¹

מכשול לפני עיוור: על תרגום “הזר” לקאמי

הרומאן ‘הזר’ של אלבר קאמי הופיע בתרגומו של אהרון אמיר, תחילה באנתולוגיה שבעריכתו (‘סיפורים צרפתים בני זמננו’ [עם הספר, 1962]) ואחר־כך גם בהוצאת “תרמיל”. בהקדמה לרומאן² המופיעה באנתולוגית הסיפורים הצרפתיים אנו מוצאים כתוב, כי ביצירה זו “אין אף פרט מיותר, אף אחד שלא יהיה לו המשך וכיוון” (שם, עמ' 237). לכך ניתן אולי להסכים, אך קשה יותר להבין מדוע לאחר הצהרה זו ניתנת לנו היצירה בתרגום, שבו מעט מאד מאותם הפרטים נותרו בצורתם המקורית. נתחיל בחירויות ה’קלות' שנטל לעצמו המתרגם: חלוקה חדשה לחלוטין לפיסקאות; צירופם של המשפטים הקצרים והקטועים – אשר סארטר, המצוטט אף הוא בהקדמה, ראה בהם לא רק את ייחודו הסגנוני העיקרי של הרומאן, אלא גם מקבילה ספרותית לכל השקפת העולם המובעת בו – לידי משפטים מורכבים ומלוטשים; הוספת סימני־פיסוק כגון שלוש נקודות או סימני־קריאה, הצורמים כל־כך בבואם מפי מספר מאופק כמארסו, שעיקר איפיונו הוא באדישותו הלא־איכפתית לכל המתרחש; שינוי סידרם של משפטים וכיו"ב. גם אם נתעלם מכל אלה, נמצא עדיין תופעות הראויות לתשומת־לב והמעוררות עניין. כדאי אולי להדגים על קצה המזלג מתוך המיבחר העשיר.

ראשית, נמצא כאן משפטים שלמים, שאין להם כל זכר וסימן במקור, למשל: “לא היה לי מצב־רוח לשיחה” (שם, 239); “לא נתתי דעתי על כך לפני כן” (242); “אבל עד־מהרה לא מצאתי עוד עניין בתנועותיו” (247), ועוד. במקומות אחרים ניתן לגלות נקודת מוצא משותפת כלשהי במקור: “אור מסנוור” [Lumière aveuglante] הופך בתרגום ל“אור לבן ונוגה” (243); הזקנים “הרזים מאד” [trѐs maigres] הופכים ל“כחושים כשטופי־זימה” (243); “רגש ילדותי במקצת” [un sentiment un peu puéril] נעשה ל“פרשונת נוגעת־אל־הלב על פי דרכה” (245); המשפט “חשתי אובד מעט בין השמים הכחולים־לבנים ובין המונוטוניות של צבעים אלה” [J’étais un peu perdu entre le ciel bleu et blanc et la monotonie de ces couleurs] משופץ ומשופר ל“נתעורר רושם מוזר, חלומי, מאותה תמונה של להט כחול־לבן ממעל וכל השחור הזה שמסביב” (247); ואילו דווקא במקום היחיד בפרק הראשון בו חורג מארסו באופן בולט מסגנונו הישיר והיבש ומשתמש במיטפורות משמעותיות, הללו נעלמות בתרגום: “האדמה בצבע הדם” [la terre couleur de sang] ו“בשר השורשים הלבן” [la chaire blanche des racines] הופכים ל“עפר שחמתני” ול“בדלי שורשים לבנים” גרידא (248). במקומות אחרים, לעומת זאת, אנו מפוּצים בתוספת דימויים ופירושים: במקום “מרחוק הוא נראה עצום” De loin, il paraissait énorme]] נאמר לנו: “מרחוק נראה עצום, כמו לווייתן שהוטל ליבשה” (265); ואילו במקום “הבנתי מדוע אומרים עליו ברוֹבע שהוא מיוחס” [j’ai compris pourquoi dans le quartier on disait de lui qu’il était distingué] אנו מקבלים את ההסבר דלהלן: “הבינותי מדוע הבריות אומרים שהוא בן למשפחה טובה והתחתן עם פחותה ממנו” (249).

כל המעוניין יוכל להמשיך ולדלות מתוך אוצר צופן־הפתעות זה של ואריאציות חופשיות על נושאים השאולים מקאמי. אלא שבנקודה זו חובה עלינו להכריז על נקיון־כפיו של המתרגם העברי: תרגומו תרגום מדוייק. הדמיון העשיר שהושקע בעיבודו של ‘הזר’ אינו של אהרון אמיר, אלא של חוקר־הספרות והמתרגם הבריטי הנודע, סטוארט ג’ילברט (Stuart Gilbert). אמנם, בשום מקום לא נטרח לציין כי ‘הזר’ תורגם לעברית לא מצרפתית אלא מן השפה האנגלית, אולם לאחר השוואה בין שני התרגומים לא משאיר טיבן המקורי ביותר של הסטיות מן המקור כל מקום לספק שכך הוא הדבר.

מדוע לא ניתן היה למצוא אדם הבקיא בשפה לאו־דווקא נידחת כצרפתית, אשר יתרגם את היצירה הלאו־דווקא שולית ממקורה; מדוע לא טרח איש לבדוק את התרגום האנגלי בטרם יסתמכו עליו; מדוע לא הזהיר איש את הקוראים כי לפניהם תרגום מכלי־שני – על כל אלה יש לבקש פתרונים.

תרגומו של אמיר מצוי בשוק, ועל כן הוא חוסם את הדרך בפני אפשרות של תרגום חדש, הולם, לרומאן זה. לעיתים קשה להחליט על מה יש להצטער יותר – על שאין מתרגמים רומאנים לעברית, או על שמתרגמים אותם ובכך שמים קץ לתקווה שאי־פעם יזכו רומאנים אלה לתרגום־של־ממש לעברית.