם, עד עצם היום הזה… לפי אומדן זהיר הגיע מספר עולי־הרגל לארץ־ישראל במאה התשע־עשרה לכדי מיליון איש. ספרי נוסעים ותיירים רבים מלאים סיפורים על הסבל והתלאות שהיו מנת חלקם. דומה כי בעניין זה לא נשתנו העתים…

ירושלים

בירושלים מצא אוליפנט כי תושביה פרצו ובנו בתים מחוץ לחומות. פני העיר היו נתונים בתהליך של שינוי ושל קליטת מתיישבים חדשים, שרובם יהודים. חנויות ומלונות חדשים נבנו והלכו, ושאוֹנוֹ של פיתוח היה מהדהד בחללה של העיר.

באותו זמן נערכו גם החקירות הארכיאולוגיות הראשונות, שאִמְתוּ את זיהוים של אתרים ובטלו מסורות נוצריות כוזבות.

מדינות אירופה היו מנסות לקנות להן מאחזים בעיר על־ידי רכישת אדמות, בניית כנסיות ובתים.

אוליפנט הזהיר מפני כונות סיפוחה של ירושלים, שזממו אז מדינות אירופה ובסגנון נבואי מפליא בראיית העתיד הוא מדבר על ירושלים שתהיה סלע מחלוקת אדיר בין לאומים ודתות, אשר דם רב יישפך בגינוֹ.

אוליפנט נפגש בירושלים עם בני העליה הראשונה מתימן. אין לדעת אם אמנם ידע שהוא היה אחד המעוררים לעלייתם, שקדמה לעלייה הראשונה של האשכנזים! הוא התרשם עמוקות מנועם־ דרכיהם ומאצילות פניהם.

בין יתר התיאורים שהוא מתאר את ירושלים ואתריה, מספר אוליפנט על סכנת הטביעה במעבר נקבת־השלוח, בגלל גיאות המים, שמועדיה אינם קבועים ואינם צפויים מראש. תשעים שנה לאחר שנכתבו דברים אלה – עדיין לא היו הדברים ידועים למטיילים ולרשויות בירושלים…

חיפה

אוליפנט מתאר את חיפה של שנות השמונים הראשונות, בפרקים רבים בספר. הוא מספר על הסיבות לפריחתה ולגידולה על חשבונה של עכו. חיפה, היא מקום מושבם של מתיישבים יהודים וגרמנים, הממריצים את תהליך התפתחותה.

חיפה סבלה אז קשוֹת בגלל דלות מקורות המים ואוליפנט מנסה לתרום מאונוֹ על־ידי חפירת באר. את התפתחותה של חיפה הגביל מנזר הכרמליים, שתבע בעלות על אדמות רבות, לרבות תשלום מסים. נגד נזיריו התייצבו ה“היכליים” מהמושבה הגרמנית. היה בסכסוך הזה משום סכסוך פוליטי בין מעצמות: צרפת מזה (שתמכה במנזר הכרמליים) וגרמניה מזה (שתמכה בגרמנים). הסכסוכים האלה הגיעו גם לערכאות העות’מאניות וגם לתגרות. אוליפנט התייצב לצדם של ה“היכליים” הגרמנים ושפך חמתו על הנזירים, המונעים את פיתוחה של חיפה¹⁸.

עריכת הספר

נטלתי לעצמי חירות להשמיט פרקים וקטעים, שהם מעניינו של הקורא הנוצרי ושאין בהם עניין לקורא הישראלי.

הספר במקורו האנגלי יצא בלי תמונות או ציורים. המהדורה העברית מעוטרת ב־145 פיתוחים (פלדה, נחושת ועץ) שנלקחו מתוך ספרי נוסעים בני אותה תקופה (1869 עד 1891). תכליתם של הציורים ללוות את הכתוב ולצייר תמונה חזותית של מראות התקופה. באותם ימים לא נעשה שימוש בתצלומים ובודאי שלא עיטרו בהם ספרים. כל אימת שבקשו להכניס תצלום לספר הפכוהו לציור, שעשו ממנו פיתוח בחומר. לפיכך, יהיו הפיתוחים שנוספו לספר זה משום הארה למראות התקופה ועדות למתואר בספר.

לצורך ספר זה הכין הצייר גבריאלי ציור דיוקנו של לורנס אוליפנט, בסגנון של פיתוח נחושת.

לורנס אוליפנט (1888–1829)

לא “תרגמנו” את המידות והמשקלות שבמקור האנגלי. לנוחיות הקורא מובא להלן מפתח שיוסברו בו מידות ומשקלות אלה במונחים המקובלים אצלנו כיום.

אינץ' – 2.54 ס"מ.

אקר – 4,340 ירד מרובע (4 דונם בקירוב).

ירד – 3 רגל, או 36 אינץ', או 91.44 ס"מ.

מיל / מילין – 1,609 מטרים.

פאונד – 453.59 גרם.

פרנהייט – לוח מעלות, שלפיו נקודת ההמסה של קרח היא 32° ונקודת הרתיחה של מים - 212°.

רגל – 12 אינץ', או 30.48 ס"מ.

את מלאכת התרגום עשה בכשרון, באמונה ובאהבה יאיר בורלא ודפי הספר יעידו על כך.

רחבעם זאבי

חיפה, 27 בנובמבר 1882.

ככל שתרבה לתור ולחקוֹר את הארצות שתיירים מרבים לבקר בהן, כן יקשה עליך להבין מה רואים הם להצטמצם דוקא במסלולי־תיור מסוימים, שנקבעו, כפי־הנראה, על־ידי מורי־דרך ותורגמנים, מתוך כונה להעלים מפני התייר את המקוֹמוֹת המעניינים באמת. מסופקני אם תמצא אפילו תייר אחד למאה, המבקר בארץ הקודש, ששמע מעוֹדוֹ על עתלית, קל־וחוֹמר שביקר בה. ואני מכיר רק מעט מאוֹד אתרים עתיקים משובחים ממנה ממערב־לירדן. ממזרח לנהר זה מצוּיוֹת חורבותיהן של גרש, רבת־עמון, עראק־אל־אמיר, המעניינוֹת לאין ערוך; וגם הן, כמובן, אינן זוֹכוֹת כמעט לתשומת־לבם של תיירים. ייתכן כי טעמם עמם, שכן הביקור באתרים אלה טעון רישיון מיוחד מטעם הממשלה, וגם רווחת הדעה כי המסע אליהן כרוך במידה של סכנה. לאמיתו־של־דבר, אין אמת בכך. אכן, זמן רב יידרש כדי להפריך שמועות כאלה, והן מופצות על־ידי ציבור גדול של אנשים, שפרנסתם על סחיטה וגנבת־הדעת, ולפיכך מעוניינים הם בפרסומן. אך לא כן הדבר לגבי עתלית. ייתכן מאוד כי אין התיירים פוֹקדים אותה, בעיקר משום שאין היא נזכרת כלל בכתבי־ הקודש; לכן יעדיף כל אדם ביקור בנצרת על־סיור מדוקדק בין השרידים מלאי ההוד של התרבות הרומאית, או של בניינים מימי מלחמות הצלבנים.

עתלית

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874

חיפה

הדרך הקלה ביוֹתר להגיע לעתלית היא דרך הכרמל. מאחר שהמנזר שעל הכרמל הוא מבנה חדיש, כבן חמישים שנה, הרי לעתים קרוֹבות מגיעים התיירים עד אליו ולא־עוֹד, שכן מורי־הדרך מובילים אוֹתם שמה; אך אין הם יוֹדעֹים דבר על המסתוֹרין של הר מקודש זה, אשר לפי הֹערכת היהודים בימינו הרי הוא שני להר סיני בקדושתוֹ ובמוניטין שלוֹ. לפיכך נוֹהגים התיירים, שהגיעו עד למנזר, לחזוֹר על עקבותיהם, אף־על־פי שאילוּ היו ממשיכים ללכת עוד מילין אחרים לאורך החוֹף, היו מוֹצאים עצמם מהלכים בנתיבים מלאי עניין. הדרך חוצה שפלה, שרוחבה כשני מילין. משמאל מתנשאים מדרונותיו הסלעיים של ההר, המשופעים מערוֹת. אלה שימשוּ בדוֹרוֹתיה הראשוֹנים של הנצרוּת מקלט לנזירים מתבודדים, שמהם צמח ברבוֹת השנים מסדר הכרמליים. לפי המסוֹרת, זהו המקום אשר בו טבעה ספינתו של המלך הצלבני סט. לואי מצרפת. באחד הערוצים שבהר, עדיין אפשר לראות את יסוֹדוֹתיו שֹל המנזר הראשון. ליד מעיין שופע מים זכים אירחו הנזירים הראשוֹנים את המלך החסיד, והוא גמל להם על חסדם, בהרשוֹתוֹ להם להתיישב במקוֹם, אשר עליו ניצב כיום המנזר החדש, וליסד שם את מסדרם הנודע לתהילה. לאורך שׂפת־הים משׂתרעת רצוּעה רצופה של חוֹף חולי, אשר אליו מתנפצים, בשוּרוֹת ארוּכוֹת, משבריו של הים התיכוֹן. רצועת חוף זו עשויה גם היא לשמש שׂדה־מחקר מעניין לחוקרי שבלוּלים וּצדפוֹת.

בין שפע החלזונות המוּזרים תמצא שם את חלזון הארגמן חד־הקוצים ואת חלזון הארגמן קהה־הקוצים, אותן חלזונות מרוּבוֹת עוֹקצים של הדג, אשר בימי־קדם הפיקו מהן את ארגמן צוֹר המפורסם. הפיניקים הפיקו צבע יקר זה מתוֹך מְכָל שבלועו של הדג.

תחת אשר אלך בסמוּך לחוף הים, רכבתי למרגלוֹת רכס הכרמל, ובתוֹך שעתיים לערך הגעתי אל הכפר אלטירה¹. המסגד בכפר זה אינוֹ אלא חלק ממנזר בנדקטיני עתיק־יֹומין, אשר את קירותיו המוצקים ניצלו המוּסלמים לבניית בית קוֹדשם. אך רישוּמה של עבוֹדת הקוֹדש אינוֹ ניכר כמעט על תושבי הכפר, שיצא שמעם כגנבים וכנבלים הגדולים ביוֹתר בכל המחוֹז. אכן, עשירים הם כל כדי הצורך לתת פוּרקן ליצרי האלימות והרשע שלהם, ללא חשש מפני עונש, שכן תמיד יכוֹלים הם להתפשר עם השלטוֹנוֹת בעזרת בצע־כסף. הכפר מוּקף חורשת־זיתים רחבת ידים, שבה כשלוֹשים אלף עצים, והאדמה הפוֹרייה, המשׂתרעת כמעט עד החוֹף, שייכת כמעט כולה להם. ואמנם, שמם הידוּע לשֹמצה מרחיק מהם כל אדם המבקש לרכוֹש לוֹ כברת ארץ בתחומם. מכאן מתחילה השפלה מתרֹוֹממת והוֹלכת אל עבר החוֹף, ובכך נמנע מוֹצא טבעי למי הגשמים הזורמים מן ההרים, ובחוֹדשי הקיץ נהפך כל האזור לביצוֹת־ערש לקדחת.

מן הכפר אלטירה, אשר בוֹ נהגוּ בי התוֹשבים רוֹב כבוֹד ונימוס, חציתי את השפלה, וכעבוֹר שעה הגעתי אל חוּרבה נטוּלת־ערך, המכונה בשם אלדוּסְטְרִי – שיבוּשוֹ של השם הצלבני “לה דסטרוא”, כלומר “הישרים”. שם זה ניתן לערוּץ החוֹתך את הרכס הסלעי הנמוּך, המפריד בין השפלה לבין חוֹף־הים. זהוּ רכס מצוּלק ומחוּספס, המתנשא לגבהים שבין עשׂרים רגל לחמישים רגל, והוא חוֹצץ לחלוטין בין חוף־הים לבין השפלה הפורייה שמאחריו. במקומות אחדים יש בוֹ בקעים, אשר דרכם מוֹצאים זרמי המים של גשמי החוֹרף את דרכם אל הים. משהלכתי בשוּלי הרכס הנמוך הזה, הגעתי לפתע למעבר חצוב בסלע, שרוֹחבוֹ כשישה עד שמונה רגל ואוֹרכוֹ כשישים עד שבעים ירד. על־פני קרקעיתו עדיין ניכרו חריצים עמוּקים של אוֹפני מרכבה, ועל קירוֹתיו נראוּ, פה ושם, מדרגוֹת בסלע, שהוֹליכוּ אל פסגת הרכס, שהיה מבוצר. לאחר שיצאנוּ מן המעבר הגענו אל שפלה חוֹלית, זרוּעה ביצות משופעות קני־סוּף.

חורבות עתלית מצד מערב

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 Vol. 3

לפני כשנה הרג בן־לויתי חזיר־בר במקוֹם זה. מוּל פנינוּ עמד קטע של חוֹמה, שמוֹנים רגל גוֹבהוֹ, שש־עשׂרה רגל עוֹביוֹ, ושלוֹשים־וחמישה ירדים אוֹרכוֹ. הוּא התנשׂא לגוֹבה של מאה־ועשׂרים רגל מעל פני־הים ובלט למרחוֹק בגוֹדל מידוֹתיו. חלקוֹ של קטע־חוֹמה זה היה חשׂוּף, ונעקר ממנוּ המעטה החיצוֹני של אבני־גזית, שתוֹשבי הסביבה ניצלוּ אוֹתן לצוֹרכי בנייה, זה מאוֹת בשנים. כפי־ הנראה נתמשכה חוֹמה זוֹ לאוֹרך בסיסה של הגבעה, אשר עליה השׂתרעוּ, בעבר הרחוק, מבצר ועיר של קדמוֹנים. לאחר שעברנוּ במבוֹא זרוע־אבנים, נכנסנוּ בשער מקושת, עשׂוי אבן חדשה יחסית, שעדיין אפשר היה לסגוֹר אוֹתוֹ בשתי דלתוֹת־עץ גדוֹלוֹת וּכבדוֹת. באנוּ אל האזוֹר שבין החוֹמוֹת, וכאן נסתבר לנוּ, כי כל הגבעה מכוסה מבנים מקוּמרים רחבי־מידוֹת. כמוֹ־כן התברר לנוּ, כי קטע החוֹמה העצום, אשר תיארתי לעיל, היה קירוֹ החיצוֹני של בניין גדוֹל, שכן בצדו הפנימי מצאנו שלוֹש קשתוֹת מחוּדדוֹת ומצוּלעוֹת, שנתמכו על מסעדים מגולפים. משׂמאל הייתה מגולפת דמות של ראש מזוּקן, מימין דמוּת של ראש מגולח ומוּקף תלתלים, ובמרכז אומנה, שעליה מגוּלפוֹת שלוש חבצלוּת. מאחר שהתקרה התמוטטה ונפלה פנימה, נוֹתרו על עומדן הקשתוֹת בלבד. כל הבניין היה בנוּי אבני־גזית גדוֹלוֹת, שאוֹרכן כשלוֹש רגליים, גוֹבהן ורוֹחבן כשתי רגליים. הגבעה אשר עליה התנוֹסס כל הבניין העצוּם הזה הייתה מוּקפת ים משלוֹשת עבריה. היא התנשׂאה מעל פני־הים לגוֹבה של כחמישים רגל. בכל האזוֹר התגוֹררו כמאה ערבים אביוֹנים לבוּשי־סחבות, שהקימו את סוּכוֹתיהם הדלוֹת בין ההריסוֹת, וּבכך נמנעה מאתנוּ האפשרוּת לבחוֹן את השׂרידים הקדמוֹנים בחינה יסודית.

קשה להעלוֹת על הדעת ניגוד כה בוֹלט כניגוּד שבין פלחים עלוּבים אלה ומשכנוֹתיהם המכוֹערים, לבין תפארת הארמוֹנוֹת וחדר ההליכוֹת של תוֹשבי המקום הקדמוֹנים. פה ושם רוֹאוֹת עינינו שבר של עמוּד־גרנית, ומשמגיעים אנו אל שׂפת הצוק, הנשקפת אל הים, חוֹזרים אנו ומתמלאים הערצה והתפעלות למראה גוֹדלוֹ העצוּם של מבנה קדמוֹן זה וחוֹסנה של חוֹמת המגן, שהוקמה על תשתית הסלע, חשׂוּפה לחמת זעמם של הגלים, ועדיין היא ניצבת ומתנשׂאה לגוֹבה של חמישים רגל.

בימין הגבעה ניצב קיר, אשר גלי־הים מלחכים את מסדוֹ וּבוֹ שלושה פתחים מקוּשתים. מראהוּ של קיר זה ציורי להפליא. החלק המוּשלם ביוֹתר שבוֹ הוּא הצד הפוֹנה כלפי מערב. היוּ כאן כפי־ הנראה, שני קירוֹת מקבילים; אחד שהתמשך בגוֹבה פני־הים, ואחד שהתמשך כשפניו אל הצוק. משירדתי אל השטח שבין שני קירוֹת אלה, ראיתי מעין פתח בצדו של הסלע, וּמשנכנסתי בו מצאתי עצמי בתוֹך אוּלם מקומר, אשר אוֹר חיוריין חדר אליו מבעד לפתחים בסלע, ולפיכך יכוֹלתי להעריך את ממדיו. הערכתי כי אוֹרכוֹ כמאה־ועשרים רגל, רוֹחבוֹ כשלושים־ושש רגל, וגובהו כשלושים רגל. אוֹתה שעה הייתה רוּח קלה נוֹשבת על פני־הים. גלי־הים התנפצוּ אל הסלעים שלמרגלוֹת הגבעה והתיזוּ עמודים של רסס אל אבני הקיר ההרוס. כל־זאת יחד עם הוֹדה והדרה של הסביבה יצרוּ תמוּנה מרשימה, שקשה לתארה במלים. אולם זה, שבוֹ עמדתי, היה היפה בשוּרה ארוּכה של אוּלמוֹת מקוּמרים אשר סיירתי בהם בהדרכת השיח', מוֹרה־הדרך שלי, לאוֹרם של נרוֹת ולפידים. היו שם שישה אוּלמוֹת כאלה, אשר סגרוּ על שטח מרוּבע, שאוֹרכוֹ כחמש־מאות רגל ורוֹחבוֹ כשלוש־מאות רגל. היו שם אוּלמוֹת שוני־גודל, מחמישים עד מאה רגל לאורך, משלושים עד חמישים רגל לרוחב, ומעשׂרים עד שלושים רגל לגוֹבה.

שמה של העיר, שניצבה כאן בימים קדמוֹנים, מעוֹלם לא נודע. הדבר מעוֹרר תמיהה מיוּחדת, שכן אין ספק כי היה זה יישוּב בעל חשיבות רבה בימי הרומאים, ויש להניח שאוֹפיוֹ היה צבאי ולא מסחרי דוקא. יתרוֹנוֹתיו הטבעיים כמִגנן בלטוּ לעין מיד. הוא תפס מקוֹם נכבד בדברי ימיהם של הצלבנים והיה מאחזם האחרוֹן בארץ־ישׂראל, שאותה פינו בשנת 1291. אחרי־כן נהרס היישוב בידי הסּלטן אלמלך אלאשרף. יוֹצא אפוא כי הקטעים החדשים ביותר של חוּרבוֹתיו אינם אלא בני שש־ מאוֹת שנה. אך אין ספק, כי הצלבנים, שכבשוּ את המקום, מצאוּ בוֹ מבצר מימים קדוּמים, שנשתמר היטב. לאחר שכבשוּהוּ, יצא שמעוֹ ברבים בשם קַסְטֵלִיוּם פַרְגְרִינוֹרוּם, שמשמעוֹ מבצר עוֹלי־הרגל. ברשוּמוֹת שהשאירוּ הצלבנים נזכר הוא גם בשם פֶטְרָה אִינְקִיסָה, לציון העובדה כי כוֹבשיו נכנסו אליו דרך המעבר החצוּב בסלע, שתיארתי לעיל. בשנת 1218 שיקמו אבירי ההיכל את הבניין, והוא הפך למושבם העיקרי של אנשי מסדר זה. לדבריהם מצאוּ בו “מספר מטבעות מוּזרוֹת ובלתי־ידוּעוֹת.” העובדה כי המקוֹם נבחר לשמש כמעוּזם העיקרי של אבירי ההיכל, שהצטיינו בתבוּנה ובמוּמחיוּת, מעידה כי היה זה מבצר איתן ומוּצק; כן מעידוֹת על כך העוּבדוֹת, שהסּלטאנים של מצרים שׂמוּ עליו מצוֹר כדי לכבשוֹ, ואף הצליחוּ בכך, וכי בסופו־של־דבר זנחוּ אוֹתו הצלבנים, רק לאחר שהתמוֹטטוּ כל מאחזיהם האחרים בארץ־ישראל.

חיפה, 10 בדצמבר.

כשישה־עשר מילין דרומה משלוּחתוֹ המזדקרת של הכרמל, אשר עליה הוּקם המנזר המפורסם, הצוֹפה על פני־הים, משׂתרעת כברת־ארץ שהחלה לפתע מעוררת התעניינוּת רבה¹. היא נקנתה על־ידי האגוּדה המרכזית להתיישבות יהוּדית של רוֹמניה, מתוֹך כונה לישב עליה מהגרים ממוֹצא עברי, שהוכרחו לצאת מן הארץ, שאימצו להם כמוֹלדת, בגלל מגבלוֹת חוּקיוֹת, שהוּטלוּ עליהם, וגמרו אוֹמר בלבם לנסוֹת בתוֹם־לב לשנוֹת את אורח חייהם ולעסוֹק בחקלאות. הסוכן המקוֹמי, שהוּפקד על מפעל זה, הזמינני להילוות אליו בביקוּר באוֹתוֹ מקום. צריך היה ללכת שמה, כדי לבדוֹק את הדרוש להקמת בתים לשיכוּן המתיישבים הראשוֹנים. לאחר שעברנוּ את הגזרה הצפונית של שפלת השרוֹן הפוֹרייה, המשׂתרעת מיפוֹ ועד לכרמל, נכנסנו דרך עמק צר אל־בינוֹת לשלוּחוֹת הנמוּכוֹת של רכס הכרמל, אשר בֹאוֹתוֹ מקוֹם היה מרוּחק כשלושה מילין מחוֹף הים. משם העפלנו במשעוֹל מתפתל, עד שהגעֹנוּ אל רמה של אדמה פוֹרייה, שהשׂתרעה בגובה של כארבע־מאות רגל מעל פני־הים. היה זה שטח בן כאלף אקרים של אדמת־מרעה, שקנו המתיישבים היהוּדים. בשטח זה עמד כפר קטנטן וּבו כשש בקתוֹת וּמחסן אחד, רכוּשם של תוֹשבי־המקום הקוֹדמים. לפי שעה התגוֹררוּ בכפר אוֹתם פלאחים, שבעבר עיבדו את האדמה בשביל בעליה הקוֹדמים; הוצע להם להמשיך ולעבוֹד את האדמה כפוֹעלים וּכשוּתפים, עד אשר ילמדוּ התוֹשבים החדשים את מלאכת החקלאוּת ויוּכלוּ לעשוֹתה בעצמם.

ניסיון זה, לשתף יהוּדים ופלאחים מוּסלמים בעבוֹדת האדמה, עשׂוּי להיוֹת תוֹפעה מעניינת הראוּיה לעיוּן מיוחד, אף־על־פי שהדיוּנים המוּקדמים בעניין זה היוּ יוֹתר בבחינת מחזה ציורי מאשר משׂא־וּמתן תכליתי. הפגישה נערכה במחסן, מקוֹם שם ישבוּ ארצה יהוּדים וערבים, בין ערמוֹת תבוּאה, והתנצחוּ בדבר התנאים לעבוֹדתם המשוּתפת. היהוּדים, אשר זה מקרוֹב באוּ מאחד הגיטאוֹת שבערי רוּמניה, כבר היוּ משוּכנעים כי בקיאים הם בענייני חקלאות יוֹתר מן הפלאחים והתייחסו בחשד אל כל עצה שהוּצעה להם, מתוֹך ביטחוֹן עצמי, וחוֹששני כי זה יפוּג חיש־קל עם ראשית התנסוּתם בעבוֹדה המעשית. שוֹנה מן היהוּדים הרוּמנים היה אוֹתוֹ יהוּדי בן הארץ² ששימש כמתורגמן. הוּא היה איש חסוֹן ויפה־תוֹאר, שעטה לבוּש מזרחי, דומה ללבוּשם של הפלאחים. ידידי ואנוכי, שהיינוּ לבושים בגדים טיפוסיים לתיירים בריטים, או לאמריקנים, השלמנוּ את החבורה.

טנטורה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

הויכוּחים והדיוּנים נתמשכו והלכו עד אחרי חצוֹת. האיכרים הערבים צרחוּ ונהמוּ בלשוֹן הערבית, היהוּדים הרוּמנים התאמצוּ לעלוֹת עליהם בצעקות בז’רגוֹן גרמני, בעוֹד המתוּרגמן מנסה, לשוא, להשמיע את דבריו. כוּלם היו צוֹעקים במקהלה, משוּם שלא נמצאה בהם סבלנוּת די־הצוֹרך לתת לבני־שׂיחם לסיים את דבריהם. מרוֹב עייפוּת ניסיתי להתכרבל באחת השׂמיכוֹת, ששרצה פשפשים בשפע, וביקשתי לשוא לנוּח מעט. לבסוֹף הגיעוּ הדברים עד כדי קרע גמוּר, והפלאחים קמו ויצאו, רוֹעדים מרוֹב זעם על התנאים שהציעוּ להם התוֹשבים החדשים. התבונה חזרה לשני הצדדים, לאחר שעוֹת אחדוֹת של שינה, ולמחרת בבוֹקר הגיעו לידי הסכמה אשר, חוששני, הפעלתה הלכה־למעשה, תוֹכיח כי נוֹעדה לכישלוֹן מלכתחילה. אין לך דבר קל מעּבודה חקלאית בשיתוּף עם הפלאחים של ארץ ישראל, כל־עוֹד אתה הולך בדרך הנכוֹנה. לעומת־זאת, אין לך דבר אבוּד מלכתחילה כניסיון לסגל להם שיטוֹת שאינם רגילים בהן. יש להניח כי לאחר איבוד זמן וממון רבים, ובעיקר איבוּד בריאוּת ועצבים, סופם שיגיעו לפשרה מעשׂית יוֹתר. עלי לציין, כי לא גיליתי אצל הפלאחים המוּסלמים שמץ התנגדות וסלידה מטעמים דתיים לבעלותם של הישׂראלים על אדמותיהם. יסוֹדוֹ של הקוֹשי היחיד היה בחלוּקת העבוֹדה והרוחים, כאשר בעלי האדמות אינם מבינים ולא־כלוּם בהלכוֹת חקלאוּת ותלוּיים לפיכך בשיתוּף הפעולה מצד האיכרים, בתנאים שייקבעו ביניהם. בשמחה רבה קידמתי את פני נגוֹהוֹתיו הראשוֹנים של השחר ויצאתי החוצה מתוֹך אוירוֹ הדחוּס של הבית, אשר בוֹ ישנוּ מלבדי עוֹד שלוֹשה אנשים, והתבוֹננתי בשמש שהלכה וזרחה מאחוֹרי הריה המזרחיים של ארץ־ישראל. משטיפסתי ועליתי אל פסגתו של ההר, שהתנשׂא מאחוֹרי הכפר, נתגלה לעיני נוֹף מרהיב־עין. מדרוֹם שוֹטטוּ עיני על־פני חוֹף הים, עד לנקודה שבה הזדקרוּ חוּרבוֹתיה של קיסריה ונראוּ בבהירוּת מבעד למשקפתי. בשוּלי שפלת השרוֹן התנשׂאוּ שוּרוֹת של הרים מכוּסים שפעת עצים, שאינה טיפוּסית לארץ־ישראל, לגוֹבה של כאלפיים רגל, ובינוֹתם ניתמרוּ, אל תוֹך שמי הבוֹקר המעורפלים, עמודי־עשן רבים, שעלוּ מן הכפרים הערבים. בפאתי הצפוֹן הרחוֹק הבחנתי בפסגתוֹ רבת ההוד של החרמוֹן, ובמחצית הדרך התנשׂאה כיפתוֹ המעּגלת של התבוֹר. בריחוּק לא רב כלפי צפוֹן השׂתרע רכס־הכרמל, וממערב נתחם הנוֹף על־ידי משטחוֹ הגדול של הים התיכוֹן. לאחר שנפניתי לשוֹטט בסביבה ולבחוֹן את מעלוֹתיה החקלאיוֹת של האדמה שנרכשה, נתקלתי בסימנים ברוּרים של עיירה עתיקה. היוּ אלה עקבוֹת ולא שׂרידי הריסוֹת. מצאתי אוֹתם על־פני מדרוֹן של גבעה טרשית בריחוק־מה מן הכפר. בתחילה משכו את לבי סימניה של דרך רוֹמאית עתיקה, לרבוֹת חריצים ברוּרים בסלע, שטבעוּ אוֹפניהן של מרכבוֹת הרוֹמאים. משם והלאה מצאתי סימנים של מחצבה קדוּמה, פערים גדוֹלים בסלע, כשתי רגליים רבוּעוֹת מידתם, המעידים שממנו נחצבוּ גוּשי־אבן גדוֹלים. תושבי־המקום הערבים, בראותם עד כמה מתעניין אני בבחינת עקבוֹת אלה, הביאוּני אל מקוֹם אשר בוֹ חשׂפוּ הם, תוך־כדי חציבת אבנים, קטע של קיר עשוי אבנים גדוֹלוֹת שמידוֹתיהן תאמוּ בדיוּק את הפערים שמצאתי בסלעים החצוּבים. סמוּך לאוֹתוֹ מקוֹם נמצאה מצבת זיכרון שלא ידעתי להבין את פשרה. היא הייתה עשוּייה שלוֹשה צדדים של חפירה מרוּבעת, חצוּבה בשכבת־סלע בצדי ההר. לא יכוֹלתי לקבוֹע מה עוֹמקה בגלל ציבוּרי אבני־המפוֹלת שנערמו בה. בקירוֹת החדר החפוּר הזה נחצבוּ בסלע שוּרוֹת של גוּמחוֹת קטנוֹת, שכל אחת גוֹבהה ברגל, רוחבה כשישה אינצ’ים ועוֹמקה כשישה אינצ’ים. גוּמחוֹת אלה היו מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ כשני אינצ’ים, ועל־פני אחד הקירוֹת ספרתי שש שוּרוֹת של שמוֹנה־עשרה גוּמחוֹת כל אחת. קירות הסלע האחרים היו סדוּקים ומשוּבשים במקוֹמוֹת רבים. לבסוֹף החלטתי כי אל־נכון היה זה אוּלם מיוּחד להטמנת כד־אפר של מתים. אך עניין זה הוא מסוג הדברים שראוי להניחם לחוֹקר קדמוֹניוֹת מוּמחה יותר ממני, כדי לקבוע דברים לַאֲשׁוּרָם. אין פלא, כי שׂרידים סתוּמים וחבוּיים אלה נעלמו מידיעתם של אנשי החברה לחקירת ארץ־ישראל.

אחד הפאלחים קרב אלינו וסיפר לנו על דבר־פלא המצוּי בסביבה. היה זה נקב בסלע, שכל המצמיד אוֹזנוֹ אליו ישמע בו נהמה של נהר אדיר. הסיכוי להיות עדים לתופעה כה מפליאה משך את לבנוּ, ואנו נחפזנוּ לעלוֹת במעלה ההר, שהיה זרוּע שׂיחים דוֹקרניים ואבנים למכביר. לאחר עלייה מייגעת הגענו לבסוֹף אל עמק לא־גדוֹל, שבקצהוּ השׂתרע משטח קטן מכוסה עשב. לידוֹ נמצא סלע אבן־גיר, שטוח כשוּלחן. במרכזו של הסלע היה חוֹר, שרוֹחבוֹ כשני אינצ’ים ואורכו כשלושה אינצ’ים. שוליו של החוֹר היו מעוּגלים וחלקים, כפי־הנראה מרוֹב מגעם של סקרנים ובעלי אמוּנוּת טפלוֹת, שפקדוּ אוֹתוֹ מזה דוֹרוֹת רבים. בתחילה השׂתרע הערבי פרקדן על הסלע והצמיד את אוֹזנוֹ אל הפתח. אחר־כן עשׂיתי גם אני כמוֹתוֹ והתמלאתי תימהון רב, לא רק בגלל הרוֹח שנשבה מתוֹך המעמקים, אלא גם בגלל ההמיה הרוֹעמת שעלתה ממנוּ, כאילו מתוֹך מפל־ ניאגרה רחוֹק. רגע אחד ניצבתי נבוֹך, והערבי כוּלוֹ אומר ניצחון, שכן עד אז התייחסתי לסיפוּרוֹ על הנהר בתחתיוֹת־שאוֹל בספקנוּת מהוּלה זלזוּל. אכן, אין ספק כי שמעתי כאן המונם של מים גוֹעשים. אילוּ היה זה קוֹל טפטוּף, או גרגוּר של פלג רחוק, ייתכן כי היה הדבר מוסבר. אך ברור היה לי, כי לא ייתכן שיש בסביבה נהר כה גדוֹל, שישמיע המוּלה כזוֹ. אף־על־פי שהאויר היה שקט לחלוטין, היה בכוֹחוֹ של משב הרוּח, שעלה מתוֹך החוֹר, כדי להעיף את מטפחתי, כשהחזקתי אותה על פי החוֹר. סוֹפוֹ־של־דבר, שמצאתי הסבר מניח את הדעת לתוֹפעה. לאחר שירדתי בהר שמימין, נשמעה בבירוּר נהמתוֹ של “הים הרוֹעש בשכנוּתנוּ”, שהיה מרוּחק מאתנו כשניים עד שלושה מילין. יוֹם לפני־כן סער הים, והגלים היו הולכים ומתנפצים לאוֹרך חוֹפוֹ. הסקתי כי אוֹתוֹ נקב בסלע מתמשך והוֹלך עד לאחת המערוֹת שלחוֹף הים ובכך נוֹצרת נקבה ארוכה, המוליכה את קוֹל חבטת הגלים אל פסגת ההר, ומחמת אוֹרכה וצוּרתה מתערבבים הקוֹלוֹת בה והוֹפכים לנהמה מתמשכת. הסבר זה היה מנוּגד לכל המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת במקום, והערבי שמע אוֹתוֹ בחוֹסר אמון מוּחלט. לאחר־מכן חזרנוּ וירדנוּ אל השפלה, ולאחר שחצינוּ אוֹתה, הגענו אל הכפר טנטורה, בערך בצהרי היום. עוֹד בטרם הגענוּ אל הכפר, עברנוּ בדרכנוּ אצל המבצר ההרוס של מֶזְרָעָה. היה זה מבנה אבן מרובע, כחמישים ירד רבוּע שטחו, וקירותיו מתנשאים לגוֹבה של עשר רגל. אחרי־כן פנינוּ אל הגשר הרוֹמאי העתיק, שנמתח בקשת אחת בלבד על־פני המעבר, שחצבוּ הקדמוֹנים בסלע, כדי לתת לזרמי הים מוֹצא אל הים בחוֹרף. לתוֹשבי טנטוּרה יצאוּ מוֹניטין של אנשים רעי־ לב, ושלוֹש שנים לפני־כן פגשתי בירוּשלים קבוּצה של תיירים צרפתים, שהוּתקפוּ ונשדדוּ על־ידי בני־טנטורה. אף־על־פי־כן נתקבלנו אנחנוֹ בסבר פנים יפות וזכינו לאירוּח מכובד אצל השיח' ונכבדי הכפר, ובמאמצים רבים הצלחנוֹ להתחמק מכֵּרָה, שנתכונו הללו לערוֹך לכבוֹדנוֹ. תושבי הכפר מתגוֹררים בסוכות אחדוֹת עלוּבוֹת, המפוּזרוֹת בין שׂרידיה של העיר הקדומה, המצוּיים בשפע בסביבה. שׂריד גבוֹה ומרשים של קיר עתיק מתנשׂא על־פני אחד הכַּפים, בריחוּק של כחצי מיל מצפון לעיר, והוֹא כל שנוֹתר ממה שהיה, אל־נכון, מבצר גדוֹל ומפוֹאר. בריחוּק מאוֹת אחדוֹת של ירדים מן החוף בתוך הים, מצוּיה שרשרת של איים זעירים, המהוים יחד מעין שוֹבר־גלים טבעי, ובלא עמל והוֹצאוֹת רבוֹת, אפשר היה להפוֹך את טנטורה לנמל מצוין. טנטורה, או דוֹר, הייתה אחת הערים שניתנו לחצי שבט המנשה, אך נאמר עליהם שלא הצליחו לגרש את הכנענים ממנה כליל, כדברי הכתוב “ויהי כי חזקו בני ישראל ויתנו את־הכנעני למס והוֹרש לא הוֹרישוֹ.” (יהושע יז, יג).

בימי הרוֹמאים הייתה דוֹר עיר מסחר בעלת חשיבוּת, ואף־על־פי שבתקוּפת מלחמת הדיאדוכים הושׂמה במצוֹר ונחרבה בחלקה, שיקם המצביא הרוֹמאי גביניוס את העיר ואת הנמל. יוֹפיה הארכיטקטוני היה כה רב, עד שאפילוּ בימיו של סט. ג’רום – כך אוֹמרים הכתוּבים – עדיין היוּ חוּרבוֹתיה נוֹשא להערצה. לרוֹע־המזל נהפכוּ כל ערי החוף, מאז כיבוּש התורכים, למקוֹרוֹת להספקה של אבנים לבניין מסגדים וביצוּרים. כל אוֹתם עמוּדים של שיש ושל שחם וכל אבני־ הגזית המסוּתתוֹת והחקוּקוֹת, אשר התנוֹססוּ בחוֹמוֹתיהן ובקירוֹתיהן של ערים אלה, נלקחוּ משם ולא נוֹתרוּ מאחריהם אלא שלדים של עיי־מפוֹלת עלוּבים ושוֹממים, ממש כמוֹ האנשים הדלים שמצאוּ מחסה בצלם.

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

חיפה, 25 בדצמבר.

אין ספק כי רק מעטים בקרב הקוֹראים שמעוּ מעוֹדם על “אגוּדת ההיכל”, אף־על־פי שזהוּ גוף דתי, המונה יותר מחמשת־אלפים חברים, שמהם יושבים יותר משלוש־מאות באמריקה, אלף בארץ־ישראל, והיתר מפוּזרים על פני אירוֹפה, בעיקר בגרמניה, ברוּסיה ובשויצריה.

מייסדה של כת זוֹ הוא פרוֹפסוֹר כריסטוף הופמן מן העיר וורטמברג, שהיה מלוּמד גדוֹל במדעי הדת. מתוֹך התעמקוּתו בלימוּד התנ"ך הגיע למסקנה, כי מוֹעד שיבתוֹ של ישוּ המשיח קרב והוֹלך, אלא שאת פניו של ישוּ החוֹזר רשאית לקבל רק כנסייה היודעת לממש את תוֹרתוֹ המוּסרית בחיי היום־יום. בכך הגיע לידי התנגשוּת עם המוֹסדוֹת המקוּבלים של הנצרות ותבע הכנסת רפורמה בכנסייה הלותרנית.

בשנת 1867 ערכוּ החשוּבים והנכבדים שבאגוּדה כנס גדול ובוֹ הוּחלט, כי ביאתוֹ של המשיח צפוּיה דוקא בארץ־ישראל, כי ארץ הקודש היא המקוֹם היאה לִייסוּד מרכזה של הכנסייה, המכינה עצמה לקבל את פניו, וכי מצוה עליהם להניח את אבן־הפינה למקדש הרוחני החדש, אשר על שמו נקראת אגוּדתם.

המושבה הגרמנית – חיפה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בשנת 1868 יצאו פרוֹפסוֹר הופמן, מר הרטג ואישים אחרים, לקוֹנסטנטינוֹפול, כדי לקבל אישוּר לתכניוֹתיהם מידי השלטונוֹת התורכיים, ומשהוּשבוּ פניהם ריקם יצאוּ, כעבוֹר שנה, וּבאוּ לארץ־ישראל. טיבהּ של האדמה, האקלים ותנאי השטח שלמרגלות הר־הכרמל, ליד חיפה, מצאו חן בעיניהם עד־מאוד, והם גמרוּ־אוֹמר כי זה יהיה המקוֹם אשר בו יתחילוּ את מפעלם. לאחר זמן קצר החלוּ נוהרים שמה עוד חברים של האגודה – חקלאים ובעלי־מקצוע בכל שטחי המלאכה והחלוּ מקימים מוֹשבה ובונים בתים על־גבי המוֹרד, שבין מרגלוֹת ההר לבין הים, בריחוּק מחצית המיל ממערב לעיירה חיפה. עד מהרה נסתבר להם, כי לא יוכלו לעשות רבות בלי להיתקל בהתנגדותם הקשה של מוֹסדוֹת השלטון המקוֹמיים ובלי לעוֹרר את איבתם הלוֹהטת של הנזירים, אשר זה מאות־שנים נהנו מזכוּת־יחיד רוּחנית על הר־הכרמל המקוּדש. מאחר שהמתיישבים החדשים הללו היו רובם־ככולם דלי־אמצעים ודוֹגלים בבעלוּת פרטית ולא בשיטה קוֹמוּניסטית כל שהיא, עד־מהרה מצאוּ עצמם נתוּנים במאבק קשה שלא היה שוה־כוֹחוֹת כלל ועיקר.

הם לא ידעוּ את השפה ולא הכירוּ את הארץ ואת דרכי עבודת האדמה הנהוּגוֹת בהּ; אורחם ורבעם של התוֹשבים המקוֹמיים, שהתייחסוּ אליהם במשׂטמה, היוּ זרים להם בתכלית, וכן לא היוּ מורגלים לאקלים במקום. לפיכך הוֹעמדוּ אמוּנתם וכוֹח־סבלם בניסיון מתיש עד־כלות. אף־על־פי־כן, לא זוֹ בלבד שהחזיקוּ מעמד בדבקוּת וּבעקשנוּת בחיפה אלא אף הוציאוּ שלוּחוֹת ליפוֹ. ביפוֹ ישבוּ אוֹתוֹ זמן אדבנטיסטים אמריקנים, שהיגרוּ שמה עשׂרים שנה לפני־כן, ומוֹשבתם הייתה נתוּנה בתהליך של התפוֹררוּת. קבוּצה של אנשי אגוּדת ההיכל רכשוּ את אשר נוֹתר ממוֹשבתם של האמריקנים והתיישבו בהּ. מאז הקימו עוד שתי מוֹשבוֹת: אחת בשׂרונה, כמהלך שעה מיפו, ואחת בירושלים, אשר בהּ יוֹשב כיוֹם מנהיגם, פרוֹפסוֹר הופמן. אוּכלוּסייתן של כל ארבע המושבות האלה מנתה כאלף נפש, לבד ממשפחוֹת אחדוֹת, אשר יסדוּ מוֹשבוֹת בבירוּת וּבנצרת. אך הגדוֹלה במוֹשבוֹת הייתה זוֹ שבחיפה, שמנתה יותר משלוֹש־מאוֹת נפש. לאחר ארבע־עשרה שנוֹת קשיים ומצוּקה דומה כי נכנסת מוֹשבה זו לתקוּפה של רוחה ושפע יחסיים. כיוֹם יש בבעלוּתם שבע־מאוֹת אקרים של שדוֹת פלחה וגפנים, ושדוֹתיהם המעוּבדים, גניהם המטוּפחים וּבתי־האבן הלבנים שלהם משמשים מחזה מרהיב־עין של נוה־תרבוּת על חוֹף פראי־למחצה.

בינתיים החלה ניכרת והוֹלכת השפעתם של שלוֹש־מאות איכרים ובעלי־מלאכה ישרים, פשוטים וחרוּצים אלה, על האוּכלוּסייה הערבית. היא החלה מסגלת לעצמהּ אחדוֹת משיטוֹת־העבודה המתקדמות שלהם, וּכבר הייתה חיפה הופכת להיות אחת העיירוֹת המשׂגשׂגוֹת שלחוף הים. מאז באו המתיישבים הגרמנים גדלה גם במידה ניכרת האוּכלוּסייה הערבית. בתי־אבן חדשים צצוּ מכל עבר, ורבים נמצאים עוֹד בתהליך של בנייה. מחירי הקרקעוֹת גדלוּ פי־שלוֹשה, וכן חל גידוּל עצוּם במחזוֹר היְבוּא והיְצוּא של הנמל.

החידוּש הראוּי ביוֹתר לציוּן הוּא הוֹפעתם של כלי־רכב אופַניים. לפני חמש־עשׂרה שנה לא ראה איש מתוֹשבי חיפה עגלה הנעה על גלגלים, וכיום נוֹסעוֹת כרכרוֹת נהוּגוֹת בידי רכבים מבני המקום, ארבע אוֹ חמש פעמים ליוֹם, בין חיפה לבין עכוֹ, בירת המחוֹז, המרוּחקת כעשרה מילין. אמנם, הדרך שעליה נוֹסעוֹת מרכבוֹת אלה אינה אלא מסלוּל חוֹלי על חוף־הים החלק, וטיבהּ משתנה לפי מצב הגאוּת והשפל, אך בארץ־ישראל קוֹדמוֹת המרכבוֹת לדרכים, ולמרבה־המזל מסייעים פניה הטופוגרפיים של הארץ בשימוּש בכרכרוֹת. לאוֹרכוֹ של רכס־הכרמל, המתמשך דרומה, משתרעת שפלת השרון, אשר על פניה אפשר לרכב ליפוֹ גם ללא דרך סלולה, שכן שטוּחה השפלה ואין בהּ מכשולים טבעיים. מן הצד האחר, אפשר לחצוֹת באותה קלוּת את עמק־יזרעאל, בוֹאכהּ ימהּ של טבריה (הכינרת), ואמנם לאחרונה נעשה ניסיון כזה, שהוֹכתר בהצלחה. כמוֹ־כן נסללה דרך לנצרת, המרוּחקת מחיפה כעשרים ושניים מילין. אמנם, סלילתהּ של הדרך הייתה כרוכה בהשקעה של אלף דולר, ששולמו על־ידי המתיישבים החדשים, אך בעיקר משתמשים בהּ התושבים הערבים, שלא תרמוּ אפילוּ אסימוֹן שחוּק לסלילתה. השפעת הדבר על נפש הערבים, הנוֹסעים עליה במרכבוֹתיהם וזוכרים כי גם המרכבוֹת וגם הדרכים באוּ להם בזכוּת המתיישבים שאליהם התייחסו בתחילה בחוֹסר אמוּן וּבאיבה – השפעה זוֹ היא בבחינת השקעה מוסרית העתידה לשאת פירוֹת בתחוּמים רבים.

לפני חמש־עשׂרה שנה לא הרהיב אדם עוֹז בנפשוֹ לצאת אל מחוּץ לשערי העיירה מערבהּ, לאחר רדת החשיכה, מחשש שיתנפלוּ עליו תוֹשביה הפרוּעים של אלטירה וישדדוּהוּ. אנשי הכפר המפוֹרסם לגנאי, שהיה מרוּחק מחיפה כשבעה מילין נהגו לצאת לפשיטוֹת של שוֹד, עד לפרבריה של חיפה. היום יכוֹל אדם לרכב ולהַלך בבִטחה אל כל אשר ירצה ובכל שעה משעות היממה. רוב המתיישבים הגרמנים למדו לדבר ערבית, ויש גם ערבים רבים היודעים לברכך ב“גוט־מורגן” או ב“גוט־אבנד”, אף־על־פי שספק הוא אם ידיעוֹתיהם מגיעות ליותר מכך. אך מכבדים הם ומחבבים את המתיישבים, ושטחי אדמה רבים מעוּבדים במשוּתף על־ידי גרמנים וערבים, והם רואים ברכה, סיפוֹק ואחוה במעשיהם. משזוֹכרים אנו כי הנזירים הכרמליים החזיקוּ בהר הכרמל כשבע־מאות שנה, ומשמעמידים אנו את רישוּמם על האוּכלוּסייה המקוֹמית, לעוּמת הישגיהם של המתיישבים הגרמנים, שהוּשגוּ תוֹך פחוֹת מחמש־עשׂרה שנה, על־ידי מתן דוּגמה מעשׂית פשוּטה, הרי לפנינוּ עדוּת מרשימה לעליונוּתוֹ של המעשׂה על ההטפה.

חיפה

Conder C.R.: Tent Work in Palestine, London 1880.

חיפה, 20 בינואר 1883.

במכתבי הקוֹדם סיפרתי על ראשיתן של מוֹשבוֹת הגרמנים בארץ־ישראל. מאחר שאיויתי לי למשכן־חורף את הגדוֹלה שבהן, היוֹשבת בצלו של הר־הכרמל, אני רואה צוֹרך להרחיב את הדיבוּר עליה.

לכל אורך־חוֹפהּ של ארץ־ישראל, מצוֹר בצפוֹן ועד בוֹאכה עזה בדרוֹם, יש רק מקוֹם אחד שבוֹ בוֹלט הים פנימה אל תוֹך הארץ. במקום זה נכנס החוֹף אל תוֹך הארץ בקשת, שראשהּ במבצר העתיק של ז’אן ד’אקר (היא עכוֹ) ורגליה בצוּק המזדקר אל תוך הים, אשר על מרוֹמיו ניצב מנזר הכרמליים. המפרץ, שנוֹצר מחדירה זוֹ של הים, אוֹרכוֹ, מעכוֹ עד לכרמל, כתשעה מילין, ורוֹחבוֹ כארבעה מילין. לכל אוֹרכוֹ משתרע חוף חלק, שקרקעוֹ נוּקשה. בקצהוּ הדרוֹם־מזרחי, בקטע המוגן ביותר, משׂתרעת חיפה, עיירה מודרנית הדחוּקה בין המצוֹק המתנוֹסס עליה, וּבוֹ חוּרבוֹת של מבצר עתיק, לבין שפת־הים.

חיפה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

תחילת ייסוּדהּ של העיר מקוֹרה במעשה של שרירוּת, שעשׂה פחה תוּרכי אחד. לפני כמאה שנה עמד והכריז עצמו בלתי־תלוּי בממשלה המרכזית שבתוּרכיה, וקבע את מרכז שלטוֹנוֹ בעיר עכוֹ. תוֹשביה של חיפה העתיקה התגוֹררוּ אז בסמוך לעיר עכוֹ, ומאחר שמרדוּ בו עמד והענישם קשוֹת.הוּא הרס את בתיהם עד היסוד והגלה את כוּלם אל קצהוּ הדרוֹמי של המפרץ. שם, לרגלי הצוק אשר עליו הקים מבצר, הוֹשיב את המוֹרדים, בנה סביבם חוֹמה ואסר אוֹתם בתחוּמהּ. לאחר שמת פחה זה, הוּבס יוֹרשוֹ, וחיל־המצב שלוֹ סוּלק מתוֹך המבצר, ואילוּ החוֹמה החלה מתמוֹטטת ומתפוֹררת. תוֹשבי העיירה, אשר שוּחררוּ משעבוּדם, כבר היוּ מוּרגלים לביתם החדש והחלוּ מעבדים את האדמוֹת שבסביבה, ואף הגיעו לעוֹשר ולרוָחה. בוּסתניהם התפשטוּ מזרחה עד אל העמק הפוֹרה, אשר בו מתפתל נחל הקישוֹן וטוֹרח לפרוץ לוֹ דרך אל הים, אלא שהוּא מצליח בכך רק בעוֹנוֹת מסוּימוֹת של השנה, בעטיין של גבעוֹת־החוֹל העצוּמוֹת, החוֹסמוֹת את פתחוֹ. לפיכך הולכים מימיו ונקוים באגמים קטנים, מוּקפים חוּרשוֹת־תמרים ציוּריוֹת, מרהיבוֹת־עין. מאחורי עמק זה מתרוֹמם והוֹלך רכס־הרים עטוּף חוּרשוֹת, שדרכו עוֹברת הדרך המוֹבילה לנצרת.

אף־על־פי שחיפה היא עיירה מודרנית יחסית, יש בהּ כמה וכמה שרידים של עתיקוֹת; קטעי חוֹמוֹת של מבצר צלבני עתיק, שתי מערוֹת, שניכר בהן כי שימשו למגוּרים, ושרידים מטים לנפוֹל של קשת־אבן, שעמדה, כפי־הנראה, עוֹד בתקוּפה שלפני הצלבנים. לפני בוֹאם של המתיישבים הגרמנים של אגוּדת ההיכל היוּ בחיפה רק דרכי־עפר מרוּפשוֹת, כמוֹ ברוֹב כפרי הערבים. כיוֹם, כל רחובותיה סלוּלים או מרוצפים. הבתים, העשויים כוּלם אבן לבנה, משוים לה חזוּת של ניקיון ויישוּב־הדעת, ובּהם מתגוֹררת אוּכלוּסייה תוססת וּפעלתנית, בת כששת־אלפים נפש.

למרגלוֹת משוּכוֹת הצבר הגבוֹהוֹת, שלמבוֹאוֹת המזרחיים של העיירה, אפשר תמיד למצוֹא גמלים למאוֹת, הרוֹבצים בין ערמוֹת של שקי־תבואה. לידם משוֹטטים הגַמלים הערבים, פרוּעי־המראה, שנהגוּ את בהמותיהם, הטעוּנוֹת שׂקי־תבואה, מן החוֹרן שבעבר־הירדן, שכן הוֹלכת חיפה והוֹפכת אחד הנמלים הגדוֹלים לייצוּא תבוּאוֹת שבכל האזור, ובדרך־כלל אפשר לראוֹת שתיים או שלוש ספינות־קיטור עוֹגנוֹת בנמלהּ וטוֹענוֹת משׂאוֹת.

משיוֹצאים אנוּ מהעיר הערבית, דרך השער המערבי, ורוכבים כמרחק מיל אחד במקביל לחוֹף־הים, בינוֹת למשוּכוֹת הצבר, מוֹצאים אנוּ עצמנוּ לפתע כאילו הוֹעברנוּ במטה־קסמים אל תוֹך מרכזהּ של אירוֹפה. רחוֹבהּ הראשי של המוֹשבה החדשה מזנק בקו ישר מן החוף, לאורך חצי מיל, ומטפס במדרון של כמאה רגל, עד למרגלוֹתיו המסוּלעוֹת של הכרמל. משני עברי הרחוֹב יש משעולים, העוֹברים בין שתי שוּרוֹת של עצים מצלים, ומאחוריהם שוּרה של בתי־אבן לבנים, בני קומה אחת או שתיים. רוּבם בעלי גגוֹת־רעפים אדוּמים, וכוּלם כאחד מוּקפים גינה, וּלכוּלם כתובות בגרמנית חרוּתוֹת מעל דלת הכניסה. יש עוֹד רחוֹב אחד יותר קטן, המתמשך במקביל לרחוֹב הראשי. בכל המוֹשבה יש כשישים בתים וכשלוֹש־מאות תוֹשבים. סגני הקוֹנסוּלים של אנגליה, אמריקה וגרמניה, כוּלם מבני המוֹשבה הם. יש במוֹשבה רוֹפא אחד, אדריכל אחד וּמהנדס אחד, וגם מלוֹן מצוין, בית־ספר ואוּלם אחד לכנסים. ממשלת גרמניה נושאת בשני־שלישים של ההוֹצאוֹת הכרוּכוֹת בהחזקת בית־הספר, ואילוּ המתיישבים תוֹרמים את השליש האחר. אחדים מן המתיישבים פתחוּ עסקים, והם בעלי חנוּיוֹת בחיפה. יש גם חנוּת נאה במוֹשבה, שאפשר למצוא בהּ כמעט כל מרכוֹלת הדרוּשה לאדם. יש במוֹשבה טחנת־רוּח אחת, וטחנת־קיטוֹר נמצאת כעת בעיצוּמהּ של בנייה. יש בית־חרוֹשת לסבוֹן משמן־זית, המייצא את תוצרתו לארצות־הברית בכמוּיוֹת גדוֹלוֹת והוֹלכוֹת, שיסתכמוּ השנה בחמישים־אלף פאונד. אלה מן הקוראים המבקשים לרחוץ ידיהם בסבוֹן, שמוֹצאוֹ בארץ־הקודש וה עשׂוּי שמן מעצי הזית של הר־הכרמל, יוּכלוּ לקנוֹתוֹ אצל פ' ניקולס, ברחוֹב וילים מספר 62, בניו־יורק. כמו־כן יש גם בית־מלאכה לייצוּר חפצי־נוי מעץ־הזית.

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

סמוּך לקצהוּ העליון של הרחוֹב מתנשא הכרמל לפתע, במדרון תלוּל, ההוֹלך ונמשך עד פסגתו. על מדרוֹן זרוּע־סלעים זה הוּקמוּ מרפסוֹת רבוֹת, ששטחן הכוֹלל מגיע לכדי מאה אקרים וכוּלוֹ משמש לגידול הגפן. לרוע־המזל, לא עלוּ יפה זני הגפן שהוּבאוּ מגרמניה, והם נפגעו קשוֹת על־ידי הקימחון. לפיכך כתבתי לארצות־הברית וביקשתי שישלחו הנה אחדים מהזנים האמריקניים, שהם יוֹתר חסוֹנים. לאוֹרך שיפוֹּלי המדרוֹן משתרעוֹת חוּרשוֹת צפוּפוֹת של עצי־זית. משיפוֹּלי ההר המטוֹרש מתפתלת ועוֹלה דרך העפר אל המנזר, המרוּחק כמיל־וחצי מן המוֹשבה וּמתנוֹסס בגוֹבה של חמש־מאות רגל מעל פני־הים.

המראוֹת, הנשקפים אלי מבית מגוּרי, משמשים לי מקוֹר בלתי־נדלה להנאה ושׂמחה. בהשקיפי מזרחה רוֹאה אני את העיר הערבית, על נמלהּ ועל חוּרשוֹת התמרים שלה, ומאחוֹריה את עמק הקישוֹן, שמאחוֹריו מתנשׂא הרכס המיוֹער, המפריד בינו לבין עמק־יזרעאל. כלפי צפון־מזרח נח מבטי על מתארם הציוּרי של הרי צפון ארץ־ישׂראל, כשפסגתוֹ המעוּגלת של ג’בל ג’רמק¹, המתנשׂא לגובה של ארבעת־אלפים רגל, מתנשׂאת מתוֹכם, וּפסגתוֹ עטורת שלג של החרמון מתנשאת ברקע, לגוֹבה של תשעת־אלפים רגל. מעט יוֹתר צפוֹנהּ, מעבר למימיו הכחוּלים של המפרץ, מבצבצים חוֹמוֹתיה וּצריחי מסגדיה הלבנים של עכוֹ, כשמאחוֹריהם מתמשך קו החוֹף, המסתיים בצוּק הלבן והמזדקר, המכוּנה בשם “סוּלמה של צוֹר”. בהביטנוּ מערבהּ צוֹפים אנוּ על פני השפלה, שרוחבה כמיל אחד, וּבהּ משׂתרעים שׂדוֹתיה של המוֹשבה וּמאחוֹריהם הים. וּמשם עוֹד פנייה קלה מערבה, ועינינוּ נתקלוֹת בצוּק־הכרמל וּבמנזר שעליו. מאחוֹרי גבנוּ, במערב, מתנשא ההר במדרוֹן תלוּל, ובתקוּפה זו של השנה הוּא מטיל צלוֹ עלינוּ כבר בשעה שלוֹש אחר־הצהריים. אך אפילו ביום ראש־השנה אין בלבנוּ טינה על השמש, שהסתירה פניה מאתנוּ בשעה כה מוּקדמת, שכן ברגעים אלה, שאני כוֹתב דברים אלה, מצביע מד־החום על 66 מעלות (פרנהייט) בצל. אך לא אופיוֹ של הנוֹף הוא המשַוה למקוֹם יוֹפי כזה, אלא אוֹתם חילוּפין נפלאים של אור וָצל, ואוֹתה אוירה מוּפלאה המיוּחדת לאקלים המקוֹמי. באלה טמוּן קסמוֹ המיוּחד של המקום. על פני השפלה שממערב למוֹשבה, שפלה המתוּחמת משני צדדים על־ידי הים, מצד שלישי על־ידי ההר, ומצד רביעי על־ידי המוֹשבה – מצוּיים שרידים של העיר חיפה הקדמוֹנית, הנזכרת בתלמוּד, אך לא בתנ"ך. זו העיר, אשר בשנת 1100 שם עליה מצוֹר טנקרד הצלבן וּכבשהּ בסערה. חוּרבוֹתיה של חוֹמת־הים האיתנה וּשׂרידים רבים אחרים מצוּיים שם, ומתוֹכם כבר חפרתי והוֹצאתי שברים של זכוּכית וחרס. מאחוֹרי אלה נמצאים עיי־המפולת של מבצר עתיק, הרוס לחלוטין, ופה ושם מזדקרים שברי אבן גיר, שניכרים עליהם אותוֹתיה של מלאכת אנוֹש.

בכל אשר נלך ברחבי ארץ־ישׂראל ניתקל בשׂרידים ובעדויות מעֲבָרָה הרחוֹק. שפלה זוֹ, המניבה כיוֹם רוֹב שפע, בזכוּת חריצוּתם של המתיישבים הגרמנים, אינה שונה מבחינה זוֹ מכל אזורי הארץ. עוֹד בתקוּפת הרוֹמאים עמדה כאן העיר סיקמינום (שקמונה), ובחגוי הסלעים, אשר כיום מתנפצים עליהם גלי הים, מוצאים אנוּ שׂרידים של מה שהיוּ פעם מרחצאותיה של העיר הרוֹמאית. בתלי העפר מוצאים אנוּ סימנים של בוֹרוֹת־מים ובסלעים מוֹצאים אנוּ קברים חצוּבים. רק לפני ימים אחדים, כשחפרתי באדמת גני לצוֹרך פרוזאי ביותר של שתילת כרוּב, גיליתי שבר של אבן־חן מלוּטשת, שהייתה קבוּעה, כנראה, במרצפת פסיפס של אחת מחוילות הרוֹמאים.

כך הוֹלך ונמשך התהליך התמידי של התפוררוּת ושיקוּם, ואין האדם חדל ממאמציו להקים בניין חדש על חוּרבוֹתיו של הישן. הבה נקוה, כי שישים־שבעים הבתים המוּצקים של המוֹשבה החדשה אינם אלא ביטוּיוֹ החיצוֹני והגלוּי־לעין של המפעל הרוּחני, אשר למען הקמתו באוּ אנשים אלה לארץ־ישראל, וכי על הריה של כנסייה מתמוֹטטת ייבנה היכל־קוֹדש, ראוּי לעבודת האלוהים לעתיד לבוא.

חיפה, 7 בפברואר.

רצה הגוֹרל, שימי־ילדוּתי יעברו עלי בבית כפרי בסקוטלנד, אשר מחציתוֹ הייתה בת מאוֹת שנים. היוּ בוֹ קירות־אבן, שעוֹביים ארבע עד שש רגליים, ומדרגות־אבן לוּלייניוֹת, שהוֹליכוּ אל מגדל רב־מסתורין. אז הלכו שמוּעוֹת כי רוּחוֹת שוֹכנוֹת בוֹ, וכי מצוּי בוֹ חדר נסתר, בנוּי בתוך אחד הקירוֹת. היטב זוֹכר אני, כי היוּ בבית כתלים שהיוּ משמיעים קול חלוּל ועמוּם, משהייתי נוֹקש בהם במוֹט־ברזל. ברבוֹת־הימים נהגתי להשתמש במוֹט־ברזל זה כדי לנקוֹש בוֹ על־פני מקוֹמוֹת חשוּדים. מאז עברוּ שנים רבוֹת – רבוֹת יותר משרצוֹני לזכוֹר – אך עדיין מוֹצא אני דמיוֹן בין אוֹתהּ הרגשה של ציפייה והתלהבוּת של ימי־ילדותי לבין ההרגשה המפעמת בי, שעה שאני משוטט יחידי בנקיקיו האפלים של הכרמל, בחיפוֹשי אחרי מערוֹת.

באחדים מהכתבים הקדמוֹנים של היהודים נקרא ההר בשם “הר אלף המערות”, ועוד משחר־ימי־האנוֹשוּת התגוררו בוֹ מתבודדים וּנזירים קנאים לדתם. מלבד כל המסוּפר עליו בתנ"ך, יש בידינו עדוּיוֹת היסטוֹריוֹת רבוֹת לגבי קדוּשתוֹ של ההר. לדברי מקוֹרוֹת פרסיים קדמוֹנים, בערוּ מדוּרוֹת אש־קודש על פסגת קצהוּ המערבי של ההר. סוּאֵטוֹניוּס סיפר על האוּרים־והתוּמים של אלוהי הכרמל ואלכסנדר הגדול חזר והעלה שמוּעה זו. לדברי פליניוס, הייתה העיר הסוריתאֶקְבָטָנָה יושבת על הר זה.

חיפה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

פיטגורס בשעתו פרש הנה והתגוֹרר כאן זמן־מה, בעבוּר המוֹניטין שיצאוּ להם כמקוֹם של קדוּשה יתרה. אך לעוּמתם אומר סְטְרָבּוֹן, כי המערוֹת שבהר שימשוּ מקלט לשוֹדדי־ים. אין ספק, כי אכן שימשו המערוֹת מקלט לפוֹשעים, כשם ששימשוּ מקוֹם התבוֹדדוּת לצדיקים וישרי־דרך. יש גם מערות ששימשו מקוֹמוֹת־קבורה, ויש מערות ששימשו מִזקפים של חיילי הצלבנים. כיום משתמשים בהן כמכלאות לעדרי צאן ובקר, ולפעמים גם כמחסנים של יבולים.

מכל־מקום, המערות המשמשות לצרכים אלה הן מעטוֹת. אני סבור, כי רוב המערוֹת אינן ידוּעות, אפילו לבני המקום, ולעוּמת־זאת יש מערוֹת שהם מייחסים להן אופי מסתוֹרי, וכפי־ הנראה גם מגזימים מאוֹד בתיאור גוֹדלן. אני מקוה לבקר בקרוב באחדות מהמערוֹת הללו. לדברי יוֹשבי המקום, יש גם מערות אשר רגל אנוֹש לא יכלה להגיע אליהן, ויש מערות שמצוּיות בהן כתובות שוֹנוֹת, חקוּקוֹת בסלע. אך אין לך דבר פחוֹת ודאי אוֹ מניח את הדעת מאשר סיפוֹּריהם של תושבי המקום בעניינים הטעוּנים מידע מדוּיק ומפוֹרט. ניסיתי לצאת לחקירוֹתי בסיוע מורי־דרך וללא סיוּע מוֹרי־דרך, והצלחתי כמעט באוֹתה מידה גם כך וגם כך.

באחד הימים יצאתי עם ידיד מידידי, שהכיר היטב את הדרכים בסביבה, והוא הוֹבילני דרך ארוּכה, עד שהגענוּ אל אחד העמקים בהר. השפלנוּ רדת אל תוך ערוּץ, וּלאחר שעשינוּ דרכנו בינוֹת לצוּקים תלוּלים, הגענו אל מקום שהיוּ בוֹ שתיים־שלוֹש מערוֹת קטנוֹת. נכנסתי לכל אחת מהן ובדקתי אוֹתן היטב. הגדוֹלה שבהן לא עלוּ מידוֹתיה על שתים־עשרה או ארבע־עשרה רגל רבוע ולא נמצאו בהּ סימנים שיעידו כי שימשה מקום־מגורים. סלע ענק, שנעקר מתוך צלע ההר, ובו חלל גדוֹל, נחשב כה מכובד בעיני בני־המקום, עד שהעניקו לו שם משלוֹ. מאחוֹרי סלע זה

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

התחלנו מעפילים כמעט בקו ישר על צלע ההר, שהייתה מכוסה בצפיפוֹּת שיחים של קורנית ריחנית, מרוה, אזוֹבית וקטלב, ואז מצאנוּ עצמנו עוֹמדים לרגלי שבע מרפסות מתוּחמות היטב, אשר הקיפוֹ כליל את כיפת ההר העגוֹל, שבראשוֹ ניצבו שרידי קירוֹת הרוּסים של מבצר עתיק־יומין. מרפסות אלה היוּ כפי־הנראה חלק מביצוֹּריו של מבצר זה. על אחת מהן ניצבה סוכתו של רועה, ולידה, בינוֹת לשׂיחים, מצאנוּ פתחה של מערה, שאורכה כשלוֹשים ירד, גוֹבההּ כארבע רגליים ורוֹחבה כעשרים עד שלוֹשים רגל. במערה זו נהג הרוֹעה להלין את עדר העזים ארוכות־האוזניים שלו.

טיפסתי ועליתי אל ההריסוֹת ומצאתי כי אכן היוּ אלה עיי־מפולת של מבצר, שהיקפו כשישים ירד לאוֹרך וארבעים ירד לרוֹחב. באחת מפינוֹתיו הוּקמה, בתקוּפה מאוּחרת יותר, כנסייה, אשר, קשתוֹתיה נשתמרוּ במצב מניח את הדעת. חוּרבה זו כוּנתה בשם רוּשְׁמִיֶה, וּלפי ידיעוֹת מוסמכות שהגיעוּ אלי, שימש המקוֹם את צלאח אלדין כדי לצפוֹת ממנוּ על התקדמוּת המצוֹר שלו על עכוֹ, שאוֹתוֹ זמן הייתה כבוּשה בידי הצלבנים. לפני תקופת הצלבנים ולפני ייסוּד מסדר הנזירים הכרמליים היה ההר מיוּשב על־ידי מתבודדים־סתגפנים, אשר אחדים מהם טענוּ כי הם יוֹרשיהם של אליהוּ ואלישע. סוּפר לי, כי אחד המתבוֹדדים הללו התגורר במערה ברושמיה, שבה נמצאו כתובות שוֹנוֹת חרוּתוֹת בסלע. זו הייתה המערה אשר חיפשתי במיוּחד. אך אף־על־פי שסיירתי באזוֹר זה שלוֹש פעמים, מהן פעמיים בחברת מוֹרי־דרך, ובדקתי שבע אוֹ שמוֹנה מערוֹת, לא מצאתי בהן אף אחת שתיראה בעלת חשיבוּת ועניין ככל אשר סוּפר לפי המסוֹרת ממקוֹם עוֹמדי בין ההריסות נתגלה נוֹף מרהיב־עין של רחבי מפרץ עכוֹ, כשהעיר עצמה מבצבצת בירכתי צפוֹנוֹ ושפלת הקישוֹן בקדמתוֹ. כן נראתה בבהירוּת אותה באר מפוֹרסמת, אשר עליה התמוֹדדוּ ולחמוּ צלאח אלדין והמלך ריצ’רד לב־הארי. ביקרתי אצל באר נודעת זו וראיתי את מבנה האבן ואת הברכה החרבה, אשר בטבוּרהּ צוֹמח כיום עץ־תאנה פורח. אותו זמן נחרבה חיפה כליל, לאחר שהוּטל עליה מצוֹר. לפיכך נאלץ צבא הצלבנים להתגורר באוהלים, וכאן לקה בעל לב הארי בקדחת קשה, שבעטיה נפוֹצוּ שמוּעוֹת כי מת ובעטיה גם נאלץ להשתהוֹת בחיפה כארבעה שבועות, עד אשר שב לאיתנו. שפלה זוֹ היא מקוֹר לתפוּצת מחלות גם היום, כפי שהייתה אז, וחורשות הדקלים, המפארות אותה היום, כפי‏־הנראה עמדוּ בהּ גם אז, שכן נזכרוֹת הן בכתוּבים משנת 1230, שנה שהמלך אמלריך השני מת שם מזלילה יתרה של דגי־ים.

נחזור אפוא לרוּשמִיֶה. פסגת ההר, לכל אוֹרכהּ, משוּפעת שרידים עתיקי־יוֹמין הרבה יותר מן ההריסוֹת של תקוּפת הצלבנים. בכל אשר תלך תיתקל ביסודוֹת אבן של מה שהיוּ, כנראה, בניינים גדוֹלים למדי. יש גם שפע של מדרגוֹת חצוּבוֹת בסלע, גוּמחוֹת ושקעים מרוּבעים, אשר מתוֹכם נחצבו אבנים לבניין, שפע של חוֹרים עגוּלים שנקדחו בסלע, חריצים וחפִרות. על גבי רמה, המרוּחקת כמאה ירד מערבית ממקוֹם עוֹמדי, הייתה שוּרה של קשתוֹת־אבן שנשמרוּ היטב. בדקתי ומצאתי כי גוֹבההּ של רושמיה הוא כשבע־מאות רגל מעל פני־הים. בעמק שמאחוֹריה, כמאה רגל מתחתיה, עוֹמדים כתריסר עצי־זית עתיקי־יומין לאין־ערוך, וּלידם באר הנוֹדעת בשם בארוֹ של אלישע. אין עוֹמקהּ גדוֹל משתים‏־עשׂרה רגל, וּמשירדתי לתוֹכה מצאתי כי למעשה אין שם מעיין אלא מין נחל תת־קרקעי, הנובע מתוך מערה צדדית, נשפך אל מקוה דמוּי שוקת בסלע ומשם חוזר ונעלם במעמקי האדמה. תחת אשר אחזוֹר מרושמיה בדרך שבאתי שם, החלטתי ללכת אל ראש העמק, אשר בוֹ נמצאת הבאר. על מדרוֹנוֹתיהם של שני ההרים, שלצדי העמק מצאתי מרפסוֹת ויסוֹדוֹת של בנייני־אבן שוֹנים. אכן, בכל אשר תשוֹטט בהר־הכרמל תיתקל בשרידים מוּחשיים של דברי ימיו העתיקים. מאחר שאוֹרכוֹ של ההר שלוֹשה־עשר מילין ורוֹחבוֹ בדרום מגיע לכדי תשעה מילין, ואין בוֹ גבע או גיא שלא היוּ מיוּשבים ביוֹם מן הימים הוּא משמש כר נרחב לחקירה ולסיוּר.

השארתי את רושמיה מאחוֹרי ויצאתי, ללא מדריך, בחזרה לביתי, בדרך לא־דרך. עשיתי דרכי בינוֹת לשיחים קוֹצניים. פעמים רוֹכב על סוּסי ופעמים מוֹליך אוֹתוֹ לפני. גם בתקוּפה זוֹ של השנה היוּ מוֹרדוֹת ההרים מכוּסים פרחים בשלל צבעים, כגון: כלניות סמוּקוֹת ורקפוֹת ענוּגוֹת, ורוּדוֹת או לבנוֹת, ובאויר עמד ניחוֹח נפלא אשר בא באפי, שעה שחתרתי בדי־עמל בתוך הצמחייה הסבוכה. לפתע נתקלתי ביסוֹדוֹתיו של קיר, שנתמשך לאוֹרך כמאה ירד ושרוֹחבוֹ היה לפחוֹת ארבע רגליים. לידו גיליתי, חבוּי בין השיחים, גוּש־אבן עגוֹל, שקוֹטרוֹ וגוֹבהוֹ היוּ כחמש רגליים ובמרכזוֹ קדח עגול. הוא נראה כשבר של עמוד ענק, אשר דוּגמתוֹ נמצאו לרוֹב במקדשים שבמצרים העליונה. אך הוא ניצב בוֹדד בסביבה, ואני לא ידעתי לשער לאיזה מין מבנה הוּא שייך, ייתכן כי היה זה מין מזבח להקרבת קרבנוֹת. כעבוֹר שעה קלה מצאתי עצמי מהַלך על פני רמה גבוֹהה ושטוּחה, שאדמתה פוֹרייה להפליא וּנקייה משברי־אבן. רמה זוֹ השתרעה על־פני שטח של מאוֹת אקרים. בעבר היה כל ההר מכוּסה חוּרשוֹת עצים למכביר, עוד מקדמת־דנא. אולם בשנים האחרוֹנוֹת גדלה עד־מאוֹד הדרישה לפחמים, ולפיכך עקרוּ התושבים את רוֹב העצים וההר הפך קרח כמעט, אף־על־פי שהשלטונוֹת פרסמוּ צוים חמוּרים האוֹסרים גדיעת עצים. אך השחתת החוּרשוֹת לא פסקה בעטיהּ של שיטת הבקשיש ובגלל פריחת המסחר בפחמים, אשר יוצאו דרך חיפה בשנה שעברה, בכמוּיות גדוֹלוֹת הרבה מאלה שיוּצאו בשנים קוֹדמוֹת. בעזרת המצפן שבידי הקפדתי להתקדם כל העת כלפי מערב, ולאחר זמן־מה הגעתי אל שביל שהוליכני ישירוֹת אל המוֹשבה הגרמנית.

חיפה, 12 בפברואר.

כשהקדשתי זמן די־הצוֹרך לבדיקה יסוֹדית של מוֹרדוֹתיו הסלעיים של צוּק־הכרמל, בסביבת המנזר הנוֹדע, גיליתי הרבה מקוֹמוֹת מעניינים ביוֹתר. היה ביניהם מקוֹם אחד מיוּחד במינוֹ, שנעלם כנראה מעיניהם של אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. בריחוּק שני מילין וּמחצה מחיפה עוֹברת הדרך ליפוֹ, בין מרגלות צוּק־הכרמל לבין תל שגוֹבהוֹ כמאה רגל. תל זה שימש מרכזה של העיר הקדוּמה שִקמוֹנה, ואין ספק עמי שהוּא טוֹמן בחוּבוֹ שׂרידים מעניינים מאוֹד, שעדיין מקוה אני להקדיש זמן לחקירתם ביום מן הימים.

התל בוֹלט אל תוֹך הים, וּבשעת סערה מתנפצים הגלים אל הסלעים שלמרגלוֹתיו. על אחד הסלעים השטוּחים האלה מצאתי בריכת־מרחץ גדוֹלה ועגוּלה, שנחצבה בידי הרוֹמאים. היקפה כעשרים רגל, וממנה מתמשכת תעלה, שנחצבה בסלע, לצוֹרך זרימת מי־הים. מסביב לתל מפוּזרים שברים של עמוּדים, כוֹתרוֹת מגוּלפוֹת וּגוילי־שיש ממוֹרקים, אשר אחדים מן הקלים שבהם לקחתי עמי לביתי. אך יותר מכוֹל הלהיב את דמיוֹני ואת סקרנוּתי תוֹכנוֹ החבוּי של התל עצמו. מימינה של הדרך יש כמה וכמה מערות וּקברים חצובים בסלע, שבאחדים מהם מצוּיים שׂרידי ארוֹנוֹת־קבוּרה. על פני הסלעים החלקים ניכרים שׂרידיהן של מדרגוֹת עתיקוֹת־יוֹמין וחריצים חצוּבים לרוֹב, עדוּת לעבוֹדת ידוֹ של האדם בימי־קדם. לפני ימים אחרים, כשטיפסתי במדרוֹן התלוּל של צלע ההר, הגעתי לפתע אל משטח, שהיקפוֹ כעשרה אקרים והוא גבוה כמאתיים רגל מעל פני־הים. כוּלוֹ היה מכוּסה שׂרידים של חוֹרבוֹת עתיקוֹת. אין ספק עמי כי כאן עמד האזוֹר העליוֹן של שקמונה הקדוּמה, שהיה נשקף על נוֹפה הנהדר של שפלת החוֹף ועל העיר התחתית, זוֹ אשר עד־עתה סברוּ כי היא העיר כוּלהּ. עיר עלית זוֹ, שהשתבחה בצינת אוירהּ ובמיקוּמהּ, הייתה, כנראה, מקוֹם מוֹשבם של עשירי הקרת. מצאתי במקוֹם שברים רבים של עמוּדי שיש וכוֹתרוֹת מחוּטבוֹת, אשר בהן בלטוּ במיוּחד שתי אבני־רחיים עצוּמוֹת בגוֹדלן; האחת קוֹטרהּ כשמוֹנה רגליים ועוֹביהּ כשתי רגליים והאחרת קטנה ממנה, אך עוֹביה יותר משלוֹש רגליים. גם כאן היוּ קברים חצוּבים בסלע, לרבוֹת יסוֹדוֹת של חוֹמוֹת עתיקוֹת, מפליאוֹת בעוֹביין, וּבמקוֹמוֹת אחרים אף ניצבוּ קטעים של חוֹמה, שהגיעוּ לגוֹבה של חמש רגליים. אך המציאה המעניינת ביוֹתר שמצאתי הייתה פיסת־שיש משוּלשת ועליה חרוּתוֹת אוֹתיוֹת, כנראה בכתב סורי עתיק. אני יודע בוֹדאות כי אין זה כתב יוני, רוֹמי או עברי, אף־על־פי שבתחילה סבוּר הייתי כי האותיוֹת הן עבריוֹת. לרוֹע־המזל, היה זה שבר קטן מאבן גדוֹלה ולא נותרו בוֹ אלא סיפוֹת של מלים, כלומר: אותיות אחדות מתוֹך כתוֹבת שהכילה שוּרוֹת רבוֹת. כאן גיליתי גם בוֹר־מים גדוֹל בעל ארבעה פתחים עגוּלים, ומשירדתי לתוֹכוֹ מצאתי כי אוֹרכוֹ כשבעים רגל ותקרתוֹ נתמכת בארבעה עמוּדים, שנחצבוּ מתוֹך הסלע. קירוֹת הבוֹר, שהתנשאוּ לגוֹבה של עשׂריםּ רגל, היוּ מטויחים, ועל רצפתוֹ נערמה שכבה עבה של שברים ואבק, שבעטיו כמעט ונחנקתי.

כמהלך שעה דרוֹמה מכאן נמצא אתר רב־עניין, המכוּנה עמק הקדושים המעונים. אף־על־פי שאין מרבים לפקוֹד אוֹתוֹ, סבוּרני כי ראוי הוּא לעיון מיוּחד, לא רק בזכוּת התוֹפעוֹת הגיאוֹלוֹגיוֹת המוּפלאוֹת המייחדוֹת אוֹתוֹ ויופיוֹ של הנוֹף בסביבתוֹ, אלא בזכוּת הזיכרוֹנוֹת ההיסטוריים הקשוּרים בוֹ. בשלהי המאה השתים־עשרה נבחר האב בְּרוֹקָר כמשנה להגמוֹן של מסדר “הבתוּלה הברוּכה מרים מהר הכרמל”. בית קוֹדשוֹ של מסדר זה הוּקם עוֹד לפני־כן בכרמל, אך חברי המסדר התגוֹררוּ במקוֹמוֹת שוֹנים בגיאיוֹת הסמוּכים ולא היוּ מתקבצים למקוֹם אחד אלא לצוֹרכי תפילה. האב ברוקר הגה רעיוֹן שתכליתו לרכז את צאן מרעיתו במנזר אחד ולהטיל עליהם משמעת של חוקים וסדרי חיים.

בגיא זה, אשר זכה אחרי־כן לשם עמק הקדוֹשים המעוּנים, הקים האב ברוקר את המנזר הזה. כפי הנראה, משכו את לבו יופיוֹ של המקוֹם ושפע המעיינוֹת שפיכּוּ בוֹ. אחד המעיינוֹת נקרא על שם אליהוּ הנביא. המסוֹרת מספרת, כי תושבי המקוֹם התאוֹננוּ לפני אליהו בשעתו, על כי אין להם מים די־צוֹרכם, ואז שלח ידו אל אחד הסלעים, נגע בוֹ והגיר ממנו זרם מים, הקולח עד עצם היום הזה. מימיו בוֹקעים מתחת לסלע וזורמים בתוֹך תעלה קטנה, שנחצבה בוֹ, ולאחר ירדים אחדים הם נקוים בבריכה קטנה, כרוּיה בסלע, וּממנהּ הם גולשים אל תוֹך נקיק ארוֹך ובסוֹפוֹ־של־דבר מתפזרים ומשקים שוּרת בּוּסתנים קטנים של עצי תאנה, הדר ורימוֹן. בּוּסתנים אלה לחוּצים אל מרגלות ההרים המסוּלעים ומעוּבדים בידי שתיים־שלוֹש משפחוֹת דלות, המתגוררות במערות שבסביבה.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London, Vol. 2 (1883).

לאחר שעברנו על פני המעיין הזה, מן הראוי לרדת מן הסוּס, שכן שׂוּמה עלינוּ ללכת על־פני סלע חלק בשביל הצר, המוֹביל אל הריסותיו של המנזר העתיק. בין ההריסוֹת מתנשׂאת חוֹמה עצוּמה, המשתרעת לרוחבו של הנקיק כוּלוֹ, ולעוֹמד מתחתיה דוֹמה היא לסכר ענק, אשר הסתיר, אל־נכוֹן, את המנזר מעיני הבריוֹת, כל־עוד הסתכלוּ בוֹ מלמטה. לעומת־זאת היה, כפי־הנראה, גלוּי לעין היטב מן ההרים שמעליו. לכל אוֹרך הדרך הייתי הוֹלך וּמתפעל משפע המאוּבנים אשר נקרוּ על דרכי. לצדי השביל, אשר נכבש על־ידי מדרך־רגליהם של בני דורות רבים, הופיעו שכבוֹת שכבוֹת של זמוֹרוֹת, ענפים ושׂיחים מאוּבנים משחר־הימים. צבעם היה לבן, מלבד מקוֹמוֹת אחדים, שהיוּ שחוֹרים ומפוּיחים. אך לרוֹב נשארה צוֹּרת הענפים שלימה להפליא, לרבוֹת הזמוֹרוֹת והעלוָה. לאחר שעברנוּ מתחת למסעדוֹ הבוֹלט של הקיר העצוּם, הגענו לפתע אל מרפסת פתוּחה, שהיוּ בהּ גפנים ועצי־פרי בצדהּ האחד, וּפתח של מערה גדוֹלה בצדה האחר. כל המבקש להיכנס למערה, לאחר שהשלים עם העוּבדה כי יתכסה פרעוֹשים למכביר – שכן כל מקוֹם שישבה בוֹ משפחה ערבית, משוּפע באלה – ימצא עצמו באוּלם רחב־ידיים, נתמך בעמוּדים מן הסלע, אשר לאוֹרך כל קירוֹתיו חצוּבים בסלע אבוּסים לסוּסים. ספרנו ארבעה־עשר אבוּסים, ומכך יכול הקוֹרא ללמוֹד על גוֹדלהּ של המערה. כפי הנראה, שימשה מערה זוֹ כמוצב קדומני של כוֹח־פרשים בימי הצלבנים. בהיוֹתה ממוּקמת במקוֹם מצוּין וסמוּך למדי אל שפלת השרוֹן, הרי שימשה נקוּדת־זינוּק מעוּלה להסתערות על אויב במפתיע. ירדנו מן המערה והלכנוּ לאוֹרכהּ של תעלת־מים חצוּבה בסלע, שנסתיימה באחד החדרים הקטנים של המנזר, שלא נהרס כליל. מאחוֹרי חדר זה מתנשׂא ההר כצוּק־סלע מאוּנך ובוֹ גוּמחוֹת ושקעיִם, אשר שימשוּ כנראה תאי־התבוֹדדוּת לנזירים. אין ספק, כי הצל הנעים של עצי־הפרי, יוֹפיוֹ של הנוֹף, מציאותם של המים ומשב הרוּח הקריר, הקלוּ במקצת את סבלוֹת חיי הפרישוּת והסיגוּף שקיבלו על עצמם.

אולם הגיע יוֹם אשר בוֹ הוּשׂם קץ נמהר לבדידוּתם השׁלֵוה. בשנת 1238 פשטו עליהם לפתע צבאות המוּסלמים, שחטוּ את כוּלם ולא הוֹתירוּ אף אחד שיספר את הסיפור הנוֹרא. מסתבר שאין עדוּיוֹת בכתב על המספר האמיתי של קוֹרבנוֹת אוֹתהּ התקפה, אך אין ספק כי היוּ הם רבים מאוֹד, משוּם שמנזר זה של סט. ברוקר הפך אז מקלט וּמחסה לנזירים מכל קצוֹת ארץ־ישׂראל, אשר נמלטוּ אליו מחמת נגישׂתם ואכזריוּתם של הערבים. הפוֹשטים המוּסלמים לא הסתפקוּ בהריגתם, אלא גררוּ את גוּפותיהם אל מעיין אליהוּ והשליכוּם אל תוֹך הבריכה המרוּבעת אשר תיארתי לעיל. לדבריו של נוֹצרי אדוּק, שסיפר את קוֹרוֹת המאורע העצוּב הזה, אסף המעיין את מימיו ונסתתם, וכשבאוּ נוֹצרים מעכוֹ, אשר הגיע לאוֹזנם שמע הטבח הנוֹרא, כדי לקבוֹר את בני־דתם, מצאוּהוּ יבש לחלוּטין. לאחר שהשלימו את מלאכתם העגוּמה, עמדו בתפילה וּביקשו שישוּבוּ המים לנבוֹע כמקוֹדם, ואמנם כן היה. רק סיימוּ תפילתם, חזר המעיין והגיר מימיו, ולא חדל עד עצם היוֹם הזה.

לאחר המאוֹרע העצוּב הזה גוֹרשוּ למעשה כל אנשי מסדר הכרמליים מארץ־ישׂראל. מנזרם, המנזר על שם סט. ברוקר, שהתקיים זמן קצר יחסית, הלך והתמוֹטט עד שנחרב כליל. יוֹתר מארבע מאות שנה עברו עד אשר שב המסדר ונאחז עוד הפעם בכרמל ובנה מנזר בקצה ההר הפונה אל הים. באותם ימים שכבש נפוליון את האזוֹר, שימש המנזר כבית־חולים לחיילים הצרפתיים שלו. בגלל נסיגתוֹ החפוּזה מארץ־ישׂראל נהרס המנזר, וכל הפצועים ששכבוּ בוֹ נרצחוּ בדם קר. לזכרם הוּקם גל־עד בגן הסמוּך למנזר של היוֹם. אך אין ספק, כי גם ציוּריוֹתוֹ וגם ערכו ההיסטורי של המנזר ההרוּס של סט. ברוקר, שאינוֹ זוֹכה לתשוּמת־לבם של תיירים ועוֹלי־רגל, מעניינים הרבה יוֹתר מהמנזר החדש, בן חמישים השנים, הניצב כיוֹם בריחוּק שני מילין מן האתר העתיק.

על פסגתוֹ של ההר המתנשׂא מעל חוֹּרבוֹתיו של מנזר סט. ברוקר, מצוּי שטח מישורי, המכוּנה בשם גנוֹ של אליהוּ, אוֹ שׂדה האבטיחים. בשטח זה מצוּיוֹת בשפע אבנים עגוּלוֹת, הדוֹמוֹת מאוֹד לפירוֹת מאוּבנים. מששוֹברים אבן כזוֹ מתגלה בתוכהּ מין מרקם ציוּרי, ששימש מקוֹר לאגדה המהלכת על אליהוּ הנביא. יוֹם אחד נקלע אליהוּ לאחד הבוּסתנים במקוֹם זה וביקש מבעליו שייתן לו מעט פרי. האיש, שלא רצה למלא את בקשתוֹ, טען כי אין אלה פירוֹת אלא אבנים. הנביא נתמלא זעם ואמר “אם כן, יהיה כל פריך אבן עד עולם”, וכן הדבר עד היוֹם הזה. מצאתי כמה וכמה אבנים הדוֹמוֹת כל כך לאבטיחים, עד כי הבינוֹתי היטב כיצד עלוּלה להתפשט בדיה כזו בקרב אוּכלוּסייה נבערת־מדעת.

המנזר על הכרמל

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

נצרת, 18 בפברואר.

במחצית הדרך בין חיפה לבין נצרת מתמשך רכס־הרים נמוּך, שגובהו כחמש מאוֹת רגל מעל פני־הים. הוּא מכוּסה חוּרשוֹת נחמדוֹת, וּמוֹרדוֹתיו מוֹבילים לעמקים יפי־נוֹף. הרכס מתמשך כמעט במישרין לצפוֹן ולדרוֹם, וחוצץ בין עמק־יזרעאל לבין שפלת עכוֹ. בקצהוּ הדרוֹמי הוּא מסתיים במקוּטע, ויחד עם רכס־הכרמל שממוּלוֹ הוּא יוֹצר גיא, אשר בוֹ מוביל נחל־הקישון את מימיו אל הים. לפני כשבוּע ימים, ביום־חוֹרף קוֹדר ושטוּף גשמי־זעף עשיתי דרכי אל מעברוֹתיו של נהר זה. לא בלב קל עשיתי זאת, שכן היה הנהר גוֹאה מחמת הגשמים הכבדים שירדוּ לאחרונה, והתעבוּרה אל פנים הארץ הוּפרעה מאוֹד. ספק היה עמי אם נוּכל לצלוֹח נהר זה, שהיה כמעט יבש בקיץ, בלי לטבוֹל במימיו כהלכה. לפיכך ביקשתי מחברי, כי ייכנס אחרי בזהירות אל תוֹך הזרם הצהוֹב והגוֹעש, ואף־על־פי שהגיעו המים עד לגוֹבה האוּכף, הצליחוּ הסוּסים לחצוֹת אוֹתוֹ בלי למעוֹד. משיצאנוּ מן המים, דהרנוּ אל תוֹך חוּרשוֹת האלונים. השמש שבה וּפרצה מבינוֹת לעננים, ואנוּ החלטנוּ להמשיך בחיפוֹּשינוּ אחר מערות מסוּימות, אשר שמען הגיע אל אוֹזנינוּ.

לאחר שסרנוּ ימינה מדרך המלך לנצרת, רכבנוּ בשביל כמחצית השעה, עד שהגענוּ אל הכפר שיח’־אבריק. היה זה ציבוּר עלוּב של בקתוֹת־חומר מרוּפשוֹת, אשר במרופשת שבכוּלן התגורר השיח' של הכפר. לאחר דין־ודברים מייגע והבטחוֹת בדבר בקשיש נכבד הצלחנוּ להוֹציא מפיו הוֹדאה, כי אמנם יש מערוֹת בסביבה ואף שכנענוּ אוֹתוֹ לשמש לנוּ מוֹרה־דרך ולהובילנוּ אליהן. המערה הראשונה כוּנתה בפי הערבים “מערת הגיהינום”. הכניסה אליה הצדיקה כליל את שמה המבשר רעות. הייתה זוֹ מנהרה תלוּלה, שהשתפלה אל תוֹך מעמקי האדמה, וּפתחהּ רחב כרוֹחב גוּפוֹ של אדם. נאלצתי להחליק לתוֹכהּ, כשאני שוֹלח רגלי ראשוֹנה, ויצאתי בסוֹפה מכוּסה שכבת־בוֹץ מכף־רגל עד ראש. לאחר שצעדנוּ כפוּפים צעדים אחרים בחשכה, הגענוּ אל חדר אשר בוֹ יכולנוּ להזדקף. כאן הדלקנוּ אש בנרוֹת שבידינוּ והבטנוּ סביבנוּ. נסתבר כי היה זה הראשון בשוּרה של חדרים דוֹמים, שאחד מוֹביל אל חברוֹ. בכל חדר מצאנוּ מדפים לקברים חצוּבים בסלע. הפתחים לחדרים אלה היוּ מקוּשתים, והעמוּדים שלצדי הפתחים היוּ מעוּטרים במלאכת פיסוּל גסה ובציוּרים בצבע צהוֹב. עיקר העיטוּרים היוּ בדמוּת קשתוֹת, גלילות ומעגלים, והם התמשכוּ עד לתקרה. מידוֹתיו של כל אחד מהחדרים היוּ כעשר רגליים לאוֹרך ושש לרוֹחב, ובממוצע היוּ בכל חדר שלוֹשה קברים או מדפים לקברים: האחד לרוחב החדר, כשפניו אל הכניסה, ואחד מכל צד, ליד הקיר. ארונוֹת הקבורה היוּ מגוּלים, כאילוּ מעולם לא היוּ להם מכסים לכסוֹת על המתים.

הגּוּפוֹת היוּ חנוּטוֹת ועטוּפוֹת ביריעוֹת־בד, כפי שקראנוּ בכתבי־הקודש על דבר הקבוּרה, ובייחוד בדבריו של ישוּ המשיח, “איש איש לנצח ינוּח בתאוֹ הצר”, וכך ישכב באין מפריע עד אשר מקץ דורות רבים, תבואנה ידיים רשעוֹת, אשר “תגוֹלנה את האבן מעל פי המערה” ותשדוֹדנה את אשר בהּ. היוּ חדרים שפתחיהם היוּ סתוּמים כליל, וּלפיכך נפרץ פרץ בקיר הסלע שחצץ בין החדרים. לא הייתה בידי שהוּת מספקת כדי לבחון ולחקוֹר כהלכה אתר מעניין וּמיוּחד במינוֹ זה. עייף הייתי גם מן הנסיעה הארוּכה אל המקוֹם וגם מן הזחילה על גחוֹני, כדרך נחשים בבוֹץ ובזוּהמה. גם לא היה עמדי חבל, וכל העת הציקה לי המחשבה, שמא לא אוּכל למצוֹא דרכי בחזרה אל היציאה. מכל־מקוֹם, נכנסתי ויצאתי בחמישה־עשר חדרים שוֹנים, ואין ספק עמי כי כל היתר לא הכילו דברים אשר לא ראיתי באלה שכבר ביקרתי בהם. מכל־מקוֹם, לא הייתי האיש הראשוֹן שגילה אוֹתם, וזכוּת־ראשונים זוֹ מגיעה לקפטן קונדר, איש חיל־ההנדסה המלכותי שפעל בשירות הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. השיח' סיפר לנוּ, כי פעם אחת בעבר שימש מוֹרה־דרך באתר זה לאדם מחוּץ־לארץ, ואמנם במערה השנייה שביקרנוּ מצאתי את האותיות .R.E, מצוּירות בצבע אדוֹם על הסלע. יש להניח כי במקוֹם זה אין להן משמעוּת אחרת אלא ראשי־התיבות של המלים Royal Engineers.

Conder C.R. & Kitchener H.H.: The Survey of Western Palestine. Vol.1. London 1881

המערה השנייה הייתה נוֹחה יוֹתר לבדיקה, אף־על־פי שלא הייתה מעניינת כקוֹדמתהּ. יכוֹלתי להלך בהּ זקוף־קוֹמה, אך לא מצאתי בהּ כל קישוּטים וגילוּפים. חדריה של מערה זוֹ היוּ גדוֹלים יוֹתר, אלא שלא מצאתי בהּ יוֹתר מחמישה או שישה חדרים. ארוֹנוֹת־הקבורה שבהּ היוּ גם הם עשויים אבן, אך רוּבם היוּ מנוּתצים. לעומת־זאת, עמוּדי־האבן העצוּמים, שתמכוּ את התקרה היוּ כאן יפים יוֹתר מאלה שבמערת הגיהינום. ייתכן כי תוֹכנהּ של מערה זוֹ הוּשחת יוֹתר, משוּם גודלו של הפתח, שהיה מרוּוח למדי, וּמשוּם סמיכותהּ למערה אחרת גדוֹלה מאוֹד, אשר שימשה, כפי־הנראה, מאז ימי הצלבנים, כמקוֹם־תפילה של נוֹצרים. על מדרוֹן ההר, לא הַרְחֵק ממערה זוֹ, מצאתי בסיס מחוּטב של עמוּד־שחם, ולידוֹ ארון־קבוּרה מאבן, עשׂוּי לתפארה.

במקוֹם שנחזוֹר לדרך העוֹלה לנצרת, פנינוּ והעפלנוּ אל פסגתו של ההר, אשר עליו ראינוּ מרחוֹק כמה וכמה אבני גזית גדוֹלוֹת, שהעידוּ על מציאוּתן של עתיקוֹת. כאן נתקלנוּ בחפֵרה שחפרוּ בני־המקוֹם, כנראה לפני זמן קצר בלבד. ואמנם אחר־כן סוּפר לנוּ, שרק לפני כשבוּע נטשו החוֹפרים את מלאכתם. מסתבר כי לעתים היוּ הערבים, בני־המקוֹם, מוצאים מערת־קבר חתוּמה ומנסים לפרוֹץ לתוֹכה כדי לחפשׂ בהּ מטמוֹן. לא היה טעם לנסוֹת וּלשכנע אותם כי אין אנוּ ציידי מטמוֹנים חבוּיים. כששאלנוּ אותם מה העלוּ בחפירתם, השיבו כי לא מצאו בהּ אלא בקבוּקי זכוּכית אדוּמה, וניפצוּ אוֹתם כדי לראות מה בתוֹכם. הם העלו גם שלוֹשה כדים; באחד מצאוּ אפר, בשני מצאוּ עפר, ואילוּ השלישי היה ריק. גם את שלוֹשת הכדים ניפצו. בדאבוֹן־לב שמעתי על השמדתן של עתיקוֹת אלה, לפני זמן קצר כל־כך. הפצרתי בהם כי אם ימצאוּ כאלה דברים בעתיד, שלא ישברו אוֹתם אלא יביאוּם אלי ויבוֹאוּ על שׂכרם. הם צחקוּ והבטיחוּ כי כן יעשוּ, אך יחד־עם־זאת אמרוּ, “אלה כל־כך עתיקים שאין הם שוים אפילו פרוּטה שחוּקה.” כפי הנראה הייתה מערה זוֹ חשוּבה למדי, אך מאחר שלא מצאוּ בהּ הערבים דבר, זוּלת בקבוּקי־זכוּכית וכדים, שבוּ וסתמוּ את הכניסה אליה, ואני נאלצתי לדחוֹת את בדיקתהּ לימים אחרים. על פסגת ההר מצאנוּ גם ארוֹנוֹת־אבן אחדים ומקוֹמוֹת־קבוּרה שנחצבוּ בסלע שעל הפסגה. ליד אחרים מן הארוֹנוֹת היוּ מוּנחים מכסי־האבן שלהם, וּבמקוֹם אחד ראיתי מכסה־אבן עצוּם, שמוֹנה רגליים אוֹרכוֹ, וּשתי רגליים וחצי רוֹחבוֹ. משבחנתי אוֹתוֹ מקרוֹב נסתבר לי, כי עדיין מכסה הוּא על שׂרידיו של האדם אשר נקבר תחתיו. סימנתי לעצמי את המקוֹם, שכן יש בדעתי לבוֹא ביוֹם מן הימים וּלסלק את המכסה בעזרת אבק־שׂריפה ולגלוֹת את אשר תחתיו.

אילוּלא צריך הייתי לצאת לדרכי כדי להגיע לנצרת בטרם לילה, כי אז הייתי ממשיך עוֹד לשוֹטט בין חוֹּרבוֹת אלה, אשר כוּנוּ בפי הערבים בשם זֶבְּדָה. אכן, ראוּיוֹת גם ראוּיוֹת עתיקוֹת אלה לבחינה מדוּקדקת. כפי־הנראה, הייתה כל פסגת ההר מנוּקבת במערוֹת קברים, אשר ייתכן כי רבוֹת מהן עדיין לא נפתחוּ. מערה כזוֹ נזדמנה לי בהמשך דרכי לנצרת, וּמשכה את תשוּמת־לבי. אבן עגוּלה ורבת־מידוֹת, לפחוֹת שתי רגליים קוֹטרהּ, נגללה אל פתחהּ החצוּב בסלע וחסמה אוֹתוֹ כליל. כל מאמציהם של התוֹשבים הערבים לעקוֹר אוֹתהּ ממקוֹמהּ, שניכרוּ היטב באבן, כפי הנראה עלוּ בתוֹהוֹ. היה צוֹרך במטען קטן של דינמיט כדי לסלק את המחסוֹם, אשר עמד בהצלחה כה רבה כנגד ערמוּמיוּתם של ברברים במשך דוֹרוֹת. היה בדעתי לבוֹא הנה ולהסיר את האבן, אלא שבאותו יוֹם שייחדתי לכך לא פסק הגשם מרדת אף לרגע, ואני נאלצתי לדחות את הדבר.

אין ספק כי חויה מרגשת היא להיוֹת הראשוֹן שנכנס לאחד הקברים העתיקים האלה של היהוּדים, אך יש לזכוֹר תמיד כי הדבר עלוּל להיתקל בקשיים מרוּבים, עקב חשדנותם וקנאתם של הערבים, תוֹשבי המקוֹם.

כל אדמת עמק־יזרעאל, אשר בשוּלי פתחוֹ נמצאוֹת החוּרבוֹת הללו, לרבוֹת חלק גדוֹל מן ההרים שמאחוֹריו, היא רכושה של חברת בנקאים סוּרים עשירה ביוֹתר, המפיקה ממנה הכנסה שנתית בשיעור מאתיים־אלף דולר. בנקאים סוּרים אלה הם גם אדוֹניהם של כחמשת־אלפים בני אנוֹש, המאכלסים כיוֹם שלוֹשים כפרים. עד־מהרה גיליתי כי אין כוֹח גדוֹל יוֹתר, העשׂוּי להביא את בני־המקוֹם לידי ציוּת מלא לדרישוֹתיך, מאשר הזכרת שמוֹ של סורסוק והשמעת רמז כי יש לי הכבוד להיוֹּת אחד ממכריו הטוֹבים. לא תמצא עריץ גדוֹל יוֹתר, השוֹלט שלטוֹן ללא־מצרים בחרוּיוֹתיהם ובחייהם של נתיניו, ממיליוֹנר עתיר־נכסים זה. הוּא עוֹד מוֹסיף וּמרחיב גבוּלוֹתיו משנה לשנה עד כי הגליל כוּלוֹ נתון בסכנת נפילה לידיו. מכל מקוֹם. חבל־ארץ זה החל מוֹשך באחרוֹנה תשומת לבם של זרים מבני חוּץ־לארץ, ולכן יש תקוה, כי לא ירחק היוֹם בוֹ יקוּמוּ לעריץ זה מתחרים, אשר ייטיבוּ ממנו לעשוֹת למען שיפוֹּר מצבם של הפלאחים, ולמען קידוּם עבודת־האדמה שלהם, כדי שתקטן תלוּתם במלוי־בריבית, המתעשרים כיוֹם על־ידי מציצת לשדם של אביוֹנים אלה.

חיפה, 17 באפריל.

ההתעניינוּת המיוּחדת במינה, שמקדישים אנשים רבים לבעית היהוּדים בארץ־ישׂראל, יש בהּ כדי להצדיק את העלאתם של דברים אלה במכתבי זה. אף־על־פי שגל ההגירה היהוּדית לארץ נבלם, מחמת התנגדוּתה העקשנית של הממשלה התורכית, לא פחתה כלל שאיפתם של יהוּדים רוּסים ורוּמנים להימלט מאימת הרדיפוֹת, שהן מנת־חלקם באירוֹפה. נהפוֹך הוא, עדיין הוֹלכוֹת ונוֹסדוֹת אגוּדוֹת התיישבוּת ונאספים כספים לצוֹרך זה, גם ברוּסיה וגם ברוּמניה. גם הממשלה האנגלית מחתה אצל השלטוֹן התורכי על הפרת ההסכם, הכרוכה באיסור על יהוּדים להתיישב בארץ־ישׂראל, אף־על־פי שעדיין לא ידוּעה מידת הצלחתהּ של מחאה זוֹ. אך קשה להגדיר את פעוּלתהּ הדיפלוֹמטית של ממשלת אנגליה כיוֹם כפעוּלה תקיפה. מוּזר הדבר, כי מדיניוּתהּ של רוּסיה בבעיה מעניינת זוֹ נתוּנה בתהליך של שינוּי. דומה כי הממשלה הרוּסית נוֹטה לעוֹרר בתוּרכיה תמיכה בעניינוֹ של גזע זה, שהיא מרבה לדכאוֹ ללא־רחם בביתהּ שלה. מר דה־גלידוף הציר הרוּסי בקונסטנטינופל, פנה לאחרוֹנה אל הממשלה התוּרכית במכתב־תלונה, על כי נציגי השלטוֹן ביפוֹ מציבים מכשוֹלים ככל אשר יוּכלוּ, בדרכם של עוֹלי־רגל יהוּדים מרוּסיה, המבקשים – לרדת בחוֹפהּ של העיר כדי לצאת לירוּשלים. הממשלה התוּרכית השיבה, כי אין כל הגבלה מוּטלת על עלייה־לרגל לעיר הקדושה ו“היהוּדים, ככל בני הדתות האחרות, בני חוֹרין לעלוֹת לירושלים כחפצם”. עם זאת מבקשת הממשלה התוּרכית להפנוֹת את תשוּמת־הלב לצו הקיסרי שפוֹרסם לאחרוֹנה, האוֹסר בכל־תוקף על השלטוֹנוֹת המקוֹמיים להרשוֹת ליהוּדים להתיישב בארץ־ישׂראל. הממשלה התוּרכית מוֹסיפה ואוֹמרת, כי אם ינסה יהוּדי להשתקע בארץ למרוֹת איסוּר מוּחלט זה, מיך יגוֹרש מן הארץ, ללא פשרוֹת, בתוֹקף החוֹק. לעוּמת־זאת, מוּתר לכל זר, ותהי לאוּמיוּתוֹ אשר תהי, להשתקע בארץ־ישׂראל. עדוּת לכך אנוּ מוֹצאים בהתיישבוּתם של האמריקנים והגרמנים, וּבעוּבדה כי בעיר פטרסבורג הוּקמה אגוּדה לקידוּם התיישבוּתם של רוּסים נוֹצרים בארץ־ישׂראל. יוצא אפוא כי יהוּדי, שהוּא נתין רוסי, יש לוֹ, לכאוֹרה, זכוּת שוה לזוֹ של הרוּסי הנוֹצרי, לרכוֹש כברת־אדמה בארץ וּלהתיישב בה. דוקא בימים אלה עוסק הקוֹנסוּל הכללי הרוּסי בבירוּת בתמיכה נלהבת בפרשתוֹ של מתיישב יהוּדי צעיר מרוּסיה, הנמנה עם מוֹשבה בת עשׂרים־וחמש משפחוֹת של יהוּדים רוּסים ורוּמנים, שקנוּ אדמה והתיישבוּ עליה, לא הרחק מים־טבריה. צעיר מוּסלמי רצה לראוֹת את אקדחוֹ של אוֹתוֹ מתיישב, והלה סירב להראוֹתוֹ, וּכתוֹצאה מתגרה קלה שפרצה ביניהם נפלט כדוּר מכלי־הנשק והרג את המוסלמי. כל תוֹשבי־הכפר המוּסלמים נזעקוּ אל הנשק, ורק בזכוּת תבוּנתם ועמלם הרב של יהוּדים, ילידי הארץ, נמנע טבח גדוֹל אוֹתוֹ יוֹם. הצעיר היהוּדי הוּשלך לבית־הכלא, אף־על־פי שנתקבל על דעת הכול שלא הייתה זוֹ אלא תאוּנה, והתענה בתא־כלא מזוהם יוֹתר מארבעה חודשים. השלטוֹנוֹת הרוּסים נרתמו למאבק נלהב למענוֹ, והממשלה התוּרכית טענה כי הצעיר כבר חתם על מסמכים, שבהם הוּא מכריז כי הוּא נתין תורכי. על כך השיבו הפקידים הרוסים, כי הוּא מוסיף להשתמש בדרכוֹנוֹ הרוּסי, כי עדיין הוּא מוּכר כנתין רוּסי על־ידי השלטוֹנוֹת המקוֹמיים, וכי המסמכים הכתוּבים ערבית, אשר עליהם חתם, הוּצגוּ בפניו כדי להטעוֹתוֹ, כאילוּ הם טוֹפסי־בקשה לרכישת אדמה במקוֹם ולבניית בית. כך עוֹמדים הדברים כיום בעניין זה, והוא מלוּוה חליפת־מכתבים סוֹערת בין כל המעוֹרבים בפרשה, שהיא בעלת חשיבוּת להוֹכחת עמדתם של הרוּסים בעניין זה. לפני זמן־מה הביא סגן הקוֹנסוּל הרוסי כמה וכמה עוֹלים יהוּדים מרוּסיה והוֹרידם אל החוֹף, למרות מחאוֹתיהם של הפקידים המקוֹמיים. ברוּר הדבר, כי אם נוֹקטת הממשלה הרוסית מדיניוּת של עידוּד עלייה יהוּדית לארץ־ישׂראל והגנה על העוֹלים, הרי בכך היא קוֹנה לעצמה תוֹאנה מצוּינת להתערבוּת פוֹליטית בארץ. זוהי סכנה שאינה חדשה כלל, ואפשר היה למנוֹע אוֹתהּ אילוּ נקטה הממשלה התוּרכית מדיניוּת נאוֹרה, נבוֹנה ומרחיקת־ראוּת יוֹתר. אילוּ עוֹדדה הממשלה התוּרכית הגירה של יהוּדים, בתנאי שכל מהגר יקבל עליו עוֹל נתינוּת תוּרכית, היה בכך כדי לתגבר את האוּכלוּסייה המקוֹמית בציבוּר של אנשים חרוּצים וּפעלתנים, אשר עד־מהרה היוּ מגדילים את רַוחתהּ החוֹמרית. יתר־על־כן, אז יכוֹלה הייתה הממשלה התוּרכית לוסת וּלבקר את ממדי העלייה וההתיישבות באוֹרח כזה, שלא הייתה צריכה לחשוֹש מפניהן. אילוּ נקטה מדיניוּת כזאת, הייתה הממשלה התוּרכית מונעת אפשרוּת שׁל חיכוּכים עם מעצמות זרות וזוכה בהּ באוֹתהּ שעה לאהדתם של האישים הנאוֹרים בקרב מעצמוֹת אלה, בנתנה מקלט לגזע ידוּע סבל וּרדיפוֹת, בארץ אשר לא זוֹ בלבד שלא יזיקוּ להּ, אלא גם יביאוּ יתרוֹן עצום לאזוֹר אשר בוֹ בחרוּ להקים את ביתם. בעת האחרוֹנה השתפרוּ מאוֹד סיכוייהן של שתי המוֹשבוֹת החקלאיוֹת היהודיות שנוֹסדוּ בגליל. חריצוּתם ושקדנוּתם של המתיישבים היהוּדים, על־אף המכשוֹלים הנערמים בדרכם ועל־אף חוֹסר ניסיונם והקשיים הנוֹבעים מהתיישבוּת בארץ חדשה, הן ערוּבה להצלחת מפעלם. הישׂגיהם בעבוֹדת האדמה והחיִל שעשׂוּ במלאכתם מוֹכיחים, כי אם תינתן להם תמיכה ראוּיה לשמהּ עוֹד יעשׂוּ גדוֹלוֹת. אמוּנה זוֹ נשתרשה גם בקרב היהוּדים ברוּסיה וברוּמניה, והיא כה חזקה, עד כי לא על־נקלה יטשוּ אוֹתהּ. כיוֹם גדוֹל הלחץ להגר הנה על יהוּדי רוּמניה מאשר על יהוּדי רוּסיה, שכן ברוּסיה מסתמנת הפוּגה ברדיפת היהוּדים. אך לרוֹע־המזל, אין לממשלה הרוּמנית נציגים דיפלוֹמטיים בארצות המזרח התיכוֹן, והיא גם שות־נפש לגבי גוֹרלם של היהוּדים העוֹזבים את ארצם. בימים עברוּ נהגה הממשלה הבריטית לפרוֹשׂ את חסוּתהּ על חסרי־בית ותועי־דרך כאלה. כמעט כל היישוּב היהוּדי בטבריה היה במקוֹרוֹ קבוּצה של פליטים מרוּסיה, שהיגרו לארץ־ישׂראל לפני כשלוֹשים שנה וּפנוּ אל הבריטים בבקשת חסוּת. לורד פלמרסטון העניק להם חסוּת זוֹ מיד, ועד היוֹם הם משתמשים בדרכוֹנים בריטיים ומשלמים חמישה שילינגים לשנה לחידוּש תוֹקפם, ובכך הם זוֹכים בחסוּתו של הקוֹנסוּל הבריטי. אילוּ נמצאה ממשלה, שתהיה נדיבת־לב כל כדי הצוֹרך לנקוֹט עמדה דומה כעת, כי אז לא היוּ רוּמנים מסכנים אלה מתקשים להשיג רשוּת להיכנס לארץ וּלהתיישב בה. אך, כמוּבן, כל העוֹשׂה כן עוֹלה על דרך הכרוּכה בנטל אחריוּת ופוֹתח פתח לתסבוֹכוֹת וחיכוּכים, ובימים חוֹמרניים אלה אין ממשלות מתעניינוֹת בסבלם של אנשים אלא־אם־כן תוכלנה לנצל סבל זה לתוֹעלתן, כדי להצדיק את השקעת הטרחה והטרדה הכרוּכוֹת בכך. בינתיים נתקל המפעל החקלאי של היהוּדים בארץ־ישׂראל לא רק בהתנגדוּת מקוֹמית אלא גם באדישוּת גדוֹלה וּבלתי־מובנת מצד בני־דתם במערב – להוציא אישים אחדים מצוּינים. שבע או שמוֹנה המוֹשבוֹת העוֹמדוֹת כיום, רוּבן ככוּלן מאוּכלסוֹת פליטים מרוּסיה אוֹ מרוּמניה, אך החוֹמר האנוֹשי הטוב ביוֹתר לקהל עוֹבדי־אדמה נמצא בין היהוּדים שנוֹלדוּ וגדלוּ בארץ. הם נתינים תוּרכים מלידה, המדברים בלשוֹן הארץ ומכירים היטב את תנאי החיים בהּ; אך כיוֹם אינם אלא פוֹשטי־יד, המתקיימים על הֶסדֵר מביש הקרוּי חלוּקה. הסדר זה של חלוּקת כספים, שנאספוּ אצל בני העם היהוּדי מחוְץ לארץ־ישׂראל, משמש מקוֹר לעוֹשק, מדנים וְבטלה בקרב מקבלי־הכספים בירושלים ובצפת. בין שבעת אלפי היהוּדים המתגוֹררים בצפת יש רבים שהיוּ מוּכנים לותר על חלקם בחלוּקה ולמצוֹא פרנסתם כחקלאים, אילוּ אך נמצא מי שיסייע להם בכספים כדי להתחיל בכך. אחדים מהם כבר ניסוּ להקים משקים חקלאיים קטנים, ונסתבר כי הם מצליחים כחקלאים הרבה יוֹתר מהמהגרים החדשים.

יהוּדים ליד הכותל

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

מאחר שהם ילידי הארץ וּנתיניה של הממשלה, אין היא נוֹהגת לשׂים מכשוֹלים על דרכם, כפי שהיא עושה למתיישבים הזרים. במצב־דברים זה מצערת אלף־מונים העוּבדה, כי אין יהוּדי המערב באים לעזרתם כלל. אילוּ עשׂוּ כן, היוּ משפיעים טוֹבה כפוּלה על בני־גזעם. מצד אחד היוּ מסייעים לבני דתם החרוּצים והפעלתנים ומצמצמים בכך את מידת התפשטוּתוֹ של נוֹהג מביש, שיש בוֹ להעטוֹת חרפה על כל דת בעוֹלם, ומצד אחר היוּ שוֹללים מאוֹיביהם את הזכוּת לטעוֹן, כטענתם כיוֹם, כי הצלחתו של המיסיוֹן בהעברת יהוּדים על דתם, נוֹבעת בעיקר מאדישוּתם של היהוּדים בחוּץ־לארץ, לגבי טוֹבתם ורַוחתם של אחיהם, אשר בחרוּ להקים להם בית בארץ אבוֹתיהם הקדמוֹנים.

נצרת, 1 במאי.

לפני ימים אחדים שוֹחחתי עם נזיר פרנציסקני על סיכוּייה של דתוֹ ועל התעמוּלה שעוֹשׂה המסדר שלוֹ להפצת הדת באזוֹרים אלה. הוּא סיפר לי, כי תפוצתה של הדת תלוּיה הרבה בשיקוּמם של “מקוֹמוֹת קדוֹשים” וּבהגדלת החשיבוּת והפופולריוּת שלהם. האמצעי היעיל ביוֹתר להכנסת הכוֹפרים תחת כנפי הדת הנוֹצרית אינו אלא כסף במזוּמנים, וככל שגדלוֹת ההשקעות כן גדל מספר המוּמרים. כמובן הוּא לא ניסח זאת בשפה גלוּיה כל־כך, אבל ברוּר הוּא כי כל כפר בארץ עשׂוּי להפיק תוֹעלת כספית רבה מרגע שהוּא הוֹפך גוֹרם של משיכה דתית לתיירים וּלעוֹלי־רגל, ואין ספק שראוּי להשקיע כספים בבניין כנסיוֹת ומנזרים ולהביא תרבות למקוֹמוֹת נידחים, אשר בהם היוּ התוֹשבים עלוּלים להישאר בדלותם אלמלא קדוּשתו של המקוֹם, אשר מזלם הטוֹב אינה להם לגוּר בוֹ. אכן, העוֹני הוּא כה רב, עד כי קל להבין איך אפשר לפעמים להפיק תוֹעלת מניצול היריבוּת שבין האמוּנוֹת השוֹנוֹת; ואמנם, התוֹשבים המקוֹמיים עוֹברים, ברוֹב תבוּנה ופיקחוּת, מדת לדת, שעה שהם חשים כי יוּכלוּ להפיק תוֹעלת מכך. וכך אירע לפני זמן לא ארוֹך, כשקמו כמאה־ועשׂרים מתושבי הכפר כפר כנא, היוֹשב בריחוּק מילין אחרים מכאן והמירוּ את כנסייתם.

כפר כנא

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

הם היוּ ממאמיני הכנסייה היונית אוֹרתוֹדוֹכסית והפכו קתולים, וכפרס על עדוּת זוֹ לתבוּנתם הרוחנית מקימים כעת במקוֹם מנזר פרנציסקני. כבר היוֹם מפיק מכך כפר קטן זה רוחים ניכרים, שלא לדבר על הסיכוּי הברוּר שהוּא עתיד למשוֹך עולי־רגל, שיבוֹאוּ לבקר באתר היסטורי זה, לאחר שייודע להם כי האבוֹת הקדוֹשים יקבלוּ את פניהם שם. גם על הכנסייה היונית וגם על הכנסייה הקתוֹלית מקוּבלת המסוֹרת, כי כפר כנא הוּא המקוֹם אשר בוֹ התחולל הנס של הפיכת המים ליין – וכי אין הוּא אלא כנא הגלילית (הנזכרת בברית החדשה). הם אף יַראו לך את הבית אשר בוֹ נערכוּ הנישוּאין ואת כדי־המים העשויים אבן כדי להוֹכיח זאת. העוּבדה כי יש ספק גדוֹל אם אמנם כפרם הוּא באמת כנא הגלילית, אין לה כל השפעה כשמדובר באמוּנה דתית. אך לדעתי, חבל מאוֹד כי תושביו של הכפר כנא־אלג’ליל, המכוּנה בפי כול "חירבת כנא״, אינם יוֹדעים כי ייתכן מאוֹד שדוקא כפרם הוּא כנא האמיתית וכי יש להם "מקוֹם קדוש״, ששוֹויוֹ אלפי דולרים, אם ידעוּ איך לנצלוֹ כהלכה.

אין בדעתי להטריח את קוֹראי בציטטוֹת מדבר סקיוולף (משנת 1102), מדברי מרינוּס סנוטוס (במאה הארבע־עשרה), מדברי אנדריכוֹמיוּס ומדברי דה־ווג ודוקטוֹר רובינזון בתקוּפוֹת מאוחרות יוֹתר, כדי להוֹכיח כי אמנם כן הדבר. העוּבדה שרוב חוֹקרי הגיאוֹגרפיה בימינוּ מוֹדים בכך, יש בהּ כל הדרוּש לתוֹשבי חִ’רבת כנא ולאנשי הכנסייה היונית, אילוּ ביקשו להיפרע מיריביהם הקתוֹלים. הכנסייה הקתוֹלית זכתה להצלחה אחרת, בעת האחרונה, במקוֹם המכוּנה צָפוּרְיָה, היא צפורי העתיקה, המרוחקת כשלוֹשה מילין מחִ’רבת כנא, בכך שהחייתה שם "מקוֹם קדוש״, שנשכח לחלוטין. זכות־הראשונים על תגלית זאת מגיעה, כפי הנראה, להלנה הקדושה, שעלתה לרגל לארץ־ישׂראל במאה הרביעית. חסידוּתהּ הנלהבת, דמיוֹנהּ העשיר ומרצהּ הבלתי־נלאה, הם הם שהצמיחוּ את כל האתרים המסוֹרתיים הקשוּרים בחייו של ישוּ, המוֹשכים עוֹלי־רגל כה רבים לארץ הקוֹדש. אמנם, עד היוֹם הזה אין אנוּ יוֹדעים לפי איזוֹ סמכוּת החליטה הקדוֹשה כי בית מסוים בצפורי שבאוֹתם ימים נקראה דיוקסריאה – הוא הוא ביתם של יהוֹיכין וחנה, הוֹריה של הבתוּלה הקדוֹשה, וּמניין ידעה לזהוֹת בפרטי־פרטים את המקוֹם המדוּיק, אשר בוֹ זכתה הבתוּלה לברכתו של המלאך, די לנוּ אם נאמר, כי לגבי נפש אדוּקה ונעלה כשלהּ היוּ סימניו של המקוֹם כה משכנעים עד שעמדה וטבעה עליו את חוֹתם הקדושה, ואחרי כן הוּקמה עליו קתדרלה גדוֹלה. ברבוֹת־השנים הלך הבית הגדוֹל והתמוֹטט, ולמרבה הפלא נהפך המקוֹם למזבלה של הכפר, וּמתחת לערמוֹת הדוֹמן והאשפה, שנערמוּ שם ברבוֹת הימים, נקברו כמעט כל שׂרידיה של קתדרלה עתיקה זוֹ. רק הקשת המרכזית הגדוֹלה והקשתוֹת הקטנוֹת יוֹתר של האגפים עדיין יש בהן כדי להקנוֹת לתייר בן־זמננוּ מוּשׂג על גוֹדלוֹ ותפארתו הקדוּמים של הבניין.

מכל מקוֹם, בשנתיים האחרוֹנוֹת החליטוּ הפרנציסקנים לחפוֹר את העתיקוֹת במקוֹם כדי להחזיר ליוֹשנה את עטרת הקתדרלה העתיקה ולחדש את המוֹניטין שלהּ כמקוֹם קדוש. אין ספק כי כל הקתוֹלים הטוֹבים ימצאוּ עניין רב מאוֹד בביקוּר במקוֹם, אשר שם בירך המלאך את הבתוּלה ובו גרוּ הוריה, ובהצמדת שׂפתוֹתיהם אל האבנים הקדוּמוֹת, המקוּדשוֹת כל־כך. יתר־על־כן, נהירתם של עוֹלי־רגל למקוֹם זה תהיה בהּ ברכה משוּלשת. היא עשׂוּיה להכניס כסף לקוּפתם של הפרנציסקנים; היא תשמש אמצעי בדוּק להמרת דתם של התוֹשבים המקוֹמיים, שהיוּ מוּסלמים קנאים, אך כבר הפיקו כל כך הרבה תועלת מן הכסף שהוּשקע במקוֹם, עד כי רק הפחד והתאוה לתוֹספת בצע מונעים אותם מהמיר את דתם כבר מחר; ושלישית, יינתן לממשלה הצרפתית עוד מקוֹם קדוש לפרושׂ את חסוּתהּ עליו. אכן, הייצוּר של מקוֹמוֹת קדושים וההגנה עליהם הם הם המקנים בידי צרפת הרפוּבליקנית אמצעי להרחיב ולבסס את השפעתה באזוֹרים אלה.

צפורי

Thomson W.M.: The Land and the Book. London, Vol. 2 (1883).

מאחר שרציתי לראוֹת במוֹ־עיני את אשר כבר נעשה שם, החלטתי לרכב אל צָפוּרְיָה ומשם להגיע בכוֹחוֹת עצמי דרך החוּרשוֹת אל מפרץ עכוֹ, במקוֹם לחזוֹר אל החוֹף בדרך המקוּבלת. אגב חציית עמק־יזרעאל כשעברנו אצל כנא ואצל הכפר הנוצרי רינה, מקוֹם שם מצוּיה באר עתיקה ובה ארוֹן־אבן מחוּטב, חלפנו על־פני “מקוֹם קדוֹש” מוסלמי בשם משהד, שבוֹ מצוּי מסגד מוּסלמי בוֹלט לעין. לפי שתי המסוֹרוֹת, המוסלמית וגם הנוצרית, אתר זה הוּא מקוֹם־קבוּרתו של הנביא יוֹנה. מסוֹרת זוֹ מבוּססת על דברי התנ“ך, כי מוֹצאוֹ של הנביא מגת־חפר, ואומנם אתר זה מזוּהה עם משהד של ימינוּ. אין ספק כי רוֹב בתי־היראה המוּסלמים הללוּ, הם המייצגים המוֹדרניים של ה”במות", אשר על הקמתן נענשוּ היהוּדים הקדמונים כה רבוֹת. אכן, כפי־הנראה לא היוּ הבמות שוֹנוֹת מאוֹד מן “המקוֹמוֹת הקדושים” של ימינו.

כעבוֹר שעה כבר היינו דוֹהרים על־פני המדרון הירוֹק מדשא, שעליו עמדוּ בקתוֹת־החומר של אוֹתם תושבים, אשר כניסתם תחת כנפי הנצרות הייתה כה קרוֹבה. פסגתוֹ של ההר הייתה עטוּרה הריסוֹת ציוּריוֹת של מבצר צלבני, אשר יסוֹדותיו הוּקמוּ, כפי־הנראה, על חוּרבוֹת בניין עתיק־יומין הרבה יוֹתר. חוּרבוֹת המבצר משׂתרעוֹת על שטח של כחמישים רגל רבועה, וּמפסגתוֹ, אשר אליה הגענוּ בטיפוֹס על מדרגוֹת חרבוֹת, נשקף לעינינוּ נוֹפהּ המקסים של הסביבה: עמק בָטוּף¹, שהיה משטח מים בעוֹנה זוֹ של השנה – הרכס הגבוֹה של הר צפת מאחוֹר, וכלפי מערב האופק הנתחם על־ידי מי מפרץ עכוֹ, ועד שם הרים מיוֹערים, אשר דרכם עתידים אנוּ לעשות דרכנוּ כשנחזוֹר מכאן.

חורבות המבצר בצפורי

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

על צלע ההר, ליד הכפר, נבנית והוֹלכת הכנסייה, ובחצרה הגדוֹלה, אשר עד לאחרונה עמדו בהּ ערמות האשפה, יש לא פחות מתריסר עמוּדי סיניט, מקצתם ניצבים לגובה שתים־עשרה עד חמש־עשׂרה רגל, ומקצתם מוּנחים על הארץ ושברי כותרותיהם וכרכוביהם פזורים מסביב. בין חוּרבוֹת הקתדרלה הוּקמה כנסייה קטנה, ואליה בא כוֹמר מנצרת, מדי ראשוֹן בשבוּע, כדי לערוֹך תפילה לערבי אחד ולאשתו. שניים אלה הם כל צאן־מרעיתו של הכומר. הוּא סיפר לי, כי יש עוד עמוּדים יפים, אשר נחשפו לאחרוֹנה באדמה שמתחת לכנסייה, אלא שאי אפשר לגשת אליהם מחמת עיי המפולת. הוּא גם ציין, כי העמוּדים שתמכו את הקשתוֹת היוּ מחוּלקים לחמישה קטעים, ונבנו באופן שיוּכלוּ להכיל בתוֹכם את קירוֹתיו העתיקים של בית יהוֹיכין וחנה.

חפירוֹת אלה היוּ מעניינוֹת במיוּחד, משוּם שבימי ישו הנוֹצרי הייתה צפורי העיר המרכזית והמבוּצרת של הגליל, ואין ספק עמי כי מתחת להריסוֹתיה יימצאוּ שׂרידים של תקוּפוֹת עתיקוֹת יוֹתר. את חשיבוּתהּ של העיר בימים קדוּמים אלה אפשר להעריך לפי גוֹדלוֹ של בית־הקברוֹת העתיק שלהּ, החצוּב בסלע, בריחוּק מיל ממזרח לעיר. הלכתי שם וּמצאתי שפע של מערוֹת קבורה וארוֹנוֹת־אבן, שחלקם היה מכוּסה עדיין במכסי־האבן המקוריים. כן מצאתי שם מקוי־מים ענקיים ומדרגוֹת חצוּבוֹת בסלע. במרחק כרבע המיל משם נתגלה לעיני מפעל הנדסי מופלא של הרומאים, בדמות מוֹביל־מים שאוֹרכו מילין רבים. הוּא סיפק מים למצוּדה, וכפי שנאמר לי התמשך מוֹביל־המים עד לשיח' אבריק, המרוּחקת כעשׂרה מילין, וחלק ממנוּ עבר במנהרה חצוּבה, לאוֹרך רבע מיל בסלע ההר. בחנתי מקרוֹב קטעים של מוֹביל המים, וּמצאתי שם מקוֹמוֹת שבהם נפלה התקרה פנימה וחשׂפה את אמת־המים, שעוֹמקהּ היה כעשׂרים רגל וקירוֹתיה מטוּיחים להפליא. מוֹביל־המים התת־קרקעי נתגלה רק לאחרוֹנה על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, ועדיין לא הגיע שמעוֹ לאוזנם של תיירים.

בצער רב עזבתי את המקוֹם, שהיה ראוּי לסיור ממוּשך יוֹתר מכפי שהרשה הזמן שעמד לרשוּתי. יצאתי ברכיבה ועברתי על־פני המעיינוֹת הנחמדים של צָפוּרְיָה, מקוֹם שם פוֹרץ זרם המים בעוֹז מתוֹך האדמה וּמשקה עמק מבוֹרך בחוּרשוֹת־זיתים ובבוּסתני־תאנים. מקוֹם זה נתפרסם בכתבי הצלבנים כשדה המערכה של התנגשוּיוֹת רבוֹת, אשר בהן הצטיין ריצ’רד לב־הארי עד כדי כך, ששמוֹ נזכר עד היוֹם במסוֹרוֹת המקוּבלוֹת על הערבים יושבי־המקוֹם. לאחר שרכבנוּ עוד כברת־דרך על־פני גבעוֹת מיוֹערוֹת, מצאנוּ עוֹד כמה וכמה מִמצאים מעניינים. ראשית, נתקלנוּ בקבוּצת עמוּדים זקופים, שבאחדים מהם נחקקוּ כתוֹבוֹת, אלא שהן היוּ כה שחוּקות שלא יכוֹלנוּ לפענחן. אך הערבים שהיוּ עמנו סיפרו לנוּ כי קבוּצת העצים העתיקים, שבצלם ניצבוּ העמוּדים, כוּנתה בשם “עצי החתן”, דבר המרמז על עבודת הבעל ועל מקוֹם מקוּדש בימי־קדם. אחרי־כן בדקנו שתי פסגוֹת, שהיוּ מכוסוֹת מערוֹת־קבורה ושׂרידי־עתיקוֹת, שלא נחקרוּ עד היום. שם המקוֹם האחד היה ג’יסי, ושם האחר חָמִיץ. לא הַרְחֵק משם מצאתי עוֹד קבוּצה של עמוּדים, שעליהם הצלחתי לגלוֹת את עקבותיהן של האותיות.IMP: ARV; כפי־הנראה קטעי המלים IMPERATOR AURELIAN. אם כן הדבר, כי אז הוּקמוּ אלה במאה השלישית לספירה. לאחר שעלינוּ וירדנוּ בשבילים מתפתלים בגיאיוֹת מיוֹערים, הגענוּ אל בית־לחם הגלילית, הקרוּיה כיוֹם בית־לַחְם. גם בהּ מצאנוּ שׂרידים של מוֹביל־מים תת־קרקעי, ארוֹן־קבוּרה מאבן, שבר של עמוּד וכיוֹצא באלה. משם יצאנוּ בדהרה כשאנוּ מוצאים דרכנוּ לפי החוש, באין מוֹרי־דרך אתנוּ, ולפי תצפית ממקוֹמוֹת גבוֹהים. משרכבנוּ בעמקים, נעזרנוּ במצפן שלנוּ. הצטערתי למדי כשהגחנוּ לפתע מתוֹך חוּרשוֹת האלונים העתיקוֹת האלה אשר למרבה־הצער היוּ הוֹלכוֹת ונשמדות בידי עוֹשׂי־הפחמים – וּמצאנוּ עצמנוּ על מדרוֹנוֹ של ההר הנשקף על־פני שפלת הקישוֹן. כעבור שלוֹש שעוֹת של רכיבה נחפזת חצינוּ את השפלה והגענוּ אל סוֹף מסענוּ, שהיה לגבי דידי המסע המרנין ביוֹתר שזימן לי מזלי בארץ זוֹ.

חורבות הכנסיה בצפורי

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

חיפה, 16 במאי.

בהתחשב במספר הגדוֹל של תיירים אמריקנים ואנגלים, המבקרים בארץ־הקוֹדש בכל שנה, מוּפתע אני מאוֹד כי עדיין יש מהלכים לרוֹשם המוטעה בדבר יכוֹלתהּ של הארץ לשמש כר להתיישבוּת וּפתח ליזמה והוֹן מן החוץ.

לאחרוֹנה התנהל ויכוּח מעל דפי העיתוֹנוּת היהוּדית משני צדי האוֹקינוּס האטלנטי, אשר בהּ נסקרוּ מעלוֹתיה של ארץ־ישׂראל מבחינוֹת אלה, ויכול אני להעיד על חוֹסר הדיוּק המוּפלא, שבסימנוֹ עמדוּ ויכוּחים אלה. לא נוֹתר לי אלא להניח, כי בעלי הפלוּגתא שוֹאבים את המידע שלהם ממקוֹרוֹת שהתיישנוּ זה מכבר, עקב השינויים הגדוֹלים שחלוּ בארץ בשנים האחרוֹנוֹת.

אל־נכוֹן יתפלאוּ הקוֹראים לשמוֹע, כי כמעט כל אקר בעמק יזרעאל מעוּבד כיום עיבוּד חקלאי מעוּלה; כי אפשר לרכב אל כל מקוֹם ברחבי העמק בבטחה שלמה כפי שחזיתי מבשׂרי; כי לא זוֹ בלבד שאין הבדוּאים שוֹדדים ועוֹשקים את הכפרים אלא שבדוּאים אלה, שאוהלי־קידר שלהם דחוּקים כיוֹם אל פאתוֹ הדרוֹמית של העמק, הפכו עצמם להיוּת גזוּלים ונעשקים בידי בעלי־אדמוֹת חמסנים, המוֹצצים את לשדם בעבוּר הקרקע שהם יושבים עליה. הם נאלצים לשלם כסף רב במזוּמן, שאם־לא־כן ייענשוּ בגירוּש לאלתר מעל אדמוֹתיהם, באכזריוּת וללא פשרוֹת. לפיכך חיים תוֹשביהם של הכפרים, הזרוּעים על־פני כל העמק, בבִטחה שלמה, אף־על־פי שיוֹתר מעשׂרים שנה חלפו מאז התנבא מישהוּ, כי “בעוֹד עשר שנים לא יישאר אף כפר אחד מיוּשב בעמק־יזרעאל.” כיוֹם דוֹמה העמק לאגם ירוֹק ורחב־ידיים של תבוּאה משׂגשׂגת, אשר מתוֹכוֹ מבצבצים, כמוֹ איים, הכפרים היוֹשבים בראשי־גבעות, ואכן זהוּ מחזה מרשים של שפע ופוֹריוּת שאין רבים כמוֹתוֹ.

לכן, משקראתי לפני ימים אחדים תיאוּר של הסכנוֹת הצפוּיות למתיישבים, כחלק מטיעוּן נגד הקמת מוֹשבוֹת בחלק זה של הגליל, נתמלאתי תמיהה גדוֹלה על עזוּת־המצח שבהעמדת הדברים באוֹר כזה. אך מאחר שמוּקדשת בעת האחרוֹנה תשׂוּמת־לב כה רבה לבחינת האפשרוּיוֹת של ארץ־ישׂראל בתחום החקלאוּת, סבוּרני כי נכון יהיה לפזר את האשליוֹת וּלהפריך את הדעוֹת המוּטעוֹת בעניין זה מהר ככל־האפשר. לאמיתו של דבר מחוּלק כמעט כל עמק־יזרעאל בין שני בעלי הון גדוֹלים: הסֻלְטאן עצמוֹ, שרכש לאחרוֹנה חלק נכבד מאזוֹרוֹ המזרחי של העמק, והסוּרסוּקים, שהם הבנקאים העשירים ביוֹתר בסוּריה. הם יושבים בבירוּת, וקניינם מקיף כמעט את כל הכפרים, מרגלי הרי נצרת ועד הים. על גוֹדל כמוּתהּ של התבוּאה, המוּפקת מדי שנה בשנה מהשטח שבבעלוּת הסוּרסוּקים בעמק־יזרעאל בלבד, אפשר ללמוֹד מתוֹך דברים, שאמר לי מר סורסוק עצמו לפני שבוּעוֹת אחדים. לדבריו, ההוֹצאוֹת הכרוּכוֹת רק בהעברת היבוּל השנתי מאדמוֹתיו לחיפה וּלעכוֹ מסתכם בחמישים־אלף דולר לשנה. הוּא אמר דברים אלה, כשביקש לתאר את הנחיצוּת במסילת־ברזל, שתחצה את העמק, כדי להוֹזיל את מחיר ההובלה, דבר שגם הסֻלְטאן מעוּניין בוֹ, מאחר שגם הוא, כאמור, בעל שטחי־קרקע עצוּמים באזוֹר. לאחרוֹנה הוֹענק לבעלי־הון בירוּתיים אלה זיכיון להקמת מסילת־ברזל, שתחבר את מפרץ־עכוֹ, על שני נמליו, עם חבל הארץ העשיר בתבוּאוֹת שממזרח לירדן, המכוּנה החוֹרן. כיום מועבר יבוּל התבוּאה על גבם של אלפי גמלים, העושים דרכם מדי שנה בשנה אל עכוֹ ואל חיפה.

שעה שאני כותב דברים אלה, מתחילים המהנדסים במדידתוֹ ובדיקתוֹ של התואי למסילה זוֹ, שתעבוֹר במרכז עמק־יזרעאל.

עמק יזרעאל

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

מסילה זוֹ תפתח מוֹצא לשטחי־אדמה עצוּמים, המשׂתרעים מעבר להרים, ותעניק להם גישה קלה יוֹתר אל הים, בעוֹד אשר הגליל כוּלוֹ יצא נשׂכר מאמצעי־תחבוּרה חשוּב זה. אכן, עוּבדה מפתיעה היא כי בעוֹד כל מחוֹזוֹת השלטוֹן של תוּרכיה נתוּנים בתהליך של ירידה תמידית במשך השנים האחרוֹנוֹת, ידעה רק ארץ־ישׂראל גידוּל מהיר בחקלאוּת וּבשפע חוֹמרי. בחיפה וּבסביבתהּ עלה מחיר הקרקעות פי־שלוֹשה בתוֹך חמש השנים האחרוֹנוֹת, היצוּא והיבוּא התרחבוּ במהירוּת מפתיעה, וּמספר האוּכלוּסין הוּכפל בתוֹך עשׂר שנים. אכן, גידול רב ניכר באוּכלוּסייתהּ של כל ארץ־ישׂראל בתקוּפה זו, בעיקר הוֹדוֹת להגירה של השנה אוֹ השנתיים האחרוֹנוֹת. אף־על־פי שמבחינת ביטחוֹן החיים והרכוּש יש עדיין לעשוֹת רבוֹת, הרי בסיכוּמוֹ־של־דבר חלה התקדמוּת גדוֹלה מאוֹד, ואילוּ זכתה הארץ לשלטוֹן יוֹתר נמרץ וּפעלתן, יכוֹלה הייתה להיוּת מקוֹם בטוח לחיוֹת בוֹ ככל ארץ בעולם.

לפי מצב הדברים כיוֹם, הוֹלכים הבדוּאים ונדחפים בהדרגה אל עברוֹ המזרחי של הירדן, ומספר המאהלים שלהם, בסביבות האזוֹרים המיוּשבים והמשׂגשׂגים של הארץ, הוֹלך וקטן. כמובן יש עדיין כפרים שיוֹשביהם ידוּעים לשמצה כאנשי־חמס, ומקימיהן של מוֹשבוֹת חדשוֹת יוֹדעים כי שוֹמר נפשוֹ ראוּי לוֹ שירחק מהם. אך יש שפע של שטחים פוֹריים ליד כפרים שוֹחרי־שלוֹם, שאין נשקפת בהם סכנת פרעוֹת מידי הערבים, ואפשר לרכשם במחיר זוֹל למדי. אכן, אין אני יוֹדע השקעת כספים רִוחית יוֹתר מאשר רכישת שטח־אדמה כזה בהסכמתהּ של הממשלה, בין על־ידי יהוּדי ובין על ידי גוֹי, כהוֹכחה לכך ישמש ההוֹן העצום, אשר צברו הסורסוקים לבדם. כיום יש בבעלוּתם אלפי אקרים של העידית שבאדמות ארץ־ישׂראל, ועוֹד ידם נטוּיה, והם הוֹלכים ורוֹכשים הרבה כפרים חדשים מדי שנה בשנה.

אך יחד־עם־זאת, יש להוֹדוֹת כי מבחינה מעשׂית נתקלת רכישת קרקעות בארץ זוֹ בקשיים

זרעין–יזרעאל ליד הגלבוע

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

רבים. האדמות יש שהן שייכוֹת במשוּתף לתוֹשבי כפר אחד, ויש שהן מחוּלקוֹת קטעים קטעים, ולכל קטע בעלים אחדים. אם שייכוֹת הן במשוּתף, יש צוֹרך לקנוֹת את כל הכפר, וזו עסקה הכרוכה בהשׂגת אישוּרים רשמיים למכביר ובהשׂגת הסכמתם של כל השוּתפים לחלקוֹת הקטנוֹת, הן לגבי המחיר והן לגבי הוֹכחת הבעלוּת והמצאת אישוּרים שאין הקרקע משוּעבדת אוֹ חייבת במסים. בדרך־כלל כרוּכה רכישתוֹ של שטח־אדמה גדוֹל במשׂא־ומתן מייגע, העלול להימשך חוֹדשים אחדים, וכל אדם זר, שאינו רגיל במנהגי הארץ ואינוֹ מכיר את הדרכים להחשת סילוּקם של מכשוֹלים שונים, צפוּי למפח־נפש גדוֹל, שכן ימצא עצמו נתקל בסדרה ארוכה של אכזבוֹת. לעומת־זאת, בעטיה של השחיתוּת, השוררת בין פקידי השלטוֹן, יש שטחים עצוּמים של קרקעוֹת ראוּיות לעיבוּד, שאינן מיוּשבות מחמת דלילוּתה של האוּכלוּסייה ובדרך־כלל אפשר לקנוֹתם במחיר זוֹל ביוֹתר, בעזרת משוֹא־פנים ומתן־בסתר, המכוּנה “בקשיש”.

הדעה המוּטעית, הרוֹוחת בעניין חוֹסר הביטחוֹן בארץ, רוֹוחת גם לגבי שוֹממוּתהּ של הארץ. הנוֹסעים בארץ, רוּבם ככוּלם עוֹשים דרכם בדרכים וּבשבילים סלוּלים, העוֹברים לרוֹב בין הרים צחיחים ושוֹממים. אך שיעוּרהּ הגדוֹל של האוּכלוּסייה, אשר מילאה את הארץ בימים קדמוֹנים, עשׂוּי לשמש עדוּת נאמנה ליכוֹלת הקליטה והפִרנוּס של הארץ. יכוֹלת זוֹ נדוֹנה בהרחבה ובאוֹרח משכנע בדבריהם של הפקידים, אשר ערכוּ סקר בעבוּר הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל ואשר לרשוּתם עמדוּ דרכים וכלים שאין טוֹבים מהם כדי להוֹציא משפט בעניין זה. העוּבדה כי אוּכלוּסייתן של המוֹשבוֹת החקלאיוֹת באזוֹר הגליל בלבד מגיעה ליוֹתר מאלף נפש, תדהים אל־נכון את יהוּדי המערב יוֹתר מאשר כל אדם אחר. בדקתי את אמיתוּתהּ של עוּבדה זו, על־ידי ביקוּר בעצמי במקוֹמוֹת אלה, ולפיכך המספר שנקבתי לעיל מסתמך על ראיית הדברים במקוֹם. יש שלוֹש דעוֹת קדוּמוֹת, שחיבלוּ ביישוּבהּ של ארץ־ישׂראל על־ידי יהוּדים, ושלוֹשתן אין להן על מה להסתמך כלל. הראשונה, כי היהוּדי אינוֹ מסוגל להיות חקלאי; השנייה, כי הארץ שוֹממה, והשלישית כי אין היא בטוּחה ליוֹשבים בהּ. המכשוֹל האמיתי ביישוּבהּ של ארץ־ישׂראל על־ידי יהוּדים אין יסוֹדו בשוּם אחת מאלה אלא בעוּבדה הפשוּטה כי הממשלה המקוֹמית מתנגדת לכך התנגדות נמרצת וּנחוּשה.

חיפה, 13 ביוני.

משחזה תקריי, כי בוֹא יבוֹא היוֹם ששריקוֹת קטרים תהדהדנה בארץ־הקוֹדש, וכי יישמע ברמה קוֹל מבקר־הכרטיסים הקוֹרא, “עוצרים כאן! עוֹצרים כאן! מי יוֹרד ביוֹפָּה?”; יש להניח כי ראה זאת כחזוֹן עטוּף ערפילי עתיד רחוק, או כחלק ממהפכה חברתית גדולה שהעתיד טומן בחוּבוֹ. אולם הגשמתוֹ של חזוֹן זה ממשמשת וּבאה. זה עתה הוּשלם, בוֹאכה נהר־הירדן, סקר התואי של המסילה החמידית, או מסילת־הברזל עכוֹ־דמשׂק, המבשׂר את עידנהּ של מסילת־הברזל הראשוֹנה בארץ־ישׂראל.

המסילה תיקרא הקו החמידי, על שמוֹ של הוֹד מעלתוֹ הסֻלטאן אבוּ־חמיד. האישוּר להקמתהּ ניתן בנקל, משוּם שהיא עוֹברת רוּבהּ בשטחים שהסֻלטאן רכש לאחרוֹנה במזרחו של עמק־יזרעאל. הזיכיוֹן ניתן בידי עשׂרה, או שנים־עשׂר אדוֹנים נכבדים, מהם מוּסלמים ומהם נוֹצרים, אך כוּלם נתינים תוּרכיים, המתגוֹררים בסוּריה. האדירים שבחבוּרה הם הבנקאים של חברת סורסוק, בעלי רוּבוֹ הגדוֹל של עמק־יזרעאל, שעקב בעלוּתם זוֹ הם מעוּניינים מאוֹד בהצלחתוֹ של הקו. מכאן מסתבר, שאין זה מעלל ספסרוּת של בעלי־הוֹן מערביים אלא מפעל אמיתי ובעל כונוֹת טוֹבוֹת, העשׂוּי להיוֹת מקוֹר לרוח גדוֹל לכל בעלי־הזיכיוֹן וּבעלי־המניוֹת, שכן ישמש מוֹצא לאחד האזוֹרים העשירים ביוֹתר ביבוּלים בכל המזרח.

אני עצמי רכבתי זה עתה לאוֹרך הקו, למרחק של עשׂרים המילין הראשוֹנים, ושׂוֹחחתי עם קבוּצת המהנדסים, והם היוּ מרוּצים מאוֹד מן הסיכוּיים הנשקפים למפעל מנקוּדת־ראוּת הנדסית. המסילה תצא מעכוֹ ותתמשך לאוֹרך עיקוּלוֹ של המפרץ כדי עשׂרה מילין כלפי דרוֹם, בריחוּק כשני מילין מהחוֹף. לאחר שתעבוֹר על נחל־הקישוֹן, על־גבי גשר שאוֹרכוֹ שישים רגל, תפנה מזרחה, לאחר שתוֹציא קו־מִסעף קצר, כשני מילין אוֹרכוֹ, שיסתיים בחיפה. במהלכהּ מזרחָה תהיה המסילה צמוּדה אל רכס-הכרמל; כדי להתרחק מביצוֹת נחל-קישוֹן תעבוֹר בגיא הצר, המפריד בין הר-הכרמל לבין רכס הרי-הגליל, וּמשם תשפיל אל עמק-יזרעאל ותחצה אוֹתוֹ לכל-אוֹרכוֹ. התחנה, שיוֹעדה לעיר נצרת, תוּקם בריחוק שנים־עשׂר מילין מהעיר, וייתכן שייבנה ממנה קו־הסתעפוּת קצר, שיוֹביל עד למרגלוֹת ההרים. בדרכהּ אל הירדן, לאוֹרך עמק־יזרעאל, תעבוֹר המסילה בואדי ג’אלוד¹, המתרוֹמם קלוֹת עד ביסאן, היא בית־שאן העתיקה. כל הדרך עוֹברת המסילה באדמוֹת פרטיוֹת שרוּבן מעוּבדוֹת. ליד בית־שאן היא נכנסת אל תוֹך שטח שהוּפקר לידי הערבים בעטיהּ של המלריה וּבעטיוֹ של הביטחוֹן המעוּרער בוֹ. אך דוקא בשטח זה עשׂוּי מעברהּ של רכבת לחוֹלל תמוּרה גדוֹלה, שכן בזכוּת שפע המים שבוֹ, הנשפכים כיוֹם אל השדוֹת וּמצטברים בביצוֹת מצחינוֹת וּמפיצוֹת מחלוֹת, הוא עתיד להסב את תשׂוּמת־הלב לפוֹריוּתוֹ של האזוֹר וּליתרוֹנוֹתיו הטבעיים. לאחר ניקוּז והשבחה ראוּיים לשמם, עשׂוּי אזוֹר זה ליהפך לאחד העשירים והמעשירים שבכל ארץ־ישׂראל. בגלל רוּם מקוֹמם של המעיינוֹת, המזרימים נחלי־מים גדוּשים אל סביבות בית־שאן, אפשר להשקוֹת היטב את כל השפלה הפוֹרייה, המשתפלת אל הירדן, חמש־מאוֹת רגל מתחתיה. “למעשה”, אומר ד"ר תומסון, בתארוֹ אזוֹר זה בספרוֹ הארץ והספר, “יש מעט מקוֹמוֹת על־פני האדמה, ואף לא אחד בארץ זוֹ, הצוֹפנים יתרוֹנוֹת חקלאיים ותעשׂייתיים כעמק הזה, ובכל־זאת עדיין הוּא שוֹמם לחלוּטין”.

אין צוֹרך אלא בניהוּל טוֹב יוֹתר מטעם הממשלה וּבקישוּר אזוֹר זה עם הים על־ידי מסילת־ברזל כדי להפוֹך את בית־שאן למרכז מסחרי ותעשייתי חשוּב. בהוֹצאוֹת קטנוֹת אפשר להניע מכוֹנוֹת שוֹנוֹת, על־ידי שפע המים הזוֹרמים שם, ואז יוּכלוּ גם עמק־יזרעאל שמעליו, אשר יוּשקה על־ידי נחל ג’אלוד, וגם עמק בית־שאן שמתחתיו, אשר יוּשקה מן המעיינוֹת השוֹפעים בתחומו, לספק על־נקלה את כל צרכיה של אוּמה שלמה, קטנה. יש צוֹרך בעיבוּד הנדסי מוּעט כדי להוֹליך את מסילת־הברזל למטה אל עמק־הירדן, המשׂתרע במקום זה כשמונה־מאות רגל מתחת לפני־הים, וּמשם להפנוֹתהּ צפונה עד לגִ’סְר אלמַגָ’אמִע². ליד גשר רומאי עתיק זה, בעל שלוֹש הקשתוֹת, המשמש עד עצם היוֹם הזה מעבר לשיירוֹת גמלים, הנוֹשׂאים את יבוּלוֹ של אזוֹר החוֹרן אל החוֹף, יימתח גשר־הרכבת החדש על־פני הירדן. אין ספק כי יהיה זה הגשר היחיד בעולם שיעמוֹד בשכנוּתוֹ של גשר ששימש בפוֹעל את הרוֹמאים ואף נבנה על־ידיהם. בכך תיגענה זוֹ בזוֹ תרבוּת עתיקת־יוֹמין ותרבוּת חדשה, בארץ פראית־למחצה זוֹ. לאחר שתעבוֹר על־פני הירדן תמשיך המסילה לחוֹפוֹ של הנהר, אל המקוֹם אשר בוֹ נשפך אליו הירמוך. המסילה תעבוֹר גם על־פני נהר זה, ואחרי־כן תעשׂה דרכהּ בשפלה הפוֹרייה, העשירה בסחף, שאוֹרכהּ כחמישה מילין ורוֹחבהּ כארבעה מילין, עד למרגלוֹת הרכס הצוֹפה אל חוֹפוֹ המזרחי של ים־טבריה.

מכאן יצטרך קו־המסילה לטפס כדי שלוֹשת־אלפים רגל, על־פני דרך של חמישה־עשר מילין. זוֹ היא בעיה מבחינה הנדסית, אך לאחר שתגיע המסילה לרמה, תחצה את שטחי־המרעה המרהיבים של רמת־הגולן, שסיירתי בה רבוֹת לפני כארבע שנים ועוֹדני זוֹכר את גלי השיבולים הגבוהות, שהגיעו כמעט עד אל כרסוֹ של סוּסי.

זהוּ האזוֹר הפוֹרה אשר בו רעה איוב את עדרי צאנוֹ וּבקרוֹ, לפי המסוֹרת המוּחזקת בידי בני־המקום. אזוֹר זה היה מאוּכלס כראוּי עד לפני זמן קצר יחסית. אך תוֹשבי־הקבע שלו, אשר חוּרבוֹת מגוּריהם זרוּעוֹת על־פני הארץ, גוֹרשוּ משם על־ידי הערבים. כיוֹם רוֹעים הערבים עדרים עצוּמים של בקר ושל סוּסים, שהוּבאוּ הנה לאביסה, לאחר שעשׂוּ דרכם הנה מארם־נהריים, וּבטרם יוּבאוּ מצריימה למכירה. בעלי הזיכיוֹן של המסילה רכשוּ גם את הזכוּיוֹת להשטת סירוֹת־קיטור בימהּ של טבריה, ואין ספק כי אמצעי־תחבוּרה חדש זה יחוֹלל תמוּרוֹת עצוּמוֹת על חוֹפיו השוֹממים של האגם. בקעת־גינוֹסר הגדוֹלה, אשר לאוֹרכהּ רכבתי לפני כחוֹדש ימים, משמשת כיוֹם שׂדה־פרא לגידוּלים שוֹנים וּמשוּנים. היא מוּשקית בשפע על־ידי שלוֹשה נחלים נחמדים, שלא לדבר על המעיינוֹת המוֹסיפים להּ את מימיהם. בימי־קדם יצאוּ לבקעה זוֹ מוֹניטין גדוֹלים בזכות שפע המינים שצמחו בהּ, ואין ספק עמי כי עתידה הוא לשוב אל תפארתהּ שמימי־קדם. הבקעה שבימי־קדם עמדוּ בה בית־צידה וכפר־נחום מכוסה עתה מעטה גבוֹה של צמחייה צפוּפה, המסתיר מעין רוֹאה את הריסוֹתיהם. היום יש על־פני האגם כחצי־תריסר סירוֹת־מפרשׂ, לעוּמת הימים הקדוּמים שיוספוס ריכז לא־פחוֹת ממאתיים וּשלוֹשים אניוֹת־מלחמה כדי לתקוֹף את טיבריוס במלחמה נגד הרוֹמאים. לעומת־זאת, הדגה שהייתה מצוּיה בשפע, שעה שחוֹלל ישוּ את נס הדגים, מצוּיה כיוֹם בשפע גדוֹל יוֹתר מתמיד, שכן הדיִג באגם פסק כמטע³ כליל, והדגה חיה באין מפריע זה דוֹרוֹת. ליד חוֹפי האגם מצוּיים כמה וכמה מרחצאוֹת־גפרית מפוֹרסמים, בריחוּק שני מילין מן העיירה טבריה, ובהם מבקרים מדי שנה בשנה אלפי אנשים מבקשי־מרפא. בעוֹנת הרחצה ראיתי אוֹתם חוֹנים באוֹהלים לשׂפת האגם, או שוֹכבים במערוּמיהם וּמעלים זיעה באוירוֹ המבאיש של אוּלם־הרחצה הגדוֹל.

אנשי חבוּרת המודדים, שעסקוּ בסקר תואי המסילה, סיפרו לי כי נתקבלו בחיבה ובסבר פנים יפות על־ידי הערבים שבבקעת־הירדן. היוּ אלה שבטים יוֹשבי־קבע, שעיבדוּ את האדמה באזוֹר וציפו בשׂמחה להנחת מסילת־הברזל ולסיכוּיי התעסוּקה הכרוּכים בכך. אכן, גם בני־הארץ וגם האנשים מן החוּץ נלהבים מן הסיכוּי הנפתח בפניהם כעת, סיכוּי הצוֹפן בחוּבוֹ הבטחה לכניסתה של תקוּפה חדשה, של רוָּחה ועוֹשר לארץ כוּלהּ.

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

בקעת גינוסר

חיפה, 10 ביולי.

צפת היא העיר השנייה לכבוֹד ויקר בעיני יהוּדי ארץ־ישׂראל אחרי ירוּשלים. נזדמן לי לבקר בהּ לפני שבוּעוֹת אחדים, בדרכי אל מוֹשבה של יהוּדים רוּסים ורוּמנים, שהוּקמה לא הַרחֵק ממנהּ.¹ צפת יוֹשבת על פסגתוֹ של הר, שגוֹבהוֹ כמעט שלוֹשת־אלפים רגל, וּמבחינה זוֹ הרי היא הציוּרית שבערי הארץ.

כל האזוֹר טוֹבל בנוֹף רומנטי. זהוּ חבל־ארץ פראי, משוּפע ערוצים, נקיקים ותהומות גבוהים, שאינו זוכה לתשׂוּמת־לבם של התיירים, הנוֹהגים ללכת במסילוֹת חבוטות ומקוּבלוֹת.

רוֹב המקוֹמוֹת באזוֹר הזה קשורים בזיכרוֹנוֹת־עבר, המשוים להם חשיבוּת ועניין רב יוֹתר מאשר יפי־הנוֹף בלבד. לדוּגמה, ישנוֹ שם ואדי אלחמאם, אשר מצוּקיו מתנשׂאים לגוֹבה אלף־ומאתיים רגל, והם מנוּקבים בהמוֹן מערוֹת, המחוּברוֹת ביניהן על־ידי נקבוֹת חצוּבוֹת בסלע. אלה שימשו בעבר מקלט לחבוּרת שוֹדדים, שהתגוֹררוּ בהן כנשרים בחגוי־סלע. משנשׂאתי עיני אל המערוֹת, הפוֹערוֹת לוֹעיהן השחוֹרים בצוּק, בגוֹבה של שבע־מאוֹת או שמוֹנה־מאוֹת רגל מעלי, ניסיתי לשווֹת בדמיוֹני את תמוּנת המלחמה הנוֹראה, אשר ניטשה כאן בין שמיים לארץ, בין שוֹכני מערוֹת אלה לבין חיילי הוֹרדוּס: הוּא שלשל את חייליו מעל פני הסלע, בתוֹך סלים גדוֹלים, כדי לתקוֹף מתוֹכם את אוֹיביו שבמערוֹת. מה נוֹראה הייתה תמוּנת המאבק הזה של החיילים, אשר ניסוּ להיאחז בפתחי המערוֹת, ושל השוֹדדים, אשר התגוֹננוּ בחמת־זעם, שכן לא היה להם מפלט לסגת אליו ודרך לברוח בהּ, כשהם מתאמצים להפוֹך את הסלים הגדוֹלים ולהפיל את תוֹקפיהם אל התהוֹם הפעוּרה למטה. מקצת המערוֹת, אשר הגישה אליהן הייתה נוֹחה יחסית, היוּ מאוּכלסוֹת בתקופה מאוּחרת יוֹתר על־ידי נזירים מתבוֹדדים, ואפשר מאוֹד כי נעשׂה בהן גם שימוּש צבאי בימי הצלבנים, אך עד היוֹם לא נחקרוּ מערוֹת אלה באוֹרח יסוֹדי.

כברת־דרך קצרה לפני צפת ניצב צוּק וּשמוֹ עכברה, המתנשׂא לגוֹבה של חמש־מאות רגל, ואף הוּא מנוּקב־מערוֹת למכביר. יוֹספוּס מספר בכתביו, כי ביצר צוּק זה. ככל שמוֹשכת צפת את העין ואת הלב ממרחקים, כן דוֹחה היא בראייה מקרוֹב. באמצעוֹ של כל אחד מרחוֹבוֹתיה זוֹרם ביב־שוֹפכין, המפיץ צחנה מבחילה שקשה לעמוֹד בהּ. מראם של התוֹשבים במקוֹם תוֹאם בהחלט את הבאשה העוֹמדת באויר. דוֹמה עליך כאילוּ במחי־יד הוֹעברת אל גיטו של אחת מעיירוֹת רוּמניה, או רוּסיה, שעליו נוֹסף נוֹפך של פיגוּלים מזרחיים. תוֹשבי המקום לא סיגלוּ לעצמם את הלבוּש המזרחי, כאחיהם בטבריה, והם חוֹבשים מצנפוֹת גבוֹהוֹת, עוֹטים אדרוֹת משוּמנוֹת ומרוּפטוֹת ומצמיחים פיאוֹת ארוּכוֹת כדרך יהוּדי אירופה. אינך שוֹמע ערבית ברחוֹבוֹתיהם אלא “ז’רגון”, שהוּא הניב המקוּבל בקרב יהוּדי אירוֹפה המזרחית. האוּכלוּסייה הכללית של האשכנזים, כלומר יהודים יוֹצאי־גרמניה, המתגוֹררים במקום בלתי־חביב זה, מוֹנה בין חמשת־אלפים לששת־אלפים נפש. מלבדם יש כאלף־מאתיים ספרדים, כלומר יהודים יוצאי־ספרד, העוֹטים לבוש מזרחי. ברוֹבע האחר של העיירה יש כששת־אלפים עד שבעת־אלפים מוּסלמים, ויחד עמם מגיע מספרהּ של כלל האוּכלוּסייה לכדי ארבעה־עשׂר אלף נפש.

תמונה 25

צפת

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 2

מאחר שאין בעיירה מוֹסד הדומה לבית־מלוֹן או לבית־הארחה, נאלצתי להזדקק להכנסת אוֹרחים של בני־המקוֹם, ובכך ניתנה לי האפשרוּת לתהוֹת היטב על אוֹרחהּ ורבעהּ של קבוּצה מוּזרה זוֹ של משפחת האדם. רוֹב היהוּדים כאן נתמכים על־ידי קרן־צדקה הקרוּיה בשם “חלוקה”. לקרן זוֹ תוֹרמים יהוּדים חסידים בכל רחבי העולם, הרוֹאים חוֹבה קדוֹשה לתמוֹך ולקיים את אלה מבני־דתם, שעלוּ לירוּשלים כדי לחיות בהּ את אחרית שנותיהם בתפילה ויראת־שמים ולמוּת על אדמתהּ הקדושה. תוֹצאתהּ המעשׂית של שיטה זוֹ היא קיום מצב של בטלה וּפשיטת־יד בקרב ציבוּר חדל־אישים, שהוא מזיגה של אדיקוּת ואמוּנוֹת טפלוֹת, עם נוֹהג בלתי־מוּסרי. יתר־על־כן, ציבֹוּר זה מתנגד בדרך־כלל לכל רעיוֹן אוֹ מפעל שתכליתם לקדם באמת את העם היהוּדי. משוּם־כך רואים הם בחרדה וּבחשדנוּת הקמתן של מוֹשבות חקלאיוֹת, או פתיחתהּ של תקוּפה של עמל מכל סוּג שהוא בקרב היהוּדים בארץ־ישׂראל. הם מתייחסים במשׂטמה עזה לכל בתי־הספר, שבהם מלמדים לימוּדים חילוניים, והם תמימי־דעים עם אלה מבין היהוּדים במערב־אירופה, הרואים בכל תכנית לפיתוּח משאביה החוֹמריים של ארץ ישראל, בעזרת תעשׂייה יהודית, חזוֹן שכוּלוֹ הבל וּרעוּת־רוּח. לזכוּתהּ של האוּכלוּסייה היהוּדית בצפת ייאמר, כי אין רוּח זוֹ שוֹרה בקרב הצעירים שבהּ. יש כמאה יהוּדים צעירים בני צפת, העובדים למעשׂה כשׂכירי־יום במשקיהם של מוּסלמים ושל נוֹצרים בסביבה. אחד הרבנים הליברלים שבעדה, למעשה היחיד שבהּ, שהיה נוֹטה לפיתוּח חקלאוּת יהוּדית, סיפר לי כי יוֹתר ממאתיים משפחוֹת בצפת משתוֹקקוֹת להקים משקים חקלאיים, ואילוּ משפחוֹת אחדוֹת כבר עשׂוּ כן וטיפחו משקים נאים, אלא שנאלצוּ לבסוֹף לנטשם, מאחר שלא יכלוּ לעמוֹד בחמסנוּת של המוֹכסים התוּרכים. לאמיתוֹ־של־דבר, רוֹב יהוּדיה של צפת נתוּנים בחסוּתהּ של איזוֹ מעצמה אירוֹפית, אך עד לעת האחרוֹנה לא גילתה אף אחת מהן עניין ביהוּדים כל כדי הצוֹרך לדוּן בבעיתם ולפעוֹל למענם אצל הממשלה התוּרכית. עתה, כשתביעה כזאת עשוּיה לשרת מטרוֹת פוֹליטיוֹת חשוּבוֹת יותר, וגוֹרלהּ של ארץ-ישראל עשׂוּי להיות נקוּדת-מפתח בבעית המזרח כוּלוֹ, נאחזוֹת גם רוּסיה וצרפת בכל תירוץ קל כדי להתערב ולהגיש תלוּנוֹת. ואמנם, התביעוֹת שהן מעלוֹת בזוֹ אחר זוֹ לגבי בני־חסוּתם היהוּדים בטבריה ובצפת, עשׂוּיוֹת לספק להן את התוֹאנוֹת הדרוּשוֹת להן. שעה ששהיתי בצפת גילתה רוּסיה פעלתנוּת יתרה בתמיכה בעניינוֹ של צעיר יהוּדי, אשר לא במתכון הרג את אחד המוּסלמים, הממשלה התוּרכית תבעה זכוּת־שיפוּט עליו, בהסתמכה על העוּבדה שלמרוֹת היוֹתוֹ רוּסי לא שמר אמוּנים לארצו וניתק עצמוֹ ממנהּ. מאחר שאוֹתוֹ זמן עדיין היה הצעיר קטין, הוֹסיפה הממשלה הרוּסית לטעוֹן כי מזכוּתהּ להגן עליו גם על אדמה תוּרכית, אף־על־פי שלא השתמשה בזכוּת זוֹ כשהיה על אדמת רוסיה, אשר ממנה נאלץ להמלט על נפשו. רכבתי בלוית יהוּדים אחדים ברחוֹבוֹ של הכפר, שארעה בו התאונה ויוֹשביו הערבים סקלו אוֹתנוּ באבנים. אף-על-פי ששחרוּרוֹ של הנער מוּבטח כעת, אין ספק כי יאלץ לברוֹח מן הארץ, אלא-אם-כן יאוֹתוּ קרוֹביו המוּסלמים של המת למצוֹא פיצוּי בכוֹפר-הנפש אשר הוּצע להם.

ג’אעונה², הוּא הכפר שאליו שׂמתי פני, ישב בריחוּק כשלוֹשה מילין מצפת, מתוך גיא, שנשקף ממנו נוף מרהיב־עין. בקעת־הירדן וימהּ של טבריה השׂתרעו כשלושת־אלפים רגל מתחתינו מימין, ומשׂמאל נשתקפוּ מי־מרוֹם אוֹ אגם החוּלה. השפלה שהשׂתרעה עדיהם הייתה ארץ פוֹרייה, אשר ציפתה כאילוּ לפיתוּח וּלעיבוּד. המוֹשבה החדשה הוּקמה רק לפני שמוֹנה חוֹדשים, על אדמה שנקנתה מידי כפריים מוּסלמים. עשׂרים משפחות של כפריים אלה עדיין התגוֹררוּ במקוֹם וקיימוּ יחסי־רעוּת נפלאים עם היהוּדים. המתיישבים היהוּדים היוּ בני עשׂרים־ושלוֹש משפחוֹת של רוּמנים ורוּסים, שמספר הנפשוֹת בהן הגיע למאה־וארבעים. את רוּבם מצאתי עמלים בפרך בחלקוֹת תפוּחי־האדמה שלהם, ואני שׂמחתי מאוֹד למראה תמוּנה זוֹ של חריצוּת ועמל־כפיים. שוּרה של שישה־עשׂר בתים קטנים וּנקיים למראה נבנתה עד הנה, והיוּ עוד כמה וכמה בתים בעיצומהּ של בנייה. בסיכוּמוֹ־של־דבר, היה זה הניסיון המעוֹדד ביותר של התיישבוּת שזכיתי לראוֹת בארץ־ישׂראל. יש בבעלוּתם של המתיישבים כאלף אקרים אדמה משוּבחת, שהצליחו לרכוש בעבוּר שלוֹשה עד ארבעה דולרים לאקר. המשפחוֹת הרוּסיוֹת התיישבוּ לא־הרחק מן המשפחוֹת הרומניוֹת, מאחר שיהוּדים יוֹצאי ארצוֹת שוֹנוֹת אינם מתקשים בקשירת יחסי שכנות טוֹבה. הם מכנים את מוֹשבתם בשם ראש-פינה, ככתוּב בכתבי- הקוֹדש, “אבן מאסוּ הבוֹנים היתה לראש פנה” (תהלים קיח, כב).

חיפה, 20 ביולי.

אחד המקוֹמוֹת המעניינים ביוֹתר בארץ־ישׂראל הוּא הקבר המקוּדש על עוֹלי־רגל יהוּדים, המכוּנה מירוֹן. הנה נוֹהרים, במחציתוֹ השנייה של חוֹדש מאי, המוֹני יהוּדים מכל קצוֹת הארץ, בייחוּד יהוּדים מזרחיים, ויש אשר תמצא שם חוֹנים כאלפיים נפש בבת־אחת. מירוֹן יוֹשבת באזוֹר פראי שבהרי מרכז הגליל, בשוּלי אחת הרמוֹת הפוֹריוֹת ביוֹתר שבכל האזוֹר. הכפרים בסביבה זוֹ מוּקפים בוּסתנים וגנים מבוֹרכי־שפע, ואיכרי המקוֹם הם העשירים והמצליחים מכל אשר ראיתי במקוֹמוֹת אחרים בארץ. מירון עצמהּ היא אתר רומנטי להפליא. היא מתנוֹססת ברוּם של אלפיים וחמש־מאוֹת רגל מעל פני־הים, על שלוּחתוֹ הגבוֹהה, הצפוֹנית־מזרחית של רכס ג’בל ג’רמק. נשקף ממנהּ נוֹף מלא־הוֹד אשר בוֹ בוֹלטת העיר צפת, המתנוֹססת על פסגתוֹ של הר בריחוּק כחמישה מילין. נחל זך וצלוּל מוֹליך מימיו בשוּרה של מפלים אל תחתיוֹת ערוּץ צר וּמשמש כוֹח מניע לטחנת־קמח עתיקה וציוּרית. כמאה ירד מעל לטחנה זוֹ נמצא המקוֹם המקוּדש על היהוּדים. בחצר מלבנית גדולה, שמסביבה מתמשכת מרפסת־אבן רחבה ועליה חדרים פתוּחים בעלי־כיפוֹת, נמצאים קבריהם של אחדים מגדוֹלי הרבנים של ההיסטוריה היהודית, והיא משמשת מעין מחנה לעוֹלי־רגל. אני ביקרתי במקום לא בעוֹנת העלייה־לרגל, ויכוֹלתי לבחוֹר לי חדר למגוּרים כחפצי. הוּכנוּ למעני שני חדרים נוֹחים ביותר, על־ידי יהוּדים צפתיים שליווּ אוֹתי במסעי הנה. אין ספק עמי כי קדוּשתם של הקברים במירוֹן היא שהקנתה קדוּשה לעיר צפת וּמשכה יהוּדים להתיישב בהּ. כאן נמצאים קברוֹתיהם של רבי יוֹחנן הסנדלר, של רבי שמעוֹן בר־יוֹחאי המהוֹלל, מחברוֹ הנודע של ספר הזוֹהר ואבי הקבלה. כאן מצוּיוֹת גם עצמוֹתיו של בנוֹ, רבי אלעזר;

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol 2.

אך החשוּבים והמכוּבדים שבכל אלה הם קברוֹתיהם של שני גדוֹלי התורה, שמאי והלל. שלושים ושישה התלמידים של הלל קבוּרים אף הם אתוֹ. הוא יסד אסכוֹלה של מוּסר, זמן קצר לפני הוּלדת ישוּ הנוֹצרי, ואמנם יש יהוּדים רבים הטוֹענים כי המוּסר והמידוֹת הטוֹבוֹת של הנצרוּת מצוּיים כוּלם בתלמוּדוֹ של בית־הלל, ואילוּ ישוּ הנוֹצרי הביאם לידי ביטוּי תקיף ונמרץ יוֹתר מקוֹדמיו.

קברוֹ של הלל הוּא המרשים שבכל הקברים. זוֹהי מערה עצוּמה בצלעוֹ של מדרוֹן תלוּל, הנמצא במחצית הדרך בין החצר שלמעלה ובין הנחל שלמטה. בתחילה נכנסים אל אוּלם, אשר משני צדיו חצוּבים בסלע מקוֹמוֹת־קבורה. לאחר שעוֹברים בפתח החצוּב בסלע, נכנסים לחדר, שגוֹדלוֹ שמונה־עשרה רגל על עשרים־וחמש רגל ובו שבעה כוּכי־קבוּרה מימין וכמספר הזה משׂמאל; ואילו מוּל פנינוּ בקיר כרוּי שקע שעוֹמקוֹ שמונה־עשרה רגל ורוֹחבוֹ שבע רגליים, וּבוֹ ארבעה ארונות־קבורה חצוּבים בסלע. משני צדי שקע זה יש כוכים, המכילים ארבעה תאי־קבורה. רוב הקברים מכוסים מכסי־אבן, בעלי זויות מזדקרות, ובסך־הכוֹל יש במערה זוֹ שלושים־ושישה קברים. כל המצוּקים והסלעים בסביבה משוּפעים מדרגוֹת חצוּבוֹת באבן, בוֹרוֹת ומכבשים לעצירת שמן־זית. בצפוֹנה של מירוֹן יש גם שלוֹש מצבוֹת־אבן זקוּפוֹת (דולמנים), הניצבוֹת סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ, ואף־על־פי שאינן גדוֹלוֹת הרי הן בולטוֹת בשטח. לא מצאתי עליהן עקבוֹת אוֹ סימנים של חריתוֹת. בקרבת מקוֹם עמד בית־כנסת, וּבשעת ביקוּרי בוֹ היוּ שם איש זקן ובנוֹ, עומדים שקוּעים בתפילה. זקן זה לא יצא מבין כוֹתלי בית־הכנסת אפילוּ לשעה קלה, במשך שבע שנים, וכל אוֹתוֹ זמן התקיים על ארוּחה אחת ביום, שכוּלהּ פת־לחם ומעט מים. בלילוֹת היה ישן על מחצלת שהוּנחה על הרצפה. עקב זאת היה אפוּף ריח מיוּחד של קדוּשה, אליבא דבני־לויתי היהוּדים. בנוֹ, נער כבן חמש־עשרה, היה הוֹלך וּמתקדם, מרוֹב תפילה, לקראת מצב של טמטוּם מוּחלט, אשר אליו כבר הגיע אביו המכוּבד, מתוֹך נענוּע גווֹ לכאן ולכאן וּמתוֹך זמרה בלתי־פוסקת, במשך שבע השנים. הוא הזכיר לי את הנזירים הבודיסטים שראיתי בסין, בדרכם למצב של נירוָנה, וּמראהוּ היה מצער יוֹתר מאשר מעוֹרר יראת־כבוֹד. בפינות החצר וגם ליד הקברים ניצבו כיוֹרי־אבן גדולים. בחגיגות ההדלקה של היהודים נוֹהגים למלא כיוֹרים אלה שמן ולהצית בהם אש. יהודים עשירים, שביקשו להוֹכיח אדיקוּת יתרה, היוּ מטילים אל תוֹך הלהבוֹת חפצים יקרים ביוֹתר. מיטב הצעיפים, השביסים, המטפחוֹת והספרים הנדירים הוּטלוּ אל תוֹך הבערה וכלוּ באש, ובשעה שהיה נשׂרף חפץ בעל ערך מיוחד במינוֹ, היוּ כל הנאספים, השיכוֹרים מיין וּמהתלהבוּת, פוֹרצים בזעקוֹת־שׂמחה מטוֹרפוֹת. כדברים האלה סיפר לי עד־ראייה, אך ייתכן מאוֹד כי בשנה הבאה אוּכל אני לתאר לפניכם, ממקוֹר ראשוֹן, את פרטי הטקס המיוחד והבלתי־ידוּע הזה.

כחמישים ירד במעלה ההר נמצאת החוּרבה המעניינת ביוֹתר מכל חוּרבוֹת הבניינים היהוּדיים בכל ארץ־ישׂראל. זוֹ היא חוּרבתוֹ של בית־כנסת, אשר לפי המסוֹרת היהוּדית הוסיף והתקיים כחמישים שנה לאחר חוּרבן ירוּשלים.

אוֹתוֹ זמן, אוֹ קצת אחר־כן, חלה אצל היהוּדים תוֹפעה מיוּחדת במינה של התפלגוּת לשתי עדוֹת מאוּרגנוֹת ומסוּדרוֹת – האחת בראשוּתוֹ של מין מנהיג־רוּחני, הפטריארך של טבריה, שבה נתקבצוּ כל יוֹצאי־חלציהם של ישׂראלים, שהתגוֹררוּ ברחבי האימפריה הרוֹמאית, והאחרת בראשוּתוֹ של ראש־הגולה, אשר כל יהוּדי המזרח נשבעוּ לוֹ אמוּנים. הרוֹמאים הכירוּ במנהיגוּתוֹ של זקן־היהוּדים מטבריה ואף העניקוּ לוֹ יתרוֹנוֹת מיוּחדים, והיישוּב היהוּדי סביב טבריה התפתח תחת חסוּתוֹ וצבר עצמה רבה. נוֹסדוּ שם בתי־אולפנה ללימוּד התלמוּד, וגדוֹלי הרבנים חיברו את עיקרי היהדוּת ולמעשה הטביעו את חוֹתם תלמוּדם על תוֹכנהּ עד כדי כך שהשפעתם עליה ניכרת עד עצם היום הזה. אוֹתוֹ זמן נהייתה מירוֹן מקוֹם־קבוּרתם, ואז נבנה גם הגדוֹל והעתיק בבתי־הכנסת, אשר את שׂרידיו אנוּ מוֹצאים כאן. בית־הכנסת הוּקם למרגלוֹתיה של גבעה מסוּלעת, ואגפוֹ המערבי ורצפתוֹ נחפרו בסלע הגבעה. הוּא משׂתרע על שטח של חמישים רגל על חמישים רגל. שברי עמוּדים, אדנים וכוֹתרות מפוּזרים בשטח, אך רבים מן השברים היפים ביוֹתר נידרדרוּ במדרוֹן המזרחי של הגבעה. פניו של הבניין פוֹנים כלפי דרום, ושם נוֹתר מן החזית רק קיר חיצוני, ובוֹ שער יפה עשוּי אבני־גזיתֹ ופתח צדדי. בין האבנים יש כאלה שגוֹדלן ארבע רגליים וחצי לאורך ושתי רגליים לרוחב, ועוֹביין כמחצית־הרגל. גוֹבהוֹ של השער עשׂר רגליים וחצי, רוֹחבוֹ חמש, ועוֹביוֹ כמחצית־הרגל. העמוּדים של מזוּזוֹת השער עשׂוּיים אבן שלמה וּמחוּטבת, מלאכת־מחשבת. המשקוֹף, שאף הוּא מחוּטב, בוֹלט מעט מעל העמוּדים, אך לא מצאתי עליו זכר לכתוֹבת עברית, אשר עליה סיפרוּ אחדים מכוֹתבי־העתים הקדוּמים. האבן הרֹאשה ניתקה ממקוֹמהּ ברעידת־האדמה שהתחוֹללה בשנת 1837. מקוֹמוֹ של בית־הכנסת והמראה הכללי של חוּרבה מיוּחדת במינהּ זוֹ הם מלאי עניין גם מבחינה ציוּרית וגם מבחינה היסטורית. מירוֹן נזכרת, כנראה, בכתביו של יוֹספוּס בשם מֵרוֹת, אתר בגליל העליון, שיוֹספוּס טרח לבצרוֹ. לעוּמתוֹ מזהה אוֹתהּ ד"ר תומסון עם מֵרוֹז, שאת תושביה קיללה דבוֹרה הנביאה, על “כי לא־באו לעזרת ד'” ולא הצטרפו למסע המלחמה של ברק. וכאישור לכך יש ליד מירוֹן מעיין, המכוּנה עד היום “מעיין דבורה” בפי היהודים. אך הרב הספרדי, אשר שימש לי מוֹרה־דרך, יוֹעץ וידיד בסיוּרי במירוֹן, טוֹען כי זוהי שִמְרוֹן מְראוֹן, אשר מלכהּ היה אחד משלוֹשים ואחד המלכים, אשר נאמר עליהם בספר יהושע, כי היכה אותם יהוֹשע במלחמה, כשנכנס לארץ כנען. חלק גדול מאדמת הכפר היה שייך לרבי זה, ומאחר ששאף תמיד לעוֹדד את עבודת האדמה בקרב אחיו, הוֹשיב על אדמוֹתיו שש משפחוֹת יהודיות ממרוקו, שהיו רגילוֹת בעבודת האדמה והן הצליחוּ היטב במעשיהן. מלבד אלה היוּ בכפר מירוֹן עוד שתים־עשרה משפחוֹת מוּסלמיוֹת. הוּפתעתי מאוֹד למראה יחסי הידידוּת והשכנוּת הטוֹבה, שנתקיימוּ בין המשפחוֹת המוּסלמיוֹת לבין המשפחוֹת היהודיות, ומששׂוֹחחתי על כך עם השיח' של הכפר, דיבר באוֹזני בשבחם של היהוּדים, שלדבריו הם עובדי־אדמה מצוּינים וחרוּצים. ואמנם, כששוֹטטי בשׂדות הכפר, ראיתי כי אין כל הבדל בין השטחים שעוּבדוּ בידי היהודים לבין אלה שעוּבדוּ בידי הפלאחים. מכל־מקום, אני מלא התפעלות ממירוֹן וּמסביבוֹתיה, על שפע השׂרידים המעניינים שבהּ, שעדיין לא נחקרוּ היטב מבחינה ארכיאוֹלוֹגית, ויש בדעתי לשוּב ולבקר בהּ.

מאחורי מירוֹן מזדקר ג’בל ג’רמק¹, ההר הגבוֹה ביותר בארץ־ישׂראל המערבית. יוֹם אחד טיפסתי במעלה הר זה וּמצאתי את עצמי מהַלך בנוֹף־הקדוּמים הפראי ביותר שממערב לירדן. באזוֹר זה יש כפרים מעטים מאוֹד, והם מרוּחקים זה מזה. לא מצאתי באזוֹר אלא גיאיוֹת, נקיקים וצמחייה פראית. גם שבילים לא היוּ בוֹ זולת רמז של משעוֹלים, אשר בהם טיפסו עזים, זוֹ בעקבות זוֹ, בבקשן מרעה. למראה הדרוֹ של הנוֹף קשה היה להשלים עם הרעיוֹן, כי מקוֹם זה לא פִרנס מעוֹלם אוּכלוּסייה גדוֹלה. ייתכן כי אפילוּ בתקוּפת הזוֹהר של ארץ־ישׂראל עמדוּ הרים אלה תמיד בפראוּתם וּבשממתם. ואמנם, יש באזוֹר זה, מבחינה יחסית, מעט מאוֹד אתרים עתיקים או שׂרידים של חוּרבוֹת. פסגתוֹ המעוּגלת של ג’בל ג’רמק מתנשׂאת לגובה של ארבעת־אלפים רגל מעל פני־הים, וכשלוש־מאות רגל מתחת לפסגה מצוּיוֹת חוּרבוֹתיו של כפר, שנטשו לפני כעשׂרים שנה בניהן של שתים־עשׂרה משפחוֹת יהוּדיוֹת שהתגוֹררוּ בו. הם היו איכרים שעבדו את האדמה וגידלו עדרי צאן וּבקר. אוֹתם ימים היה זה היישוּב הגבוֹה ביותר בארץ-ישׂראל, ומתמיה הדבר כי אוירוֹ הצח והנעים של ההר לא הצליח להציל את תוֹשביו מפני הכוֹלרה, שאוֹתוֹ זמן הפילה חללים רבים בקרב תוֹשבי הארץ. למרבה־הצער, כמעט כל הגברים, תוֹשבי הכפר, מתו במגפה, והכפר, שניטש לחלוטין, נהפך בסוֹפוֹ־של־דבר לרכושו של כפר דרוזי, המרוּחק כשלוֹשה מילין ממנו. קירוֹת האבן של הבתים עדיין עוֹמדים על תלם, ויש בסביבה מעיין מים מצוינים, המפכה בצִלהּ של קבוצת־עצים. אילוּ הייתה הגישה למקוֹם קלה יותר, כי אז יכלה פינת-חמד זוֹ לשמש מפלט נעים מחוּמוֹ של הקיץ וּמקוֹם מתאים להקמת מוֹשבה. הבּדוּאים אינם מרבים לבוֹא אל מחוֹז־הרים זה, ואין צוֹרך אלא בדרכים ובעבוֹדת־הכשרה כדי להפוֹך שטחים גדולים, העומדים כיוֹם בשממתם, לגנים פוֹרחים ומשׂגשׂגים. ככל שמרבה אדם לתוּר באזוֹריה הנידחים של הארץ, כן גדלה התרשמוּתוֹ משִפעת המקוֹרוֹת הבלתי־מנוצלים שבהּ ומן הסיכויים המצוּינים שהיא צוֹפנת לעתיד.

חורבות בית הכנסת במירון

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

חיפה, 31 ביולי.

החגיגוֹת הדתיוֹת הגדוֹלוֹת ביוֹתר של השנה נחגגוֹת כאן ב-20 ביולי, במנזר של הר־הכרמל, והן מכוּנוֹת בשם “חגיגות סט. אליאס.” מכל קצוי ארץ־ישׂראל נוֹהרים מאמינים מכל שׂדרות העם אל המערה הקדוֹשה, וּביוֹם זה וּבערב שלפניו מתכנסים כששת־אלפים איש ואישה בסביבוֹת המנזר וּבחצריו. אוּלם השנה קטן במידה רבה מספר הנוֹכחים בשל פניקה כללית שתקפה את הארץ, בעטיהּ של מגפת הכוֹלרה שפרצה במצרים. הפלאחים, הנוטים לתת אימוּן בכל מיני שמוּעוֹת אויליוֹת, הפיצו את השמועה כי המגפה פשטה עד חיפה וכי המנזר עצמוֹ נתוּן בהסגר.

משקרבתי אל מקוֹם החגיגוֹת, כבר הגיע לאוֹזני נפץ יריוֹת של אקדחים ורוֹבים וקוֹלה הצוֹרמני של שירת מקהלה המלוה, בדרך־כלל, את ריקוּדיהם של בני המקום. משעברתי בשער ונכנסתי אל החצר רחבת־הידיים של המנזר, מצאתי שכבר מלאה היא קבוּצוֹת של אנשים משוּלהבים, שרקדוּ במעגלים כשזרוֹעוֹתיהם שלוּבוֹת, אוֹ חוֹבקוֹת את צואר שכניהם, וגום מתנוֹעע הנה והנה. הם היו רוֹקעים ברגליהם בקצב המנגינה, שהוּפרעה כפעם־בפעם בפרץ יריוֹת מכלי־הנשק שהניפוּ באויר. היה זה ריקוּד סוּרי נפוֹץ, והאמת ניתנת להיאמר כי היה מוֹנוֹטוֹני למדי.

Anon.: The Mediterranean Illustrated, London 1880.

לעוּמתם הציגוּ בנוֹת הפלאחים ריקוּד שהיה הרבה יוֹתר ציוּרי ומעניין. לבוּשות בגדים ססגוֹניים רקדוּ אלה ביחידוּת, בזוּגוֹת ובשלשוֹת, אך למרבה־הצער לא היה מספרן רב. אין ספק, כי בגלל מיעוּט המבקרים לא היו הפעם תוֹפעוֹת של השׁתכרות כללית, המלווֹת בדרך־כלל חגיגוֹת כאלה, וראיתי רק אדם אחד אחוּז בידי כחצי־תריסר חיילים תוּרכים, אשר משום־מה סבוּר היה כי ייטיב לתת ביטוּי ליראת־שמיים נוצרית על־ידי שימוּש אלים באגרוֹפיו.

Conder C.R.: Tent Work in Palestine, London 1880

בעוֹד כל ההילוּלה הזאת מתרחשת בחוּץ, נערכה תפילה בתוֹך הכנסייה, לאלה מן המבקרים שביקשו בידוּר מסוּג אחר. הכנסייה היתה בבניין מקוּמר רחב־ידיים, בנוּי בדמות הצלב היוני, וּבוֹ עוּגב נעים־צליל וּפסל של גברתנוּ מהר־הכרמל, היא אם ישוּ המחוֹללת נסים יְשוּבה הייתה בין ארבעה עמוּדים קוֹרינתיים, על מין כס־מלכוּת, וּלבוּשה שׂמלת־משי מקוּשטת ברוֹב הדר. גם הבתוּלה וגם התינוֹק שבזרוֹעוֹתיה ענדוּ על ראשם כתר־זהב, שאף הוּא הגיע שמה דרך נס. שעה שקיבל על עצמו פְרֵיר ז’אן בפטיסט לשקם את הריסוֹת המנזר, לפני כחמישים שנה, הטיל את יצירת הפסל על פַסָּל בן גנואה בשם קָרָבֶנְטָה. מאחר שלא היה ברשוּתוֹ די-כסף לקניית כתר לפסל, שיהא הוֹלם את מעמדה של הבתוּלה, הלך וקנה בשבילהּ כתר של כסף, וּבשביל התינוֹק כתר של נחוֹשת־קלל. מששׂם את הנזר בראש הבתוּלה אמר: “את תדעי, בודאי, איך להשיג לעצמך כתר טוב מזה”. ואמנם, היא ידעה כיצד. כעבוֹר זמן קצר נמצא בעיר נפולי אציל עשיר, שהעניק להּ שני כתרי־זהב, בתמוּרה על נס שעשׂתה לוֹ וריפאה אוֹתוֹ ממחלתוֹ. במנזר יש לקנוֹת ספר וּבוֹ רשימה של כל הנסים שחוֹלל פסל זה, אשר כל בני המקוֹם נהגוּ בוֹ הערצה וחרדת קוֹדש. הם היוּ נוֹהגים להשתטח ארצה לפני הפסל, להגיע את מצחם באדמה וּלהביע את תחינתם לפני הבתוּלה, באוֹרח שהיה מכה בהלם אפילוּ בוּדיסט נאוֹר, בעוֹצם האמוּנה-הטפלה והדבקוּת-ללא-מצרים שהתבטאוּ בוֹ. לשני צדי הפסל ניצבו שני מזבחוֹת: האחד מוּקדש לסט. ז’אן בפטיסט והאחר לסט. סיימון סטוק. זה האחרון היה איש אנגלי, שהוּכרז ראש־וראשוֹן למסדר הכרמליים בשנת 1245 ועשׂה בשעתוֹ יוֹתר מכל אדם אחר כדי להאדיר את כבוֹדוֹ של המסדר. לימין כל אלה ניצב פסל של אליהוּ, כשהוּא טוֹבח אחד מנביאי הבעל, אשר נעשׂה בברצלונה בידי הפסל דום אמדאו. הנביא הצליח להפיל ארצה את יריבוֹ נביא־השקר, והוּא מניף חרבוֹ עליו, בתנועה המעידה כי עוֹד מעט־קט והוּא כוֹרת את ראשו. על הפסל סביב תלוּיים כל מיני חפצים, שהוּבאוּ כמנחה וכקורבן לנביא, וּמקדשי-שמוֹ מצטוֹפפים סביבוֹ, כדי לגעת בפסל ולנשק אחר־כך את האצבע אשר נגעה בוֹ. על שוּלחן, שעמד לפני הפסל, ישב נזיר שמכר תחריטים למאמינים. עמדתי וקניתי תחריט אחד, אשר בוֹ נראה אליהוּ משַלח את אלישע כדי לראוֹת אם יש סימן לְבוֹא הגשם. במרחקים מסתמן ענן קטן, שיעוּרוֹ כגוֹדל כף-יד וּמתוֹכוֹ מגיחה דמוּתהּ של הבתוּלה עם הילד; שכן לפי המסוֹרת הקתוֹלית בענן זה נתגלתה לנביא ההכרה בהיריון-שבקדוּשה, וּמאוֹתוֹ יום ואילך היה הוּא מאמין בוֹ אמוּנה שלמה.

ליד פסל הנביא היוּ מדרגוֹת אחדוֹת חצוּבוֹת בסלע, שהוֹליכוּ אל מערת אליהוּ. זוֹ הייתה מערה לא־גדוֹלה, כעשר רגליים רוֹחבהּ וחמש־עשרה רגל אוֹרכהּ, ובקצהּ ניצב מזבח, אשר מעריצי הנביא מאמינים בכל־לבם כי זה הסלע אשר שימש לוֹ משכב. אוֹתהּ שעה נמצא שם נזיר שניהל את טקס־התפילה. הכנסייה הייתה מלאה מאמינים, רוּבן נשים בבוּרנוּסים לבנים, שישבוּ בכריעה על הרצפה ועסקוּ בעיקר בחליצת שד לתינוֹקוֹת שלהם.

רוֹב ההכנסוֹת של המנזר מקוֹרן בחגיגוֹת כאלה, שכן בעוֹנוֹת הטוֹבוֹת מביאים המאמינים שפע של מנחוֹת וּמתנוֹת. אך המקוֹר העיקרי לעוֹשרוֹ של המנזר הוּא מכירת כפרוֹת. באמצעים אלה הגיע המסדר לידי צבירת עצמה רבה, גם מוּסרית וגם כספית, בכל רחבי הארץ, ומאחר שאוּכלוּסיית המאמינים הנוֹצרים בסביבה גדוֹלה מאוֹד ביחס לאוּכלוּסייה המוּסלמית, וּנתוּנה לחסוּתה הבלעדית של צרפת, הרי יש להשפעה זוֹ גם צביוֹן פוליטי ברוּר מאוֹד. למעשה, נהנים הנוֹצרים בכל המחוֹז מחסוּת והגנה יעילוֹת הרבה יותר משזוֹכים המוּסלמים, כנגד הדיכוּי והשעבוד שנוֹהגת הממשלה התוּרכית בתוֹשבים.

המנזר עצמוֹ הוא בניין חדיש, ואילוּ הייתה לוֹ ארוּבה גדוֹלה במקוֹם כיפה, כי אז היה דוֹמה יוֹתר לבית־חרוֹשת מאשר לבית־יראה. קצה הכיפה נמצא בגוֹבה כחמש־מאות וחמישים רגל מעל פני־הים, המשׂתרע למרגלות ההר, ומגג המנזר נשקף נוֹף מרהיב־עין. כששׂם נפוֹליוֹן מצוֹר על עכוֹ, בשנת 1799, ונאלץ להסירו ולסגת מהארץ, התנפלוּ התוּרכים על החיילים הצרפתיים הפצוּעים, שהוּשארוּ בבית־החוֹלים שבמנזר זה ושחטוּ אוֹתם עד־אחד. כתוצאה מכך ניטש המנזר, עמד בשממוֹנוֹ והחל מתמוֹטט. עשׂרים־ושבע שנים הוּפקר אתר מקוּדש זה, אך המסדר, אשר העניק לוֹ את שמוֹ, לא חדל אף לרגע לעוֹרר ולהטיף למען החזרת עטרתוֹ ליוֹשנהּ. לבסוֹף הוּחל בעבוֹדת שיקוּמוֹ, בשנת 1826. ז’אן בפטיסט החל בעבוֹדה וסיימהּ בשנת 1853. יוֹצא אפוא כי הבניין אשר לפנינוּ אינוֹ אלא בן שלוֹשים שנה. מוּל פני המרפסת הראשית שלוֹ משׂתרעת גינת־פרחים גדוֹלה, וּבמרכזהּ ניצבת פירמידה, שבראשהּ צלב ועליה חרותה כתוֹבת, המציינת כי זה המקוֹם בוֹ הוּטמנו עצמוֹת החיילים הצרפתיים. רק חמש שנים לאחר שנרצחוּ, העיז האב ז’ול דה סט. סאובר לשוּב אל ההר, ושם מצא את אוֹתוֹתיה העגוּמים של הטרגדיה, פזוּרים בין ההריסוֹת. הוּא אסף עצם לעצם והחביאן במערה, עד אשר הרשוּ הנסיבוֹת להעניק להם קבוּרה נוֹצרית כדת. אין ספק כי כיוֹם הולכים וגדלים עוֹשרוֹ והשפעתוֹ של המסדר, וּגדוֹלה התקוה כי לא ירחק היוֹם וּצפוֹן ארץ־ישׂראל תהיה פרוֹבינציה צרפתית, ואז יובטחוּ עוֹד יוֹתר שלוֹמהּ ושׂגשׂוּגהּ.

במחנה על הכרמל, 10 בספטמבר.

מאחר שמגפת הכוֹלרה משתוֹללת במצרים, הרי מטבע הדברים שסוֹפהּ להגיע גם לסוּריה; ואפילוּ לא תגיע, הרי החוֹדשים יוּלי, אוֹגוּסט וספטמבר הם חמים ובלתי־נעימים בחיפה. לכן החלטתי לנסוֹת כוֹחי־בחיי־מחנה על אחת הפסגות הגבוֹהוֹת של הכרמל, וּברגע זה יוֹשב אני באוֹהל בדוּאי, שהוּקם וסוּדר לטעמי, ברוּם של 1800 רגל מעל פני־הים, הנשקף אלי מפנים ומאחוֹר. זמן־מה חיפשׂתי מקוֹם להקים בוֹ מחנה, וּמצאתי מקוֹמוֹת אחדים יפים לכך. אלא שבגלל ההכרח להימצא בסמוּך לכפר, הן מטעמי ביטחוֹן והן לצוֹרכי הספקה, ויוֹתר מכך, בגלל הצוֹרך להימצא ליד מעיין מים נפל הפוּר על המקוֹם אשר אני נמצא בוֹ כעת. לא נוֹח היה לי לשׂכוֹר בית בכפר משוּם סיבוֹת אחדוֹת. ראשית, בתי הערבים מכילים בדרך־כלל רק חדר אחד, ואפילוּ לאחר שיוּצאוּ מן החדר תוֹשביו ההוֹלכים על שתיים, עדיין ישכנוּ בוֹ המוֹני יצוּרים אוֹכלי־אדם, שאפילוּ קטנים הם במידה, קשה לחיוֹת במחיצתם. שנית, נוֹדף בבתים אלה ריח מיוּחד במינוֹ של גללים שׂרוּפים, אשר הערבים משתמשים בהם להדליק אש בתנוּרי הלחם שלהם, וריח זה חריף מכדי שאוּכל לעמוֹד בוֹ.

בימי שבתי במחנה־הקיץ שלי על הכרמל הרביתי לבקר בשני כפרי הדרוּזים שבסביבה וּלשוֹחח עם תוֹשביהם ולמדתי להכיר את אורח־חייו של שבט מצוּין זה. בדרך־כלל לא מן המפוֹרסמוֹת היא, כי תחוּם מוֹשבוֹ של העם הדרוּזי משׂתרע דרוֹמה עד הכרמל. הכפר הדרוּזי הדרוֹמי ביוֹתר בסוּריה הוא הכפר דאליה, המרוּחק כשני מילין מהמחנה שלי, ואילוּ מוֹשבם הצפוני ביוֹתר הוּא בחָלֶבּ. לפני תשע־מאוֹת שנה עלה ממצרים, המוֹרה הדגוּל דַרַזִי, אשר על שמוֹ הם נקראים, כדי להפיץ את תוֹרתוֹ החדשה. והיא נתקבלה על־ידי שבט אחד, שהתגוֹרר בסביבוֹת חלב. שבט זה הגיע לאוֹתוֹ אזור, לאחר שהיגר שמה ממחוֹז תימן שבחצי־האי ערב. לאחר שקיבל שבט זה את עיקרי האמונה אפוּפת המסתוֹרין, קם רוּבוֹ ככוּלוֹ והיגר דרוֹמה, השתלט על העמקים של דרוֹם־לבנוֹן וקבע את מטהוּ למרגלוֹת הר־החרמוֹן. משהחלוּ בני השבט מתפשטים מזרחה, חצוּ את הארץ, שנוֹעדה בימי־קדם בשם איטוריאה. הם מצאוּ לעצמם מִגנן טבעי באזוֹר הוולקני, אשר בימי־קדם נקרא בשם טרכוניטיס, הוּא חבל ארגוב התנכ"י, בהר המכוּנה כיום ג’בל דרוּז. כאן פרוּ, רבוּ ונתעצמוּ, וּבראשית המאה השבע־עשרה הקימוּ מתוֹכם את הלוֹחם המהוֹלל פח’ר אלדין, שהוּא האישיוּת החשוּבה היחידה, שיכוֹלים הדרוּזים להתפאר בהּ. הוּא כבש את בירוּת ואת ערי־החוף הדרוֹמיוֹת והרחיב את גבוּליו עד בוֹאכה כרמל בדרוֹם וּטבריה במזרח. תחת חסוּתוֹ השתקעוּ הדרוּזים בהרי הגליל והכרמל.

לפיכך לא עברוּ יוֹתר ממאתיים וחמישים שנה מאז הגיעוּ ראשוֹני הדרוּזים לכרמל, וייתכן מאוֹד כי שעה שבאוּ שם מצאוּ את ההר בלתי־מיוּשב לחלוּטין, זוּלת קוֹמץ מתבוֹדדים נוֹצרים, שהתגוֹררוּ במערוֹת, שכן הנזירים הכרמליים גוֹרשוּ וּמנזרם נהרס שלוֹש־מאוֹת שנה לפני־כן. ואמנם, רק בתקופת שלטוֹנם של הדרוּזים נעשׂוּ הניסיוֹנוֹת הראשוֹנים לשקם את המנזר. במשך מאתיים השנים ששלטוּ הצלבנים בארץ־הקוֹדש, עד שלהי המאה השלוֹש־עשׂרה, היה הכרמל מאוּכלס על־ידם. עדיין אפשר למצוֹא את שׂרידי מוּצביהם הצבאיים על רוֹב הפסגוֹת הגבוֹהוֹת של ההר. לאמיתו־של־דבר, רוֹב האבנים העתיקוֹת אשר מהן נבנה הכפר עוספיה, עדיין נוֹשׂאוֹת סימנים שנחקקוּ על־ידי הצלבנים. יש להניח כי לפני בוֹא הצלבנים היוּ בכרמל הרבה כפרים מוּסלמיים, אך הוֹדוֹ של ההר פנה, שעה שנכבשה ארץ־ישׂראל על־ידי הסרצינים במאה השביעית. אז גם נהרסוּ שׂרידיה האחרוֹנים של התרבוּת הרוֹמית, אשר את עקבוֹתיה אנוּ מוֹצאים עדיין על פני ההר.

דרוזי ודרוזית

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

בערך בימיו של ישוּ הנוֹצרי ובחמש־מאוֹת, או שש־מאוֹת, השנים שלאחר־מכן היה הכרמל, כפי־הנראה, אזוֹר־גנים פוֹרח שמדרוֹניו משוּפעים כרמים ומכוּסים חוּרשוֹת נהדרוֹת, ואילוּ פסגוֹתיו עטוּרוֹת מגדלים מלאי חן והדר, שהיוּ טיפוּסיים לארכיטקטוּרה של אוֹתהּ תקוּפה.

עוּבדה מוּזרה היא, כי עד עצם היום הזה אין מוּסלמים יוֹשבים בהר־הכרמל עצמו. יש חמישה או שישה כפרים מוסלמיים למרגלוֹתיו, ואדמוֹתיהם משׂתרעות גם במחוֹז ההר, אך אוּכלוּסיית הכרמל מוּרכבת בעיקרהּ מתוֹשביהם של שני כפרי־דרוּזים, אשר בהם יוֹשבים כשמוֹנה־מאות דרוּזים וכחמישים נוֹצרים, מלבד עשרים וחמישה נזירים, המתגוֹררים במנזר. מכל־מקום, מסוגל ההר להכיל אוּכלוּסייה של אלפים אחדים, כפי שהיה הדבר בימי־קדם, ושטחוֹ של מחוז ההר גדול הרבה יוֹתר משסבוּרוּת הבריוֹת.

שני הכפרים הדרוּזיים, עוספיה ודאליה, יוֹשבים בריחוּק שני מילין זה מזה וּמחזיקים בחלק הפורה ביוֹתר של ההר. משהתיישבוּ כאן הדרוּזים לראשוֹנה, יסדוּ לא־פחות משמוֹנה כפרים, אך לפני ארבעים שנה נכבשה הארץ על־ידי המצרים. שלטוֹנוֹ של המוֹשל המצרי, אבראהים פחה, היה שׂנוּא על רוֹב הדרוּזים, ויוֹשביהם של שישה כפרים נטשוּ את הכרמל והיגרוּ אל ג’בל דרוּז. הכפרים שנעזבוּ ישבוּ באתרים אשר בעבר עמדוּ עליהם ערים רוֹמֹיוֹת וּבתיהם נבנוּ מאבנים עתיקוֹת. בסיוּרי הארוּכים בכרמל ביקרתי בכל הכפרים הללוּ. משני הכפרים שנוֹתרוּ, היה האחד, דאליה, מיוּשב על־ידי משפחוֹת שהיגרוּ במישרין מחלב. הכפר השני, עוספיה, יוּשב על־ידי דרוּזים שהיגרוּ מהלבנוֹן. יש הבדל ניכר בין שתי האוּכלוּסיוֹת, ואנשי־דאליה עוֹלים הרבה בטיבם על אנשי עוספיה.

לפני ימים אחדים נסעתי שמה וּביליתי יוֹם וָלילה כאוֹרחוֹ של השיח' – או מוּטב אוּלי לוֹמר של השיח’ים – שכן היוּ שם שניים: אחד, המנהיג החילוֹני, והאחר, המנהיג הרוּחני של הכפר. חילקתי את זמני ואת ארוּחוֹתי שוה בשוה בין שניהם. הם משתדלים להימנע בכל־תוֹקף משׂיחה על טיבהּ של דתם וּמנסים תמיד לשנוֹת את נוֹשא השׂיחה, כל־אימת שאתה מנסה לדוּן בכך. אך יש שאלה אחת שכוּלם חוֹזרים ושוֹאלים אוֹתהּ, והיא, האם יש דרוּזים באנגליה? מאחר שלגבי דידם עוּבדה ניצחת היא כי אכן כן הדבר – הרי אם תכחיש זאת, יפרשוּ את דבריך כהצטנעוּת מנוּמסת והוֹכחה ניצחת כי אתה עצמך דרוּזי, לפחות לחצאין. הם גם סבורים, כי רוֹב הסינים הם דרוּזים שלא־ביוֹדעין. כן משוּכנעים הם, כי העולם מתקרב אל קצוֹ וכי שיבתוֹ של אלחאכם (שהוּא התגלמוּת האל), העתידה, כדברי הנבואה, לחוּל תשע־מאות שנה לאחר הוֹפעתוֹ האחרוֹנה ועלייתוֹ לשמיים – שיבה זוֹ ממשמשת וּבאה, שכן הגיע זמנהּ – ותשע־מאוֹת שנה אלה מגיעות לקצן עתה.

הדרוּזים הם אנשים רציניים, מתוּנים, ישרים־למדי וחרוּצים, ובעלי השקפוֹת משלהם בענייני מוּסר, שבהן הם דבקים בקפידה יתרה. הגבר הדרוּזי נוֹשׂא רק אישה אחת, אך יכוֹל להתגרש ממנה על-נקלה. דוּגמה משעשעת לכך ראיתי במוֹ-עיני, כשהייתי אוֹרחוֹ של השיח‘. בנוֹ של השיח’, עלם חביב ונאה, שימש לי מוֹרה־דרך כשסיירתי באתרי־עתיקות יוֹם לפני־כן. לאחרונה ביקרתי גם אצל אשתוֹ וּמצאתיה צעירה יפה להפליא, כשהייתה חוֹבקת תינוֹק בזרוֹעוֹתיה (לאמיתו־של־דבר התרשמתי מאוֹד מיוֹפיין המיוּחד של כל נשי דאליה). לפתע התחוֹללה מהוּמה עצוּמה בכפר. מארחי נחפז לצאת החוּצהּ כדי להשיב את הסדר על כנוֹ. כשהשקפתי מן החלוֹן אל המחזה שהתרחש ברחוֹב, ראיתי את בנוֹ, גלוּי־ראש, מנוֹפף אבן כבדה וּמאיים בתנוּעוֹת נמרצוֹת על להקה של נשים שהתגוֹדדוּ עליו וצרחוּ בכל־כוֹחן. ואמנם, דוֹמה היה כאילוּ גמרוּ־אוֹמר כל נשי הכפר להתעלל בוֹ וּלהסיתוֹ כדי להוֹציאוֹ מדעתוֹ. משהוֹפיע השיח' בתוֹכן שקטוּ הרוחות מעט, שכן, לתדהמתי, נראה שהשיח' התייצב לימין הנשים והניף ידוֹ וכיבד את בנו בשתיים־שלוש חבטוֹת נאמנוֹת. אחר־כן התפתח דין־ודברים קוֹלני, אך כל אוֹתהּ העת ניצבה אשתוֹ של הצעיר הנרגז בצד והתבוֹננה במחזה בשלות־נפש אדישה. היא הניחה את תינוֹקהּ בעריסתוֹ ונדנדה אוֹתהּ קלוֹת. שתיים או שלוֹש נשים ניצבוּ שם בוֹכוֹת וּממשיכוֹת לקלל. לפתע ראיתי גבר בא, נוֹטל את העריסה והוֹלך משם, כשהאם הצעירה צוֹעדת אחריו. הם נכנסוּ לאחד הבתים הקרוֹבים, ואחריהם נהרוּ השיח' ואנשים רבים ככל אשר יכוֹל הבית להכיל. אחרי־כן חלה רגיעה ארוּכה, עד שחזר השיח' והוֹפיע כשבידו מסמך. לאחר שסיים את כתיבת המסמך ניצב שם, כשכל אוּכלוּסיית הכפר מתגוֹדדת סביבוֹ. בנוֹ לא היה בנמצא, אך את האישה הצעירה ראיתי בקרב הקהל. לאחר שקרא את הכתוּב במסמך התפזר הקהל, והשיח' חזר אלי. כששאלתיו מה אירע שם, השיב לי: “אוה, אנשים טפשים אוהבים לריב.” לפיכך ניסיתי ללמוד על כך ממקוֹר אחר, וסוּפר לי כי זה זמן־מה שקצה נפשוֹ של בן השיח' באשתוֹ. הוּא התאהב באישה אחרת, ולפיכך חיפשׂ עילה לריב איתהּ. כפי־הנראה מצא עילה לכך באוֹתהּ תקרית, שהיינוּ עדים להּ זה עתה, וּבחרי־אפוֹ כי גדוֹל השמיע את סיסמת הגט, ובכך שילחה מעל פניו בחזרה אל משפחתהּ. דבר זה עוֹרר את חמת הנשים, והן התנפלו עליו. התנהגוּתוֹ של הבן הייתה למוֹרת-רוּח לאביו השיח', שכן אשתוֹ הייתה קרוֹבת-משפחה שלוֹ, והוּא ראה בכך הטלת כתם-חרפה על המשפחה. אך לאחר מה שקרה, אי-אפשר היה עוֹד ליישר את ההדוּרים, וּלפי החוֹק הדרוּזי לא נוֹתר לוֹ אלא להכריז על הגירושין. עלי להוֹדוֹת שהאדישוּת המוּחלטת שגילתה האישה, שעה שהלכה מבית-בעלה אחרי עריסת בנהּ, נטלה ממני כל רגשי אהדה כלפיה.

כל אשר יכוֹלתי אני להסיק, הרי היוּ הדרוּזיוֹת היפוֹת חסרוֹת־לב ומרוּשעוֹת. נזדמן לי להיוֹת עד למאורע טיפוּסי אחר – תהלוּכה של דרוּזים בני עוספיה אל מערת אליהוּ שמתחת למנזר. התהלוּכה נערכה כתשלוּם נדר והייתה כרוּכה בהקדשתוֹ של ילד לחיים דתיים. במהלכהּ הוּקרבה עז, קורבן לאלוֹהים, ממש כבימי־קדם, אוּלם לאחר שהוּקרבה העז אכלוּ המשתתפים את בשׂרהּ. עוּבדה זוֹ שללה מהקרבת הקרבן כל משמעוּת מוּסרית, שכן בחלקוֹ של האלוֹהים נפלוּ רק עצמוֹת הבהמה. כל המאוֹרע לוּוה בצלצול צוֹרם של כלי־הקשה וּבשירה קוֹלנית, שנתמשכוּ כל הדרך בחזרה מן המערה.

יוֹם אחד הוֹפיעה לפתע בפתח אוֹהלי דמוּת רבת קסם והוד של גבר גבה־קוֹמה, מזוּין בחרב וּבאקדח. שאלתיו אי מזה בא, והוּא השיב כי מוֹצאוֹ מג’בל דרוּז, וּמאחר שראה אוֹהל זר, ביקש להיכנס ולראוֹת מי יוֹשב בוֹ. החלפנוּ דברי-ברכה, ונסתבר שהיה הוּא מוֹרד במלכות, שברח מאימת השלטון, ומאז הוּא הוֹלך ונוֹדד בין הכפרים הדרוּזיים ואינוֹ מֵעֵז לחזוֹר לכפרוֹ שבלבנוֹן. הוּא סיפר, כי כרגע נתוּנים כל הדרוּזים של ג’בל דרוּז בעיצוּמוֹ של מרד כללי כנגד הממשלה התוּרכית וכי אין דרוּזי מֵעֵז להראוֹת פניו בדמשק ואין תורכי מֵעֵז להציג כף־רגלוֹ בג’בל דרוּז. הדרוּזים התקוֹממוּ כנגד המוֹשל הכללי, שידע היטב כי אין טעם לנסוֹת ולהשתלט עליהם באזוֹר־ההרים הפראי שלהם. אוֹרחי הציע להוֹביל אוֹתי לג’בל דרוּז, כל־עוֹד נתרחק ממקוֹמוֹת שתוּרכים עלוּלים להימצא בהם. הוא רחש בוּז עמוֹק לאחיו, תוֹשבי דאליה ועוספיה, “אני בוֹש ונכלם בדרוּזים כאלה,” אמר. “רק אתמול ראיתי מוסלמי מעליב אחד הדרוזים, והלה, תחת אשר יהרוֹג אוֹתוֹ בוֹ־במקום, פנה עוֹרף והסתלק. מדוּע אין הם עוֹקרים ממקוֹם שבו אין אדם מֵעֵז להיפרע מיריבוֹ על עלבוֹן. מדוע אין הם באים אל ההר הגדול?” לעתים נדירוֹת נזדמן לי לפגוֹש נציג מוּפלא של המין האנוֹשי כגבר זה. למרוֹת כל המרדנוּת והנמהרוּת הנוֹעזת שאמרה חזוּתוֹ, היה בהּ הרבה קסם של גילוּי־לב וּמזג־טוֹב המשמשים בערבוּביה. מלבד שני הכפרים שעל הכרמל יש ארבעה-עשר כפרים של דרוּזים על מדרוֹנוֹתיהם הדרוֹמיים של הרי הגליל. אין להוֹציא מכלל אפשרוּת, כי אם לא יוּכלוּ לעמוֹד בגיוּס הכפייה לצבא וּבמיסים הכבדים שהוּשתוּ עליהם, עלוּלים התוֹשבים לקוּם ביוֹם מן הימים, לנטוֹש את בתיהם וּלהצטרף אל אחיהם בג’בל דרוּז. כל אוּכלוּסייתוֹ של העם הדרוּזי מגיעה לכדי מאה־ועשׂרים אלף נפש, והם מסוּגלים להעמיד מתוֹכם עשׂרים־וחמישה אלף לוֹחמים מעוּלים. אט־אט הם מהגרים לג’בל דרוּז, מקוֹם שם כבר נמצאים שני־שלישים של העם, שהגיעוּ לעצמאוּת־למחצה.

חיפה, 24 בספטמבר.

במשך החוֹדשים שחניתי על פסגתוֹ הגבוֹהה ביוֹתר של הר־הכרמל, פקדתי לא־פחוֹת מעשׂרים חוּרבוֹת של ערים וּכפרים עתיקים. בהם גיליתי שישה אתרים, שלא היו ידוּעים עד היוֹם, ואחדים שנתגלוּ רק לפני עשׂר שנים, על־ידי קצינים של חיל־ההנדסה המלכוּתי, שנשלחוּ למפוֹת את ארץ־ישׂראל, על־ידי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל.

עד אוֹתוֹ זמן היה הכרמל משוּם ארץ־לא־נוֹדעת מבחינת אתריו ההיסטוֹריים. התיירים שביקרוּ בהר, כמוֹהם כעוֹלי־הרגל אשר באוּ הנה מטעמים דתיים, הסתפקוּ בשהייה קצרה במנזר ואף לא הבינוּ כי נמצאים הם רק בקצה־קצהוּ של אזוֹר הררי, שהיקפוֹ כשלושים־וחמישה מילין ואשר בוֹ כל פסגה עטוּרה עתיקוֹת וכל נקיק וערוץ עשׂוּיים לפתוח פתח למראוֹת בלתי־צפוּיים של הוֹד והדר.

רַק לְאַחַר הַבְּדִיקָה הַמְדוּּקְדֶקֶת שֶהײשְלַמְתִּי זֶה עָתָּה, יָכוֹֹל אֲנִי לְגַבֵּש דֵּעָה לְגַבֵּי גוֹֹדְלָהּ שֶׁל האוּכלוּסייה, אשר שכנה בכרמל בימים עברוּ ולגבי רמתהּ התרבוּתית הגבוֹהה. אתרים חרבים אלה דוֹמים מאוֹד זה לזה, ואף־על־פי שאין בהם אחד המשׂתרע על שטח גדוֹל, הרי נבנוּ כוּלם מחוֹמרים חזקים וּמוּצקים, ואם לשפוֹט לפי מה שנשאר מצוּרתם הארכיטקטוֹנית וּלפי הפיתוּחים והעיטוּרים המפארים אוֹתם, אין ספק שעמדו בהם כמה וכמה בניינים מפוֹארים ביוֹתר.

הבתים היוּ בנוּיים אבני־גזית, שגוֹדלן בממוּצע ארבע רגליים לאוֹרך, שתי רגליים וחצי לרוֹחב ושתי רגליים לעובי. המזוּזות והמשקוֹפים של הדלתות, שבמקוֹמוֹת אחדים היו עוֹמדים עדיין על תלם, היוּ גבוֹהים כדי שבע עד שמונה רגליים וּמִפְתָחם רחב כדי שתי רגליים וחצי. במזוזות של הדלתוֹת היוּ חוֹרים, אוֹ תוֹשבוֹת, אשר בהן סבבוּ הצירים. רבים מהמשקוֹפים שעל הדלתות היוּ עטוּרים קישוּטים חקוּקים באבן. התבניוֹת השכיחוֹת היוּ משוּשים וּבתוֹכם תצוּרוֹת סגלגלוֹת, או תצוּרוֹת גליליוֹת אחרוֹת. פעמים מצאתי ביניהן גם ציפוֹרים וחיוֹת, כגוֹן נשר אוֹ נמר, אוֹ מנוֹרוֹת בעלוֹת שבעה קנים, או פיתוּחי ציצים וצלבים. פה ושם מצאתי כרכוֹב מחוּטב קישוּטים מסוּלסלים יפים להפליא, כפי־הנראה מהתקוּפה הרוֹמאית, ושפע של שברי עמוּדים וכוֹתרוֹת. אך באחדוֹת מחוּרבוֹת אלה התגוֹררוּ אנשים, בתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יותר, שהשתמשוּ באבנים העתיקוֹת כדי לבנוֹת את בתיהם החדשים, ולעתים שברוּ את השׂרידים הנפלאים הללוּ, אוֹ שסיתתוּ את הפיתוּחים שעל פניהם. לאמיתוֹ־של־דבר משמשוֹת חוּרבוֹת אלה בבחינת מצבוֹרים־מוּכנים־מראש של אבני־בנייה לגבי תוֹשבי המקום, הבאים הנה לעתים קרוֹבוֹת ונוֹטלים מכאן אבנים לבניין בתיהם.

אחד המקרים הידוּעים והמצערים ביוֹתר אירע במקום הקרוּי ח’רבת סֻמָאקָה¹. היה זה אתר־העתיקוֹת המעניין ביוֹתר שבכל הכרמל, והוּא נתגלה לפני עשׂר שנים על־ידי אנשי הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל. הם מצאוּ שם, עוֹמד על תלוֹ, שער־כניסה של מה שהיה פעם בית־כנסת יהוּדי עתיק, שמזוּזוֹתיו וּמשקוֹפוֹ היוּ מחוּטבים מלאכת־מחשבת. גם חלק מהקירוֹת וּשברים של עמוּדים, שעמדוּ באכסדרה, נמצאוּ עדיין במקוֹמם. כל אלה שימשוּ נוֹשׂא להשערוֹת וּלניחוּשים רבים, שכן הייתה זוֹ הדוּגמה היחידה של ארכיטקטוּרה יהוּדית בחבל זה של הארץ, אשר הכילה תצוּרוֹת אחדוֹת, שהיוּ שוֹנוֹת מכל אשר נתגלה עד אוֹתוֹ יוֹם. לפיכך היוּ שסברוּ כי בניין זה נבנה בתקוּפה אחרת, שוֹנה מתקופת בנייתם של כל יתר הבניינים, ששׂרידיהם עדיין קיימים. שערוּ בנפשכם, מה גדוֹלה הייתה אכזבתי כשביקרתי באתר זה וגיליתי, למגינת־לבי, כי מלבד מזוּזה אחת, שלוֹש רגליים אוֹרכהּ, נעלמו כל השׂרידים האחרים כלא־היוּ. תוֹשביו של כפר מוּסלמי, המרוּחק כשני מילין מן האתר, נטלוּ משם בתקוּפת העשׂוֹר האחרוֹן את כל הדרוּש להם לבניית בתיהם, ו“טיהרוּ” את המקום מכל עתיקוֹתיו המעניינוֹת להפליא. למרבה־המזל הוּנצחוּ כל הממצאים הללוּ בזיכרוֹנוֹת של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, בציוּרים ושׂרטוּטים מפוֹרטים להפליא, לרבוֹת מידותיהם המדוּיקוֹת.

מלבד אבני־בניין עתיקוֹת והפיתוּחים שעליהן יש בכרמל עתיקוֹת למכביר מסוּגים אחרים. מצאתי שם שפע של קברים, בוֹרוֹת, מכבשי־שמן וגתוֹת־יין, שרוּבם נשתמרוּ במצב מצוין. מצאתי, לדוּגמה, יוֹתר מתריסר מכבשי־שמן, אשר שניים מהם היוּ חצוּבים בסלע ההר.

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

האבן התחתוֹנה, השכב, הייתה עגוּלה, וקוֹטרהּ כשמוֹנה רגליים. שוּליה היוּ מוּגבהים כדי תשעה־עשר אינץ‘, ובמרכזהּ הייתה תוֹשבת מוּגבהת, שבהּ חוֹר־מרובע גדוֹל. מתוֹכוֹ הזדקף העמוּד המרכזי, שהייתה בוֹ תוֹשבת שהכילה את הקוֹרה האוֹפקית, הבד, שבעזרתה סוֹבבה האבן העליוֹנה, הרכב. קוֹטרהּ של אבן זוֹ היה כחמש רגליים, ועוֹביהּ שמונה־עשר אינץ’. במרכזהּ היה חוֹר גדוֹל, דרכוֹ הוּעברה הקוֹרה האוֹפקית, שנתמשכה מעבר לשוּלי האבן התחתונה, ואליה נקשר הסוּס כדי לסוֹבב אוֹתהּ. היא סבבה על האבן התחתוֹנה, שמתחתיה היוּ הזיתים. מתחת לאבן התחתוֹנה נחצבה בסלע תעלה, שהוֹליכה אל מעין בריכה, גם היא חצוּבה בסלע ההר, שלתוֹכה טפטף השמן. ליד בתי־הבד האלה מצאתי לעתים קרוֹבוֹת גלילי־אבן ענקיים, שקוֹטרם שלוש רגליים וגוֹבהם כשבע רגליים. בצדיהם היוּ חקוּקוֹת ארבע קבוּצוֹת של חריצים, כשבכל קבוּצה חמישה חריצים. משקלוֹ של כל גליל כזה היה לפחוֹת שתי טוֹנוֹת, אך למה שימשו ואם היה להם קשר לתהליך כתישת הזיתים, איני יוֹדע לוֹמר. גתוֹת היין לא היו אלא מין בריכוֹת גדוֹלוֹת, חצוּבוֹת בסלע ההר, פעמים בוֹלטוֹת מעל פני הקרקע, כארוֹנוֹת־קבורה, וּפעמים משוּקעוֹת מתחת לפני הקרקע.

מדרוֹנוֹת סלעי הגיר, שבסמוּך לאתרי העתיקוֹת, היוּ זרוּעים מערוֹת־קבוּרה. היוּ מערוֹת שפתחן מקוּשט עיטוּרים גסים, ובאחד המקוֹמוֹת מצאתי גם כתוֹבת יונית חרותה באבן, אלא שאוֹתיוֹתיה נשחקוּ כל־כך, עד שלא יכוֹלתי לפענחהּ. בדרך־כלל היה במערת־קבורה כזאת חדר אחד, שמונה או עשר רגל רבועה שטחוֹ, וּבוֹ פירים אוֹ כוּכים חצוּבים בסלע, אוֹ גם אלה וגם אלה. הפיר הוּא מעין נִקבה, שאוֹרכה כשבע רגליים ורוֹחבהּ כשתי רגליים – כלומר, גדוֹלה כל כדי הצורך להכיל גופתו של אדם. הכוּכים הם קברים דמוּיי־אמבט, שגוֹדלם כגוֹדל גוּפה והם חצוּבים בסלע, לרבוֹת הקשתוֹת שנמתחוּ עליהם. פעמים אחדוֹת גיליתי אבן עגוּלה גדוֹלה, דוֹמה לאבן־ריחיים, שישבה בחריץ על פתח המערה. די היה לגוֹלל אותהּ מרחק קטן כדי לאטוֹם את מערת־הקבר לחלוּטין. אך בדרך־כלל היוּ הקברים נחתמים בלוח־אבן מלבני, שהיה מעוּטר בקישוּטים שוֹנים.

בוֹרוֹת המים העתיקים היוּ משני סוגים: האחד, בעל פתח עגוֹל ונפחוֹ דמוּי קיתון גדוֹל, והאחר, מעין מְכָל פתוּח, חצוּב באבן. באחת החוּרבוֹת מצאתי מערכת שלימה של בריכוֹת כאלה. היוּ שם לפחות שש בריכוֹת, אשר הגדוֹלה בהן השׂתרעה על שטח של ארבעים רגל רבועה. בריכוֹת אלה היוּ סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ וּמוּפרדוֹת על־ידי מחיצה דקה של אבן הסלע שנחצבו בו, ועוֹמקן היה כחמש־עשׂרה עד עשׂרים רגל ואולי אף יוֹתר, שכן עתה הייתה קרקעיתן מכוּסה שכבת־אדמה שהצמיחה שׂיחים ועשׂבים. היו בריכות שמצאתי בהן גם שוּרה של מדרגוֹת, שירדוּ אל הקרקעית, וּבדפנוֹתיהן מצאתי גוּמחוֹת, אשר כפי־הנראה נשענוּ עליהן הקשתוֹת, שתמכוּ את הגלל שמעליהן, שכן אין ספק כי רוּבן היוּ מכוּסוֹת בשעתן.

לפי מספרן הרב וּלפי מידוֹתיהן הגדוֹלוֹת, אפשר להניח בודאוּת כי הן שימשוּ אז מקור־המים היחיד לתוֹשבי הסביבה.

בקצהוּ הדרוֹם־מזרחי של ההר היה אתר שנוֹדע בשם “מקום השׂרפה”, או הקרבן². לפי המסוֹרת, זהו המקום אשר בוֹ נלחם אליהוּ בנביאי הבעל. לזכר מאוֹרע זה מקימים הנזירים הכרמליים, כיום, כנסייה חדשה במקוֹם זה. אגב, לצוֹרכי בנייה הם משתמשים בכמה וכמה אבני־גזית ואבנים מגוּלפוֹת משׂרידי ההריסוֹת שבסביבה, בלי להתחשב כלל בערכן כעתיקוֹת. לפיכך חש אני מין שׂביעוּת־רצוֹן מרוּשעת בידעי היטב כי הם בונים את כנסייתם במקוֹם שבהחלט אינוֹ המקוֹם אשר עליו הוּקם מזבחוֹ של אליהוּ, אם נקבל עלינוּ את גרסת התנ“ך. ממקוֹם זה נראה הים התיכון בכל הדרו, ולא היה כל־צוֹרך לאליהוּ שיאמר לעבדו “עלה־נא הבט דרך־ים” (מלכים א', יח:יג) משוּם שאין נקוּדה יוֹתר גבוֹהה שאליה ילך, ויכוֹל היה לראוֹת ממקוֹם זה את הים במוֹ־עיניו. אולם, למרבה־הפלא, בריחוּק כמיל אחד ממקום זה ניצב גל־אבנים, באתר המתאים בדיוּק לתיאוּר שבתנ”ך. נתקלתי בציבוּר־אבנים זה באוֹרח מפתיע, שכן הוא מסוּתר במעבה החוֹרש. האבנים שם סדוּרוֹת זוֹ על־גבי זוֹ, בלא טיח, אוֹ חוֹמר מדבק ביניהן, וגודלן בממוצע כשמונה־עשר אינץ’־רבועים ועוֹביין שמונה או תשעה אינץ'.יחד הן יוֹצרוֹת מין מזבח בלתי־מהוּקצע, שאוֹרכוֹ שתים־עשׂרה רגל וגוֹבהוֹ ארבע רגליים. רוֹחבוֹ שוֹנה במקוֹמוֹת שוֹנים, שכן ברבוֹת השנים נפלוּ ממנוּ אבנים רבוֹת. אך בתחתיתוֹ ניצב לוח־אבן גדול, ששטחוֹ כשש רגליים־רבוּעוֹת. אף־על־פי שאיני מבקש לטעוֹן, ולוּ במקצת, כי זהוּ המזבח המקוֹרי, בכל־זאת מעידים צוּרתוֹ וּמיקוּמוֹ המיוּחדים של גל־אבנים זה, כי ייתכן שהוּקם בעקבות מסוֹרת מחוּדשת, הקשוּרה במאוֹרע התנכ"י. ואפשר שאין זה אלא שׂריד של מגדל־שמירה עתיק־יוֹמין. הקרקע מסביבו הוֹלכת וּמתרוֹממת, כך שנוצר מרחב גדוֹל להתכנסוּת של המוֹני־אדם, שבאוּ לחזוֹת במתרחש כאן, מה שאין כן לגבי האתר המזוּהה, לפי המסוֹרת, עם מקוֹם המזבח. במרחק עשׂר דקוֹת־הליכה מכאן יש פסגת הר, אשר ממנהּ נשקף הים במלוֹא־רוחבוֹ, ואת שתים־עשׂרה חביוֹת המים, שנדרשו לכיבוי האש במזבח, יכוֹל היה אליהוּ לקחת מבוֹרוֹת חצוּבים בסלע, המצוּיים בקרבת מקוֹם. זאת ועוֹד, המשעוֹל העוֹבר ליד גל־האבנים הזה מוֹביל ישירוֹת, במוֹרד ההר, אל גדת נחל־קישון, אשר עליה נטבחוּ, לדברי המסוֹרת, כוֹהני הבעל. יתר־על־כן, אזוֹר זה היה מרכזוֹ של אחד השטחים המאוּכלסים ביוֹתר בהר. בטוח של שני מילין וחצי מציבוּר אבנים זה יש לא־פחוֹת משנים־עשׂר אתרי חוּרבוֹת של כפרים ועיירוֹת קדוּמים, על ראשי ההרים ועל שלוּחוֹת ההר שמסביב.

אין לך עדוּת טוֹבה מכך למידת צפיפוּת האוּכלוּסייה של הכרמל בימיו של הנביא. לא הרחק ממקוֹם זה, במחצית הדרך על מדרוֹנוֹ התלוּל של ההר, גיליתי שׂריד מבצר, שהוּקם על־ידי אנשים קדמוֹנים מאוֹד. האבנים, שהיוּ ערוּכוֹת זוֹ על־גבי זוֹ בשלוֹשה רבדים ויצרו מעין סוֹללת־מגן, היו בעצם סלעים ענקיים, שנחצבוּ מתוֹך ההר וּמשקלן היה לפחוֹת שתיים עד שלוֹש טוֹנוֹת כל אחת. איני יוֹדע אם נמצא עד היוֹם מִמצא כזה בארץ־ישׂראל, שלדעתי הוּא קדוּם מתקוּפת כיבוּש הארץ על־ידי היהוּדים, ואני רוֹאה בוֹ את התגלית המעניינת ביוֹתר שגיליתי באזוֹר הכרמל.

מקום הקרבן – מחרקה

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

סט. ז’אן ד’אקר, 14 באוקטובר.

מכל הערים שלחוֹף הסורי, מאנטיוֹכיה ועד עזה, אין עיר שדברי־ימיה מלאים מאוֹרעוֹת רבים כל־כך כעכוֹ, ואין עיר כמוֹתהּ שהשפעתה הישירה על גוֹרלהּ של כל הארץ הייתה גדוֹלה כל־כך. נפוֹליוֹן הראֹשוֹן כינה אוֹתהּ בשם “המפתח לארץ־ישׂראל”, ואין ספק כי בזכוּת עמדתהּ האסטרטגית החשוּבה, עברוּ עליה תהפוּכוֹת רבוֹת כל־כך והיא הייתה גיא־חיזיון לכל כך הרבה קרבוֹת עקוּבים מדם, ואמנם ספק אם יש עוֹד מקוֹם על־פני תבל שנשפך בוֹ דם כה רב.

לפני ימים אחדים ישבתי וטרחתי בחיבוּר רשימה של כל הפעמים אשר הוּשׂמה העיר במצור והגעתי לחמש־עשׂרה. במספר זה לא כללתי תקוּפוֹת־מצוֹר שחלו בשחר ימיה של הארץ, כשפלשוּ אליה וכבשוּה המצרים הקדמוֹנים. התחלתי את רשימתי במצוֹר ששׂם על עכו הכובש שלמנאסר, בשנת 721 לפני הספירה, כשהצוֹרים שלטו במבצר עכוֹ. סיימתי את רשימתי בהפצצת העיר בשנת 1840, על־ידי האדמירל האנגלי סר צ’רלס נפייר, והגעתי לרשימה המעידה על היסטוריה רוויּיית־דמים שאין דוֹמה להּ בתוֹלדוֹת האדם.

השנים הקשוֹת ביוֹתר שידעה היוּ ללא־ספק מאתיים השנים בהן עברה מיד ליד במלחמוֹת שבין הצלבנים לבין המוּסלמים. באחת המלחמות, לאחר מצוֹר של שנתיים, נפלה העיר בידי המוּסלמים, וּמסוּפר כי ששים־אלף נוֹצרים נטבחוּ אז בחרב. עדיין מראים לך את המקום שבוֹ קרה הדבר, אצל הבליטה הצפון־מזרחית של החוֹמה החיצוֹנית, מקוֹם שם עמד המגדל האנגלי שנשמר על־ידי חייליו של ריצ’רד לב־הארי.

עכו מבית הקפה של חיפה

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

היוֹם יש בעיר רק כתשעת־אלפים תוֹשבים, המסוּגרים בתוך חוֹמוֹתיה, בשטח צר למדי, המשׂתרע על חמישים אקרים, ולאמיתוֹ־של־דבר הרי היא יפה יותר לעין מאשר למגוּרים. בכל המזרח לא תמצא שוּק טיפוסי יותר מזה שבעכוֹ, וּבשוּם מקוֹם לא תמצא תערוֹבת כזו של בדוּאים פראיים מן המדבר, פרסים מאמינים, שהתקבצוּ סביב קדוֹש פרסי שהשתכן כאן, חיילים תוּרכיים מחיל־המצב של העיר, דרוּזים על טוּרבניהם הלבנים והעבאיוֹת המפוּספסוֹת שלהם, מתואלים, בני כת מוּסלמית הדוֹמים לצוֹענים, נוֹצרים סוריים ופלאחים ערבים. הוֹסף לכל־זאת נשים רעוּלוֹת, שיירוֹת ארוּכוֹת של גמלים, וּמבקרים זרים, אוֹרחים־לשעה, אוֹ מלחים מספינת־מסחר העוֹגנת בנמל, והרי לך ערב רב כזה שכמוֹהוּ לא תמצא בשוּם עיר בארץ: לפיכך משמשת עכוֹ מקוֹם מעניין ביוֹתר לבלוֹת בוֹ יוֹם, שלא לדבר על חמדת עתיקוֹתיה, אוֹ על בנייניה החדשים יוֹתר, הראוּיים ללא־ספק לתשׂוּמת־לב.

עכו

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בכל סוּריה יש מעט מאוֹד מסגדים יפים יוֹתר ממסגד ג’זאר פחה. הוּא הניצב בטבוּרוֹ של שטח מרובע, רחב־ידיים וּבוֹ אכסדרוֹת ויציעים מקוּמרים, נתמכים על־ידי עמוּדים עתיקים, העטוּרים בכוֹתרוֹת שהוּבאוּ מחוּרבוֹתיהן של צוֹר וקיסריה. לאוֹרך אכסדרוֹת אלה נבנוּ מעין תאים, שיוּחדוּ לאנשי המסגד, אוֹ לעוֹלי־רגל הבאים לפקוֹד אותו. האכסדרוֹת מקיפוֹת חצר נהדרת, שמתחתיה יש בוֹרוֹת גדוֹלים וּמעליה צוֹמחים דקלים, ברוֹשים ואילנוֹת אחרים. בינוֹת לעצים פזוּרים קברים, שעליהם מצבוֹת־שיש. ראוּיים לציון מיוּחד קברותיהם של ג’זאר פחה וסֻלימאן פחה. יש בעיירה עוֹד שלוֹשה מסגדים, אשר עמוּדיהם ואבני חצרוֹתיהם נלקחו ללא־ספק מבניינים עתיקים הרבה יוֹתר. יש ארבע כנסיוֹת נוֹצריוֹת בעיר: אחת של הכנסייה הקתולית, אחת של הכנסייה היונית אחת של המרוֹניטית ואחת של הכנסייה היונית המאוחדת. מתחת לבית של האחיות של נצרת ומתחת לבתים אחרים בסביבה משׂתרעים מרתפים מקוּמרים רחבי־ידיים, שנבנוּ ללא־ספק בימי הצלבנים.

עכו

Anon.: The Mediterranean Illustrated, London 1880.

כיוֹם הם מחוּלקים על־ידי מחיצוֹת, בין בעלים שוֹנים. יש גם הרבה בריכות תת־קרקעיוֹת, שגם הן מתקופת הצלבנים, וגם כמה וכמה שׂרידים של קירוֹת וכיפוֹת ליד המנזר, ויש להניח כי אלה שׂרידיה של כנסייה שנחרבה כמעט כליל. ליד הנמל נמצא ח’אן מיוחד במינו, הקרוי “ח’אן אל עריד” בזכוּת שוּרת העמוּדים שלו. האכסדרוֹת והיציעים המקיפים אוֹתוֹ נשענים על עמוּדים של שחם אפוֹר, אוֹ אדמדם, וּבראשם כוֹתרוֹת מסוּגים שונים, שנלקחוּ ממבנים עתיקים יותר.

המצוּדה של העיר נהרסה ונבנתה חליפוֹת פעמים רבוֹת. לצדהּ האחד נמצא בית־החוֹלים הצבאי, אשר חלקוֹ התחתוֹן נבנה כוּלוֹ על־ידי הצלבנים ויש בוֹ מחסנים תת־קרקעיים רחבי־ידיים. במרכז יש חצר גדוֹלה, מוּצלת על־ידי עצי־תאנה, דקלים ועצים אחרים, וגם מתחתיה יש שפע של בוֹרוֹת ואוּלמוֹת תת־קרקעיים, בעלי קמרוֹנוֹת וכיפות. גם מתחת לסוֹללת המצודה יש אוּלמוֹת עצוּמים, שרבים מהם הוּקמוּ בימי הצלבנים. אלה שימשו כמחסנים למגניו של המבצר בתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר, וּבשעת ההפצצה שהוּנחתה על־ידי האנגלים בשנת 1840 התפוֹצץ המחסן המרכזי. בהתפוֹצצוּת אדירה זוֹ איבדו המגנים כאלף שש־מאות איש, שלוֹשים גמלים, חמישים חמוֹרים, מלבד סוסים, פרוֹת וּמצבוֹר גדוֹל של נשק ותחמושת. אחדים מן התוֹתחים הפזוּרים על הסוֹללה הם מתוֹצרת צרפת וּמוּטבעוֹת עליהם שנות־הייצוּר 1785 ו-1787. תוֹתחים אלה נשלחוּ בדרך הים לשימוּשוֹ של נפוֹליוֹן, אך נפלוּ בידי סר סידני סמית והוּבאוּ הנה כדי לחזק את הגנתה של העיר. בריחוק חצי־מיל מחוֹמוֹת העיר מתנשׂא תל מלאכותי, הקרוי “תל־נפוליון”, על־שוּם שהקים שם את מטהוּ בימי המצוֹר ששׂם על עכוֹ. תל זה שימש לאותהּ תכלית בדיוּק, שש־מאוֹת שנה לפני־כן, את ריצ’רד לב־הארי.

בימי־קדם הייתה עכוֹ הנמל המשׂגשׂג והמאוּכלס ביותר בכל ערי החוף, לאחר שקיעתן של צוֹר וצידוֹן. אוּכלוּסייתה הייתה גדוֹלה כל־כך עד שהשׂתרעה על־פני השפלה שממזרח לעיר, שעד היוֹם היא עשירה בשׂרידי עתיקוֹת, חרסים ושברי־שיש מחוּטבים. חלק גדול מביצוּריה החדישים נבנה מאבנים שלוּקחוּ מהריסוֹתיה של עתלית. יש להניח כי לפני שנבוזה עתלית, בתחילת המאה, הייתה היא מבצר צלבני עתיק שנשתמר במצב מצוּין. כשמעלה אדם על דעתו מה־קרוֹב זמן הריסתוֹ של מבצר זה, מתחמץ הלב על כי כך אבד לנו שׂריד נפלא וּמיוחד במינוֹ. אשר לימי התנ"ך, אין עכוֹ צוֹפנת עניין מיוּחד. היא נזכרת בוֹ רק פעם אחת, במקוֹם־שנאמר עליה כי ניתנה לשבט אשר, שבתחומו נכללה, וכי לא הצליח לגרש ממנה את הכנענים, אך כפי־הנראה הצליח לחיות לצדם באחוה יתרה. היא נזכרת גם פעם אחת בברית החדשה, בשם פטולמאוס, היא העיר אשר בה ביקר פאולוס השליח, בדרכו מיון לירוּשלים.

יש בעכו כיוֹם ישישים רבים היוֹדעים לספר סיפוּרים מרַֹגשים וּמרתקים על מקרים שארעוּ בהּ, בעשׂור שהייתה נתוּנה לשלטוֹנם של המצרים, משנת 1830 עד שנת 1840. אוֹתוֹ זמן, לא־זוֹ־בלבד שהיה צוֹרך להפיס את דעתם של הכוֹבשים אלא גם לשׂחק משׂחק כפוּל של שמירת יחסים טוֹבים גם עם התוֹרכים, אשר לידיהם הוּחזרה העיר על־ידי הבריטים, וּכפי שנסתבר אחר־כך, לא מחכמה יתרה. אך עוֹד יוֹתר מרתקים וּמפתיעים הם הסיפורים, אשר שמעוּ ישישים אלה מפי אבוֹתיהם על המאוֹרעות שציינוּ את תקופת שלטוֹנם של ג’זאר פחה ועבדולה פחה. את המעשׂה, שאספר להלן, סיפר לי בנוֹ של איש, שהיה מזכירוֹ ואיש־אמוּנוֹ של אוֹתוֹ שׂטן בדמות אדם – ג’זאר פחה, שזכה להתפאר בתוֹאר “רב־הטבחים”. כשהיה נער מכר עצמוֹ לסוֹחר־עבדים בקונסטנטינופל, ולאחר שקנה אוֹתוֹ עָלִי בֵּי ממצרים, הצליח לעלוֹת ממעמד דל של חייל פשוּט למעמד הרם של מוֹשל קהיר. בשנת 1773 מינהוּ האמיר של הדרוּזים כמפקד בירוּת. ברגע שנכנס לתפקידוֹ זה עמד והחרים חמישים־אלף פייסטרים מאוֹצרוֹ של האמיר, ואחרי־כן קם והכריז שאינוֹ רוֹאה עצמוֹ כפוּף לשוּם איש זוּלתי לסלטאן. האמיר נחפז לגרש את ג’זאר מבירות, בעזרתוֹ של צי־אניות רוסי, אך זמן קצר לאחר־מכן מוּנה ג’זאר לפחה של עכוֹ וצידוֹן. תחוּם שלטוֹנוֹ האלים השׂתרע מבעל־בכ בצפוֹן עד ירוּשלים בדרום. איש־שׂיחי סיפר לי כי מטבעוֹ לא היה איש אכזר, אלא שיוֹם אחד שׂיחק עם אחת מבנוֹתיו הקטנוֹת, שמשכה בזקנוֹ. “לא ייעשה כדבר הזה,” אמר לה. “כיצד למדת לשחק בזקנם של גברים?”, השיבה הקטנה, “תמיד אני משחקת בזקנם של החיילים, שעה שהם באים לבקר אצל הגבירות של ההרמון, בזמן היעדרך.” לשמע הדברים האלה נתקף האיש חמת זעם וקנאה. הוּא נטל עמוֹ משמר של חיילים והוֹדיע כי יוֹצא הוּא לביקוּר רשמי באחת הערים הרחוֹקוֹת של מחוֹז שלטונו. משהתרחק מעט מעכוֹ ציוה על אנשי המשמר להישאר על עוֹמדם, התחפשׂ בבגדים אחרים ונחפז לחזוֹר בחשאי להרמוֹנוֹ. שם מצא את כל נשוֹתיו החביבוֹת עליו מבלוֹת בנעימים עם הממלוכים שלוֹ, כלוֹמר חיילי משמרוֹ האישי. מיד שלף את חרבוֹ והתנפל לא על הגברים אלא על הנשים. מספרים כי חמש־עשרה מהן הרג במוֹ־ידיו, ואחרי־כן, משנתייגע מן המאמץ, הזעיק חיילים אחדים שישלימוּ את הטבח, ואלה לא הוֹתירוּ אף אחת בחיים. בן־שׂיחי אינוֹ זוֹכר מה היה מספר הנטבחוֹת. הממלוכים נמלטוּ והתבצרוּ במחסנים הגדוֹלים, ושם נשבעוּ כי יפוֹצצו על עצמם את כל העיר, אם תיפוֹל שׂערה אחת מראשם ארצה. לפיכך הוּרשוּ לחבוֹש את סוסיהם ולרכב משם באין־מפריע. אך מאוֹתוֹ יום ואילך נשתנה ג’זאר פחה כליל והיה מקפיד שלא יעבוֹר שבוּע בלי שיוֹציא להורג אנשים אחדים. היה לוֹ בנקאי יהודי יפה־תואר¹. יוֹם אחד שיבח ג’זאר פחה את היהוּדי על יפי־תוֹארוֹ, ומיד לאחר־מכן הזעיק משרת וציוה עליו לעקוֹר אחת מעיני פקידוֹ היהוּדי. לאחר זמן־מה ראה ג’זאר כי הבנקאי חוֹבש את הטֻרבאן שלוֹ בצוּרה המסתירה כמעט לחלוּטין את ארוּבת־העין החסרה, ואז עמד וכרת את אפוֹ ללא־היסוּס. סוֹפוֹ־של־דבר, שאיבד היהוּדי המסכן גם את ראשוֹ. בני־משפחתו של איש זה עדיין נמנים עם גדוֹלי הבנקאים בדמשׂק.

רב־טבחים זה היה נוֹהג להשתעשע בשליפת חרבוֹ כדי לקצץ במוֹ־ידיו את אפיהם ואת אוֹזניהם של האהוּבים בבני פמלייתו, ולפעמים גם כדי להתיז את ראשם בהינף־יד אחד. זה היה האיש אשר עליו הטיל נפוֹליוֹן מצוֹר בעכוֹ ואשר לרוֹע־המזל נאלץ הצבא הבריטי להיות לוֹ בן־ברית כדי למנוֹע את נפילת המבצר בידי הצרפתים. בן־שׂיחי סיפר לי, כי בשנוֹתיו האחרוֹנוֹת נשתנה ג’זאר פחה לטוֹבה והוּא הלך וחדל ממנהגיו האכזריים. למעשה תיאר את דבר אכזריוּתוֹ בשיגעוֹן־לדבר־אחד, שנבע מהתקף של קנאה, והוּא נזקק לשנים אחדוֹת כדי להתגבר עליו.

רחוב בעכו

Anon.: The Picturesque Mediterranean, London 1890.

חיפה, 7 בנובמבר.

נחל־נעמן, שנקרא בפי הקדמונים בשם “נהר בלוּס”, יוֹצא מתוך ביצה גדולה לרגלי אחד התלים בשפלת עכו, המכונה “תל־כֻּרְדָאני”. לאחר שעֹוֹשׂה הנחל דרכוֹ עוֹד ארבעה מילין באדמת ביצות, הרי הוּא מתפשט לממדים גדוֹלים למדי. בטרם יישפך אל הים הולך הנחל ומתפתל בין חוּרשוֹת־דקלים, וּלאחר פיתוּלים רבים, בין גבעוֹת חוֹל דק, הוּא נשפך אל הים בריחוּק של פחוֹת משני מילין מחוֹמוֹת עכוֹ. פליניוס מספר כי לראשוֹנה הפיקוּ הקדמוֹנים זכוּכית מחוֹלוֹתיו של נהר זה, ואמנם שפע הדוגמאות של זכוּכית עתיקה, שמצאתי באזוֹר זה, מעיד על השימוּש הרב שנעשׂה בוֹ באזוֹר זה. חוֹף־הים שאצל שפך הנהר נתפרסם אף הוּא כמקוֹם אשר בוֹ מצוּיים החלזונות שמהם הוּפק הארגמן של צוֹר. חלזונות אלה מצוּיים שם בשפע, ואף אני הצלחתי להפיק חוֹמר זה מכמה וכמה חלזונות שאספתי שם. מקוֹם זה זכה לפרסוּם גם בזכוּת פסל ענק של ממנון, אשר לדברי פליניוס, עמד פעם על חוֹף נהר זה, אלא שעד היום אי־אפשר לקבוֹע בודאוּת את מקום־עוֹמדו המדוּיק. כיוֹם יש רק מקוֹם אחד לחוֹפי נחל זה שיש בוֹ עניין, והוא גן גדול של איש פרסי נכבד וּנשׂוּא־פנים, שעצם התגוֹררוּתוֹ בעכוֹ מעוֹררת עניין מיוּחד במינוֹ. לפיכך ראיתי צוֹרך לצאת בעצמי אל משכן־תענוּגוֹת זה, בתקוה כי אצליח לגלוֹת משהוּ על־אוֹדוֹת איש זה, יוֹתר משהצלחתי לגלוֹת בחקירוֹתי בחיפה.

לאחר שפנינוּ פנייה חדה ימינה, לפני שהגענוּ לעכוֹ, וּלאחר שעברנוּ למרגלוֹת התל, אשר עליו הציב נפוליון את סוֹללוֹת תוֹתחיו בשנת 1799, נכנסנוּ אל חוּרשוֹת הדקלים בדרך שעברה ביו שתי משׂוּכוֹת של שׂיחי קקטוס. לבסוֹף הגענו אל דרך צדדית, שעברה על־פני אגם קטן שנוצר מהצטברוּת מי נחל־בלוּס. אחרי־כן עברנוּ על־פני זרוֹע שהתפצלה מהנהר והגענוּ אל אי קטן שהיה כוּלוֹ מוקף במימי הנהר.

העיר עכו מדרום מלפנים – שפך נחל נעמן

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

אי זה, שאוֹרכוֹ כמאתיים ירד ורוֹחבוֹ פחות ממאה ירד, טוֹבל כוּלוֹ בירק ומשוּפע בערוּגוֹת־פרחים, בשיחים ובעצי־פרי ססגוֹניים. משנכנסנוּ שמה, דוֹמה היה עלינוּ כאילוּ נקלענוּ לפתע לגן־עדן בזעיר־אנפין. במרכזו עומדת מזרקה אשר ממנהּ שוֹפעים המים אל כל חלקי הגן. ערוּגוֹת הפרחים מתוֹחמות כוּלן בגדרוֹת־אבן נאוֹת וצחוֹת, וּמשוּקעוֹת מתחת לפני תעלוֹת־ההשקאה. מי־המזרקה חוֹפזים בתעלוֹת, שקרקעיתן שַיִש, וּמתכנסים בבריכה נהדרת, שעליה סוֹככים שני עצי־תוּת ענקיים וּמלאי־הוֹד, המטילים צל כבד על רחבה גדולה. לאוֹרכהּ של רחבה זוֹ סדוּרים ספסלים וּמוֹשבים, וּלרגליה זוֹרם נחל־בלוס הצלול, שרוֹחבוֹ שם ארבע־עשׂרה עד חמש־עשרה רגל ועוֹמקוֹ כשתי רגליים. אפיקוֹ זרוּע חלוקי־אבן צחים, ודגים גדוֹלים־למדי משוֹטטים בוֹ כה וכה ואינם חוֹששים אפילוּ להתקרב עד אל המדרגוֹת כדי לחטוֹף מזוֹן מידך. על שתי גדוֹת־הנחל צוֹמחים עצי־ערבה, והמקום כוּלוֹ, על תוֹפעוֹת המים, שפע הצל וניחוֹח היסמין וציצי תפוּז העוֹמד באוירו, נראה כפינת־חמד שאין יפה ממנהּ למבקש מסתוֹר מחוּמוֹ של הקיץ. גם מראהוּ וגם קוֹלוֹתיו נוֹסכים אוירה של דוֹלְצֶ’ה פַר נֵיֶנְטֶה, של אוֹתוֹ מצב מיוּחד המכוּנה בפי אנשי המזרח כֵף, מקוֹם שם תבוֹא על אדם התרגעוּת גדוֹלה, בזכוּת מלמוּל המים, ניחוֹח הצמחייה, משחק האור־וָצל שבין העלים, צבעיהם המרהיבים־עין של הפרחים וקטורת עשן הנרגילה.

הגנן, איש פרסי מיוּשב בדעתו וחוֹבש כיפה גדולה, ששמר על ניקיון וסדר למופת בפינת־חמד זוֹ, קיבל את פנינוּ ברוֹב־חשיבוּת. הוא אמר כי אדוֹנוֹ לא יחזוֹר עד שעות אחר־הצהריים, ואם נבטיח להסתלק מכאן בטרם יבוֹא, הרי אנוּ מוּזמנים לשטוֹח את הארוּחה שהבאנוּ עמנוּ על שוּלחנוֹ, תחת עצי־התוּת ולשבת בכיסאוֹתיו, ואפילוּ יוֹתר מכך – הוּא הוֹאיל אף לספק לנוּ מים חמים.

וכך עשינוּ שימוּש בגנוֹ של עבאס אפנדי, בטרם אזכה בכבוֹד לפגוֹש את האדון הנכבד פנים־אל־פנים. עצם השאיפה להיפגש עמוֹ יש בהּ משוּם עזוּת־מצח, שכן לטענתוֹ הרי הוּא בנוֹ הבכוֹר של איש, שהוא ההתגלמוּת האחרוֹנה של האלוֹהוּת על־פני אדמוֹת. מאחר שאביו חי עדיין וּמתגוֹרר בעכוֹ – אם אפשר בכלל לוֹמר על אלוֹהוּת שהיא מתגוֹררת במקום כל־שהוּא – הרי כל־כמה שהתשתוֹקקתי¹ לראוֹת את הבן, גדלה סקרנוּתי עוֹד יותר לתהוֹת על קנקנוֹ של האב, אך זוֹ, כפי שאסביר להלן, מִשאלה שאין להּ סיכוּיים שתתמלא. לפי שעה אוּכל לספר לכם את כל אשר הצלחתי ללמוֹד על מהוּתוֹ של אבי עבאס אפנדי ואת כל אשר ידוּע לי עליו.

העיר עכו מצפון הכרמל ברקע ואמת־מים בחזית

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

השער היחידי לעכו

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3.

ארבעים־וּשמוֹנה שנים עברוּ מאז הוֹפיע צעיר כבן עשׂרים־ושלוש במסגדוֹ של חוסין, נכד הנביא, שהיה לקדוש־מעונה בכַרְבָלָא. אוֹמרים שצעיר זה נולד בשִרָאז, לאחד הסוחרים בשם עלי מוחמד. רוֹוחת הדעה, כי את דעוֹתיו בענייני־דת גיבש אצל הודי־מוסלמי אחד בשם עַכְסָאי, שדגל בהכנסת שוּרה של תיקוּנים בדת והעמיד תלמידים הרבה. אם אמת הדבר ואם לאו, עד־מהרה זכה פרסי צעיר זה למוֹניטין של קדוש. הטפוֹתיו הנוֹעזוֹת והנלהבוֹת ורעיוֹנוֹתיו המהפכניים משכוּ אחריו המוֹני חסידים. ככל אשר יכוֹלתי לשפוט, הרי הטיף למוּסר צרוּף מן הסוּג הנעלה ביותר והוֹקיע את סטיוֹתיו של האִסְלאם, כפי שעשה ישוּ הנוֹצרי לגבי היהדוּת בשעתו, ובכך התייצב באוֹמץ־לב נגד איבתם של הפרוּשים הפרסים. הוא עצמו היה בן לכת המוּסלמים השיעים, ומאחר שדתהּ של כת זוֹ היא דת־המדינה בפרַס, ביקש להכניס בהּ תיקוּנים. בסופו־של־דבר הרחיק־לכת עד כדי הכרזת עצמוֹ כבאב, בערבית שער, אשר רק דרכוֹ יוּכל אדם להיכנס ולקרב אל האלוֹהים. יחד־עם־זאת הכריז כי הוּא המַהְדִי, או האימאם האחרון, יוֹצא־חלציו של עלי, חתנוֹ של הנביא, אשר לפי אמוּנת השיעים, הוּא הוּא התגלמוּת האלוֹהוֹת. לפי אמוּנתם של כל המוּסלמים הפרסים מהדי לא מת כלל אלא עדיין ממתין בסתר עד בוֹא אחרוֹן־הימים.

הוֹפעתוֹ הפתאוֹמית של מהפכן וּמתַקן־דת, לאחר מאוֹת רבוֹת של שנים, הטוֹען כי הוּא התגלמוּת האל, אשר להּ ציפו הכול זמן רב כל־כך, עוֹררה בהלה וּפליאה ברחבי פרס, בייחוּד מאחר שלפי המסורת אמנם הייתה תוֹפעה זוֹ צפוּיה והבריותֹ היוּ מוּכנוֹת לכך, מבחינה נפשית. אך יחד־עם־זאת, ככל שנעשתה משנתוֹ מקוּבלת יוֹתר על העם וּככל שגדלוּ תביעוֹתיו כן רבתה שׂנאתם של מתנגדיו, והוּא הוּצא להוֹרג בתַבְרִיז, בשנת 1849, לאחר קריירה קצרה בת ארבע־עשרה שנים והוא בן שלושים־ושבע. הנסיבוֹת הטרגיוֹת שבהן מצא את מוֹתוֹ האדירוּ עוֹד יוֹתר את שמוֹ, שכן פעמים אחדוֹת הוּצע לוֹ להציל את עוֹרוֹ אם ייאוֹת לחזוֹר בוֹ מטענוֹתיו, אוֹ אפילוּ לגלוֹת מן הארץ. אוּלם הוּא העדיף עטרת של קדוֹש־מעוּנה והוּצא להורג קֳבָל עם ועדה והשאיר אחריו כת פנטית גדוֹלה, הידועה מאז בשם “כת הבאבים”.

עכו

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 2.

זמן קצר לפני שהוּצא להוֹרג גילה הבאב לנאמניו, כי למרוֹת שקצו קרב, עתידה האלוהות, אשר נתגלמה בוֹ, לחזור ולהופיע בדמוּת יוֹרשוֹ, שאותו מינה בסתר. איני יוֹדע מתי בדיוק הוֹפיע התוֹבע־לכתר־הבאב הנוֹכחי והוֹדיע לראשונה כי הוא הוא היוֹרש; אך מכל־מקום הוא נתקבל והוּכר על־ידי כל אנשי הכת, שמספרם כיוֹם מגיע למאות־אלפים אחדות, אך הוּא נהפך לאישיוּת כה אדירה, בזכוּת מוֹצאוֹ (ואמנם יש המתלחשים, כי הוּא שאר־בשׂר לשאה הפרסי בכבוֹדוֹ־וּבעצמוֹ), עד שהממשלה הזדרזה לאסוֹר אותו וּלהגלוֹתוֹ מארצוֹ. הסֻלטאן של תוּרכיה הוֹאיל ברוֹב־חסדוֹ לספק את מחסוֹרוֹ, ושנים אחדוֹת היה אסיר מדיני באדריאנופל. לבסוֹף הוֹעבר משם אל העיר עכוֹ, לאחר שהצהיר בשבוּעה כי ישב בשלוה תחתיו ולא ישוּב לפרס. מאז הוּא מתגוֹרר בעכוֹ וּמשמש נוֹשׂא להערצתם של בני־ארצוֹ, והם נוֹהרים הנה לבקר אצלוֹ וּמשפיעים עליו רוֹב תשוּרוֹת. הם בחרוּ מתוֹכם כמאתיים איש, שנאוֹתוּ להישאר בביתוֹ ולשמש לוֹ מעין משמר אישי קבוּע. רק הנשים והגברים הפחוּתים שבדלת־הארץ רשאים לראוֹתוֹ, והוא מסרב בעקשנות להרשוֹת לשוּם אדם שמעמדוֹ גבוֹה מפלאח לראוֹת את פניו. גם תלמידיו וחסידיו הבאים לבקר אצלוֹ רשאים רק להציץ חטוּפוֹת בגבוֹ הנעלה, ועליהם להתרחק ממחיצתו אגב הליכה אחורנית, בלי להפוֹך פניהם. נפגשתי עם גברת אחת שזכתה בכבוֹד לעמוד בדָלֶת־אמותיו. כל זמן שהוּתהּ במחיצתוֹ לא אמר דבר. הוא בירך אוֹתהּ קצרוֹת, ולאחר כשלוֹש דקוֹת הוֹרה לה במנוֹד־יד כי תצא מעל פניו. היא תיארה אוֹתוֹ כגבר כבן שבעים, בעל פנים נוֹחוֹת וחביבוֹת, הנראה צעיר מכפי שנוֹתיו, שכן הוּא צוֹבע את שׂערוֹת ראשוֹ וּזקנוֹ בצבע שחוֹר. הוּא מתגוֹרר בחוילה בשפלה, בריחוּק כשני מילין מצפוֹן לעכוֹ. הוא שׂכר את החוילה מאיש סוּרי אחד, שאני מכירוֹ, והלה סיפר לי כי פעם או פעמיים ראה אוֹתוֹ מהַלך בגנוֹ, אך תמיד מקפיד הוא להסב את ראשוֹ, כדי שלא ייראוּ פניו; ואמנם, הוא וכל הקשוּר בוֹ וּבעקרוֹנוֹת דתוֹ נשמרים בסוֹדיוּת מוּחלטת.

אוּלם לפני זמן לא־רב זכתה סקרנוּתוֹ של הציבוּר בפיצוּי־מה, שכן אחד מנאמניו הפרסים דקר את רעהוּ, בגלל מעשׂה אשר לא ייעשׂה, ורוּם־מעלתוֹ נקרא להוֹפיע בכבוֹדוֹ־וּבעצמוֹ כעד במשפט.

“התוֹאיל לוֹמר לבית־המשפט, מי אתה ומה אתה?” הייתה השאלה הראשוֹנה שנשאל.

“אפתח את דברי,” השיב, “באוֹמרי לכם מה אינני. אינני גַמָּל.” – ובכך התכון לנביא מוחמד שהיה נוֹהג גמלים – “אינני בנוֹ של נגר.” – ובכך התכון לישוּ הנוֹצרי. “זהוּ כל אשר אוּכל לוֹמר לכם היום. אם תרשוּ לי ללכת עתה, אוֹמר לכם מחר מי אני.”

על־סמך הבטחה זוֹ הניחוּ לוֹ ללכת, אולם יוֹם המחר לא הגיע מעוֹלם. הוּא ניצל את ההפסקה וקנה לעצמוֹ שחרוּר מכל הוֹפעה בבית־המשפט בעזרת שוֹחד עצוּם.

על עוֹשרוֹ האגדי אפשר ללמוֹד מן העוּבדה, שלפני זמן לא־רב בא אליו אמיר, אוֹ נסיך פרסי בעל רכוּש עצום, והציע לוֹ את כל רכוּשוֹ אם ירשה לוֹ, בתמוּרה, למלא את כדיו מים. ההצעה נראתה להוֹד־מעלתוֹ, והאמיר משמש כיוֹם גנן בגינת הבית אשר ראיתי מעבר לחוֹמתהּ של החוילה של ידידי. אין זו אלא אחת הדוגמאות להערצתם של חסידיו ולכבוֹד שהם רוֹחשים לוֹ. ואמנם לא ייפלא הדבר בעינינוּ, אם נזכוֹר כי אלה מאמינים שהוּא בעל תכוּנוֹת אלוֹהיוֹת. בינתיים ממתינים חסידיו באוֹרך־רוּח עד שתבוֹא שעתוֹ להוֹפיע, והיא תחוּל, כאמוּר, באחרוֹן־הימים, ואז יכירוּ בקדוּשת אלוֹהוּתוֹ גם כל הכוֹפרים.

חיפה, 25 בנובמבר.

באחד העמקים המרוּחקים והמבוֹדדים ביוֹתר שבהרי צפוֹן־הגליל יוֹשב כפר, אשר אוּכלוּסייתוֹ הקטנה היא בעלת עניין מיוּחד במינוֹ. משהתבוֹננתי מטה ממרוֹמי השביל המתפתל על־פי תהוֹמוֹת, אשר בוֹ הלכתי אל עבר הכפר, אמרתי אל לבי כי לעתים רחוֹקוֹת מזדמן לאדם מקוֹם המצטיין ביוֹפי נכסף זה. היה זה מעין נוה־מדבר, אלא שלמעשה לא עמד במדבר, שכן ההרים המסוּלעים שבסביבה היו עטוּרים שפעה של ירק. אך בכל־זאת היה זה בבחינת אי של שׂגשׂוג ושפע בים של צמחייה פראית ועזוּבה. הכפר היה משוּקע בתוֹך שפעת בוּסתנים של עצי הדר, שקדים, תמרים ורימונים, ותעלות־המים הקטנות, שהשקוּ את כל הצמחייה הזאת, נצצוּ לאוֹר השמש כחוּטי־כסף.

שמוֹ של הכפר בוקיעה¹. כבר בעבר שמעתי במעוּרפל על מציאוּתוֹ של מקום בגליל, אשר בוֹ יוֹשבת קהילה של יהוּדים, הטוֹענים כי הם יוֹצאי־חלציהן של משפחות שעבדו את האדמה, באותו מקום עצמו, לפני חוּרבן ירוּשלים והליכת העם בגולה. מאחר שאיש לא העלה על דעתוֹ כי שׂרידים של אוּמה זוֹ דבקוּ באדמת אבותיהם מימים קדמוֹנים, ומאחר שהיו אלה אל־נכון השׂרידים היחידים של אוֹתם דוֹרוֹת, טרחתי לא־מעט כדי לודא את שם הכפר וּמצאתי כי ראוּי הוּא שאקדיש מסע מיוחד כדי לבקר בוֹ. אף־על־פי שעד היוֹם אין הכפר ידוּע לאירוֹפים וּלתיירים, זה שנים רבוֹת שיהוּדי צפת וּטבריה באים אליו בהמוֹניהם בימי־הקיץ. בעטיה של בהלת הכוֹלירה שתקפה את הארץ, הסתערוּ בקיץ זה, במיוּחד, עשירי היהוּדים והרבנים של ערים אלה על הכפר כדי להתענג על אוירוֹ הצלוּל ועל אקלימוֹ המבריא. מבחינה מסוימת היה זה מעין בית־הבראה של יהוּדים.

אך בכפר אין מתגוֹררים רק יהוּדים. לאמיתוֹ־של־דבר אין הם אלא מיעוּט באוּכלוּסייה, המורכבת משמוֹנים משפחוֹת דרוּזיוֹת, ארבעים משפחות נוֹצריוֹת־יוניוֹת ועשׂרים משפחות יהוּדיוֹת. המשפחוֹת היהוּדיוֹת מוֹנוֹת יוֹתר ממאה־ועשׂרים נפש. דחיתי את הזמנוֹתיהם של השיח' הדרוּזי ושל השיח' הנוֹצרי להתארח בביתם ונעתרתי להפצרוֹתיו של זקן־העברים, אשר ברוֹב־התלהבוּת העמיד לרשוּתי את ביתוֹ. הוּא היה בבחינת ראש־שבט של בני־דתוֹ ובעל תוֹאר שיח', כתוֹארם של ראשי העדות האחרות. ביתוֹ, שהיה עשׂוּי אבן וּמוּקף חצר, הכיל חדר גדוֹל אחד בלבד, אשר בוֹ, כנהוּג בבתי ערבים, סעדוּ וישנוּ כל בני־המשפחה. היוֹם נתמלא חדר זה מפה לפה.

בראשוֹנה הוֹפיע השיח' הדרוּזי, עוֹטה טֻרְבָּאן לבן וכוּלוֹ אוֹמר חשיבוּת. אחר־כן הוֹפיע השיח' של הנוֹצרים, גבר בגברים שלא נבדל במאוּמה מכל פלאח אחר מבני המקוֹם. אחרי־כן הוֹפיע הכוֹמר היוני, חבוּש מצנפת גבוֹהה וּמעוּגלת ועוֹטה גלימה שחוֹרה וארוּכה, שהגיעה עד כפות־רגליו. אחרי־כן בא הרבי היהוּדי, המכהן בקוֹדש בבית־הכנסת המקומי, עוֹטה לבוש מזרחי. אחריהם באוּ כמה וכמה מנכבדי הכפר, בני שלוֹש הדתות, וכוּלם ישבוּ ארצה על מחצלוֹת, בחצי־גוֹרן עגוּלה, בעוֹד ידיד ואנוֹכי יוֹשבים בתָוך. התכנסוּת גדוֹלה זוֹ גררה צריכת קפה בכמוּיוֹת גדוֹלוֹת, שכן במאוֹרעוֹת כאלה ייחשב הדבר כחוֹסר־נימוּס אם לא יוּגש המשקה הזה לכל האוֹרחים הבלתי־קרוּאים, שנהרוּ הנה כדי להתבוֹנן במבקרים הזרים המכוּבדים. משהצטרפו לחבוּרה גם שניים־שלוֹשה מוּסלמים, שהיו אוֹרחים־לשעה בכפר, לא יכוֹלתי שלא להתפעל מהתערוֹבת המיוּחדת, האתנוֹלוֹגית והתיאוֹלוֹגית, שהקיפה אותי. כאן, בקרב האיכרים הנוֹצרים והמוּסלמים הללו, היו יוֹצאי־חלציהם של הכנענים הקדמוֹנים, שאוֹתם לא הצליחוּ היהוּדים הכוֹבשים לגרש מן הארץ, במשך כל התקוּפה הארוּכה ששלטוּ בהּ, אפילוּ שימשו אלה חוֹטבי־עצים ושוֹאבי־מים לכובשיהם. אכן, תוֹצאוֹת המחקרים המקיפים והמעמיקים שנערכוּ לאחרונה מוֹכיחוֹת, לדעתי באוֹרח שלא ניתן לערעוּר, כי הפלאחים של ארץ־ישׂראל, רוּבם ככוּלם הם צאצאיהם של אוֹתם שבטים עתיקים, אשר מצאוּ הישׂראלים כשעלוּ ממצרים וכבשוּ את הארץ, כגון: הכנעני, החיוי, היבוּסי, האמוֹרי, הפלשתי והאדוֹמי. באיזה כמוּיוֹת יחסיוֹת מיוּצגים שבטים אלה כיוֹם, והאם היוּ לפניהם עוֹד אוּכלוּסיוֹת עתיקוֹת יותר, כגון: הענקים, החוֹרים וכן הלאה – אלה שאלוֹת אשר עד היוֹם לא הגיע אליהן המחקר המדעי. אך, אף־על־פי שעם זה, או מוטב לומר תערוֹבת־עממים זוֹ, שמחוֹסר כינוּי מדוּיק יותר אפשר לכנוֹתם בשם הסתמי קדם־ישׂראלים, עדיין מתקיים מתחת למעטה המוּסלמיוּת, אוֹ הנוֹצריוּת, הרי לא נמלט במשך כל מאוֹת השנים מהשפעתם של מאוֹרעוֹת וּנסיבוֹת שהתחוֹללוּ בארץ־ישׂראל.

כל שינוּי ושינוּי בשרשרת התמוּרוֹת שחלוּ במצב החברתי והפוֹליטי של בני עם זה בארץ, השפיע עליהם בצוּרוֹת שונות, ואל־נא נתפלא אם נמצא, כשנעמיק לרדת לחקר הפלאחים הללוּ, שׂרידים של יהדוּת, יוניוּת, נוֹצריוּת ומוּסלמיוּת מעוֹרבבים היטב היטב, ואולי אף קוי־אוֹפי שיחזירוּ אוֹתנוּ לאחוֹר, אל התקוּפה הקדם־ישׂראלית הרחוֹקה והמעוּרפלת. ואמנם, אפילו יימצאוּ אנשים שיתנגדוּ לדעה זוֹ, הרי הפלאחים הנוֹצרים בכפר זה, אף־על־פי שהתייצבוּ נגד הכיבוּש המוּסלמי במאה השישית, ייתכן מאוֹד שהם עצמם סגדוּ, לפני שנכנסוּ בעוֹל הנצרוּת, לאלים של התקופה היונית־רוֹמית. לפני־כן ייתכן שהיוּ עצמם יהוּדים, שכן אין ספק כמעט, כי חלק מהאוּכלוּסייה הקדמוֹנית קיבלה עליה את האמוּנה היהוּדית לאחר הכיבוּש, ולפני־כן סגד לאלילים הסוּריים־פניקיים בעל ועשתוֹרת. ייתכן מאוֹד כי באוֹתם ימים קדמוֹנים, שעה שהיהוּדים משלוּ בארץ בכיפה, התגוֹררוּ אלה בכפר זה עצמוֹ, כמשרתי אבוֹתיהם של היהוּדים הללוּ, המחלקים אתם את אדמת הכפר כיוֹם, כפי שעשׂוּ, לפי שמספרת המסוֹרת, בעבר הרחוֹק – כלומר, לפני זמן רב מאוֹד, אם ניקח בחשבוֹן כי בארץ זוֹ משתמרים מבני־היוּחסין דוֹרוֹת על־גבי דוֹרוֹת. יש לי ידיד בחיפה הטוען, כי מסוּגל הוא לציין את אבוֹת־אבוֹתיו עד לתקוּפת הצלבנים, שעה שמשפחתוֹ התגוֹררה בעיר העתיקה, שכוּנתה בשם “חיפה.” כדוגמה גרוטסקית ליוּמרנוּתם של אנשים כאלה, יש סיפוּר על שיח' בדואי שנשאל אם הוא יוֹצא־חלציו של אברהם, והוּא ענה כי הוּא יוֹדע לציין את אבוֹת־אבוֹתיו, אפילוּ לפני תקופת אברהם, וכי למעשׂה אברהם עצמוֹ היה שיח' של משפחה בינוֹנית למדי.

היחידים בקבוּצה זוֹ, שאפשר לוֹמר עליהם שהם פוֹלשים אשר זה מקרוֹב באוּ, היוּ הדרוּזים, אשר התיישבוּ בכפר זה רק לפני כשלוֹש־מאוֹת שנה ואשר מוֹצאם – לפני שהתיישבוּ בחלב לפני תשע־מאוֹת שנה – עדיין אפוּף ערפל; אך בדרך־כלל מקוּבלת הסברה, כי במקוֹרם היו אלה בני שבט שהתגורר באחד ממחוֹזוֹת תימן.

בקבוּצת אנשים דוֹברי ערבית זוֹ היוּ מיוּצגוֹת ארבע הדתוֹת השוֹנוֹת. היוּ שני המוּסלמים, אשר אבוֹת־אבוֹתיהם היוּ, כפי־הנראה, בני הדת הנוֹצרית לפני כיבוּש הארץ על־ידי המוּסלמים ואחרי־כן נכנסוּ בעוֹל דת הנביא. היה הכוֹמר של הכנסייה היונית, אשר עדיין דבק בדוֹגמוֹת שירש מן הנוֹצרים הראשוֹנים, שייתכן כי היוּ צאצאיהם של קדמוֹנים, אשר שמעוּ במוֹ־אוזניהם תוֹרה מפי ישוּ בארץ זוֹ, שלא עזבוּה הדוֹרוֹת שאחריהם. ואמנם, משאתה מתבוֹנן בפלאחים אלה עולה הרהוּר מעניין במוֹחך, כי ייתכן שאלה הם יוֹצאי־חלציהם הישירים של אוֹתם אלפי־בני־אנוֹש שהושפעו אותו זמן מתוֹרתוֹ של ישוּ, שחוֹללה מאז ועד היוֹם תמוּרה עצוּמה במוּסר של התרבוּת האנוֹשית. היוּ גם היהוּדים – קבוּצת היהוּדים היחידה בעוֹלם שאבוֹתיהם דבקוּ באדמה מאז ימי מוֹתוֹ הטרגי של ישוּ, ואשר ייתכן כי אבוֹתיהם אף היוּ שוּתפים לאיבה הגדוֹלה שבה נתקל בשעתוֹ – והם עדיין דבקים באמוּנה, שהייתה המקוֹר הנעלה של המחשבה המוסרית, לפני היוֹת הנצרות ולפני היוֹת האסלאם. ואחרונים – הדרוזים, אשר בדתם הסוֹדית והמסתוֹרית שׂוֹררת בלבוֹלת מיוּחדת במינהּ של הלכי־מחשבה מטפיזיים, גנוסטיים ואליליים, שהם תוֹצאתוֹ של משזר מיסטי של רעיוֹנוֹת, שנלקחוּ מהדתוֹת השוֹנוֹת כל־כך, מרוּקם על בסיס מאגי או זרתוֹסטרי, שבתוֹכוֹ שוּלבוּ זוֹ על־גבי זוֹ דוֹגמוֹת יהוּדיוֹת ואפלטוֹניות, נוֹצריוֹת וּמוּסלמיוֹת, כל אלה יחד נתעצבוּ למין מערכת כה עלוּמה וכה סתוּמה, עד כי רק הבאים־בסוֹדהּ מסוּגלים להבינהּ, אם אמנם מסוּגלים הם.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 2.

כזוֹ הייתה תערוֹבת הדתוֹת והמוֹצאים אשר הקיפוּני, ואני התמלאתי התפעלוּת למראה הסוֹבלנוּת והאחוָה שנהגוּ אלה באלה. הרב היהוּדי סיפר לי ביחידוּת, כי הדרוּזים עדיפים בעיניו מן הנוֹצרים, אך הוּא חי גם עם אלה וגם עם אלה באחוָה שלמה. וּמשהלכתי לראוֹת את בית־הכנסת, נלוה אלי הכוֹמר היוני, ואילוּ הרבי החזיר לוֹ מידה כנגד מידה כשליוה אוֹתי בביקוּרי בכנסייה היונית הקטנה. בינתיים הזעיק השיח' היהוּדי את כל בני־עדתוֹ, והם נהרוּ פנימה וכמנהג המזרח נשקו את ידוֹ בזה אחר זה. זקנים ונערות, רוקים וּנשׂוּאים, נשים וילדים; את כולם ראיתי, וככל שהדברים אמוּרים בלבוּש ובתוי־פנים, אי־אפשר היה להבדיל ביניהם לבין הפלאחים האחרים של הארץ. כפי־הנראה היו עשׂרים משפחות אלה יוֹצאוֹת־חלציו של שבט אחר, ואמנם היו כולם בני שם אחד, כהן, וכל השנים הקפידו שלא להתחתן בתוֹשביה האחרים של הארץ ואפילוּ ביהוּדים אחרים. אחרי־כן שׂוֹחחתי על־אוֹדוֹתיהם של השיח’ים, הנוֹצרי והדרוּזי. הם סיפרו כי בעבר היה חלק גדוֹל יותר של אדמוֹת־הכפר שייך ליהוּדים, אך בעטיין של מלחמוֹת, מגפות ושאר פורענויות, שירדוּ על הארץ בתקוּפוֹת שוֹנוֹת, הלכוּ אחוּזוֹתיהם ונתעמטוּ². ואמנם אין ספק עמי, כי גם הדרוּזים הפקיעו לעצמם חלק מהאדמוֹת האלה, שעה שפחר א־דין כבש את האזוֹר הזה. ולפיכך היום, עד כמה שהדברים אמוּרים במצב החוֹמרי, לא שפר חלקם של היהוּדים. אף־על־פי־כן אין הם מתלוֹננים כלל, והרי הם חרוּצים, מוּכשרים ועוֹבדי־אדמה מצוּינים, ולדעתי ראוּיים יותר לאהדה מהרבה מבני־עמם, הבאים ארצה להתיישב במוֹשבוֹתיה וּתלוּיים יוֹתר בחסדי עזרה מבחוץ מאשר בעבוֹדת־כפיהם. סבוּרני כי גם ניסיונם של יהודי־בוקיעה וגם הדוּגמה שהם משמשים מצדיקים בהחלט הקמת מוֹשבה חדשה בשכנוּתם.

יצאתי מבוקיעה ופניתי צפוֹנה, בשביל הררי ציוּרי להפליא, וכעבוֹר שעוֹת אחדוֹת הגעתי לעיירה תרשיחא. זוֹ יוֹשבת בנוֹף רוֹמנטי מקסים, וּבהּ נתקבלתי בסבר פנים יפוֹת על־ידי הקאדי, ערבי מכוּבד ואציל, מאוֹתם טיפוּסים מזרחיים מיוּחדים במינם, ההוֹלכים, לדאבוֹן־לב, וכלים מן הארץ. בעיירה זוֹ יש כאלפיים תוֹשבים, וכמעט כוּלם נאמניו של שיח' אחד בשם עלי אלמוגרבי. היה זה מתקן־דת מוּסלמי, שהיגר הנה מצפוֹן־אפריקה לפני שנים רבות ואשר תוֹרתוֹ וּדרשוֹתיו זכו בהצלחה ניכרת. משהלכוּ וגדלוּ המוֹניטין שלו, עקר לעיירה עכוֹ ונעשה בה אישיוּת רבת־השפעה. עיקרי אמוּנתהּ של כת זוֹ, אשר בראשהּ עמד, נשמרוּ כסוֹדי־סוֹדוֹת, אף־על־פי שאין כמעט כל הבדל נראה־לעין בין הלכוֹת התפילה של כת זו לבין אלה של יתר המאמינים, לבד אוּלי משימוּש זהיר יוֹתר בשם מוּחמד. מכל־מקום, כפי ששמעתי אין דעוֹתיהם קיצוֹניוֹת וצרוֹת־אופק והם מתייחסים בסוֹבלנוּת מוּפלגת לדתוֹת אחרוֹת. ואמנם אין הם נרדפים על דתם, אף־על־פי שהם כוֹפרים בעיקרים מסוימים של האסלאם. יתר־על־כן נרמז לי כי עם מעריציו של השיח' נמנים כמה וכמה מן הפקידים הגבוֹהים ביותר בקיסרוּת, ואין ספק כי תוֹרתוֹ הוֹלכת ומתפשטת במהירות בין המוּסלמים, ויש אפילו נוֹצרים שקיבלו אוֹתהּ עליהם. כיוֹם הוֹלך ונבנה מסגד חדש של הכת בחיפה. השיח' עצמו, אשר אתוֹ נפגשתי פנים־אל־פנים כעבור זמן, הוּא כיוֹם איש זקן מאוֹד, שחסידיו נוֹהגים בוֹ הערצה מוּפלגת, ותוֹצאוֹתיה של משנתו מוֹכיחוֹת כי אין ספק שניתן³ בחסד־עליוֹן.

¹

חיפה, 1 במרס 1884

התיירים הרגילים, המבקרים בארץ־ישׂ‎ראל וכוֹתבים על חווֹיוֹתיהם בהּ, זוֹכים אך למעט מאוד הזדמנוּיוֹת ללמוד להכיר את אוֹרח־החיים היוֹמי של תוֹשב עיירה או כפר מקוֹמיים. לכן סבוּרני כי ימצא הקוֹרא עניין בתיאוּר הפכים הקטנים של חיי היוֹם־יוֹם כאן, שהם שוֹנים בתכלית מאלה של ארצוֹת יוֹתר מתוּרבתוֹת. בדרך־כלל, כל אדם זר, הבא להתיישב דרך קבע באחת העיירוֹת המקוֹמיוֹת, מוֹצא עצמוֹ נאלץ לסגל לוֹ את אוֹרחם ורבעם של בני המעמד העשיר, וּבכך ניתנת לוֹ הזדמנוּת ללמוֹד להכיר אוֹתם. אחדים מבני מעמד זה הם סוֹחרים עשירים, או בעלי אדמוֹת רבוֹת, שהכנסתם מסתכמת בחמשת־אלפים עד חמישה־עשר אלף דוֹלר לשנה. אמנם, אדם שהכנסתוֹ גדולה כדי חמישה־עשׂר אלף דוֹלר, אשר מתוֹכהּ לא יבזבז לצרכיו אפילוּ מחצית, ייחשב כאן כמיליוֹנר ויש רק עיירוֹת מעטוֹת היכוֹלוֹת להתפאר בבעלי־הוֹן כאלה. כתוֹצאה מהתפשטוּת התרבוּת החלוּ לאחרוֹנה בני המעמדוֹת העשירים לצאת לטיוּלים בעוֹלם וללמוֹד שׂפוֹת זרוֹת. אנשים בעלי עמדה דוֹברים בדרך־כלל צרפתית, או איטלקית, וּכבר היוּ בפריז, בקונסטנטינופל, או באלכסנדריה, והרי הם עוֹטים קליפה נוֹצצת דקה של תרבוּת אירוֹפית, המכסה על הברבריוּת המקוֹרית שלהם. המשפחוֹת העשירוֹת של האריסטוֹקרטיה הסוּרית רוּבן ככוּלן נוֹצריוֹת, אך רק לאחרונה ניערוּ מעליהן את מנהגיהם של שכניהם וכוֹבשיהם המוּסלמים. הנשים באוֹת ביתר חוֹפשיוּת בחברת גברים מאשר נהגוּ בעבר. כיוֹם אין הן מוֹסיפוֹת לכסוֹת את פניהן, ואף־על־פי שעדיין לוֹבשוֹת הן את ה“פֻסְטָאן”, שהיא גלימת־בד לבנה, המשמשת אדרת וכיסוּי־ראש כאחד, הרי כמעט תמיד נחבאת מתחתיה שׂמלה מתוֹצרת אירוֹפה, ובמקוֹם רגליים יחפוֹת, נתוּנוֹת בסנדלים פתוּחים, הרי הן נוֹעלוֹת נעליים ולוֹבשוֹת גרביים מתוֹצרת פריז. הגברים בני מעמד זה גם הם לוֹבשים בגדים אירוֹפיים, אך על ראשם מתנוֹסס תמיד התרבוּש האדוֹם.

הליכוֹת־הבית של משפחה כזאת כלל אינן מעוּדנוֹת, כמראה החיצוני של הבית ושל בעליו. אם אנוּ מקיימים ידידוּת קרוֹבה מאוֹד עם בעל־הבית ונוּזמן להתארח בביתוֹ, נמצא כי אשתוֹ החמוּדה, בעלת המלתחה הפריזאית המעוּדנת, מהלכת יחפה כשהיא נמצאת ביחידוּת בביתהּ, אוֹ לכל־היוֹתר תוֹחבת רגליה המגוּרבוֹת בתוך זוּג קבקבים גבוֹהים, שבהן היא הוֹלכת וּמתקתקת על־פני רצפוֹת השיש המפוֹארוֹת של אוּלם האוֹרחים הגדוֹל שבביתהּ וּמסירה אותן מרגליה וּמניחה אוֹתן ליד הדלת לפני שהיא נכנסת אל חדר מחדרי הבית. כן נמצא כי היא לוֹבשת חלוּק־בוֹקר רחב, שאינה מקפידה במיוחד לכפתרוֹ, אך בעניין זה הרי היא מצטיינת לעוּמת חבר המשרתוֹת פרוּעוֹת־המראה של משק ביתהּ, ההוֹלכוֹת וּמתקתקוֹת גם הן ברחבי הבית בקבקביהן וּבחלוּקיהן הרחבים. אשר לבעל־הבית – כשבא אליך להזמינך, יכוֹל היית לחשוֹב שהנה זה עתה יצא מאחד הבולבארים המפוֹארים של פריז, אך כשהוּא בביתוֹ הריהוּ משתנה לחלוּטין ונהפך למזרחי לכל דבר. הוא עוֹטה גלימה לבנה וארוּכה, המתמשכת מצוארוֹ ועד לכפוֹת־רגליו, התקוּעוֹת בתוֹך סנדלי־בית אדומים. כשהוּא לוֹגם מספל הקפה של שחרית וּמוֹצץ את הנרגילה הראשוֹנה שלו, אין בוֹ שמץ דבר אשר יזכיר לך כי יוֹדע הוא מלה אחת בשׂפה אחרת חוּץ מערבית, אוֹ שלבש אי־פעם בימי־חייו לבוּש אחר מן הגלימה המזרחית של אבוֹת אבוֹתיו. הוּא

סעודה בבית עשירים

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol 3.

יוֹשב בקיטוֹנוֹ הקטן, על ספה המתמשכת מסביב לקירוֹת החדר, כשרגליו מקוּפלוֹת תחתיו ואשתוֹ יוֹשבת לידוֹ, גם היא רגליה מקוּפלוֹת תחתיה וגם היא מעשנת נרגילה ולוֹגמת קפה.

לעומת־זאת, אם תבוֹא בלוית אשתך לבקר אצל זוּג נכבד זה בשעות אחר־הצהריים, כאוֹרח רם־מעלה מחוּץ־לארץ, ואינך נחשב ידיד־נפש של המשפחה, הרי יארחוּ אוֹתך בחדר שלעוֹלם אין הם נכנסים אליו אלא לרגל מאוֹרעוֹת נכבדים כביקוּרך. אוֹתוֹ אדוֹן מזרחי יקדם פניך לבוּש בפרק שחוֹר, נעליים מצוּחצחוֹת עד ברק וּמוֹתנית צחוֹרה, ואילוּ אשתוֹ תיראה כאחת הגברוֹת אשר זה עתה יצאה מהמפוֹארת שבחנוּיוֹת האפנה של פריז.

בין רהיטי הבית תמצא שוּלחנוֹת גדוֹלים ונאים שלרוֹב הם עשׂוּיים שיש, כוּרסּוֹת יפוֹת ונוֹחוֹת, וספוֹת מרוּפדוֹת משי יקר ביוֹתר. הקירוֹת מפוֹארים בשפע של מראוֹת, מוּקפוֹת מסגרוֹת מוּזהבוֹת, וּבוילאות ופרגוֹדים כבדים. הרצפוֹת מכוּסוֹת שטיחים יקרים, וּבצד ניצב פסנתר יקר־ערך, אשר הגברת אינה פוֹרטת עליו לעוֹלם. הקירוֹת מקוּשטים גם בתמוּנוֹת, אשר מסגרוֹתיהן בעלוֹת ערך אמנוּתי גדול יותר מן התמוּנה שהן מקיפוֹת, ובכול שׂוררת אוירה של תצוּגה במוֹזיאוֹן, אוֹ של גנזך לשׂכיוֹת־חמדה. ואם תבוֹא אל מארחך זה במפתיע, הרי קודם־כול ירוּץ ויפתח את כל התריסים, משוּם שבשעוֹת שאינן שעוֹת־ביקוּר, שׂוררת תמיד בבית אפלוּלית וּדממה מעופשת. יש למארחך גם חדר להשכנת אוֹרחים, המרוּהט לפי האפנה המקוּבלת בארצוֹת התרבוּת. חדר זה יעמיד לרשוּתך, אם אתה אמוּר לשהוֹת אצלוֹ זמן־מה ואם הוּא הספיק כבר לסגל לעצמוֹ את המנהג התרבוּתי של שינה במיטה ולא על־גבי מזרן על הרצפה, כאבוֹתיו. את הארוּחה לכבוֹדך הוּא עוֹרך על שוּלחן, כדוּגמת השוּלחנוֹת שראה בבתיהם של זרים, אך עיקר המאכלים המוּגשים עליו הם מתבשילי המקוֹם: גבעה קטנה של אוֹרז מבוּשל, צלי־עוֹף טוֹבל ברוֹטב שמנוּני, בשׂר־טלה ממוּלא אגוֹזים, לבן, דברי־מתיקה פריכים וּדביקים, ממוּלאים אגוֹזים וּבוֹטנים, שימוּרים טעימים של לימוֹנים, תמרים וּתאנים, פיתוֹת שטוּחוֹת ועגוּלוֹת, גבינת־עזים ויינוֹת מתנוּבת הארץ.

בסיכוּמוֹ־של־דבר הוּא נוֹתן לך שפע לאכוֹל, לשתוֹת וּלעשן. אך כוֹחוֹ ורעיוֹנוֹתיו בתחוּם השׂיחה מוּגבלים למדי, ואין תימה בכך, שכן בכל הבית כוּלוֹ אין אפילוּ ספר אחד. הוּא יספר לך כי בית זה עלה לוֹ תשעת־אלפים דוֹלר, וכנראה אין בכך משוּם הגזמה, אם נשפוֹט לפי רצפוֹת השיש המפוֹארוֹת וּגרם־המעלוֹת הנחמד, לפי הקשתוֹת המרשימוֹת וּלפי שטח־האדמה הגדול, שעליו משתרעים מעוֹנוֹ רב־החדרים וחצריו.

אשר למטבח – אם ישיאך יצר הסקרנות להציץ בוֹ, תמצא כי הוּא מזוּהם לאין־שיעוּר ומן־הראוי שלא תנסה לבחוֹן מקרוֹב מדי את תהליך הכנת האוֹכל, הנעשׂה בידי איזוֹ נקבה מרוּשלת ומזוּהמת. צוות עובדי הבית מוּרכב, בדרך־כלל, מארבע נשים ושניים או שלוֹשה גברים.

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

הכנת הארוחה

Jenner T.: That Goodly Mountain & Lebanon, London 1873

אלה האחרוֹנים מטפלים באוּרווֹת, שבהן עוֹמדים שלוֹשה־ארבעה סוּסים נהדרים, וּבגינה גדולה, הטעוּנה טיפוח תמידי. אין לבעל־הבית רכב־אוֹפני, שכן אין דרכים בסביבה. הנשים לעוֹלם אינן עוֹשׂוֹת דבר זוּלתי פוֹשׂקוֹת־שׂפתיים בשעת חילוּפי רכילוּת, בביקוּריהן זוֹ אצל זוֹ, ושׂיחתן באירוּעים אלה סוֹבבת אך ורק על עניינים משפחתיים, כגוֹן: ענייני אישוּת של בעליהן, ברכוֹת וּמחמאוֹת על הוּלדת ילדים, אם אלה בנים, ותנחוּמי אהדה אם אלה בנוֹת, ותקווֹת עידוד לעתיד, אם אין ילדים כלל, שכן מכל הפוּרענוּיוֹת העלוּלוֹת ליפוֹל בגוֹרלה של גבירה סוּרית, העדר פרי־בטן הוּא הגדוֹלה והנוֹראה. אם יש במשפחה בנוֹת שהגיעוּ לפרקן, הרי הן זוֹכוֹת לחוֹמת־מגן כנגד קרבה יתרה של בחוּרים צעירים, וכל ענייני השידוּכין נערכים על־ידי ההוֹרים. הסיכוּיים לשידוּך טוֹב תלוּיים הרבה יוֹתר בגוֹדלוֹ של המוֹהר מאשר במראה העלמה שמדובר בה. אם המשפחה משוּפעת בנוֹת, כי אז לא אחת יקרה, שנערה צעירה, שגוּדלה בבית כזה, הנחשב בסוּריה כבית מוֹתרוֹת, תשוּדך אל איזה שאר־בשר דלפוֹן, שמשפחתוֹ חיה בדלוּת יתרה. במקרה כזה נוֹצר ניגוּד גדוֹל הרבה יותר משאפשר לשער בארצנוּ. הנערה מוֹעברת ממעוֹן מפוֹאר, כזה אשר תיארתי, אל בית בן קוֹמה אחת, אשר בודאי אין בוֹ יוֹתר משני חדרים, שבוֹ חיה משפחת בעלהּ לפי אוֹרח־החיים הישן. כאן יקבלוּ אוֹתהּ אל חיקן אמוֹ ואחיוֹתיו של בעלהּ, שמעוֹלם לא באה נעל או גרב על רגליהן, שמעוֹדן ישנוּ על מזרנים על הרצפה, ואכלוּ את ארוּחוֹתיהן אגב רביצה על הקרקע ברגליים מקוּפלות ואגב תחיבת אצבעוֹתיהן אל הקדרה הכללית. אם הזוּג הצעיר לא ישוּכן בחדר אחד עם שאר בני המשפחה, ייתכן שישוּכן בחדר השני עם יתר חיוֹת הבית. בין אלה אפשר לשער שיימצאוּ סוס, פרה ואף חמוֹר קטן, שכן לצוֹרך ביטחוֹנן משוּכנוֹת חיוֹת הבית בחדר, בביתוֹ של בעליהן. אבוּסיהן נמצאים על הרצפה, שעליה ישנים גם החתן וכלתוֹ. אירע לי פעם לישון בחדר כזה, בחברתוֹ של זוג צעיר – היא הייתה בתוֹ של איש עשיר, שהתגוֹרר בבית מפוֹאר לפי מיטב האפנה החדשה – וכל הלילה הוּפרעה מנוּחתי על־ידי קוֹלוֹת הליחוּך והלעיסה של חיוֹת הבית, שסעדוּ את לבן בשלות־נפש, בריחוּק כשתי רגליים ממקוֹם־שוֹכבי ועל־ידי, מתרגילי הרביצה והקימה שלא פסקוּ כל הלילה.

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

כן הוּדרכה מנוחתי על־ידי פעילותם הבלתי־נלאית של מארחי ואשתוֹ, שהיוּ קמים כל חמש דקוֹת במשך כל הלילה, פעמים כדי להאכיל את הבהמוֹת, שנדרשו לצאת לעבודה לפני הנץ החמה, פעמים כדי להוֹסיף פחם לאש, פעמים כדי להניק את התינוֹק, ופעמים כדי לפתוֹח דלת ולנהל בלחישה שׂיחוֹת ארוּכוֹת עם איזה אורח לילי אלמוני. מאחר שאנשים אלה אינם נוֹהגים כלל להתפשט וּלהחליף לבוּשם בעלוֹתם על יצוּעם, וּמאחר שהם חוֹטפים תנוּמוֹת קלוֹת במשך כל שעוֹת היוֹם, הרי אין הלילה נחשב בעיניהם כזמן המיוּחד לשינה דוקא. כפי־הנראה סבוּרים הם, כי השינה אינה אלא שכיבה ארצה על הרצפה בבגדי היוֹם־יוֹם, וּלפיכך חלק זה של היממה יפה לכך ככל חלק אחר, ואין הם שוֹבתים בלילה כפי שאינם שוֹבתים ביוֹם. זה אשר למנהגי האנשים – אך מי שלא התגוֹרר בארץ זמן ארוך כל כדי הצוֹרך להתרגל גם לחרקים השונים הפעילים מאוֹד בלילוֹת, ימצא כי גם אלה יודעים היטב להדיר שינה מעיני אדם.

מכל־מקום, גל־התרבות הוֹלך עתה וּמקיף גם את בני המעמדות הדלים יוֹתר. אך טבעי הדבר, שנערה שגדלה מוּקפת מוֹתרוֹת תשתדל להכניס חידוּשים ונוֹחוּת בבית בעלהּ. במשך השנים האחרוֹנוֹת חל שינוּי גדוֹל לטוֹבה מבחינה זוֹ, בייחוּד בעיירוֹת, כגון: חיפה, אשר בהן גדוֹל מספרם של האוּכלוּסים הנוֹצרים. לעתים רחוֹקוֹת מאוֹד יראה אדם אישה רעוּלת־פנים ברחוֹבָהּ של חיפה, ואפילוּ בני המעמדוֹת הדלים מתחילים ללבוֹש בגדים אירוֹפיים לפי האפנה, מוסיפים שוּלחן וכיסאוֹת אחדים לרהיטי הבית, ואפילוּ מרחיקים־לכת עד כדי שינה על מיטוֹת. מה שאיני יוֹדע בבירוּר – משוּם שלא הרחקתי בחקירוֹתי עד כדי בילוּש במסתוֹרי הלילוֹת שלהם – אם אמנם מגיעה מידת קדמתם התרבוּתית עד כדי פשיטת בגדיהם וּלבישת בגדי־שינה בעלוֹתם על יצוּעם.

חיפה, 2 באפריל

זה עתה חזרתי מסיור בתוֹך הארץ, אשר במהלכוֹ חקרתי שטח חדש ומעניין של הארץ. במקוֹם ללכת בדרך הרגילה מזרחה ולחצוֹת את עמק־יזרעאל, פניתי צפוֹנה לאוֹרך השפלה הפוֹרייה של עמק עכוֹ וצלחתי את הקישוֹן במקום שהוּא נשפך אל הים. לאחר גשמי החוֹרף נאלצנוּ להשיט את הסוּסים במים, ואילוּ אנוּ עצמנוּ חצינוּ את הנהר במעברה. כעבוֹר שעתיים של רכיבה מנקוּדה זוֹ, הגענוּ אל ראשוֹני הרכסים הנמוּכים של הרי הגליל, מוּל בקעה אשר בימי הצלבנים נהגוּ חיילי צלאח אלדין לפרוֹץ ממנהּ ולאסוֹר מלחמה על אוֹיביהם. לאמיתו־של־דבר, כל השטח שרכבנוּ בוֹ אוֹתהּ שעה היה מאז ימי־קדם גיא־חיזיוֹן למלחמוֹת־דמים, וכפי שהדברים מתרחשים כיוֹם במזרח, אין להוֹציא מכלל אפשרוּת, שעדיין נוֹעדוּ לוֹ עוֹד מלחמוֹת בעתיד. לאחר שהעפלנוּ על־פני מדרוֹנוֹת קלים, מכוּסים עשב וּמשוּבצים בשפע ססגוני של פרחי־בר, לרוּם של כחמש־מאות רגל, הגענוּ אל העיירה הציוּרית שָפא עמר,¹ שמעליה מתנוֹססוֹת חוֹמוֹתיו הגדוֹלוֹת של מבצר הרוס.

בעבר היה זה יישוּב בעל חשיבוּת ניכרת, מאז הפך מקוֹם־מוֹשבוֹ של הסנהדרין היהודי, זמן־מה אחר חוּרבן ירוּשלים. אז נקרא שם המקום שפרעם, וייתכן מאוֹד כי הוּא זהה עם קֶפְרַיִם, שלדברי אוסביוס עמדה בריחוּק שישה מילין מצפון ללֶגיוֹ, ועם חֲפָרַים, הנזכרת בתנ“ך כשניתנה לשבט יששׂכר. מאז שוּנה שמהּ ל”שפא־עמר" או “מרפא עֹמר”. המסוֹרת הערבית מספרת כי דאהר אל־עומר, נסיך ששלט בארץ זו לפני כמאה־ושישים שנה, החלים במקוֹם זה ממחלה אנוּשה. על המבצר מספרים כי נבנה בידי בנו, עֻת’מאן, בשנת 1761, ואמנם אין הוּא נראה עתיק יוֹתר. מכך, אף־על־פי שקרוֹב לוודאי שהוּא בנוּי על חוּרבוֹתיה של מצוּדהּ עתיקה הרבה יותר. הוּא משׂתרע על שטח גדוֹל, וּבוֹ חוֹמוֹת עם חרכי־ירייה ואוּרווֹת לארבע־מאות סוסים. כיוֹם רוּבוֹ מט ליפול, אבל עדיין יש בוֹ חלק שנשתמר כל כדי שצורך לשמש מגוּרים למֻדִיר, הוא המושל המקומי.

טיפסתי במעלה מדרגוֹת־אבן, הרוּסוֹת וּמתמוֹטטוֹת, אל מרוֹמי החוֹמוֹת, וּמשם נתגלה לפני נוֹפהּ הנהדר של הסביבה. המבצר עוֹמד במרוֹמי שטח השוֹלט על סביבתוֹ, ולא התקשיתי להבין מדוּע בחר בו צלאח אלדין כנקוּדת־זינוק, שממנהּ שיגר את חייליו כדי לשבש את מערכוֹת הפרנקים הצרים על העיר עכוֹ, שנראתה מכאן בבירוּר. סוּפר לי, כי כל המבצר הענק הזה הוּצע למכירה על־ידי הממשלה במחיר אלף וחמש־מאות דולר. רק שוֹוי האבנים עצמן גדוֹל מכך, אילולא ההוֹצאה הכרוּכה בהעברתן, שלא לדבר על שטח האדמה שהמבצר עוֹמד עליו. אך לגבי אדם פרטי, קניינוֹ של מבצר כזה הוּא עסק נוֹח ונעים ממש כמוֹ רכישת פיל ורוד־לבן מקרקסוֹ של בַרְנוּם. אין תימה אפוא כי הוא מוּצע למכירה בשוק זה זמן רב, וכי העיירה, הזקוקה כל־כך לכספים, נראית כה רדוּמה וקוֹפאת על שמריה. אף־על־פי־כן, היא בנוּיה היטב, וּבתיה יפים מן הממוצע בעיירוֹת דוּגמתהּ. בדרך־כלל עשׂוּיים הבתים אבן, ויש בהם רבים בעלי שתי קוֹמוֹת. יש בהּ שוּק נאה ואוּכלוּסייה של כאלפיים וחמש־מאוֹת נפש, שמתוֹכהּ אלף וחמש־מאוֹת הם נוֹצרים יונים, שלוֹש־מאות מוּסלמים, שש־מאוֹת דרוּזים, והיתר יהוּדים. ראוּי לציין כי בשנת 1850 התיישבוּ בסביבוֹת העיירה כשלוֹשים משפחוֹת של יהוּדים, יוֹצאי־מרוקו, שעבדו את האדמה; אך

שפא עמר – שפרעם

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

לאחר מאבק מר נגד ההתעללוּת ועינוּיי־הנפש של השלטוֹנוֹת שנמשך עשׂרים שנה, נאלצוּ להיכנע ולהסתלק מכאן, ועתה לא נוֹתרוּ במקוֹם אלא יהוּדים מעטים מילידי הארץ. גם האוּכלוּסייה הדרוּזית הוֹלכת וּמתמעטת במהירות בשל אוֹתן סיבוֹת עצמן. יש כאן גם פרוֹטסטנטים אחדים, בית־ספר אחד, מנזר וכנסייה של נזירוֹת קתוֹליוֹת (דַמֶס דֶה־נָזָרֶת) שנבנוּ ב־1866, וּבם בית־ספר לנערות.

יש בעיירה עוֹד בניין אחד בלבד, שיש בוֹ עניין מיוחד, והוּא הכנסייה היונית, שנבנתה על יסוֹדוֹת של מבנה עתיק. מה שנותר מיסוֹדוֹת אלה מעיד כי היוּ אלה מעשי־ידי הביזנטים במאה החמישית או השישית. גם לצפוֹנהּ וגם לדרוֹמהּ של העיר יש הרבה חדרי־קברוֹת מעניינים. יש בהם אחד הראוּי לציוּן והוא בעל חזית יפה, המכוּסה כולה תבליטים של גפנים צוֹמחוֹת מתוך עציצים ואשכוֹלוֹת־ענבים שבהם משוּלבוֹת דמויות של ציפוֹרים קטנות. משני צדי הכניסה לחדר־הקבורה יש כתוֹבת יונית מטוּשטשת, שמעליה עיטוּרי שושנים, נתונות במעונים, וּדמוּיוֹת של ציפורים ממעל להן. גם כאן יש קטעי חרוֹתת ביונית. בקיר השׂמאלי של הפרוזדור יש תבליט של אריה ועמוֹ חיה קטנה יותר, כפי־הנראה גוּר, ואילוּ בקיר שמימין יש דמוּיוֹת של אריה, גוּר וציפוֹר. העיבוּד הוּא פרימיטיבי למדי, וּלפי צוּרתוֹ הוּא ביזנטיני. בתוֹך חדר־הקבוּרה, שיש בוֹ שלוֹשה קברים, מעוּטרת גם הקשת המרכזית בתבניוֹת של גפנים וציפורים חקוקות באבן. קברים אלה מעניינים למדי משוּם שגם הכתוֹבוֹת וגם העיטוּרים הם מהתקוּפה הביזנטית, והם משמשים עדוּת כי אפנת הפיסוּל והגילוּף באבן, שהייתה נקוּטה בידי היהוּדים מדוֹרוֹת קדמוֹנים, נמשכה וקוּימה בידי הנוצרים עד המאה החמישית אוֹ השישית לאחר הספירה.

סירת דיג בכנרת

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

משפא עמר הוֹבילה אוֹתנוּ דרכנוּ בינוֹת לחוּרשוֹת האלוֹן הנהדרוֹת של העיירה. אך כפי־הנראה גם הן נדוֹנוּ לכליהּ, שכן כבר ראיתי הרבה עצים יפים, שסימני חטיבה עליהם, והרבה גזעים שעלה עליהם הכוֹרת. בארץ שבהּ הוֹלך העץ ונעשה יקר־המציאות נחמץ לבך בעברך בתוֹך נוֹף מרהיב זה וּבראוֹתך במוֹ־עיניך את מלאכת ההרס נמשכת והוֹלכת, למרוֹת הצו שפרסמה הממשלה, האוֹסר חטיבת עצים. משיצאנו מאזור הגבעוֹת העטוּרוֹת דשא, השפלנוּ וירדנוּ אל תוך העמק הנהדר של בטוף,² שדמה כעת לאגם גדוֹל של ירק זוֹהר, שכן שטיח התבוּאה הרכה השׂתרע לפנינוּ עד האופק. כשאתה חוֹצה את הארץ הדשנה והפוֹריה הזוֹ, יוֹתר ויוֹתר בוֹלט לעין משפטם המעוּות של התיירים הרגילים, שאינם נוֹהגים לחרוג מן הנתיבים שנקבעו על־ידי קוק.³ הם משוֹטטים בדרכי העפר של הרי־יהודה השוֹממים, סרים לשניים־שלושה מקוֹמוֹת קדושים בגליל, ואחרי־כן חוֹזרים לבתיהם וּמלַהגים על שממתהּ וּצחיחוּתה של אדמת ארץ־ישׂראל. משהתבוֹננתי בשִפעת התבוּאה סביבי, חזרה ועלתה בדעתי אוֹתהּ אמרה נדוֹשה, “אוֹיה לוֹ לאיש העוֹבר בארץ מדן ועד באר־שבע ואומר כי כוּלהּ שממה” או כפי שהתבטא ביתר חריפוּת בן־לויתי למסע, שהיה איש אמריקני: “אם אפגוש פעם תייר שיאמר לי כי ארץ־ישׂראל שוממה, ארביץ לו בפרצוף”.

אך, כאמוּר, לא הלכנוּ בנתיבוֹתיהם של תיירים רגילים, ורק כשהגענוּ לטבריה פגשנוּ יצוּרים אחדים מסוג זה. אך הללוּ נזהרוּ מאוֹד בלשוֹנם, ובכך מנעוּ מבן־לויתי עילה להביע את דעתוֹ בעניין, כפי שנתכון. בטבריה שכרנוּ סירה וצלחנוּ את האגם. היה בדעתי לבדוֹק את אפשרוּיוֹת הדיִג במים אלה, אך עד־מהרה נתגלה לי כי אין בידי הציוּד הנאוֹת. הערבים בני־המקום נוֹהגים לדוּג בעזרת רשתוֹת עגוּלוֹת, שהם מטילים המימה בחריצוּת וּבזריזוּת, אוֹ בעזרת רשת־קוים ארוּכה, שהם מוֹתחים במים, לאחר שנעצוּ בהּ פגרי דגים קטנים כפיתיוֹן, וּמוֹשכים אותהּ אחרי־כן מתוך המים. הם אינם יוֹדעים כיצד דגים בחכה, ואילוּ חכתי שלי נתקפחה וּלפיכך לא הייתה לי אפשרוּת להטילהּ. בני־המקוֹם נוֹהגים לדוּג את הדגיגים, המשמשים להם כפיתיוֹן, על־ידי פיזוּר אבקת־רעל על שׂפת־המים. כעבוֹר דקוֹת אחדוֹת אתה מוֹצא דגים קטנים צפים בעצלתיים, סמוּך לפני המים, מסוּממים לחלוּטין, ואינך צריך אלא להוֹשיט ידיך ולמשוֹת אוֹתם. הדגים שהעלינוּ אוֹתוֹ יום היוּ בעיקר אוקונוסים, שמשקל כל אחד מהם היה כחצי־פאונד בממוּצע. אחד האנשים בסירה שהוֹבילה אותנו דג כתריסר מאלה בשתיים־שלוש הטלוֹת־רשת. בעצם אין דיג ראוּי לשמו באגם זה. יש בוֹ רק ארבע סירות, והן משמשוֹת יוֹתר לצוֹרכי שיט מאשר לצוֹרכי דיג, וּמחמת מיעוּטהּ של האוּכלוּסייה על חופי האגם, אין דרישה ליוֹתר מכך. מכל־מקום, הספן שלנוּ טען כי לעתים מזדמן לדייגים להעלוֹת דגים, שאוֹרכם חמש רגליים ויוֹתר, וּמאחר שראיתי במוֹ־עיני מה אפשר לחוֹלל כאן בתחום הדיג, החלטתי לשוב ולבוֹא הנה באחד הימים, כשאני מצוּיד היטב, בלא להסתמך על האמצעים הנקוּטים בידי בני המקום.

ספנים בים־כנרת

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

דיג בים־כנרת

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

המקוֹם אשר בוֹ הטלנוֹ עוֹגן לחוֹפוֹ המזרחי של האגם היה סמוּך מאוֹד למרגלוֹתיו של הר חלוּל, דמוּי־חרוּט, שהתנשׂא לגובה אלף־ומאתיים רגל מעל פני המים. את פסגתוֹ עיטרוּ חוּרבוֹתיה של העיר העתיקה גמלא.⁴ בימינוּ נקר המקום “קַלְעָת אֶל־חֻצְן”, שמהּ העתיק ניתן להּ בזכוּת צוּרתוֹ של ההר, שדָמָה מאוֹד לדבשתוֹ של גמל. יש בהּ עניין מיוּחד, משוּם היוֹתהּ מצוּדה שנבנתה על־ידי יהודים בלבד, והייתה האחרוֹנה שנהרסה על־ידי אספסינוס וטיטוס, לפני ששׂמוּ מצוֹר על ירוּשלים, ואמנם נשאר המקוֹם בדיוּק כמוֹת שהיה ביוֹם שעזבוּהוּ. יוספוס מתאר בציוּריוּת רבה את דבר המצוֹר, שהתרחש בימים האחרונים של חוֹדש ספטמבר 69 לספירת הנוֹצרים. בגלל מדרוֹניו התלוּלים והתהוֹמוֹת המקיפים אוֹתוֹ נחשב המקוֹם כבלתי־חדיר. אך כשנסתבר כי לא כן הדבר, לאחר עשׂרים־וּשמוֹנה ימי־מצור, קמוּ כל יוֹשבי העיר, שעד אז עמדוּ בכל מוֹראוֹת המצוֹר, חמש־מאוֹת גברים, נשים וילדים, והטילוּ עצמם אל תוֹך התהוֹם הפעוּרה מתחת לחוֹמוֹתיה ואיבדוּ עצמם מדעת. מכל האוּכלוּסייה שׂרדוּ בחיים רק שתי נשים.

כשאנוּ משוים זאת אל המצוֹר על פריז, לדוּגמה, שבהּ נכנעוּ התוֹשבים משוּם שמצאוּ יותר מדי נסוֹרת בלחם, הרי הישגיה של התרבוּת החדשה לעוּמת התרבוּת הישנה מעוֹררים כמה וכמה הרהוּרים מאלפים. עדוּת לשבחהּ של תרבוּת אוֹתם ימים אנוּ מוֹצאים בשׂרידים הנפלאים שעדיין אפשר לראוֹת בגמלא. מצאתי שם פזוּרים בשטח כשלוֹשים עמוּדי־גרניט עצומים, אשר הוּבאוּ כפי־הנראה ממצרים. הם הוֹעלוּ לגוֹבה מסחרר זה באמצעים טכניים, העשׂוּיים להתמיה את מהנדסי ימינוּ. כמו־כן מצאתי שם כוֹתרוֹת קוֹרינתיוֹת מפוּסלות ביד אמן, בסלע בזלת קשה, וארוֹנוֹת־קבורה אחדים וּשאר מצבוֹת, שכוּלן היו מלאכת־מחשבת.

עד היוֹם נבדקוּ הריסוֹת אלה רק באוֹרח שטחי, ואין ספק עמי כי בדיקוֹתיה של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל יחשׂפוּ שפע של מטמוֹנים ואוֹצרוֹת רבי־עניין, לאחר שתרשה הממשלה התוּרכית לאנשי הקרן להמשיך בחיפוּשׂיהם וּבחקירוֹתיהם ממזרח לירדן. אשר לי, איני יכוֹל אלא להצטער על כי לא נוֹתר לי זמן רב כדי לבדוֹק חוּרבוֹת אלה כראוי, שכן יעדי הבא נמצא הרחק מכאן, בדרוֹם ובמזרח.

חיפה, 15 באפריל

במקוֹם שיוֹצא הירדן מאגם טבריה יש שני תלים גדולים, קטע של חוֹמת־מים ודרך בנוּיה על קשתות, המזדקרת אל תוך הנהר וחוֹצה בינוֹ לבין האגם. לפי צוּרתהּ יש להניח כי שימשה בימים קדמוֹנים כדרך הגישה אל גשר. כיוֹם אין שם גשר, והנהר סובב סביב הקשתוֹת, שנסתתמוּ בעיי־מפוֹלת וּבקני־סוּף, והוּא עושׂה דרכוֹ בזרם רחב וּמהיר אל עבר ים־המלח. בימי־קדם ניצבה כאן העיר הרוֹמית טָרִיכֵיאָה,¹ שנבנתה על חוּרבוֹתיו של מבצר פיניקי קדוּם עוֹד יותר. מכל אלה לא נוֹתר דבר, זוּלת ציבוּרים של אשפה, מכוּסים שברי־חרסים ושברי מעשי־פיסוּל, אך אין ספק כי מקוֹם זה עשׂוּי לשמש כר נרחב לחקירוֹת לעתיד לבוֹא. כיוֹם נקרא המקום בשם “כרכ”,²

חורבות הגשר על הירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

שמשמעוֹ בסוּרית מבצר, ומבחינת מיקומו אין ספק שהיה משלט מצוין, משוּם שהירדן, לאחר שיוֹצא מן האגם, פוֹנה בתפנית חדה כלפי מערב וזוֹרם כמעט במקביל אליו, וּבכך נוֹצר מעין חצי־אי, אשר עליו עמדה העיר. הגנתה של העיר נשענה במערב על תעלה רחבה, אשר שׂרידים ממנהּ מצוּיים שם עוֹד היוֹם. היא חיברה את הירדן עם האגם, ובכך הפכה את חצי־האי לאי לכל דבר, שהכניסה אליו אפשרית רק בדרך שנמתחה על שורת הקשתוֹת.

יוספוס מזכיר את טריכיאה כאחד המוּצבים הצבאיים החשוּבים ביוֹתר בימיו. שעה שביקרתי במקוֹם, היוּ מי האגם גבוֹהים שלא כרגיל ואי־אפשר היה לחצוֹת את הירדן ברגל. לפיכך נאלצנוּ לשוּט עליו במעברה וּלהעביר את סוּסינוּ ואת פרדינוּ דרך שבעים אוֹ שמוֹנים ירדים של זרם־מים שוצף. אחרי־כן עלינוּ על סוּסינוּ ודהרנוּ כלפי צפוֹן־מזרח, על־פי שפלה פוֹרייה, שאוֹתהּ תקוּפה של השנה הייתה שִפעת־קמתהּ המבוֹרכת מתנוֹדדת ברוּח כגלים. כל־כך התרשמתי מפוֹריוּתוֹ וּמתנוּבתוֹ של האזוֹר, עד שראיתי צוֹרך לחקוֹר מי הוּא בעליו, ונתגלה לי שכל האזור הזה העניק הסֻלטאן הקוֹדם במתנה לאחד מראשי השיח’ים הבדוּאים של מזרח־הארץ וכי הלה אף שוּחרר מתשלוּם כל מסים וארנוֹנוֹת עליו. אדמוֹתיו השׂתרעוּ עד אל רגלי ההרים, מקוֹם שם מגיח הירמוך מבינוֹת להרי הגלעד והגוֹלן, שאליהם שׂמנוּ פנינוּ. משהגענוּ כמעט עד ההרים, נתגלה לעינינוּ במפתיע נוֹף שהדהימנוּ ושׂימח את עינינו בהדרוֹ הפראי והנשׂגב. באוֹתוֹ מקוֹם נכנס הירמוך אל עמק־הירדן, בדרכוֹ אל מקום חבירתוֹ אל נהר־הירדן. שטף מימיו גדול לא־פחות משטפוֹ של הירדן, והוא מגיר את זרמוֹ השוֹפע בין שני תהוֹמוֹת זקוּפים של צוּקי־בזלת, המרוּחקים זה מזה כמאתיים ירד, ודמיוֹנם כשער מפוֹאר ומלא הוד, שיצר הטבע כאילוּ במיוּחד כדי להעניק להר מוצא, אל השפלה כיאה וראוּי להדרוֹ, לאחר מסלוּלוֹ הפתלתוֹל בינוֹת להרים.

מעל שני צוּקים אלה מתרוֹממים פני הקרקע בשיפוע חד לגוֹבה של אלף ושבע־מאוֹת רגל מעל לאפיקוֹ של הנהר. למרגלוֹת הרים אלה ולאוֹרך מדרוֹנוֹתיהם מזדקרים פה ושם סלעי בזלת וסלעי אבן־גיר. פסגוֹת ההרים המרוּחקים יוֹתר עטוּרוֹת חוּרשוֹת של עצי־אלוֹן. ירדנוּ במשעוֹל שהלך והשתפל בהדרגה, כשהוּא מתפתל סביב שוּליהם של צוּקים, שהתנשׂאוּ לגוֹבה שלוֹש־מאוֹת רגל מעל פני זרם־המים שרגש מתחתיהם. כה קרוֹבים היינוּ אל השוּליים מימין, עד כי ראשינוּ הסתחררוּ עלינוּ משהבטנוּ מטה. מימיננוּ התנשׂאוּ מדרוֹנוֹת מדוּשאים וּזרוּעים פרחים, שנתמשכוּ עד אל מרגלוֹת הצוּק שמעלינוּ. כך רכבנוּ שעה שלימה בשבילים המתפתלים. במקוֹם אחד ראיתי שכבת אבן־סיד, מאתיים רגל מידתהּ שעליה שכבת אבן־בזלת גדולה כמוֹתהּ, ויחד יצרו השתיים תהוֹם שחוֹרה־לבנה בעלת יוֹפי מיוּחד במינוֹ. למעשׂה מצטיין כל האזוֹר ביפי־נוֹף עוֹצר־נשימה, שלדעתי אין דוּגמתוֹ בכל ארץ־ישׂראל, וּמפתיע הדבר שעד היום אין הוא ידוּע כמעט לתיירים. במקוֹם שהעמק מתרחב במקצת ראינוּ מתחתינוּ מִשטח קטן, מוּקף כמעט כוּלוֹ על־ידי הנהר וּבוֹ כעשׂרים אוֹהלים של בדוּאים. הוֹפעתנוּ במפתיע על הצוּק, שהתנוסס מעליהם, עוֹררה בקרבם התרגשוּת וּמבוּכה, אלא שהם היוּ הַרחֵק מאתנוּ ומטה מכדי שנוּכל להחליף אתם דברים. המשכנוּ אפוא והלכנוּ עד שהגענוּ למקוֹם שבוֹ ירד השביל לפתע בשוּרה של מדרגוֹת, בינוֹת לקירות־בזלת שחורים. ירידה זוֹ קשה הייתה מאוֹד על הפרדוֹת הטעוּנוֹת, וכלל לא נעימה לנוּ, שרכבנוּ על סוּסים. אך יתרוֹנוֹת של שביל זה היה בכך שהביאנוּ חיש־קל אל מרגלוֹת ההר, ועוֹד בטרם נגיע שמה נתגלה לעיני מראהו המשׂמח־לבב של המקוֹם אשר בגללוֹ יצאתי למסע זה.

מתחתינו, במקוֹם שהיה מוּפרד מן הנהר על־ידי רצוּעת־אדמה מכוּסה שׂיחים, השׂתרעה בריכה מוֹארכת של מים כחוּלים־אפוֹרים, שצבעהּ בלט לעוּמת גוֹנוֹ הצהוֹב של הנהר. מעל בריכה זו ניתמר ערפל דק. משהוֹלכתי מבטי לאוֹרך נחל קטן, שצבע מימיו היה כצבע מי הבריכה אשר אל תוֹכהּ נשפך, לאחר שעבר ליד טחנה פרימיטיבית, ראיתי כי נחל זה זוֹרם מתוך מקוה קטן, כפי־הנראה מקוֹר נביעתם של המים. המשעוֹל שהלכנו בו הגיע עד אליו. זה היה הראשוֹן במעיינוֹת הגפרית החמים של חמתה,³ שנשתבח בפי אוסביוס, כבעל תכוּנוֹת רפוּאיוֹת מצוּינוֹת, ואשר אוֹתוֹ פקדוּ רבים בימי הרוֹמאים. עד־מהרה הגענוּ על גדת מקוה־המים, וּלאחר שירדנוּ מעל סוּסינוּ וקשרנוּ אוֹתם בצלוֹ של עץ גדוֹל, השׂתרענוּ על הארץ כדי לנוּח מעט וּלהכין עצמנוּ לבחִינה מפוֹרטת יוֹתר של המעיינוֹת ושל החוּרבוֹת שעמדוּ סביבם. באפינוּ עלתה צחנה דוֹמה לצחנתם של ביצים סרוּחוֹת, שהעידה היטב על טיב המים שעל־ידנוּ. נמצאנוּ בשקע, שהיה נמוך כחמש־מאוֹת וחמישים רגל מתחת לפני־הים, אך מזג־האויר, שבקיץ היה בודאי בלתי־נסבל, היה בתקוּפה זוֹ של השנה נעים ביוֹתר. כעבוֹר זמן קצר חשנוּ כי נחנוּ דיינוּ, וירדנוּ אל הבריכה, שגוֹדלה היה כחמישים ירד לאוֹרך, שלוֹשים ירד לרוֹחב וכחמש אוֹ שש רגליים לעוֹמק. חוּמם של המים הגיע כדי תשעים־וּשמוֹנה מעלוֹת, וטעמם גפריתי חריף. אחרי־כן עלינו על תל שעמד מאחוֹרי הבריכה, מכוּסה כוּלוֹ שׂרידי הריסוֹת, שעיקרם שברי־עמודים, מוֹשבים חצוּבים באבן ואבני־גזית, שעמדוּ פעם בקירוֹתיהם של בתים. מאחוֹרי אוֹתוֹ תל עמדו שלוֹש קשתות גדולות וחרבוֹת, שנשתמרו באוֹרח מניח את הדעת. שתיים מהן התנשׂאוּ לגוֹבה של חמש־עשׂרה, או עשׂרים רגל, וסגרו על משטח עגוֹל־למחצה, שהיה כנראה מעין חדר־המתנה לרוֹחצים. מן העֵבר השני עמד בניין כיפתי, שכיסה בחלקוֹ על המקוה היחיד, שהבריוֹת באוֹת להתרחץ במימיו בימינוּ. זוֹהי בריכה עגוּלה, שרוֹחבהּ כעשׂרים־וחמש רגל וחוֹם־מימיה גדול כל־כך, עד כי לא יכוֹלתי בשום־פנים לשׂים את ידי במים. לתדהמתי הגדוֹלה צצוּ לפתע מתוֹך המים ארבעה או חמישה ערבים שרחצוּ בבריכה. גם הם היוּ נפתעים, אך עדיין תעלוּמה היא בעיני כיצד יכוֹל גוּפם לשׂאת חוֹם כזה. הם לא שהוּ במים אלא רגע קל, וּמשיצאוּ מהם דָמָה צבע עוֹרם לצבעוֹ של סרטן אדום. הם צחקוּ והזמינוּ אוֹתי שאצטרף אליהם. שניים מהם השׂתרעוּ פרקדן על לוּחוֹת־אבן שהיו שם, אשר עליהם נהגו לנוח לפני אלפיים שנה המתרחצים של אוֹתם ימים, לאחר שיצאו מן המים מבוּשלים־למחצה.

לפי זרם־המים הגדוֹל שהגיח ממנוּ היה זה כנראה מעיין בעל תפוּקה עצוּמה. מימיו זרמו באפיק שאבנים הוּנחוּ בו, כדי שאפשר יהיה לחצוֹתוֹ, וּלבסוֹף התערבוּ במימי הירמוּך. לאחר שהגיעוּ האוֹהלים שלנוּ, החלטנוּ כי נקים את מחננוּ בקרבת מעיין זה, על גדתוֹ של נחל אחר, שיצא ממנו וזרם כלפי מזרח. אף־על־פי שהיה גם הוּא גפריתי במקצת, עדיין היוּ מימיו ראוּיים לשתייה. לאמיתו־של־דבר לא ראינוּ פסוּל בהכנסת שמץ מן החומר המרפא שבמים אל תוך קרבינו. מצאנוּ עוֹד מעיין שוֹפע, שמימיו לא חמים כל־כך כמו המעיין הראשוֹן, כך שלא חסרנוּ מים באוֹתוֹ מקום. ואמנם, מסוּפקני אם יש אי־שם ברחבי העולם מעיינוֹת־גפרית בעלי שפיעה גדוֹלה כזאת. לא הרחק מאתנו עמדוּ, כשגבן אל אחד התלים, הריסוותיו של תיאטרוֹן רוֹמי עתיק, אשר אחדוֹת משוּרוֹת המוֹשבים שלו עדיין ניכרוּ בבירוּר.

כל המעיינוֹת שהזכרתי לעיל נמצאים בשפלה, שאוֹרכהּ כמיל ורוֹחבהּ כחצי־מיל, ודמיוֹנָהּ כחצי־עיגול ענק, אשר בוֹ משמש הנהר כקשת וקו סלעי־הבזלת כמיתרהּ. השפלה כוּלה מוּשקית על־ידי מעיין מים זכים, הקוֹלח למרגלוֹת הצוּקים. המעיין החם, הנובע מן הבריכה שביקרנו לראשוֹנה, מניע את גלגליה של טחנה ואחרי־כן ממשיך ונשפך אל תוך הבריכה המוארכת, שראיתי לראשוֹנה כשהלכנוּ בהר. בבריכה זוֹ החלטתי לטבוֹל לאחר תלאוֹת היוֹם. מעוֹדי לא נהניתי מטבילה כשם שנהניתי הפעם, כשנכנסתי למי־גפרית רכים אלה, שחוּמם הגיע לתשעים־וחמש מעלות. אוֹרכהּ של בריכה זו היא כמאה ירד, ורוֹחבה כעשרה, ועוֹמקהּ יותר משיעוּר קוֹמתי. הסלעים שעמדוּ מתחת למים, אצל פתחהּ של הבריכה, ואשר עליהם ישבתי כשגוּפי משוּקע במים עד כתפי, היוּ מכוסים שכבה עבה של חוֹמר לבנבן. לאחר הרחצה באה עלי הרגשה של עדנה ועצלתיים, אשר נפגמה מעט בגלל הצורך ללכת דרך ארוכה כדי לחזוֹר אל אוֹהלי. בדרכי למאהל שׂוֹחחתי עם הטוֹחן, שהיה התוֹשב היחיד והבוֹדד של מקוֹם־חמד זה, וניסיתי לשכנע אוֹתוֹ כי ייטוֹש את הטחנה, שעל שמירתה הוּפקד, ויבוא עמי לשמש לי מוֹרה־דרך בסיוּרי ביוֹם המחרת. אך ברנש זה היה זהיר מדי, אוֹ עצל מדי, אוֹ סתם בוּר ועם־הארץ, ולא אָבָה לבוֹא. סבוּרני שיותר מכול היה בוּר ומטוּפש, שכן נסתבר לי אחרי־כן כי כל המידע, שהוֹאיל בטוּבוֹ לספק לי, היה משוּבש ומטעה לחלוטין. בציפייה נעימה ליום המחר שכבנוּ לישוֹן, לאחר שהחלטנוּ כי נסתמך על חוּש־ההתמצאוּת שלנוּ בסיורנו למחרת היום.

תושבי עמק הירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

חיפה, 30 באפריל

ככל אשר ידוּע לי לא נחקרה בקעת־הירמוך עד היום, וּלפיכך החלטתי לתוּר אוֹתהּ ממקוֹם המאהל שלנו ועד אל כל אשר אוּכל להגיע, בוֹאכה רמת־החורן.

לפני שנים אחדוֹת חציתי את בקעת־הירמוך במקוֹם המרוּחק כשלוֹשים קילוֹמטרים מכאן, במעלה הנהר, מקוֹם שם הוּא זוֹרם על פני רמה שגוֹבההּ כאלף ושמוֹנה־מאוֹת רגל מעל פני־הים. כרגע ניצב הייתי בשיפוּליה, בנקוּדה הנמצאת חמש־מאות וחמישים רגל מתחת לפני־הים. לאוֹרך שלושים מילין אלה יוֹרד הנהר כדי אלפיים שלוֹש־מאוֹת וחמישים רגל. במלים אחרות, יש יסוֹד להניח כי בין שתי נקוּדוֹת אלה מצוּי מפל־מים שאיש מן החוֹקרים לא ביקר בוֹ מעוֹלם. כל החקירוֹת והדרישוֹת שערכתי בין תוֹשבי המקוֹם בעניין זה העלוּ חרס. מסתבר שאין הם מסוּגלים להבחין בין מוֹרד־מים מהיר לבין מפל. ואף־על־פי שסיפרוּ לי על מקוֹמוֹת רבים שבהם שוֹטפים

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.

המים בחפזה רבה, לא ידעו לוֹמר דבר על מפל־מים אנכי. אך למרבה־הצער הסכימו כוּלם בעניין אחד, והוא כי אין זכר לשביל ההולך לחוֹפוֹ של הנהר, וכי בתקוּפה זוֹ של השנה אי־אפשר בשוּם־פנים לפרוֹץ דרך בצמחייה שעל גדותיו. אף־על־פי־כן, החלטנוּ לנסוֹת כוֹחנוּ בכך. הגענוּ למסקנה כי ניטיב לנוּע אם לא נוּפרע על־ידי נוֹכחוּתוֹ של מוֹרה־דרך ונמצא את דרכנוּ רק בעזרת חוּש ההתמצאוּת שלנוּ.

לפיכך השארנוּ את המאהל על כנוֹ, למען ישמש לנוּ מעין בסיס־עוֹרפי, שאליו נחזוֹר בשעת־הצוֹרך, ויצאנוּ לדרך. חצינוּ את השפלה הקטנה והגענוּ אל מעבר בנהר, אשר לפני ארבעה ימים אי־אפשר היה לעבוֹר בו כלל. החלטנו כי נוּכל לחצוֹתוֹ היום בלי לסכן את חיינוּ. רוֹחב הנהר במקוֹם זה היה כמאה ירד וּבאפיקוֹ עמדוּ אבנים גדוֹלוֹת וזרם המים הקוֹצף, שהתערבל סביבן, לא היה מעוֹדד ביותר. חצינוּ את הנהר כשהמים מגיעים עד אל שולי אוּכפינוּ, אך הצלחנוּ להגיע לגדתוֹ השנייה בלא פגע, וּמצאנוּ עצמנוּ מהלכים בשוּליו של מעבה צמחייה טרוֹפית שמעליו התנשׂאוּ צמרוֹתיהם של כשלוֹש־מאוֹת עצי־דקל תמירים. היה זה מקוֹם מיוחד, שאין דוּגמתוֹ בארץ־ישׂראל. אף־על־פי שהחוֹם בעמק־הירדן גדוֹל מאוד, עקב היוֹתוֹ שקוּע עמוֹק כל־כך מתחת לפני־הים, בכל־זאת הייתה הצמחייה בוֹ ירוּקה, צפוּפה ועשירה ביוֹתר. מצאנו כאן עצי הדר־פרא, עצי תאנה, שקד ותות, שפע של עצי־הרדוף ענקיים בגוֹדלם, וכן עצי־בוציץ, עצי־חרוּב ויתר הגידוּלים המיוּחדים לארץ זוֹ; ועל כל אלה חלקוֹת צפוּפוֹת של קני־סוּף, אשר שימשוּ אל־נכון מחסה לחזירי־יער רבים.

תוֹשבי המקוֹם הערבים היוּ נוהגים לבוֹא הנה בתקוּפוֹת מסוּימוֹת של השנה כדי לקטוֹף תמרים, לארוֹג מחצלות מענפי הסוּף ולקצוֹר את היבוּלים שעל מדרוֹנוֹת ההרים, אשר עתה היוּ מכוסים קמה ירוּקה בשפע. בתקוּפת שהוּתם כאן היוּ מתגוֹררים בבקתוֹת חומר, שמחציתן מחוּפרת באדמה. היוֹם לא נמצא במקוֹם אדם זולת אחד שהפעיל טחנה קטנה וציוּרית, שהייתה חבוּיה בצל קבוּצת דקלים וּמוּנעת בכוֹחם של מי מעיין־גפרית חמים מאוֹד. הירמוּך שזרם למרגלוֹת צוּק־בזלת שחור, שגוֹבהוֹ כשלוֹש־מאות רגל, הקיף אתר־חמד זה בקשת גדוֹלה, ואני הצטערתי על כי אין עתותי בידי כדי לחקוֹר את המקוֹם ביתר יסוֹדיוּת. הצמחייה כאן הייתה כה סבוּכה, עד שלא היינוּ מצליחים לפרוֹץ אוֹתהּ ללא שימוּש בגרזן, ולשם כך היה נדרש מאמץ של שעוֹת על שעוֹת.

הלכנוּ בשביל שהיה קרוֹב אל גדת הנהר, וּלמזלנוּ התרוֹממוּ ההרים לצדנו במדרוֹן מתון למדי. בסוֹפוֹ של המדרוֹן התנשׂאוּ צוּקי־סלע גבוֹהים, אשר ראינו בהם פה ושם מערוֹת רבוֹת, שכפי־הנראה היוּ מיוּשבוֹת ביום מן הימים, אף־על־פי שאי־אפשר היה להגיע אליהן, אלא באמצעות סלים ששוּלשלוּ מראש ההר, כפי שעשׂוּ אוֹתם שוֹדדים, שאכלסו את ואדי אלחמאם שמאחוֹרי בקעת גינוסר. אך היוֹם, במקוֹם שוֹדדים בתוֹך סלים ראינוּ נשרים רחבי־אֶבְרָה דאים הנה והנה מוּל פני הצוּק, אשר בחגויו בנוּ את קניהם. לאחר שטיפסנוּ ועלינוּ על גבי שלוּחה, שננעצה אל חוֹף הנהר וּמנעה את המשך דרכנוּ על גדתוֹ, נתגלה לעינינוּ מראהוּ המרהיב של אפיק הנהר, למרחק של מילין אחדים. לשמאלנוּ התנשׂאוּ צוקי בזלת ואבן־סיד, ומעליהם מדרון תול מכוּסה־דשא, שהיה כוּלוֹ זרוּע פרחי־בר. מעליו היוּ עוֹד מצוּקים וסלעי־מגור, ואחרי־כן מעין חגוֹרה, שציינה את שׂפת הרמה. בגובה של אלף וחמש־מאוֹת רגל מעלינוּ, לימיננוּ, התנשׂאוּ ההרים במדרוֹן מתוּן יוֹתר, שהיה מבוּתר פה ושם בגיאיוֹת מסוּלעים, ועל פסגתוֹ עטרת של חוּרשוֹת עצי־אלוֹן. בתָוֶך זרמוּ מי הנהר, שבמקוֹמוֹת רבים היו מתערבלים וּמעלים קצף ותמרוֹת רסס דק, ואנוּ התחלנוּ להבין כי מלאכת החקירה שלנוּ לא תהא קלה כל־עיקר. אך עוּבדה זוֹ העניקה יתר עניין למסע. הוֹלכנוּ את סוּסינוּ עקב בצד אגוּדל, במקוֹמוֹת שרק עזים טיפסוּ בהן, פעמים למרגלוֹתיו של צוּק ענק־מידוֹת, פעמים על מוֹרדוֹתיו התלוּלים, בתנאים אשר התבוּנה מחייבת כי ירד הרוֹכב מעל הסוס וּשניהם יעשׂוּ דרכם בזהירוּת כדי לשמוֹר על חייהם ועל שלמות איבריהם. פעמים פרצנוּ דרכנוּ בצמחייה עבוּתה, שנצמדה אל קירוֹת הסלע, וּפעמים נאלצנוּ לסטוֹת מחוף הנהר וּלטפס במדרוֹן תלוּל ואחרי־כן לרדת בצדו האחר כדי לשוּב אל דרכנוּ לצדי האפיק.

בהכרח התקדמנו אט־אט, לא רק בגלל המכשוֹלים הטבעיים, שנזדמנוּ בדרכנוּ, אלא גם בגלל העוּבדה שעסקנוּ במיפוּי המקוֹמוֹת שעברנו בהם. לבסוֹף הגענוּ למקוֹם אשר בוֹ ארעה התמוֹטטוּת־סלעים גדוֹלה, שחסמה כליל את הדרך לפנינוּ, ואנוּ החלטנוּ לחצוֹת שם את הנהר ולהגיע לגדתוֹ האחרת, ולנסות להמשיך בהּ את דרכנוּ. ואמנם, כן עשׂינוּ לתמהוֹנם של כמה וכמה בדוּאים, שהתבוֹננוּ בנוּ מן העבר האחר ואף נוֹפפוּ אלינוּ בידיהם. הצלחנוּ לחצוֹת את הנהר, לאחר שריחפה סכנת־מות על אחד מאנשינוּ, שהלך בראש ונקלע אל תוֹך מערבוֹלוֹת שנוֹצרוּ בין הסלעים. השיח' של אוֹתם בדוּאים קיבל את פנינוּ בסבר פנים יפות, כשיצאנוּ מתוך המים כעדה של עכברים טבוּעים־למחצה. הוּא הזמיננוּ אל אוֹהלוֹ, ושם פרשׂוּ לנוּ מחצלוֹת, קלוּ קפה, טחנוּהוּ והכינוּ לנוּ משקה, ישבנוּ ארצה מוּקפים צעירי הבדוּאים, ולאחר שפיזרתי סיגריוֹת ברוֹחב־יד התחלנוּ משׂוֹחחים וּמחליפים דעות. הם סיפרוּ לנוּ כי מוֹצאם מכפר שהיה מרוּחק מכאן כמהלך שעתיים־וחצי, ולפיכך אין הם נודים. לדבריהם באוּ הנה בעוֹנה זוֹ של השנה כדי לרעוֹת את עדריהם וּלהשגיח על יבוּל שׂדוֹתיהם. אין ברצוֹני להאריך בתיאוּר שֹיחתם של אנשים אביוֹנים אלה, שכן החלוּ מיד לתנוֹת את צרוֹתיהם לפנינוּ, בלי לחקוֹר כלל אם ראוּיים אנו לאמוּנם. די לקוֹרא אם אומר כי השלטוֹן יוֹרד לחייהם ומאלצם להעלוֹת לו מס ומעשׂר, אשר שיעוּרם נמדד לפי הממוּצע הגבוֹה ביותר של תנוּבת חמש שנים. ולא־עוד אלא שהוּא מגייס לעבודת הצבא, בייחוּד בשנים האחרוֹנוֹת של המלחמה בין רוסיה לתורכיה, את מיטב צעיריהם, שהיו כוֹח־העבודה העיקרי במשקם הדל. וכך מגיעים תוֹשבי האזור עד פת־לחם ובקוֹשי רב הם מוֹציאים כדי מחית־בטן־רעבה, לאחר שהשלטוֹן נוֹטל את חלק־הארי.

מארחינו הערבים אמרו לנו בפסקנוּת, כי כל ניסיון להמשיך בדרכנוּ לצדי הנהר יביאנוּ אל מקום בלתי־עביר לחלוּטין וכי יש אמנם מקום אשר בוֹ נוֹפלים המים מגובה רב למדי, אך כדי להגיע שמה שוּמה עלינו לעשׂוֹת דרכנוּ במעגל גדוֹל, שיגזוֹל מאתנוּ לפחוֹת יוֹם תמים. מכל־מקוֹם החלטנוּ כי נמשיך בדרכנוּ וניכוח במוֹ־עינינוּ. לאחר שהרחקנוּ לכת כמהלך מיל אחד, הגענוּ אל מקוֹם שבוֹ היוּ גדוֹת־הנהר חסוּמוֹת לחלוטין על־ידי צוּקים ענקיים. לא נוֹתר לנוּ אלא לטפס לגוֹבה של אלף וחמש־מאוֹת רגל, למרוֹמי רמת־הגוֹלן שמימין, אוֹ לחצוֹת את הנהר במקוֹם שכבר חצינוּ אוֹתוֹ וּלטפס על מדרוֹנוֹ התלוּל של העג’לון,¹ עד שנמצא שביל שיחזירנוּ אל שפת הנהר. החלטנוּ לנקוט את הדרך השנייה, ולכן חזרנוּ אל מאהל הבדוּאים וחצינוּ את הנהר. הפעם עשׂינוּ זאת ביתר הצלחה, למוּדי ניסיוננו הקודם, והכנוּ עצמנוּ למסע מפרך של טיפוּס לגוֹבה אלף־ומאתיים רגל, בהדרכתוֹ של אחד הבדוּאים שפגשנוּ במאהל. כל העת היוּ עיני תרוֹת אחר עתיקוֹת, ולפיכך שׂמחתי מאוד לשמע הידיעה כי יש חוּרבוֹת עתיקוֹת על פסגתוֹ של ההר, שעליו היינו מטפסים. ואמנם כן היה הדבר. האתר נמצא ברוּם של כאלף־ומאה רגל מעל פני־הים, ועוּבדה זוֹ העידה כי בימי־קדם עמד כאן מבצר. המים למבצר זה סוּפקוּ מבוֹרוֹת, אשר את שׂרידיהם מצאתי במקוֹם, לרבוֹת ציבוּרים רבים של אבני־גזית ענקיוֹת וכיוֹצא באלה. אך לא מצאתי שם עמוּדים אוֹ מעשי פיסוּל וחקיקה, וּבסיכוּמוֹ־של־דבר הגעתי למסקנה כי שׂרידים אלה הם מתקוּפה שלפני כיבוש הרוֹמאים. שמוֹ של המקום היוֹם הוא תל אלחֻצְן, אך כפי הנראה היה זה אתר בלתי־ידוע לחוקרים,² ועצם גילוּיוֹ גרם לי סיפוּק רב וּפיצוּי על המאמץ שהשקעתי כדי להגיע אליו.

לאחר שיצאנוּ משטח המבצר העתיק חצינוּ שלוּחה גבוֹהה, שממנהּ יכוֹלנוּ להשקיף מטה לתחתיוֹת התהוֹם, אל אפיק הנהר שזרם כאלף רגל מתחתינוּ. מוּל פנינוּ היה גיא עמוֹק, אשר בוֹ זרמוּ בשצף־קצף מימיו של נחל הרֻקאד, יוּבלוֹ של הירמוּך, שהגיע שמה לאחר שעשׂה דרך ארוּכה וחוֹפזת ממקוֹרוֹתיו במרוֹמי־הגולן וצנח במפל־מים נהדר, מגוֹבה של שמוֹנה־מאות רגל. כל האזור הזה היה בלתי־ידוּע לחלוּטין ולא נחקר עדיין, והמפל עצמוֹ נתגלה רק לפני זמן קצר על־ידי אחד האנשים שנלווּ אלי במסעי זה. בצער רב נפרדנוּ ממצפה גבוֹה זה, שממנוּ נשקף נוֹף רחב־ידיים, אשר נתחם במזרח על־ידי ההרים הנישׂאים של ג’בל דרוז. בעזרת מצפן עשׂינו דרכנוּ דרוֹמה על־פני שטח גבעי, מצמיח דשאים בדלילוּת רבה והכפרים בוֹ קטנים, דלים ועלוּבים מאוד וּמרוּחקים זה מזה. אך הוּא ממתין לשעה שבה יוּכל להעניק את רוֹב השפע והברכה הצפוּנים בוֹ לאוֹתוֹ עם שידע להפיקם מאדמתו הדשנה. במקוֹמוֹת רבים מוּקפים העצים בשׂיחי גפנים אשר שמע ענביהן יצא לתהילה. אך האוּכלוּסייה אינהּ טוֹרחת כלל לטפח אוֹתם, שכן אי־אפשר להגן על היבוּל מפני פשיטוֹתיהם של שוֹדדים. לפי השקפת הבדוּאים, הרי תוֹשביו הקבוּעים של האזוֹר הם מטרה חוּקית לשוֹד וּלגזל, והם פוֹשטים על אדמוֹתיהם כל שעה שעוֹלה רצוֹן מלפניהם. השלטוֹנוֹת אינם מוֹנעים כלל מעשׂיהם אלה, וסמכוּתם באזוֹר אינה ניכרת כמעט כליל. לאמיתו־של־דבר עושׂה הממשלה שימוּש בסמכותה רק בשעה שהיא שוֹלחת שוֹטרים רכוּבים אל הכפרים, כדי לגבוֹת מסים, והללוּ נוֹטלים את המעט שנשאר אחרי פשיטוֹת הבדוּאים. יוֹצא אפוא שתוֹשביו העלוּבים של האזוֹר עוֹמדים כל ימיהם במלחמת־קיוּם תמידית, ואף־על־פי שהם מוּקפים אדמוֹת פוֹריוֹת למכביר, שיש בהן כדי לפרנסם בכבוֹד וּבשפע, אין הם מעבדים אלא את המעט הדרוש להם למחיה דלה ואינם נוטים לצבוֹר עוֹשר, אשר בודאי לא יוּרשוּ להחזיק בוֹ.

לאחר שעשׂינוּ דרכנוּ בפיתוּלים רבים, על־פני הרים וגיאיוֹת, נקיקים וּמבתרים, ירדה השמש כל־כך שראינוּ עצמנוּ נאלצים להזדרז, כדי שלא ירד החוֹשך עלינוּ. בסוֹפוֹ־של־דבר הגענוּ אל קצהו של עמק, ששׂמחנוּ למצוֹא בוֹ שׂרידים של חוּרבוֹת. היוּ שם ארוֹנוֹת־קבורה, קברים חפוּרים בסלע, בוֹרוֹת חצוּבים וּשברים של אבנים מגוּלפוֹת. למרבה־המזל פגשנוּ בפלאח, האדם הראשוֹן שנקרה על דרכנוּ מאז נפרדנוּ מעם הבדוּאים, והוּא אמר לנוּ כי שם המקום חַלִיבְּנָה. רשמנוּ את שם המקוֹם במפה שלנוּ וציינוּ את מקוֹמוֹ בדיוּק ככל אשר ידענוּ, שכן מקוֹם זה עדיין לא היה ידוּע לאיש. הפלאח אמר לנוּ כי אם רוֹצים אנוּ להגיע למאהלנוּ בדרך הקצרה ביוֹתר, עלינוּ לחצוֹת את הגיא ולהעפיל על הגבעה שלפנינוּ וּלהגיע לירמוּך. עשׂינוּ כעצתוֹ ולא הצטערנוּ על כך, שכן הגענוּ אל אוֹהלינו עם רדת החשכה. שם קידם את פנינוּ איש כוּרדי בעל חזוּת ציוּרית ביותר. לדבריו היה הוּא חייל ותיק, והוּא אף הראה לנוּ צלקוֹת של חמישה פצעים, אשר לא כוּלם נגרמוּ במלחמה אלא בהתנגשוּיוֹת עם ערבים. לדבריו היה הוּא סוֹכן של הממשלה באזוֹר זה וּבא־כוֹחוֹ של בעל־הוֹן, לוֹ שייכוֹת אדמוֹת האזוֹר, שעוּבדוּ בידי אנשי השבט המתגוֹרר לא הַרחֵק מכאן. בני שבט זה נוֹשאים חוֹב גדוֹל לבעל־ההוֹן הזה, והוּא משאיר בידם חלק מן היבוּל, ככל הדרוּש למנוֹע גויעה ברעב, ואת היתר הוּא נוֹטל לעצמוֹ. אוֹרחנוּ הכוּרדי היה המוֹכס שלו, וּלפי דבריו נתקל בקשיים בנסוֹתוֹ לשמוֹר על זכוּיוֹתיו של אדוֹנוֹ. הוּא סיפר לנוּ בתרוּעת־ניצחון כי רק לפני לילוֹת אחדים ירה והרג ערבי אחד, שניסה לשלוֹח ידוֹ בביזה. הוּא סיפר כי בעוֹנת־רחצה יש כאן

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

יותר ממאה אוֹהלים, נטוּעים סביב מעיינות חמתה, וכי יצאוּ למעיינוֹת מוֹניטין כה גדוֹלים עד שחוֹלים וּבעלי־מוּם מחלב וּמדמשק נוֹהרים הנה לבקש מרפא. אוּלם מאחר שטבריה, המרוחקת מכאן מהלך חמש שעוֹת, היא המקוֹם הקרוֹב ביוֹתר שאפשר להשיג בוֹ אספקה מכל סוּג שהוא, קשה מאוֹד לפתח כהלכה את ניצוּלם של מעיינוֹת אלה, שערכם הרפוּאי אינוֹ מוּטל בספק.

בדרכנוּ חזרה מחמתה חצינוּ את בקעת־הירדן, שבעוֹנה זוֹ של השנה דמתה לים ירוֹק וּמכה גלים של תבואה, שזרעוּ בני אחד השבטים של ערב־בנו־צקר. ברדפנוּ אחר חמשה צבאים קלי־רגליים חלפנוּ על־פני מחנהוּ הגדוֹל של שבט זה, שבטבוּרוֹ ניצב אוֹהלוֹ המהוּדר של השיח'. רדפנוּ אחר הצבאים כברת־דרך ארוּכה ואילולא ערוּץ צר ועמוֹק, שעמד בדרכנוּ, היינוּ משׂיגים אוֹתם. חצינו את הירמוּך, לא הַרְחֵק מהמקוֹם שהוּא נשפך אל הירדן ושטפוֹ שם גדוֹל ושוֹפע לא־פחוֹת משטפוֹ של הירדן. באוֹתוֹ אזוֹר יוֹרד הירדן ירידה של כשלוֹשים־רגל לאוֹרך כברת־דרך של כמאה רגל, והוּא עשׂוּי לשמש מקוֹר־כוֹח מצוּין להנעת טחנות, בחבל־ארץ זה, שבוֹ הן דרוּשוֹת כל־כך. גִ’סֶר אלמגָ’אמִע³ העתיק נמתח על אפיק הנהר במקום זה, וּבוֹ נקודת־משמר וּבית־מכס של הממשלה. לאחר שעברנוּ על פניו, החלטנוּ לעשׂוֹת קפנדריה דרך ואדי אלבירה.⁴ לאחר שהלכנוּ בוֹ בעיקוּלים רבים לאוֹרך כמה וכמה מילין, הגענוּ לבסוף לערוּץ מפוּתל, שקירוֹתיו היוּ כה קרוֹבים עד שכמעט לא היה בוֹ מקוֹם למעבר גמל טעוּן. ואמנם, לאחר שסיפרנוּ ליוֹשבי המקום היכן הלכנוּ, אמרוּ הללוּ שמעוֹלם אינם נזקקים לדרך זוֹ. מכל־מקום אנוּ זכינוּ לחזוֹת בנוֹף רוֹמנטי וּמרהיב ביותר, וּבזכוּת עצם קיצוּר הדרך הצלחנוּ להגיע לנצרת, אמנם יגעים וּתשוּשים, אך עדיין באוֹתוֹ לילה.

חיפה, 27 במאי

כל הנוֹסע מנצרת לטבריה מכיר אל־נכון את המִתאר המיוּחד במינוֹ של ההר הנשקף משׂמאל לדרך, אשר שתי פסגוֹתיו המסוּלעוֹת, מרוּחקוֹת זוֹ מזוֹ וּמוּפרדוֹת על־ידי אוּכף, שאוֹרכוֹ כרבע מיל. אלה הן קרני־חיטין, אשר הגבוֹהה בהן מתנשׂאת לגוֹבה של כאלף רגל מעל פני־הים וכשלוֹש־מאות רגל מעל לשפלה שמתחתיה. שתי הפסגוֹת בוֹלטוֹת מאוֹד בנוֹף, שבמקוֹם זה הוּא יפה וּמעניין להפליא. מאחר שהר זה מתנשׂא כבמה טבעית ענקית, אוֹמרת המסוֹרת כי זהוּ הר הברכות, וקוֹבעת כי מעל מרוֹם נשׂגב זה נשׂא ישוּ הנוֹצרי את דרשת “אשרי”.

אם כן הדבר ואם לאו, אין ספק כי השפלה, אשר בה נאסף העם להאזין לדברי־הדרשה, כפי שמספרת המסוֹרת, שימשה כאלף מאה וחמישים־ושבע שנה אחרי־כן, כגיא־החיזיוֹן לאחד המאבקים הנוֹדעים ביותר בתוֹלדוֹת הצלבנים בארץ. בקרב זה איבדוּ הצלבנים את אחיזתם בארץ־ישראל, והוּא נסתיים בניצחוֹנוֹ המוֹחץ של צלאח אלדין ובהריגתו, או שבייתו, של האדיר והמהולל שבאלוּפי הצלבנים. בקצה השפלה, למרגלוֹת אחת מקרניו של ההר, יש גיא עמוק וצר שקירותיו תלוּלים. פרשי הצלבנים ניסוּ לשוא להימלט אליו, לאחר שנסוֹגוּ תחת לחץ אוֹיביהם, וּלמען היחלץ מחניתוֹתיהם הנוֹראוֹת של הלוֹחמים הערבים נקלעוּ אל גוֹרל אכזר הרבה יוֹתר, משצנחוּ מטה, על סוּסיהם, אל תוֹך התהוֹם המסוּלע. ירדתי מעל סוּסי המצוין והנחתי לו שימצא דרכו בעצמוֹ במדרוֹן תלוּל וּמסוּכן זה, בעוֹד אני מתבוֹנן ברוֹב עניין בגיא־הפוּרענוּת הקדוּם וּמאזין לדברי מוֹרה־הדרך שלי, אשר סיפר על קרב שנאסר במקוֹם זה עצמוֹ, לפני כעשׂרים שנה. לחם כאן ראש שבט בדוּאי נוֹדע באנשי שבט כוּרדי, שניגפו בעצם שׂדה־המערכה של ימי הצלבנים, וּבבקשם מפלט, ממש כלוֹחמים הנוֹצרים, הגיעוּ אף הם אל עברי פח הערוּץ הנורא הזה, ושישים לוחמים, על סוסיהם, נמצאו מרוּסקי איברים בתחתיוֹת תהוֹמוֹתיו.

סיפוּרים וזכרוֹנוֹת אלה הוֹסיפוּ נופך מיוּחד לתמוּנה הססגוֹנית שנגלתה לעיני שעה שנכנסתי לערוּץ זה, אשר שימש כעת מקוֹם כינוסם של נכבדיה ומנהיגיה של האוּמה הדרוּזית. מדי שנה בשנה היוּ המוֹני העם הזה עוֹלים לרגל אל קברו של אחד החשוּבים שבקדוֹשיהם. למזלי הטוב זכיתי לבוֹא ולקחת חבל בעצרת זוֹ, וּזכוּת כזוֹ, עד כמה שידוּע לי, מעולם לא ניתנה לאיש זר לפני. הבית העוֹמד באתר קדוֹש זה הוּקם על־ידי הדרוּזים, על קברוֹ של איש קדוֹש בשם שֻעַיְב; אך מי היה שֻעַיְב זה לא הצלחתי לגלוֹת, על אף המאמצים המרוּבים שהשקעתי בדבר. המוּסלמים טוֹענים שזהו יתרוֹ, חוֹתן משה. אך כאשר שאלתי את הדרוּזים אם נשׂא משה לאישה את בתוֹ של שֻעַיְב, טענוּ להד“ם. יהוּדי אחד מבני הארץ, שהכיר היטב את הדרוּזים, אמר כי יש סברה ששֻעַיְב הוא בלעם, אולם הדרוּזים סירבוּ בתוֹקף לאשר כי אתוֹן דיברה פעם אל הקדוֹש שלהם. הוּא חצה את ים־סוף עם משה, אמרוּ הדרוּזים, וּלאחר מוֹת משה ציוהוּ אדוני לקבוֹר אותו, וכן עשׂה. אחרי־כן לחם כנגד מלך אדיר וגבר עליו, וסוֹפוֹ שנקבר במקוֹם הזה והוּא אבי כל הנביאים, בחיר־האלוהים, ואין גדוֹל אוֹ קדוֹש ממנוּ. חשבתי שמא הוּא יהוֹשע, אלא שאת יהוֹשע הם מכירים בשמוֹ. לפיכך אמרתי נוֹאש וקיבלתי עלי שזהוּתוֹ של שֻעַיְב היא עניין מסתוֹרי שאין לרדת אל חקרוֹ. אל־נכוֹן היה הוּא אחת הדמוּיוֹת הדרוּזיוֹת ההיסטוֹריוֹת, אשר נשתזרוּ במסוֹרתם עם דמוּיוֹת תנ”כיוֹת אחרוֹת. אך קברוֹ, המכוּבד עליהם כל־כך, נחשב בעיני המוּסלמים כקברוֹ של יתרוֹ, המכוּנה בפיהם שֻעַיְב, ורבי בר שמעון הזכיר, בדברים שכתב בשנת 1210 לספירת הנוצרים, כי קברוֹ של יתרוֹ נמצא בחיטין.

קרני חיטין

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

מאחר שידוּע לנוּ כי יתרוֹ חי במדיין שלחוֹף ים־סוּף, נראה לי עניין קבוּרתוֹ כאן בלתי־סביר. מכל־מקום אלה הם פרטים שאינם מעלים ואינם מוורידים. עוּבדה היא, כי יש באתר זה קדוּשה יתרה וכי נערץ הוּא לאין־שיעוּר על הדרוּזים והרבה פחוֹת מכך על המוּסלמים. לאמיתו־של־דבר שׂוֹחחתי עם מוּסלמי אחד, שלגלג על האמוּנוֹת הטפלוֹת האלה של הדרוּזים, בכל הנוֹגע לקדוּשתוֹ של המקוֹם, ושמע בהפתעה מרוּבה, ממש כמוֹתי, כי המוּסלמים טוֹענים שמשה לא היה כלל חתנוֹ של הקדוֹש הקבוּר כאן.

הבית שהקימוּ הדרוּזים על־גבי מסגד מוּסלמי חרב, שעדיין עמד במקוֹם, עלה עד היום יוֹתר מחמשת־אלפים דוֹלר, שנאספו מתרוּמוֹת הדרוּזים. הבניין לא הוּשלם עדיין והוּא מכיל חצר, שצדהּ האחד גוֹבל בסלע ההר ועל צדהּ השני בנוּיים כמה וכמה חדרים. הגג משמש מעין מרפסת, ומעליה אוּלם גדוֹל שמעליו כיפה, וגם היא פוֹנה בחלקהּ אל הסלע. משהתקרבנוּ למקוֹם, נתגלתה לעינינוּ תמוּנה מרשימה מאוֹד. הנכבדים הדרוּזים, שביקשוּ לחלוֹק לי כבוֹד כאוֹרח נעלה, התייצבוּ בשתי שוּרוֹת כדי להקביל את פני, כשהם נוֹתנים קוֹלם בשירה גדוֹלה ויוֹרים יריוֹת באויר. הבית הלבן וּמרפסוֹתיו המוּ מהמוֹן גברים ונשים עטוּיים לבוש ססגוֹני, אשר שיוה למחזה נוֹפך רוֹמנטי וציוּרי מאוֹד.

מארחי הוֹבילוּני אל מין חדר־המתנה, לאחר שהחלפתי ברכוֹת לבביוֹת עם המכרים שביניהם ולאחר שהוּצגוּ לפני הנכבדים שעדיין לא הכרתי. אחרי־כן ישבנוּ כוּלנוּ ארצה על שטיחים, לאוֹרך ארבעת הקירוֹת של החדר, שדָמָה אז למין אוּלם־מוֹעצה גדוֹל. מלבד היפנים הרי הדרוּזים הם האנשים המנוּמסים והחביבים ביוֹתר שפגשתי מעוֹדי, וּלפיכך הוּקדש רוב הזמן שישבתי שם לברכוֹת ואיחוּלים. קוֹדם־כוֹל אנו נוֹגעים בדבקוּת רבה באצבעוֹתינו בחזה, בשׂפתיים וּבמצח. מיד לאחר שאנוּ יוֹשבים ארצה, הרינוּ חוֹזרים על פרשת האצבעוֹת, כאילוּ לא עשׂינוּ זאת זה עתה. אחרי־כן אנוּ שוֹאלים איש את אחיו, פעם אחר פעם, בלשוֹן נמלצת, בדבר בריאוּתנוּ וּשלוֹמנוּ, וּמוֹדים ברוֹב תשבחוֹת לאל, על כי אנחנוּ בריאים והם בריאים וּמשפחוֹתינוּ בריאוֹת וּמשפחוֹתיהם בריאוֹת, וכי זכינוּ לכבוֹד וּלתענוּג לפגוֹש איש את אחיו. אחרי־כן מוּגש קפה לכל הנאספים, וּלאחר שלגמנוּ ממנוּ הרינוּ חוֹזרים מתחילה על סדר הברכוֹת והאיחוּלים. אחרי־כן אני מבקש רשוּת להצית לי סיגריה, שכן הדרוּזים לעולם אינם מעשנים טבק.

משמתבוֹנן אני בעשׂרים־שלוֹשים השיח’ים, היוֹשבים בפנים חגיגיוֹת וגבם אל הקיר, הריני מתמלא התפעלוּת מן האצילוּת שבהתנהגוּתם, מן התבוּנה שבארשת־פניהם וּמחוֹסן גופם. בדרך־כלל יש בכל כפר שיח' דתי ושיח' חילוֹני, כך שמחצית מארחי הם מנהיגים רוּחניים והמחצית האחרת מנהיגים חילוֹניים, אף־על־פי שאין בלבוּשם כל ציוּן המעיד על כך. כוּלם לבוּשים טֻרבאנים לבנים, עבאיוֹת שחוֹרוֹת אוֹ מפוּספסוֹת, או אדרוֹת רחבוֹת־שוּליים המגיעוֹת עד לברכיהם. מתחת לאלה בא הלבוּש המזרחי הארוֹך, כמקוּבל, והרגליים היחפוֹת. רבים מן הדרוּזים, גם גברים וגם נשים, הם בעלי שיער חוּם, עינים כחוּלוֹת ועוֹר בהיר ממש כשלנוּ, ויש בהם לא מעטים יפי־תוֹאר להפליא.

מאחר שלא כל השיח’ים התאספוּ עדיין, לא יצאה עת מרובה ולא רוֹקנוּ עד תוֹם את צרוֹר הברכוֹת והאיחוּלים שלנוּ, והנה נשמעוּ לפתע שירתם על גברים ונפץ יריוֹת, שבישרוּ את בוֹאהּ של אישיוּת נכבדה. אז קמנוּ כולנוּ ויצאנוּ להקביל את פניה, ואני התבוֹננתי בעניין רב באוֹרח קבלת הפנים. עד־מהרה הבחנתי, כי נוהגי־הטקס המקובלים מקוימים בקפידה רבה ביוֹתר. כאשר נפגשים שני נכבדים שדרגתם שוה, הם לוֹחצים ידיים וּמתפתח ביניהם מעין מאבק – מי ינשק את גב־ידו של מי ראשונה – תוֹך ששניהם מנסים לכוֹף את ראשיהם וּלהגיש את יד חברם אל שׂפתוֹתיהם. יוצא אפוא ששניהם פוֹתחים במין התגוֹששוּת מוּזרה של ידיים וראשים, שתמוּנתה מגוֹחכת במקצת. נסוּ אתם מין תרגיל כזה: יתפוֹס איש ביד אחיו וינסה לנשק את גב־ידו בעוֹדכם אוֹחזים ידיים ומתאמצים להיוֹת ראשוֹנים לנשק את יד חברכם. משרתי, שהוּא מוּסלמי ממצרים, טען כי הם מנשקים איש איש את ידי עצמו. נתפתח בינינוּ ויכוּח כה סוער, עד שנאלצנוּ לפנוֹת אל אחד הדרוּזים כדי שיכריע בינינוּ, שכן כה קשה לראוֹת היטב מה מתרחש באמת. כשאחד מן השניים רוֹאה עצמוֹ נחוּת־דרגה לעומת חברוֹ, הרי הוּא מצליח תמיד לנשק את ידי בן־זוּגוֹ בראשונה, ומיד אחרי־כן הוּא מוֹשך את ידוֹ, בטרם יצליח השני לנשקהּ. ואם יש הבדל ניכר במעמדם של השניים, הרי המכוּבד יוֹתר אינוֹ טוֹרח כלל לנשק את ידי הנחוּת ממנו, לאחר שהלה נישק את ידוֹ. לאחר כל אלה מתחוֹלל מאבק לגבי הישיבה במקוֹם הנחוּת ביותר. מקוֹם הכבוֹד הוּא בפינה מסוּימת בחדר, אשר אילו אני בקי יוֹתר בהלכוֹת הטקס שלהם, צריך הייתי לסרב לשבת בהּ. אך אני ברוֹב תמימותי וּבוּרוּתי ישבתי במקוֹם שהוּצע לי, והמאבק שהתחוֹלל נסב על תפיסת המקוֹם לידי. שׂמתי לב כי ברוֹב המקרים סירוּבם של אנשים לזכוֹת במחוה של כבוד היה ממין הסירוּב שנוֹהגוֹת נשים צעירות, שעה שעליהן להחליט אם לשיר במסיבה והן מסרבוֹת בעקשנות, כביכול, עד אשר הפצירוּ בהן המסוּבים ככל הדרוש. אני משער כי היוּ לא מעט קנאוּת, צרוּת־עין, גאותנוּת ויתר יצרים ראשוניים בקרב מארחי, כמו בקרב כל בני־אדם אחרים, אך עלי לציין כי הם ידעוּ לחפוֹת על רגשוֹתיהם בכשרון מפליא. רוּח האחוה והחיבה ההדדית ששׂררה בכוֹל הייתה מעוֹררת התפעלוּת.

יראת־הכבוד שהוֹדיעוּ כוּלם לזקן השיח’ים וּלשוֹן האהבה והמסירוּת שנקטו, כשדיברוּ עליו אתי ביחידוּת, נבעוּ באמת מקרב לב, ואמנם, ככל אשר ראיתי, היה הוּא ראוּי להם. אף־על־פי שהיה איש צעיר, כבן שלוֹשים־וחמש, ירש את מעמד הכבוֹד והיקר הזה בהיוֹתוֹ נצר לאחת המשפחות המכוּבדוֹת ביותר בקרב הדרוּזים. אף־על־פי־כן הצטיין בענותנוּת ניכרת, באוֹרך־רוח והתחשבוּת רבה בזוּלת. רעיתוֹ הייתה האישה המקסימה והאצילה ביוֹתר, שראיתי בין נשי הדרוּזים. היא הייתה כבת עשׂרים־ושלוֹש אוֹ עשׂרים־וארבע, לבנת־פנים, בעלת עינים זוֹהרוֹת וגוּף מעוּדן, וכל הליכוֹתיה אוֹמרוֹת חן ואצילוּת טבעיים. האמת ניתנת להיאמר כי אילו הייתה לבוּשה לפי האפנה האחרוֹנה של פריז, הייתה אל־נכוֹן מתבלטת ביוֹפיהּ המרשים בכל חברה מערבית שהיא. בזכוּת תוי פניה וצבע עוֹרהּ אי־אפשר היה להבדיל בינהּ לבין כל אישה אמריקנית יפה. אך גם כאן היה לבוּשהּ נאה מאוד. על ראשה היה פרוּשׂ צעיף לבן וארוֹך; ועל גוהּ היה מעיל קצר ורחב, דמוּי־טוניקה, בעל שרווּלים מנוּפחים, ומתחתיו מין מוֹתנית מרוּקמת וחצאית קצרה ומנוּפחת, שכיסתה בחלקהּ על מכנסיים ארוּכוֹת, מהוּדקוֹת סביב הקרסוּליים. על כל אחד מפרקי ידיה היוּ שני צמידי־זהב כבדים, והיא הייתה האישה היחידה בחבוּרה, שרגליה היוּ נתוּנוֹת בגרביים ובנעליים. אך כפי המנהג המקובל, חלצה את נעליה בטרם תיכנס אל החדר.

הנשים הדרוּזיוֹת של הגליל, שלא כאחיוֹתיהן שבלבנוֹן, אינן מכסוֹת את פניהן והן זוֹכוֹת למידה מרוּבה של חירוּת, בניגוּד חריף למצבן של הנשים המוּסלמיוֹת. אשתוֹ זוֹ של ראש השיח’ים נהנתה מזכוּיוֹת שנמנעוּ מכל הנשים האחרוֹת, שנלווּ אל בעליהן בחגיגוֹת אלה, שכן לעתים קרוֹבוֹת הוּרשתה לשבת בחברתם של הגברים וּלהשתתף בשׂיחה, אף־על־פי שעשׂתה זאת בצניעוּת וּבהתאפקוּת רבה. מתוך שׂיחה אתי, שקיימה מתוך חירוּת רבה, נסתבר לי כי היא אישה פקחית וּנבוֹנה וּמלאת סקרנוּת לגבי מנהגיהן ואוֹרח־חייהן של הנשים במערב. אולם מי יודע אם היה בכך כדי לשפר את רמתה המוּסרית והאינטלקטוּאלית, אילו השׂבעתי כליל את סקרנוּתה וסיפרתי להּ את כל אשר יש לספר על נשי המערב. היא הביאה עמה את תינוֹקהּ, ורוֹב הזמן הייתה מוּקפת חבורה של נשים מן הנכבדוֹת שבעדה, אשר נהגוּ בהּ כבוֹד ויקר. התבוֹננתי כיצד בירכה לשלוֹם נשים שוֹנוֹת בבוֹאן, בענין רב יותר משהתבוֹננתי בגברים. בתנ"ך אנוּ קוֹראים על אנשים שנפלו איש על צוארי רעהוּ. בדיוּק כך נהגוּ הנשים הדרוּזיוֹת, והן עשוּ זאת ברוֹב חן ואצילוּת, ואילוּ את הגברים בירכוּ מרחוֹק, באוֹרח צנוּע וּמכוּבד.

חיפה, 30 במאי

בערב אוֹתוֹ יוֹם שהגעתי לקבר הקדוֹש של נבי־שֻעַיְב, שליד חיטין, כבר הגיעוּ רוֹב השיח’ים והנכבדים בחברת פמליוֹתיהם. המחה דָמָה לעצרת של פאוֹדלים בימים עברוּ. התרוּעוֹת וההמוּלה שליווּ את קבלת־הפנים של כל אחד ואחד מן הנכבדים, מקהלוֹת שירי המלחמה, היריוֹת באויר והנשים המהלכוֹת מאחוֹרי החמוֹרים – כל אלה יחד יצרוּ תמוּנה ססגוֹנית, אשר דוֹמה כאילו החזירה אוֹתך אל ימי־הביניים.

האוֹהל שלי הוּקם על־גבי המרפסת הנמוּכה ביוֹתר של האתר הקדוֹש, שכן אין הכוֹפרים רשאים לשהוֹת בלילה בתחוּמי המקום הקדוֹש. לאמיתוֹ־של־דבר הייתה משוּם זכוּת, שאין להּ תקדים, ברשוּת שניתנה לי להקים את אוֹהלי אפילוּ על המרפסת, מקוֹם שם נמצא בדוֹחק שטח להקים את האוֹהל. לא היוּ מרשים לי להימצא סמוּך כל־כך אל מקוֹם היראה של הדרוּזים, אילוּ נמצאה פיסת־קרקע פנוּיה בטוח של רבע מיל. אלא שצוּקים וּסלעים תלולים נזדקפוּ עלינוּ מכל עבר, והשטח המישוֹרי־יחסית שמתחתינוּ היה כוּלוֹ מלא המוֹן גמלים, סוּסים וחמוֹרים, שנאלצוּ להידחק יחדיו, מרצוֹן ושלא מרצוֹן, והשאוֹן הבלתי־פוֹסק שהקימוּ נצטרף להמוּלה הכללית ששׂררה במקום. התרוּעוֹת הבלתי־פוֹסקוֹת שהשמיעוּ החמוֹרים שנתערבבוּ במצהלוֹת סוסים, נביחוֹת כלבים, צריחוֹת צוֹרמניוֹת וזמרה מסוּלסלת של נשים, קוֹל מקהלוֹת הרוֹקדים במעגלים, שלווּ מחיאוֹת־כפיים, והיריוֹת שפלחוּ כל העת את האויר – כל אלה בישרוּ לילה שאין בוֹ סיכוּי רב לחטוֹף תנוּמה.

אוּלם עדיין לא חשב איש על שינה. ערמוֹת גדוֹלוֹת של אורז, שעליהן נפרשׂוּ נתחי בשרוֹ של כבשׂ שלם, הוּבאוּ ערוּכוֹת על מגשים עגוּלים שנישׂאוּ בידי שתי נשים. כעת היוּ מכוּנסים סביב הקבר הקדוֹש כשלוֹש־מאוֹת עד ארבע־מאוֹת איש, והזנתוֹ של המוֹן כזה אינהּ עניין של מה־בכך. כמחצית הקהל היוּ נשים, כוּלן בלבוּש חגיגי וצבעוֹני, שבוֹ בלטוּ הכחוֹל, הירוֹק והאדוֹם. איני זוֹכר אם מעוֹדי ראיתי בקרב קהל בעל שיעוּר דומה אחוּז כה גדוֹל של נשים יפיפיוֹת.

משעליתי למעלה אל קבר הנביא, נתקלתי במפתיע, אגב הילוּכי, בחבוּרה של נשים. כוּלן היוּ ישוּבוֹת על הרצפה, סביב מחצלת עגוּלה וצבעוֹנית, ששימשה להן כמפת־שוּלחן. החדר, שמידוֹתיו היוּ כשבעים על ארבעים רגל, היה מלא מפה לפה המוֹן נשים צוֹחקוֹת, מפטפטוֹת וזוֹללוֹת, בעלוֹת עינים מקסימוֹת, שיניים קצוּבוֹת וצחוֹת, חיוּכים מצוֹדדים ואצבעוֹת עדינוֹת, שאוֹתן תחבו עמוק אל תוֹך הערמוֹת הענקיוֹת של אוֹרז נוֹטף שומן. הן הזמינוּני להצטרף אליהן בסעודתן, והדבר עוֹרר בי רגשוֹת מעוֹרבים. מכל־מקום דבריהן נאמרוּ על דרך הלצוֹן, שכן אפילוּ רציתי בכך אסוּר היה עלי לקבל את הזמנתן, משוּם שהייתה זוֹ ארוּחת־נשים בלבד. היא לוּותה שׂמחה רעשנית, ואני הוּפתעתי למראה מידה זוֹ של הקלת־ראש במקוֹם כה קדוֹש, במצהלוֹת־גיל כאלה, סמוּך כל־כך אל הקבר. לאחר שחלצנוּ את נעלינוּ ועשׂינוּ דרכנוּ בין קבוּצוֹת חוגגים, הגענוּ אל עברוֹ האחר של האוּלם, לתחוּם קברוֹ של הנביא, שהיה מוּקף מחיצת־עץ עטוּפה בד אדוֹם. על הקבר עצמוֹ הייתה פרוּשׂה מין פרוֹכת של משי ירוֹק, מרוּקמת כוֹכבי־זהב. אחדים מן השיח’ים שנלווּ אלי נשקוּ את הפרוֹכת בדחילוּ־וּרחימוּ. אחרי־כן הראוּ לי לוּח אבן־גיר מרוּבע, אשר במרכזוֹ הייתה פיסת־בהט וּבהּ טביעת כף רגל של אדם בגוֹדל טבעי. טביעתן של אצבעות הרגל הייתה הרבה יוֹתר ברוּרה מן המצוּי בטביעוֹת־רגל מקוּדשוֹת מסוג זה.

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

הדרוּזים גחנוּ כולם ונשקוּ את המקוֹם והבטיחוּ לי כי אם אעשׂה גם אני כמוֹתם, אחוּש בלחוּת שמפיקה האבן, אשר לעוֹלם אינה מתייבשת. מחמת נימוּס נאלצתי להעמיד פנים כאילוּ אני נענה לבקשתם, אף־על־פי שלא נגעתי בשׂפתי באבן כדי להיוכח בלחוּתהּ. חשדתי שכל לחוּת שאני עלוּל לחוּש באבן מקוֹרה במגע השׂפתיים הרבות שקדמו לי ולאו־דוקא בסיבוֹת שמעל־לטבע.

עניין זה של טביעוֹת כף־רגל בסלע עוֹרר בי כמה וכמה הרהוּרים מעניינים. יש עוֹד אבן אחת אוֹ שתיים מסוּג זה בחלקים שוֹנים של ארץ־ישׂראל, כגוֹן זוֹ שבמסגד בחברוֹן, שנבנה על־גבי מערת־המכפלה. מאחר שהטביעוֹת הן מעשׂה ידי־אדם, ייתכן כי אין אבנים אלה אלא אבני־הכתרה. מפי המסוֹרת אנוּ למדים, שבימי־קדם שׂרר מנהג זה באיים הבריטיים, מקוֹם שם נמצאו אבנים שכף־רגל טבועה בהן, ועוֹד יוֹדעים אנוּ כי יש בכתבי־הקודש רמזים להנחה, כי מנהג זה שׂרר גם בארץ־ישׂראל. העמוּד הנזכר בכתבי־הקודש, בקשר להכתרת מלכים, כפי־הנראה לא היה אלא אבן־הכתרה, וכי בארצות שוֹנוֹת נהגוּ להכתיר את המלך כשהוּא עוֹמד ורגליו נתוּנוֹת בשקעים אשר באבן, כאות שעתיד הוּא ללכת בעקבוֹת קוֹדמוֹ. כך קוֹראים אנוּ על אבימלך “וימליכו את אבימלך למלך עם־אלוֹן מוּצב אשר בשכם”. ועל יהוֹאש, אשר נמשח למלך על־ידי יהוֹידע, נאמר “המלך עומד על־העמוּד¹ כמשפט”.

המקוֹם הרם והנישׂא, אשר בוֹ נמצאת טביעת הרגל, המעיין השוֹפע למרגלוֹת הצוּק שמוּל מקוֹם זה, וּבליטתוֹ של לוּח־הבהט מעל הסלע – כל אלה מקנים לסביבה תכוּנוֹת המייחדוֹת אוֹתהּ כמקוֹם־הכתרה. לכן אפשר, לדעתי, להסתכן בניחוּש, כי הלוּח בעל טביעת־הרגל אשר בנבי שועיב הוּא אבן־הכתרה של מוֹשלי חבל־ארץ זה בימי היהוּדים הקדמוֹנים ואוּלי עוֹד לפני־כן. לא כן הדבר לגבי טביעת הרגל של בודהא באדמס־פיק שבצילון ולגבי טביעת־הרגל של ישוּ על הר־הזיתים. ראיתי גם את זוֹ וגם את זוֹ, וּשתיהן נוֹצרוּ על־ידי הטבע, והדמיוֹן בינן לבין טביעת רגל אדם הוּא קלוּש ביוֹתר. טביעת הרגל של בוּדהא היא מעין שקע באבן, שאוֹרכוֹ כחמש רגליים. כאן בנבי־שעיב, יש סדק לאוֹרך מרכזוֹ של הסלע, והדרוּזים מסבירים, שכאשר הניח הנביא את כף־רגלוֹ על הסלע התבקע זה תחתיה.

בינתיים החלוּ הנשים, שסיימוּ את ארוּחתן, להתכוֹנן לריקוּדים על המרפסת. הריקוּד לוּוה שירה ומחיאוֹת־כפיים קצוּבוֹת, בעיקר על־ידי הצוֹפים, בעוֹד הרוֹקדוֹת יוֹצרוֹת מעגל, כשהן אוֹחזוֹת זוֹ במוֹתנה של זוֹ וּמתנוֹעעוֹת אנה ואנה בקצב. כפעם־בפעם היוּ משנוֹת את מקצב הריקוּד ואת מִדרך הצעדים, אך כל תנוּעוֹתיהן היוּ עדינוֹת ומאוּפקוֹת ואף מלאוֹת חן. פעמים הייתה אחת מהן פוֹרשת מן המעגל, צוֹעדת אל מרכזוֹ ורוֹקדת שם ביחידוּת, בעוֹד כל היתר מרקדוֹת סביבה. היא הייתה נוֹשׂאת זרוֹעוֹתיה מעלה, כשהיא מניפה בידיה צעיף־משי קליל וּמרחיפה אוֹתוֹ מעל ראשה, בעוֹד היא רוֹקדת לפי קצב. אך בקרב הדרוּזים, כמו בקרב רוֹב העמים המזרחיים, נוֹדע לידיים תפקיד חשוּב ביוֹתר בתנוּעוֹת הריקוּד, ממש כמוֹ לרגליים. יפי־תוֹארן של הרקדניוֹת עוֹד הוּבלט על־ידי לבוּשן הנאה, שהוּא עשיר בצבעים וּמרוּקם בססגוֹניוּת רבה, וככל שהיה צנוּע היה מראהוּ עשיר מאוֹד.

בעוֹד הנשים מרקדוֹת כך, נמשכה תשׂוּמת־לבנו להצגה שערכו יריביהן הגברים בחצר הבניין שלמטה. הריקוּדים וּמחיאוֹת־הכפיים של הגברים היוּ נמרצים ורעשנים יוֹתר. את הקצב קבעוּ גבר אחד, שחילל בחליל, וגבר אחר, ששימש מעין מנצח על המחוֹלוֹת, שכיוֵן ושינה את המִקצב ואת המצעד. גם בקרב הגברים הייתה דמוּת מרכזית אחת. היה זה גבר שרקד באמצע המעגל, וּבמקום להרחיף צעיפים דקיקים הניף הלה חרב גדוֹלה. הוּא עשׂה זאת באצילוּת וּבזריזוּת מפליאה, כשהוּא מצליף בה הנה והנה מתוֹך שמירה מוּפלאה על התיאוּם עם קצב הנגינה, וכל־זאת לפעמים בריחוק של אינץ' מאפם אוֹ מרגליהם של הרוקדים. התלהבוּתם של החגים במעגל הלכה וגברה, עד שהגיעה לשׂיא של דבקוּת והגרת־זיעה, וכפעם־בפעם היוּ גברים חדשים פוֹרצים אל תוֹך המעגל ותוֹפסים מקוֹמם של אלה שעייפוּ ופרשוּ. לבסוֹף הוּשׂם קץ להילוּלה על־ידי השיח’ים, שלא השתתפוּ בהּ כלל, ורק התבוננו בה ממקומם בחשיבוּת של הכרת־ערך־עצמם. האנשים הללוּ, שבאוּ בסוֹד המסתוֹרין הקדוֹש, בזוּ בלבם לכל השעשוּעים השטחיים, שהיוּ מנת־חלקם של נשים וּגברים, מוּפרשים לעצמם ומשׂוֹחחים בענייני דת, אוֹ בענייני פוליטיקה, הנוֹגעים לטוֹבת בני־עמם. אך עתה הגיעה השעה להתחיל בעצם העניין שלשמוֹ התכנסוּ, וּלפיכך יש לשים קץ להילוּלה. ההמוּלה הגדוֹלה הלכה וגועה, וזקני העדה בירכוּנוּ בליל־מנוחה ויצאוּ בדוּמייה, בזה אחר זה, במדרגוֹת־האבן העוֹלוֹת אל האולם הגדול, אשר ממנוּ החלוּ יוֹצאוֹת צעירוֹת העדה. הלכתי אל פתח אוֹהלי, ישבתי שם לאוֹרוֹ הבוֹהק של הירח והרהרתי בזרוּתוֹ וּבמוּפלאוּתוֹ של כל הסוֹבב אותי.

כעבוֹר שעה קצרה פרצה אל תוֹך דוּמיית הלילה שירה נכאה של לחן דתי. פעמים היה עוֹלה וּמתגבר, משנצטרפוּ אליו קוֹלוֹתיהם של גברים ונשים במקהלה, וּפעמים היה דוֹעך וגוֹוע, כשקוֹל אחד נוֹשׂא את הלחן. יש להניח כי מעוֹלם לפני־כן לא הוּרשה איש זר להאזין מקרוֹב כל־כך לתפילוֹת ולתחינוֹת של עבוֹדת־הקודש, המסתוֹרית של הדרוּזים. יותר מכוֹל הפתיעני דבר אחד, שאיני סבוּר כי רבים יוֹדעים עליו, והוא כי גם נשים השתתפוּ בחלקים מסוּימים של הפוּלחן. הן לא שוּתפוּ בכוּלוֹ, שכן בלילה שלאחרי־כן נעדרוּ ממנוּ, וטקס־התפילה נערך על־ידי הגברים בלבד. לבסוֹף עליתי על משכבי, אך לא נרדמתי. המוּלתן של הבהמוֹת והחיוֹת, שבשכנוּתן שכבתי, הדירו שינה מעיני שעה ארוּכה, וּלבסוף משירדה עלי תנוּמה טרופה, עדיין שמעתי את פעימוֹתיו של הלחן הדתי. כפי שנוֹכחתי לדעת בעצמי, נמשכוּ התפילוֹת והשירה שני לילוֹת תמימים, אף־על־פי שאיני יוֹדע לוֹמר באיזוֹ שעה בדיוּק נסתיימוּ הטקסים, שכן נרדמתי פעם או פעמיים לפנוֹת־בוֹקר.

אין ספק עמי כי אף־על־פי שעצרוֹת אלה הן דתיוֹת בעיקרן, הרי שימשוּ לא מעט לצרכים פוֹליטיים. מבחינה זוֹ מקיימים הדרוּזים ארגוּן וּסדרים מיוחדים במינם. אפשר לומר שהאוּמה הדרוּזית מחוּלקת בשלוֹשה אזורים. האחד, שהוא הגדול ביותר, משׂתרע על הרי־החורן וידוּע בשם ג’בל דרוז; השני משׂתרע על הרי־הלבנון, והשלישי, שהוּא הקטן בכוּלם, משתרע על הרי צפון־הגליל. אף־על־פי־כן, כל האזוֹרים מקיימים מגע הדוק ורצוף זה עם זה, ועצרת־חג, כזוֹ הנערכת כאן, נוֹתנת להם הזדמנוּת להיועץ ולדוּן בכל מיני בעיוֹת פוֹליטיוֹת ושאר שאלוֹת הקשורות במצב העם. הדרוּזים של ג’בל־דרוז, המוֹנים כשני־שלישים של האוּמה כולה, כרתוּ השנה הסכם שלום עם הממשלה התוּרכית, אשר בהּ לחמוּ בשנה שעברה. התנאים הטוֹפוֹגרפיים הקשים של הארץ, בשילוב גבוּרתם ואוֹמץ־לבם של התוֹשבים, הקנוּ להם אפשרוּת לקיים מין עצמאוּת מדוּמה. הם חוֹפשים מחוֹבת גיוּס לצבא, יש להם מוֹשל, קאמיקאם, שהם בוֹחרים בוֹ מתוֹכם, והמסים המוּטלים עליהם קטנים ביותר. לדרוּזים של הלבנון יש מעמד מיוחד אצל ממשלתוֹ של מחוֹז זה, וּמאחר שהמחוֹז נתוּן להשגחתן של שש מעצמות אירוֹפיוֹת, הרי שלוֹמם וּביטחוֹנם מוּבטחים. ואמנם, אין להם כל סיבה להתלונן, אף־על־פי שהם מתגוֹררים בקרבה יתרה אל שכניהם המרוֹניטים, המקיימים אתם יחסים מתוּחים למדי. שוֹנה לחלוּטין מצבם של הדרוּזים בגליל, שכן אין הם נהנים משוּם חסוּת והקלוֹת. נהפוֹך הוּא. ביחסיהם עם הממשלה התורכית, הרי הם זוֹכים לאהדה פחוּתה ביוֹתר, בהשואה למוּסלמים או לנוֹצרים. המוּסלמים מוּעדפים, כמובן, בעיני הממשלה, והנוֹצרים יכוֹלים תמיד לפנוֹת אל מעצמה אירוֹפית־נוֹצרית בשעת־מצוּקה, ואילוּ הדרוּזים של הגליל נטוּלים כל הגנה והם סוֹבלים עולוֹת רבות, שלא באו על תיקונן, וממעשׂי־איבה מצד בני הדתות האחרות, אשר בקרבן הם חיים. נחמה פוּרתא הם מוצאים בתמיכה וּבסעד שהם מפיקים מהקשרים המשפחתיים והשבטיים ההדוּקים עם שני חלקיה האחרים של האוּמה, אשר גוֹרלם שפר עליהם. לפיכך קל להבין מדוּע מייחסים הם חשיבוּת כה רבה לעצרוֹת־דתיוֹת אלה ומנצלים אותן גם לצרכים חילוֹניים. אין ספק כי אוֹפיהּ של דתם על מעטה הסוֹדיוּת האוֹפף אוֹתהּ, מאפשרים להם להתארגן באוֹרח מיוחד במינו, וכי היסוֹד התיאוֹקרטי, המשוּלב במבנה הפוֹליטי שלהם, מקנה להם ליכוּד, אחדוּת ועצמה של שיתוּף־פעולה, אשר הכיתוֹת הנוֹצריוֹת, על קנאוֹתיהן הקטנות וסכסוּכיהן הפנימיים, אינן יוֹדעוֹת כמוֹתם.

חיפה, 22 ביוני

שני הימים שביליתי בנבי שֻעַיְב היוּ מלאי חויוֹת וּרשמים חדשים וציוּריים ביותר, ונתנוּ לי הזדמנוּת נדירה להעמיק ולבחוֹן את אוֹרחם ורבעם של הדרוּזים ואת מנהגיהם הדתיים. אך ביקוּרי במקוֹם המקוּדש הזה לא היה נעדר עניין ארכיאוֹלוֹגי כלל וכלל. כפר חיטין, הסמוּך מאוֹד לקברוֹ של הנביא, שימש רקע להרבה מאוֹרעוֹת דתיים והיסטוריים, לבד מהיוֹתוֹ מקוֹם יפה להפליא.

בצוּקים העצוּמים, שהתנשׂאוּ משני עברי הגיא, הַישֵר מוּל פתח אוֹהלי, היוּ כמה וכמה אתרי־קבוּרה מסוֹרתיים של אישים היסטוֹריים. ביקרתי באחדים מהם וּבחנתי אותם. הגדוֹל שבהם היה חדר־קבוּרה בעל שער כניסה, אשר כפי־הנראה התגוֹררוּ בוֹ אנשים לאחרוֹנה, שכן מזוּזוֹת־העץ של השער היו עדיין שלמוֹת. כפי שסופר לי, היה זה מקום־קבוּרתהּ של אחת מבנות יתרוֹ. יוספוס אוֹמר בכתביו, כי בני־משפחתוֹ של יתרוֹ יצאוּ ממדיין וּבאו הנה יחד עם הישׂראלים. הדייר האחרוֹן במערה זוֹ היה נזיר־מתבוֹדד הודי, שחי כאן בבדידוּת מוּחלטת, במשך שלוֹש שנים, ולאחר שקצה נפשו בפרישוּת קם והלך לטבריה, לפני כשנה, נשׂא שם אישה, ומיד אחרי־כן נעלמוּ הוּא ואשתוֹ ואין איש יוֹדע אנה.

בריחוּק כמאה ירד מקבר הנביא נוֹבע מעיין שוֹפע, היוֹצר מעין נחל קטן שמימיו נשפכים בסוֹפוֹ־של־דבר אל תוֹך ימהּ של טבריה. אוּלם בתחילת דרכוֹ הוּא משקה לרויה שטח־אדמה גדוֹל, המקיף את הכפר, מקוֹם שם משׂגשׂגים בוּסתנים של עצי תפוּזים, לימוֹנים, תאנים, משמשים, רימוֹנים ושאר אילנות עוֹשׂי־פרי, המשַוים לנוֹף תמוּנה של שפע מבוֹרך, שאינוֹ חזוֹן נפרץ באזוֹרים אלה. בין הבוּסתנים האלה יש גם אחד גדול, שנרכש לפני שנים אחדות על־ידי סר משה מונטיפיורי וניתן כשי ליהוּדי טבריה. לפי הזמנתוֹ של המשגיח על הגן, באתי אצלוֹ וישבתי עמוֹ על מחצלת, בצל ענפיו הרחבים של עץ־תאנה. ישבתי שם והאזנתי, כשאני לוֹגם מן הקפה שהגיש לי, לסיפור תלאוֹתיו של האיש. כיצד התקוֹמם בשנה שעברה כנגד מה שכינה תביעוֹת־מס מוּפרזוֹת ביותר; כיצד פלשוּ לאחר־מכן המוֹכסים אל תוך גנוֹ וּבזזוּהוּ; כיצד פנה בבקשת עזרה אל הקוֹנסוּל הבריטי, מאחר שהוּא עצמוֹ נתין בריטי והגן הוא רכוּש של נתינים בריטיים; כיצד בזבז חמישים לירוֹת שטרלינג כדי לגייס את עזרתוֹ של הקונסול הבריטי; כיצד נסתבר לו, שהחסות הבריטית, לא זוֹ בלבד שהיא משענת קנה רצוּץ אלא שהיא קנה העוֹלה ביוקר רב; וכיצד נאלץ, בסופו־של־דבר, לאחר סירוּבה של הממשלה הבריטית להגן על נתיניה, לנסוֹת להתגוֹנן על־ידי פיזוּר בקשישים על ימין ועל שׂמאל. הסברתי לוֹ כי אין הממשלה הבריטית נוֹהגת להגן על אזרחיה. נהפוֹך הוּא. היא נוֹהגת להפקיר אוֹתם, אפילו הם אנשים רמי־מעלה ואפילוּ סכנת־מות מרחפת על ראשם. לאחר כל הדברים האלה קמתי והלכתי לחפשׂ עתיקוֹת.

אתר אחד של עתיקוֹת מצאתי מיד בגן הסמוּך. היוּ שם שׂרידים של כנסייה ביזנטית עתיקה, אשר בנוּ עליה מסגד, ועל אחת האבנים מצאתי חרוֹתת משוּנה בכתב כופי.¹ באחדים מן הבוּסתנים האחרים מצאתי שׂרידים של יסוֹדוֹת, המעידים כי בימי־קדם הייתה חיטין עיר גדוֹלה

מערות בנחל־היונים

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

למדי. היא מרוּחקת כשני מילין מחוּרבוֹתיה של אִרְבִּד (שהיא, ללא־ספק, ארבל הנזכרת אצל יוספוס), ויש להניח כי היא היא כפר־חטיא, הנזכר בתלמוד. אך לא מצאתי זכר לחוּרבוֹת חיטין ברשוּמוֹת של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל ואף לא לחרוֹתת הכופית שמצאתי שם. הדרך לאִרְבִּד חוצה את המישוֹר, אשר בוֹ מצאתי קבוצה של שבע אבני־בזלת הניצבוֹת במעגל, שהערבים מכנים אוֹתהּ בשם “חג’רת אלנצרה”, כלומר: האבנים של הנוֹצרים. המסוֹרת מספרת כי במקוֹם זה חוֹלל ישוּ הנוֹצרי את הנס של שבע ככרוֹת הלחם וּשני הדגים.

המישוֹר היה עוֹטה כוּלוֹ שטיח של קמה ירוּקה וּגבוֹהה. בשיפוּליו של המישוֹר, מקוֹם שם הוּא נחתך במפתיע על־ידי הואדי הנהדר על אלחמאם, שקירוֹתיו התלוּלים מתנשׂאים משני צדיו, לגוֹבה של מאה רגל מעל פני הנחל הקטן הזוֹרם באפיקוֹ, נמצאות חוּרבוֹתיה של ארבל. בין החרבוֹת מצוּיים שׂרידים מעניינים של אחד מבתי־הכנסת העתיקים ביוֹתר בארץ־ישׂראל.

המדרוֹן התלוּל של ההר, המשתפל אל שׂפת הצוּק, מכוּסה סלעים למכביר, וּבהם מצאתי כמה וכמה קברים חצוּבים בסלע. הגדוֹל שבהם היה יוֹתר משש רגליים לאוֹרך ויוֹתר מרגל־וחצי לעוֹמק: הוּא היה מעוּגל אצל הראש ומרוּבע אצל הרגליים. שוּלי הקבר היוּ משוּקעים במקצת, כדי להכניס בהם את מכסה־האבן שלוֹ, ותעלה קטנה הייתה חצוּבה בו כדי למנוע נזילת מים אל תוֹך הקבר. היוּ שם קברים שוני־גודל וּבהם גם אחדים, קטנים, שנוֹעדוּ לילדים אוֹ לתינוֹקוֹת. אך המעניין בכוּלם היה קבר שנפתח אל מעין חדר חצוּב עמוֹק בסלע, שהיה כפי־הנראה קשוּר לגת של דריכת ענבים. במבוֹא לחדר עמד ארוֹן־קבורה מאבן, וּבחדר עצמוֹ היוּ שישה כוּכי־קבוּרה. מוֹרה־הדרך שלי היה אוֹתוֹ יהודי, שאירח אוֹתי בבוּסתן וידע היטב את כל המסורות העתיקוֹת הקשוּרוֹת במקוֹם.

חורבות בית־הכנסת בארבל.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889

הוא סיפר לי, כי רוֹוחת הדעה שכאן קבוּרים ארבעה מבניו של יעקב (איזה מהם לא ידע) וכן יוֹכבד ודינה. הוא הצביע גם על קברוֹ של רבי נתאי, אשר מייחסים לו את הקמת בית־הכנסת, שראיתי לפני־כן. הוא נוֹלד והתגוֹרר כאן מאתיים שנה לפני הספירה. היה שם גם תל של אבנים, אשר כיסה, כנראה, קבר חצוּב בסלע, ולדברי מוֹרה־הדרך שלי, היה זה מקוֹם־קבוּרתוֹ של שת, בנוֹ של אדם. אף־על־פי שמרוֹב ניסיוֹן מסוּגל אני לעכל כמוּת ניכרת של אמוּנוֹת וסיפורי מסוֹרוֹת, לא יכוֹלתי בשוּם־פנים להרחיק־לכת עד כדי מתן אימוּן בסיפוּר אשר כזה. מכל־מקום רבי גרשוֹן, שחי בשנת 1561 לאחר הספירה, תיאר את המקוֹם כמערה שיש בה מעיין וּגרם־מדרגות מוֹליך אליו. הוּא הראה לי גם את קברוֹתיהם של זרח וצפניה. אכן, האמת ניתנת להיאמר כי יש רק מעט מקוֹמוֹת בארץ־ישׂראל, שבהם מרוּכזים בשטח כה צר קברוֹת רבים כל־כך של אישים נכבדים וּקדוֹשים כפי שיש בסביבוֹת ארבל, או אִרְבִּד, ואינני כוֹלל בכך קברוֹתיהם של כמה וכמה רבנים, הנחשבים קדוֹשים בעיני היהוּדים. מלבד אוֹפיהּ הקדוֹש של הסביבה אין ספק כי בעבר יצאוּ להּ מוֹניטין גם בזכוּת שליטתה הצבאית. יוספוס מספר לנו, בספרוֹ חיי יוסף, כי שעה שהיה הוּא מוֹשל הגליל, ביצר את העיר והקים בהּ אסמים של תבוּאה. ואין ספק כי היה זה גם מקוֹמה של הקָזָלֶה אַרְדֵלֶה של האבירים הטבטוֹנים (1250 לספירה), אשר בטעוּת החליפוּ את האוֹת ב' באות ד', כפי שעשׂוּ גם בשמוֹת טיבריס וביסאן, שאינו רחוֹקוֹת מכאן.

בתנ"ך נזכר המקוֹם רק פעם אחת, על־ידי יהוֹשע שאמר “וקאם שאוֹן בעמיך וכל־מבצריך יוּשד כשֹד שלמן בית ארבאל ביום מלחמה אם על בנים רוּטשה” (הושע י, יד). בעוֹמדנוּ כאן יכוֹלים אנוּ כמעט להציץ אל תוֹך המערוֹת המצלקוֹת את צוּק הסלע שממוּלנוּ, ואילוּ הצוּק, שעל ספוֹ אנוּ ניצבים, מנוּקב כוּלוֹ במשכנוֹת תת־קרקעיים. אלה משׂתרעים על מרחב עצוּם, נדבכים נדבכים, כקוֹמוֹתיו של בית רב־מידוֹת. יש בהם רבים שנסתמוּ בקירוֹת, שבהם נקרעוּ דלתוֹת וחלוֹנוֹת. כדי לקבל מוּשׂג על ממדיהם ועל עצמתוֹ של המקוֹם, די אם נאמר כי הם מסוּגלים להכיל כששת־אלפים נפש. המערוֹת מחוּברוֹת ביניהן על־ידי פירים תת־קרקעיים. אלה הן המערוֹת המבוּצרוֹת, הנזכרוֹת אצל יוספוס בקשר לארבל. בכחידס, מצביאוֹ של דמטריוס, המלך השלישי של סוּריה חנה בארבל, שעה שפלש לארץ־ישׂראל, וּמשם הכניע את הפליטים, שניסו להתחבא במערוֹת, כמסוּפר בספרי המכבים. כאן גם ערך הורדוס הגדוֹל את מלחמתוֹ הנוֹדעת כנגד השוֹדדים, שהסתתרוּ במערוֹת, כשהוּא משלשל את חייליו בתוֹך סלים כדי להילחם בשוֹדדים בין שמים לארץ.

החלטתי להרחיב את תחוּם חקירוֹתי אל הפסגוֹת של הרכסים המסוּלעים, שהתנשׂאוּ מעלינוּ שכוּנוּ בשם קרני־חיטין. משטיפסנו טפס וכשוֹל במדרוֹן המסוּלע והתלוּל, נאלצנוּ בסוֹפוֹ־של־דבר לרדת מעל סוּסינוּ ולעשוֹת דרכנוּ ברגל על־גבי גוּשי־הבזלת הענקיים, שהיוּ מפוּזרים בשטח בצפיפוּת יתרה. משהגענוּ אל הפסגה, מצאנוּ כי גוּשים עצוּמים של בזלת הוּנחוּ במתכוון זה על גבי זה וּבכך יצרוּ דייק סלעי, שאין ערוֹך לוֹ לחוֹזק. כך בוּצרוּ בימים קדמוֹנים שתי הפסגוֹת. מתחת לאחת מהן מצאנוּ את יסוֹדוֹתיה וחוּרבוֹתיה של עיר קדוּמה, המכוּנה כיוֹם בפי התושבים בשם מדינת אל אינוילב, שמשמעו חוּרבוֹת המגדל הארוֹך. בדרוֹם־מזרחוֹ של ההר מצאתי מערה, חצוּבה בסלע ומטוּיחת, אשר שימשה, כנראה, כברכת־מים בעבר. לא הרחֵק ממנהּ מצאתי יסודות של בניין, שלדברי התוֹשבים היה כנסייה נוֹצרית, בטרם נכבשה הארץ על־ידי המוּסלמים, שהפכוּה למסגד. המראה שנשקף מפסגתה של הקרן הגבוֹהה היה מרשים בהדרוֹ. מתחת לרגלינו, בעומק שש־מאוֹת או שבע־מאוֹת רגל נפער הגיא האפלוּלי, אשר בוֹ בלטוּ הקירוֹת הלבנים של נבי שעיב כנגד כהוּתן של אבני הבזלת. מרפסוֹת הבית היו עדיין מכוּסוֹת שפעת דרוּזים בבגדים צבעוֹניים, ומקהלוֹת שירתם, שליווּ את הרוֹקדים במעגלים, נישׂאוּ עד אל אוֹזנינוּ באוירוֹ השקט של הערב. מאחוֹרי נבי שועיב נראה הכפר חיטין מוּקף בוּסתנים וגנים, שנצצוּ בירקוּתם. מסביב השׂתרעוּ מכל עבר כרים נרחבים של תבוּאה ירוּקה שהכתה גלים ברוח. מפני צפוֹן־מזרח התנשׂאוּ קירותיו הזקוּפים של ואדי אלחמאם, המנוּקבים מערוֹת, וּמאחוריהם הסתמנה במרחק הרצוּעה הירוּקה של בקעת גינוֹסר. מאחוֹריה השׂתרעוּ מימיו הכחוּלים של ים הגליל, המשוּקע כאלף וּשבע־מאות רגל מתחתינוּ ונוצץ בזוֹהרה של החמה השוֹקעת. מאחוֹרי שוּליו המזרחיים התנשׂאוּ ההרים התלוּלים, שעל גביהם השׂתרעה רמת־הגולם רחבת־הידים, אשר שימשה בשעתהּ אדמת־מרעה לעדריו של איוב, ועליה שוּרה של תלים חרוּטיים, שמאחוריהם התנשׂאה בכל הדרהּ כיפת החרמוֹן על עטרת שלגיה.

חורבות ארבל והכנרת

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

חיפה, 8 ביולי

מדי שנה בשנה, בימיו הראשוֹנים של חוֹדש מאי, נערכת בטבריה חגיגה לכבוֹדוֹ של רבי מאיר, בבית גדוֹל שנבנה על קברוֹ, בריחוּק מאוֹת ירדים אחדוֹת ממרחצאוֹת הגפרית. שמה שׂמתי פעמי כדי להיות עד ראייה בחגיגוֹת הליליוֹת, לאחר שסיימתי את ביקוּרי אצל הדרוּזים.

אל עיבוּרוֹ של כפר־חיטין ליותה אוֹתי קבוּצה של צעירים דרוּזים, שירוּ באויר ושרו שירי־תהילה לכבוֹד פרידתו של אוֹרח הכבוֹד, ועד־מהרה מצאתי עצמי חוֹצה את השפלה ונכנס אל המוֹרד התלוּל, שהוֹביל אל חוֹף האגם. היה זה ערב נעים ונוֹח, ועם רדת החמה הגעתי לטבריה וּמצאתי את כל אוּכלוּסייתהּ במצב של נדידה.

המרחק מן העיירה אל קברוֹ של הרבי הוֹא כמיל־וחצי, לאוֹרך של חוֹפוֹ של האגם, והדרך הייתה זרוּעה עשׂרוֹת קבוּצוֹת של יהוּדים לבושי־חג, גברים נשים וילדים, שנהרוּ כוּלם אל מקוֹם העצרת. גם צמד הסירוֹת היחידוֹת של האגם נוּצלוּ לצורך זה והיו עוֹשוֹת דרכן בעצלתיים, מפרשׂיהן מדוּלדלים ברוּח הקלה, כשסיפוּניהן טעוּנים לעייפה נשים וילדים. בטבריה יש כארבעת אלפים יהוּדים, ואין ספק עמי כי יותר ממחציתם יצאה אל החגיגות, מלבד המוֹני המבקרים מירוּשלים, מצפת וּממקומות אחרים. מאחר שתוֹשבי טבריה רוּבם ספרדים, היוּ הגברים לבוּשים בגדים מזרחיים, ואילוּ לבוּשן של הנשים היה מזרחי, אלא ששוּבצוּ בוֹ כמה וכמה מסממני האפנה המערבית. האורחים, שרוּבם היו אשכנזים, נִיכּרו בלבוּשם השוֹנה בתכלית, שכן לא סרוּ לעוֹלם מן הלבוּש שהוּרגלו אליו במזרח־אירופה. עלי להוֹדוֹת כי הגלימוֹת הרחבוֹת של אסיה עדיפוֹת בעיני ממעילי הגברדין של רוּסיה ורומניה.

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

טבריה Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2 (1883).

רוֹב הגברים עשוּ דרכם ברגל, אך בין הנשים נוֹדעה חיבה יתרה לחמוֹר כאמצעי־תעבוּרה. ואמנם, מראה משעשע ומצחיק הציגו, בישבן בפישוּק רגליים על האוּכפים הרחבים, כשחצאיוֹתיהן מוּפשלות עד לברכיים. צואריהן, ידיהן וּמצחיהן היו מקוּשטים בצעקנוּת בשפעת עדיים, וּפיאוֹתיהן הנוֹכריוֹת היוּ עטוּרוֹת פרחים כגן פוֹרח. ככל שהיוּ הצעירוֹת שבהן יפוֹת – ולא היוּ בהן יפוֹת כדרוּזיות הצעירוֹת – לא יכוֹל שוּם דבר שבעוֹלם לחפוֹת על המנהג המתוֹעב של גילוּח שׂערות ראשן וחבישת קפלט של שיער שחוֹר, שהשתפל נמוֹך מעל מצחן, בלי שניסוּ אפילוּ להסתיר את עוּבדת היוֹתוֹ מלאכוּתי.

מאחר שחגיגות אלה חלוֹת בעיצוּמהּ של עוֹנת־הרחצה, הרי מצטיין חוֹף הים במקוֹם זה בתכונה בלתי־מצוּיה. כשלוֹשים או ארבעים אוֹהלים הוּקמוּ סביב בית־המרחץ, אשר השנה חכר אוֹתוֹ מידי הממשלה סורי אחד רב־פעלים וסייד אוֹתוֹ כהלכה. הוא הרחיק־לכת אף יוֹתר מזאת והציע לממשלה כי יסלוֹל על חשבוֹנוֹ דרך יפה לכרכרוֹת, מבית־המרחץ ועד העיר, מרחק של מיל־וחצי; כל־זאת כדי להקל על מתרחצים, שאינם משתכנים באוֹהל משלהם במקום. אך היה בכך משוּם שמץ של אוֹת העשוּי לבשׂר את כניסת הקִדמה לארץ, ודבר זה הפיל אימה חשכה על השלטוֹנוֹת. לפיכך אסרוּ עליו בכל תוֹקף לבזבז אפילוּ פרוּטה מכספוֹ למען נוחיוּת הציבור, כפי שהציע. כתוֹצאה מכך נאלצים המתרחצים להתגוֹרר באוֹהלים, או בסוּכות של מחצלות, שהחוֹם בהן בלתי־נסבל בשעוֹת היוֹם, או שהם נאלצים לנסוע מן העיר הלוֹךֹ־וחזוֹר בשביל כל רחצה.

מתרחצים ומבריאים מכל חלקי הארץ נתערבבוּ בהמוֹן היהוּדים החוֹגגים ונהרוּ בדרך העוֹלה אל הקבר, שמרפסתו כבר הייתה מלאה מפה לפה. לאחר שעברתי בשער מקוּשת, נכנסתי אל חצר, אשר בה כבר התנהל ריקוּד סוֹער, שהמשתתפים בו היוּ גברים בלבד. הנשים, שהיוּ לבוּשוֹת ועדוּיוֹת בצעקנוּת יתרה, ישבוּ חבוּרות חבוּרוֹת וסעדוּ לבן במטעמים שהביאו ועישנו נרגילות. הן היו מקוּשטוֹת במחצלוֹת ססגוֹניוֹת, וּלאוֹרן של להבוֹת רבוֹת שדלקוּ בחצר נתקבלה תמוּנה כללית משונה במקצת אך עליזה למדי.

לאחר שעליתי מתוך מצהלוֹת השׂמחה, במעלוֹת־אבן מגוּשמוֹת, נכנסתי אל אוּלם שבוֹ עמד קברו של הרב, מוּקף מחיצה של עץ. באוּלם עמדוּ כמה וכמה רבנים, בחברת אברכיהם הצעירים, והתפללוּ תוֹך נענוע גו, בדרך המיוּחדת לתפילה היהוּדית. המקוֹם כוּלוֹ היה מוּאר באוֹר בוֹהק. באמצע האוּלם המלא מפה לפה הייתה תלוּיה נברשת ענקית, אשר דלקו בה רק מנוֹרוֹת אחדוֹת. משם הביאני יהוּדי אחד, שהתנדב להיות לי מוֹרה־דרך, אל חדר אחר, שבוֹ ישב באוירה מחניקה הרב הראשי בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ. בחדר זה עמד אדם שצעק בלי־הרף, בקוֹל אדיר, מלים שלא יכולתי להבין את פשרן. אך הרב הראשי, שלפניו הוּצגתי, הסביר לי כי אוֹתהּ שעה נערכה מכירה פומבית של הזכוּת להדליק אש במדוּרוֹת, שיוּצתוּ לכבוֹדוֹ של הרב הקדוֹש ושל שמעוֹן בר־יוחאי, שכפי הידוּע קבוּר במקום אחר. זכוּת זוֹ הוּצעה למכירה בעבוּר שני נפוֹליוֹנים, ולבסוֹף נמכרה בעבוּר שלוֹשה נפוֹליוֹנים. חדשה זו הוֹדיע הרב לנאספים בקוֹל מתנגן, בלשון העברית. אחרי כן נקנוּ זכוּיוֹת־הדלקה אחרוֹת בסכוּמים קטנים יותר, והכסף נמסר, לדברי בן־שׂיחי, לצוֹרכי צדקה לעניים. אחרי־כן נמכרו עוֹד כתריסר זכוּיוֹת של הדלקת פנסים בלבד, במחיר חצי־נפוֹליוֹן לפנס.

אחרי כן נתארגנה מין תהלוּכה, וההמון נהר החוּצה אל החצר. במרכזה ניצבו שני עמוּדים, ועליהם מעין אגנים גדוֹלים. עתה הגיעה ההתלהבוּת לשׂיאים גדולים. הריקוּדים פסקו, וגברים ונשים צירפוּ קוֹלם למקהלה רעשנית. אדם אחד הניף מעלה עריסת־ברזל מלאה סחבוֹת בוֹערוֹת, שהוּדלקוּ בידי בעל־הזכוּת הראשון, הניחה בתוֹך האגן שבראש העמוּד ושפך עליה בקבוק נפט. אחרי־כן החלוּ מתקרבים אנשים שוֹנים, ובידיהם מנחוֹת לשׂרפה. עד כמה שיכוֹלתי לראות, לא היוּ רוֹב המנחוֹת אלא מטפחוֹת וּצעיפים ישנים. לפי המסוֹרת צריך שהמנחוֹת תהיינה בעלוֹת ערך רב ומרוּקמוֹת זהב וכסף, ולאחר שתישרפנה באש ייאספוּ שרידי הזהב והכסף ויינתנוּ לעניים. מסוּפקני אם כל אשר ייותר מן הסחבות, שראיתי נזרקוֹת לאש, יגיע לכדי שוֹוי עשר פרוּטוֹת שחוּקוֹת. אחרי־כן הוּדלקה המדוּרה השנייה, ומשבערוּ שתי הלהבוֹת באש גדוֹלה והטילוּ את נגוֹהוֹתיהן החיורוֹת והמבעיתוֹת במקצת, על פניהם המשוּלהבים של גברים ארוּכי־פיאות ונשים מפוּרכסוֹת, נתקבלה תמוּנה ציוּרית ומיוּחדת במינה. מכל־מקום, כל אשר התרחש לא נשׂא חוֹתם של כוֹבד־ראש ואחדוּת שבלב, כראוּי למעמד ולמאוֹרע.

משעמדתי כך למעלה, מתבוֹנן על הקהל שבחצר, השגחתי לפתע במהוּמה גדוֹלה, שהגיעה עד־מהרה לידי חבטות וּצריחות נוֹקבוֹת, וההמוֹן הגדוֹל החל גוֹאה כגלים אנה ואנה. לא יכוֹלתי לגלוֹת את הסיבה למהוּמה, אך חיש קל הוּשׂם להּ קץ על־ידי קבוּצה גדוֹלה של שוֹטרים תוּרכיים, שפרצוּ פנימה כשהם חוֹבטים בקתוֹת־רוֹביהם על ימין ועל שׂמאל. עד־מהרה שככה ההמוּלה, וראשי הנצים נגררוּ מן המקום בזריזוּת ראוּיה לציוּן.

בינתיים נערך טקס דוֹמה גם בחצר הסמוּכה, מקוֹם שם הוּדלקוּ פנסי־פתילה. עוֹלי־הרגל שמילאו חצר זו היוּ רוּבם אשכנזים, ובגלל לבוּשם, הדוֹמה יותר ללבוּש אירופי, לא היה המחזה ציוּרי כל־כך. מעניין לציין כי הספרדים נתקבצו בחצר אחת, והאשכנזים נתקבצו בחצר אחרת. אכן, אין חיבה יתרה שׂוֹררת בין שתי עדוֹת גדוֹלות אלה של היהוּדים בארץ־ישראל. בדרך־כלל מתגוררים הם בערים שוֹנוֹת ומשתדלים למעט במגעים אלה עם אלה. ואמנם, כמעט כל יהוּדי־טבריה הם ספרדים, ואילו יהוּדי־צפת הם אשכנזים.

אשה וילדים יהודים מטבריה

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

החגיגוֹת והטקסים שתיארתי לעיל אינם אלא בבוּאה חיורת למה שעתיד להתרחש בממדים גדוֹלים יותר במירוֹן, כעבוֹר שבוע. אך מאחר שאין הבדל ראוּי לציוּן בין החגיגוֹת שראיתי לבין אלה של מירוֹן, לא מצאתי צורך להשתהוֹת באזוֹר רק בגללן. יהוּדים באים ממקוֹמוֹת מרוּחקים מאוֹד כדי להשתתף בהדלקוֹת שבמירוֹן, מקוֹם יש מבעירים הרבה מדוּרוֹת לכבוֹד הרבנים הגדולים שנקברוּ בסביבה. סוּפר לי כי שם גם מוּבאים למאכוֹלת־אש חפצים בעלי ערך רב, וההילוּלה גדוֹלה יוֹתר ומתמשכת עד אוֹר הבוֹקר, ולא מסתיימת לפני חצוֹת, כפי שאירע כאן בטבריה. אני אפילו לא נשתהיתי עד חצוֹת. די היה לי במה שראיתי בחגיגוֹת אלה, שהוֹכיח לי כי אין היהוּדים משוּחררים מן הנטייה, האוֹפיינית לכל הדתוֹת האחרוֹת, של השפלת הרמה לטעמו הזוֹל של ההמוֹן.

דאלית אלכרמל, 12 ביולי.

בשנה שעברה ביקשתי מפלט מחוּמוֹ של הקיץ בכפר עוספיה, על הגבוֹהה שבפסגוֹת הכרמל, מקוֹם שם הקמתי לי מחנה ארעי. החיסרון שבמגורים מתחת ליריעותיו של אוהל הוא בהגנה הזעומה ביותר שהוא מגן עליך מפני חוּמה של שמש הצהריים, אף־על־פי שהלילוֹת בוֹ קרירים. לפיכך החלטתי לבנוֹת לעצמי בניין מוּצק ויציב יותר. הניסיון שעברתי בבניית ביתי על הכרמל היה גם מעניין וגם מאלף.

משהודעתי לתוֹשבי הכפר עוספיה על כונתי לבנוֹת בית בכפרם, הגיבוּ כוּלם בהתלהבוּת מוּפלגת, ובעלי המגרש שבחרתי לי הביעוּ את רצונם העז לתתו לי במתנה, שכן משתוקקים הם מאוֹד שאתיישב בקרבם. סירבתי בתוקף רב לקבל מהם דבר במתנה וביקשתי שינקבו מחיר לקרקע. אז נקבו ברוב צניעוּת סכום של שש־מאוֹת וחמישים דולר. מאחר שהערכת־המחיר הנאמנה ביותר, שעשוּ למעני מביני־דבר, הגיעה לכדי חמישים דולר, אמרתי כי נמלכתי בדעתי ואני מוּכן לקבל את הקרקע במתנה. הוֹדעה זו נראתה בעיניהם משעשעת ביותר. הצעוֹת כאלה, אמרו לי תוֹשבי הכפר, מוּצעוֹת מתוך נימוס, מן השׂפה ולחוּץ, ואין בהן ממש. השבתי להם כי הצעתם לתת לי את המגרש בחינם מבדחת אוֹתי בדיוּק כמו דרישתם שאשלם סכום הגדוֹל פי שנים־עשר מערכוֹ האמיתי, ולפיכך גם דרישה זוֹ אני רואה כדיבוּרים נטוּלי־ערך, מן השפה ולחוּץ. אז הורידוּ את המחיר בבת־אחת למאתיים־וחמישים דולר, בתנאי שאשׂא בהוצאוֹת הכרוּכוֹת בהעברת הבעלוּת על הקרקע. גיליתי שפירושו־של־דבר הוא כי עלי להשׂיג למענם שטר־בעלוּת על המגרש, שלא היה בידיהם כלל, ולשם־כך עלי לבזבז כחמישים דולר בשוֹחד ובקשישים, שאצטרך לפזר בין פקידי הממשלה. הצעתי כי במקרה זה אפשר שאבזבז את חמישים הדולרים על רכישת שטר־קניין מן הממשלה על שמי ולא אשלם להם דבר, מאחר שלהלכה אין הם בעלי הקרקע כלל. אמנם, יכולתי לעשוֹת כדבר הזה, אך היה בו כדי ליצור מצב של עוֹינוֹת ביני לבין כל הכפר. בסוֹפוֹ־של־דבר החלטתי כי כל טובה לא תצמח לי מכך, ולכן מוטב לי שאבטל כל משׂא־ומתן עם אנשים אלה, שגילוּ מידה כזאת של תככנוּת וערמה. אולם עלי לציין כי דברים אלה מיוּחדים רק לנוֹצרים שבאוּכלוּסייה, שהיוּ בעלי הקרקע. התושבים הדרוּזים התבוֹננוּ בכל העניין מתוך שאט־נפש מתייהרת וסירבוּ להיוֹת מעורבים בדבר ואף גינו בזעם את התנהגוּתם של הנוֹצרים. הם אף הציעו לי מקוֹמוֹת אחרים לבנייה.

אך אני נקעה נפשי מהתנהגוּתם של הנוֹצרים ולא רציתי לגוּר אפילו סמוּך אליהם, ולפיכך התחלתי לחפשׂ אפשרויוֹת אחרוֹת. והנה יוֹם אחד בא לבקר אצלי השיח' הדרוזי של דאליה, הוא הכפר השני שעל הכרמל, המרוּחק כשלושה־עשר מילין מחיפה. הוא בא וסיפר לי, ברוב מצוּקתוֹ, כי זה עתה גוּיס בנו יחידו מאוֹנס לצבא התורכי וכי כל המשפחה, לרבוֹת אשת בנו, אשר את יוֹפיה המיוּחד במינו ציינתי באחד ממכתבי, שקעה באבל גדוֹל, שכן אין בידיהם לשלם את מאתיים־וחמישים הדולרים, הדרוּשים כדי לקנוֹת לוֹ מחליף. רכבתי ועליתי אל הכפר כדי לחקוֹר את העניין, ובתמורה לסכוּם־הכסף הדרוּש, שאותו שילמתי מכיסי, נתנו לי כרם ובוּסתן של עצי־פרי עם שטר קניין בעל־תוֹקף ומגרש, שעמד במקום יפה־נוֹף הרבה יותר מזה שלא הצלחתי לרכוֹש בעוספיה. כל בני הכפר כוּלוֹ יצאוּ כאיש אחד להביא לפני שלמי־תוֹדה ולהציע את שירוּתם. מאחר שהכפר היה מיוּשב דרוּזים, ולא היה בוֹ גם נוֹצרי אחד, ידעתי כי יכוֹל אני לסמוֹך על תוֹשביו, ועד היום לא נתבדיתי. השיח‘, אשר נזדמן לי לעזור לו, היה המנהיג הרוּחני של הכפר. העניינים החילוניים היוּ נתונים בידי השיח’ השני. המגרש, שיעדתי לי להקים בו את ביתי, גבל עם בית־היראה הדרוּזי הקטן של הכפר, מקום שם מתנהלוֹת התפילה והעבודה בסוֹדיות מוחלטת. כל ההר כאן זרוּע גפנים, עצי־רימון ועצי־תאנה רחבי־ענף ונמצא ברוּם של אלף ושלוֹש־מאוֹת רגל מעל פני־הים, המרוּחק מכאן כחמישה מילין, לפי מעוּף הציפור. אחוזת ביתי נשקפת אל נוֹף מרהיב, ובו גם חורבוֹתיה הציוּריוֹת של עתלית והיא מוּקפת גיאיוֹת נחמדים ומשוּפעים ירק.

דרוזי חורש שדהו

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

התקשתי מאוֹד למצוֹא מקום להציב עליו את הבית, בלי שאגדע אחד מעצי התאנה, שיצרו מעין כיפה ענקית וירוקה על מקוֹם עוֹמדו המיוּעד. מרגע שהתחלנו חוֹפרים יסודוֹת לבית, נתקלנו באבני־גזית ענקיות, שהעידו על מציאוּתו של בניין עתיק־יוֹמין מתחת לרגלינוּ. עד מהרה העלינו מן האדמה כרכוֹב מחוּטב להפליא, אחרי־כן מטבע של אחד הקוֹנסטנטינים, מתקוּפת הקיסרוּת הביזנטית. אחרי־כן העלינו כתריסר טבעוֹת־ברזל גדולוֹת ומספר רב של מסמרים, שהיוּ ארוכים כארבעה אינצ’ים, אלא שהיוּ מכוסים שכבה עבה של חלוּדה. את כל הכבוּדה הזאת חפרנו בעומק של שתי רגליים מתחת לפני־הקרקע. אחרי־כן מצאנוּ ידיוֹת של כדים ושברי־חרסים, פיסוֹת זכוכית עתיקה ושפע של אבני־פסיפס, שהעידו על מציאותה של רצפת פסיפס אי־שם מתחת לרגלינו. תקפני רצון עז ומציק לעבור ממלאכת בניית הבית למלאכת חפירת עתיקוֹת במקום, אך אילו עשיתי כן כי אז הייתי משחית את המגרש, דוחה לזמן לא ידוע את הקמת ביתי, דוקא בשעה שנוֹדעת לזמן חשיבוּת רבה ביותר, ואף מפר את החוֹזה עם קבלן הבנייה. לפיכך נאלצתי לעשוֹת את המעשה הברברי וּלהמשיך בבנייה על גבי עתיקות, שהיוּ עשויוֹת להיוֹת מעניינוֹת ביותר, ולהשתמש למעשה, באבנים וביסודוֹת עתיקים של תושבים קדמונים לבניין ביתי.

רוב האבנים ששימשו לבניין ביתי הובאו מחורבוֹת דוּבִל, שהיוּ פזוּרוֹת באתר־עתיקוֹת המרוּחק כמיל מביתי. זה היה מקוֹר לא אכזב לחוֹמרי בניין, וכך חי אני ומסתופף בין שׂרידיו של עבר רחוק.

אחד השׂרידים המתמיהים ביותר שיש ברשותי הוא גליל־אבן ענק שנתקלתי בו שעה שהקמתי את מרפסת ביתי, וכיום הוא מתבלט מתוֹכה כקישוּט מצוֹדד־עין. אורכוֹ כשמונה רגליים, אך אחד מקצותיו נקטע, וייתכן כי במקוֹרוֹ היה הרבה יוֹתר ארוֹך. הוא הוֹלך ונעשׂה צר כלפי קצוֹתיו בעוֹד שבאמצעוֹ מגיע היקפוֹ לכדי שמונה רגליים. חרותוֹת בו ארבע קבוּצוֹת מקבילוֹת של חריצים, המרוּחקוֹת כשתי רגליים זוֹ מזוֹ, וכל חריץ אוֹרכוֹ כשמונה אינצ’ים, עומקוֹ שלוֹשה אינצ’ים ורוֹחבוֹ שני אינצ’ים. בכל קבוצה יש ארבעה חריצים, והם מסוּדרים בטוּר, זה מאחוֹרי זה, כשהמרחק ביניהם שמונה אינצ’ים. משקלו של הגליל כוּלו לפחוֹת שלוש־ארבע טונות. נזקקתי לחבוּרה נכבדה של גברים כדי להעבירוֹ אל מקוֹמוֹ הנוכחי. את מלאכת הניחוּש לגבי טיבוֹ ושימוּשוֹ של גליל זה אני משאיר למלוּמדים ממני בתחוּם זה. ראיתי עוֹד גלילים כאלה מפוזרים באתרי חוּרבוֹת ברחבי ההר, על־פי־רוב בקרב מכבשי־זיתים. לדעתי יש להם שייכוּת למלאכה זוֹ של כתישת הזיתים.

המִמצא החשוּב ביותר שמצאתי היה בוֹר עתיק־יומין, וזה נתגלה לי רק לאחר שנשלמה מלאכת בניית הבית ולאחר שהתחלנו לסלק את השיירים והפסולת של חומרי הבניין. למרבה־המזל היה הבוֹר בדיוּק במקום שהייתי קוֹבע אותו, אילוּ ביקשתי לחפוֹר לי בוֹר, ובכך חסכתי הוצאה של מאתיים דולר. פתחוֹ של הבוֹר היה מרוּבע, שאורך כל צלע בוֹ כשתי רגליים ורבע. הבוֹר היה כוּלוֹ חצוּב בסלע, עוֹמקוֹ כארבע־עשׂרה רגל, רוֹחבוֹ כשתים־עשׂרה רגל, וצוּרתוֹ צוּרת כד גדול. בקרקעיתו היה שקע עגוֹל, שקוֹטרוֹ כחמש רגליים ועוֹמקוֹ כשלוֹש רגליים. אין ספק כי שקע זה שימש לצורך ניקוי הבוֹר, והרי זה רעיון שהייתי ממליץ לפני הבנאים בני־זמננו לחקוֹתוֹ. ברוּר הדבר כי אם יש בקרקע הבוֹר שקע גדול, במקום משטח חלק, הרי יש מקום שאפשר לטאטא אליו את כל הפסולת, שנצטברה ברבוֹת־השנים, ובכך נעשית מלאכת הניקוּי קלה הרבה יוֹתר. ארבעה פועלים עמלו ימים אחדים כדי לרוֹקן את הבוֹר ולנקוֹתוֹ. היוּ בוֹ חוֹל ועפר למכביר, כמה וכמה כדי־חרס שבוּרים, הרבה אבנים גדוֹלוֹת ושברים יפים של גביע־זכוכית. הטיח העתיק שעל קירוֹתיו עדיין נשמר במקוֹמוֹת רבים, ועוֹביוֹ כחצי אינץ'.

מלבד בוֹר זה מצאתי גם מערה, ששימשה בעבר כמקום־קבורה. היא סמוּכה מאוֹד אל הבית, ויש בדעתי להשתמש בה כמרתף, שבו אשׂים למשמרת את בקבוקי היין שלי. הם ינוּחוּ באפלולית של כוּכי־הקבורה, שבהם נחוּ בעבר עצמוֹתיהם של ברנשים קדמוֹנים. מכל אלה אנו למדים כי בניית בית בארץ־ישראל, אף־על־פי שהיא כרוּכה באי־נוֹחוּת, בגלל נחשלוּתהּ של הארץ, הרי בכל זאת יש בה קסם מיוּחד משלה.

אף־על־פי שאחדים מאמצעי הבנייה שלנוּ היוּ מגוּשמים ופרימיטיביים במקצת, בכל־זאת היה בהם יתרון של זוֹלוּת המחיר. הטיח, לדוגמה, נחשב כאן כמוֹתרוֹת והוא עולה בכסף רב. אך בני־הארץ מצאו דרך לטייח את קירוֹתיהם בחוֹמר שהוא גם טוֹב וגם זוֹל. מלאכה זו נעשית בידי נשים בלבד. הן יושבוֹת ומסננוֹת חול דק, מערבבוֹת אותו בתבן קצוּץ וּבמים ולשוֹת אותו למין עיסה. לאחר שטייחו את הקירוֹת ואת הרצפוֹת בחומר זה, הרי הן מכינוֹת עיסה אחרת. הפעם משתמשוֹת הן בחומר מיוּחד, לבן ועדין, שגם אותו הן מערבבוֹת בתבן קצוץ־עד־דק וּמטייחוֹת שכבה נוֹספת, חיצוֹנית, על השכבה הקוֹדמת. מתקבל קיר מטויח כהלכה, שצבעוֹ צהוֹב־חיור ומראהוּ נעים לעין בהחלט. אין חוֹמר זה יפה לטיוּח רצפוֹת, שכן הוא משמש חממה טובה לפרעוֹשים ולפשפשים. לציפוּי הרצפוֹת יש כאן חוֹמר טוֹב יוֹתר ויקר יוֹתר. זהו מין מלט שמערבבים אוֹתוֹ בסיד, והוא מכוּנה בשם “ברבריקה”. חומר זה משמש גם לציפוּי גגוֹת שטוּחים, כיון שהוא פחוֹת חדיר למים ועומד יפה בגשמים.

הגגוֹת בארץ זו נוֹתנים בידי בעלי־הבתים אפשרוּת להכפיל את שטח־המגוּרים שלהם באוֹרח חסכוֹני ביותר. לדוגמה – אם אנו מצפים לאוֹרחים וּביתנו כבר מלא כוּלוֹ, הרי אנוּ מקימים להם על הגג סוּכת־נצרים, במחיר פרוּטוֹת אחדות. אפשר להגדיל את הנוֹחיוּת ולשפר את המגוּרים בסוכה כזו, אם נוסיף מחצלוֹת וּשטיחים על קירוֹתיה ועל רצפתהּ, כמוּבן יכולים אנוּ להגדיל את נפח המגוּרים על־ידי הוֹספת סוּכוֹת כאלה על כל שטחוֹ של הגג, והיוֹשבים בהן ייהנוּ מאויר קריר ומנוֹף נאה, יותר מאלה המתגוֹררים בחדרי הבית שמתחת. מאחר שבאקלימה של הארץ עשוּיים אויר צח וחדרים מרוּוחים כדי להרבוֹת את הנוֹחוּת והנוֹעם, הקפדתי שחדר־המגוּרים בביתי יהיה גדוֹל ככל־האפשר. שטחו שלוֹשים רגל על עשׂרים רגל וגוֹבהו כחמש־עשׂרה רגל, אף־על־פי שלא ביקשתי לי יותר מאשר בית־קיץ צנוּע ולא השקעתי בו יותר משמוֹנה־מאוֹת דולר.

בעיני תוֹשבי המקום נחשב בית צנוּע זה מעין פלטין של מלכים. תוֹשבי עוספיה באוּ הנה, וקנאה אוֹכלת בהם על הצלחתם של יריביהם בני דאליה. הם לא חדלים לגנוֹת את עצמם על חמדנוּתם קצרת־הראייה, שבעטיה איבדוּ את הכבוֹד הגדוֹל, שנפל כעת בחלקה של דליה. סבוּרני כי מצטערים הם עוֹד יוֹתר על אוֹבדן הכסף, שהיה מתחלק ביניהם אילוּ הקמתי את ביתי בכפרם. כל־אימת שבא שיח' דרוזי מאחד הכפרים בסביבה, מיד טוֹרחים ומביאים אוֹתוֹ הנה לחזוֹת במחזה. כתוֹצאה מכך אינני חסר אורחים כלל וכלל, ומאחר שצפיתי זאת מראש, הקפדתי להקים חדר מיוּחד לצוֹרכי קבלת אוֹרחים, הנקרא ליואן. בכך נמנעת מן האורחים הכניסה אל יתר חדרי הבית, שאם־לא־כן היה נגזל ממני כל שמץ פרטיוּת בגלל הסקרנוּת והחטטנוּת הטיפוּסיים לשבט זה. אך גם בלאו־הכי רוֹבצת במטבחי מבוֹקר עד לילה להקה של בטלנים, המפריעה בעבודוֹת המטבח ומטרידה את המשרתים העוֹסקים בהן. אף־על־פי־כן, כדי לשמור על יחסי שכנוּת טובה, עלי לנהוֹג ותרנוּת רבה, לבזבז זמן רב על לגימת קפה מתוך ספלוֹנים קטנים, להאזין לדברי רכילוּת של אורחי בענייני המקום ובענייני פוליטיקה, ומה שקשה עוֹד יוֹתר, לנסוֹת להרחיב מעט את אופקם הצר כל־כך, שהוּא תוֹצאה של חיים בארץ נחשלת.

אוּלם בסיכומו־של־דבר עלי לומר, כי אף־על־פי שחסרונותיהם עשויים לקצר רוּחוֹ של אדם ואף־על־פי שהם נוֹכלים מוּבהקים מטבע־ברייתם, הרי בכל־זאת הם נוכלים חביבים למדי. כל־עוד אין הם מכַלים את אהדתוֹ וחיבתוֹ של אדם אליהם על־ידי שפע מוּגזם של הזמנוֹת לסעוּדוֹת שמנוֹת, הכרוּכוֹת ברביצה על הארץ ואכילה באצבעות, הרי הדרוּזים ככלל הם הציבוּר החביב ביותר שבכל תושבי ארץ־ישראל.

דאלית אלכרמל, 1 באוגוסט

המגורים בכפר דרוזי, בעיקר בתנאי הקרבה והידידוּת שהתפתחו ביני לבין אנשי הכפר, פותחים לפני תמונת אורח־חיים שונה מכל הידוע לאנשים במערב. החיים כאן כרוכים בחויוֹת כה מעניינוֹת ומיוחדוֹת עד שמדי יום ביומו מצטיירת לפני באורח מוחשי האמת הגלוּמה במימרא האוֹמרת כי מחצית העוֹלם אינה יודעת כלל כיצד חיה המחצית האחרת.

לפני ימים אחדים בשעת בוקר מוקדמת בא אלי משרתי בן המקום, כולו נרעש ונרגש, וסיפר לי כי מריבה גדולה פרצה בכפר בלילה וכי ברגע זה הורגים בחור צעיר אחד. כעבור דקוֹת אחדוֹת הִתְּמַתְּנָה הידיעה, כשהגיעו לביתי נשים אחדוֹת ממררוֹת בבכי, שאמרו כי אם לא ימצא הבחור מקום מקלט כי אז לבטח יהרגוהו. כאישור להצהרה זו גיליתי כעבור דקוֹת אחדוֹת את הבחור הצעיר נצמד בעוית אל רגלי השולחן במטבח; כאילו היוּ אלה קרנוֹת־המזבח. זה היה ברנש בעל מראה דוחה, כבן עשרים ושתיים, וברגע שנכנסתי למטבח ניתק עצמו מרגלי השולחן, הסתער עלי, תפס את ידי ונשקה בהתלהבות. מדהים הדבר עד כמה רגשני עשוּי אדם להיוֹת כשהוא אחוּז אימה גדולה. אמרתי לו כי יחזור אל רגלי השולחן ויחזיק בהן היטב, שכן שם בטוח הוא מכל רע. חשתי כי יכול אני לומר דברים אלה מתוך הרגשת סיפוק וגאוה, שכן עשיתי את אשר עשיתי בלי שהממשלה הבריטית עומדת מאחורי גבי; והרי הממשלה הבריטית נודעת לתהילה בזכות היחלצותה המהירה והאבירית לעזרת כל אדם שסכנה מרחפת על ראשו.

בינתיים שלחתי לקרוא לשיח' הרוחני של הכפר, מאחר שהשיח' החילוני, שהוא בעל הסמכוּת העליונה בעניינים כגון זה, נעדר אותו זמן מהכפר. ובכן עד כמה שידיעתי מגעת, כל הכפר על חמש מאוֹת הנפשוֹת שבו קרוב קרבת־משפחה לשני השיח’ים, זוהי תוצאה של נישואים חוזרים ונשנים בין קרובי משפחה במשך דורות, וכיום סבוּכים קשרי המשפחה כל־כך שקשה לרדת עד חקרם. הבחור שאחז בקרנוֹת שולחן מטבחי היה הצעיר בין ארבעה אחים והייתה לו אחוֹת אחת שנישאה לבנו של השיח' הרוחני. אמו, שהיא אם אחיו ואחותו, נישאה לשיח' החילוני, שכבר היוּ לו שני בנים מאשתו הקודמת. כל העניין נראה לי מסובך למדי וחשד גדול התגנב אל לבי, שידה של אישה בכל הפרשה. ואמנם הסתבר כי כן הדבר: למעשה הסתבר כי ידן של שתי נשים בדבר.

הדברים התגלגלו כך שבני השיח' החילוני מאשתו הראשונה התקנאו בבניה של אמם החורגת ושנאו את הגברת הזקנה שנאה עמוקה, שכמוה מוצאים אנו אצל בנים־חורגים. הם חברו יחד וסכסכו את חיי המשפחה עד כדי כך שהשיח' החילוני קם וגרש אותה מעל פניו לפני כשנתיים. אפשר שעשה זאת למען שלום־בית ואפשר שעשה זאת מטעמים אחרים; אך היא חדלה למעשה להיוֹת אשתו ובכל פעם שהייתי מוזמן אצלו לשיחה או לארוחה, הייתה בתו משרתת אותנו ולא אשתו.

עתה נפתרה החידה. השיח' לא הרחיק מעל פניו את בניו החורגים והצעיר הזה, המחזיק בשולחן המטבח שלי, זכה להעדפה יתירה ואף־על־פי שלא היה מדיירי בית אביו החורג, בכל זאת נהג שם מנהג בן־בית ובכך העיר עליו את חמת אחיו החורגים. לפיכך נמנו וגמרו לגרש אותו משם. נוסף על כל אלה היה לשיח' עוד אח ולו אישה צעירה הרבה ממנו, שנשאה־חן רב מאוֹד בעיני הברנש המבחיל הזה. מאחר שהיוּ אלה ימי סוף רמצ’אן שררה בכפר אוירה של מצהלוֹת־לילה, כשליבם של הבריוֹת הולך אחר כל מיני תעלולים. והנה כאשר לפתע נמצא הבחור הצעיר באמצע הלילה בביתו של אחי השיח' עורר הדבר, בצדק או שלא בצדק, חשדוֹת כבדים בלב הבריוֹת וגרם מריבה גדולה. בהזדמנוּת זו לא טמן בן השיח' את ידו בצלחת וחבט באמו החורגת חבטוֹת נאמנוֹת, בעזרתו האדיבה של דודו. כאן ראוי לציין כי גברים דרוזים אינם מוצאים פסול בהרמת יד על נשוֹת חבריהם ואילו הבעלים רואים בכך תופעה טבעית למדי. ייתכן כי בכך חוסכים הם טרחה מעצמם. מכל־מקום במקרה זה פתחו כל הנשים בקללוֹת וכל הגברים השיבו במהלומות. כמובן התייצבו הנשים לימין הצעיר העליז והרומנטי, שהצהיר כי בעצם בא לחפש את פרתו שהלכה לאיבוד. נמצאו רבים שלא נטו לקבל הסבר זה, שכן כל אדם ההולך לחפש פרה תועה על גג בית אחיו של השיח' לאחר חצוֹת הלילה מעיד על עצמו שאיננו מבין דבר וחצי דבר בהלכוֹת פרות, וזו בוּרוּת שלא תיסלח. לפיכך, כל בני משפחתו הראשונה של השיח' החילוני, לרבוֹת קרוביהם עד שילשים וריבעים, שהם ככל הנראה רוב האוכלוסייה הגברית של הכפר, סרבו לקבל את התירוץ הזה וטענו כי אשמת הצעיר ברורה ומוּכחת. לכן נשבעו לשים קץ לחייו, שכן דין־מות הוא עונש מקובל לגבי פשעים מסוג זה. לעומתם כל משפחתו של השיח' הרוחני, המוֹנה ככל הנראה את כל הנשים שבכפר, קבלו את הצהרתו של הצעיר בעניין הפרה וטענו שהוא חף מפשע. מתוך ידיעתן העמוקה את טבע האדם פנו אלי באורח אינסטנקטיבי, כבן־ברית ושותף טבעי; וכך הועמסה על כתפי לפתע האחריוּת להגנה על צעיר חלש־אופי ונרדף זה.

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

המצב היה עדין ביותר, שכן, אף־על־פי שאין אני אטוּם לסבלוֹת המין־החלש, איני רוצה לאבד את חיני בעיני הגברים, וחששתי שאם אתייצב בינם לבין מטרת נקמתם, עלול אני להיחשב משוּחד ונוֹשא־פנים בעיניהם. אך יחד עם זאת לא נתנני לבי לגרש איש צעיר ממטבחי כדי שיוּבל כשׂה לטבח, אף־על־פי שנהג מנהג שׂיה־תוֹעה, יתר על כן, לאחר ששמעתי את סיפור המעשה כפי שהשיח' הרוחני רואה אותו, נסתבר לי כי עניין אשמתו של הצעיר אינו ברוּר כל־כך, לפיכך שלחתי לקרוא לבעל הנפגע ולבן השיח' שהפליא מכותיה של אמו החורגת, כדי לשמוע את נוסחתם בעניין זה; אך השניים סירבו להיענוֹת להזמנתי.

מכיון שכך החלטתי להמתין עד שחזר השיח' החילוני בערב של אותו יום. ישבנו ושוחחנו ולאחר שהבעתי את השתתפותי בצערו על מצב הדברים העגום בביתו, שאלתיו אם יוכל ליעץ מה הדרך הטובה ביותר לטפל בעניין, שכן בשום פנים לא אוכל להחזיק עד אין קץ את בנו החורג מתחת לשולחן במטבחי. הוא הודה כי אמנם אי־אפשר לדרוש ממני קרבן כזה ואני שאלתי שמא יוכל הוא להשליט את מרותו על בני משפחתו כדי להגן על חיי בנו החורג. הוא השיב כי יוכל גם יוכל לעשוֹת כן כל עוד הוא בכפר, אך מאחר שהוא מרבה לצאת לעסקיו במקומוֹת אחרים, אין הוא יכול להיוֹת אחראי למה שיקרה בשעת העדרו.

אז שאלתי אם לא טוב יהיה לשלוח את הצעיר הרחק מן הכפר עד שתשכך הסערה. הצעה זו הצעתי גם לשיח' הרוחני, אך הוא אמר כי במקרה זה תלך אמו של הצעיר אחריו. ציינתי לפני השיח' החילוני כי לא ברצון אני מציע זאת, שכן פירושו של דבר הרחקת אשתו ממנו. השיח' הודה בעגמת נפש כי הוא ואשתו אינם מתראים כלל. שאלתי אם לא אוכל אני לסייע באיחוּי הקרע ואם ירשה לי לשלוח לקרוא לאשתו. הוא הסכים מיד, אלא שהגבירה הכבודה סירבה לבוא. סירוב זה גרם ככל הנראה הקלה גדולה לשיח'. אמרתי “אולי לא תתנגד שאשתך תורחק מן הכפר יחד עם בנך החורג?” והוא השיב “לא, לא אתנגד כלל וכלל.”

מאז נתגלה לי שהוא להוט מאוֹד להיפטר מהגברת הנכבדה ולשאת לו אישה אחרת. לפיכך נטלתי את הצעיר ושלחתי אותו אל אחד ממכרי הנוצרים בעוספיה, המרוחקת כשני מילין מכאן, ולתומי חשבתי שהאם תלך אחריו; אך לא מיניהּ ולא מקצתיה. היא עברה לגוּר אצל השיח' הרוחני וכיום אני מעסיק אותה בבניית רצפה מתחת לעץ תאנה, כדי להעמיד שם כורוֹת לדבורים. לפני ימים אחרים רכבתי לעוספיה ומצאתי כי הבחור חי בטוב בבית מארחו הנוצרי, שאינו דורש ממנו דמי־אכסניה לפי מיטב המסורת של הכנסת־אורחים ערבית, אך אין ספק כי בסופו של דבר יבקש פיצוי בצורת מתנה מהשיח' הרוחני. בינתיים פתחתי בהכנת הקרקע לשובו לכפר בשלום ובבטחה. אני משוכנע כי עד עתה הצלחתי לנהל משא־ומתן עדין זה באורח שיש בו כדי לנצל את רצונן הטוב של שתי הקבוצות היריבות, אף־על־פי שנדמה לי כי הקרע ביניהן לא יאוחה עד אשר יגרש השיח' החילוני את אשתו ויפתח דף חדש כשיבוא בברית־הנישואין עם בחירת לבו.

דאלית אלכרמל, 15 באוֹגוּסט

בערך בתקוּפה זוֹ בשנה שעברה, כשהתגוֹררתי בעוספיה, הגיעה אלינו לפתע ידיעה מטרידה. מרכבת־נוֹסעים של גרמני, שבשירוּתיה השתמשתי לעתים קרוֹבוֹת, הוּתקפה בלילה בגשר שעל נהר־הקישוֹן, במרחק שלוֹשה מילין מהמחנה שלי. כשעשתה המרכבה דרכה לחיפה מנצרת, הותקפה על־ידי ארבעה צ’רקסים. הם נפלוּ עליה לפתע, כיונוּ רוביהם אל ראשוֹ של הרכב הגרמני וּבכך מנעוּ ממנו אפשרוּת להשתמש באקדחוֹ. הם גנבוּ את האקדח, חתכוּ את רתמוֹת הסוּסים וּברחוּ עם צמד סוּסים יקרי־ערך. האיש המסכן נוֹתר חסר ישע ליד המרכבה, בשעה אחת אחרי חצוֹת, באין עוֹזר ומוֹשיע.

כל המנגנוֹן של המשטרה המקוֹמית נכנס לפעולה, והשלטונוֹת טענוּ כי הם מטפלים בעניין ברצינוּת רבה. אחדים מהמתיישבים הגרמנים דלקוּ דרך רבה אחרי השוֹדדים, אלא שהם נמלטוּ, לפי השמוּעה, אל אחת ממוֹשבוֹת הצ’רקסים. מוֹשבוֹת אלה נוֹסדוּ לפני כחמש שנים בעמקים של איטוריאה, שלרגלי החרמוֹן, בעבר־הירדן. אך עקבוֹתיהם של השוֹדדים נעלמו כליל לאחר שהצליחוּ להגיע אל ביתם של ידידים, שהסתירו אוֹתם וטשטשוּ את עקבוֹתיהם, ומאז לא נמצאוּ הסוּסים. כעבור שנה נתגלוּ הגנבים, והשלטוֹנוֹת אילצוּ את תוֹשבי הכפר הצ’רקסי, אשר בו ישבוּ, לשלם למתיישבים הגרמנים את מחיר הסוּסים שנגנבו.

מאוֹתוֹ יוֹם ואילך הקפידוּ המתיישבים הגרמנים לנסוֹע תמיד בזוגוֹת אוֹ בשלשוֹת, שכן נהגו לרכב בין חיפה לבין נצרת מדי־יוֹם־ביומו, ובימי־הקיץ החמים נהגוּ לעשוֹת דרכם בלילוֹת. ואמנם, זמן רב לא אוּנה להם רע עד לפני לילוֹת אחדים, כשיצאו שניים מהם לנצרת בלילה. אחד מאלה היה קרבן השוֹד של השנה שעברה. חברוֹ יצא מחיפה, שעה קלה לפניו, וקיוה שהלה ישיג אוֹתוֹ תוֹך זמן קצר. השעה הייתה¹ שמוֹנה בלילה, וכשהגיעה המרכבה למרחק ארבעה מילין מחיפה, חלף על פניו רוֹכב צ’רקסי וברכו בברכת ערב־טוב. הרכב הגרמני החזיר לוֹ ברכה, אך התנהגוּתוֹ של הרוֹכב עוֹררה בוֹ חשדוֹת, והוּא הכין את אקדחוֹ. בוֹ באוֹתוֹ רגע שמע קוֹל שריקה, והרוֹכב שעבר אותם פנה וחזר בבת־אחת, בעוֹד שני צ’רקסים אחרים מזנקים ממקוֹם־מארבם משני צדי הדרך. אחד מהם תפס בראשיהם של הסוּסים, ואילו השני החל מקצץ את רתמוֹתיהם. הרכב קפץ מיד מעל המרכבה, ומאחר שלא רצה לפתוח באש בטרם יהא הדבר בלתי־נמנע, עט על אחד השודדים וחבט בו בקת של אקדחוֹ. אולם זה השיב מלחמה וכמעט גבר עליו. כשראה הגרמני שיריבו שוֹלף סכין כנגדוֹ, הספיק עוֹד ברגע האחרון לירוֹת בו כדוּר. באותו רגע ממש נחתה עליו מאחור מהלוּמה כבדה, מידי אחד השודדים שחש לעזרת חברוֹ. אך הגרמני, שהיה חייל למוּד־קרבות עוֹד ממלחמת גרמניה־צרפת, היה גם קלע זריז והצליח לפגוע בשוֹדד השני בירייה שנייה. ברגע זה הופיע צ’רקסי רביעי בשדה־המערכה. למזלוֹ הטוֹב של הגרמני הייתה קבוּצת השוֹדדים מזוּינת בסכינים בלבד. משראוּ שני הצ’רקסים הנוֹתרים כי שניים מחבריהם מוּטלים כפגרים, החלו גוֹררים אוֹתם, כפי העיקרון הנהוּג אצלם – להוציא קודם־כול את גוּפוֹת אנשיהם משׂדה־המערכה. בכך ניתנה לגרמני הפצוּע, שבקושי הצליח להתרוֹמם, הזדמנוּת לירוֹת עוֹד שתי יריוֹת, אך הפעם החטיא, וּשני הצ’רקסים הטילוּ את גויוֹת חבריהם על הסוּסים ונמלטו. הרכב הגרמני השני, שהיה מרוּחק משם כרבע מיל ושמע את היריוֹת, החל דוֹפק בסוּסיו ועד מהרה הגיע לעזרת חברוֹ הפצוּע. שניהם המשיכו בדרכם לנצרת, והפצוּע החלים מפצעיו כעבוֹר ימים אחדים.

מורה-דרך

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891.

בינתיים נתקבלה ידיעה מפי אחד האיכרים הערבים, אשר בכפרוֹ התעכבוּ הצ’רקסים אוֹתוֹ לילה, כי אחד השוֹדדים נהרג בו במקום, והשני מת מפצעיו זמן קצר לאחר שהוּבא לכפר. השוֹדד השלישי נפגע מכדוּר ברגלוֹ, אך פצעוֹ לא היה חמוּר ולא מנע ממנוּ להמשיך לברוח וליטוֹל עמוֹ את גוּפוֹתיהם של חבריו. אפשר לשער, כי בנסיבוֹת כאלה לא היוּ השלטוֹנוֹת מתקשים לגלוֹת את עקבותיהם של הפוֹשעים ולשׂים ידם עליהם, אולם דבר לא נעשׂה בעניין זה, וייתכן כי מוּטב בכך. כשנאלץ אזרח זר בארץ זוֹ להרוֹג תוֹשב מקומי בלית־ברירה וּמתוך הגנה עצמית, הרי צפוּי הוּא שיעמידוּהוּ לדין באשמת רצח. הפעם, בזכוּת זהירוּתם היתרה של הצ’רקסים ואדישוּתהּ המוּחלטת של הממשלה, לא היוּ כל הוכחוֹת כי מישהוּ נהרג, ובכך נענשוּ הצ’רקסים עוֹנש כבד הרבה יותר משהיוּ השלטונוֹת מטילים עליהם בעבוּר גניבת הסוסים, ויש להניח כי מעתה ואילך ייזהרוּ היטב בכל מגעיהם עם הגרמנים.

שודדי דרכים

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

איש לא ידע בודאוּת אם יבקשוּ הללוּ נקמה על מוֹת אנשיהם, והדעוֹת היוּ חלוקוֹת בעניין זה. הגרמנים ממשיכים להסיע את מרכבוֹתיהם לנצרת בלילוֹת, אלא שהם מקפידים לצאת בקבוּצוֹת של שלוֹש מרכבוֹת לפחוֹת, וכל רכביהם חמוּשים כהלכה. אילוּ היוּ השודדים מבני הבדוּאים, אוֹ מבני הערבים, הייתה התנגשוּת זוֹ גוֹררת מלחמה של נקמת־דם, אך אני ביליתי פעם שבועוֹת אחדים בקרב הצ’רקסים בארצם ואיני סבוּר כי נהוּג אצלם מנהג זה של נקמת־דם. האמת ניתנת להיאמר כי הצ’רקסים, שהתיישבו בכפרים בחבל־ארץ זה, הם חבר גנבים וּפוֹשעים, אך כששוֹטטתי בין הכפרים שלהם בהרים מצאתי כי הם אנשים חביבים וּנעימים, שאין דרכם להזיק כלל. במחוֹזוֹת מגוּריהם הם נוֹהגים בזוּלת מנהג של כבוֹד והכנסת־אורחים, וּכשביליתי יוֹם שלם באחד מכפריהם שמעבר לירדן, זכיתי להכנסת־אוֹרחים נעימה ורחבת־לב. מכל־מקוֹם, מוּטב לתחוֹם אותם באזוֹרים הפראיים של מחוֹזוֹת מגוּריהם מאשר להרשוֹת להם לבוא במגע עם הפיתוּיים שמעמידוֹת התרבוּת והקִדמה.

זה עתה נפגשתי עם אדם, שביקר אצלם בעיר העתיקה גֶּרֶשׁ, שמלבד פלמירה היא אתר־העתיקוֹת היוני־רומאי המוּשלם ביוֹתר שיש בנמצא ממזרח לבעל בכ. איש־שׂיחי סיפר לי, כי הצ’רקסים חוֹפרים שם כדי ליטוֹל אבנים לבניית בתיהם ואגב כך הם מגלים תגליוֹת נפלאוֹת. הם חפרוּ ומצאוּ מקדש עתיק, שאיש לא ידע על קיוּמוֹ כלל, וּבוֹ מוֹבילי־מים תת־קרקעיים, שבהם זרמוּ מים בשפע ועוֹד העלו הרבה שברים של פסלי־אבן ואף מטבעוֹת מסוּגים שונים. הם חפרוּ והוציאו כד גדוֹל מלא מטבעוֹת־זהב, שמחיר כל אחת מהן חמישים דוֹלר, והצליחו למנוֹע את החרמתוֹ על־ידי הממשלה, בעזרת שוֹחד של 2,500 דולר, שניתנוּ לאחד הפקידים. בן־שׂיחי ראה במוֹ־עיניו אחת המטבעות, אלא מאחר שהוּא ערבי בן־הארץ, שאינוֹ מבין דבר וחצי־דבר בעניינים אלה, לא יכוֹלתי להסיק מדבריו מאוּמה לגבי טיבהּ ותקופתהּ של המטבע, שכן תיאוּרוֹ היה סתמי ביוֹתר. עתה משתוֹקק אני ביותר ללכת לבקר בחורבוֹת אלה, שביקרתי בהן פעם בעבר; אלא שבשנים האחרונוֹת מעמידים השלטונוֹת כל כך הרבה קשיים בדרכם של תיירים, המבקשים ללכת למזרח־הירדן, עד שלפעמים אין הטרחה שוה במאמץ.

אחזור אפוא אל סביבת מקוֹם־מגוּרי, אשר בהּ גיליתי כמה וכמה דברים מעניינים. בריחוּק שלוֹשה מילין ממקוֹם־שבתי מצאתי אתר גדוֹל מאוֹד של מה שהיה, כפי הנראה, מכרוֹת ברזל וּנחושת. מצאתי שם עפרוֹת־ברזל בכמוּת ניכרת, וייתכן כי עוֹד יבוֹא יום שתגלית זוֹ תביא תועלת ורוח גדולים לאזוֹר זה של הארץ, אף־על־פי שכיום, בתנאים השוֹררים בארץ, איני סבוּר כי יש טעם להרחיב את הסקרים בתחוּם זה. ייתכן מאוֹד כי טבעוֹת־הברזל העתיקוֹת שחפרתי בחצר ביתי, נעשוּ מעפרוֹת אלה.

מצאתי גם מבנה מרוּבע מוּזר ביותר, ארבע־עשרה רגל גוֹבהוֹ, שתים־עשרה רגל שטחוֹ, והוּא בנוּי לוּחוֹת־אבן, שגוֹדלם בממוּצע שלוֹש רגליים על שתי רגליים ועוֹביים כרגל אחת. האבנים היוּ מונחוֹת זוֹ על־גבי זוֹ ללא טיט שיחזק ביניהן ויחד היווּ מין צריח איתן וכנראה עתיק מאוֹד. ייתכן מאוֹד כי לא היה זה אלא מגדל־שמירה של אזוֹר כרמים. הוא מתנשׂא במחצית הדרך מכאן אל מקוֹם השׂרפה, או מזבח־אליהו², והוא הצריח השני מסוּג זה שמצאתי בסביבה. האחר היה קטן הרבה יוֹתר. נתקלתי בו בדרך מקרה, כשהשתתפתי בפיקניק של דרוּזים, שנערך במקום השׂרפה. הוּזמנתי לקחת חבל החגיגה, שנערכה ביוֹם האחרוֹן של צוֹם רמדאן, הדרוּזים וגם המוּסלמים חוֹגגים אוֹתוֹ, אלא שהם עושים זאת בימים שוֹנים.

כל נשי הכפר, לבוּשוֹת בגדי־חג עליזים, יצאו לפנינו רכוּבוֹת על חמורים. אני נלויתי אל השיח', שהעמיד לעצמוֹ משמר של כתריסר רוֹכבי־סוסים. אלה הסתדרוּ³ על־פני רחבה קטנה מחוץ לכפר, ולאחר שביצעוּ מין חיקוּי למשחק־מלחמה רכוּב, כשהם מתמרנים על סוּסיהם בהתנגשוּיוֹת־קרב מדוּמות, הסתדרנוּ כוּלנוּ בטוּר ויצאנוּ לדרך בתהלוּכה ארוּכה. צעירי הכפר צעדוּ ברגל, חמוּשים אלוֹת כבדוֹת וּמזמרים שירי אהבה ומלחמה. כשלוש־מאוֹת תושבים התכנסוּ כדי לחגוֹג ברחבת־הכנסייה שהקימו הנזירים הכרמליים לאחרונה, במקוֹם שלדעתם עמד בו מזבחוֹ של אליהו. כמוּבן, לא נעדרוּ גם כאן אוֹתם ריקוּדי־מעגל מקוּבלים, וההילוּלה החלה; אלא שהייתה זוֹ הילוּלה עגוּמה במקצת, שכן איך אפשר לשׂמוֹח כשאין הצעירים רשאים לרקוֹד עם הצעירות ואפילו לא לשוֹחח אתן.

לא הצלחתי לגלוֹת מדוע בחרוּ הדרוּזים בחצר מזבחוֹ של אליהו כדי לערוֹך שם את החגיגוֹת שלהם, אך אין ספק עמי כי גם לפי המסוֹרת שלהם יש מידה של קדוּשה במקוֹם הזה, בוֹ נטבחוּ שמוֹנה־מאוֹת נביאי השקר בידי האיש הקדוֹש, וּבוֹ נענתה תפילתוֹ לגשם. כפי־הנראה יש למסוֹרת מקוּדשת זוֹ מהלכים משוּתפים גם לדת הנוֹצרית, גם לדת המוּסלמית וגם לדת הדרוּזית.

נחל קישון מהמחרקה

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 3

דאלית אלכרמל, 11 בספטמבר

אין דבר שיתמיה יוֹתר את המטייל בארץ־ישראל מן הניגוּד שבין דלוּתם ועוֹניים של הפלאחים לבין גוֹדלה וּפוֹריוּתהּ של הקרקע שבידיהם. זוֹהי תוֹצאתם הבלתי־נמנעת של כל מיני טכסיסים כלכליים, שנאלצה הממשלה לנקוֹט כדי לסחוט מן הארץ הכנסוֹת רבוֹת ככל־האפשר ולכסוֹת בהן את כל ההוֹצאוֹת המנהלתיוֹת וּלשלם את תביעוֹתיהם של בעלי־חזקה זרים מן החוּץ. העוֹל הזה מוּטל בעיקר על מעמד האיכרים ומעיק עליהם יותר משהוּא מעיק על כל שכבה אחרת באוּכלוּסייה, וּמאחר שהוֹצאוֹתיה של הקיסרוּת גדלוֹת והולכוֹת, ממציא השלטוֹן שיטוֹת חדשוֹת לבקרים כדי להגדיל את הכנסוֹתיו. כך נקבע לאחרוֹנה, שהמסים ישוּלמוּ בכסף ולא בשוה־כסף וכי מעתה ואילך יחוּשב שיעוּר המס לפי שיעוּר ההכנסה הממוּצעת בתקוּפה של חמש שנים. גזרה זוֹ הטילה מבוּכה וחששוֹת גדולים בלב איכרי הארץ כולהּ, שאין הם יכוֹלים לעמוֹד בהּ בשום‏־פנים והם נאלצים להזדקק לעזרתם של מַלוי־בריבית ונוֹשכי־נשך, התוֹבעים מהם ריבית בשיעוּר של שלושים עד ארבעים אחוז. דרישה זו משמעהּ חוּרבנם הכלכלי של הפלאחים. מטרתה להביא, בסופו־של־דבר, להפיכת כל הכפרים לרכוּשם של העוֹשקים הללוּ, בעוֹד האיכרים יישארוּ בהם כצמיתים ולא יקבלוּ מן היבול אלא את המעט הדרוּש להם למנוֹע גויעה ברעב. לכן פנוּ אלי כפריים רבים ממקומוֹת שוֹנים וביקשוּ את עזרתי, מתוך אמוּנה שיש בלבי יוֹתר רחמים משיש בלב בני־ארצם. ביניהם היוּ כפריים מבעלי אדמוֹת לג’ון, היא מְגִדּוּ התנכ"ית, אשר נוהגים לזהוֹת אוֹתהּ עם אַרְמָגֵדוֹן.¹ המחשבה שאני עשוּי להיוֹת בעליו של שדה־קרב מפוֹרסם וּבעל חשיבוּת היסטורית נעלה, שלא לדבר על העתיד הצפוּי לו לפי המסוֹרת הנוצרית, המריצה אוֹתי ללכת לבקר שם. מצאתי כי קסמוֹ של המקוֹם גדול לא־פחוֹת מן העניין ההיסטוֹרי הקשוּר בוֹ. תל אל־מֻתַּסַלִּם, שמשמעוֹ תל המוֹשל, נתקע כאילוּ אל תוך עמק־יזרעאל המשתרע לפניו. על התל ניכרים היטב שׂרידיו של בניין, שהיה, כפי־הנראה, ארמוֹן בימים קדמוֹנים. בריחוק שנים־עשׂר מילין, על מרו‏ֹמי ההר שבשוּלי העמק, נוֹצצים בשמש בתיה של נצרת; לימין הרים אלה ניצבים הר־התבור, החרמון הקטן והרי הגלבוֹע, כשמאחוֹריהם נשקפים במרחק הרי־הגלעד. למרגלוֹת התל, סביב בסיסוֹ, זורם נחל שוֹפע, הנקרא מי־מגדו. מימיו מניעים את גלגליהן של שתי טחנוֹת־מים וּמשקים את אדמוֹתיו רחבוֹת־הידיים של העמק. מאחוֹרינוּ מתנשׂאת רמה גַלית, המכוּסה כוּלה עיי־חורבוֹת של העיר הקדוּמה. יש בה שברי עמוּדים, כוֹתרוֹת וכרכוֹבים מגוּלפים. מצאתי שם גם כמה וכמה חדרים תת־קרקעיים, אשר זחלתי לתוֹכם ומצאתי כי הם קשוּרים אל הנחל בתעלוֹת חצוּבוֹת בסלע. מכך הנחתי שהם שימשו מרחצאוֹת בימי־קדם. איכרי הכפר מצאוּ במקום עתיקוֹת מסוּגים שוֹנים ואף הראו לי זרוֹע ויד של פסל אישה, עשוי שיש נהדר, שמצאוּ באדמה. קשה לשער אילוּ אוֹצרוֹת עשוי בעלוֹ המאוּשר של המקוֹם לחפוֹר ולגלוֹת באדמתוֹ. בנקוּדה זוֹ עברה עוד מימים קדמוֹנים דרך צבאית חשוּבה, שחיברה את הגליל עם דרך החוֹף. על־פני דרך זו הוֹביל תחותמס, מלך־מצרים, את צבאוֹתיו שפלשוּ לתוך סוּריה, עוֹד לפני שכבשוּ הישראלים את כנען. כאן, ליד מי־מגדוֹ, נערכו הקרבוֹת הגדוֹלים בין ברק לבין סיסרא, כשהכוֹכבים ממסילוֹתיהם לחמו נגד סיסרא, וּבאוֹתוֹ מקוֹם עצמוֹ, כעבור שש־מאות שנה, נפגשוּ גייסוֹתיו של פרעה נכוֹ בצבאוֹ של יאשיהוּ, מלך־יהוּדה, והיכוּ אוֹתם מכה רבה. אז אמר המלך לעבדיו “העבירוּני כי החליתי מאד” והם נשאוּהוּ לירוּשלים, “וימת ויקבר בקברוֹת אבוֹתיו.”

תענך ממי-מגידו

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 2

משהתחלתי חוֹקר בפרשת מצבוֹ הכלכלי של הרכוּש כיוֹם וּבמצב הבעלוּת עליו, עלה חשש בלבי כי כל זר אשר יבקש לרכשוֹ עלוּל למצוֹא עצמוֹ מעוֹרב במאבק שוֹנה לחלוּטין מן המאבקים שידע המקום בימים עברוּ. בשנים האחרוֹנוֹת פלשוּ לארץ־ישראל זרים וּנתיני־חוּץ, בני דתוֹת ולאוּמים שוֹנים. פלישה זוֹ ועמהּ נהירתם של היהודים לארץ ותשׂוּמת־הלב הגדלה והוֹלכת, שנתרכזה סביב הארץ הקדוֹשה, עוֹררוּ חששוֹת כבדים בלב השלטוֹן התוּרכי, עד כי נחפז לאסוֹר לחלוּטין כל רכישה נוֹספת של קרקעוֹת בארץ. איכרי הכפר, שפנוּ אלי וביקשוּ את עזרתי, הוּזהרוּ שלא יעֵזו ללווֹת ממני כספים, אפילו אהיה אני מוּכן להלווֹתם. בכך נמנעה ממני אי־נעימוּת רבה, שהייתה כרוּכה בסירוּב להלוות להם כספים - דבר שממילא נמנע ממני לעשוֹתו.

ממגדוֹ רכבתי בינוֹת להרים, בדרך־המלך ההיסטוֹרית, שהייתה אל־נכון אחת הדרכים השוֹקקוֹת בארץ בימים עברו, עת הייתה קיסריה בשׂיא תפארתהּ. הדרך עברה בנוֹף מרהיב־עין, ואני רכבתי בה נהנה מן המראוֹת ומן האוירה, עד שפניתי ועליתי אל העיירה אֻם־אלפַחְם. הייתה זוֹ עיירה חשוּבה בת כאלפיים נפש, שישבה על גבעוֹת עוֹטוֹת שׂיחים ברוּם של אלף וחמש־מאוֹת מטר מעל פני־הים. הוּזמנתי להתארח בביתוֹ של הגביר שבעיירה, מיליונר שיצאוּ לוֹ מוֹניטין בעבוּר קמצנוּתוֹ ואהבת־הבצע שלוֹ. ואמנם, מראהוּ המרוּפט וּמעוֹנוֹ הדל אישרו את דבר השמוּעה. מכל־מקוֹם, לי לא הייתה סיבה להתלוֹנן, שכן נהג בי הכנסת־אוֹרחים יפה מאוֹד.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 1

הגיאיוֹת המקסימים, המקיפים את העיירה, משוּפעים חוּרשוֹת־זיתים צפוּפוֹת, וּבהן יותר ממאה־אלף עצים המשמשים מקוֹר־הכנסה חשוּב לתוֹשבי הכפר. מורדוֹת הגבעוֹת וּפסגוֹתיהן היוּ מכוסים מעטה של צמחייה צפוּפה, וּבהּ שיחי אלון־ננסי, אלה־שמנוּנית ויתר מיני שׂיחים, שרק ידם המשחיתה של עוֹשׂי־הפחמים מנעה אותם מהתפתח כדי חוּרשוֹת רחבוֹת־ידיים ועבוּתוֹת. אך גידוּלם המהיר העיד על פוֹריוּתהּ של האדמה אשר בהּ צמחוּ. כלפי צפוֹן נתמשך הרכס כדי חמישה־עשׂר מילין עד אל מוֹרדוֹתיו של הכרמל. על רכס זה הוֹלכוֹת החוּרשוֹת ומתמעטוֹת וּבמקוֹמן מתלבטוֹת גבעוֹת סלעיוֹת, שביניהן משתרעים שטחי־מרעה מצוינים, שכן האזוֹר מוּשקה היטב, וּבזכוּת אוירוֹ הנוֹח והבריא הוּא קרוּי בשם ארץ הצפרירים.

הדיש Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880 . Vol. 1

הכפרים באזוֹר קטנים ומרוּחקים מאוֹד זה מזה, ויש כאן עוֹד מקוֹם לאוּכלוּסייה גדוֹלה מאוֹד. אך האזוֹר המבטיח ביוֹתר הוא חבל־הארץ שבין אֻם אלפַחְם לבין הים. הוא זרוּע עצי־אלון מפוּזרים על־פני כרי־דשא ושדוֹת־חיטה, המשַוים לאזוֹר כוּלוֹ דמוּת של גן ענק־מידוֹת. בתוך הנוֹף המרהיב הזה עברה דרכנוּ אל קיסריה, שהייתה מגמת פנינוּ. השׂדוֹת הרחבים שמשני עברי־הדרך המוּ מעוֹבדי־אדמה, שאספוּ את היבוּל, ומשיירוֹת של גמלים, שהוֹבילוּהוּ אל הגרנוֹת שבכפרים. פה־ושם ראינוּ אחדים מאוֹתם מַלוי־בריבית מעכוֹ, או מבירות, כשהם יוֹשבים על אחוֹריהם מתחת לשמשייה וּמשגיחים שהאיכרים לא יגזלוּ מהם חלילה את החלק המגיע להם ביבוּל. אכן, זוֹהי שעתם הגדוֹלה ורבת־הפעלים של ברנשים אלה, המוֹצצים את דם הפלאחים, אשר להם הלווּ כספים בשיעורי־ריבית מחרידים. לעוּמתם טרחוּ הפלאחים להמציא תחבוּלוֹת מתחבוּלוֹת שוֹנוֹת כדי להסתיר מפניהם את השיעוּר האמיתי של היבוּל ולהתנקם בהם ולגרוֹע את חלקם ככל אשר יוּכלוּ.

באחד הכפרים, הנקרא ערערה, מצאתי שלוֹש קשתוֹת רומאיוֹת עתיקות, שבר של עמוּד יפה וּקברים אחדים חצוּבים בסלע, אשר כפי־הנראה עד היוֹם נעלמוּ מעיני החוֹקרים. שׂרידים אלה העידוּ כי מקוֹם זה היה בעל חשיבוּת רבה בעבר, אך לא עלה בידי לזהוֹתוֹ. שפלת־השרון זוֹכה לאחרוֹנה לעיבוּד נרחב יוֹתר ויוֹתר, גם על־ידי מתיישבים חדשים, צ’רקסים ובוֹסנים, וגם על־ידי עשירים מבני הארץ. הפלאחים הוֹלכים ומאבדים במהירוּת את בעלוּתם על האדמה, משוּם שאינם יכולים לעמוֹד בתביעותיהם של המוֹכסים מצד אחד ובחמסם של המַלוי־בריבית מן הצד האחר. אך בעוֹד הם הוֹלכים וּמתרוֹששים משנה לשנה, גדל והוֹלך עוֹשרהּ של הארץ. אין ספק כי תהליך זה יתרוֹם לעידוּד פיתוּחה והתקדמותה של הארץ, הגם שכפי שלמדנוּ מתהליכים דומים בתרבוּת המודרנית, יתחוֹלל התהליך, בסופו־של־דבר, על חשבוֹן העם הפשוט.

הוּזמנתי לסעוֹד ארוּחת־צהריים אצל הגדוֹל והנכבד שבעשירי האזוֹר. הוא היה איש תוּרכי והעדיף לדבר תוּרכית ולא ערבית. כפי שאפשר היה לשער, לא רחש חיבה יתרה לאיכרים הערבים, שלמעשׂה היוּ צמיתיו, ומצבם לא שפר כלל בזכוּת היוֹתוֹ בעל אדמוֹתיהם לשעבר. לעומת־זאת הם לעולם לא היוּ נזקקים למחרשוֹת־ברזל חדשוֹת אילולא הוּא שהביאן לשימוּשם בעבודת האדמה. בית־החוה שלו היה בניין גדוֹל, איתן ומבוֹדד. הוא ניצב על גבעה גבוֹהה, שהזדקרה בעמק, והיה מוּקף בתי־משק ובתי־שירוּת רבים. לתמהוֹני מצאתי כי חלק גדול מעוֹבדיו היוּ אפריקנים שחורי־עוֹר, שהתגוֹררוּ בכפר הסמוּך.

לאחר שרכבתי כשעה באזור זה של השפלה, אשר בזכוּת אדמתוֹ המיוּחדת שימש בעיקר לגידוּל אבטיחים, הגעתי לקיסריה, שנמלהּ שימש נמל־יצוא ליבוּלי האבטיחים. אף־על־פי ששרידיו של הנמל הישן משמשים מעגן לסירוֹת־מפרש, הרי חוּרבוֹתיה של קיסריה לא יוּשבוּ מאז נטשוּה הצלבנים בשלהי המאה השלוֹש־עשרה. לאמיתו־של־דבר מהלכת נבואה מוּזרה לגבי קיסריה, האומרת כי בניינהּ מחדש של עיר במקום הזה תביא בעקבותיה שוֹאה גדולה לאִסְלאם. עד כמה שדעתי מגעת זוֹ הסיבה שכפרים רבים נבנוּ על חורבוֹתיהן של ערי צלבנים אחרוֹת לאוֹרך החוֹף, ואילוּ קיסריה נוֹתרה בשממתהּ. אם כן הדבר ואם לאו, הוּפר כעת דבר החזוּת הקשה, שכן לפני שישה חודשים הגיעה הנה קבוּצה ראשוֹנה של פליטים מבוסניה והרצגובינה. זהו הגרעין של מוֹשבה חדשה, אשר לתוֹשביה הקצתה הממשלה את העיר החרבה ואת האדמוֹת המקיפוֹת אותהּ.

מלבד העניין הגדוֹל שצוֹפנוֹת חורבוֹת העיר מבחינת מחקר העבר, ראיתי עניין רב בביקוּר בקיסריה כדי להיוכח במוֹ־עיני מה צפוּי למוֹשבה החדשה העתידה לקוּם כאן וכדי להכיר פנים־אל־פנים כמה וכמה מהמהגרים החדשים. זאת ועוד; מאחר שהעיירה החדשה עתידה להיבנוֹת על חורבותיה של העיר הישנה, ברוּר הדבר כי לעוֹלם לא תהיה לי הזדמנוּת לראוֹת מה דמוּת הייתה לה לפני־כן. עיי־המפולת של העיר הישנה משמשים זה עשׂרים שנה כמצבוֹר גדוֹל של אבני־בנייה. אלפי־פעמים עשׂוּ סירוֹת טעוּנוֹת־לעייפה את דרכן מכאן אל נמלי עכוֹ ויפוֹ, ובהן מטענים של אבני בנייה נהדרוֹת, שחצבוּ פוֹעליו של הורדוס הגדול, כאשר בנוּ את העיר העתיקה. לפיכך איבד האתר הרבה מהדרוֹ הקדום, אשר תוֹאר בהרחבה בכתביהם של נוֹסעים, שביקרוּ כאן בתחילת מאה זוֹ. עוֹד שנים אחדוֹת וכל עתיקוֹת העיר ייעלמוּ כליל.

קיסריה Gage W.L.: Palestine, Historical and Descriptive, London 1887.

אוֹצרוֹתיה התת־קרקעיים, יהיוּ אשר יהיוּ, יישארוּ כפי־הנראה כמוֹת שהם, והשלמן של דוֹרוֹת² העתיד ימצא כאן עקבותיהם של חמישה עידנים בתרבוּת האנוֹשית, זה על־גבי זה. ממעל ימצא את חוּרבוֹת בתי־האבן של הבוסנים וההרצגובינים, ההולכים וּמוּקמים כעת; מתחתם ימצא יסוֹדוֹתיה של המצוּדה הצלבנית הגדוֹלה, וּמתחתם את שׂרידי התקוּפה המוּסלמית הראשוֹנה; מתחת לאלה – את שרידי התקוּפה הביזנטית, ולמטה, מתחת לכול, את מדרכוֹת אבני הפסיפס, את שברי העמוּדים והפסלים העשוּיים שיש ואת המטבעוֹת של התקוּפה הרומית.

בינתיים מתרחשת תוֹפעה מיוּחדת במינהּ על רצוּעת־החוף שבין קיסריה לבין חיפה. גל גדוֹל של מתיישבים וזרים, בני גזעים שוֹנים ומשוּנים, עולה עליה להתיישב בהּ. המהגרים החדשים, שבאוּ לקיסריה הם סלבים, שמקצתם מדברים מעט תוּרכית. שׂפתם היא מין דיאלקט סלבי; אין הם יודעים ערבית כלל ועתה הם לומדים את השׂפה. משפרצו התנגשוּיוֹת דמים בפרוֹבינציוֹת של בוסניה והרצגובינה, שגרמוּ את המלחמה בין רוּסיה לתוּרכיה, נתעוֹרר גל־מחאה קוֹלני מפי חסידים וּמתחסדים משני עברי האוקיינוס האטלנטי, אך בעיקר מפי אנשי המפלגה הרדיקלית באנגליה. המחאה כוּונה נגד הממשלה התורכית, על שהיא מתעללת באוּכלוּסייה הסלבית שפרוֹבינציוֹת של הדנובה. לא זו בלבד שלדעתי אין הציבוּר יוֹדע כי יוֹתר ממחצית הסלבים הללוּ הם מוּסלמים, וכי הממשלה התוּרכית לא התעללה בהם יוֹתר משהיא מתעללת בכל נתיניה האחרים, אלא שנוֹגשיה של קהילת־האיכרים הסלבית, שהיא נוֹצרית בעיקרהּ, היוּ דוקא אנשי האצוּלה הסלבית, שרוּבה־ככוּלהּ מוסלמית. יוצא אפוא שלמעשה לא היה כאן עניין של לאום מדוּכא אלא סתם סכסוּך על רקע חקלאי בין בנים לעם אחד. משיוּשב סכסוּך זה על־ידי העברת הפרוֹבינציוֹת לרשוּת אוֹסטריה, נמצאוּ בני האצוּלה הסלבית־מוּסלמית נרדפים, הפעם על־ידי איכריהם לשעבר ועל־ידי המעצמה הנוֹצרית המגוֹננת עליהם, ולפיכך קמוּ והיגרוּ אל מחוֹזוֹת הנתוּנים לשלטוֹנוֹ של הסֻלְטאן. בכך נוֹצרה התוֹפעה המשוּנה, שאוּכלוּסייה סלבית מהגרת מאירוֹפה, משלטון אוֹסטרי, ונוֹדדת לאסיה כדי לחסוֹת בצל־כנפיה של ממשלה מוּסלמית.

סמוּך למוֹשבה הבוסנית בשפלת־השרוֹן יש שתי מוֹשבוֹת צ’רקסים. אלה הם האנשים שביצעוּ את זועוֹת בוּלגריה. צחוֹק הגוֹרל הוא, כי עתה מוֹצאים הם עצמם יוֹשבים בריחוּק שלוֹשה־ארבעה מילין ממתיישבים בני אוֹתוֹ גזע, שבוֹ טבחוּ הם ללא־רחם. גם הצ’רקסים ברחוּ מתחוּמי שלטוֹנם של נוֹצרים כדי לבקש מפלט תחת כנפי הסֻלְטאן, מקוֹם שם ממשיכים הם, למרבה־הצער, לעסוק בגזל ובשוֹד, כפי שסיפרתי במכתבי הקוֹדם. סמוּך מאוֹד לכפרם נטוּיים אוֹהליו השחוֹרים של אחד משבטי התורכּומנים. אלה הם שבטים שמקוֹר־מחצבתם הוא סלג’וקי, ובערשׂ־צמיחתו³ של שבט זה נוֹלדוּ גם מוֹשליה של האימפריה התוּרכית של היוֹם. הם מתגוֹררים במחוֹז זה כשלוֹש־מאוֹת שנה, והלשון התוּרכית נשתכחה מפיהם כליל. אך לפני חודשים אחדים הגיעה אליהם קבוצת־מהגרים חדשה מהרי ארם־נהריים. נַודים אלה אינם יודעים כל שפה חוץ מתורכית, והם קיוו כי בני השבט הקדוּם שלהם, היוֹשבים בשפלת־השרון, יקבלוּ את פניהם בשׂמחה רבה. ציפתה להם אכזבה גדולה, שכן לא כך היה הדבר, והיוֹם הם הוֹלכים וּמקימים את אוֹהליהם על שלוּחוֹתיו של הכרמל, למגינת לבי הסולד למראה גמליהם השׂעירים והמגוּדלים וּמכנסיהם הרחבים כשקים, המזדקר בזרוּתוֹ לעומת מראה הגמלים והלבוּש של הבדוּאים, אשר אליו כבר הורגלנוּ.

מלבד הסלבים, הצ’רקסים והתורכּומנים יש לנוּ עוד מוֹשבה יהוּדית בזָמָרִין⁴, המרוחקת כעשרה מילין מקיסריה, מוֹשבה גרמנית בחיפה וכפרים דרוּזיים על הכרמל. יחד עם הבדוּאים, הכוּשים והערבים בני־הארץ, הרי לנוּ תשעה עמים שונים, העוסקים כוּלם בעבודת־האדמה בחבל ארץ זה.

דאלית אלכרמל, 2 באוֹקטוֹבר

בגלל מנהגם של תיירים לבקר רק במקוֹמוֹת מסוּימים בארץ־ישראל, המכוּנים מקומוֹת קדוֹשים, אוֹ במקוֹמוֹת הקשוּרים בכתבי־הקוֹדש, הרי הם מתעלמים מחוּרבוֹת בעלוֹת עניין היסטוֹרי רב ביותר, הראוּיוֹת פי־כמה־וכמה שיבקרוּ בהן, גם משוּם יוֹפיין הציוּרי וגם משוּם ערכן הארכיאוֹלוֹגי. תיירים טוֹרחים טרחה יתרה כדי להגיע לנצרת, שאינהּ שוֹנה במאוּמה מכל עיירה סוּרית רגילה ואין בהּ אפילוּ עצם אחד בעל ערך בתחוּם העתיקוֹת. בהּ באוֹתהּ שעה הם מחסירים מתכנית המסע שלהם חוּרבוֹת כחוּרבוֹתיה של קיסריה, העיר שלא הייתה כמוֹה להדר וּלתפארת בכל ארץ־ישראל, באוֹתם ימים שהוֹרדוס טיפחהּ ורוֹממהּ למעמד של מטרוֹפוֹלין, ומקוֹם שבוֹ התרחשוּ מאוֹרעוֹת דתיים והיסטוֹריים חשובים ביוֹתר. כאן הטביל פטרוֹס את הגוֹי הראשון והכניסו תחת כנפי הנצרוּת; כאן התגוֹרר פיליפוס עם ארבע בנוֹתיו ועסק בהטפה למען הנצרוּת; כאן נשא פאולוס את דרשתו לפני פליקס ו“כמעט שכנע” את אגריפס לקבל עליו את הנצרוּת. בתיאטרונהּ של העיר, ששרידיו עדיין עוֹמדים על תלם, נשא הורדוס את דברוֹ לפני ההמוֹן עת “היכהוּ מלאך האלוֹהים ויהי למאכל רימה ותולעה.” ברחוֹבוֹתיה של קיסריה זוֹ נשחטו עשרים־אלף יהוּדים בעקבוֹת תגרה שפרצה בין יונים ליהוּדים תושבי העיר. כאן נוֹלדוּ ההיסטוֹריונים המהוֹללים אוסביוס ופרוקופיוס, וכאן מצאוּ הצלבנים, כשכבשוּ את העיר, את האגרטל המשושה העשוּי גביש ירוק, אשר בוֹ אמוּר היה להיוֹת הגביע הקדוש¹.

יכוֹל אתה למצוֹא כאן את שרידיה של החוֹמה הרוֹמאית לאוֹרך כמיל־וּמחצה, כשהיא מקיפה שטח גדוֹל, המכיל שרידים של תיאטרוֹן, היפודרום, מקדש, מוֹביל־מים ושוֹבר־גלים. קו־ביצורים שני, עדיין שמוּר להפליא, שמידוֹתיו יותר ממיל־ומחצה, מציין את היקפהּ של המצוּדה הצלבנית העתיקה, על המגדל, הצריח, הקתדרלה, הכנסייה הצפונית והנמל שלה.

הוֹקרת רגליהם של תיירים ממקום זה מצערת עוֹד יוֹתר, אם ניקח בחשבוֹן כי האפשרוּת לחזוֹת בכל אלה הוֹלכת ומגיעה אל קצהּ, וּלעולם לא תחזוֹר.

המתיישבים הסלבים, אשר את הגירתם תיארתי במכתבי הקוֹדם, סוֹללים רחוֹבוֹת רחבים, ממש על פני העתיקוֹת המעניינוֹת ביוֹתר, משתמשים ביסוֹדוֹת ישנים ונוֹטלים לצוֹרכיהם אבני־גזית נהדרוֹת; אבנים לבנוֹת, שפעם עמדוּ במקדש שהקים הורדוס, ואבנים חוּמוֹת מן הקתדרלה של הצלבנים. הם חוֹפרים באדמה וּמעלים אבנים מבניינים עתיקים הקבורים בה. הם הורסים חורבוֹת ומיישרים את הקרקע, אוֹ בוֹנים בניינים חדשים על גבי חורבוֹת ישנוֹת ובכך משנים לחלוּטין את מראה העיר כולהּ, ועד מהרה לא יישאר זכר לציוּריוּתהּ. תוֹך חמישה חודשים הקימוּ יוֹתר מעשרים בתי־אבן גדוֹלים וּמוּצקים, בהם בתים בעלי שלוֹש קוֹמוֹת וּבניינים מקוּמרים, שנוֹעדוּ לצוֹרכי החסנת סחוֹרוֹת וּתבוּאה. במקוֹמוֹת אחרים הכשירוּ לצרכים אלה מחסנים עתיקים, שנבנוּ על־ידי הצלבנים. בתי־המגוּרים שלהם נבנים לפי השיטה והחזוּת הנהוּגוֹת אצלם, המשַווֹת לערים של המוּסלמים־סלבים בתוּרכיה האירוֹפית מראה כה קוֹדר וּמשעמם. הם מוקפים חצרוֹת, שביניהן מפרידוֹת חומוֹת־אבן גדוֹלוֹת, המסתירוֹת בקנאוּת וצרוּת־עין את מדוֹר־הנשים של בעליהן. מבחינה זוֹ מחמירים המוּסלמים המערביים הרבה יוֹתר מבני דתם המקוֹמיים, המתירים חירוּת יחסית לנשים שלהם. במשך כל ימי שהוּתי בקיסריה לא ראיתי אף פעם אחת אישה מבנוֹת המתיישבים.

לעומת־זאת נהגוּ בי הגברים הכנסת־אורחים נאה ביותר, בייחוּד לאחר שנסתבר להם כי מכיר אני את ארץ־מולדתם והייתי במוסטר ובקוגניצה, שתי העיירוֹת אשר לידן התגוֹררוּ בטרם היגרוּ הנה. בארץ־מולדתם נמנוּ הם עם האצוּלה של האיכרים, ולפיכך הביאוּ עמם רכוּש ועוֹשר רב. הממשלה התוּרכית העניקה להם שטחי־אדמה גדוֹלים, מן הפוֹריים שבשפלת־השרון, ואין ספק עמי כי הארץ תצא נשׂכרת מהתיישבוּתם בהּ. גם במנהגיהם וגם בלבוּשם שוֹנים הם בתכלית מן הערבים בני־הארץ הרוֹאים בהתפעלוּת את עוֹשרם ואצילוּתם.

בני המעמד הנמוֹך, אוֹ מעמד האיכרים של בוסניה והרצגובינה, לא אוּלצוּ להמיר את דתם, משנכבשה ארצם על־ידי המוּסלמים והמשיכו בנצרוּתם, בעוֹד יוצאי־חלציהם של אדוֹניהם, שנשארוּ בעלי־האדמה, נעשוּ מוּסלמים קנאים. מכל־זאת יצא שכעת, משנמסרה הארץ לידי האוֹסטרים, מצאוּ האיכרים בשלטוֹנוֹת החדשים מגן ומחסה מפני שעבוּדם של אדוֹניהם הקוֹדמים, אשר לא יכלוּ לעמוֹד בהשפלה שבהיפוּך היוֹצרוֹת, כשמשרתיהם מקדם מעזים להמרוֹת פיהם במצח־נחוּשה. לפיכך עמדוּ ומכרוּ את כל רכוּשם והיגרוּ אל מחוֹזוֹת שלטוֹנוֹ של הסֻלְטאן. לדבריהם מוּטב להם בשלטוֹן התוּרכים מאשר לשׂאת את העלבוֹנוֹת שמספיגים אוֹתם הנוֹצרים – הן אדוֹניהם החדשים והן צמתיהם הקוֹדמים. כדבר הזה בדיוּק קרה עם בעלי קרקעוֹת עשירים בדרוֹם ארצוֹת־הברית לאחר שחרוּר עבדיהם. כיצד יסתדרוּ יחסיהם עם שכניהם הצ’רקסים, ימים יגידוּ. הם משמשים מעין חיל־חלוץ של גל־הגירה גדול הרבה יוֹתר, העתיד לבוֹא בעקבוֹתיהם, מיד לאחר שיוּכשר המקוֹם לקלוֹט אוֹתם. אחד מנכבדיהם, אשר פתח חנוּת במוֹשבה, הקצה לי למגורים בית לא־גמוּר ואמר כי יש בדעתוֹ להגדילוֹ ולעשוֹת אותוֹ מלוֹן לעוֹברי־אוֹרח ותיירים.

כל הנוֹסעים, המתכוֹננים לתוּר בארץ־ישראל בעוֹנה הבאה, ראוּי להם שישׂימו לב לעוּבדה כי מהיוֹם יכוֹלים הם לעשוֹת את כל דרכם, אם ירצוּ בכך, במרכבוֹת של המתיישבים הגרמנים. הם יכולים לנסוֹע מירוּשלים לנצרת בארבעה ימים קלים וּנעימים, במקום לנסוֹע ולחנוֹת בלילוֹת באוֹהלים, כפי שהיה נהוּג בעבר. יש מלוֹנוֹת מצוּינים ביפו. את תחנתם השנייה יוּכלוּ לעשוֹת בקיסריה, מאחר שמעתה מובטח להם מקום־לינה שם. ביוֹם הבא יוּכלוּ ללוּן בחיפה, מקוֹם שם מרחיבים עתה את המלוֹן ומציידים אוֹתוֹ בכל הנוֹחוּת לפי רמה אירופית, וביוֹם שלאחרי־כן יוּכלו ללוּן בנצרת, מקום שם אפשר להתאכסן במנזר. אין ספק כי גם בנצרת יוּקם מלון בקרוב, אם אמנם ייקבע ויתקבל המסלול שאני מתאר. מרגע שיחדלוּ הנוֹסעים משיטוֹת־הנסיעה היקרוֹת הנהוגוֹת כיוֹם והכרוּכוֹת בחניה באוֹהלים לאוֹרך נתיבוֹת הארץ, אין ספק כי יתרבוּ מקוֹמוֹת־האכסוּן במלוֹנוֹת וישוּפרוּ גם המרכבוֹת וגם דרכי־הנסיעה. לאחרוֹנה החליטה הממשלה לסלוֹל דרך למרכבוֹת לאוֹרך החוֹף, מעכוֹ עד בירוּת וּטריפוֹלי. אם אמנם תוּצא התכנית אל הפוֹעל, יחוֹלל הדבר שינוי עצוּם בתעבוּרה של ארץ־ישראל.

שני הדברים המרשימים ביותר בחוּרבוֹתיה של קיסריה הם המצוּדה הצלבנית והמזח הרוֹמאי העתיק. המצודה נבנתה על גבי שוּנית ארוּכה וצרה, מלאכוּתית בחלקה, המתמשכת אל תוֹך הים, לאורך מאה־ושישים ירד, ודוֹמה לשוֹבר־גלים. היא יוֹצרת את הזרוֹע הדרוֹמית של הנמל, בעוד הזרוֹע הצפוֹנית נוֹצרת על־ידי מין מזח, שאוֹרכוֹ יוֹתר ממאתיים ירד והוּא מוּרכב משישים־שבעים עמוּדי־אבן, המוּנחים במים, זה לצד זה, בשורה ארוכה. אלה הם עמוּדים מוצקים, שאורכם מחמש־עשרה עד עשרים רגל וקוטרם שמונה־עשר אינץ' בממוּצע. מעודי לא ראיתי ריכוּז כזה של עמוּדי־גרנית, מצוּפפים כל־כך או מנוּצלים לצוֹרך כזה. אכן, אם נשפוֹט לפי מספר העמודים שנותרוּ כאן, הרי ללא־ספק הייתה קיסריה עיר שכוּלהּ עמוּדים. הצלבנים השכילוּ להשתמש בהם גם כדי לחזק את חוֹמוֹתיהם, ואמנם קצוֹת העמוּדים מזדקרים מתוֹך החוֹמוֹת כשוּרוֹת תוֹתחים בירכתיה של ספינת־מלחמה. מאוֹת רבוֹת של עמוּדים רוֹמאיים שוּלבוּ כך בתוך ביצוּרי הצלבנים.

קיסריה Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol 3

חוֹמת־הצלבנים המקיפה את העיר מתנשׂאת מעל־פני תעלת־מגן, שרוֹחבה כארבעים רגל ועוֹמקה גדוֹל אלא שבגלל האשפה שנצטברה בה אין היא עמוּקה כיום יוֹתר מחמש אוֹ שש רגליים. עוֹבי החוֹמה כתשע רגליים, ויש בה מתמכים, שאוֹרכם שלוֹשים עד חמישים רגל, והם בוֹלטים כדי עשׂרים עד עשרים־וחמש רגל. אך השימוּש שנעשה בעמוּדים לצוֹרך חיזוּק החוֹמה ניכר בעיקר במצוּדה וּבצריח, שנבנה על פני־המים, על־גבי השוּנית הבוֹלטת. חלק מן העמוּדים עשׂוי גרנית אדומה, והיתר גרנית אפורה. המתיישבים הבוסניים הקימו בית־קפה על מרוֹמי חוֹרבוֹתיו של הצריח העתיק, ישר מעל שני עמוּדים נפלאים של גרנית אדומה, שאורכם כתשע רגליים וקוֹטרם כארבע רגליים. כאן ראיתי גם גוּש גרנית אדומה ומלוּטשת להפליא, ששטחוֹ שש רגליים־רבוּעוֹת ועוביוֹ כשלוֹש רגליים ושישה אינצ’ים. מצאתי שם גם מדרכה מוזרה ומעניינת ביותר. היא עשויה שתי שכבוֹת של אבני פסיפס, כפי־הנראה משתי תקוּפוֹת שונוֹת – שכן, השכבה העליונה גבוֹהה כשישה אינצ’ים – מעל השכבה התחתוֹנה. מאחר שהבנאים הבוסניים עוֹבדים כיום במקום הנמצא ישירוֹת מעל מדרכה כפוּלה זו, חוששני כי לא יעבוֹר זמן רב והיא תיעלם כליל, ועמה תיעלם גם כוֹתרת שיש לבן, יפה להפליא, שראיתי שם. שוֹטטתי וטיפסתי אל מרוֹמי החוֹרבוֹת הציוּריוֹת האלה, מקוֹם שם עדיין מצויה קורת־שׂפה של תקרתוֹ המקוּמרת של האוּלם העִלי, כשהיא נתמכת על מסעד בדמוּת ראש־אדם. משם הבטתי החוּצה, מבעד לחלון מחוּדד וּמקוּשת, אל הים שהשׂתרע כשבעים רגל מתחתי, כשגליו מתחבטים על בסיסהּ של חומת־מים. פתחו של הנמל המלאכוּתי הקטן רחב כדי מאתיים ירד, אלא שהנמל חשוּף לגלי הים והוּא קטן מכדי שיוּכל להיוֹת לתוֹעלת כמקלט לסירוֹת.

מתוֹך שפע השׂרידים מתקוּפת הרוֹמאים מעניינים ביוֹתר ההיפודרום, התיאטרון וּמוֹביל־המים. ההיפודרום הוּא מִשטח משוּקע, שאוֹרכוֹ כשלוֹש־מאוֹת ירד ורוֹחבוֹ כמאה ירד, והוא מוּקף מעין דייק. במרכזוֹ יש שלוֹשה גוּשים קטוּעים של גרנית אדומה, אשר יחד יצרוּ, בעמדם זה על־גבי זה, עמוּד חרוּטי שגוֹבהוֹ כתשע רגליים וקוֹטר־בסיסו כשבע רגליים, ואף הוּא שבוּר. התיאטרוֹן הוּא מבנה עגוֹל־למחצה, בנוּי אבן וּמתנשׂא מעל תל מלאכותי ענק־מידוֹת, שצדוֹ הפוֹנה אל הים מוּקף חפֵרה עמוּקה. תיאטרוֹן זה נזכר בדברי יוספוּס, שאמר עליו כי מסוּגל הוא להכיל המוֹני־אדם. אכן, יש עניין רב בסיפוּרוֹ של היסטוריוֹן זה על בנייתה של העיר בידי הורדוס הגדול, אשר קראתי זה עתה. הבנייה נמשכה שתים־עשׂרה שנה ונסתיימה שלוֹש־עשׂרה שנה לפני הוֹפעתוֹ של ישו הנוֹצרי. יוספוס מספר כי האבנים, ששימשוּ לבניין חוֹמת־המים, היוּ ארוכוֹת כדי חמישים רגל, רחבוֹת כדי שמונה־עשׂרה רגל ועבוֹת כדי שמוֹנה רגליים.

קרוב לשש־מאוֹת שנה הייתה העיר נוֹצרית ושימשה מושב לארכיהגמוֹן נוֹצרי. אחרי־כן הייתה נתוּנה לשלטון מוּסלמי במשך חמש־מאוֹת שנה, ואחד הנוֹסעים הערבים, שביקר בה ב־ 1035, מתאר אוֹתהּ כ“עיר נעימה ונחמדה, מוּשקית בתעלוֹת של מים זוֹרמים וּמצמיחה תמרים ותפוּזים, מוּקפת חוֹמה חזקה, אשר בה שער־ברזל ובתוֹכה מסגד יפה”. אחרי־כן הייתה העיר מצוּדה צלבנית במשך מאה־וחמישים שנה, ולבסוף נחרבה כליל על־ידי הסֻלְטאן ביברס, בשנת 1265, ומאז היא עומדת בשממתהּ עד עצם היוֹם הזה. בכונה הרחבתי את הדיבוּר על מראה חוּרבוֹתיה כיום, משום שהתמוּרה החלה בהן, העשׂוּיה לשנוֹת את דמוּתה כליל, הולכת וקרבה אל קיצהּ.

מקיסריה הלכתי צפוֹנה לאוֹרך החוֹף, כשלימיני מתמשך מוֹביל־המים, אשר במקוֹמוֹת רבים היה עדיין שמוּר במצב מניח את הדעת. מוֹביל־מים זה שימש אמצעי עיקרי להספקת מים לתוֹשבי העיר. אוֹרכוֹ היה כשמוֹנה מילין, ובמקוֹם אחד עשׂה דרכו בתוך מנהרה חצוּבה בסלע ההר, לאוֹרך כרבע־מיל ובעומק שלוֹשים רגל מתחת לפני־הקרקע. היה עוד מוֹביל־מים נמוך יוֹתר, שאוֹרכוֹ כשלוֹשה מילין, והוא הוביל מים מנחל־התנינים. יש תקוּפוֹת מסוּימוֹת בשנה שצליחת נחל זה היא עניין מסוּכן, אף־על־פי שאני לא התקשיתי בכך. יש בידי עדוּת ניצחת כי שמוֹ אינו בבחינת גוזמה בעָלְמָא, שכן לפני שבוּעוֹת אחדים הראה לי אחד מידידי הערבים חתיכה גדולה של עור־תנין, כרגל רבוּעה גוֹדלהּ, שנחתכה מעוֹרו של תנין, אשר הוא עצמוֹ סייע בהריגתוֹ במימי הנחל. לאחר שעברנו את טנטורה, אשר גם בהּ יש חוּרבוֹת מימי הצלבנים וּקברים חצוּבים בסלע, הגעתי למוֹשבה היהוּדית זמרין, שלא ביקרתי בה יותר משנה־וחצי. שמחתי לראוֹת כי המוֹשבה משׂגשׂגת, מתיישביה מלאי תקווֹת, חרוּצים ומרוּצים, ויבוּלהּ נאה וצוֹפן סיכוּיים לעתיד. הדבר היחיד הבוֹלם את התקדמוּתהּ של המוֹשבה הוא סירוּבהּ של הממשלה להרשוֹת למתיישבים לבנוֹת להם בתי־קבע, וזוֹ מכשלה שהם מקוים להתגבר עליה על־ידי נקיטת עמדה נבוֹנה של תקיפוּת מלוּוה סבלנוּת ואוֹרך רוּח.

דאלית אלכרמל, 15 באוקטובר

אין לך כפר בארץ שאין בוֹ איבה, מדנים, גאוּלת־דם וטינה נטוּרה, ואם מוכן אדם לקבל עליו תפקיד של מפשר וּמשכין־שלוֹם כי אז תהיינה ידיו מלאוֹת עבודה. האיבה והמדנים שוֹררים לא רק בין כפרים שכנים אלא גם בין נכבדים יריבים מעצם אוֹתוֹ כפר. כמעט תמיד תמצא בכפר שניים־שלוֹשה יריבים כאלה, שאינם מדברים זה עם זה, ולכל אחד עדת־אוֹהדים משלוֹ, וכל מחנה מתייחס אל יריבוֹ בזלזוּל, בהתנשׂאוּת אוֹ באיבה גלויה. פעמים רבוֹת נקראתי לבקר אצל שני יריבים כפריים בתוך יוֹם אחד; ואז מלוה אוֹתי האחד כברת־דרך עד אשר נראה יריבוֹ, עומד ממתין בריחוּק מקוֹם. אז הוּא נפרד מעלי וחוזֹר למקוֹמוֹ, ואני ניצב על עוֹמדי עד אשר יבוֹא השני ויקחני תחת חסוּתוֹ. למרבה־הצער עלי לוֹמר, כי שיח’ים נכבדים אלה עוֹשׂים לפעמים יד אחת עם מַלוי־בריבית כנגד טוֹבתם של בני־כפרם. הדרך שבהּ משתלט מַלוה־בריבית על כפר היא פשוּטה ביוֹתר. הוּא בא אצל השיח' ואומר: “אתה ובני־כפרך אינכם מסוּגלים לעמוֹד בתביעוֹתיה הכספיוֹת של הממשלה. אם תשכנע את בני־הכפר ללווֹת כסף ממני בריבית של ארבעים אחוז, אעניק לך עמלה, ואם בתוֹך שלוש שנים תצליח לערער כליל את מעמדם של תושבי כפרך, כך שאוכל לבוא להפקיע את רכוּשם כדי לגבוֹת את חוֹבוֹתי ולקנוֹתוֹ בחצי מחירוֹ, כי אז יהיה חלקך ברוח כזה וכזה, ואני אעניק לך חלק מסוים מאדמוֹת הכפר”.

מאחר שיש לשיח’ים השפעה כמעט בלתי־מוגבלת על בני־הכפר, יכול היה הדבר להיעשוֹת בנקל אילוּלא השיח' היריב, שנשא־ונתן עם מַלוה־בריבית אחר, יריבוֹ של המַלוה־בריבית הראשוֹן. משנכנסים שני מַלוי־בריבית למאבק השתלטוּת על כפר מסוים, יש בכך פתח־תקוה לכפריים, ומבחינה זוֹ יש לא־מעט ברכה במדנים וביריבוּת שבין השיח’ים השוֹנים.

בכפרים ששלטוֹנוֹ של השיח' הוּא שלטוֹן ללא־מצרים, כפי שהוּא בדאליה, הרי טוֹבתם וגוֹרלם של הכפריים נתוּנים בידיו, ויש להשגיח עליו היטב שלא ינצל לרעה את השפעתוֹ ואת סמכוּתוֹ. האדם היחיד המסוּגל לפקח עליו הוּא האיש שהשיח' תלוּי בעזרתו כדי לעמוד בדרישוֹת השלטוֹן. ואם יקרה שאדם זה מוּכן להסתפק בשיעוּר־ריבית צנוע ואין לו כונוֹת לצבוֹר נכסים על חשבוֹן הכפר, ברוּר כי יש בכוֹחוֹ להשפיע רוֹב־טוֹבה על הכפר. הכפריים יידהמוּ אם יבוֹא מישהוּ אליהם ויאמר: “איני רוצה בכפרכם אלא רק בטובתכם. אני מבקש לעזור לכם להיחלץ מן הקשיים הכספיים ואני מוכן להלווֹת לכם כסף, לפי שער הריבית החוקי, אם תמציאו לי ערבויוֹת ראויות.” כל אדם שיאמר כדבר הזה מיד ימצא עצמו עוֹמד כנגד חזית המוּרכבת ממַלוי־בריבית, הנוֹהגים לקחת ריבית גדולה פי־שלושה מזוֹ שמרשה החוֹק, מפקידי ממשלה, המחלקים רוחים יחד עם המַלוי־בריבית, וּבמקרים רבים גם מהשיח’ים הכפריים, היודעים היטב כי למען טוֹבת־ההנאה שלהם צריכים הם להתחבר עם העוֹשקים ולא עם הכפריים הנעשקים. הכפריים כבר התרגלוּ שהכול גוֹנבים מהם וחוֹמסים אוֹתם ולפיכך טבעי הדבר שאינם יוֹדעים במי להאמין והם עלוּלים להתייחס בחשד גדוֹל לכל הצעה ולוּ גם הצעה שכוּלה מכווּנת לטוֹבתם בלבד. לפיכך כל אדם יחיד שינסה לחפש דרכים לשפר את מצבם של הכפריים, אפילו בכפר אחד בלבד, ייתקל בקשיים שכמעט אין להתגבר עליהם אלא אם כן הגיע ליחסי ידידוּת וקרבה יתרה עם תושבי הכפר עצמם.

בת השיח' במרעה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

הדרוזים הם אנשים רגישים ליחס אוהד ואסירי־תודה עליו, ומאחר שבדרך־כלל יש כמה וכמה חולים בכפר, הנתוּנים לחסדיהם של רוֹפאי־אליל, הרי מזדמן לנוּ לעסוֹק רבוֹת ברפוּאה, לא־מסוּבכת וראשוֹנית למדי. אך מאמצינוּ בשטח זה זכוּ להצלחה כה־גדוֹלה, עד כי הגענוּ לידי פרסוּם בעל ממדים מבהילים במקצת. כמוּבן, לא אחת נתקלים אנוּ במקרים קשים למדי, כמקרה של בת השיח‘. זו נערה טוֹבת־מראה, כבת שמונה־עשׂרה, הסוֹבלת משיתוּק בשרירי הצואר ומהתקפוֹת של קצרת. מששאלנוּ כמה זמן סוֹבלת היא מחוליים אלה, סוּפר לנוּ כי אמהּ נתקפה בוּלמוּס של כעס כשילדה אוֹתהּ, משוּם שראתה לפניה בת ולא בן, ולפיכך עמדה וזרקה אוֹתהּ החוצה מבעד לחלוֹן, וּמאז ועד היוֹם היא חוֹלה. כמוּבן, אין אנוּ מנסים להתמוֹדד עם בעיוֹת כאלה, אך אני חדלתי להתפלא על השיח’ שמאס באשתוֹ הזקנה. לאמיתו־של־דבר גם יחסי אליה השתנה לחלוטין מאז סוּפר לי הסיפוּר, ואף־על־פי שהדבר התרחש לפני שמוֹנה־עשׂרה שנה איני יכוֹל שלא לנהוֹג בה קרירוּת מסוּימת.

מדוע מהסס השיח' להתגרש ממנה זמן כה רב, איני מסוּגל להבין, בייחוּד כשהוּא משתוֹקק כל כך לשאת לו נערה אחת, צעירה ונחמדה. אגב־אוֹרחא, נתגלה לי כי זוגוֹת שהתגרשוּ אינם רשאים להתראוֹת עוד, אפילוּ ברחוב, לאחר שנתגרשוּ כדת וכדין. פעם ראיתי אחד מידידי מגרש את אשתוּ בשעת בוּלמוּס של חימה. היא הייתה נערה צעירה ויפת־תוֹאר. בינתיים נשׂא האיש נערה אחרת, אך כבר הספיק להינחם על מעשׂהוּ והוא מבקש לגרש את אשתוֹ החדשה ולחזוֹר ולשאת את אשתוֹ הראשוֹנה, שלא ראה אוֹתה מאז. אך החוֹק הדרוּזי נוּקשה מאוֹד בעניין זה. מוֹעצה של זקנים דנה בדבר, אך נמנתה והחליטה כי את הנעשה אין להשיב. ועתה, כל־אימת שהצעיר הנמהר הזה רוֹאה את רעיתו ושוּתפתוֹ הקוֹדמת לחיים עוֹברת בקצה הרחוֹב, הוּא נאלץ, למהר וּלחזוֹר על עקבוֹתיו ולהתרחק משם בלב דואב ובנפש מתענית ברגשי חרטה.

לפני שבוּעוֹת אחדים פתחנו בדאליה בית ספר לנערים, ולימדנוּ בוֹ אנגלית וערבית. כעבוֹר ימים אחדים הגענוּ למניין של יותר מחמישים תלמידים, ואילו יותר מעשׂרים בנוֹת הגישו בקשוֹת להצטרף ללוֹמדים. התחלנו טוֹרחים כדי למלא בקשוֹת אלה, מאחר שהנכונוּת והתשוּקה שהפגינו ההורים בכל הנוֹגע לחינוּך ילדיהם היוּ כה־גדוֹלוֹת עד כי ראינוּ צוֹרך לעודדן ככל אשר נוכל. אולם יום אחד הגיע אל השיח' צו להתייצב לפני השלטוֹנוֹת. שם הוֹדיעוּ לו כי קנס של מאתיים־וחמישים דוֹלר יוּטל על כל ילד, שיעז להציג את כף־רגלו בבית־הספר. לצערי הגדול הצליח איוּם זה לחסל מיד את המפעל הקטן שיזמנו.

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 4

דאלית אלכרמל, 30 באוֹקטוֹבר

נזדמן לי להתודע אל כמה וכמה משכני הרחוֹקים יותר, ויש בדעתי לקחת את הקוֹרא עמי לבקר אצל אנשים אלה, הנחשבים כבני־מרוֹם עם הארץ. הם האצוּלה של אזוֹר זה, וּבתחילת המאה הזאת היוּ בידי משפחותיהם שלטון בלי־מצרים והיכולת לחרוץ דין חיים אוֹ מות על כל תושבי האזור. משפחוֹת אלה לא היססוּ כלל להזעיק את תוֹמכיהן כדי להתמרד נגד השלטוֹנוֹת ונגד כל בעלי־סמכוּת כגוֹן הפחוֹת של עכו, שהיוּ למעשה מוֹשלים תוּרכיים שנקטוּ עמדה עצמאית כביכול, אוֹ נגד שלטון העריצוּת של הכוֹבש המצרי אבראהים פחה, שנכנעו לו בסוֹפוֹ־של־דבר.

אחת המשפחוֹת האלה מתגוֹררת בכפר המרוּחק כשתי שעוֹת־רכיבה מכאן יום אחד קיבלתי מכתב, שנוסח במיטב תפארת המליצה המזרחית, וּבוֹ הלל גדול לדרגתי, תשבחוֹת על מעלוֹתי וקילוּסין על הכבוֹד והחמימוּת שאישיוּתי שוֹפעת. וכל־זאת כדי להזמינני לבוא ולבקר אצל הכוֹתב. גמרתי אוֹמר להאציל מעט מכל מעלוֹתי על הכוֹתב ולהיענוֹת להזמנתוֹ, יצאתי לדרך, ועד־מהרה מצאתי עצמי רוֹכב בואדי עמוֹק ורוֹמנטי, שצמחייתוֹ סבוּכה, והגעתי אל עמק ששכן בין שלוּחוֹתיו היותר נמוכוֹת של הכרמל, מעבר לגבוּל ההר עצמוֹ. כאן הייתה הארץ משוּבשת עקב פעולה ווּלקנית ומלאה תהוֹמוֹת ונקיקים, שאין יפים מהם לצוֹרכי התגוננוּת והקמת משׂגב לראש־שבט שאינו סוֹבל מעוֹדף מצפוּן. הכפר עצמו יושב ברֹאשה של גבעה חרוּטית, המתנשׁאת לגובה של שלוֹש־מאוֹת רגל מעל־פני השפלה, ומעל בתי־הכפר מתנשא בית־מידוֹת דוּ־קוֹמתי גבוֹה, שדמיונו כמצודה. אך לא שמה היוּ פני מועדוֹת אוֹתה שעה אלא אל עמק צר, שהיה מרוּחק כשני מילין משם. העמק היה תקוּע כטריז בין שני צוּקים מאיימים, וכוּלוֹ טוֹבל בירק זוֹהר. היה היה שם שפע של תפוּזים, לימוֹנים, תאנים, רימוֹנים, זיתים, חבוּשים ויתר עצים עוֹשי־פרי, אשר הוּשקוּ כוּלם ממימיו של מעיין זך כבדוֹלח, שנבע מתוך סלע ההר.

בעמק זה שכן בית־הקיץ של מארחי, ומשנראיתי מתקרב שם יצאו לקראתי מהבית אחדים מבני־פמליתו והוֹבילוּ אוֹתי אל מעין סוּכה גדוֹלה, שיצרו ענפיהם הארוּכים של עצים שעמדוּ מסביב ועלוָתם הצפוּפה סוֹככה היטב מפני שמש הצהריים. כאן נפרשו שטיחים, הוּבאוּ כרים והוּכנוּ נרגילוֹת וספלי־קפה. ישבנוּ במעגל והחלפנוּ ברכוֹת ואיחוּלים, המשמשים תמיד כפרק־פתיחה בסדרי האירוּח המזרחי. עד־מהרה הוֹפיעה קבוּצת אנשים עוֹטי עבאיוֹת לבנוֹת, שהתנופפוּ קלוֹת ברוּח, רוֹכבים על סוּסים מקַפצים בחן ובאצילוּת. הרוֹכבים היוּ מקוּשטים במחלצוֹת רקוּמוֹת ברוֹב ססגוֹניוּת, והסוּסים היוּ עדוּיים בשלל צבעים משמחי־עין. להקת הרוכבים היוּ אחיו, בני אחיו ויתר שארי־בשׂרוֹ של מארחי. אחד מהם היה איש קדוֹש, שלמד לימודי־דת באוּלפנה המפוֹרסמת ביוֹתר של המוּסלמים, הלא היא אוּניברסיטת אל־אזהר בקהיר, והיה מכוּבד מאוֹד ונשוּא־פנים.

בידעי כי לא אוכל למצוֹא נוֹשא־שׂיחה אהוּד יותר וברצוֹני לדחוֹת ככל־האפשר את הדיוּן בענייני כספים, אשר מלכתחילה חשדתי כי הוּא הגוֹרם להזמנתי הנה, ביקשתי מן הקבוצה הנכבדה של מעשני הנרגילוֹת כי יספרו לי מעט על תוֹלדוֹת משפחתם. לדבריהם באוּ הנה אבוֹת אבותיהם מחִג’אז, לפני כארבע־מאוֹת שנה. הם היוּ נצר לשבט בַני אלערב, ששכנוּ במדברוֹת שליד מכה והיוּ קרובי־משפחתו של הנביא מוחמד. קרבה עתיקת־יוֹמין זו למשפחתוֹ של הנביא הקנתה מאז ומתמיד יוּקרה גדוֹלה למארחי ולאבוֹתיו.

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 3 (1886).

אוֹתם ימים באו הם לארץ ככוֹבשים, ולאחר שהתיישבוּ בכפר שבו הם יוֹשבים עד היום, השתלטוּ עד־מהרה על כל המחוז וּמשלוּ בוֹ, כשהם כפוּפים כביכול לפחה של עכוֹ, אך לאמיתו־של־דבר נהנים ממידה רבה של עצמאוּת. מצב דברים זה נמשך עד פלישתוֹ של אבראהים פחה לארץ־ישראל. הם התקוממוּ נגדוֹ אך הוּכנעוּ באכזריוּת, ולאמיתוֹ־של־דבר סבוֹ של מארחי הוּצא אז להוֹרג, וחלק גדוֹל מאדמתם הופקע מרשוּתם. מאז החל כוכבה של המשפחה הוֹלך ודוֹעך. משהוּחזרה הארץ לידי הסֻלְטאן, בהתערבותה של אנגליה, לא נשתנה מצבם שינוּי רב. הממשלה התוּרכית הקפידה שלא להחזיר להם את ההשפעה העצוּמה שהייתה להם בעבר ולא חדלה להתנכל להם. ואמנם, אחד ממארחי בילה כשנתיים בבית־הכלא. יש אוֹמרים כי נאסר על שגילה רוּח מרי ועצמאוּת, ויש אומרים כי נאסר מסיבוֹת פרוזאיוֹת הרבה יותר, כגון: סירוּב אוֹ פיגוּר בתשלוּם חוֹבוֹתיו.

מכל־מקום כשהתעוֹררה שאלת הלואת הכספים – אמנם לא באוֹתוֹ יום, אלא כעבור זמן, כשהאדון בא לביקור בביתי – נאלצתי להשיב את פניו ריקם. אנשים יוֹדעי־דבר אמרוּ לי בודאוּת כי מארחי הציוּרי, המכניס אוֹרחים, המכוּבד והאציל, היה – אינני רוצה לחזור בדיוּק על מה שנאמר עליו, אך ודאי שלא היה מסוג האנשים שראוי לבחור בהם כדי להלווֹת להם כספים. ידיעה זו ציערה אוֹתי מאוֹד, לא משוּם שהשתוֹקקתי כל־כך להלווֹת להם כספים, אלא משוּם שהיוּ אנשים אצילים באמת.

יש לי עוד ידידים מבני־האצולה, המתגוררים בריחוּק חמש שעוֹת־נסיעה מכאן. גם הם מוֹצאם מחִג’אז, גם הם טוענים כי קרוֹבי־משפחה הם לנביא וגם הם משלוּ פעם על אזוֹר נרחב של הארץ. למעשה שתי המשפחוֹֹת האלה, חילקוּ את השלטוֹן ביניהן על כל ארץ־ישראל, ודברי־הימים של שתיהן זהים כמעט. ביקוּרי אצל המשפחה השנייה היה בעל צביוֹן מיוּחד במינוֹ. בדרכי שמה רכבתי לרוֹחב האזוֹר הנקרא רוֹחָה, כלומר ארץ הצפרירים, שהוּא אזוֹר פתוח וגבעי, מוּשקה כהלכה ומכוּסה שרידים של מה שהיה פעם חורשוֹת־אורן נהדרוֹת. כעת מפוּזרים בוֹ עצים יחידים, כמו בפארק גדוֹל. הכפר ישב באתר מקסים ברוּם של כשבע־מאוֹת רגל מעל פני־הים, על מדרוֹנוֹ של הר שצמחייתוֹ צפוּפה וגוֹבהוֹ כאלף־מאתיים רגל. מארחי הנכבד, שיצא לקדם את פני, הוֹליכני אל מעין רחבה מוּגבהת, שהשׂתרעה בחזית המסגד של הכפר, שהיה בניין מרשים ביותר. ברחבה זו, בצלם של עצי־תוּת רחבי־פׂארוֹת נתקבצוּ שבעת האחים של המשפחה ועוֹד כחמישים שארי־בשׂר שלהּ. שעה שהגעתי שם עמדוּ הכל בתפילה, שכן היוּ ידוּעים באדיקוּתם הרבה. לאוֹרך חזיתה של המרפסת ניצבה שורה של כדי־מים לרחצה, ומאחריהם היוּ מחצלוֹת אשר עליהן גהרוּ המתפללים. מאחוֹרי כל אלה הייתה ערמה של סנדלים. לאחר שסיימוּ את תפילתם, הלכוּ ונטלוּ איש איש את סנדליו, ואני תמהתי מאוֹד כיצד ידעוּ להבין מה שלהם ומה אינו שלהם.

מוסלמים בתפילה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

הם נטלוּני והוֹבילוּני אל מקוֹם הכבוֹד – כך סבוּר הייתי אז – שם נפרשׂוּ שׂמיכוֹת וּשטיחים ליד פתחוֹ של המסגד. התיישבנו במעגל, רגלינו מתחתינוּ, כמקוּבל במזרח, ולגמנוּ קפה, כשלפתע קפצוּ כוּלם על רגליהם. איש נמוּך־קוֹמה, כהה־עוֹר ובעל תנוּעוֹת נמרצות, פרץ ועבר בתוֹכנוּ. כל הנאספים נאבקוּ נוֹאשוֹת כדי לנשק את ידוֹ ואילוּ הוּא חלף־עבר כסוּפה אל צדה האחר של הרחבה, ובעקבוֹתיו צוֹעד כושי גבה־קומה, שגם את ידו ניסו כוּלם לנשק, לרבוֹת מארחי רם־המעלה. עוד לא הספקתי להתעשת מן התדהמה למראה תכוּנה זוֹ, וכבר קיבלתי הוֹדעה מן האיש שאני מוּזמן לבוֹא ולשבת לידוֹ. עתה נתגלה לי כי הוּא יוֹשב במוֹשב הכבוֹד, ואז נתעוֹררה אצלי שאלה: האם עלי להכיר בזכוּתוֹ להזמין אוֹתי אליו, בטרם אדע מי הוּא, ובכך אוֹדה כביכול, בעליוֹנוּת מעלתוֹ עלי. יש להבין כי הטקסיוּת בעניינים אלה היא דבר חשוּב, שיש להקדיש לוֹ תשוּמת־לב במזרח, אף־על־פי שבעיני בני־אירוֹפה ייראה כל העניין אוילי למדי. לפיכך התעלמתי זמן מה מהזמנתוֹ, ואחרי־כן שאלתי את מארחי, כלאחר־יד, מי הוּא האיש. הוּא הודיע לי כי זהו מולא, וכי בזכוּת למדנוּתוֹ וצדקנוּתוֹ הוּא נכבד ונערץ בכל רחבי־הארץ, וכל התוֹשבים בה מעלים לוֹ מעין מס דתי. מארחי הוֹסיף ואמר כי המולא בא לביקוּר כאן, וכי בביתו שלו הוּא נוֹהג לארח יוֹתר ממאתיים אוֹרחים בערב אחד בלי למנוֹע אכסניה מאיש. אביו היה דרויש, שנתפרסם בזכוּת יכולתוֹ לחוֹלל ניסים; ולאחר שמת עברה אצטלתוֹ לכוּשי הגבוֹה, שהיה משרתוֹ וזכה אף הוּא להערצתם של המאמינים, שכן נהג תמיד לישון בין כוֹתלי המסגד וּלהימוג לפתע בלילה, בלי שאיש ידע אנה נעלם. לאמיתו־של־דבר מסוגל הוּא ליהפך לרואה־ואינוֹ־נראה כל־אימת שעוֹלה רצון מלפניו.

משנסתבר לי כי אלה פני הדברים וכי עלוּל אני להביך מאוֹד את מארחי, החלטתי שלא לעמוֹד על כבוֹדי עוֹד ולותר למולא. קמתי וּבאתי אצלוֹ. הוּא הוֹאיל בחסדוֹ לקבלני בשחצנוּת מצטנעת, והחלפנוּ דברי־ברכה עד שהוּכרזה שעת הארוּחה. אז שאלני מארחי, אם יש בחפצי לסעוֹד לבדי אוֹ בקרב העם כוּלוֹ. מאחר שיחסוֹ של המולא הקדוֹש היה יהיר מדי לטעמי, החלטתי לנצל את זכוּת הפרטיוּת ואמרתי כי מבקש אני לסעוֹד לבדי. לשמע זאת העיר המולא בלגלוּג מנוּמס כי מוּטב כך, שכן סוֹלד הוּא מאכילה בחברתוֹ של אדם השוֹתה יין. על זאת השבתי כי אני סוֹלד לא פחוֹת מאכילה בחברתוֹ של אדם התוֹקע אצבעוֹתיו באוֹכל. מכל־זאת יוּבן כי יחסי עם האיש הקדוֹש נעשו מתוּחים במקצת.

לכן הגישוּ לי פירמידה גדוֹלה של אוֹרז ושש מנוֹת של תבשילים מעוּלים אחרים, שיוּחדוּ לי בלבד, ואני ישבתי ארצה על מחצלת אחת, ואילוּ בריחוּק ירדים אחדים ממני ישבו הקדוש, מארחי ויתר אחיו על מחצלת אחרת. לאחר שסיימוּ את ארוּחתם באו אנשים אחרים וישבוּ במקוֹמם, ואני ספרתי בסך־הכול חמישים איש, שסעדו על חשבון מארחי באותה מרפסת של המסגד. לאחר שהסתיימה הארוּחה קמוּ כוּלם והלכוּ בסך להתפלל, ואני ישבתי והאזנתי ללחן החד־גוני של פסוּקי הקוראן, עד שהגיעה שעתי ללכת לישוֹן. מארחי הציע לי לישוֹן על מחצלת בין כוֹתלי המסגד, כדי שתהיה לי הזדמנוּת לראוֹת כיצד נמוֹג הכוּשי באוֹרח־פלא. אך לי היוּ ספקוֹת רבים בעניין זה, ולעומת־זאת לא היוּ לי כל ספקוֹת לגבי הנחירוֹת העלולוֹת להפריע את שנתי, ולפיכך ביקשתי לישון לבדי בחדר לעצמי, כפי שנהגתי לגבי הסעוּדה.

למחרת בבוקר הוּפתעתי למראה שינוּי מוּחלט שחל ביחסוֹ של הקדוֹש אלי. כל היוּהרה וההתרברבוּת של אמש כאילוּ נגוֹזוּ, ולא יצאה עת מרוּבה עד שנעשינוּ ידידים טוֹבים. לא היה ספק אתי כי היה הוּא שׂוֹנא מוּשבע של כוֹפרים דוּגמתי, אך כפי הנראה ראה צורך, מטעמים תכסיסיים, לשנוֹת את יחסוֹ אלי כליל. לי שימש הדבר תוֹספת לאישור הלקח העגוּם שלמדתי לגבי יחסים עם אנשי המזרח. כשבן המזרח נוהג בך יוּהרה והתרברבוּת, מדוֹד לוֹ כפליים כפי מידתוֹ.

חיפה, 10 בנובמבר

באחד ממכתבי הקוֹדמים תיארתי את טיבוֹ של הזיכיון שהוֹענק לאחדים מעשירי בירוּת לסלילת מסילת־ברזל מחיפה לדמשׂק. כן תיארתי את מלאכת המדידה והבדיקה שנערכה לגבי התואי, אשר הגיע עד מחצית דרכוֹ המתוּכננת. העניין נסתבך מאוֹד עקב כל מיני אינטריגוֹת כספיות, וההוֹן, אשר ביקשו לגייס לצוֹרך המפעל בלוֹנדוֹן, בוֹשש לבוֹא. גוֹרם חדש של אי־ודאוּת נשתרבב לתוך התכניוֹת בעטיהּ של מהוּמה, שנוֹצרה עקב הצעה לחבר את ים־סוף עם הים־התיכון בתעלה למעבר אניוֹת. תעלה זו אמוּרה הייתה להתחיל בחיפה, לחצוֹת את עמק־יזרעאל עד עמק־הירדן וּלהזרים את מי הים־התיכוֹן אל תוֹך עמק זה ואחרי־כן לחבר את קצהוּ התחתוֹן של ים־המלח עם ים־סוּף, על־ידי תעלה שתסתיים בעקבה.

פרויקט זה הגו בעיקר כמה וכמה בעלי אניוֹת ובעלי־הון בריטיים, שקיווּ לחסל בכך את המוֹנוֹפוֹל של מר דה־לספס לגבי התחבוּרה הימית בין הים־התיכון לבין ים־סוּף דרך תעלת־סואץ. מאחר שהתעלה המוּצעת לא תיגע כלל בתעלת־סואץ, הרי לא תהיה לחברה הצרפתית כל עילה לבוֹא בטרוּניוֹת. אוּלם מאחר שיש עדיין ספקוֹת רבים לגבי מעשיוּתהּ של התכנית, הקציבוּ היוֹזמים סכום של 10,000 לירוֹת שטרלינג כדי לערוֹך סקר מוּקדם ולקבל מן הסֻלְטאן רשוּת לעשוֹת זאת. לפי הידיעוֹת הראשוֹנוֹת שהגיעוּנוּ התנגד הוֹד־מלכוּתוֹ לעריכת הסקר המוּצע, אולם מאז יש ידיעוֹת חדשות, המעידוֹת כי הוּא נמלך בדעתוֹ, ולא זוֹ בלבד שהאישור המבוּקש ניתן אלא שגם יצאה קבוצת המוֹדדים לעריכת הסקר והיא נמצאת עתה בדרכהּ לפוֹרט־סעיד.

עתה מעניין יהיה לדוּן ולשקוֹל, לפי המידע שיש לנוּ בשעה זוֹ, מה הם סיכוּיי ההצלחה, מהוּ טיב המכשוֹלים שעלוּלה התכנית להיתקל בהם וכיצד היא רוֹאה דרך להתגבר עליהם. קוֹדם־כוֹל, עצם העוּבדה שהסֻלְטאן העניק רשיוֹן לעריכת הסקר, אין בהּ כדי להבטיח כי יסכים אחרי־כן להעניק פִרְמָאן להשלמת המפעל, אם אמנם יימצא הדבר מעשׂי. היתרונוֹת שיצמחוּ לו ממפעל זה הם: גישה נוֹחה למחוֹזוֹת שלטוֹנוֹ בערב, המשׂתרעים דרוֹמה עד עדן; הוֹן עתק, אשר תשלם לוֹ החברה כפיצוי על כאלף וחמש־מאוֹת מיל־רבוּע, של אדמה, אשר תכוּסה מי־ים, שהיא בעיקרהּ רכוּש ממשלתי; וּלבסוף, הכנסה שנתית עצוּמה שתוּפק מדמי השימוּש בתעלה ומפיתוּח שטחי־קרקע גדוֹלים ביוֹתר, בייחוּד בעבר־הירדן המזרחי, שעתה אין גישה אליהם ומשוּם־כך אין הם מנוּצלים כלל. יוֹצא אפוא, שאין כל ספק כי תעלה זוֹ תוסיף ותרבה את עצמתה הכלכלית של הקיסרוּת וּתשמש מקוֹר לרוחים גדוֹלים. לעוּמת־זאת עשׂוּיה היא להווֹת כמעט סיפוּח ממשי של ארץ־ישראל לאנגליה, אשר השפעתהּ בארץ תהיה מכרעת, עקב השקעת־ההוֹן העצוּמה הכרוּכה בכך. לכן נשאלת השאלה: האם, לדעת הסֻלְטאן, יהיה ביתרוֹן הכספי שיפיק מכך רוח שיש בוֹ כדי לפצוֹת אוֹתוֹ על ההפסד הפוֹליטי שייגרם לוֹ.

אשר לקשיים ההנדסיים הכרוּכים בביצוּע הפרוֹיקט, הרי העדוּיוֹת היחידוֹת, שיש לנוּ לגבי הפרשי־הגובה בין ים־סוף לבין ים־המלח, הן המדידוֹת שנעשו בזמנים שונים על ידי שלוֹשה צרפתים – האדונים לַרְטָה, וִינְיֶה וְלוּאִין. לפי עדוּתם של אלה הפרש־הגבהים הוּא כתשע־עשׂרה רגל הנקוּדה הנמוּכה ביוֹתר היא כשבע־מאוֹת ושמוֹנים ואחת רגל, והגבוֹהה ביותר כשמונה־מאוֹת רגל. אך יש לזכוֹר היטב כי נתוּנים אלה אינם תוֹצאה של מדידוֹת מעשיוֹת בשטח,

עמק הירדן

Porter J.L.: Through Samaria to Galilee and the Jordan, London 1889.

אלא מעין אוּמדן משוֹער, וייתכן מאוֹד כי יש שקעים ברכס המפריד, שנעלמו מעיניהם של האדונים הנכבדים הללוּ. כפי שצוּין עשוּי הרכס־המפריד סלעי אבן־גיר, וגוֹבה פסגתוֹ, בריחוּק כחמישים־ושניים מיל מים־סוף וחמישים־ושמונה מיל מים המלח, נמוך כאלף ושלוש־מאוֹת רגל מפני ים־סוף. ההנחה הרווחת היא כי העבודה ההנדסית תוּקל עקב השטף הגדול שייגרם על־ידי זרימת מי־הים בזוית תלולה כזאת למרחק של מאה מיל. אך יחד־עם־זאת, אין התכנית מציעה לאפשר את זרימת האוֹקיינוּס במלוֹא עצמתה מצד זה. פעולת הצפתוֹ של עמק־הירדן תיפתח מכיווּן חיפה. מנקודה זוֹ עד לגובה פני־הים בעמק־הירדן המרחק הוּא עשׂרים־וחמישה מיל. הנקודה הגבוהה ביותר בעמק־יזרעאל היא ברוּם של מאה חמישים־ושבע רגל מעל פני־הים. בשטח מוּגבה זה מציעים לחפוֹר תעלה, שרוֹחבה כמאתיים רגל ועוֹמקהּ כארבעים רגל. לפי החישובים שנעשוּ, כמוּת המים שתוּזרם באוֹרח זה תווּסת ותוֹעמד על זרימה השוה לזרימת הירדן כפוּל עשׂרים, ואם לוקחים בחשבון את שיעוּר ההתאדוּת, הרי מעריכים כי בתקוּפה של חמש שנים יהיוּ ים־המלח וכל עמק־הירדן מוּצפים מים בגובה פני־הים.

כתוצאה מהצפה זו יהיה כמובן ים־המלח קבור מתחת לאלף־ומאתיים רגל של מי־ים, וייוצר ים פנימי, בתוך הארץ, שאורכו כשמוֹנים מיל ורוֹחבוֹ מארבעה עד שישה מילין. יריחו, בית־שאן וטבריה תהיינה העיירוֹת העיקריוֹת שיכוּסוּ בתהומוֹת הים, ועמן עוד כפרים אחדים. חוּץ מטבריה לא נוֹדעת חשיבוּת רבה אף לאחת מהן, שכן בהּ יש אוּכלוּסייה של יוֹתר משלוֹשת אלפים תוֹשבים, שעיקרם יהוּדים, ושני מנזרים – קתולי ויוני. מלבד הצוֹרך לפצוֹת אוּכלוּסייה זו וּלשלם בעבור האדמוֹת הפוריוֹת שברשוּתם מתעוררת בעיה פוליטית חשוּבה ביותר. צרפת פרשה את חסותה על המנזר הקתוֹלי שבטבריה עוד מימים קדמוֹנים, והרוסים פרשוּ את חסוּתם על המנזר היוני. האמנם תסכמנה שתי מעצמוֹת אלה, אשר האינטרסים שלהן ייפגעו קשוֹת מבחינוֹת רבוֹת על־ידי מימוּש התכנית, להיענוֹת להצעה הגוֹרסת פיצוּיים כספיים? הצלחתה של התכנית עלולה להרוס כליל את תעלת־סואץ ולחסל כמעט את כל השפעתה של צרפת בסוּריה. ואילו רוּסיה, העוֹשׂה כעת מאמצים גדולים לספח את ארץ־ישראל ולהשתלט על ירוּשלים, אשר השפעתה בה כיום גדולה מהשפעתה של כל מדינה אירופית אחרת – רוּסיה זו תמצא עצמה מנוּתקת למעשׂה מן הארץ על־ידי ים חדש, שהוּא רכוּשהּ הפרטי של אוֹיבתהּ המסוֹרתית. בשתי הארצוֹת גם יחד יכוֹלוֹת הממשלוֹת לפנוֹת אל הרגשוֹת הדתיים של העם ולבקש את תמיכתוֹ בהתנגדוּתן, ואם יהיה צוֹרך אף במלחמתן נגד הצפת המקוֹמוֹת הקדוֹשים בטבריה, שעליהם פרשׂוּ את חסוּתן זה מאוֹת שנים.

אין ספק כי ההתרגשוּת בעניין זה לא תצטמצם רק לצרפת ולרוסיה. אפילוּ באנגליה ובאמריקה עלוּלה להתעוֹרר התנגדוּת קשה לקבוּרתוֹ של אגם־טבריה, לרבוֹת האתר ההיסטוֹרי של כפר־נחוּם ויתר הערים שעל חוֹפיו, מתחת לחמש־מאוֹת רגל של מי־ים, מה־גם שרוֹב מקוֹמוֹת אלה קשוּרים במהלכיו החשוּבים ביוֹתר של ישוּ הנוצרי. מעניין לציין כי התכנית הזאת זכתה לתמיכתה של קבוצת־דתוֹת אחת, לא פחוֹת משזכתה להתנגדוּתה הנמרצת של קבוּצת־דתוֹת אחרת. המצדדים בהּ מסתמכים על הנבוּאה הכלוּלה בפרק מז בספר יחזקאל, פסוקים ח' עד י', אשר בה נאמר “והיה יעמדו עליו דוָגים מעין גדי ועד־עין עגלים.” אך גם זאת לא היה לא תהיה, אם תוּצא התכנית אל הפוֹעל, שכן עין־גדי תהיה אז מאוֹת־רגל מתחת לפני־הים.

תומכיה הנלהבים של התכנית טוענים כי אפשר לבצעהּ בהוֹצאה של שמוֹנה־מיליון לירוֹת שטרלינג, ואילו מתנגדיה ישבו וחישבוּ את ההוצאוֹת עד לפרטי־פרטים, כדי להוֹכיח כי ההוצאה תגיע לפחוֹת עד 225,573,648 לירוֹת שטרלינג וחצי־תריסר שילינגים. אם נניח כי הסכוּם האחד מופרז בקוֹטנוֹ והסכוּם האחר מוֹפרז בגוֹדלוֹ, ואפשר להקים את המפעל בהוֹצאה של חמישים־מיליון לירוֹת שטרלינג, עדיין יש בוֹ כדי להכניס הכנסה יפה. תעלת־סואץ, שהקמתה עלתה 20 מיליון, הכניסה בשנה שעברה סכוּם של 4.8 מיליון לירוֹת שטרלינג.

תעלת-סואץ

Amand v. Schweiger-Lerchenfeld: Der Orient, Wien 1882.

אורכה הכולל של התעלה המתוּכננת יהיה כמאתיים־וחמישים מיל, שמהם יהיה צורך למעשה לחפור רק מאה־ועשׂרים מיל, אך תהיה זוֹ חפירה שלא נוֹדע כמוה בדברי ימי ההנדסה. לדעתי, כל עניין חפירת התעלה אינוֹ מעשי, גם מבחינה פוֹליטית וגם מבחינה הנדסית. אך מי יכול לומר בימים אלה מה אין המדע מסוּגל לבצע, אוֹ איזה שילוב של אינטרסים במזרח אינוֹ עלוּל להיוצר ולסלק כל מיני קשיים פוֹליטיים?

חיפה, 25 במאי.

בימיו של אליהוּ הנביא נראתה מן הכרמל עננה קטנה, גוֹדלהּ כגודל כף־יד של אדם, והיא גדלה ונתעצמה עד שכיסתה את הרקיע כוּלוֹ. ייתכן מאוֹד כי התקרית הפוֹליטית, שארעה בימים אלה בחיפה, תיהפך גם היא לראשיתהּ של סוּפה ממין אחר – סוּפה דיפלוֹמטית הרת־אסוֹן. כשאנוּ בוֹחנים את דברי הימים וּמבקשים לגלוֹת את ראשיתם של כמה וכמה מהמאוֹרעוֹת הגדוֹלים ביוֹתר שהתרחשוּ בהם, מתקשים אנוּ מאוֹד לגלוֹת את מקוֹרם, משוּם שבראשיתם לא היוּ אלא זוּטוֹת. כשהאוירה הרגשית טעונה חשמל, אין צוֹרך אלא בניצוֹץ קטן כדי לחוֹלל התפוֹצצוּת גדוֹלה. לפיכך ייתכן מאוֹד כי עקירתן של אבנים אחדוֹת, על מדרוֹנוֹ השוֹמם של הר־הכרמל, עלוּלה לעוֹרר בעיה שהיקפה ורישוּמהּ יהיוּ גדוֹלים מאוֹד, שכן כרוּך בהּ היסוֹד המסוּכן ביותר שבכל סכסוּך – הקנאוּת הדתית. כידוּע לכוֹל, עוֹמד המנזר הכרמלי בקצהּ של אחת משלוּחוֹת הכרמל, ברוּם של כחמש־מאוֹת רגל מעל פני־הים. משם הוֹלך וּמתרוֹמם עד שהוּא מגיע לגוֹבה כשמונה־מאוֹת רגל מעל העיירה חיפה והמוֹשבה הגרמנית שבהּ. במקוֹם זה משתפל ההר אל רמה גבוֹהה ורחבת־ידיים, שאדמתהּ יפה מאוֹד למרעה ולגידוּל גפנים. זה שנים אחדוֹת שתביעת המנזר לבעלוּת על שטח זה שנוּיה במחלוֹקת, אך רק לאחרוֹנה הגיע העניין לידי סכסוּך גלוּי, כאשר נדרשוּ תוֹשבי העיירה לשלם מסים בעבוּר שטח־קרקע זה. הם טענוּ כמוּבן, כי לא חלה עליהם חוֹבת תשלוּם מסים בעבוּר קרקע אשר לא זוֹ בלבד שאינהּ עוֹמדת לרשוּתם אלא שאף הוּקפה גדר גבוֹהה על־ידי הנזירים, שביקשוּ לתחוֹם את אדמוֹתיהם. כדי לשׂים קץ לעניין יצאוּ מהעיירה כשלוֹשים מתיישבים גרמנים, וכמספר הזה תוֹשבים מוּסלמים, והלכוּ כאיש אחד להרוֹס את הגדר. בעוֹד הם עוֹשׂים במלאכה הוֹפיעוּ נזירים אחדים, שלא היו חמוּשים אלא בכלי־זין רוּחנים, ואחד מהם הרים אל־על את הצלב שלו והשמיע קללה נמרצת – תחילה בגרמנית ואחרי־כן בערבית. המנזר, העוֹמד תחת חסוּת ממשלת צרפת, שיגר תלוּנה רשמית נגד הגרמנים. אז הוּקמה משלחת בת שני חברים, המשנים לקונסולים של גרמניה ושל צרפת, שנשלחה מבירוּת לחיפה כדי לחקוֹר בעניין. בינתיים התערבה בעניין ממשלת תוּרכיה, לפי זכוּתהּ החוּקית, מאחר שנתינים עוֹתוֹמנים רבים השתתפוּ במעשׂה, והחליטה כי שאלת זכוּתוֹ של המנזר להקים גדר היא ענין לבית־משפט מקוֹמי. הוּא הדין גם בעניין תקפוּת טענתם של הנזירים לבעלוּת על שטח־המדינה. בינתיים ציווּ השלטוֹנוֹת המקוֹמיים כי עד אשר יחרוֹץ בית־המשפט את דינוֹ יש להחזיר את הקיר לקדמוּתוֹ; כלוֹמר: יש לבנוֹת אוֹתוֹ במקוֹם שעמד ובגוֹבה שהיה לפני שנהרס. הוֹראה זוֹ של בית־המשפט נוּצלה לרעה. הקיר נבנה מחדש, מוצק יותר וגבוה הרבה יוֹתר משהיה בתחילה. על זאת הוּדח המוֹשל המקוֹמי ממשׂרתוֹ, משוּם שהתרשל במילוּי תפקידוֹ ולא השגיח שצו בית־המשפט מנוּצל לרעה. בינתיים הגישה העיירה תביעה משפטית נגד המנזר ודרשה מהנזירים להוֹכיח את בעלוּתם החוּקית על האדמה.

שליש מאוּכלוּסייתה של חיפה מורכב ממוּסלמים וּמיהוּדים, ושני־שלישים הם נוצרים. כל הנוֹצרים נתוּנים להשפעתוֹ הישירה של המנזר, ורוּח הקנאוּת הדתית משתוֹללת בשני המחנוֹת גם יחד. משנמדד השטח שהמנזר טוֹען בעלוּת עליו, נמצא כי הוא מקיף שנים־עשר מיל־רבוע. לפי החוֹק התורכי צריך כל השטח הזה לעמוֹד לרשוּת תוֹשבי העיירה כנכס ציבוּרי, אלא־אם כן הסכימה מוֹעצת העיירה למכוֹר אוֹתוֹ כחוֹק בעבוּר תמוּרה נאוֹתה. מוֹעצת העיירה הכחישה בתוֹקף כי אי־פעם מכרה אדמה זוֹ והחלה מחפשׂת בקדחנוּת ברשוּמוֹתיה, שכן פעוּלה כזוֹ הייתה צריכה להירשם במסמכים. לעוּמתהּ, הציגוּ הנזירים מסמך חתוּם, המאשר את דבר המכירה, אוּלם לאחר חקירה וּבדיקה נסתבר שהוּא מזוּיף. הוּא לא הוּצא לפי הנהלים הקבוּעים לעניין זה, והחוֹתם נטבע עליו באוֹרח בלתי־חוקי תמורת בצע על ידי פקיד שאינוֹ מוּסמך לדבר. איש לא טען כי הנזירים שוּתפים למעשׂה בלתי־חוקי זה. כפי־הנראה נפלוּ באמת קרבן לתככיו של מתַוך שטיפל בעניין בזמנוֹ והטעה אוֹתם לחשוֹב כי יש בידיו שטר־מכר תקֵף. תגלית זו אילצה את בית־המשפט להוֹציא פסק דין נגדם. הם ערערוּ על כך לפני השלטוֹנוֹת המרכזיים בקונסטנטינופול, וכיוֹם קשה לחזוֹת מראש כיצד ייתכן ביטוּלוֹ של פסק־דין זה, מה־גם שהענין כרוּך באינטרסים מיוחדים במינם, המאפילים על ההיבט המשפטי של העניין.

מנזר הכרמליים

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

יוּקרתוֹ של מסדר הכרמליים היחפים גדוֹלה בכל הארצוֹת הקתוֹליוֹת, ולכן יש להניח כי יפעילו לחצים אדירים לטוֹבת המסדר. מאמרים חריפים כבר הוֹפיעוּ בעניין זה בעיתוֹנוּת של אירופה, קיסר אוסטריה נתבקש להיחלץ לעזרה, ונוֹצרים רבים נרתמוּ למסע של הגנת ההר המקוּדש מפני ידם השלוּחה של הכוֹפרים. אך יש בסכסוּך זה עוֹד יסוֹד אחר, החוֹרג מגבוּלוֹת מאבק בין הצלב לבין חרמש־הירח והוּא זכוּיוֹתיהם של כשלוֹש מאוֹת מתיישבים גרמנים. הם חלק מאוּכלוּסייתהּ של חיפה, וּזכוּיוֹתיהם שווֹת לאלה של שאר תוֹשבי העיירה. ככל־הידוּע אין הנסיך ביסמרק ממין האנשים שיעמדוּ בשלוה מן הצד ויראוּ כיצד גוֹזלים זכוּיוֹתיהם של גרמנים וּמעניקים אוֹתן לנזירים. אמת הדבר כי זהוּ עניינה של ממשלת תוּרכיה לבדהּ וכי לא ברצוֹן תיאוֹת לגזול מידי נתיניה שנים־עשר מיל רבוּע מאדמת ההר, אך לחצן המשוּתף של ארצוֹת־אירוֹפה הקתוֹליוֹת גדול משתוּכל לעמוֹד בוֹ בעצמהּ. אילוּ התחילוּ אנשי המנזר לעבד את האדמה וּלהפיק ממנה יבוּלים כי אז לא הייתה זכוּתם על האדמה מוּטלת בספק. טענתם של תוֹשבי חיפה מסתמכת על העובדה שהנזירים אינם מעבדים את האדמה ואינם מרשים לזוּלתם לעבדהּ ואפילוּ לרעוֹת עדרים בה. הפקעת שטח זה וּמסירתוֹ לידי המנזר עלוּלה לשלוֹל מהמתיישבים הגרמנים אמצעי חשוב ביותר להצלחתהּ ולרַוחתהּ של מושבתם.

מסתוֹר וּמרגוֹע מחוּמוֹ הגדול של הקייץ הם בבחינת הכרח לבריאוּתם של המתיישבים הגרמנים. אם תנתן להם זכות־מעבר בשטח זה יוּכלוּ בנקל לסלוֹל דרך אל ראש־ההר ולהקים בית הבראה מעל מושבתם, כך ינצלוּ את אוירוֹ הקריר והנעים של המקוֹם, שהוּא גבוֹה תשע־מאוֹת רגל מעל פני־הים וּמרוּחק כמהלך חצי־שעה מבתיהם במוֹשבה. הכסף הדרוּש לבניית בית־הבראה זה נפל לידיהם באוֹרח בלתי־צפוּי וּמיוּחד במינו לפני שבוּעוֹת אחדים. יום אחד רכבתי על סוּסי מחוּץ לעיירה, בדרך לנצרת, ולהפתעתי פגשתי בגברת אחת זרה, שרכבה ללא בני־לויה זוּלת ערבי אחד. הייתה זוֹ תוֹפעה לא־רגילה בארץ הזאת. בעקבוֹתיה נסעה אלוּנקה שהייתה מכוּסה. כשחזרתי למוֹשבה כעבוֹר שעה, נסתבר לי כי באלוּנקה הוּבאה גוּפת בעלהּ של האישה שפגשתי. הוּא מת בדרך מנצרת שעוֹת אחדוֹת לפני שפגשתי את האלמנה המסכנה. היא הייתה בת חוּץ לארץ שלא ידעה מלה בלשוֹן הארץ והייתה המלַוה היחידה והבוֹדדה של גוּפת־בעלהּ. מצב־דברים מצער זו עוֹרר רחמים ואהדה בלב המתיישבים הגרמנים, והם טיפלו בה בחיבה ובלבביוּת רבה. טוּב־לבם ורוֹב־חסדם נגעוּ מאוֹד אל לב האלמנה, ולפני שנסעה לדרכהּ העניקה למוֹשבה המחאה על סך 7500 דולר. אנשים טוֹבים וּפשוטים אלה לא העלוּ בדעתם כי הם משפיעים רוֹב־טוֹבה על אלמנה בעלת נכסים גדוֹלים וכי עתידים הם לזכוֹת בגמוּל מפתיע כזה. בכסף זה מקוים הם לבנוֹת את בית־ההבראה שלהם.

מנזר הכרמליים

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

חיפה, 7 ביוני.

שׂמחתי כי נזדמן לי לשוּב וּלבקר בירוּשלים, לאחר שלא הייתי בה שש שנים, וכי בנסיעתי דרך מחוֹז־יהודה אוּכל לחזוֹת מקרוב בשינוּיים שחלו בוֹ בתקוּפה זוֹ. תשׂוּמת הלב שנתרכזה סביב ארץ־ישׂראל בשנים האחרוֹנוֹת נתנה את אוֹתוֹתיה ביהוּדה יוֹתר מאשר בגליל, וּמבחינוֹת אחדוֹת הייתה ההתקדמוּת בחבל ארץ זה מהירה יוֹתר. לדעתי יש שתי סיבות לדבר: האחת, כי מאז שמוֹנה שנים שוֹלט באזוֹר־יהודה פחה נאוֹר יותר מהמקובל בין שכמותו והוא כפוּף ישירוֹת למוֹשל הכללי של סוּריה; והאחרת, שהמקוֹמוֹת הקדוֹשים ביהוּדה מוֹשכים יוֹתר את לבם של יהוּדים ושל גוֹיים. משוּם אלה זכה האזוֹר לזרם גדוֹל יותר של ממוֹן ושל מהגרים.

המושבה שרונה

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

בריחוּק שלוֹשה מילין מיפוֹ עומדת המוֹשבה הגרמנית שרוֹנה, שנוֹסדה יחד עם המוֹשבה הגרמנית בחיפה, לפני שנים אחדות על־ידי אנשי אגוּדת ההיכל. שרונה דוֹמה למוֹשבה שבחיפה, גם בצביוֹן בתיה וגם במבנה הכללי. יש בה רחוֹב מרכזי רחב, שמשני עבריו בתי־אבן יפים בעלי גגוֹת רעפים אדוּמים וּשתי שוּרוֹת של עצים מצִלים, רחוֹב קטן הצוֹלב את הרחוֹב הראשי, כנסייה ובית־ספר. על המוֹשבה כוּלה שוֹרה אוירה של ניקיוֹן ונוֹחוּת שהגרמנים יודעים היטב להשרוֹתה על מקוֹמוֹת מגוּריהם. אך שרונה נוֹפלת מחברתהּ שבחיפה בכל הנוֹגע לבריאוּתה וליופי של אתרה, שכן היא עוֹמדת בשטח גבעי וּמכוּסה ירק, שאין בוֹ חוּרשוֹת והוּא מרוּחק מילין אחדים מן הים ומן ההרים. לכן אוֹפף אוֹתה משהוּ משל עזוּבה וּבדידוּת. תוֹשביה סוֹבלים רבוֹת מהקדחת, וּבשנה שעברה, שהייתה שנה קשה במיוּחד, מתוּ רבים מתוֹשביה במחלה. לעומת־זאת, בזכוּת פוֹריוּת האדמה וּבזכוּת הקירבה ליפוֹ הגדולה והמשׂגשׂגת, בת עשׂרים אלף התוֹשבים, טוֹב מצבם הכללי של תוֹשבי שרונה מזה של חבריהם בחיפה. כיום הם עוֹסקים בהרחבת שטחי הפרדסים והכרמים שלהם וּמאחר שהנסיון הוֹכיח כי טיבהּ של הארץ משתפר והולך ככל שמיטיבים לעבדהּ, יש תקוה כי השנים הבאוֹת יחוֹללוּ תמוּרה גם במצבהּ של המושבה. אגודת־ההיכל הקימה מוֹשבה קטנה גם בפרברי יפוֹ, ותוֹשביה עוֹסקים במסחר בעיר וּמצליחים יפה.

מאז ביקרתי לאחרוֹנה באזוֹר זה הקימו מהגרים יהוּדים מרוּסיה וּמרוּמניה לא־פחות מארבע מוֹשבוֹת סביב העיר הגדוֹלה והן מרוּחקוֹת ממנהּ מילין אחדים.¹ בנסיעתי הפעם לא נזדמן לי לבקר ולבחוֹן אוֹתן מקרוב, כפי שנתכונתי מלכתחילה. שתיים מהמושבות האלה עוֹמדוֹת תחת חסוּתוֹ של הברוֹן רוֹטשילד ונהנוֹת מסיוּע כספי, שיש בוֹ כדי להבטיח את עתידן, על־אף הקשיים הצפוּיים להן, מחמת התנגדוּת הממשלה לקיוּמן. עד־כמה שהדברים אמוּרים במרץ, בפעלתנוּת וביכולת פיתוּח חקלאי – אשר לטענת מתנגדיהם מימים־ימימה, חסרים היהוּדים יכוֹלת זו, וּמשוּם כך אין סיכוּי לשום מוֹשבה יהוּדית להצליח ־ הוֹכיח ניסיון השנתיים האחרוֹנוֹת שאין יסוֹד לטענוֹת אלה וכי כל עוֹד אין מעמידים מכשוֹלים בדרכם, מסוּגלים היהוּדים להיוֹת מתיישבים מצוּיינים. הם עשׂוּיים להצליח כחקלאים בארץ זוֹ אפילוּ יוֹתר משהיוּ מצליחים באמריקה, שכן שם היוּ נאלצים להתחרוֹת במרצוֹ ובמוּמחיוּתוֹ של האיכר האמריקני, בעוֹד היריבים היחידים שיש להם בארץ־ישראל הם הפלאחים הבוּרים והעצלנים.

המושבה ראשון לציון

סאקאלאוו נ': ארץ חמדה. וארשה 1885 –

מלבד שתי מוֹשבוֹת אלה יש עוֹד שתי מוֹשבוֹת אחרוֹת, שאחת מהן נאבקת על חייה ללא עזרה זה שבע שנים. לאחרוֹנה כמעט הכריעוּ אוֹתה האמצעים שנקטה הממשלה כדי לחסלה, אך בחוֹדש האחרוֹן זכתה כמעט בעזרה ועידוּד חדשים. אלה באוּ לה בביקוּרם של דוֹקטוֹר אדלר, הרב הראשי של לונדון, ומר ויסוצקי, שליחהּ של אגוּדה שהוּקמה לאחרונה בפוֹלניה ושמה “אוהבי ישראל”.² ביקוּרם של שני אדוֹנים אלה, פתח דף חדש בספר חייה של מוֹשבה זוֹ פתח־תקוה. היא זכתה במענק נכבד של שלוֹש־מאוֹת לירוֹת שטרלינג ובהפצת דבר קיומהּ בקרב היהדוּת. אחת המכשלות העיקריוֹת שבעוֹכריה היא המקום שבו הוּקמה, שכן מקוֹם זה ממאיר וּנגוּע־חוֹלי. ניסיוֹן המתיישבים לרכוֹש שטח־אדמה בריא וטוֹב, ובראש גבעה מרוּחקת כמהלך חצי־שעה משם, נתקל בקשיים עצוּמים. רק בימים אלה הצליחוּ סוֹף־סוֹף המתיישבים לקבל שטר־קניין על המקוֹם וּלהוֹציא רשיוֹן לבניית בתים.

המושבה עקרון

לוח אחיאסף. ורשה 1893

מלבד ארבע מוֹשבוֹת יהוּדיוֹת אלה וּשתי המוֹשבוֹת הגרמניוֹת, יש בסביבת יפוֹ גם בית־ספר חקלאי של יהוּדים.³ זהוּ בית־ספר גדוֹל שהוּקם לפני כחמש־עשׂרה שנה על־ידי חברת “איזראליט אליאנס”, כדי ללמד בוֹ חקלאוּת לצעירי היהוּדים. יש בוֹ בית גדוֹל ויפה הניצב לימין דרך יפו־ירושלים, בקרב חוּרשוֹת וּבוּסתנים, והוּא מוּקף אדמה חקלאית טוֹבה. יש בוֹ שׂדרוֹת של עצי אקליפטוס וחזרן, שהם גידוּלים לא־מוּכרים בארץ הזאת ולכן החידוּש שבצוּרתם מקנה אוֹפי מיוחד לנוֹף האופף את בית־הספר. שנים רבוֹת גרם מוֹסד זה בזבוּז והפסדים למייסדיו, והיוּ שחששוּ כי לעוֹלם לא תצדקנה התוֹצאוֹת את התקווֹת שתלוּ בוֹ. אוּלם דבקוּתם ועקשנוּתם של מייסדיו השתלמוּ בסוֹפוֹ־של־דבר. בשנה שעברה הגיעוּ הכנסוֹת המוֹסד כדי חמשת־אלפים דולר. אחד ממקוֹרוֹת־ההכנסה העיקריים הוּא יצוּא אתרוֹגים, הנמכרים ליהוּדים בשוּקי אירוֹפה במחירים גבוֹהים מאוֹד. מלבד אתרוֹגים, מגדלים במוֹסד תפוּזים וירקוֹת וּמייצרים יינוֹת וברנדי הנמכרים יפה. יש לקוות שככל שיגדל מספר המוֹשבוֹת היהוּדיוֹת בארץ וככל שתגבר הדרישה לחקלאים יהוּדים מנוּסים, הבקיאים בשיטות העבודה ובלשוֹנה של הארץ, יימצאו מקוֹמוֹת־עבוֹדה נאוֹתים לצעירים שישלימוּ את לימוּדיהם במוֹסד זה. לא כן היה הדבר עד עתה, וצעירים שזכוּ לחינוּך טוֹב במוֹסד זה, נאלצוּ לחפשׂ את פרנסתם בעיסוּקים מכניסים יוֹתר מאשר עבודת־האדמה. בדרך־כלל אפשר לומר כי אנשים בגיל העמידה, בעלי השׂכלה מעטה וּמשפחוֹת גדוֹלוֹת, הצליחו כחקלאים יותר מהצעירים השאפתנים ובעלי־ההשכלה.

המושבה גדרה לוח אחיאסף. ורשה 1893.

יש מוֹשבה חמישית ביהודה,⁴ קרובה יוֹתר לירוּשלים מאשר ליפוֹ. זוֹ נוֹסדה על־ידי יהוּדים שהתנצרוּ כדי להשׂיג זכוּיוֹת של מתיישבים, אלא שכל העניין נכשל לחלוּטין. הממשלה סרבה להרשוֹת להם לבנוֹת בתים, וכיוֹם הם מתגוֹררים בצריף־עץ גדוֹל. השמוּעה אוֹמרת כי יש בדעתם לחזוֹר אל חיק דתם הקוֹדמת, מאחר שלא צמחה להם כל תוֹעלת מדתם החדשה.

המושבה רחובות (נוסדה בשנת 1890 ולא נזכרת בספר).

לוח אחיאסף. ורשה 1893.

הגיעה לאוזני שמועה גם על הקמת מוֹשבה שישית,⁵ ואם נצרף לכל אלה את שלוֹש המוֹשבוֹת שבגליל,⁶ הרי יש כיוֹם תשע מוֹשבוֹת של יהוּדים בארץ־ישׂראל, שכוּלן חוץ מאחת הוקמו בשנתיים האחרוֹנוֹת, על־אף קשיים עצוּמים שהיו אל־נכון מרפים את ידיהם של אנשים שאין מפעמוֹת בהם שאיפוֹת אחרוֹת זולת מציאת מקוֹר־פרנסה. אף־על־פי שדרך התקדמותם איטית וּמוּפרעת כיום, רשאים מתיישבים ראשונים אלה למצוֹא נחמה בידיעה כי נסיונם כחלוּצים יהיה בעל ערך בל־ישוֹער לבאים אחריהם, כאשר ישתנוּ התנאים ותתאפשר הגירה גדוֹלה יוֹתר לארץ. אולם, לעת־עתה רצוּי שכל האנשים המתעתדים להגר לארץ לא ילכוּ שוֹלל אחר ידיעוֹת מטעות המוּפצוֹת לפרקים בדבר סיכוּיים לשינוּי מדיניוּתה של הממשלה בתחוּם זה. התנגדוּתה של הממשלה המקוֹמית, בייחוּד להתיישבוּתם של יהוּדים, עדיין תקיפה ונוּקשה כבעבר, וכל מי שמתעתד להגר על־סמך ידיעוֹת האוֹמרוֹת אחרת, צפוּיה לוֹ אכזבה רבה.

הכפר קולוניה – גשר מוצא

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 1

עולי־רגל

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

הנטייה הגוֹברת והוֹלכת לנהוֹר אל ארץ־הקוֹדש, אינה נחלת היהוּדים בלבד. משנה לשנה גדל והוֹלך מספרם של עוֹלי־הרגל המציפים אוֹתה. בין עולי־רגל אלה תמצא אנשים מכל הכנסיוֹת של הנצרוּת. כך הוֹלך וגדל הישוב היהוּדי והלא־יהודי בפרוֹבינציה זוֹ, ורישוּמה של נהירה זוֹ מוּרגש בירוּשלים יוֹתר מאשר בכל מקוֹם אחר. כמוּבן, טבעי הדבר שיפוֹ, המשמשת נמל לחבל־יהוּדה, תצא גם היא נשׂכרת מכך, ואומנם התרשמתי עמוּקוֹת מהתפתחוּתה של העיר ומשפע האוֹתוֹת המעידים על גידוּלה ושׂגשׂוּגה. אין ספק כי בכך סייעה גם סלילתה של הדרך לירוּשלים שנתכנה לנסיעת מרכבוֹת. ראיתי קבוּצוֹת גדוֹלוֹת של פוֹעלים, שעמלוּ בסלילת קטעים אחדים של המסלוּל הישן, אשר בימים עברו הפכוּ את הנסיעה בין יפוֹ לירוּשלים למסע־עינוּיים מפרך. אומנם עדיין יש בדרך קטעים משוּבשים מאוֹד, אך עם צאת השנה הבאה ייעלמוּ גם אלה. יוֹדע אני כי יש היוֹם בדעתוֹ של המוֹשל להאריך את הדרך מירושלים לחברוֹן, דרך בית־לחם. (הדרך לבית־לחם כמעט הושלמה.) כן יש בדעתוֹ לחבר את יהוּדה אל חבל־הארץ העשיר שממזרח לירדן, על־ידי דרך למרכבות. בימים הקרוֹבים יתחילוּ בסלילת הקטע ההוֹלך מירושלים ליריחוֹ.

אמצעי־התחבוּרה המשתפרים והוֹלכים, הגידוּל השנתי במספר התיירים המבקרים בארץ, ריבוי מוֹסדוֹת־הצדקה וּמוֹסדוֹת־הדת המוּקמים מדי שנה בשנה, זרימת ההוֹן מן החוץ והגידוּל המהיר של האוּכלוּסיוֹת היהודית והנוצרית – כל אלה מקנים לארץ־ישׂראל מעמד מיוּחד כפרוֹבינציה בקיסרוּת התוּרכית. ולאמיתו־של־דבר זוֹהי הפרוֹבינציה היחידה שבה חלה התקדמוּת ממשית ועקבית. אין ספק כי אחת התוֹצאוֹת החשוּבוֹת ביוֹתר של קִדמה זוֹ תיתן אוֹתוֹתיה בחשיבוּת שתיוּעד לארץ־הקוֹדש אם תשוּב בעית המזרח ותוֹעלה לדיוּן, שכן אין עוֹד פרוֹבינציה בקיסרוּת שמרוּכזים בהּ כל־כך הרבה אינטרסים דתיים, מדיניים וכלל־עוֹלמיים.

ירושלים, 23 ביוני.

כאשר עשׂיתי דרכי הנה מיפוֹ לפני ימים אחדים, התרשמתי עמוּקוֹת מההבדל הגדוֹל באוֹרחם־ורבעם של בני הלאוּמים השוֹנים הנוֹהרים כיום לארץ־ישׂראל. הנה היהוּדי בעל הפיאוֹת המסוּלסלוֹת והלבוּש המרוּפט והמשוּמן, שתיקוֹ תלוּי על שכמוֹ, פוֹסע לעייפה בדרך המאוּבקת. הוא שָׂבע תמרורים כדי להתגנב אל הארץ, ואין ספק כי הצליח בכך על־ידי מתן בקשיש ורכישת דרכון מזוּיף. הוּא עבר נתיב של ייסוּרים ועינוּיים לאין־ספוֹר כדי לזכוֹת ולמוּת בירוּשלים, ואם לשפוֹט לפי פניו החיורוֹת והחוֹלניוֹת לא ירחק היוֹם שזכוּת זוֹ תינתן לוֹ.

יהודים ליד הכותל

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

עוֹד הוא פוֹסע־כוֹשל, נשען יגע על מקלוֹ הארוֹך, וכמעט קט הוא נרמס על־ידי כרכרה צהוּבה וּמצוּחצחת הנישׂאת בסערה על פני הדרך. ארבעה סוּסים מוֹשכים אוֹתהּ, וכל הוֹפעתהּ משמשת דוּגמה להתפרצוּתה של תרבוּת המערב למחוֹזוֹת המזרח. נוֹסע בה דוכס אנגלי שבא הנה כנראה כדי לוֹמר שהיה בארץ־ישׂראל. אחריו עוֹברת קבוּצה של גברים ונשים מבני־ארצוֹ, רכוּבים על סוּסים ועל חמוֹרים. רוֹב הנשים, כנראה בתוּלוֹת זקנוֹת, חוֹבשוֹת כוֹבעי־קש, מרכיבוֹת משקפיים ירוּקים ועטוּפוֹת צעיפים. ואילוּ רוֹב הגברים הם, כפי־הנראה, אנשי־כמוּרה, עוֹטים אדרות שחוֹרוֹת של כמרים, חוֹבשים מגבעוֹת גנדרניוֹת ונוֹעלים מגפי־רכיבה שלא כמנהג הכמרים. בראש הקבוּצה כוּלהּ, המוֹנה כשלוֹשים איש ואישה מכוסים אבק לבן, צוֹעד מוֹרה־דרך לבוּש בגדי־שׂרד הדוּרים, שיוֹליכם ברחבי־הארץ כרוֹעה בראש עדר־כבשׂים, שכן זוֹהי הקבוּצה האחרוֹנה של תיירי חברת־קוק בעוֹנה זוֹ.

אך מבחינת הייחוּד והציוּריוּת, כאין־וכאפס המה לעוּמת קבוצה אחרת שעברתי על פניה בדרכי. כבר מרחוֹק עוֹררה בי תמיהה והתפעלוּת רבה. במעלה־הדרך ראיתי מין דבר גדול וּמשוּנה, נגרר לאטו על־ידי המוֹן אנשים שחזוּתם העידה עליהם שאינם מבני־הארץ. משהתקרבתי אליהם נסתבר לי שהם מוֹשכים פעמוֹן ענק־מידוֹת, שמשקלוֹ שבע או שמונה טונות לפחות והוא מעוּטר כתוֹבוֹת וּסמלים דתיים מצוֹעצעים וּמסוּלסלים. הוּא ניצב על עגלת־מסע בעלת גלגלים קטנים, שמשכוּ אוֹתהּ כשמוֹנים איכרים ואיכרות רוסיים. כשעמדתי מתבוֹנן בקבוּצה מוּזרה זוֹ של אנשים בהירי־שיער ובעלי תוי־פנים קלמוּקיים,¹ חשתי כאילו הוֹעברתי במטה־קסם מהרי־ירוּשלים אל ערבוֹת רוּסיה הדרוֹמית. הגברים נעלוּ מגפיים גבוֹהים, לבשוּ מכנסיים רחבים וּמעילים ארוּכים ומהוּדקים סביב מוֹתניהם וחבשוּ מצנפוֹת שטוּחוֹת, והנשים היו לבוּשוֹת אוֹתוֹ לבוּש קוֹדר ומרוּשל המיוּחד לאיכרוֹת רוּסיוֹת. כוּלם היוּ רתוּמים בחבלים אל העגלה וגררוּ אוֹתהּ לאט אך ברוּח עליזה בדרך העוֹלה ירוּשלימה. כשעצרתי לידם וניסיתי להחליף עמם מילים אחדוֹת ברוסית שעדיין זכרתי, נענוּ לי במצהלוֹת־צחוק וניסוּ להסביר לי דבר־מה באריכות יתרה, אלא שידיעוֹתי בשפה הרוּסית היוּ דלוֹת ביוֹתר ולא הצלחתי להבין מה בפיהם. אך סוֹפהּ של סקרנוּתי שבאה על סיפוּקהּ כעבוֹר זמן מה, משהגיע מטענם היקר לירושלים. לפי שעה לא נוֹתר לי אלא להתבוֹנן בהתפעלוּת במסירוּתם וּבדבקוּת של אנשים פשוּטים אלה. התפעלתי בייחוּד מן הנשים שסיפקוּ איזה יצר דתי עמוֹק, בשמשן בתפקיד של בהמות־משׂא. הוֹלכוֹת היוּ בדרך הקדוֹשה אל עיר־הקוֹדש שבעיני בני הכנסייה היונית היא מקוּדשת יוֹתר מאשר בעיני אנשי העדוֹת הנוֹצריוֹת האחרוֹת. אחרי־כן נסתבר לי כי שבוּע שלם גררוּ את הפעמוֹן לירוּשלים, וכי רבים חלוּ בדרך ואחד גם קיפח את חייו והיה צורך לשלוח תגבורת מירושלים שתסייע להם במסע המפרך.

אלמלא נבנוּ לאוֹרך הדרך כמה וכמה בתים לאכסוּן תיירים ועוֹברי־אוֹרח, כי אז היה שיעור־התמותה גבוֹה הרבה יוֹתר. בזכוּת הגידוּל הרב שחל במספר הנוֹסעים בדרך הוּכפל מספר האכסניוֹת, וכיוֹם מגיע מספרן לארבע או חמש, מלבד המנזרים, היוני והקתולי, שגם הם עוֹמדים סמוּכים לדרך נכוֹנים לאכסן עוֹלי־רגל. בית־המלוֹן החדש, שנפתח לאחרוֹנה ברמלה על־ידי מתיישב גרמני, הוּא אחד השיפוּרים הבוֹלטים בתחוּם זה. נשארתי ללוּן בוֹ לילה אחד, גם בגלל הענין הארכיאולוגי שהעיר צוֹפנת גם משוּם שמצאתי כי מפעלוֹ של מארחי, בעל־המלוֹן, ראוי לעידוּד. במאוֹת השנים שלאחר תקוּפת הצלבנים נזכרת רמלה לעתים קרוֹבוֹת ברשוּמוֹת עתיקוֹת, שכן הייתה אז, כפי שהיא כיום, מקוֹם־מרגוֹע חביב על נוֹסעים ועל עוֹלי־רגל, שעשׂוּ דרכם בין יפו לבין ירושלים. אך ברבוֹת השנים הלכה העיר והתנוונה, ולפני כשלוש־מאוֹת שנה, כשביקר בה הנוֹסע בֵּלוֹן, מצא אוֹתהּ עזוּבה כמעט לחלוּטין. לא היוּ בהּ יוֹתר מתריסר בתים מיוּשבים, וּשׂדוֹתיה צמחוּ שמיר ושית. כיוֹם היא אחת הערים המתקדמוֹת ביוֹתר בארץ־ישׂראל, ויש בהּ אוּכלוּסייה של חמשת־אלפים נפש לפחוֹת. היא מוּקפת בוּסתנים וחוּרשוֹת־זיתים רחבוֹת־ידיים, וּמתוֹכהּ מתנשׂא המגדל הגבוֹה שהסלטאן בַּיְבַּרְס הקים במאה השלוֹש־עשׂרה.

עולי־רגל

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

אך האתר המעניין ביותר בכל האזוֹר הזה נמצא כשני מילין מימין הדרך שבין רמלה לבין ירוּשלים, כמהלך שעה מרמלה. זוֹהי גבעה גבוֹהה הקרויה תל־אל־גזר. היא עומדת אצל הכפר אַבּוּ־שוּשֶה, שבעלוֹ הוּא מר ברגהיים, בנקאי יהוּדי מירוּשלים. אחוּזתוֹ משׂתרעת שם על שטח בן חמשת־אלפים אקרים, וראוּי לציין, אגב־אוֹרחא, שהוּא מפיק ממנהּ הכנסה גדוֹלה מאוֹד. מלבד העניין המיוּחד שיש בעצם העוּבדה שיהוּדי הגיע לידי בעלוּת על נכסים גדוֹלים כל־כך בארץ־ישׂראל, יש גם עניין גדוֹל שנתגלה רק לאחרוֹנה בכפר אבו־שושה עצמוֹ. (מאז נכתבוּ דברים אלה נרצח מר ברגהיים באכזריוּת רבה בידי האיכרים באחוּזתוֹ).

בין האנשים שהקדישוּ את אוֹנם ואת חילם ללימוּד הגיאוֹגרפיה של ארץ־ישׂראל ולחקירת עתיקוֹתיה תוֹפס מקום ראשון־במעלה הצרפתי מיסייה קְלֶרְמוֹן גָנֶה. אחת הבעיוֹת שעוֹררה שנים רבות עניין וסקרנוּת בקרב חוֹקרי ארץ־ישׂראל היא מקוֹמהּ של העיר גזר הקדוּמה. מן התנ"ך אנוּ למדים שגזר הייתה עיר חשוּבה עוֹד בטרם התנחלוּ בני־ישׂראל בארץ. בספר יהושע היא נמנית עם ערי המלכים של כנען. מלכהּ ניגף לפני יהושע ככתוּב “אז עלה הרם מלך גזר לעזור את לכיש ויכהוּ יהוֹשע ואת עמוֹ בלתי השאר לו שׂריד”. אחרי־כן נכללה העיר בחבל שבט אפרים וניתנה למשפחת קהת מבני הלויים. היא נזכרה כמה וכמה פעמים בדברי ימי המלחמוֹת בין דוד לבין הפלשתים, ובימי מלכוּת שלמה עלה אחד הפרעוֹנים עליה, כבשהּ ושׂרפהּ באש. אחרי־כן ניתנה העיר כחלק מן המוֹהר של בת־פרעה כשנישׂאה לשלמה, והוּא בנה אוֹתהּ מחדש. בפעם האחרוֹנה היא נזכרת בדברי ימי מלחמוֹת המקבים בשם גָזָרָה. בתחילה הסתערוּ המקבים וכבשוּה מיד אוֹיביהם, ואחרי־כן עברה מיד ליד, מאחר ששני הצדדים ייחסוּ חשיבוּת מרוּבה להחזקתהּ. יוחנן הורקנוס, המצביא היהוּדי, הקים בה את מטהו.

מר קלרמון גנה עיין בכתביהם של גיאוֹגרפים ערבים קדמוֹנים ונתקל בשם תל־אל־גזר. לאחר שמצא בתנ"ך את כל הפרטים הטוֹפוֹגרפיים הדרוּשים כדי לזהוֹתהּ, הלך לחפשׂה ליד הכפר אבו־שושה. ואמנם מצא באחוּזתוֹ של מר ברגהיים תל שכוּנה בשם גזר בפי ערביי המקוֹם, אף־על־פי שהיה כה קטן וחסר־ערך עד שלא זכה אפילוּ להירשם במפוֹת. לאחר שחקר את התל היטב גילה בוֹ, לשׂמחתו הרבה, כתוֹבת דוּ־לשוֹנית. המלה הראשוֹנה בכתובת הייתה כתובה אוֹתיוֹת יווניוֹת מן התקופה הקלסית. זה היה שמוֹ של איש “אלקיו”, ואחריה באוּ מילים עבריוֹת בכתב המרוּבע הקדמוֹן, שתרגוּמן “תחוּמה של גזר”. בכך נתיישבה הבעיה, והקרן האנגלית לחקירת ארץ־ישׂראל שלחה מיד משלחת מיוּחדת כדי לאמת את תגליתוֹ של מיסייה גנה. אנשי המשלחת עשׂוּ מלאכתם נאמנה, וּמצאוּ עוֹד ארבע כתוֹבוֹת במהלכוֹ של חקר יסוֹדי וּמוּשלם שעשׂוּ באתר. כפי שקוֹרה לעתים קרוֹבוֹת באתרים של שׂרידים עתיקים מאוֹד גוֹרמת הבדיקה הראשונה אכזבה יתרה. למעשׂה לא היוּ בגזר חורבות גלוּיוֹת־לעין, חוּץ ממרפסוֹת אחדוֹת, עשׂוּיוֹת גוּשי אבנים לא־מסוּתתוֹת. ככל הנראה עמדה העיר על התל, והיום דומה היא לרכס שאוֹרכוֹ כשש־מאוֹת ירד, רוֹחבוֹ כמאה ירד וגוֹבהוֹ כמאה־וחמישים ירד מעל פני העמק המטוֹרש המקיף אוֹתוֹ. אפשר למצוֹא שׂרידי יסוֹדוֹת של בתים קדוּמים במקוֹמוֹת שנחפרוּ בתל, וּמקוֹמוֹת אלה רבים מאוֹד, אלא שקשה מאוֹד להבדיל בינם לבין מחפוֹרוֹת שחפרוּ אנשי המקוֹם לצוֹרך חציבת אבנים לבנייה.

רמלה

Manning S.: Those Holy Fields, London 1874.

המגדל של רמלה

Thomson W.M.: The Land and the Book. London Vol. 1 (1881).

בקצהוּ המזרחי של התל יש שׂרידים של בניין שהיה, כפי־הנראה, מבצר עתיק, אך התוֹפעה המעניינת ביוֹתר היא ריבוּי של גתוֹת לדריכת ענבים, שמספרן כשלוֹשים ואחדות מהן נשתמרוּ במצב מצוּין. יש גם קברים אחדים, אלא שהם מעטים וּמפוּזרים למדי, משוּם שהעיר הייתה עירם של לויים, שבתחוּמהּ נאסר לקבוֹר מתים. נתגלוּ שם כמה וכמה נתזי־אבן, מהם בזלתיים, שפע כלי־חרס שבורים ואבני־צוֹר רבוֹת, שאחדוֹת מהן מעוּבדוֹת.

מר ברגהיים, שבנה את ביתוֹ למרגלוֹת התל, גילה בשעת הבנייה בריכה עמוּקה ששטחהּ כארבעים רגל־רבוּעה. קירוֹתיה היוּ מכוּסים שתי שכבוֹת של טיח קשה ולבן. עוֹבי קירוֹתיה הגיע לשתי רגליים, וכפי־הנראה היה בהּ גוּמחה בקירהּ המזרחי, כאילו שימשה כנסייה ביוֹם מן הימים. בגוּמחה נמצא סימן צלב צבוּע אדוֹם, וּמתחתיו מקוֹם למזבח־אבן שסוּלק משם. סימנים אלה מעידים כי במקוֹם זה התגוֹררוּ אנשים מראשוֹני הנוצרים. מאז החזיר מר ברגהיים את הבריכה לשימוּשהּ המקוֹרי; הוּא מצא פסלוֹן קטן של אליל עשׂוּי חרס אדום. הפלאחים, תוֹשבי המקום, סיפרו כי מצאוּ הרבה מאוֹד “בוּבוֹת” כאלה ונתנוּ אוֹתן לילדים לשׂחק בהן. בעקבוֹת חרישה באדמת־התל נתגלוּ כלי־צוֹר, משקלוֹת־חרס וחומר לטיוּח בוֹרוֹת, וּבקצהוּ הדרוֹם־מערבי של התל נתגלוּ שלדים אחדים, כפי־הנראה של אנשים שנהרגוּ בקרב; בגוּלגלתוֹ של אחד השלדים נמצאה מדקרת־חרב. כן נמצאוּ עקבותיה של תעלת־מים, חצובה בסלע, לאוֹרך מדרוֹנוֹ של התל.

מכל־מקוֹם, האתר מעניין הרבה יוֹתר משהוּא נראה במבט ראשוֹן, ואילוּ היה בעלו חוֹבב־עתיקות, כי אז היה מקים לעצמוֹ אוֹסף רב־ערך. כל המסוֹרוֹת הקשוּרוֹת במקוֹם מעידוֹת כי אתר זה היה תמיד בעל־אוֹפי מקוּדש־למחצה בעיני יוֹשבי המקום. אחת המסוֹרוֹת מספרת כי עיר־מגוריו של נוח עמדה על התל הזה וכי המבוּל פרץ ממקוֹם המכונה א־טָנָר, שאינוֹ אלא נקיק וּבוֹ בור־מים עתיק במדרוֹן המזרחי של הגבעה. כיוֹם מכוּנה המקום בשם אבו־שושה שמשמעו “בעל ציצת השיער”, על שמוֹ של דרויש אחד שהתפלל לגשם בתקוּפת בצוֹרת. מגיד־עתידוֹת אמר לוֹ שעם בוֹא הגשם יבוֹא גם קצוֹ. המים בקעוּ מתוֹך האדמה ויצרוּ בריכה, והוּא קפץ לתוֹכהּ וטבע. הבריוֹת שראוּ את קצה ציצת־שׂערו בלבד קראו אחריו “יָא אבו־שושה” (אוֹיה, בעל ציצת־השיער).

למרבה־הצער כל הכתובות, חוץ מזוֹ שפיענח מיסייה גנה, מחוּקוֹת מאוֹד, ואף־על־פי־כן שיש בהן אוֹתיוֹת אחדוֹת שאפשר לזהוֹתן, הרי ככלל לא יכוֹל איש לתרגמן עד היום. יש אחדוֹת שסימניהן דוֹמים לאוֹתיוֹת עבריוֹת, ויש אחדות שסימניהן דוֹמים לאוֹתיוֹת כּוּפִיוֹת.

יש עוֹד אתרים אחרים בעלי־עניין ליד הדרך שבין יפו לבין ירושלים, אך לא היה לי פנאי לבקר בהם, אף־על־פי שהקִדמה במחוֹז זה וטיב מקוֹמוֹת־האכסוּן שליד הדרך מקלים מאוֹד את מלאכתוֹ של חוֹקר־עתיקוֹת. לעוּמת־זאת, נחקר חבל־ארץ זה באוֹרח כה־יסודי עד כי אין אני מעז לצפוֹת לתגליות משׂמחוֹת־לב כגון אלה העשׂוּיוֹת להימצא באזורים יותר מרוחקים ופחוֹת נוֹחים לגישה.

חיפה, 20 ביולי.

מה חבל כי יש לזקוֹף לגנוּתהּ של הנצרוּת, ששׂררה בירושלים במאה הרביעית לספירה, את העוּבדה שירוּשלים של ימינוּ, הקדוֹשה בערי העולם, אוֹצרת בין חוֹמוֹתיה זיוּף ומרמה יוֹתר מכל עיר אחרת בעוֹלם. אשמת סילוּף האמת וטיפוּח האמוּנוֹת הטפלוֹת לגבי אתרים וּמקוֹמוֹת קדוֹשים, מוּטלת על הנוֹצרים של המאה הרביעית וּבעיקר על הקיסרית הֵלֵנָה, שהייתה הראשוֹנה שהגתה והפריחה את הבדוּתוֹת האלה. אחריה באוּ הכנסיוֹת הנוֹצריוֹת, וּבייחוּד הכנסיוֹת היונית והלטינית, וטיפחו את מסכת הכזב והסילוּף כדי להגדיל את הרוחים הכספיים שהפיקו מכך.

מלאכת המחקר והבדיקה המצוּינת שנעשׂתה בירוּשלים בעשׂרים השנים האחרוֹנוֹת, היקף־החקירוֹת העצוּם, שהיה כרוּך בהוֹצאה של כמאה־אלף דוֹלר, היוֹשר וחוֹסר משׂוא־הפנים של החוֹקרים ערערו עד־היסוֹד את כל בניין הבדוּתוֹת שהנצרוּת של ימי־הביניים הקימה על אשיוֹת אמוּנתם התמימה של חסידיה; ועוד היוֹם מוֹצאוֹת הכנסיוֹת עניין בטיפוּחוֹ, על־אף העדוּיוֹת הברוּרוֹת הסוֹתרוֹת אותו. כיוֹם הוּכח לעיני כוֹל, כי מקוֹם־קבוּרתוֹ של ישוּ לאחר צליבתוֹ לא יכוֹל להיוֹת בשוּם־פנים באוֹתהּ מערה שהוּקם מעליה מקדש־הפאר המכוּנה “כנסיית הקבר הקדוֹש”. היוֹם יוֹדעים אנוּ, לפי חקירוֹת וּבדיקוֹת שנערכוּ לאחרוֹנה, את מקוֹמן המדוּיק של החוֹמוֹת שהקיפוּ את העיר בימיו של ישוּ, אף־על־פי שיש עדיין עוֹררין על נכוֹנוּתן של המסקנוֹת שהוּפקוּ לאחרוֹנה בעניין זה. כן יוֹדעים אנוּ כי המקוֹם המכוּנה גלגלתא, הוא “מקוֹם הגוּלגוֹלת” שבוֹ נצלב ישוּ, היה “קרוֹב אל הקבר”; כי גלגלתא הייתה “קרובה אל העיר” ולא בתוך חומותיה; כי ישוּ “התענה מחוּץ לשער”, וכי כל הקברים, חוץ מקבריהם של דוד, חולדה ושמונה מלכים יהוּדים, היו מחוץ לחוֹמוֹת, ואילו המערה שעליה נבנתה כנסיית הקבר הקדוֹש הייתה בתוך החוֹמוֹת. אולם אף־על־פי שהכנסיוֹת עצמן אינן מעיזוֹת לטעוֹן כי מקוֹם־קבוּרתוֹ נשמר במסוֹרוֹת שקוּימוּ בידי הנוֹצרים בשלוֹש־המאוֹת הראשוֹנוֹת לאחר מוֹתוֹ, הרי הן עצמן רוֹאוֹת צוֹרך להסתמך על גילוּיי השראה ודמיוֹן שקבעו את מקוֹמוֹ. יש סוֹפרים קדמוֹנים הטוֹענים כי הקיסר קונסטנטין, הוּא הוּא שההשראה ממעל סייעה לוֹ למצוֹא את הקבר. לעומתם יש סופרים המייחסים זאת לאמוֹ, הקיסרית הלנה. אך זוֹ היא סתירה של מה־בכך. בין שהיה זה הוּא וּבין שהייתה זוֹ אמוֹ, בעינהּ עוֹמדת העוּבדה כי ההשראה ממעל קבעה את מקוֹם הקבר. מאז ימי גָלִילֵי נאלצת החקירה המדעית לכוֹף ראשהּ בפני ההשראה והאמוּנה הדתית שלעוֹלם אינן עשׂוּיוֹת לטעוֹת. וכך, למרוֹת כל העוּבדוֹת המעידוֹת על היפוּכם של דברים, יוֹסיפוּ עדרים של עוֹלי־רגל לזחוֹל על־פני האבנים המקוּדשוֹת ולחרוֹת את פניהן בנשיקוֹת־פיהם, כל־עוֹד יהיוּ המוֹסדוֹת הדתיים מעוּניינים בכך.

מתוֹך דאגה ופיקחוּת יתרה, ואוּלי גם מתוֹך רצוֹן להמעיט ככל־האפשר את טרדוֹתיהם של עוֹלי־רגל, ריכזה הכנסייה הקדוּמה תחת קוֹרת־גגוֹ של הבית המקוּדש אבנים קדוֹשוֹת רבוֹת ככל שיכלה בלי לחרוֹג מגבוּלוֹת הצניעוּת. כך מוֹצאים אנוּ שם את אבן־המשׁיחה, אשר גוּפוֹ של ישוּ הוּנח עליה כדי לסוּך אוֹתוֹ בשמן; אך אבן זוֹ נתבלתה עד כדי־כך שעמדוּ וכיסוּה בלוּח־שיש, המספק, ככל־הנראה, את צוֹרכיהם של עוֹלי־רגל. לידהּ אנוּ מוֹצאים את האבן העגוּלה, שעמדה עליה הבתוּלה שעה שמשחוּ את גוּפוֹ של ישוּ; את האבן שעמד עליה ישוּ כשהוֹפיע לפני מרים המגדלית, וגם את האבן שהיא עצמה עמדה עליה ואת העמוּד שישוּ נקשר אליו כשייסרוּהוּ בשוֹטים. אל־נכוֹן יראה לך מוֹרה־הדרך האדוּק והחסיד שלך (אם יעמוֹד לך אוֹרך־רוּחך ללכת אחריו) את המקוֹם המדוּיק שהחיילים פשטוּ בוֹ את בגדי ישוּ, את המקוֹם שהלבישוּהוּ אדרת־ארגמן ואת המקוֹם שהחיילים הפילו גוֹרל כדי לקבוֹע מי ייקח את בגדיו, את הסדק בסלע שנבקע ברעידת האדמה, את המקוֹם שעטפוּ את גופוֹ של ישוּ בתכריכים, את המקוֹם שהצביע עליו ישוּ שהוּא הוּא טבוּר־העולם, וכן הלאה וכן הלאה עד לזרא.

כנסית הקבר הקדוש

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

יש אשר כנסייה מן הכנסיוֹת נוֹקטת דרכי־גזל וגוֹנבת אבן מאבנים אלה. בעיקר נאשמה בכגוֹן אלה הכנסייה הארמנית. הארמנים גנבוּ מהקבר הקדוֹש את האבן שהמלאך ישב עליה, את האבן שנגללה מפתח הקבר, וכיום הם מציגים את שתיהן בבית־התפילה (קַפֵלָה) של ארמוֹן קַיָפָא; כן הם מציגים חתיכה מהצלב האמיתי שנתגלה מלכתחילה בזכוּת ההשראה משמים שירדה על הלנה, וכן הם מראים את הצלב של הגנב־החוזר־בתשובה שעד היוֹם הספיקוּ להכתירוֹ כקדוֹש וּלכנוֹתוֹ בשם דִימָס. איני יודע על מה הם מסתמכים כשהם מכנים אוֹתוֹ בשם דימס וּמתכוונים, מתוֹך נימוּקים פוליטיים, להפוֹך את מקוֹם־הוּלדתוֹ לעוֹד מקוֹם קדוֹש. לדעתי יש טעם לגנאי במחשבה שאוֹתהּ מעצמה, הממתינה לשעת־הכוֹשר לגאוֹל את ארץ־ישׂראל מידי האימפריה התורכית, מקימה בית־תפילה כדי לקדש את זכרוֹ של גנב־חוזר־בתשובה.

אך יוֹתר מכוֹל מצטיינים האתרים הקשוּרים במשליו של ישוּ. כך מראים לעוֹלי־הרגל את החלוֹן ששימש נקודת־תצפית לאיש העשיר, ואת האבן שעד היום בלתה כליל מרוֹב נשיקוֹת שהעתירוּ עליה המאמינים, שאלעזר (לזרוס) ישב עליה שעה שהכלב ליקק את פצעיו. שאלתי את מוֹרה־הדרך שלי היכן הכלב, והוא השיב כי הוּא מת מזמן והוסיף בחיוּך, “אני איני מאמין בשום דבר מכל אלה”.

שאלתי אוֹתוֹ מדוּע אינוֹ מאמין.

“מפני שאני יהוּדי”, השיב.

אחרי הדברים האלה המשיך לגלגל ברהיטוּת ובחלקת־לשוֹן את כל המסוֹרוֹת הנוֹצריוֹת, עד שפקעה סבלנוּתי ואמרתי לו, “טוב ויפה. מאחר ששנינוּ איננוּ מאמינים בכל האתרים הבדוּיים האלה, אוּלי נלך וננסה למצוֹא משהוּ אמיתי”.

איש זה שימש בשירוּתם של כמה וכמה חוֹקרים שפעלוּ בירוּשלים לאחרוֹנה, ואחרי־כן מצאתי אוֹתוֹ בן־לויה נבוֹן וּמעניין.

הוּא הוּרשה ללווֹת אוֹתי בסיוּרי במסגד־עומר, הוּא היפה והקדוֹש שבכל היכלוֹת המוּסלמים, אך לעוּמת־זאת לא הוּרשה אפילוּ להיכנס לקצה הסמטה של כנסיית הקבר הקדוֹש של הנוֹצרים. בכך ראיתי דוּגמה מפתיעה לסוֹבלנוּתם הדתית של המוּסלמים כלפי היהוּדים בירושלים לעוּמת זוֹ של הנוֹצרים.

גת־שמנה

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

ככל שהדברים אמוּרים בפוּלחנים של הנוֹצרים אפשר לקבוֹע כעוּבדה שהחשיבוּת המיוּחסת לירוּשלים קשוּרה בהם קשר קלוּש למדי. כמובן אין הדברים אמוּרים במקוֹמוֹת גיאוגרפים מוּחשיים, שכן אלה יישארוּ תמיד. בית־לחם, ביתניה והר־הזיתים עוֹמדים במקוֹמם כבימי־קדם, אך לעוּמת־זאת יש שני גני גת־שמני (גת שמנה); האחד – הכנסייה הלטינית טוֹענת לו, והאחר – הכנסייה היונית טוֹענת לוֹ. כשאנוּ יוֹרדים לחקרם ומפשפשים בפרטי־פרטים מסתבר כי אינם אלא עניין של אגדה, או לכל־היותר עניין של ניחוּש מעוּרפל למדי. אחת ההוֹכחוֹת המצוּינוֹת להנחה כי מדוּבר באגדוֹת ותוּ־לא היא טביעת רגלוֹ של ישוּ על אוֹתוֹ סלע שעלה ממנוּ לשמים. טביעת כף־רגל זוֹ קטנה הרבה יוֹתר מזוֹ של בודהא, שראיתי במוֹ־עיני על פסגתוֹ של אָדַמְס־פִּיק אשר בצילון, אוֹ מזוֹ של יִתְרוֹ, שהדרוּזים הראוּ לי בנבי־שֻעַיְב.

עמק יהושפט

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London 1880. Vol. 1

יש שני מקוֹמוֹת שלגביהם רוֹוחות השערוֹת שוֹנוֹת, ורק המחקר המדעי עשׂוּי לשפוֹך אוֹר על אמיתוּתם, והם מקוֹמהּ של גלגלתא וּמקוֹמוֹ של קבר יוֹסף מן הרמתיים. עד עתה מעידים כל הסימנים כי גלגלתא הייתה גבעה קטנה שעמדה סמוּך לשער־דמשׂק של היום, בדיוּק בכיווּן ההפוּך למקוֹם שקבעה המסוֹרת הנוֹצרית. בכך גם בטלה ההשקפה הרוֹאה את הוִיָה דוֹלוֹרוֹסָה (דרך־הייסוּרים), כנתיב מקוּדש, שכיוֹם מציגים אוֹתוֹ לפני הבריוֹת כרחוֹב שישוּ נשׂא לאוֹרכוֹ את הצלב על גבוֹ, בדרך אל מקוֹם־צליבתוֹ. יש להניח כי הגלגלתא הייתה אתר ההוצאה־להורג של ירוּשלים. באוֹתהּ תקוּפה, בשנת 150 לספירה, מכוּנה המקוֹם בתלמוּד בשם “בית־הסקילה”, וּלפי המסוֹרת הרוֹוחת כיוֹם בין היהוּדים המקוֹם מזוּהה עם גבעה זוֹ. המסוֹרת היהוּדית מסתמכת על הכתוב במשנה, שמתוֹאר בה צוק־סלע שהוּשלך ממנוּ החייב בדין על־ידי העד הראשוֹן. אם לא נהרג בנפילה זוֹ, שׂוּמָה על העד השני להטיל בו אבן, ואילו העם הנאספים על הצוּק אוֹ מתחתיו חייבים להשלים את מלאכת הסקילה עד־מות. מקוֹם זה היה מחוּץ לשער בריחוּק־מה מבית־המשפט. הגבעה שאנוּ דנים בהּ נמצאת קרוֹב לשער ומחוּץ לו, ויש בה צוּק שגוֹבהוֹ כחמישים רגל. יתר־על־כן נאמר בתלמוּד “כיצד תוֹלין אוֹתוֹ? משקעין את הקוֹרה בארץ, והעץ יוֹצא וּמקיף שתי ידיו, זוֹ על גב זוֹ, ותוֹלה אותו” (סנהדרין פרק שישי: מו, ע"א). יוֹצא אפוא כי בית־הסקילה הוּכר גם כמקוֹם המיוֹעד לצליבה. מעניין לציין כי מסוֹרת נוֹצרית קדוּמה מציינת אתר זה כמקוֹם שנסקל בו סטפן הקדוֹש, ראשוֹן הקדוֹשים־המעוּנים. סביבתוֹ של מקוֹם זה נחשבה תמיד כאתר ביש־מזל. אחד הסוֹפרים הערבים מימי־הביניים הכריז שטח שוֹמם באוֹתוֹ מקוֹם כשטח מקולל, שרוּח רעה שוֹרה בו. לפיכך גם הזהיר עוֹברי־אוֹרח שלא ייכנסוּ בוֹ בשעוֹת הלילה.

עמק־יהושפט, המכוּנה בפי הערבים “עמק הגיהינוֹם”, עוֹבר לא־הרחק ממזרח לגבעה שלנוּ, ששמהּ הערבי “חראמיה” ניתן להּ בגלל המערה שבהּ, המכוּנה “מערת ירמיהוּ”. גם מגִנהּ הגיבוֹר של חרטום, גנרל גוֹרדוֹן, דיבר בהתלהבוּת בהשקפה כי אמנם זהוּ מקוֹם הגוּלגוֹלת. לפני שיצא לסוּדן, למשׂימה שלא חזר ממנהּ, בילה כשנה בירוּשלים. הוּא חקר היטב את כל האתרים הקשוּרים בקבוּרתוֹ של ישוּ כדי לחזק את השקפוֹתיו בעניין זה, וגם טרח להסביר לי אוֹתן בהרחבה יתרה. לפני שיצא לאנגליה שלח כמה וכמה הערוֹת בעניין זה לקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, ואנשיה פרסמוּ אוֹתן ברבעוֹן האחרוֹן שלהם. כיוֹם מלאוֹת הן עניין נוגע־ללב. בדבר מקוֹם הגוּלגוֹלת אוֹמר גנרל גורדון: “הזכרת השם מקוֹם הגוּלגוֹלת אצל כל אחד מארבעת השליחים אומר דרשני. כל־אימת שמזכירים מקוֹם מסוּים בתדירוּת יתרה צריכים אנוּ להיוֹת סמוּכים וּבטוּחים כי יש דברים בגוֹ. אם נזכרת הגוּלגוֹלת ארבע פעמים, טבעי הדבר שנחפשׂ את הגוּף, ואם ניקח את שׂרטוּט המיתאר של וורן ואחרים נוכל לראוֹת, לאחר סילוּק האדמה והאשפה, את צוּרתם האמיתית של פני־הקרקע. ואז אי־אפשר שלא להבחין בדמוּתוֹ של גוּף, שהתעלה (שהתגלתה על־ידי שִיק) בוֹ היא קנה־הושט, המחצבוֹת הן החזה, ואם בעל־דמיוֹן אתה, תמשיך את ההקבלה גם הלאה. בתהילים (פרק מח) אנוּ מוֹצאים פסוק האומר ‘הר־ציוֹן ירכתי צפון’; בברית־החדשה אנוּ מוֹצאים כתוּב: ‘אחד מאנשי הצבא דקר בחנית את צדו, וכרגע יצא דם ומים’; האלוהים נטל צלע מצדו של אדם ויצר ממנו אישה. יוצא אפוא שכנסייתוֹ של ישוּ יצאה אוֹ נוֹצרה מצלעו, אבני־המקדש הוּבאוּ מן המחצבוֹת אוֹ מחזהוּ של הגוף, וכן הלאה וכן הלאה. בכך נשלמת והוֹלכת דמוּתוֹ של הגוּף עד הגולגולת”.

בעקבוֹת תיאוֹריה זוֹ הגיע גורדון לידי תפיסה מיסטית ומיוּחדת במינהּ בדבר סמליוּתהּ של העיר, המבטאת בצוּרתהּ המוּחשית את ירוּשלים החדשה, הכלה האלוֹהית.

אוּלם העוּבדה המעניינת ביוֹתר לגבי גבעה זוֹ היא הקבר שנתגלה בהּ לאחרוֹנה ועוֹרר עניין רב. יש טוֹענים כי קרוֹב־לודאי שזהו קברוֹ של יוֹסף מן הרמתיים, וככל־הידוע עד־עתה לא נטמן בוֹ אדם לפני ישוּ. לפי הידע שיש בידינוּ כיוֹם לגבי קברים חצוּבים־בסלע בארץ־ישׂראל יכוֹלים אנוּ לקבוֹע את זמן חציבתוֹ לפי צוּרתוֹ ולפי מבנהוּ. אלה מעידים כי קבר זה נחצב בתקוּפה היהוּדית המאוּחרת, אוֹ בתקוּפה שנסתיימה עם חורבן ירוּשלים. עוּבדת הימצאוֹ של קבר זה קרוֹב כל־כך אל מקוֹם־הצליבה ורחוֹק כל־כך מקברים אחרים בבתי־העלמין הישנים של העיר, היא כשלעצמהּ תוֹפעה מיוּחדת במינה. לפטננט מַנְטֶל, מחיל ההנדסה המלכוּתי, ערך תכנית מדוּקדקת של מבנה הקבר וּסביבתוֹ ושלח אוֹתהּ לאנגליה, מקוֹם שם שימש העניין נוֹשׂא לויכוּחים רבים. קבר זה לא נתגלה על־ידי הנוֹצרים הקדמוֹנים, שחיפשׂוּהוּ בימי קונסטנטין, והסיבה לכך ברוּרה וידוּעה. כעשׂר שנים לאחר צליבת ישוּ בנה אגריפס את “מגדלי הנשים” על הסלע שמעל הקבר, וכפי־הנראה נסתר הקבר מתחת לבניין החדש אוֹ בין כתליו. לכן לא יכוֹל איש לבקר בוֹ, וברבוֹת־הימים נשתכח כליל, עד שבאה הקיסרית הלנה, הרסה את מקדש ונוס שבנוּ הרומאים באתר שעוֹמדת עליו היום כנסיית הקבר הקדוֹש, גילתה “מעבר לכל תקוה” (כפי שמנסח זאת אסביוּס) קבר יהוּדי חצוּב בסלע, שמאוֹתוֹ זמן ואילך נתקבל אצל המאמינים כקברוֹ של ישוּ הנוֹצרי.

ביתניה

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

אף־על־פי־כן נוֹדעת חשיבוּת מיוּחדת במינהּ לקברים העתיקים מאוֹד שבתחתיוֹת כנסיית הקבר הקדוֹש, שאחד מהם מיוּחס כיוֹם לנקדימוֹן. בפרק הבא אדוּן ביתר הרחבה בטיבוֹ של קבר זה. ייתכן מאוֹד שקונסטנטין או הלנה שמעוּ כי יש קברים מקוּדשים מאוֹד מתחת למקדש ונוּס וסברוּ כי ייטיבוּ מאוֹד לעשׂוֹת אם יקחוּ את הקבר הקדוֹש ביוֹתר הקשוּר באיזוֹ מסוֹרת שהיא ויכנוּהוּ בשם הקבר הקדוֹש של ישוּ הנוֹצרי. אוּלם ניתוּץ האמוּנוֹת הטפלוֹת ואהבת־האמת חזקוּ וגברוּ על אלף וארבע־מאוֹת שנים של מסוֹרת חסרת־שחר. אילוּ השקיעוּ הכנסיוֹת, כדי לשמר את האמיתוֹת המוּסריוֹת הגלוּמוֹת במשנתוֹ של ישוּ הנוצרי, מחצית מכל המאמצים והטרחה שהשקיעוּ כדי לשמר את המערה שמעוֹלם לא נקבר בהּ, היה אל־נכון העוֹלם נשׂכר מכך והטוֹבה בוֹ הייתה רבה מן הרעה שחוֹללוּ מאמצים אלה.

חיפה, 3 באוגוסט.

כתוֹצאה מהתגליוֹת שנתגלוּ בירוּשלים בשנים האחרוֹנוֹת וּמהמסקנוֹת שהסיקוּ מהן האנשים שהקדישוּ להן מחשבה רבה כל־כך, ראוּי מאוֹד וכדאי מאוֹד להוֹסיף פרק חדש וּמתוּקן לתיאוּר העיר הקדוֹשה בכל ספרי ההדרכה לתיירים. יש להזהיר נוֹסעים ותיירים מפני מוֹרי־דרך המבזבזים את זמנם וּמוֹליכים אוֹתם לראוֹת אתרים נוֹצריים שאין להם ולא־כלוּם עם העוּבדוֹת ההיסטוֹריוֹת. אין באתרים אלה כל עניין חוּץ מהפליאה על עצם התוֹפעה המוֹכיחה בעליל את גוֹדל הבערוּת והאמוּנוֹת הטפלוֹת בקרב מטפחי הנצרוּת במאה התשע־עשׂרה, שאינן שוֹנוֹת מאלה השׂוֹררוֹת בקרב עכו"ם.

כל ספר־הדרכה לתיירים העוֹסק בירוּשלים צריך שיביא את המסקנוֹת שהוּפקוּ מחפירותיהם וּמחקירוֹתיהם של סר צ’רלס וילסון, סר צ’רלס וורן, קפטן קונדר, מיסייה קלרמון גנה ושאר חוקרים, במשך עשׂרים השנים האחרוֹנוֹת.

ראוּי לו לספר כזה שיתעלם לחלוּטין מן המסוֹרוֹת של הכנסייה הלטינית ושל הכנסייה היונית. חקירוֹתיהם של האישים שהזכרתי לעיל פתרוּ כמעט את כל הבעיוֹת הטוֹפוֹגרפיוֹת הקשוּרוֹת בירוּשלים העתיקה, שבעבר שימשוּ נוֹשׂא למחלוֹקוֹת וּלטעוּיוֹת רבוֹת, שכן כל הספיקוֹת והקשיים הקשוּרים בכך נבעוּ מן העוּבדה שהעיר נהרסה ונחרבה פעמים רבוֹת כל־כך עד כי היסוֹדוֹת המקוֹריים של חוֹמוֹתיה ושל המקדש ניתנים לזיהוּי ולקביעה אך־ורק על־ידי חפירוֹת נרחבוֹת ויסוֹדיוֹת. במהלך החפירוֹת שכבר נעשׂוּ, נתגלוּ בעקיפין מִמצאים רבים.

מתוך פרסוּמיהּ של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל, אנו למדים כי חפירוֹת אלה נערכוּ בתנאים קשים ביוֹתר, למרוֹת התנגדוּתם של השלטוֹנוֹת המקוֹמיים ועל־אף מחלוֹת וּמחסוֹר בכספים. החוֹקרים הגיעוּ בחפירוֹתיהם לעוֹמקים יוֹצאים מגדר הרגיל. פיר אחד בפינה הדרוֹם־מזרחית של אזוֹר הר־הבית הגיע לעוֹמק של שמונים רגל, ואילוּ פִיר אחר, ליד הפינה הצפוֹן־מזרחית, הגיע לעוֹמק של מאה־ועשׂרים רגל מתחת לפני־הקרקע עד שפגע בשכבת הסלע. בגלל העוֹמק הגדול, המחסור בתמוּכות ואי־יציבותם של עיי־המפולת, אשר בהם נחפרוּ המחילוֹת והנקבות, הייתה מלאכת החופרים כרוּכה בסכנוֹת ובקשיים שאין כדוּגמתם והצריכה רוב אומץ־לב ועקשנוּת. סר צ’רלס וורן והמש"קים של מטהוּ עבדוּ ללא־ליאות, שׂמוּ את נפשם בכפם וּלעתים קרוֹבוֹת קיבלו על עצמם לבצע פעוּלוֹת שהפוֹעלים המקוֹמיים נרתעו מעשׂוֹתוֹ. בזכוּת התבוּנה והמשמעת של אנשי החבוּרה נתגלו תגליוֹת רבוֹת־ערך, בלי שארעה אפילוּ תאוּנה אחת, ומקוּבל על הכוֹל שתוֹצאוֹת החפירוֹת הן בעלוֹת חשיבות כה־רבה, המצדיקה את העמל והקשיים שהוּשקעוּ בהן.

סר צ’רלס וורן היה הקצין שחדר ברוֹב אומץ למדבר־סיני לאחר המלחמה האחרונה עם מצרים, הצליח ללכוֹד את רוצחיהם של פרופסור פַלְמֶר, קפטן גִיל ולפטננט שָׁרִינְגטוֹן ולהביאם לפני כס המשפט. פרי מאמציו וּמאמציהם של עמיתיו החוֹקרים בירוּשלים הוּא אטלס נהדר שפוֹרסם בשנה שעברה על־ידי החברה לחקירוֹת ארץ־ישׂראל. הוּא מכיל סדרה מצוּינת וּמפוֹרטת של מפוֹת, תכניוֹת, תרשימים של פני־הקרקע ופיתוחים המגלים את כל צפוּנוֹתיה המוּפלאוֹת של עיר־הקוֹדש, לרבוֹת כרך של טקסט תיאוּרי נאה וכתוּב בטוּב־טעם. בכך ניתנה לנוּ האפשרוּת לבסס את תמוּנת צוּרתהּ הטוֹפוֹגרפית של העיר הקדוּמה על נתוּנים מדוּיקים יוֹתר מכל אשר היה בידינוּ עד הנה ולקרוֹא תוֹלדוֹת ימיה הקדוּמים לאוֹר עוּבדוֹת בדוּקוֹת וּמאוּשרוֹת, במקוֹם שננחש מה היוּ פני הדברים מתוֹך תיאוּרים שאמנם נכתבו בקפידה ובתוֹם־לב, אך מטבע הדברים מעוּרפלים הם במקוֹם שהמעיין זקוּק לדיוּק־יתר ולוֹקים בחסר במקום שהוּא זקוּק לפרטים.

כפי שכבר אמרתי, אפשר להסתייע בפרסוּמים מצוּינים אלה לצוֹרך הכנת מדריך חדש לתייר בירוּשלים. תהא בכך תרוּמה גדוֹלה לסילוּק הבלבוּל והמבוּכה השׂוֹררים כיוֹם בכל הנוֹגע לשמוֹת של מקוֹמוֹת וּלזיהוּי של אתרים בעיר הקדוֹשה. אביא להלן דוּגמאוֹת אחדוֹת להבהרת דברי. לא הרחק מכנסיית הקבר הקדוֹש מוליך מוֹרה־הדרך את התייר וּמראה לו מקוה־מים ענק, שכיוֹם הוא מלא מים. זוֹהי, יאמר לו, בריכת בית־חסדא. אך שם זה ניתן לבריכה רק במאה הארבע־עשׂרה. במאה השתים־עשׂרה רוחה הסברה כי בית־חסדא היא באר ליד כנסיית אנה הקדוֹשה, ואילוּ במאה הרביעית היה מקוּבל לחשוֹב שבית־חסדא היא הבריכה הכפוּלה שבצדה הצפוֹני־מערבי של מצוּדת אנטוניה. לאמיתו־של־דבר יש רק שני אתרים היכוֹלים להיחשב כבית־חסדא; האחד הוא מעיין עין־רוגל, שמימיו עוֹלים ושוֹקעים חליפוֹת ועד היוֹם מבקרים בוֹ יהוּדים, הנוֹהגים לרחוֹץ במימיו כדי להתרפא ממחלוֹת שוֹנוֹת. האתר האחר הוּא מין באר מוּזרה העוֹמדת סמוּך מאוֹד לחצר המקדש במערב. כיום היא מכוּנה בשם חמאם אלשפא, כלומר, “מעיין המרפא”. זהוּ מקוה־מים ארוֹך שמגיעים אליו דרך נקבה היוֹרדת לעומק של כמעט מאה רגל.

חפירת הפירים ליד קשת־וילסון

Wilson & Warren: The Recovery of Jerusalem London 1871.

כדוּגמה שנייה ניקח את קברוֹתיהם של אבשלוֹם ושל ג’ימס הקדוֹש. אין כל קשר בין יד־אבשלוֹם לבין אבשלוֹם שבתנ“ך. המבנה הארכיטקטוֹני המיוּחד של הקבר מעיד ברוּרוֹת כי אין זה יכוֹל להיוֹת אוֹתהּ יד אשר “אבשלום לקח ויצב־לו בחייו את־מצבת אשר בעמק־המלך” (שמואל ב יח, יח). מיסייה קלרמון גנה חפר וגילה את הבסיסים ואת האדנים של העמוּדים שם, שכוּלם כאחד בנוּיים על טהרת הסגנוֹן היוני. לאמיתו־של־דבר רק מתחילת המאה השתים־עשׂרה נקרא הקבר בשם יד־אבשלוֹם. מחבר “המדריך לסיוּר של ירוּשלים” בימינוּ מכנה אוֹתוֹ בשם “קבר חזקיה”, ואילו אָדָמָנוּס, בן המאה השביעית, מכנה אוֹתוֹ בשם “קבר יהוֹשפט”. ייתכן מאוֹד כי זוֹהי מצבתוֹ של אלכסנדר ינאי, הנזכרת בכתבי יוספוס. הוּא הדין בקברוֹ של ג’ימס הקדוֹש. גם זה אין לוֹ ולא־כלום עם ג’ימס הקדוש, שכן לאחרוֹנה נתגלתה על פניו חרוֹתֶת באוֹתיוֹת עבריוֹת מרוּבעוֹת שנמצאה במקוֹם כל־כך קשה לגישה, עד שאין להניח אלא שנחרתה לפי שהוּשלמה חזית המצבה והוּשׂמה במקוֹמהּ רק בשעת הבנייה. בחרוֹתת זוֹ נאמר כי משפחת בני חֵזִיר קבוּרים שם. זוֹהי משפחה של כוֹהנים הנזכרת בתנ”ך (דברי־הימים א; כד, טו). כפי־הנראה כּתוֹבת זוֹ היא מתקוּפת המאה הראשוֹנה לפני הספירה.

יד אבשלום

Farrar F. W.: The Life of Christ, London 1874.

המקוֹם המכוּנה “קבר דוד” הוא מין קמרוֹן שחדר נבנה עליו. אוֹמרים כי זהוּ החדר שסעוּדת הפסח נערכה בוֹ לפני צליבת ישוּ. סמוּך אליו נמצא ארמוֹנוֹ של קיפא, וּכשמראים אוֹתוֹ לתיירים מציינים כי זה המקוֹם שפטרוס עמד בוֹ שעה שהתכחש לאדוֹנוֹ. קרוֹב אצלוֹ עוֹמד סלע, שניצב עליו אוֹתוֹ תרנגוֹל וקרא את הקריאה המפוֹרסמת. “הסלע”, “המקום”, “הארמון”, “חדר הסעודה”

ו“הקבר” – כל אלה שמוֹת שאין להם כל אחיזה במציאוּת. אשר לקבר דוד, אנוּ יוֹדעים כי זה היה בתוֹך החוֹמוֹת, בין קברוֹתיהם של שמוֹנה מלכים יהוּדים אחרים. גם מתוך ספר “מפעלוֹת השליחים” וגם מדברי יוספוס אנוּ למדים שמקוֹמוֹ של קבר זה היה ידוּע היטב כל השנים, עד ימיו של ישוּ. ראוּי לציין כי עד היוֹם יש קבר יהוּדי אחד שאינו שנוּי במחלוֹקת, והוּא עוֹמד במקוֹם שבלי־ספק היה בתוֹך חוֹמוֹת עיר דוד. זהוּ הקבר המכוּנה “קבר נקדימוֹן”. ועוֹד יוֹתר מעניינת העוּבדה שבצוּרתוֹ המקוֹרית, לפני שנהרס חלקוֹ, נוֹעד קבר זה, כפי־הנראה, להכיל תשע גוּפוֹת בתוך כוכים, שנחצבוּ לפי השיטה העתיקה ביוֹתר שהייתה נהוּגה אצל היהודים. יוספוס, בדברוֹ על המיוּחד שבקברוֹת המלכים, אוֹמר כי אחדים מן הארוֹנוֹת נקברוּ מתחת לפני־הקרקע ובכך נעלמוּ אפילוּ מעיני העוֹמדים בתוך חדר־הקבוּרה עצמוֹ. כן הדבר בקבר הזה שאנוּ דנים בוֹ. רצפתוֹ משוּקעת כך שהקברים מצדוֹ האחד נמצאים במפלס נמוך יוֹתר. לכן, ייתכן מאוֹד כי כנסיית הקבר הקדוֹש משמרת בקרבהּ את מצבוֹתיהם של תשעה מגדוֹלי המלכים של ירושלים. כמוּבן המסוֹרת ברוֹב בוּרוּתהּ קוֹבעת כי “קברוֹת המלכים” נמצאים בהר של העיר העליוֹנה, מקוֹם שם יוֹבילך מוֹרה־הדרך לראוֹתם. אין שם כל קברים קדמוֹנים, וכל־מה שתמצא שם הם קברים שעתיקוּתם מגעת לכל היוֹתר עד למאה הראשוֹנה לפני הספירה. ביניהם יש ארוֹן־קבוּרה יפה ביוֹתר ועליו כתוֹבת ארמית, האוֹמרת כי בוֹ טמוּנה גוּפתהּ של אחת “המלכה שׂרה”. אף־על־פי שכל הקברים שם מכוּנים בשמוֹת מוּטעים, ראוּיים הם לביקוּר. מאחר שיש בני־סמכא המניחים כי שם קבוּרה גם הלנה, מלכת אָדִיָאבֵּנָה, ראוּיים אוּלי כל הקברים האלה להיקרא בשם “קברי המלכוּת”.

בריכת השילוח

Wilson C.: Picturesque Palestine Sinai and Egypt, London

1. Vol. 1

אך גוּלת־הכוֹתרת של המפעל הגדוֹל שעשׂוּ החוֹקרים בעת האחרוֹנה היא יישוּב המחלוֹקוֹת הקשוּרוֹת בטוֹפוֹגרפיה של ירוּשלים העתיקה. בראש־וראשוֹנה נדוּן בעניינים המוּסכמים כיום על דעת הכוֹל. אין כל ספק לגבי זהוּתם של הר־הזיתים ונחל־קדרוֹן. מוּסכם גם שבית־המקדש עמד בשעתוֹ בראש ההר שממערב לנחל־קדרוֹן וכי השלוּחה הדרוֹמית של הר זה נקראה בשם עוֹפל. עוֹד מוּסכם כי העמק השטוּח שממערב להר הוּא העמק שיוספוס מכנהוּ בשם טירופיון, אף־על־פי שהדעוֹת היוּ חלוּקוֹת לגבי מהלכוֹ המדוּיק של עמק זה. אלא שבינתיים נקבע הדבר לפי מפלס הסלע בתוֹך העיר. כן מוּסכם על כל החוֹקרים המוּמחים כי ההר הגבוֹה שבדרום מערב, שמאז המאה הרביעית נקרא שמוֹ הר־ציון, הוא הוּא השטח שיוספוס מכנה בשם “העיר העליוֹנה” או “השוּק העליוֹן”. גם מקוֹמהּ של בריכת־השילוֹח אינוֹ שנוּי במחלוֹקת. כן נקבעוּ תצוּרוֹת טבעיוֹת מסוּימוֹת שלפיהן אפשר לשחזר את מקוֹם חוֹמוֹתיה של העיר הקדוּמה ולקבוע את מקוֹמם ואת שטחם של המקדש וחצריו בימי הורדוס. עדיין חלוּקוֹת הדעוֹת לגבי מקוֹמן המדוּיק של חוֹמוֹת העיר לפני שנהרסה בידי טיטוס, אך בעלי־הפלוּגתא בעניין זה הם אנשים שרגשוֹת דתיים משפיעים עליהם מאוֹד. יש גם סברוֹת שוֹנוֹת לגבי שטחוֹ של בית־המקדש, אך למעשׂה יוּשב עניין זה מכוֹחם של בני־סמכא, המאשרים כי שטח מסגד כיפת־הסלע וחצריו כיוֹם הוּא השטח של מקדש הורדוס. אילוּ אך הרשתה הממשלה התוּרכית לחקוֹר ולבדוֹק מתחת לרחבה של כיפת־הסלע (הוא הסלע שלפי המסוֹרת המקוּבלת נצטוה אברהם להקריב עליו את יצחק), ואילוּ אפשר היה לבחוֹן את האוּלמוֹת הסגוּרים, הנמצאים ככל־הידוּע לנוּ בצד הצפוֹני ובצד המזרחי של רחבה זוֹ,¹ כי אז הייתה המחלוֹקת מתיישבת מכוֹח תגליוֹת ממשיוֹת. ידוּע לנוּ מעט מאוֹד על מקדש שלמה, אף־על־פי שייתכן מאוֹד כי עתיקוּתם של השׂרידים הגדוֹלים, הנמצאים כיוֹם בבית־העלמין הבריטי, מגעת עד ימי־דוד או עד המאה האחת־עשׂרה לפני הספירה. ללא־ספק אלה הם השׂרידים העתיקים ביוֹתר שיש בירוּשלים והיוּ בעבר חלק מחוֹמתהּ של העיר העליונה. לפי שעה האתר המעניין ביוֹתר שיש בירוּשלים – בין שהוא יהוּדי, נוֹצרי או מוּסלמי – הוּא כיפת־הסלע, אפוּפת המסתורין, על המסגד הנהדר, הטומן בחוּבוֹ את האבן הקדוֹשה.

חיפה, 10 באוגוסט.

ספק אם יש עוֹד עיר בתחוּמי ממשלתוֹ של הסֻלטאן שהייתה נתוּנה לתמוּרוֹת כה־רבוֹת בשנים האחרוֹנוֹת כירוּשלים העיר. מאחר שכל תמוּרה כרוּכה בהתקדמוּת, הרי היא כרוּכה גם בהרחבתהּ של ההשפעה מן החוּץ, וזוֹ עוֹררה מאז־ומתמיד חשדוֹת גדוֹלים בלב אנשי הממשלה. לפיכך מתבוֹננים המדינאים התוּרכים בהתפתחוּת המאוֹרעוֹת בארץ מתוֹך קנאה שביטוּיהּ המעשׂי הוא מאמצים עקשניים לחסוֹם את דרכהּ. אולם מאחר שתנוּעה זוֹ, המרחיבה וּמגדילה את ירוּשלים, צוֹמחת מתוך קרקע דתית ונזונה מרגשוֹת הגוֹברים וּמתעצמים ככל שגדלה ההתנכלוּת אליהם, הרי כל הניסיוֹנוֹת והמאמצים לשכך את גלי האנשים וההוֹן, הזוֹרמים אל העיר הקדושה, עלוּ בתוֹהוּ. בזכות השיפוּר באמצעי־התעבוּרה גדל שיעוּר העלייה־לרגל מקרב העדוֹת הנוֹצריוֹת, גם היונית וגם הקתולית. אנוּ עדים גם לתוֹפעה חדשה, שעוֹלי־רגל עשירים מוֹצאים לפעמים צוֹרך להתיישב בעיר דרך־קבע. בייחוּד אמוּרים הדברים ברוּסים, מאנשי הכנסייה היונית. גם נהירת היהוּדים גדלה והתעצמה מאוֹד. העדוֹת הפרוֹטסטנטיוֹת מגדילוֹת ללא־הרף את תחוּם פעוּלתן, וּמשנה לשנה צצים ועוֹלים מוֹסדוֹת חדשים של צדקה ושל חינוּך. איגוּד אמריקני של כת “ההתגלוּת השנייה” יוֹשב בירוּשלים זה שנים אחדוֹת, ויש גם כמה וכמה תמהוֹנים דתיים שאיווּ להם את עיר־הקודש למשכן מתוֹך נימוּקים הידוּעים רק להם.

כתוֹצאה מכל אלה שוּנוּ פני־העיר. כשהייתי כאן לאחרונה, לפני שש שנים, עמדוּ רק בתים אחדים על דרך יפוֹ, מחוּץ לחוֹמוֹת העיר העתיקה, ואילוּ כיוֹם יש שם פרבר אירוֹפי ההוֹלך ומתרחב. מחיר הקרקע גדל כפליים, ועדיין הוּא נמצא בקו עלייה. מלוֹנוֹת וחנוּיוֹת חדשים נפתחוּ כדי לספק את הצרכים הגדלים והוֹלכים של האוכלוסייה.

משכנות־שאננים – מחוץ לחומה

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.

בית־היתומים הסורי (“מחנה שנלר”)

Ninck C.: Auf Biblischen Pfaden, Hamburg 1884.

אין ספק כי בתוך עשׂרים השנים האחרוֹנוֹת הוּכפלה אוּכלוּסייתהּ של עיר־הקוֹדש, אך תוֹספת אוּכלוּסין זוֹ כּולהּ על טהרת היהוּדים והנוֹצרים. מלבד הקשרים והרגשוֹת הדתיים אין בעיר דבר שיש בוֹ כדי למשוֹך אנשים להתיישב בהּ. לעוּבדה זוֹ נוֹדעת חשיבוּת פוֹליטית גדוֹלה ביותר, שכן ברוּר הדבר שככל אשר גדלים האינטרסים של העדוֹת והדתוֹת היריבוֹת במקום כן גדל הסיכוּי כי יוֹם אחד תיהפך העיר לסלע־מחלוקת ביניהן. קרוב לודאי שזוֹ העיר היחידה בעוֹלם אשר מבוּזבזים בהּ הוֹן תוֹעפוֹת ומאמצים כבירים למטרוֹת שאין כל רוח בצדן. ביחס לגוֹדלהּ אין עוֹד עיר בעוֹלם שבה ניתנים חינם שנה־בשנה סכוּמים גדוֹלים כל־כך בצוּרת מתנוֹת־חסד, אוֹ תרוּמוֹת, מטעמים דתיים. אין לך דבר מרשים יוֹתר מן היחס המספרי שבין בתי־ציבוּר לבין בתי מגוּרים בעיר. השנה עתידוֹת הכנסיוֹת היונית והלטינית להוֹציא יוֹתר משש־מאוֹת אלף דוֹלר לצוֹרך בנייה בלבד. מספר עוֹלי־הרגל הרוּסים המבקרים בירושלים מדי שנה בשנה מגיע לחמשת אלפים והוא נמצא בקו עלייה. עוֹלי־רגל אלה מתאכסנים בשטח רחב־ידיים השייך לממשלה הרוּסית. במרכזוֹ של שטח זה עוֹמדת הקונסוליה הרוּסית, וכוּלוֹ משמש מעין פרבר רוּסי של העיר הקדוֹשה. בלכתך שם חש אתה כאילוּ יד נעלמה העבירה אוֹתך אל מחוֹזוֹת שלטוֹנוֹ של הצאר. מכל העברים מגיעים לאוֹזניך צלילי הלשון הסלבית, ואתה מוֹצא עצמך נדחק ונדחף בידי גברים ונשים בלבוּש איכרים של ארץ־מוֹלדתם. הם מתדיינים וּמתמקחים על מחירן של סחוֹרוֹת, שייבאוּ הנה החרוּצים והממוּלחים שבהם, ואף בנוּ לעצמם בקתוֹת וּצריפוֹנים להעמיד בהם את מרכוֹלתם.

תוֹעפוֹת הכסף הזוֹרם לירושלים מידי צליינים ותיירים העשירוּ והאדירוּ כמה וכמה מבני־המקוֹם, ושמע־הצלחתם משך ועוֹדוֹ מוֹשך רבים מבני־המזרח לבוֹא אל העיר וּלנסוֹת את מזלם.

משפחה יהודית בהר־ציון

Porter J.L.: Jerusalem, Bethany and Bethlehem, London 1887.

בין הרבים אשר זה מקרוֹב באוּ יש קבוּצה מעניינת מאוֹד של יהוּדים מתימן. עד היוֹם לא ראה אוֹתם ולא שמע עליהם איש חוּץ משניים־שלוֹשה נוֹסעים שאפתנים, שחדרו מעדן אל תוֹך מדבריוֹתיו המערביים של חצי־האי ערב. סוּפר לי כי הם רוֹאים עצמם כבני שבט דן. לאחרוֹנה הגיעוּ לירוּשלים הפליטים שנמלטוּ מתימן, שבהּ סבלוּ עוֹני ומרוֹרוֹת בימי המלחמוֹת האחרוֹנוֹת בין השבטים הערבים, המאכלסים פרוֹבינציה זו, לבין גיסוֹת התוּרכים. לאחר שהגיעוּ עד פת־לחם בגלל מעשׂי שוֹד וביזה שעשׂוּ בהם שני הצדדים היריבים, החליטוּ לחפשׂ מקלט בעיר הקדוֹשה, והגיעוּ אליה בכוּתוֹנת קרוּעה על עוֹרם וּבבטן הוֹמה מרעב. מאז הגיעוּ הם מתקיימים על תרוּמוֹת שנאספוּ בין בני־דתם באירופה. יוֹם אחד פגשתי אחדים מהם אצל הכוֹתל המערבי והתרשמתי עמוּקוֹת מנוֹעם־דרכיהם ומאצילוּת פניהם. יצאוּ להם מוֹניטין על בקיאוּתם בתורת אבוֹתיהם ועל שאדוּקים הם בדתם בלי שיהיוּ צבועים – מה שאי־אפשר לומר על היהוּדי הארץ־ישׂראלי ככלל. אף־על־פי שעסקוּ במסחר וּבמלאכה זעירה בערי דרוֹם־ערב, יוֹדעים הם לספר כי בין הנוודים שבמדבריוֹת הארץ נוֹדדים שבטים של יהוּדים טהוֹרים, שאינם שוֹנים במראם החיצוֹני משאר שבטי הנוודים הערבים.

בשעה ששהיתי בירוּשלים, פגשתי גם יהוּדי מקוצ’ין שבהוֹדוּ, שיהוּדים התיישבוּ בהּ בימים קדמוֹנים ביוֹתר. אך הוּא לא ידע לוֹמר דברים ברוּרים על מוֹצאם ועל תוֹלדוֹתיהם.

ראוּיה לציוּן מיוּחד תוֹפעה מעניינת המשוּתפת לכל האוּמוֹת וּלכל הכיתוֹת והעדוֹת של ירוּשלים. אף־על־פי שבדרך־כלל שׂוֹררת ביניהן שׂנאה וקנאה קשוֹת כשאוֹל, דוֹמה כאילוּ כוּלן יחד מחזיקוֹת במין אמוּנה, במין תקוה, כי לא ירחק היוֹם שתחוּל בעיר הקדוֹשה תמוּרה מסוּימת. טיבהּ של תמוּרה זוֹ תלוּי כמוּבן בשאיפוֹת הלאוּמיוֹת אוֹ בנטיוֹת דתיוֹת של כל אחת מהן. לגבי הרוּסים והצרפתים מסתמכת תמוּרה זוֹ בביטוּי פוֹליטי ברוּר וּפשוּט, שאפשר לסכמוֹ במלה אחת – סיפוּח. רעיוֹן זה נטוּע בלב הרוּסים עמוֹק יוֹתר מאשר בלב הצרפתים. לאמיתוֹ־של־דבר ממלאה עיר־הקוֹדש תפקיד הרבה יותר גדול בכנסייה היונית מאשר בכנסייה הלטינית, וּמעייניהם של היונים האוֹרתוֹדוֹקסים נתוּנים למקדשיה של ירוּשלים בעצמהּ וּבדבקוּת שאין למצוֹא כמוֹתן אצל נוֹצרים בני העדוֹת האחרוֹת. כמעט אין לך כפר ברוּסיה שלא תמצא בוֹ בקבוּק־מים מן הירדן, והרגשוֹת הדתיים העזים ביוֹתר של האיכרים מכוּונים היטב על־ידי הכנסייה, שחשיבוּתהּ וּמעמדהּ ברוּסיה זהוֹת לאלה של הממשלה. רגשוֹת אלה מכוּונים על־ידי הכנסייה למקוֹמוֹת הקדוֹשים בארץ־ישׂראל בטענה שיש למקוֹמוֹת אלה חשיבוּת דתית ורוּחנית שהכנסיוֹת האחרוֹת אינן יוֹדעוֹת להעריכן כראוּי, ולכן כשתגיע העת לכך זכאית הכנסייה הרוּסית לבעלוּת מוּחלטת עליהם. במלים אחרות, אין עוֹלה־רגל רוּסי המבקר בירוּשלים שאינוֹ חדוּר־תקוה כי עוֹד יזכה בחייו ליוֹם שהיא תהיה עיר רוּסית ואינוֹ מצפה לקריאה שתזעיק אוֹתוֹ למלחמת־מצוה שתכליתהּ השתלטוּת רוּסיה על כנסיית הקבר הקדוש ועל העיר שבהּ היא עוֹמדת.

כתבו של העתון “דיילי ניוז” בסט. פטרסבורג מספר: “הדת האוֹרתוֹדוֹקסית וההשפעה הרוּסית הוֹלכוֹת וגדלוֹת בארץ־ישׂראל. לפני ימים אחדים חגגה האגוּדה האוֹרתוֹדוֹקסית לארץ־ישׂראל את יוֹם השנה לייסוּדהּ. אגוּדה זוֹ פוֹעלת בחסוּתה של הממשלה, ונשׂיאהּ הוּא אחד מדוֹדיו של הצאר, הנסיך הגדוֹל ניקולי ניקולייביץ'. הוּא הוֹדיע בהזדמנוּת זוֹ כי האגוּדה הקימה כנסייה בנצרת, היא בוֹנה כנסייה במֻגַ’ידִל¹ ואף רכשה שטח־אדמה בירוּשלים. מנהיגיה של האגוּדה מודיעים בחגיגיוּת כי חקירוֹתיהם הוֹכיחוּ באורח שאינוֹ ניתן לערעור כי ישוּ עבר בשטח האדמה שנקנה זה עתה על־ידי האגודה בדרכוֹ לגלגלתא. אחת המשׂימוֹת העיקריוֹת של האגוּדה היא לסייע לעולי רגל רוּסים ללכת לארץ הקדוֹשה. הקיסר נתן לאחרוֹנה את הסכמתוֹ לייסוּד סניפים לאגוּדה בכל עריה של האימפריה הרוסית”.

בצרפת אין ההתלהבוּת הדתית גוֹאה עד כדי־כך. אף־על־פי שכיבוּשן של סוּריה וארץ־ישׂראל כלוּל בתכניתהּ של הממשלה וחסוּתה הדתית של הכנסייה הלטינית מקנה לה נקוּדת־מוֹצא איתנה למדי, הרי ההתלהבוּת הדתית אינה זוֹכה לחיזוּק רב בגלל העוּבדה שהממשלה שם אנטי־קתוֹלית מוּשבעת. אך אפילוּ לא כך היוּ פני הדברים, ממילא יחסם של הקתוֹלים אל המקוֹמוֹת הקדוֹשים אינוֹ כה סוֹער ועמוֹק כיחסם של האוֹרתוֹדוֹקסים. מה שנוֹגע לפרוֹטסטנטים, יש בתוֹכם קבוּצה גדוֹלה המבססת את אמוּנתהּ בדבר תמוּרה, הממשמשת וּבאה במצב הפוֹליטי של ירושלים, על פירוּש מיוּחד שחבריה מפרשים כל מיני נבוּאוֹת שמצאוּ בתנ"ך. הם טוֹענים כי מצאוּ דברים ברוּרים בנבוּאוֹת של יחזקאל ושל דניאל וגם במקוֹמוֹת אחרים בכתבי־הקודש. לפי “דברים ברוּרים” אלה עתידה החסוּת על ארץ־ישׂראל להינתן בידי אנגליה. גם בין היהוּדים יש רבים המסתמכים על נבוּאוֹת, אף־על־פי שהם מפרשים אוֹתן ברוּח שוֹנה לחלוּטין. הם מאמינים שהתגשמוּת הנבוּאה, האוֹמרת כי הם עתידים לחזוֹר לארץ אבוֹתיהם וּלעיר־הקודש, ממשמשת ובאה. אשר למוּסלמים, כל המסוֹרוֹת שלהם מציינוֹת כי תקוּפתנוּ היא תקוּפה הרת־גוֹרל לעתידוֹ ולהצלחתוֹ של האִסלאם, ועתידהּ של ירוּשלים, הקדוֹשה גם להם, שזוּר וטבוּע בגוֹרל האסלאם.

בין שאנוּ אוֹהדים ובין שאיננוּ אוֹהדים השקפה מן ההשקפוֹת האלה, עצם העוּבדה שעיר זוֹ משמשת מוֹקד לשאיפוֹתיהם הדתיוֹת של אוּמוֹת ואמוּנוֹת כה־רבוֹת וכה־שוֹנוֹת, הוֹפכת אוֹתהּ לעיר המעניינת ביוֹתר עלי־אדמוֹת. אין עוֹד עיר בעוֹלם שהמחלוֹקת, העתידה להתגלע בבוֹא העת על בעלוּתהּ, תלהיב רגשות דתיים, מאויים ויצרים כה־אדירים וכה־מנוּגדים. וכשהרהרתי בכל הדברים האלה, עלתה בדעתי המחשבה כי הרהוּרים אלה נעשים מעניינים כפל־כפליים, כשאני משלב אוֹתם במסכת המאורעות המתרחשים כיוֹם במזרח כוּלוֹ.

הר הזיתים

Wilson E.L.: In Scripture Lands, London 1891.

הפעמוֹן שראיתי נגרר לירוּשלים בידי עוֹלי־הרגל הרוּסים נוֹעד לכנסיה רוּסית חדשה, שנבנתה לאחרונה על הר־הזיתים. מאחר שלהוּט הייתי לחזוֹת בטקס קבלת־הפנים של הפעמוֹן, יצאתי אל הר־הזיתים. הגעתי אל פסגתוֹ בעוד־מועד והספקתי לראוֹת את מפלצת הברוֹנזה, שמשקלה כשמונה טוֹנוֹת, מגיעה אל המקוֹם המיועד להּ. המון גדול של רוסים, גם גברים וגם נשים, גרר את הפעמוֹן אל הרחבה שיוֹעלה ממנהּ אל המגדל המיוּחד לו. לאחר שעמלוּ, משכוּ ודחפוּ, הצליחוּ להעמידו על הרחבה. מיד אחרי־כן ערכוּ טקס דתי חגיגי מאוֹד. כל איש ואישה בנאספים נדחקוּ קדימה כדי לנשק את הצלב שנשׂא הכומר לפניהם. הם הצטלבוּ והשתחווּ ארצה, ואחרי־כן הצטוֹפפוּ סביב הפעמוֹן כדי לנשק את הכתוֹבוֹת ואת הדמוּיוֹת שעיטרוּ אוֹתוֹ. לבסוף, לאחר שנתנוּ קוֹלם בלחן דתי ערב ובמקהלה גדוֹלה ונרגשת, נתן הכוֹמר אוֹת להשמעת שלוֹש תרוּעוֹת־הידד. כל הנאספים נענו והריעוּ בהתלהבות רבה, ובכך נסתיים הטקס.

אז הלכתי לבחוֹן את תוֹכהּ של הכנסייה החדשה ושׂמחתי כשהסתבר לי שיד־המקרה, אשר הביאני הלוֹם כדי לחזוֹת בטקס הפעמוֹן, זימנה אוֹתי להתבוֹנן בתגלית מעניינת ביוֹתר שנתגלתה לאחרונה. בשעה שחפרוּ הרוסים יסוֹדוֹת לכנסייתם החדשה, נתקלוּ ברצפה ובשׂרידים אחרים של בית עתיק־יומין. לשבחם ייאמר שהקפידוּ מאוֹד לשמוֹר את אשר מצאוּ, ורוֹב המִמצאים המעניינים הוּשׂמוּ בארוֹן מיוּחד. בפרוֹזדוֹר ביתוֹ של הכוֹמר, העוֹמד סמוּך לכנסייה, יש רצפת־פסיפס נהדרת, וּבהּ דמוּיוֹת של חיוֹת, דגים, תפוּחים וצוּרוֹת גיאוֹמטריוֹת שוֹנוֹת, לרבוֹת כתוֹבת בארמנית. כל אלה עשׂוּיים אבני־פסיפס צבעוֹניוֹת. ממזרח לשער הגינה, סמוּך אל הבית, יש חדר־קבוּרה חצוּב בסלע, בעל כיפה בנוּיה אבנים חדשות. מידוֹתיו של החדר כעשׂרים־וארבע רגל והוּא מכיל שישה־עשׂר ארונות־קבורה מאבן, שהוּצבוּ בקבוּצוֹת של ארבעה. הארוֹנוֹת היוּ מכוּסים לוּחוֹת־אבן, ועל שלוֹשה מהם היוּ כתוֹבוֹת מטוּשטשוֹת מאוֹד. מצפוֹן לחדר־הקבורה נמצאוּ יסוֹדוֹתיו של בית, כפי־הנראה בית־תפילה (קפלה), וּבוֹ רצפת־פסיפס ושוּרה של עמוּדים מרובעים. סמוּך לאוֹתוֹ מקוֹם יש מערה וחדר מקומר. החדר הוּא בן־זמננוּ שכן יש בוֹ שער־ברזל שהוּצב שם כנראה כדי להגן על כתובת שנמצאה שם, זוֹהי כתוֹבת ארוּכה באוֹתיוֹת ארמניוֹת עתיקוֹת, שגם היא עשׂויה אבני־פסיפס, אלא שלא הצלחתי להבין מה משמעוּתהּ. מתחת לרצפתו של הבית, כך נאמר לי, יש עוֹד קברים שאפשר להגיע אליהם דרך פתח שברצפה. יש להניח כי כל אלה שׂרידים של מנזר ארמני מימי־הביניים. האתר, שנרכש לאחרוֹנה על־ידי הרוסים, נמצא בריחוּק כמאה ירד מן הרכס הגבוֹה ביוֹתר של הר־הזיתים, מקוֹם שם עוֹמד בית־תפילה קתולי שתיירים מבקרים בוֹ כדי לראות את עקבוֹת רגלוֹ של ישוּ. הנוֹף הנשקף משם הוּא מרהיב־עין, והכנסייה הרוּסית החדשה תוֹסיף תפארת לציבוּר הגדל והולך של בתי־קוֹדש באוֹתהּ סביבה.

אין דבר בעוֹלם שירגיז את אנשי הכנסיות, גם היונית וגם הקתוֹלית, יותר מאשר הידיעה כי הכת היריבה זכתה לבעלוּת בלעדית על מקוֹם קדוֹש. ידיעה כזוֹ משמשת אוֹת־אזעקה שבעקבוֹתיה נחפזת הכנסייה היריבה לקנוֹת שטח־אדמה קרוב ככל־האפשר אל נכס יריבתהּ וּלהקים עליו בית־שכנגד. אין לך אדם מאוּשר וּבר־מזל מבעל־קרקע בירוּשלים שנתקל בשׂדהוּ בשׂרידים המעידים כי נוֹצרים קדמוֹנים ישבוּ על אדמתוֹ. אז רשאי הוּא לנקוֹב מחיר ככל העולה על רוּחוֹ. הוּא עשׂוּי לקבל אלף נפוֹליוֹנים בעבוּר פיסת־קרקע שעלתה לוֹ חמישים נפוֹליוֹנים לפני זמן קצר. כך ארע לאוֹתוֹ בר־מזל שהיה בעל הקרקע שעליה מתכוֹננים הצרפתים לבנוֹת כיום את כנסיית סטפן הקדוש.

בטרם אפרד מירוּשלים מן־הראוּי שאציין כמה מהתגליוֹת החשוּבוֹת שנתגלוּ בשנתיים האחרוֹנוֹת, ולפיכך לא תימצאנה בשוּם מדריך לתיירים. אני חב חוֹב של תוֹדה לפרסוּמיה של הקרן לחקירת ארץ־ישׂראל על רבים מן הפרטים שאציין להלן. יש בין אלה קברים רבים שאחדים מהם מעניינים מאוד, אך המעניין בכולם הוּא הקבר שכבר הזכרתי לעיל בהנחה שזהו כנראה קברו של ישוּ. באחד המכתבים הקוֹדמים הסברתי באריכוּת את נימוקי לחיזוּק סברה זו. לפני הכניסה לחדר־הקבוּרה יש חצר קטנה חצובה בסלע, ששטחהּ שבע רגליים־רבוּעוֹת. מימין יש פתח צדדי המוֹליך אל חדר, שבוֹ תא־קבורה אחד, משם יש פתח למערה שמידותיה שמוֹנה רגליים על עשר רגליים. אם נפסח על מערה זוֹ ונמשיך ללכת ישר נגיע, לאחר ירידה בשתי מדרגות, אל חדר שמידותיו שש רגליים על שמוֹנה רגליים, בשני הקירוֹת הצדדיים וּבקיר האחוֹרי של חדר זה יש שלושה מעברים נמוּכים. אלה מוֹליכים לשלוֹשה חדרים קטנים, שכל אחד מידוֹתיו שבע רגליים לאוֹרך ושש רגליים לרוֹחב. לצדי הקירוֹת בכל אחד מחדרים אלה עוֹמדים ספסלי־אבן, להנחת גוּפוֹת. יוֹצא אפוא כי למעשׂה יש באתר־קבוּרה זה מקוֹם לשש גוּפוֹת. אפילוּ אין זה הקבר הקדוֹש האמיתי, הוא מענין מאוֹד בזכוּת היוֹתוֹ הקבר היהוּדי היחיד שנמצא עד היום קרוֹב כל־כך אל חוֹמוֹתיה של העיר החדשה בצפון ואל האתר שאפשר לזהוֹתוֹ בודאוּת מסוּימת כגלגלתא. הוּא נמצא לא־הרחק מהמגרש שקנה אותו איש לפני שנה בעבוּר חמישים נפוֹליוֹנים. כשהחל חוֹפר יסוֹדוֹת לביתוֹ נתקל ברצפת־פסיפס ובשאר שׂרידים שהעידו על חשיבותוֹ של המקוֹם. הוּא לא התמהמה ודאג לפרסם את תגליתוֹ ברבים, וּלאחר שגילוּ הקתוֹלים כי זהוּ האתר שעמדה בוֹ הכנסייה הנוֹצרית העתיקה של סטפן הקדוש, נתנוּ לאיש אלף נפוֹליוֹנים בעבוּר אדמתו וחשׂפוּ את השׂרידים כדי לבנוֹת כנסייה חדשה עליהם. בחנתי שׂרידים אלה ברוֹב־עניין, אף־על־פי שעתיקוּתם אינה גדוֹלה, שכן הכנסייה נבנתה בשנת 400 לספירה על־ידי הקיסרית אֵדוֹקְסָה. הצלבנים מצאוּהּ הרוסה, ומאז נקברה תחת עייה ונשתכחה כליל. כעת נחשׂפוּ יסוֹדוֹתיה, ויש בהּ שׂרידים רבים, שלמים ויפים. שניים מהם מענינים במיוּחד: האחד לוּח אבן־גיר שעליו דמוּיוֹתיהם של שנים־עשר השליחים, איש איש מוקף מין אפיריוֹן. הם עוֹמדים בקבוּצות של שישה משני צדיה של דמוּתוֹ של ישו וּלראשו עטרה. מלאכת ציוּר הדמוּיוֹת אינה מצטיינת בעדינוּת. הן לבוּשוֹת גלימוֹת ארוּכוֹת, וּבשעה שנתגלתה לוּח־האבן היוּ קויהן ברוּרים מאוֹד. אולם במקוֹם לשׂים את לוח־האבן במקוֹם־מחסה, הזניחוּהוּ חשׂוּף לסערוֹת החוֹרף. ומחמת זאת נטשטשוּ הקוים, שהיו צבעוֹניים במקוֹרם, וכיוֹם כמעט אי־אפשר להבחין בהם. הממצא האחר הוּא כתוֹבת המשמשת עד היוֹם חידה בעיני המוּמחים. אף־על־פי שניכרוֹת אוֹתיוֹתיה היוניות, חלקה הגדוֹל נמחק.

חפירוֹת שנחפרו לאחרוֹנה בתוך העיר חשׂפוּ גם שטח נרחב, המשוּקע במידה רבה מתחת לפני־הקרקע כיוֹם, שבעבר עמד בוֹ ציבוּר בניינים גדוֹל של אבירי סט. ג’ון. לפני זמן לא־רב נתנה הממשלה התוּרכית שטח זה ליוֹרש העצר של גרמניה, וּמאז פוּנה המקום ונוּקה מתוֹך כונה לשחזר את בתי־המידוֹת שלוֹ ברוֹב פאר והדר. אין ספק שלאחר שתוּשלם המלאכה יהיה זה אחד המפעלים הארכיטקטוֹניים הנהדרים ביוֹתר של ימינוּ בירוּשלים. נחשׂפוּ שם כמה וכמה בוֹרוֹת־מים מקוּמרים ועמוּקים מאוֹד, וּבהם קשתוֹת שגוֹבהן חמישים רגל, מלבד פרוֹזדוֹרים, חדרים מקוּמרים ותאי־נזירים. על שיעוּר גוֹדלו של קובץ־בניינים זה, שהאבירים המהוללים הקימוּ בירוּשלים, אפשר ללמוֹד מטיבן והיקפן של החוֹרבוֹת, המכסוֹת שטח של מאה־ושבעים ירד־רבוע. לרוע־המזל רק מחצית השטח הזה שייכת לממשלה הגרמנית.

התגלית האחרוֹנה שעוֹררה עניין רב ביוֹתר היא הכתוֹבת שנמצאה בנקבה המחברת את מעיין־הבתולה עם בריכת־השילוח. חקירתה של נקבה זו, המתמשכת לאוֹרך שש־מאוֹת ירדים, הייתה כרוּכה בסכנוֹת ובקשיים רבים. קולונל וורן, עתה סר צ’רלס וורן, תיאר באוֹרח ציוּרי ביותר את תלאוֹתיו המחרידוֹת בהּ. לאוֹרך כברת־דרך ארוּכה היה חלל־הנקבה גבוֹה רק כדי רגל אחת וארבעה אינצ’ים, וּמאחר שהמים הגיעוּ בוֹ לגובה של רגל אחת, נאלצוּ החוֹקרים, שזחלוּ ערוּמים על בטנם, להתקדם כהם משוּקעים במים עד לסנטרם ולא נוֹתרוּ להם יותר מארבעה אינצ’ים של אויר לנשימה. על כל אלה נוֹספה סכנת טביעה בגלל גאוּת המים, שמוֹעדיה אינם קבועים ואינם צפוּיים מראש. לעתים קרוֹבוֹת היוּ גם פיוֹתיהם משוּקעים מתחת למים, והם הצליחוּ לנשוֹם רק על־ידי הגבהת פניהם וּמשיכת ראשם לאחוֹר. בתנאים קשים כאלה היוּ צריכים גם לקיים את הלהבה בפנסיהם, למדוֹד מדידות ולחקוֹר את סביבתם. אף־על־פי־כן, לאחר שזחלוּ בבוֹץ וּבמים ארבע שעוֹת תמימוֹת נפל כבוֹד גילוּי הכתובת בחלקוֹ של נער ערוֹם מנערי הרחוֹב. שנים אחדוֹת לאחר שסייר וורן בנקבה הכריז הברנש הצעיר כי ראה שם כתוֹבת על הקיר. מיד קמוּ פרופסור סַיְס, הר שִיק ודוֹקטוֹר גותֶה וזנקוּ ערוּמים אל תוֹך הנקבה המרוּפשת, מצוּידים בתמיסות־חוּמצה, נייר סוֹפג ושאר כלים הדרוּשים למלאכה, וּבסוֹפוֹ־של־דבר שבוּ ועלוּ רוֹעדים מקוֹר אך עטוּרי־ניצחון. הם העלוּ משם את הכתוֹבת העברית המעניינת ביוֹתר שנתגלתה אי־פעם בארץ־ישׂראל. מאז נכתבוּ עליה מאמרים וּמחקרים והתנצחוּ עליה מלוּמדים, אך כיוֹם מקוּבל על הכל כי היא עתיקה כימי שלמה המלך וכי כתוב בהּ לאמור:²

“(תמה) הנקבה. וזה היה דבר הנקבה. בעוד (מניפים החוצבים את) הגרזן אִש אל רעוֹ, ובעוד שלוש אמות להנ(קב־נשמ)ע קֹל אִש קֹרא אל רעו, כי היתה זֹדָה בצֹר מימן (ומשמ)אל. וביוֹם הנקבה הִכו החֹצבים. אִש לקרַת רעוֹ, גרזן על (ג)רזן. וילכו המים מן המוצא אל הברכה במאתיים ואלף אמה. ומ(א)ת אמה היה גֹבה הצֹר על ראש החוצ(בים)”.

כתובת השלוח

Geikie C.: The Holy Land and the Bible, London 1891

מדברים אלה מסתבר כי היוּ קבוּצוֹת של עוֹבדים שחצבוּ משני העברים, והחוֹקרים הנמרצים גילוּ למעשׂה את המקוֹם שבוֹ ככל־הנראה נפגשוּ שתי הקבוּצוֹת. רוֹב האנשים, שחקירת ארץ־ישׂראל אינהּ עוֹמדת בראש מעייניהם, יסתפקוּ אל־נכוֹן בהסתמכוּת בעלמא על דברי החוֹקרים, בלי ללכת לראוֹת את הדברים במוֹ־עיניהם. בכל־זאת אי־אפשר שלא להוֹדוֹת שמפעל הנדסי שבוּצע בימי שלמה וּכתוֹבת המתארת אוֹתוֹ הם בכל־זאת דברים בעלי עניין רב ביוֹתר. אפשר לקבוֹע בדיוּק סביר את זמן היכתבהּ של הכתוֹבת על־ידי השוואת האוֹתיוֹת עם האוֹתיוֹת שעל האבן המוֹאבית ושאר כתוֹבוֹת עתיקוֹת שיש בידינוּ.