1.    🔗

באותו בוקר־סתיו מטורטף יצא טוביה לדרך ופניו אל הרמה, כי ידע אשר פתיחת העוגיות הוחלה במטע השקדים הגדול ודרושות שם ידיים עובדות. ואם גם גשם־הסתיו ריסס, ודרך־השדה העוברת את הבקעה ועולה אל הרמה הפכה למדמנת טיט, – בכל זאת לא הביט טוביה לאחוריו, כי חוסר־הדאגה של בן שמונה־עשרה הניעהו להיישיר ללכת. הוא תר בעין מנוסה אחר פיאות “הבור” של השדות, אשר אדמתן קשה למידרך־הרגל משאר המקומות. נזהר מהשמאיל אל מדמנת־הדרך פן ישקע בבוץ וכן נשמר מהיימין אל שדות השלף פן ישקע באדמתם התפוחה. ומהיותו טרוד באלה שכח את מקום צאתו ואת מגמת לכתו.

מרגע צאתו לדרך, נישאו עיניו אל השמים המעוננים, אשר נתלו על השדות ועל הרמה הרחוקה מהלך שתי שעות, ומלבד נטל התרמיל הכחוש החבוש על גבו, – לא הרגיש כל נטל אף באחד מחדרי לבו, אף באחת מפינות הסתרים של מצפונו – לא משא זכרונות, אף לא עומס געגועים – כי כולו נתפס לבדידות של דרך־החורף הנשמה, להיות מהיר וזהיר בה…

רק כאשר הגיע אל זרם המים העכור והעז, אשר אץ בלב הבקעה, – עמד וראה, כי אין דרך לעבור, בלתי אם לחצות את הזרם. אז העיף עין וראה, כי העננים הנמיכו לרדת, וממדרוני הרמה אשר ממולו ומנקרות ההרים אשר מאחוריו, שוטפים זרמי־המים החופרים תעלות וחריצים בשדות־השלף, מחלחלים את אדמתם התפוחה – עד היפגש כל הזרמים הקטנים בלב הבקעה בזרם, שהשתפך כבר על גדותיו וגילגל את מימיו במורד לעמק הירדן. בעמדו מול המכשול הפתאומי הזה, חש משנה בבדידות הדרך והבקעה המפולסה שדות־שלף ונירים שחורים.

הוא עמד על גדות הזרם, נעליו שקעו אחת־אחת בטיט, ותחושת־הסכנה הפעימה מעכשיו את לבו ותעורר אותו להעיף עין חושדת אל עבר הוואדי הגדול, אשר כלפי מדרונו גלש בעוז זרם המים. חרדת הדרך היא המתעוררת בהלך הבודד, וכנגדה האדישות המרגיעה, לאמור: שוב אין לסגת ויהיה אשר יהיה –

---

חרדת הדרך היא, כשקריאות נוקבות ועזימות בוקעות ומהדהדות מאחורי ההלך מאצל שוכני האהלים המוגפים: חווג’הה! – –

ההלך מיישיר אז להביט נכחו מתוך תחושה חדה, כי מבין הר ומתוך גיא מתחקה עין צופייה על צעדיו.. ובכל זאת ממשיך ללכת. חרדת הדרך היא אשר נעורה גם בטוביה, בעמדו וזרם המים לרגליו. ובעוד מרץ עלומיו מניע אותו לחבל תחבולות איך לחצות את הזרם, – לוחש לו בצנעה מורך־הלב על הבדידות וסכנת המעבר. ואם בעמקי־לבו ידע מראש, כי יעבור את זרם המים, בכל זאת הוסיף להשתהות על גדותיו ולהקשיב למורך שהתנצח עם האומץ:

“אל תעבור! – לחש מורך־הלב, בבחרו לשון זהירות ושיקול־דעת – אפיק הזרם הוא טין.. ואתה תשקע.. ונפש חיה אין מסביב להצילך..”

“עבור! – מבטל האומץ – חלוץ את נעליך, הטילם אל מאחורי כתפיך, הפשל את מכנסיך מעל לשוקיים וצלח..”

“אל תעבור! – מתקומם המורך – כי בהיותך חסר־אונים בלב הזרם, יעבור רוכב עז־נפש ו..”

מורך־הלב מתריע על הסכנה, והדמיון קופץ ומביא אל טוביה רוכב עז־נפש המכונן את נשקו לעומתו, מתיז בו את רשפי עיניו – ו – –

---

טוביה אינו יודע את אשר יארע והוא מאמץ בתנועה נואשת את הנשק הקטן הצמוד למתנו. בצאתו לדרך היה הוגה בגאון בנשק התלוי בצידו ובלועו השחור והמבריק המציץ בגבורה ובאיום. מפעם בפעם היה מעביר את ידו על תיק־העור הקטן, ממשש בדרך אגב בידית העשוייה מעשה חיטוב ויש אשר הוציאו מתיקו, הריק את הכדורים מהמחסנית והטעינה שוב, והמתכת היפה יוצקת בו מחשבות קרות כעשת: עשר יריות־מוות! –

עכשיו הוא מנחש בחרדה ובציפייה: מה יהיה אם הרוכב יקרב או אולי רוכבים אחדים יקיפוהו? –––

“עבור, טוביה, הן לא תשוב על עקביך?!”

לשוב?? – – זו תהיה חרפה כבדה מנשוא והמחשבה בלבד מציפה בושה את חדרי־לבו ומניעה אותו להפשיל בבת־אחת את מכנסיו, לחלוץ את נעליו, להטילן מאחורי כתפו, לנסות בזהירות את קרקע הזרם ולעבור… פסיעות אחדות – ורגליו היחפות כבר בוססות בטיט אשר מעברו השני.. ושוב נראה הכל פשוט לטוביה, ועליצות נצחון מסותרת משעשעת אותו, לאמור: הרי לא פקפק אף רגע אם לעבור את הזרם הדל הזה, אשר מימיו מגיעים רק עד לקרסוליים, וכן לא הרהר מכל וכל ברוכבים עזי־הנפש – – –

נעל את נעליו ועלה במעלה הדרך, הביט על סביבו בעיני איש, אשר מצפונו נקי, וידו נסמכה ביתר און על הנשק הצמוד לירכו. הוא עומד עוד לרגלי הרמה ובנייניה נראו לעין: מבין המדרונים עולות צווחה, נביחת כלבים שוצפת, ובאחד ממיפני הדרך הוא מבחין לימינו יריעות אהלים שחורים ונמוכים, צמודים אל השדה. סוס חבוש קשור שם אל היתד, גברים מהלכים בצעדים רופסים על אדמת האהלים הצנופה מגשם וכלבים רובצים ומקמטים את גביניהם המסמירים. מן “ילדי הרמה” הללו – וטוביה שמח לראותם, כי על כן מעידים הם שבנייני הרמה שוב אינם רחוקים. ואמנם אך עלה במיפנה הדרך האחרון ונשקפו הגגות האדומים של הבניינים האחדים.

– – עתה עמד על עמדו, הביט לאחוריו אל הבקעה ואל ערוץ המים: רוכב עמד שם ליד המעבר וסוסו מסתרהב כנראה לעבור בזרם… הצטחק טוביה, השמיט את כובעו ובפסיעה בטוחה בא אל בין הבניינים עד לחצר הגדולה, אשר שעריה היו פתוחים לרווחה.

 

2.    🔗

בין בחצר, בין בדרך היוצאת מהחצר וחוצה את המטע הגדול עד לקצה התלול של הרמה, ובין ליד בית הבזלת אשר מחוץ לחצר לא ניכרה תנועה. אין זאת כי החורשים והעודרים נעלמו מבעוד בוקר בין שורות עצי השקד, אשר עמדו בשלכתם. רק אשה עשתה בזהירות את דרכה בחצר, אשר רגלי אדם ופרסות בהמה ריככו את אדמתה לעיסה דשנה וסמיכה של טיט מים וזבל. טוביה שמח בלבו על שקט זה, כי כן יספיק לשאול לעבודה, באין עיניים זרות להתחקות אחריו בסקרנות – – עד שוב העובדים בערוב היום מהמטע, יספיק להסתדר באחת הפינות ולמחרת בעבודה יהיה שווה בכל כאחד העובדים.

עוד הוא מסתכל בבניינים הנמוכים, הקבועים בחומת החצר משלושת עבריה – והנה חלפה בצידו נערה בשביל הדרוך מהחצר אל בית הבזלת. טוביה לא הפנה את עיניו לראותה ובכל זאת הרגיש כמו ראה אותה – והיא נערה בריאת בשר, אשר צמתה העבותה נופלת לה על ערפה. יתכן, כי אך פרי דמיונו היה.. ובכל זאת היה בטוח כי עיני התכלת של הנערה הוצפו פתאום כעין שחור־הזפת, ואחר־כך שבו להיות תכולות כבתחילה.

הוא העיף עין על השביל, אך הנערה כבר חמקה־הלכה והוא ראה אך את בית־הבזלת הגדול, המוגף על תריסיו הפונים צפונה. בפסיעה גסה נכנס בשער החצר וקרב אל מעונו של מנהל המשק. אמנם מבטו החודר של המנהל הפיג במעט את בטחונו של טוביה, אך חושו לא הכזיב אותו, כי בימים אלה נתקבלו כשלושים איש לעבודה במטע ולא היתה סיבה לסרב מלקבל גם את הצעיר הזה, אשר בא בתרמילו ביום הגשם לרמה. מנהל המשק הראה לו ביד שלוחה אל עבר המעונות הנמוכים ואמר בקצרה, כי שם ימצא לו מיטת ברזל פנוייה ומחצלת לפרוש על מצעו.

– זה שאנו נותנים. – פסק ופנה אל ה“כייאל”, אשר נכנס רכוב לחצר ונגש עדיו.

טוביה הספיק לראות, כי זקן ה“כייאל” ופיו חסר־שיניים, ומאחורי משקפיו הכחולות דולפות עיניים טרוטות. ישיבתו על הסוס היתה עוד זקופה כישיבה של צעיר, ו“עקאל” שחור־עבה חשק את החריט החבוש לראשו. הוא החליט אז בלבו, כי “כייאל” החצר הוא ופנה מהם אל המעונות כאשר הוראה לו.

בפנותו נוכח מיד, כי בחצר הרגישו כבר בבואו של “החדש”: בעד החלונות הקטנים של המעונות עקבו אחר צעדיו עינים סקרניות; בפתח של אחד מבנייני המשק עמד זקן רחב־כתפיים, אשר היישיר להביט אליו; אשה צנופת צניף צבעוני, ששאבה מים במשאבת־יד מהבור, הפסיקה את עבודתה ותבט אליו גם היא; זקנה נמוכת־קומה וכפופה יצאה לקראתו אל מפתן־מעונה, בירכה לשלום בנעימות־חן ותשיא לו מספר עצות: ממי יקנה לחם ובאיזה מהחדרים ישתדל לקבוע את מיטתו… כי אם כל החדרים דולפים, הרי החדרים הפנימיים חמים יותר.

– האם חבילה זו היא כל מה שהבאת? – נענעה הזקנה בטוב־לב לעבר תרמילו וברי לה כי השמיכה הדקה הארוזה בה, זוג המכנסיים ושתי הכתנות אין בהם ממש בלילות החורף הקרים אשר על הרמה.

עוד היא מדברת והזקן רחב־הכתפיים קרב גם הוא לגשת, כשהוא מגרד את פדחתו החבושה כיפה ושיירי קש וזבל נעוצים בבגדיו ובשער זקנו ומעידים, כי הוא האורוותן של החצר. ברור לטוביה, כי “ברוך־הבא” פשטני ורחב־לב צפוי לו מזקן זה, הסוקר אותו מכף רגלו עד קדקדו ופונה אל הזקנה:

– ועל שום מה תשוחחי עמו על המפתן? האם לא טוב תעשי כי תזמיני אותו פנימה וגם בכוס תה תכבדי אותו? הלא דרך ארוכה עבר עד בואו אל הרמה! – וקולו מרעים כאילו אל האורווה המלאה סוסים דיבר…

גם בפנות טוביה מהזקנים השניים, עדיין רועם בעקבותיו קולו הניחר והרחב של האורוותן רחב־הגרם, השולח לו הוראות מאחורי גבו וגם יזכירהו שנן והזכר, כי בשעה פנוייה ייכנס ושתו “לחיים”, ומהמאפה יטעם, אשר הזקנה שלו מיטיבה להכין.

אל אחד ממעונות החצר קרב אותה שעה חמור עמוס שני ארגזים מימינו ומשמאלו ומעליו צנח אברך – “גרוגרת”, אשר זקן אדום ירד והסתלסל לו על חזהו. האשה צנופת הצניף אשר שאבה מים מהבור, מיהרה לבוא לעזרתו בפריקת החמור, וטוביה ראה כי יפת־תואר האשה ובריאת־בשר. בעברו לידם התבונן כי החנות היא, והבין כי החנווני ואשתו לפניו.

מדי עברו על ידם אגב ברכת־שלום, הספיק לעמוד בהרהור משובה על המבט הסקרני, אשר האשה הגניבה לצידו מאחורי זקנו האדום של בעלה.. ושינן לעצמו מיד, כי לפתח מעונו של אברך־המשי רובצת התשוקה של אשה בריאה. הרהורים אלה המריצוהו לשהות ליד הזוג, לשאול לטבק וחפיסת נייריות, להתבונן להילוכו המרושל של האברך, אשר חצאי נעליו היו נכונים להנשל בכל רגע מעל רגליו. ותוך כדי שיחה הוא מחליף מבט עם האשה הנושאת את עיניה מפעם בפעם בבת־צחוק צנועה. האברך ישב כבר אל מדפו, חצאי־נעליו על הרצפה לפניו, הוא מולל סיגריה באצבעותיו הלבנות, ולטוביה אינפף בדרך ידידות והרגל בהוויות העולם:

– אחר שנתקבלת לעבודה, הרי אתה כאחד מאנשי החצר, אפתח לך חשבון מן היום – וחסל!

טוביה שמח, כי דאגות הקיום נפרקות מעליו מרגע היכנסו לחצר, והלך בלב קל להתקין את משכבו ולהוריד את תרמילו מעל כתפו. מששמע את הצלצול של פעמון החצר, אשר האורוותן הזקן עמד וצילצל בו בתנועה גסה ורחבה, והחצר נעורה לקולו כבאורח־פלא בלהג אנשים ובשעטות בהמה – עמד כבר טוביה בפתח מעונו ובירך את העובדים לשלום, התערב בין העובדים שחזרו מהשדה, פנה לאכול והיה כאחד מהם.

למחרת כאשר יצא טוביה לעבודה עם העודרים היה בוקר־חורף צונן ורטוב, שהמריץ את האנשים להצטנף ולהטמין את ידיהם בכיסיהם, הזיל ניע מחטמיהם הכחולים מקור וחדר עד לעצמותיהם בעד לסחבות המגוונות אשר לבשו. אד לבן ירד לרמה ויעטוף את המטע, את בנייני האבן הגדולים ואת האהלים השחורים שנצמדו לרגלי הרמה ולמדרוניה. רק ההגה אשר הגיע מבעד לאד, צלצול זוגות וקריאות חדות של אנשי האהלים העידו, כי חיי בוקר כבר נעורו גם שם… כבשה מנערת את מקלעתה, וברשרוש של פתותי הגללים האחוזים בצמרה נענית היא לצווחת הרועה.

העודרים שהלכו בתוך האד, לא ראו אף את הדרך שהלכו בה, לא הרחיקו לראות ממידרך רגליהם, שנתקלו בחתחתי הדרך ובחריציה המלאים מי־גשם. לאט השתפך והלך זוהר לבן מבעד לאד וידעו, כי שמש־חורף בהירה מזהירה אי־שם על סלעים רחוצים מגשם ועל ערוצי־מים. הנה האד נקרע, ומבעד לקרעיו אשר שוטטו על פני האדמה, נגלו עצים חשופים מעליהם ומדרוני הרמה הזרועים סלע ושיזף. האד נמוג והרמה התפוחה והרחוצה נשקפה אל הבקעה אשר לימינה ואל הימה הגדולה אשר לרגלי מדרוניה ממזרח. קרעי אד עוד נאחזו פה ושם בין קמטי הרים, בין סלעים רחוצים, בין שיחי שיזף וימוגו.

העודרים הגיעו עד לשורות העצים, הפילו במשיכת כתף את “הטוריות” לארץ, אך נשארו עומדים על עמדם, מתכווצים מהקור וחתימת־הזקן שבלחיים מסתמרת. שעה ארוכה לא הוציאו את ידיהם מכיסיהם וכה השתהו ופת־הבוקר תחת בית־שחיים. רק הזקן אשר באנשי אורפא שיפשף את כפות ידיו הנוקשות־היבשות, נכנס אל בין העצים, קטף שקד צמוק, אשר נותר על העץ מקטיף של אשתקד, פצחו בכוונה, לאמור:

 

3.    🔗

– “שקזה” זו המלאה שרף רפואה בדוקה ללב.

אלה היו המילים הראשונות אשר נפלטו מאז הבוקר ולשמען התנערה העדה לכל גווניה, כי שונה ומגוונת היתה עדת העודרים, אשר עונת העידור כינסה אל הרמה. היו בה מיוצאי ישיבות של צפת וטבריה ערי־הקודש הסמוכות, אשר נאלצו לנטוש את תורתם, כדי להשתמט מהצבא וליהפך לשכירי־יום, והיו מבני אורפא רחבי־גרם. בשעה שאנשי אורפא קרבו בנחת את מנות הבוקר אל ענפי עץ ונצבו אחד אחד לשורותיהם, הביטו יוצאי הישיבות בעיניהם השחורות והנוגות על אצבעותיהם הלבנות והפשילו באי־חמדה את פיאותיהם המסולסלות אל מאחורי אזניהם. ובעוד אלה עומדים וחותם נוגה, חריף וצנוע של שכינה שגלתה טבוע בפרצופיהם, הזדקף הזקן אשר באנשי אורפא ושקל מילים כבושות ומתונות לאלה ולאלה:

– כולנו “ישראל”.. ולא צריך “לרוץ”.. – ופניו כמתחסד.

– לא אנו “הרצים”. – נענו מיד המבטים החריפים והנוגים של בני־תורה שנשבו לעבודה – כי אתם הנכם “המתרפסים”, למשגיח. ועיניהם הצנועות מטילות אותה שעה ניצוצות של מרד בעדה.

– אנו “המתרפסים”?! – התריס בשצף־קצף הגבוה והצעיר אשר באנשי אורפא, תפס את הטוריה כמו היתה לו כלי־משחק. “רץ” ראשון בשורתו, בחמתו העולה ומתקלחת. – טוב! אשר יוכל – יצא וישיג אותי!

אבל הזקן המתחסד והנבון עמד בפרץ – – –

וגם בין בני־התורה נמצא אחד, בריא שלא כחבריו החווריינים, ואפו זקור בשחצנות כלפי מעלה, קמט־שני משוך על שפתיו האדומות, ובתנועת גבות עיניו העבותות צפונה מורשת־יחס של צפת עיר־אבותיו העתיקה היושבת בין הרים.. מבטו של זה, המגלה טפח ומכסה טפחיים – אף הוא דיו להשכין את השלום. בעמדו בין היריבים והקפוטה הצרה מכפי מידתו לופפת את מתניו ונפרמת על תפריה, הסביר דרך־משל כי בריב־דברים אך לעצמם יזיקו…

–… ומעשה היה ואני אז עבדתי בהכנת חלווה – כן הוא פותח ומטעים את סיפורו בנחת – ואם תרצו לדעת איך מכינים חלווה הבה ואספר לכם – –

---

על שום זה אמנם קראו לו “חיאל’יק הבה ואספר לכם”.. וחיאל’יק משלב בשיחתו דברי הווי, מתגלה בקריצת־עין, בתנועת הגבינים העבותים, והנה הערים לדלג בחלקת־לשון, שהשומעים לא הרגישו בה:

–… מעשה דומה לזה אירע בהיותי עובד בהכנת גבינה, ואם תרצו לדעת איך מכינים גבינה – הבה ואספר לכם – – –

בני־התורה שולחים את אצבעותיהם הלבנות מתוך הרגל אל פיאותיהם המסולסלות, והקורדי המתון תר בעינו החדש אחרי “שקזה” שניה שנותרה לפליטה בין הענפים הערומים והיא מלאה שרף – – –

כן עברו ימים והאדמה הרטובה נדבקת לבגדים, נלושה ברגלים. בוקר, בעוד חשיכה, מצלצל הפעמון וטוביה מוציא את ראשו מתחת לשמיכה הדקה ומקשיב: אם גשם אין והזדרז לקום, להדליק את העששית, למרוח על הלחם שכבת “דבש וטחינה” ולהיעלם עם העדה במעבה המטע.. ואם יורד הגשם, ישוב ויתכנס אל מתחת לשמיכה.

חורף גשום היה, ונסך על טוביה תרדמה של קפאון.. קור ורעב למחצה.. מבין ספיח לחיו הצעיר, אשר הסתמר מקור, נשקפו עינים כבות וחדלות־און להיענות למבטיה הצנועים של החנוונית הבריינית, כביום בואו אל הרמה. מבעד בוקר, בהרגיש רגלו היחפה בסוליה הספוגה מים ובוץ, היתה מתחילה מלחמת הגוף על חומו עם היום הקר והרטוב. אז נמחה זכרונה של נערה, אשר חלפה בשביל… והדרך לרמה נראתה כמדמנה שאין לעבור אותה.. אף הרמה כולה כנתוקה מהעולם.

אמנם ניסה טוביה להתקומם לקפאון וביום־סגריר מובטל תפס טוריה וקרדום, ויצא אל מדרוני הרמה לברא שרשים להסקה. ראה שיח סידריה ירוק שהצמיח ענפים זקופים, חמד אותו ונגש ברוב מרץ לברא את שרשיו לשלל עצים רב, אשר ימכור בכסף בחצר.. אבל תוחלתו נכזבה, כי בחפירתו הגיע עד לגולת־השורש, אשר חודה ירד אל עמקי האדמה. הקרדום ניתר מעל העץ הנוקשה ולאחר עמל יום תמים לא הצליח אלא לקצץ גרופיות־שורש אחדות, אשר לא שוו בעמלו הרב.

אבל באחת הצליח: אף כי הימה – ימת הגליל – סערה למטה והקדירה את מימיה מול העבים הזוחלים כבדים על ההרים, הצליח להפיג את תרדמת הקפאון המשמימה של ימות החורף. מאז הוסיף לצאת בקרדום אל המדרונים, וילמד להבחין לפי מראהו של שיח השיזף, אם רב־שרשים הוא אם לא. הוא למד מהר לדעת, כי הסידריה הרעננה, גולת־שורש קשה וגדולה מתחתיה; – לא כן הסידריה אשר ענפיה היבשים נפוצים על שטח רב – גבשושיותיה של זו הן מכרות של שרשים, אשר אם תחשוף מעליה את העפר אל המורד ותחפור בעקבות השרשים – תלך ערימת העצים הלוך וגדול ללא־עמל והיית כזוכה מן ההפקר.

אבל – הימים הקדירו והלכו והגשם לא פסק. שמים אפורים נשקפו אל שמשות החלון הנמוך. טוביה יושב עם האוכלים בבית־האוכל ודכדוך עולה מהמרק המהביל על השולחן, ריח טחב נודף מהכרים האדומים, אשר עליהם שוכב בעל בית־האוכל החולה. טוביה מנקר מהלחם המונח על השולחן ואינו שבע, אוכל את מרק העדשים הסמיך, ומקשיב בהיסח־הדעת לשיחות המתמלטות מפיו חסר־השנים של ה“כייאל” הזקן, המוריד את משקפיו הכחולות ומביט בעיניו הטרוטות אל איש־שיחו – אל בעל בית־האוכל החולה.

– חורף דומה לזה אני זוכר מלפני עשרים שנה. – פוטר ה“כייאל” ומנגב בסודר־הראש את זקנו, אשר פירורי לחם ועדשים נאחזו בין שערותיו.

– כיוון שבאים הגשמים תוקפני מיחוש העצמות, אשר חליתי בו לראשונה בעלותינו על הרמה.. כח.. כח.. – מכעכע בקריעת־גרון עמיתו השוכב על הכרים.

– זקנה.. – פושק את ידיו ה“כאייל” אמיץ־הלב – מדי יום ביומו, ברכבי על הסוס הלוך ושוב מהרמה, מהרהר גם אני בזקנה זו.. עוד מעט וגם עדי תגיע – ח – כי מי לך גבר במיטב שנותיו כמה יפה זה, אשר בעלותנו הנה היה הרוח החיה על הרמה, ובנה לו בית־בזלת כמו רמים… והנה שוכב גם הוא מזה שנה רתוק למיטתו.

המסובים מטים אוזן לשיחה, אף טוביה מקשיב בעצלתיים, כי שמץ־מה גונב גם קודם לאזניו.. שמוע שמע, כי מאחורי תריסיו המוגפים של בית הבזלת הגדול, אשר מחוץ לחצר, שוכב חולה אותו זקן תקיף, אשר היה ראשון בשעתו לעולים על הרמה.

 

4.    🔗

– זו לו שנה תמימה שהוא שוכב על מיטתו. – ממשיך הכייאל בפנותו אל המסובים ובהתיזו מפיו פירורי לחם ורסיסי מרק – איש־פעלים היה ומלא חיים. הוא אשר נטע את הרמה, הקים את בנייניה.. פח.. מה יודעים אתם החדשים? זאת יודעים אנו הזקנים מכם, וגם כיום הזה עוד נמשכים כל החוטים אל חדרו של הזקן… אבל הכלי השבור שוב לא יצלח – פח־פח – – מוטל הוא בלי תנועה מאחורי דלת מוגפה ושקט השתרר בבית הגדול.

“הכייאל” מלופף כבר סיגריה לאות כי גמר את סעודתו, אך הוא ממשיך במנוד־ראש ובמצמוץ עיניו הטרוטות: – “שקט?! – – פח.. פח.. השקט אך למראית־עין ומתחת לשקט מובלעה כבר המלחמה אשר תקום על מפולת הזקן – – כל עוד הוא בחיים, אין מעז לפצות פה ובני־הבית מהלכים על בהונות רגליהם.. אבל כיוון ש”ילך“, עלול הכל ליהפך על פיו”. – –

המסובים נענעו בראש ואישרו בקטעי דברים את דעתו של ה“כייאל”:

– בחורים עולים אל הרמה וחגים מסביב לבית, כי עטים הם על בנותיו היפות – –

– תמיד קשורים אצל המדרגות סוסיהם של השומרים העולים אל הרמה – –

– אחת הבנות כבר נשואה ואף היא גרה בבית.

– אחרי שחורת־העין כרוך כעבד שומר לבן־שפם..

– שחורת־העין! – פוער “הכייאל” האמיץ את פיו כמערה חסרת־שיניים אפילה. – אך זו עיניה הגדולות והשחורות.. שערותיה.. – “בת־אלוהים” היא העלמה! ווללה, “בינת אללה” ייאמר עליה – –

טוביה ראה את שחורת־העין אך פעם ובאקראי. זו באה מהעיר. בבואה עד לחצר איוושה בשמלותיה ומאז לא ראה אותה. מלבד אלה ידע, כי גם בן – בחור – ישנו בבית והוא גדל פרא על הרמה. כפראות שבמדרוניה התלולים, הזרועים סלע ושיזף. עליו נאמר, כי הוא נמשך אל החצר, מאז באה אל בית־האוכל שארה רחוקה והיא לבושה שמלת־צבעונים צרה, שלפפה את חמוקי גווה. כצל התהלך מאז הבחור אחריה.

– זה דם בריא, תקיף! – שומע טוביה בעד לגשם את “הכייאל” המדבר – וגם הנצר הצעיר אשר בבית, זו הקטנה בצמתה העבותה – אף היא נותנת אותותיה – כח־כח.. – כן גמר והיה מכעכע והולך כחוטא זקן, מדליף טיפות מעיניו הטרוטות.

ניחש טוביה כי דבריו האחרונים נרמזו על הנערה, אשר חלפה בשביל בצידו ביום בואו אל הרמה, אך מאז השכיחוה מלבו השמים האפורים ומי הגשם. לא זכר עוד את פניה, כי אל ככר הלחם המנוקר היה נושא עיניו ואל המרק חסר־הטעם, שגם הוא נעשה לו בחזקת מותרות.

– השקט בבית־הבזלת אך למראית־עין הוא! – סיים “הכייאל” את רמזיו העמוקים – זו משפחה בריאה ותקיפה, היודעת להקים במרץ ולפורר בכוח.. כח.. כח.. כאב כן הבנות והבן גם הוא כמותם.

– כח.. כח.. – נענה לעומתו מעל כריו האדומים החולה באנחה נשמעת, כעונה אמן אחר עמיתו.

בעד קולות המשוחחים גובר שאון הגשם שאינו פוסק, והוא יורד על כל שדה ודרך.. כולא הגשם יוגב ובהמתו במחסה ומונעם לצאת לחרוש ולזרוע.. ואת עדרי הצאן והבקר מגרש הגשם אל בין נקרות ההרים לחסות בין קירותיהם. הגשם ניצב כחיץ בין האדם והבהמה הרעבים, אשר עורם מסתמר מקור, ובין האדמה.. והוא יוצק חרדה בלב החי, שמא הקרע שנתהווה לא יתאחה עוד – שמש לא תזהיר, האדמה שוב לא תיבש.. הפולח משמים ובהמה זועקת מר – – –

 

5.    🔗

אי־פה, אי־שם החלו לבצבץ עשבי אביב על אדמת המטע, ואנשי אורפא מוצאים שרשי גלגל ושוב־הבר ומתבלים בהם את פת־הבוקר. כתמי עשב הוריקו במדרונים ולטוביה הוגד כי בבית הבזלת אשר מחוץ לחצר יש להשיג גבינה טריה למאכל, כי הצאן והבקר החלו להמליט. טוביה נכנס דרך פשפש החצר וראה לפניו את הנערה הניצבת על מדרגות הבית, והבית עצמו שקט שורר בו מבפנים ותריסיו מוגפים. בקול אטום, כקול העולה ממעמקי הימים הגשומים, אמר את אשר בא לקנות ולאחר שנתנה לו את מבוקשו פנה ללכת.

– מעתה אתה יכול לבוא כל בוקר לקחת גבינה. – אמרה הנערה והיא סמוקת לחי מצינת הבוקר.

“לחורף לא היתה כל שליטה עליה”. – הרהר טוביה בלכתו ממנה – “רגליה לא בוססו יחפות וקפואות באדמה התפוחה ממים, גווה לא הצטנף מקרה בלילות תחת שמיכה קלושה ועל גבי מחצלת, אצבעותיה לא ניקרו בככרות הלחם מרעבון מתמיד ומאפס מעשה ביום הגשם…” – והוא הציץ במראה על ספיח זקנו הסמיר, על פניו שהכחילו, ומאז לא הוסיף ללכת אל הבית אשר מחוץ לחצר.

העצים לבלבו והמטע הגדול כאילו כוסה שלג לבן של פריחה.. רוחות מערב עוד נשבו והסיעו עננים אל הרמה, אולם יש והרפו הרוחות לימים אחדים ושמש בהירה וחמה לחשה על אדמת הרמה הרווייה, העלתה קרום על פניה, האיצה בעשבים הצומחים בין שורות העצים ובעשב על המדרונים. מעתה היו העודרים ניזונים בשפע בשום־הבר ובשרשי־הגלגל, מוצצים את גבעוליו העסיסיים של החורשף, ונשי החצר יצאו ללקט את עלי החלמית היפים לבישול.

– – חום־השמש נמזג לאדמה והיא נענתה לו בעשב ירוק ודשן, ב“רביעה” רבת־צבעים ובשדות נובטים בבקעה הגדולה. חום אביב הוצק אל דמה של הבהמה וזוגות הצאן קשקשו כמנגינה בגבולות המטע. הכתמים המנומרים של הבקר הבריקו בחלקת שערם. אף לחייהם של אנשי הרמה הוורידו והלכו, ומעונות החצר אשר קירותיהם העלו כתמי טחב ואשר סיפיהם כוסו בגבשושיות בוץ הדוק, פתחו את דלתותיהם הנמוכות לקראת השמש החמה.

מדי ישב חבר העודרים לנוח, היו מאריכים בישיבה על מצע העשב הרך, שואפים את ריח האדמה החמימה והרכה אל קרבם, קולפים את גבעולי החורשף הירוקים ומרווים במיצם את צמאונם. בני הישיבות נאלצו לפשוט את קפוטותיהם, לפתוח את צווארוני כתנותיהם המזוהמים, ובתנועות ערגה צנועה הושיטו את עור בשרם הלבן לקרני השמש. על עיניהם הנוגות והשחורות היתה נפרשת לחות, כאשר חיאל’יק חברם לתורה היה מסיח בנשים בריאות־בשר, שקיבורות זרועותיהן מלאת ולבנות כקמח.. וקמט־שני מתפתל אז בחוצפה על שפתיו, מדי דושו בחנווני אברך־המשי ובאשתו החנוונית החסודה. במצהלות צנועות וחריפות נענים לו חבריו המשתטחים על פני האדמה הרכה, לאשר מנע אלוהים פרי־בטן מהאשה יפת־התואר.

היה אביב! – –

מדי היכנס טוביה לחנות הקטנה, היה נתקל במבטיה של האשה, אשר נהיו לחים ונוצצים. ובהיעדר האברך מהחנות היתה זו מאריכה בשיחה על האביב החם, המייבש את החצר על הרמה ופורש אדי שרב על הימה למטה.

בבוקר־בבוקר הופיע ה“כייאל” הזקן כמנהגו מעבר לאהלים אשר בקצה הרמה וישיבתו על הסוס זקופה גם עתה. עדת העודרים פוגשת את הרוכב בתרועת בוקר עליזה, וחיאל’יק היוצא לפניהם, שואל בנעימות, אם נעמה לו ל“כייאל” השינה באהלים ואם אשת שייך לא חסכה ממנו את דודיה.. אמנם ידע האביר להתגונן בפיו חסר־השיניים ועט על סוסו כלפי בן־התשחורת, אך גם אנשי החצר הרבו לרנן על אשת־אהלים הנותנת את דודיה ל“כייאל” בחיר־לבה, נוסף על בעלה השייך שכוחו תש לעת זקנה… וחיאליק נמלט עד לריחוק־מקום ממנו, דורך את גביניו כקשתות, זוקר דרך חריפות יתירה את אפו היהיר, ומכוון יפה את השעה לסגת לאחור.. כי הסתער עליו הרוכב בחמתו – עוד מעט והיה מירמס לסוסו.

 

6.    🔗

חנט הפרי ופגיו הירוקים נתלו אגודות־אגודות בין הענפים, שהוציאו עלים חדשים. טוביה הרגיש אף הוא בזרמים החמים ההולכים ומציפים אותו, משווים ברק לשער ראשו, מוזגים חריפות בריחות האביב ונוסכים הזייה על פני ראי־המים השקט של הימה אשר למטה. אז שב והוציא את נשקו הקטן שנשתכח בעמקי חבילתו, ניקה אותו, הצמידו לחגורתו וכאשר יצאו שומרים לשמור את הפרי הירוק, נמנה טוביה עמהם.

הלילות עוד היו צוננים, ובהיותו מהלך בלילה בגבולות המטע, שקעו רגליו בבוץ הרך, אשר נסחף מהגשמים לגיאיות עד לגדרות האבנים. אך בימים התעטפה כבר הרמה מעטה אדים דקים, אשר האדמה והשמש פלטו אותם בנשימות חמות ורוטטות. תשוקת פריון הרוותה את הרמה ואת כל אשר עליה.

היה אביב – –

אל הדרך הגדולה החוצה את המטע החלו לצאת בערבים אנשי החצר וקול צחוקם והד שיחם שונים משהיו בחורף. נערות החצר צחקו בעליצות, הכריזו על רגשותיהן הפורצים חוצה, והגברים לעומת זאת המעיטו לדבר ושמחתם כבושה. עם תחילת הערב היה טוביה יוצא מן המטע אל הדרך הגדולה, עומד עם העומדים ומביט לעבר הנערות. ואם עברה חבורת נערות ובירכה לשלום בקולות כבושים, נענה להן אף הוא בנעימה רווה ועמוקה. אז ישמע את הנערה אומרת:

“האם טוביה הוא? ואני לא ידעתי כי קולו כה רווה ועמוק”..

אף הספיק לראות כי צמתה של זו נופלת על ערפה, ומיד פנה ונעלם בין שורות העצים הארוכות. מאותו ערב היה נושא את עיניו מכל מקום היותו במטע לעבר הבית אשר מחוץ לחצר הרחוקה. אמנם תריסיו היו מוגפים גם עתה וחותם השקט של שכיב־מרע היה טבוע בחזיתו ועל מדרגות הכניסה הגבוהות – אך שקט זה לא השרה עוד על טוביה מורא וקדרות, אלא משך את עינו וגירה לחדור אל בין כתלי הבית.. כה היה מנחש בכמיהה מופלאה, בעמדו בגבולות המטע הרחוקים ועיניו צופיות לחצר.

– – עד שהלך בצהרי־יום בשדרה העוברת בין המטע והפול הפורח המפיץ את ריחו. אידי החום נמנמו ורגעו אז בין ענפי העצים הירוקים – ונתקל פתאום בנערה. פנים־אל־פנים נפגשו והיישיר להביט לתוך עיניה, נצמד אליהן בצמאון ממושך והבחין, כי העיניים שהיו תכלת הוצפו כעין השחור. פגיעת המבט היתה חזקה מריחו של הפול הפורח והמה מרוח הצהריים, והיא שריתקה אותו למקומו, היא שעקרה את רגליו ותניעהו לחזור אל בין העצים.

ושב להלך במטע, שואף את ריח הפולים שפרחו ועשו תרמילים, יוצא מדי ערב מבין שורות העצים אל הדרך שרוי בציפייה. החבורה של נערות החצר עוברת על פניו, צוחקת בקולות מגרים, ונערה מגרגרת ואומרת לחברתה:

“לכי אל זה.. נפשו יוצאת..”

הצחוק הגלוי מלווה את צעדי הנערות וטוביה החוזר אל גבולו, אורב בעין חדה לצללים הנעים לאור הירח. בתנועה אמיצה הקשיב אל רחשי הלילה מסביב, העביר את כף־ידו על נשקו – ואון נמסך לידו, ערות יצוקה בעצביו המתוחים… ובשקוע הירח האדום בארגמנו המדמדם, נפרשה והלכה על חיי־הלילה הזיית־תשוקה וסכנה – חיי לילה וערבה גם יחד.. והוא ניצב מולם ער ותאב־מאורעות.

 

7.    🔗

נצנוצי־אישים ויריות – – חיאל’יק, שכנו במשמר, קרב אליו: – מי היורה? מאין? – –

ברקי היריות חולפים תכופים. אורם מאיר קבוצת צללים על ראש גבעה מנגד והללו מנפנפים באדרותיהם, מגרגרים כרוז־מלחמה פרוע לחלל האוויר מזה. מיד בוקעים קולות והגה מהאהלים מנגד אשר בקצה הרמה מזה. מטר הברקים ניתך ונצנוצי האש בוזקים – מלחמת האביב של האהלים היא.. עת הבדווי נלחם, עליז משריקת הכדורים ומתחושת הסכנה החריפה.. ושוב נדם הכל כלא־היה. עייפים מהמתיחות גוהרים טוביה וחיאל’יק זה בצד זה ורטיבות הטל נחה על העשב ועל אדרותיהם כאחד.

– אוח־ח־חו – מתמתח חיאל’יק על הארץ, חיוור ממתיחות הלילה.

הוא מצטנף וצל עובר על פניו, על קמט־השני בשפתיו. על עיניו העצומות למחצה מרחפת הזיית־אביב השליטה בכל. כוכבי “הדובה הגדולה” כבר נטו והשתפלו ממרומיהם אל קצה־הרמה וצפרירי שחר יוצאים אי־שם מגנזיהם.

– נערות החצר משתהות עתה עד שעת־לילה מאוחרת בדרך הגדולה. – הוזה חיאל’יק בהקיץ וראשו סמוך על מרפקיו – משתהות ועיניהן כלות – ח־ח

---

– א־א־ח.. כולן לא תשווינה לגבי האחת, זו עם הצמה מהבית הגדול… – כן הוא גומר ויורה מבט אלכסוני, מתחת לריסיו הארוכים, לצידו של טוביה.

הימים חמים והולכים, ואם קליפתו של השקד עודנה ירוקה ואך זה החלה להתעצות, – אך המשמש כבר מבשיל. בעלות השחר טוביה בוחר לחזור אל סוכתו דרך שורת עצי המשמש, קוטף ובולע את הפרי הצונן ורחוץ־הטל. הבשיל המשמש והחלו מופיעים זוגות וחבורות מהחצר אל המטע, וצחוקם הרווה ולחשם מגיעים עד אזניו. מדי היתקלו באורחי־לילה אלה, משתדל טוביה להקיפם שלא ירגישו בו, ובהיפגשו עם חיאל’יק, היה הלה מגביה את גבותיו ומבליע במבט צנוע וערמומי גם יחד:

– בין עצי המשמש מורגשת תנועה, אחי – ועמידתו החסודה וקמט־השני על שפתיו ממללים ברורות: “ראיתי מעשים כאלה, שהלשון תלא לספר” ח־ח –

ברי, כי נתפס ליצר לספר ולהפוך במאורעות הלילה – בלשון מובלעת ובלב הומה. כי הפרי המבשיל, חום־הלילה ושרב־היום מקטירים בלי־הרף לתשוקה גלוייה כחיי השדה סביב. זו התשוקה הקוראה לאנשי הרמה עם ערב אל בין העצים, אל הפינות החבויות אשר במעבה המטע, משם תגיח פתע משפחה של איילות ועדי־רגע תיעלם – ואכלו בצנעא ובשפתיים יבשות את הפרי העסיסי…

גם אנשי האהלים אשר למטה חוגגים בצווחה נוקבת את אור השמש שהוצק אל דמם, ומילה אין להביע את ברכת־האביב, את ירק־המדרונים ואת השובע של הצאן, המרווים את חושיו של איש־האוהל להיותו מהיר וסוער מהתשוקה אשר תקפתו. בחורי הבדווים שולחים את רשפי עיניהם על עבר הנערות והללו שוהות ליד עין־המים, כי זרמו עליז וזך מבין בקיעי הסלע. החליל מפזז והומה מבין המדרונים ולעומתו עונה הצחוק הרם והצלול של הנערה המגלה את מחבואה מאצל העין. שוכני האוהל השחור מלבים את געגועיהם של הנער והנערה עד היותם כאש יוקדת, אשר מסביבה ידרכו הבחורים על עקביהם, ובנפצי יריות ובקריאות פולחות יפרשום על השדות המבשילים – תשוקה! – –

המשמש שהבשיל רך ורווי־שמש, מתוק ועסיסי כרקח הטוב – והוא קורא למיצהלות נערים ונערות. מהבית אשר מחוץ לחצר חומק הבחור הפרא וקורא לנערה בשמלת־צבעונים. הוא יוליכנה אל עבי המטע, שם ילחש לחש פרוע על אזנה, יסתער לנקום ממנה את היסורים אשר הסבו לו מבטיה קלי־הדעת והצבעים בהם לפפה את גווייתה.

– משתוקקים למשמש וחיוורים מחסרון־שמש עולים גם מאנשיה של עיר־הקודש הסמוכה אל הרמה. מרוב שמש, אשר הדם יקצר לרוותו, ומרוב מרחב אשר הלב צר מהכילו, – מחוויר להגם העירוני ובדיחתם נשמעת עלובה.

– השומר, הבה לנו מהמשמש! – מחננים הם בקולותיהם החיוורים.

טוביה מביא והם אוכלים ברעבון; הוא חוזר ומביא מלוא כנף האדרת, והם להוטים ובולעים אותו בעודו בכפם. שיזוף שמש ראשון אך זה הסמיק את עורם ועלה עד לעורקים המכחילים מתחת לעורם.

– אכלו, אכלו את המשמש ויבוסם לכם.. – עומד עליהם טוביה ברגש רחמים.

 

8.    🔗

המשמש הוציא לבסוף גם מבית־הבזלת את יושביו, ובצהרי־יום חבורה באה דוהרת על סוסים מיוזעים בין המטע. ממרומי סוכתו צופה טוביה על החבורה המתקרבת. ראשונה רוכבת אותה ריבה שחורת עינים ובצידה השומר לבן־השפם הכרוך אחריה כעבד הנרצע. אחריהם האשה הנשואה וילד לבן־תלתלים עמה. ובמאסף פרושה אדרת משי קלה ותכולה – הנערה היא ובצידה רוכב חבוש מגבעת רחבת תיתורה כדרך פרשים – זעף ונרגש הביט טוביה מעל הסוכה אל אדרת התכלת שחלפה בין העצים, עיניו תעו אחריה בסערת־רוח הולכת וגדלה עד היעלמה מעיניו. מחזותו הקשה העיר אותו קול האשה מקרוב:

– השומר – – היש אתך מים, כי צמאים אנו – גם אני וגם הילד אשר אתי.

הוא הזדרז לרדת מהסוכה ומשהביט סביבו ונוכח כי עברה החבורה, נרגעה רוחו. רק האשה הצעירה ניצבה כאן לרגלי הסוכה ועמה הילד לבן־התלתלים. טוביה גירש את הצרעות שהתעופפו מסביב לפי כד־החרס והגיש לאשה לשתות.

– שלום לך, טוביה. – הביטה בו האורחת אחרי שתותה – מאז ראיתיך באקראי בחורף השתנית.

האורחת לא מיהרה לעזוב את המקום וביקשה מקום לשבת, כי עייפה. ולאחר שהראה לה מקום והגיש משמש לאורחת, נשאר עומד על ידה ולשונו הותרה. הוא סיפר על אורחי לילה, היורדים ובאים מהחצר למטה ועל אנשי העיר – – סיפר בטוב־טעם, חיקה את תנועותיהם של אלו, הערות והלהוטות מבולמוס לפרי, והצליח להעלות צחוק על שפתיה.

– ואנו חשבנוך לאוהב־בדידות. הנה כי כן איש־שיחה אתה וגם יודע לבדח. – הביטה בו והצטחקה, חייכה והסמיקה – במחיצת בחור כמוך מסוכן לאכול משמש – ח־ח – ואמנם איזהר.

במשנה חיבה עזר לה לקום ממקומה, הוציאה ברגל מחוץ למטע עד לדרך הגדולה ומשם עד לבית.

– בוא, היכנס אלינו. – אמרה.

הוא עלה בעקבותיה במדרגות הבית ונכנס אל האולם המרווח שהיה שרוי גם עתה באפלולית. כמה מבני־הבית ישבו בו ועל השולחן אשר לפניהם גלילי מטבעות מסודרים וכרוכים בנייר – אצבעות" של מטבעות עוברות לסוחר. והם שוחחו שיחה קטועה וחרישית. בעיני פלוני או אלמוני הבהב אישון זעף ודעך, אך הקולות נשארו כבושים כשהיו, כאילו נבלעו במעטה השקט. ללחש זה נזכר טוביה, כי מאחורי הדלתות המוגפות שוכב זקן חולה וחסר־אונים “אשר אליו עוד נמשכים החוטים”, כביטויו של ה“כייאל” הזקן מהחצר. ופסע גם הוא על בהונות רגליו, ישב מול האשה הצעירה, אשר לחשה לו:

– עכשיו אצלנו שורר תמיד שקט. התרגלנו לעשות הכל בשקט.. לדבר בלחש..

לאחר שעה קלה חזרה החבורה כולה מהמטע אל הבית. עלו גם הם במדרגות אל האולם האפלולי וישבו במקומותיהם. כבמאמץ כבשו את צהלת־הרוח, אשר עוררה בהם הדהרה על הסוסים באור השמש ובין המדרונים של הרמה. מבטיו הנרצעים של השומר לבן־השפם, אף מבטה המבריק של שחורת־העינים נבלעו באווירת השקט. נכנסה הנערה עם בן־לוויתה וטוביה קם להיפרד מעל מכרתו.

– תוסיף להיכנס מפעם בפעם. – לחשה והצטחקה כלואטה סוד האשה הצעירה – אל תיחבא ולא – אבוא לבקרך במטע.

הוא ירד במדרגות והשקט אשר באולם הבית רדף אחריו, כמו שמע בלחשי האנשים ובקולותיהם הכבושים את החיים התובעים לעצמם את זכותם לחיות, את זכותם לרצות בעקשנות עצורה ומתאפקת.. ומאחורי אחת הדלתות של האולם נבלעת זעקתו החנוקה של הזקן הסגור על משכבו.. אך שוא ינסה להטיל את מרותו על בני־הבית המתלחשים באולם האפלולי. ונדמה לטוביה, כי השבץ מנפח את גידי צווארו של הזקן, מציף דם אל פניו המתליעים והוא נאבק בצבת־המוות מאחורי הדלת המוגפה…

– – – אותה שעה מענה שחורת־העינים עד מוות את השומר לבן־השפם.. אותה שעה אוכלת אם הילד לבן־התלתלים פרי משמש בשפתיים אדומות.. בחור פרא הולך עם נערה לבושת־צבעונים לעבי המטה… אותה שעה יושבים גברים זהירים על גלילי המטבעות העטופים בנייר, ואישוני עיניהם מנצנצים וכבים בחשד ובעסקיות – –

בשער החצר נתקל בחיאל’יק, אשר התכונן כבר לצאת לשמירה במטע.

 

9.    🔗

– אתה בא מהבית הגדול? – עובר קמט־השני על שפתיו של זה – גם אתה, טוביה, נתפשת לאחת האחיות? – הוסיף במבט רב־משמעות.

– בוא, ניכנס אל החנות. – אומר לו טוביה.

הם עוברים את החצר, אשר מדמנת החורף נתהדקה בה מכבר בגבשושיות וחתחתים קשים. על המדף ישב האברך אדום־הזקן שהתמוגג מחום ואגלי זיעה קטנים ביצבצו על חלקת מצחו, וקורדקיו הרכים מנושלים מרגליו על הרצפה. טוביה ביקש מה לשתות, לו ולחברו, ופרפרת לקנח בה את המשקה. אברך־המשי שלח את רגליו אל חצאי־נעליו ועיני־הזכוכית הקטנות שלו אינן מתאוות לשאול: סערת־הרוח למה – – – אף לא ניד־עפעף!

רק האשה שיצאה מפנים הבית ושערה צנוף בצעיף הצבעוני, – היא שסידרה בעין צופיה מקום־מושב לבחורים מבפנים לחנות, הגישה על הטס את הבקבוק, הכוסיות ופרפרת חריפה – נכנסת ויוצאת בתנועות מאוששות. ובשתות הבחורים מכוסם, ובבוא אל קרבם הנוזל התוסס והחם והפרפרת המלוחה המגרה את צמאונם, מהלכת האשה ביניהם ועיניה מסיחות חרש על מעון־כלא אשר מאחורי הסורגים הקבועים בחלונות הקטנים האלה… בעד שמשת הדלת נראה האברך היושב על המדף ושולח אצבע לבנה בזקנו האדום בשלוות־השקט, כאינו רואה ואינו שומע אלא הרהורי לבו.

– במטע כבר הבשיל המשמש. – לוחש חיאל’יק, אשר מבטו מתפשט את צניעותו, וגלוי וחם רודף את האשה העומדת מקשיבה ואינה־מקשיבה.

– שתי גם את עמנו כוס קטנה. “הוא” לא יראה.. – מזמין אותה טוביה.

חשש וחיוך נבוך חולפים על פניה, אך התקרבה לשניים היושבים, לגמה מהכוס הקטנה, שהתה ביניהם רגע נוסף ונדפה עליהם מחום גופה.

– טעמי גם את מהפרפרת. – אומר לה חיאל’יק ונוגע במרפקה.

– שבי עמנו שעה קלה. – רומז לה טוביה. – למה לא תצאי גם את למטע, כשאר אנשי החצר לטעום מהפרי המבשיל על העץ? – –

היא מקשיבה, נרתעת מהם, מציצה אל עבר הדלת, חיוך מתחטא חולף על פניה והיא משתפת בצערה את הבחורים בלי־אומר, זה הצער אשר יעלה בלחייה ללא־עת ויהיה כאפר.

– את כה לבנה! – לוחש לה חיאל’יק.

– את כה בריינית… – נענה גם טוביה.

אך היא מקמטת את גביני עיניה, נוזפת בהם באצבעה, מנפנפת על פניה המשולהבים ומתראה עייפה מסערת־החושים שעברה עליה, נלוזה מלתקן את קווצת־השער, שצנחה לה מתחת לצניפה… מעורפלים קמים הבחורים מכסאותיהם, מתעלמים מהחייץ המבדיל ביניהם ובין האשה הזאת, נדיבי־לב מכדי לצער את האברך, המסב על המדף בשקט.

– אשה נאה מצאת, אדום־זקן שכמותך. – טופח טוביה על גבו בנזיפה רכה.

– תרדו גם אתם אלינו למטע בשעת־ערב שקטה. – משדל חיאל’יק בענוות־חן.

אך אדום־הזקן ממולל סיגריה בין אצבעותיו הלבנות, שואף רפויות ממנה ואגלי היזע מבצבצים והולכים על חלקת מצחו. הבחורים יוצאים את החצר, נכנסים אל בין המטע ומתמרמרים בקול:

– רעבה לגבר האשה ופרי־בטן אין לה. – אומר טוביה בגילוי־לב.

– המ.. – נענה חיאל’יק ובת־צחוק חריפה נמשכת על שפתיו האדומות.

חיאל’יק קופץ את כפות ידיו החמות, זוקף את קומתו בקפוטה ההדוקה למתניו ועיניו אינן מתחסדות כשהיו. הם הגיעו עד למשמרות כאשר החשיך היום, וכאשר פנה חיאל’יק להקיף את גבולו, התעטף טוביה באדרתו ונרדם תרדמה חמה ומעיקה כהלומת־יין… הוא התעורר בקפיצה לאוושה שהגיעה לאזניו… למראשותיו נצב ענף תקוע, ומאחוריו חיאל’יק שצחק בחריפות:

– נרדמת, חבר, והגית באשת־איש יפת־תואר? ח־ח –

 

10.    🔗

אכן, לילה חם היה והקדים שהתחיל לנשוב מבעוד ערב, הכביד על הנשימה – – אף העשב הוביש, והשרב נח על זהב החיטים והשעורים הבשלים, משם ירד על הקוצים היבשים אשר בנחל ויבוא לנום בין עצי המטע העומדים בלי־נוע. גם הקמה ניצבה בלי נוע. עוד ימים מספר ויבריק להב־המגל ושמש חמה תכה על ערפו של המלקט. סודר ייפרש על שני כלונסים ושימש מחסה לתינוק של קוצרת, אשר ינום בצילו. עוד מעט ופילסו הקוצרים במגל שביל רחב תוך הקמה, אלומות תיאלמנה, וחמור וגמל ילכו הלוך וחזור עמוסים עמיר.. גם המלקטות תצאינה ועיניהן לשבולת שנשמטה מידי קוצר – – הבקר יפשוט וילחך, ואשר תותיר הפרה – תלך בעקבותיה הכבשה ותאכל.

רשרוש המגל וקשקוש הזוגות אשר בשדות מעבר לגבול מגיעים עד לסוכה. הם מעירים את טוביה משנת היום, אך הוא ממשיך לנמנם בצל מחצלת סוכתו – – שוב יעוררוהו קולות אנשים, להג גברים ומצהלות נערות מבין המטע עצמו. הוא שומע לחש עצור וצחוק מתאפק מתחת לסוכה עצמה:

– שש.. השומר ישן.

טוביה הבין, כי קטיף השקדים הוחל. התלבש, חגר את נשקו וירד בסולם מהסוכה. הנערות אשר ישבו בצל הסוכה פרחו ברדתו ותפוצנה אל בין העצים, אשר משם נישאו תרועות הקוטפים והקוטפות. כל אנשי הרמה יצאו אל הקטיף וגם מפליטת העיר עלו ובאו לעבוד. בגדי הצבעונים אשר התגוונו בין העצים, חילופי המלים החריפות ופרצי הצחוק גילו אך מעט מסערת הרוח, בה נקטף הפרי מעל הענפים. נער ואשה אשר בחצר נטפלו אל הקוטפים וזקן רצה להדמות לנער. כאן האורוותן הזקן ורחב־הכתפיים הרעים בקולו וגם ה“כייאל” היה נוכח בהדרו, כש“עקאלו” חשוק אל הצד כדרך בני־תשחורת. קשישים בשנים ניערו מעליהם בכל עוז את נטל שנותיהם וחיאל’יק, שהשכים לקום, כבר מצאוהו מהלך כאותו טווס בין העצים ומטייף במבטיו העזים לכל העברים.

– אוי לך, חיאל’יק, בן־חסידים צנוע, כי יצאת לתרבות רעה על הרמה הזאת! – ביקש לנקום ממנו את עלבונו הפעם ה“כייאל” אמיץ־הלב, חלף ההיתול אשר התל בו הלה בימי האביב, באזני כל העודרים.

– אספר, חיאל’יק! – איים בפיו חסר־השיניים ה“כייאל” – בשערי עיר־הקודש אוקיע. באזני קדושים וטהורים אתריע!

אבל חיאל’יק פרק מעליו כל עול וחוצפה יתירה הוצקה בו:

– בנות ישראל כולן כשרות הן. – יענה לו בעזות – מה שאין כן אשת־איש מבין האהלים.. זו אסורה גם לכייאל זקן…

ועוד טרם כילה את דבריו השכיל חיאל’יק לסגת צעד־צעד אחורנית, בארבו חרש לתנועות אויבו, וכאשר הלה הסתער עליו, חמק כבר חיאליק ונעלם בין העצים.

– שקץ שכמותו! בן קדושים שיצא לתרבות רעה! – קרא אחריו תגר ה“כייאל” בנשימות רסוקות, עייף מהריצה אשר רדף אחריו, לקול תרועותיהם של הקוטפים והקוטפות.

ומאחורי הקוטפים התנצלו העצים את פריים וישארו אך בעדי עליהם הירוקים. טוביה חש פתאום, כי עליו להפנות את עיניו לדרך העוברת מאחורי הסוכה. על עגלה טעונה פרי עמדה הנערה בצמתה, הביטה לצידו והוא הלך שפי על־פי מבט עיניה עד לעגלה. נשען אל סרן העגלה, לא יכול עוד להינתק ממראה הפרי הרב העמוס תוכה. היה מתפעם מהרגשת האון הרב אשר הבשיל הפרי ומזג אור לתוכו עד הימלאו, עד עשותו את חרצנו וקליפתו הפריכה שהתבקעה.. עד היותו נכון להיקטף מעל העץ..

– הנה גם השקד נקטף. – אמר לבסוף בקול נפסק.

– נקטף. – התמלט מפי הנערה שהשפילה את עיניה אל הפרי. העגלה זזה הוא ראה אך את הצמה נופלת על ערפה ונשאר תקוע במקום עמדו. הנערות אשר יצאו אל הדרך וסלי הפרי בידיהן צחקו לו במלוא־פיהן:

– גולם, למה עמדת? השג את העגלה!

טוביה רדף אחריהם ותפש את הצחקנית שביניהן. זמן רב נאבקה עמו, לבסוף צנחה לארץ כשהיא נחנקת מצחוק, ותבט אליו בעיניים חמות ומפצירות

---

 

11.    🔗

– – והכל נפסק מצלצול הפעמון, אשר נשמע מהחצר. שעת־הצהריים עוד לא הגיעה, ואנשי החצר והקוטפים לא הבינו מה פשרו של הפעמון המצלצל, הקורא בלי־הרף לאנשים להתאסף. עוד העדה עומדת ותוהה ורץ בא להודיע, כי השבץ תקף את הזקן אשר בבית־הבזלת והוא הוציא את רוחו.

– כארי נלחם.. – הוסיף הרץ – מצאוהו מוטל מאחורי הדלת, ידיו קורעות את כתנתו, כמו חסר לו האוויר.

היתה שתיקה.

– עכשיו תורנו הגיע. – לחש ה“כייאל” שהזקין בן־רגע.

– אם גבר שכמותו הוכרע, כי אז אין עצה ואין תבונה.. – פשק את ידיו האורוותן והילוכו הסתבל.

מבין עצי המטע נהרו הכל אל הדרך הגדולה, וממנה נראה מיד, כי שינוי חל על הרמה: התריסים הקבועים בצפונו של בית־הבזלת אשר היו מוגפים תמיד, – נפתחו לרווחה. העבודה והתנועה נפסקו, ובעבור טוביה ליד החצר, ראה את המחצלות הפרושות ועליהן השקד היבש שהזהיב, כשהן עזובות מאין שומר. חבורות־חבורות חנו אנשי החצר מסביב לבית הפתוח, או עלו וירדו במדרגות בפסיעה זהירה. גם טוביה נכנס עם הנכנסים אל האולם המרווח ועמד בפינה, ממנה ראה את בני־הבית העוברים־ושבים בדלתות החדרים ועיניהם אדומות. בעד הדלת הנפתחת והנסגרת לפרקים הספיק טוביה לראות את המת מוטל על הרצפה עטוף סדין לבן ונרות דולקים למראשותיו. החלונות המפולשים הביאו אור אל האולם שהיה שרוי תמיד באפלולית. סדריו הופרעו, ורק הלחישות העצורות של בני־הבית שלטו באין־רואים במהלך האבל – כמו נסתיימה בזה הפרשה העמומה של העלייה על הרמה מתחילתה – –

הקהל ליווה את המת עד לקצה הרמה, עד למדרון אשר מאחורי האקאליפטים, וטוביה מצא את עצמו תומך באשה הצעירה, שעיניה היו אדומות מבכי. ביחידים ובקבוצות חזרו המלווים משם, הגברים מבני־הבית הילכו ביחד כבדי־ראש ומחרישים. בצידו של טוביה הלך לבן־השפם, אשר לא גרע עינו מזו שהלכה לפניו והיה נכון כל רגע למהר ולמחות מעיניה השחורות כזיתים את דמעות האבל.

חיאל’יק נגש אל טוביה ורמז לו לבוא אחריו אל בית־האוכל, לאכול אכילה חטופה לפני צאתם אל השמירה. השמש השוקעת הציצה כבר בעד השמשה אל התה העכור אשר הוגש להם והאירה גם את פני הפונדקאי הזקן אשר גנח על הכרים האדומים והיה שרוי אף הוא בשתיקת אבל. על סף הדלת הופיע ה“כייאל” בשיעור קומתו ששחה וביקש גם לו כוס תה.

– עכשיו נדמו ויושבים שקטים. – פתח בזעף ה“כייאל” בשבתו על הכסא – והם ישבו שקטים עד אשר תפול המילה הראשונה.. או אז יהום הבית! – כה אמר ומשך לגימה ממושכה מכוס התה.

– יהום הבית והסיפים ירעשו.. – זקר חיאל’יק את חטמו והצליף מבט תמים על הכייאל.

– צדקת, בן־שחץ… – נאות לו הכייאל שלא מרצונו הטוב. ומעתה דשו בענין כבענין של חול.

– בין בני־הבית לא יסתדרו הדברים על נקלה. למהלומות יגיעו! – הקיש הכייאל באגרופו על השולחן – זכרו כי אני אמרתי.

– הבית ייהרס, כי כל אחד לעברו ימשוך. – כעכע מתוך קריעת־גרון הפונדקאי החולה מעל יצועו האדום – כל אחד ימשוך לצידו בתוקף ובחימה.

– עד עכשיו המשיך הכייאל רתת – היה הכל עומד בזכותו של הזקן, אבל עתה ירדו לטמיון – הבית, הרמה המטע כולו! כי הבן די לו, בן־השחץ, שיראה שמלת צבעונים והשליך הכל מאחרי גוו. הנערות תתעופפנה ואשר יישארו לא יוכלו לדור בכפיפה אחת.

– מנהג העולם הוא. – פלט חיאל’יק כאחד בקי ומנוסה בהוויות עולם.

– והעמל הרב אשר הושקע פה?! הסתער והתריס הכייאל נגדו – והרכוש שירד לטמיון? הקלים אלו בעיניך, בן־תשחורת שכמותך? האם כדאי היה לעלות על הרמה ולעמול כדי שיקום דור ויאבד בידיים את הכל?! – ומעצמת הכעס ניתז רירו מפיו לכל העברים.

– לא הכל יתפורר ויאבד – מתמלט מפי טוביה בחום־נפש ולא מרצונו – נצרי משפחה זו, גם אם יפוצו לעברם, ייצמדו אל החיים בכל מקום בכוח רב ובתשוקה סוערת, כי דמם בריא.

– אט.. – מבטל ה“כייאל” רב־השנים, חתל ראשו על־פי הרגל בסודר ובעקאל וקם ברוגז מכסאו.

 

12.    🔗

גם טוביה וחיאל’יק קמים לצאת כי הערב החשיך. חבורות־חבורות עמדו אנשי הרמה מחוץ לחצר – מהם שוחחו בלחש, מהם ישבו על גדרות האבנים, ומהם שרועים על האדמה היבשה והסדוקה. אז עלה ירח מעבר להרים מזרחה ונגהו החם והליאה גהר על ראי־המים אשר למטה ועל האפילה שבמטע.

בדרך הגדולה התהלכו זוגות, אשר ביקשו להתחמק בין העצים. בעבור חיאל’יק וטוביה בין העצים שמעו לחישה סוערת ודברים מרוסקים שנאמרו מפה לאוזן. הם נטו לעבור מהמקום והלאה ומשהרחיקו, הביט חיאל’יק מבט אלכסוני לאמר:

– קולו של הבן היה.. אשר ישב עם “שמלת הצבעונים”..

קמט־השני התפתל על שפתיו החריפות של חיאל’יק בחוצפה גלוייה, עד שביקש טוביה משום־מה להכותו. וכאשר פנה הלה ללכת אל גבולו, נדמה היה לטוביה כי הוא רואה לפניו את בני הבית הגדול על־פי הקבר הנשכח והם תובעים מתוך שכחה סוערת לקחת מהחיים את אשר נבצר מהם לקחת עד היום – – הוא נצמד לאדמה וכבש אל חיקה את אנקת התאווה אשר עברה גם בו – – –

הקטיף קרב אל קיצו ולאנשים נהיה צר על הימים רוויי־השמש, אשר עוד מעט וחלפו. לעיני־כל היו הקוטפים מחזרים עכשיו אחרי הקוטפות, מרדפים אחריהן עד לעבי המטע, לתרועותיה הרמות של העדה. הקטיף הרחיק מכבר מסוכת טוביה והלאה, ואם עוד היה הכרח להוסיף לשמור בגבול, אך הסוכה שעמדה בין העצים נטולי־הפרי, נראתה כנשכחה מלב.

טוביה היה ממעט לבוא אליה, נמשך אל הדרך הגדולה, כי שם המו קולותיהם של אנשי הרמה ולהגם. וגם לאחר התפזר האנשים אל מעונותיהם, היה נשאר שוכב עם חיאל’יק בדרך הגדולה, באין צורך לקום ולהקיף את המטע. תחושת הסכנה חדלה לפעול והלב היה שקט ועצוב, כי הקטיף קרב אל קיצו.

– מחרתיים יגמרו גם את השורות האחרונות הסמוכות לדרך. – אומר חיאל’יק.

– עוד ימים אחדים והשמירה תגמר. אז אלך מהרמה. – נענה טוביה לעומתו.

ושניהם נסמכים על מרפקיהם ומקשיבים לשירת־הלילה של המגמל הנוהג אורחת גמלים והעצבון גדול, כעצבון הפרוש על השדות החשופים ועל העצים, שהתנצלו את פריים. גם למחרת היום אינם מאחרים עוד לישון כדרך השומרים אלא משכימים לקום ולהתערב בין הקוטפים כי משתוקקים גם הם לתרועת אנשים והמונם. תרועת־העבודה של הקטיף דוחקת את התוגה ואת האבל מסביב. ואם צל המוות עוד היה פרוש על הרמה, תבעו כבר הקוטפים בקול את חגיגת הקטיף המסתיים.

– מכבודו של המנוח לא ייגרע אם חגיגת הקטיף תיערך כמנהגה בכל שנה. – אמרו הקוטפים.

– או שמא נתפזר אחרי שמירה בלא שמחה על יין? – הטיף חיאל’יק אמרי שפר משלו.

– אנו עוברי־אורח. – הצטרפו יתר השומרים – את השמירה הוצאנו בשלום, הפרי הורד ומוכנס למחסנים. יתאבלו אלה שחובתם להתאבל, כי הם שייהנו גם מהפרי. ואנחנו לוא נשמח אך לילה ודיינו.

– דברים כדרבנות. – החרו אחריהם השומעים.

– חיאל’יק צודק. – נתהבהבו שביבי־המרד בעיניהם הנוגות של בני הישיבות.

ובית־הבזלת עדיין ניצב דמום ועצוב כלפי חוץ, כשבני־הבית היו כלא־רואים בהכנות הנעשות בחצר לקראת חג הסיום. הם נשאו על פניהם את ארשת האבל, אך לא מיחו בידיהם של אנשי החצר לעשות כעולה על רוחם. רק לפעמים, מדי עברם בחצר, היו מעיפים עין לעבר המקום המתפנה לקראת החגיגה וממהרים לעבור משם.

עדיין ניצב הבית הגדול שקט כבחייו של הזקן ורק מעט־מעט שבה להבקיע מפנימו תנועת חיים. הנה שוב נראו בני־הבית ובאיו על הרמה ואחר־כך ירדו גם לדרך הגדולה – – שוב פגש טוביה באשה הצעירה בין העצים וילדה זהוב־השער נהוג בידה. לבושה השחור לפף את גזרתה והבליט את חלקת צווארה.

טוביה השמיע לה מספר מלים זהירות, אך היא הוסיפה ללכת בצידו ולרגליהם נחה כראי מים רדום ומעולף בנגוהות שמים ובערפילי שרב, הימה הסגורה בין ההרים. השרב הנם בין העצים עטה בליאות נשגבה הכל עד לקמטי ההרים שנחשפו והוא הכביד על הנשימה בריחות היבשים אשר הפיצו קוצים בשלים, סירים ושיזפים. קרב טוביה אל האשה הצעירה, דיבר חרש על המראות המתגלים ממרומי סוכת שומר במטע, מצמידים את העין, משכיחים הכל – ורוח שניהם נסערה.

יצאו מבין העצים הסמוכים אל החצר, התקרבו עד לבית וטוביה חרד לדעת, אם לא קשר־חטא הוא שקשר עם אשה זו על הבית האבל, אך היא עמדה אצלו והתמהמהה להיפרד. לעומתם עלתה מאחורי האקאליפטים האחות שחורת־העין אשר שערה הבריק, ובעקבותיה התנהל כצל איש־לווייתה בראש מורד, כמו נחרץ דינו למות. טוביה שב על עקביו ונתקל בחיאל’יק, שעמד וראה בקוטפים המשילים את הפירות מעל העצים האחרונים, הלה קרב אליו והפטיר בלחש כאיש־סודו הנאמן:

– השרב הזה עשוי להעביר אדם על דעתו וגם נשים צעירות, אחי – ח־ח – וריסיו הארוכים הצלו על בת־הצחוק שהוצנעה במבטו.

 

13.    🔗

אותו יום לפנות־ערב נגמר הקטיף והמטע התרוקן באחת מאדם. גם סוכות השומרים נעזבו בלילה והכל נהרו אל החצר לחוג. בבוא הערב התאסף הקהל שהחליף את בגדיו – השומרים חגורי נשקם התערבו בין אנשי החצר והקוטפים, נגשו בפסיעות רחבות עד לאורוותן רחב־הגרם שמזג יין בכוסות ושתו עמו כוס ראשונה.

האורוותן ראה חובה לעצמו לשתות כוס ראשונה עם כל הקרב וכתוצאה מזה פשה חכליל בקמטי לחייו, ארבע־הכנפות נשמטו מתחת לחזיתו וכיפתו הקטנה צנחה מקדקודו. קולו רעם מקצה החצר ועד קצהו, כאילו לימד ואילף בינה את סוסי־העבודה, המחכים בקוצר־רוח לאיבוסם. לעומתו ענה בריסוק קולו ה“כייאל” אמיץ־הלב, אשר ניצב כמגן לימינו של המוזג. גם החנווני אברך־המשי ירד מעל מדפו ויבוא עד סף־הדלת, התרומם על בהונות רגליו, הביט אל התנועה הסוערה ובשלוות־בינה מולל באצבעותיו את שערות זקנו האדמדם. כיאה לאשה צנועה עמדה החנוונית מאחורי גבו, שילבה את ידיה על חיקה ונשאה מבטים צנועים אל הבחורים ההומים סביב.

הקהל היה רב ובצפיפות פיצחו לתיאבון חפני שקדים ואכלום על תאנים וצימוקים; בצפיפות נדחקו גוף אל גוף, רקדו־הזיעו ותבעו “הב” מהמוזג רחב־הלב. שמחת היין המתה גם בדמו של טוביה והציפה אותו בנחשול עצבות וגעגועים – על הקיץ שהבשיל את תנובתו והתנצל אותה ועל רוחות שרב אשר הבשילו מאוויים בלב עד שעמדו לקמול. לילות על לילות חיכה לאשר לא בא, ובעצבים רפים היה רואה ב“אילת־השחר” העולה – – ימים על ימים חיכה – האם לאשה הצעירה הלבושה שחורים, לחנוונית יפת־התואר, לנערה בצמתה מהבית הגדול? –

– הבה עוד כוס יין, הזקן – –

– שתה, בחור, ותרחב עליך דעתך. – הרעים האורוותן רחב־הלב, אשר לא החמיץ לשתות פעם נוספת עם בחור, אשר מחר ילך מן הרמה, כלעומת שהופיע עליה לפתע.

ומלבד חום־היין הלם גם חום־הערב הפרוש על הרמה והוא קרא לטוביה לצאת החוצה. סמוך לפתח עמדה הנערה לבושת־שחורים, מציצה אל הנעשה בפנים ומדי התקרבו אליה, עיניה הוצפו כעין הזפת השחורה.

“לכי אליו, הוא מחכה לך”… – כן לחשו לה הנערות והוא קרב אליה ותופסה בידה.

– בואי אתי. – לוקחה טוביה בידה ומכניסה לפנים החדר, מחבקה במתניה ומסובבה בין הזוגות המסתובבים לתרועותיהם הניחרות של מוזג־היין ושל “כייאל” החצר.

קרבתה מפיגה את חום־היין, אך הוא מוסיף לסובבה, מוציאה החוצה להחליף כוח ושוב־אינו מרפה ממנה. קרבתה מעוררת להיות תקיף בחיבוקו, להובילה באשר יסובב אותה, להשעינה באשר יושיט לה את זרועו. לידם הזדקף לפתע חיאל’יק וסקר אותם במבט מהיר:

– הערב חם והצפיפות רבה. – אמר לשניים ששתקו ולא אמרו דבר.

– הערב הזה הוא האחרון לנו והכל הותר. – הוסיף וקמט־השני על שפתיו.

– מחר נלך. – הסתובב במקום־עמדו וסר כצל מאחורי השניים.

טוביה לא יכול שאת את קרבתו הפעם. הוא הוליך את הנערה אל מחוץ לחצר, אל הדרך הגדולה ומשם הפנה בבת־אחת אל עבי המטע הריק. מבודדים היו סוף־סוף מעין־זרים ועטופים בחשיכה. הוא הושיבה על הארץ, העביר את ידו על שערותיה, על צמתה, על חלקת צווארה עד התקרבה אליו בתנועת פתאום, לפתה את צווארו ונצמדה אל פיו.

– ומדוע התרחקת כל הזמן? – לחשה.

– לראשונה היה חורף אפור. – אמר – בבוא האביב חיכיתי לך, אך את הלכת שלובת־יד עם נערות החצר ותצחקי עמהן בצחוקן. את דהרת עם רוכב חבוש מגבעת רחבה. ואז בא הקטיף. אחר־כך לבשת שחורים, כי ביתכם לבש אבל. – ובעודו לוחש קטעי־דברים הרעימה יריה מעל ראשיהם.

“תעלולי חיאל’יק הם”. – חלף במוחו של טוביה וחייך.

וכעבור רגע עמד לפניהם הבחור השחוץ, שהיה חיוור אך צחק את בת־צחוקו כאשר אמר:

– סרתי לראות אם אין אורחי לילה לא־קרואים במטע בערב האחרון וגמרתי להפחידם – ח־ח – הסתובב וייעלם בצעדו היהיר בין העצים.

 

14.    🔗

היתה שעת־שחר מכחילה, כאשר יצאו טוביה והנערה שלובים מבין העצים אל הדרך הגדולה. תנומת שחר הכחילה על מעונות החצר הישנים ועל הבית הגדול המוגף על תריסיו.

– לא ידעתי, כי כה חזק אתה. – אמרה וניסתה להיחלץ מזרועו.

ליד פשפש החצר עמדו, הביטו אחד אל השני, עד אשר פסי־הארגמן הראשונים פשו מעבר להרים.

– מחר… רצוני לומר, היום אלך מכאן. – אמר ברגע הפרידה והיא חמקה אל הבית המוגף.

טוביה חזר אל הסוכה הקרובה, לישון שנת־בוקר חטופה לפני צאתו לדרך, אך בעלותו אל הסוכה, הפשיל את המחצלת וישב דומם אל פני הבוקר העולה עם עדת צפריריו, עם רננת החי המתעורר. רוחות בוקר הרחיפו את הגוף, העלו קשקשים על ראי המים הגדול, צמרות העצים האדימו מול השמש העולה. במעלה הסולם נראה ראשו של חיאל’יק, אשר עלה בנחת, ישב ופירק את נשקו מעליו, וגבותיו העבותות התנשאו כלפי מעלה:

– נערה טובה היא זו.. – אמר לאחר שתיקה – אבל איחרת במעט, טוביה. רק ערב אחד – ח־ח – –

ומפי טוביה התמלט: האם חשוב הוא, חיאל’יק, ערב אחד או רבים? –

זו היתה לו הפעם הראשונה לחיאל’יק, ששיניו חרקו מכעס ורק במאמץ גדול עלה בידו להעלות את קמט־השני על שפתיו כרגיל.

אמנם אך שינה חטופה היתה שנת היום האחרון במטע. הדממה מסביב, שלא הופרעה עוד בתשואותיהם של קוטפים וקוטפות, עוררה בזרותה את הישנים. הם קמו תוך הרגשה, כי בין שורות העצים הידועות להם היטב, הסתתר פתאום האויב אשר ציפו לו במשך כל תקופת השמירה. עוד בטרם הגיעה השמש לקו־הצהריים, היו מוכנים חיאל’יק וטוביה וירדו בחבילותיהם החבושות בסולם מהסוכה.

חרישים יצאו אל הדרך הגדולה, כמו זרים היו למטע, והפרי שהתייבש על המחצלות לא לעיניהם חנט, התעצה וגמל שעה בשעה, יום ביומו. נכנסו מחרישים גם לחצר ולא שעו אל הכנופיות הקטנות אשר עמדו פה ושם ושוחחו ביניהם בתנועות ידיים וברוחות מסוערות. הם סרו אל בית־האוכל לטעום דבר־מה ולפנות אחרי הארוחה כל אחד לעברו. נעכרים ברוחם ישבו מול האוכל שהוגש להם, הלומים מריחות החדר האטום, כאשר בעל בית־האוכל כעכע מעל מצעו, ומתוך קריעת־גרון פלט:

– חגיגה סוערת היתה אמש. תרועותיהם, בחורים, הגיעו גם אלי. עד אור הבוקר התהוללתם כמטורפים, יצאתם מכליכם – ח־ח –

עודנו מדבר ועל מפתן החדר הופיע הכייאל נרגש, מנופף בידיו וקורא בקול ניחר אל המסובים:

– שמעתם את החדשה שנתרחשה?! –

המסובים הרימו אליו את עיניהם והבינו, כי דבר־מה רציני נפל על הרמה והם לא ידעו. וכאשר ישב הכייאל בכסא והתחיל לספר, נכנס גם האורוותן מחריש שלא כדרכו ויישען אל השולחן.. מסביב התכנסו מאנשי החצר אשר הקשיבו, גם הפליטו הערות קצרות לשמע סיפורו של הכייאל.

– מראש אמרתי שכן יהיה – פתח הכייאל הזקן והביט באומץ־לב סביב בעיניו הטרוטות – אמרתי כי יהום הבית. רק התחלה היא מה שהתרחש היום וסוף הדברים מי נביא וידע?! –

שוב הפסיק והביט במבט רב־משמעות על המסובים, שהשתוקקו לדעת את אשר אירע. גם מבחוץ צרו על הבית והאברך מהחנות עמד מאחורי החלון והיטה אוזן למדובר, אף אשתו יפת־התואר עמדה מאחוריו ותתאווה לשמוע.

– אני אך זה באתי רכוב על סוסי כדרכי יום־יום, והנה שמעתי קולות אנשים בבית הגדול. פקפקתי אם לגשת או לחדול.. כי יהיה אשר יהיה, הרי מצויים שם די גברים בבית ומה לי להידחק לעניינים לא לי? עוד אני עומד ובצידי האורוותן שלנו. שנינו אומרים חרש איש לחברו: “דבר־מה רציני נפל שם”… “אמנם דבר רציני”.. – מיד שמענו קול־זעם משתולל ואכיר בקול, כי לבן־השפם הוא הצועק.

והנמיך הכייאל את קולו:

– וזה אשר צעק: “איני יכול לסבול עוד. היא עינתה אותי עד מוות, אני מוכרח עכשיו לדעת, כן או לא!” אחר־כך באו קריאות, הדלת נפתחה ברעש ואותו בחור רץ כמטורף במדרגות אל המדרון למטה. עוד אנו תוהים ומביטים – ואני לוחש לאורוותן – “אם פרץ מדון, ירחיב וילך מכאן ואילך” – והנה אחד מבני־הבית קורא לאורוותן, לרתום הכרכרה ולהביאה.

– רתמתי – – נכנס לתוך דבריו האורוותן הנבוך מתשומת־לב כללית – רתמתי את “לבן” ואומר לאחד מצעירי החצר לגשת עד לבית ואני באתי אחריו. על המדרגות עמדו כבר בני־הבית. לפניהם שחורת־העין ומזוודת הדרך בידה. היא עלתה בכרכרה וישבה שקטה. עוד רגע והכרכרה זזה, אך הבחור דנן הגיח מהמדרון, כאחד שדעתו אינה שפוייה עליו, עמד מול הכרכרה והרעים בקול אדיר – “אל תסעי! ראי!, אמרתי: אל תסעי!..” ואראה, כי הוא נכון להיות מירמס לסוס, אך לא ינוח לעבור. הנוהג פקפק מה לעשות ובני־הבית היו נבוכים. והלה צעק: “לא תסעי מפה כל עוד לא אדע אם כן או לא!” אז התרוממה ממושבה אותה שחורת־העין – הה, אילו ראיתם עיניה אותה שעה! – תפסה בתנועה מהירה את השוט והצליפה על הסוס. הכרכרה נעלמה בדהרה במיפנה הדרך – ח־ח – אך זו היתה צליפה בשוט! אך זהו דם! מיד אפשר היה להכיר את דמו של המנוח – –

– ואני אומר לכם כי התחלה היא. – כבש ה“כייאל” את השיחה והתיז רסיסי תה ממאורת פיו – לא אנשים הם שיחיו בשקט. עוד נראה אשר יחולל ה“בן” – אשר תעשינה הבנות הללו והבחורים הכרוכים אחריהן מה יעוללו!

 

15.    🔗

טוביה התרומם ממקומו, לפלס דרך בין הניצבים בחצר.

– לאן אתה נחפז, בחור? – רטן לעומתו ה“כייאל” – בני־תשחורת נחפזים תמיד – כח.. כח.. כמו חוששים לאחר דבר־מה.

– דרכי רחוקה ועלי למהר. – נפטר טוביה מעל המסובים אחד־אחד.

– לך.. לך לדרכך כי חייך לפניך. – טפח על כתפו ברחבות־לב האורוותן – משל למה הדבר דומה: לסייח אדמוני צעיר – ח־ח –

יצא טוביה אל החצר, נתקל באברך אדום־הזקן ובאשתו הצעירה ויצא את השער. בלב הומה עבר את השביל אשר בין חצר המשק ובין בית־הבזלת הגדול. האם מציץ אליו מי מתוך הבית והוא לא ידע?.. במיפנה הדרך טיילה האשה הצעירה, אשר נהגה את בנה ביד. היא קרבה אל טוביה וכאשר ראתה את התרמיל מאחורי גבו, הרגיש בעיניה נזיפה.

– דרכך לשלום ואל תשכח את הרמה. – אמרה לו והשפילה את עיניה.

– לא אוכל לשכוח – ענה ברוב־רגש.

– אך מלים הן.. שכוח תשכח, כי דבר אין לך פה על הרמה… – אמרה והציצה בשאלה.

ובהביטם איש אל רעותו, הרגיש כמו חבקה בזרועותיו. שניהם שהו שעה קלה, הביטו אל הדרך היורדת מהרמה בין סלעים ושדות חשופים.

– אולי כך טוב יותר.. – פלטה פתאום וייפרדו.

במורד הדרך הביט לאחוריו ויראה אך את קצות הגגות האדומים של החצר ובית־הבזלת. נמשך לשוב על עקביו ולהשאר על הרמה ולו עוד הערב – – –" חזור, טוביה, – לחש קול רך ומפתה – רק הערב הזה.. אל הדרך הגדולה תשוב ותצא אליך נערה בצמתה העבותה.. תיצק אל פיך מהזפת הבוערת בעיניה וזכרת שוב את אשר פרח והבשיל הקיץ."

“חזור, טוביה..” – הוסיף ללחוש הקול והעביר לפני עיניו כבמקל־קסם את הלילות בהם ציפה בהולם־לב לאשר לא בא, ואת המאוויים אשר פרחו ונשרפו..

“הכל אתן עכשיו.. דבר לא אמנע ממך..” – כן פיתה ושידל הקול.

טוביה הביט אל הדרך שלפניו, ראה מרחוק את הערוץ החרב ממים וזכר את הזרם שעבר בו בראשית החורף.. במאמץ עקר את רגליו והיישיר לרדת. רק כאשר שמע צווחה נוקבת מבין האהלים וראה את קצות היריעות השחורות הנטויות בפינת מדרון, והנשים מכנסות בתנועות מקל את כלבי האהלים הזועפים, מהתנפל על עובר־הדרך – רק אז חלפה ידו בלי־משים על הנשק הקטן הצמוד לירכו.. והשמיט את כובעו על קצה קדקדו – והתמסר מהיר וזהיר לבדידות אשר בדרך־הקיץ הנשמה, היישיר ללכת בדרכו. – – –