וירג’יניה וולף, ‘השנים’ (זמורה, ביתן, מודן, 1979. תירגם אדם זרטל).

עד כה הופיעו בעברית שניים מבין ספריה החשובים של וירג’יניה וולף – ‘מרת דאלוויי’ ו’אל המגדלור' – וכמה מן היצירות המפוקפקות־בערכן, שכתבה כדי לנוח בין רומאן מסובך אחד למשנהו (‘אורלאנדו’, ‘פלאש’). התוספת החדשה לאוסף זה – ‘השנים’ – אינה שייכת לאף אחת משתי הקבוצות הללו. זהו רומאן חסר הומור וחסר עניין כאחד, אשר הנסיבות שליוו את תהליך יצירתו ואת גורלו בעולם מאז חדורות אירוניה, שעומקה עולה על כל מה שיש לרומאן עצמו להציע. אחד מגילוייה של אירוניה זו היא העובדה שדווקא ‘השנים’, הכשלון האמנותי הקולוסאלי ביותר בכל מהלך הקאריירה של וירג’יניה וולף, הוא הנמכר וה“פופולארי” ביותר בספריה. עובדה זו מוסברת בנקל – “זה ספר ישיר, פשוט וקל להבנה”, כפי שמרגיעה אותנו עטיפת התרגום העברי.

וירג’יניה וולף סיווגה את הרומאנים שלה לשתי קבוצות: “רומאנים של עובדות” (אליהם שייך ‘השנים’) ו“רומאנים של חזון” או רומאנים “ליריים” (כדוגמת ‘מרת דאלוויי’ או ‘אל המגדלור’). אין ספק שייחודה ותרומתה כסופרת מתגלים ברומאנים ה“ליריים” החדשניים והפחות קלים להבנה. ברומאנים אלה הלשון ורגעי החזון ה׳׳אפיפאניים" מפצים את הקורא על הדלות והעירפול הלא־ממוקד בתיאורי העובדות של המציאות הפיזית ואפילו הפסיכולוגית. התפיסה של הרומאן הלירי נוצרה במידה רבה מתוך ריאקציה לרומאן הנאטוראליסטי, שעסק בדיוק באותה “מציאות של עובדות”. והנה ‘השנים’ בנוי לפי אותה מתכונת של רומאנים ויקטוריאניים כדוגמת ‘הסאגה לבית פורסייט’ של גאלסוורת’י – סופר שוירג’יניה וולף שייכה בשעתה ל“מאטריאליזם הספרותי” שעניינו, לדבריה היא, בדוקומנטאציה מייגעת של פרטים הלקוחים מ“פני־השטח” גרידא של המציאות. מדוע איפוא חזרה וירג’יניה וולף בסוף דרכה כיוצרת לאותו דגם מיושן וקונבנציונאלי, שבעטה בו שנים קודם־לכן?

כדי להבין נסיגה מפתיעה זו יש לבחון את מקומו של ‘השנים’ ברצף יצירותיה של וולף. המעברים מרומאן לרומאן במהלך התפתחותה של וירג’יניה וולף מאופיינים על־ידי התחלפות לסירוגין של קטבים מנוגדים – אחרי ‘אל המגדלור’, למשל, כתבה את ‘אורלנדו’ המתואר ביומנה כ“בדיחה”, שנכתבה מתוך “צורך ב־escapade”. ‘השנים’, רומאן “עובדות” קיצוני, נכתב מייד אחרי ‘הגלים’, רומאן לירי מובהק, שהרחיק־לכת יותר מכל קודמיו בכיוון ההתרחקות מעלילה ומטכניקות ריאליסטיות. תנועה זו מקוטב קיצוני אחד לזה המנוגד לו טיפוסית לוירג’יניה וולף בכל הרמות של כתיבתה וקשורה אולי גם באישיותה המאנית־דפרסיבית.

כתיבת ‘השנים’, שנמשכה ארבע שנים (יותר מכל רומאן אחר שחיברה), לוותה בתנודות תכופות בין התלהבות ליאוש לגבי ערכו של הרומאן, כפי שניתן לראות ביומנה. יומן זה פורסם לאחר מותה על־ידי בעלה, ליאונרד וולף, שתמך בה בנאמנות ובסבלנות אין־קץ במשברים מהם סבלה כל חייה, עד שהתאבדה ב־1939 (שנתיים אחרי פירסום ‘השנים’). וירג’יניה וולף סמכה לחלוטין על חוות־דעתו הספרותית ונהגה למסור לו את כתבי־היד של ספריה כקורא ראשון ופוסק אחרון. את ‘השנים’ הגישה לו לקריאה כשהיא קרובה להתמוטטות ומוכנה להשמיד את ההגהות (על כך מספר הביוגראף שלה ובן־אחותה, קוונטין בֶּל). ליאונרד, כותב בֶּל, החליט כי “הרומאן הוא כשלון – אבל לא כשלון נורא כל־כך כפי שהניחה וירג’יניה. הוא יכול איפוא לשקר; אם יאמר לה את האמת, לא היה ספק בליבו, ידחוף אותה להתאבדות. לפתע הניח את ההגהות ואמר, ‘אני חושב שזה יוצא מן הכלל’”.

הקונבנציונאליות והרדידוּת הפסיכולוגית של ‘השנים’ יאכזבו קוראים רבים שאהבו את ‘מרת דאלוויי’ ו’אל המגדלור'. וירג’יניה וולף לא הצליחה להתחרות אפילו בסופרים ריאליסטיים בינוניים נוסח גאלסוורת’י בשדה־הקרב שלהם – תחום “העובדות”. בחוכמה רבה עשתה כשנמנעה מלהיכנס לשדה זה ביצירותיה ה“ליריות” – אם בזאת שטיפלה בפרקי זמן קצרצרים ובאירועים יומיומיים פעוטים, ואם בכך שהתרכזה בתיאורי רשמים ומחשבות במקום בדיווח על פעולות ודיאלוגים. יכולת האינטרוספקציה של וולף עלתה בהרבה על כושר ההסתכלות שלה בזולת ובסביבתה, כושר שדווקא עליו הסתמכה בכתיבת ‘השנים’. העלילה והדמויות ברומאן הן אנמיות ומאולצות להפליא, וחומקות כמים מבין האצבעות מבלי להשאיר כל רישום. חבל על זמנם של המתרגם והקוראים, כשם שצר כל־כך על השנים הארוכות והמרות שבזבזה וירג’יניה וולף על כתיבתו של יציר־נפל זה.