על ספרו של ד. בן־נחום, ‘רשות הזעקה: חזרה לברנר’ (ספריית־פועלים, 1971)

 

א.    🔗

יצירתו הסיפורית של ברנר זכתה ולא זכתה. מצד אחד מגיע מספר המאמרים, הרשימות, דברי הזכרונות וסתם תגובות ואזכרות, שנושאם הוא “ברנר”, למאות. אבל מצד שני עדיין לא זכה מפעלו הספרותי של ברנר לדיון מלא וממצה, ולוּ גם באחד התחומים המהותיים לוֹ. כמעט לא ראו אור ספרים שלמים על ברנר – ספרים אשר נתחברו בתורת ספרים ושאינם רק ליקוטי מאמרים שנכתבו בהזדמנויות שונות; כמעט לא נכתבו אינטרפּרטאציוֹת מפורטות ומדוייקות על אחת מיצירותיו העיקריות (להוציא כמה עבודות שנכתבו בעשר השנים האחרונות); ומרבית הכותבים והמספידים נהגו לכרוך יחד את הערכת האיש י. ח. ברנר עם הדיון במפעלו הספרותי, נוהג שגרם לערבוב תחומים ולטשטוש בין אפיון ברנר, בעל הביוגראפיה המסעירה והמיוחדת במינה, לבין תיאור עולמו הספרותי היונק, אומנם, מן הביוגראפיה, אך ראוי לאפיון עצמאי, משום שאין לתארו ולהסבירו באופן ממצה אך ורק באמצעות הזיקה הפסיכולוגית שבין היוצר ליצירתו. לא פלא שהדיונים מערבבי־התחומים הללו לא הבחינו בין סוגי הכתיבה השונים של ברנר ואף לא בין יצירה אחת שלו לחברתה, שכן – אם מפעלו הספרותי של ברנר אינו אלא פועל יוצא מאישיותו, וכולו, פשוט, משקף אותו ואת חייו, הרי שאין מקום להפריד בין פרטיו של מפעל זה לסוגיהם.

אין פירוש דברי שמכל אוסף העבודות שנצטברו עד כה אי־אפשר ללקט כמות לא מבוטלת של מאמרים ומחקרים, אשר קידמו את הבנת יצירתו של ברנר. אבל בין אלה קשה למנות ספרים שלמים: הספרים המעטים שהוקדשו עד כה באופן בלעדי לברנר רובם ככולם מאכזבים.

על כן עוררה ציפיה הופעת ספר חדש המוקדש כולו לברנר – ספרו של בן־נחום. אומנם מכריז המחבר בהקדמתו, שספרו מכיל את קבוצת מאמריו שראו אור בתקופות שונות, בעיקר ב’אורלוגין' בשנים 1951–1960, וכי בכוונה תחילה לא שינה בהם הרבה, אבל מאמרים אלה, כבר בשעת הדפסתם הראשונה, העידו על תוכנית אחידה למדי להקיף פרשה תמאטית אחת ביצירת ברנר. אפשר היה אפוא לצפות, כי צירופם של המאמרים, גם בלא שינויים, יתן בידינו, בכל זאת, מחקר מלוכד ושלם.

לפני שאפנה להערכת ספרו של בן־נחום, תורשה לי הערה אישית: סכנה הרובצת לעיתים לפתחו של מבקר הכותב על ספר אשר נושאו הוא נושא שגם הוא עצמו חקר אותו, היא שידוּן את הספר המונח לפניו על פי מה שהוא עצמו היה מבקש לכתוב או עתיד לכתוב על אותו נושא.¹ כדי להימנע מכך ברצוני להצטמצם כאן אך ורק בתחומים שקבע לעצמו בן־נחום בספרו. לא אעמוד על עניינים אחרים בחקר ברנר, היקרים לי אולי יותר מאלה שמעלה בן־נחום, והנראים לי מהותיים יותר, ולא אתבע, את עלבון חסרונם בספר, אלא אתרכז בבדיקת מה שיש בספר. אכן, תחומים רבים ויסודות מגוּונים מתלכדים ביצירתו של יוצר אחד, וכולם ראויים שיתנו עליהם את הדעת. אבל השאלה היא עד כמה מוּצה התחום הנידון, והאם נעשה מחקרו בדרכים נאותות.

אינני רואה, למשל, כל פסול עקרוני בכך שפלוני בודק את יחסו ההיסטוריוזופי של סופר לעם ישראל, ומגנה אותו על שלא העריך נכונה את מורשתו הרוחנית העשירה של עמו. אבל אם מבקר, העורך בדיקה כזו ביצירת ברנר, בוחר לו כמה מאמירותיו העוקצניות של ברנר ואינו לוקח בחשבון את כלל טענותיו המגוּונות־והמנוגדות־לעיתים, ומתעלם מתופעות בתחום העלילה ומדמויות המעמידות, ולא תמיד בדרך של אמירה ישירה, גישה אחרת ומנוגדת, הרי שהמבקר לא בדק את הממצאים הרלבאנטיים, והשאלה – המוצדקת כשלעצמה – לא זכתה לבדיקה נאותה.

 

ב    🔗

אקדים ואנסח את התרשמותי מספרו של בן־נחום לפני שאנמקה: ספר חדש־ישן זה גרם לי אכזבה שלא ציפיתי לה כלל. הרבה פגמים וחולשות שבלטו פחות כאשר הופיעו דברי הספר בצורת מאמרים בודדים מתבלטים עתה בספר השלם. למאמר בודד מתיר הקורא קיטוע מסויים, שכן אפשר שבמקום אחר יבוא ההמשך המשלים. אבל ספר המכנס מאמרים מקוטעים בדיוניהם, מותיר אחריו הרגשה של אי סיפוק.

אכן, בן־נחום, על אף שהוא מרבה בכותרות ובכותרות־משנה המבטיחות עולם ומלואו, אינו ממצה לדעתי אפילו עניין אחד מאלה שהוא נוגע בהם. אין הוא דן באופן שיטתי לא ביצירה בודדת ולא ברעיון או בבעיה תמאטית כלשהי. דומה שדבריו הועלו על הכתב בדרך אסוציאטיבית, ללא סדר וללא משטר פנימי, ועל כן אין הם ממצים. הספר יוצר רושם של חצאי־דברים ומשרה הרגשה שמרבית טענותיו כבר נאמרו ונכתבו פעמים רבות, ובצורה קולעת וטובה יותר, במקומות אחרים ועל ידי חוקרים אחרים.

כמבקרים אחרים גם בן־נחום מערבב בין יצירותיו הספרותיות של ברנר לבין מאמריו, ובין היוצר י. ח. ברנר לבין יצירתו. אבל הרישול שבכתיבתו ניכר כבר בפרטים עובדתיים טהורים. למשל: אני עצמי מסתייג מן ההגזמה שמגזים בן־נחום בראיית ברנר כסופר סוציאליסטי, וארחיב בענין זה בהמשך, אך העובדה שבן־נחום מסתמך על פיסקה מפורסמת הלקוחה ממאמר והפותחת ב“סוציאליסט הנני” (עמ' 21) מעידה, פשוט, על חוסר התמצאות מינימאלית במחקר ברנר של השנים האחרונות. עורך הכרך השלישי של ‘כל כתבי ברנר’ בהוצאת הקיבוץ המאוחד, מר ווֹלפוֹבסקי, שוודאי אינו חשוד על “אנטי־סוציאליזם”, ועל “בורגנות רקובה”, – קבע בהערותיו הכלליות (ג', 487²), שהמאמר שממנו מצטט בן־נחום, השתרבב להוצאות הקודמות של ‘כתבי ברנר’ בטעות, ונכתב על־ידי סוציאליסט אחר, מוטילנסקי, שחתם במקרה באותן ראשי תיבות שבהן חתם גם ברנר על כמה מרשימותיו.

בן־נחום כמו איננו מכיר במקומות רבים בספרו את השגיה של ביקורת ברנר שקדמה לו. למשל: בן־נחום מעלה, באופן פשטני וקלוש, את הטענה, הנכונה כשלעצמה, שברנר העלה בסיפוריו גם גיבורים חיוביים אחדים – בניגוד לדעות השוללות עובדה זו. הוא מעלה (בעמ' 21) שורה לא מבוטלת של דמויות הנראות לו כמדגימות טענה זו. והנה, דב סדן, במסתו “בדרך לענווי עולם” שפורסמה לראשונה עוד בשנת תרצ"ו,³ ממצה ענין זה ביתר עמקות ודקות, ותוך הדגמה משכנעת יותר – בלי שיוזכר על־ידי בן־נחום.

אני סבור כי מותר לבן־נחום לבחון יצירה כמו זו של ברנר מבחינה חברתית ומבחינה רעיונית בלבד. אכן, אין לתאר לא את ‘בחורף’, לא את ‘מסביב לנקודה’, לא את “מן המיצר” ובוודאי לא את ‘שכול וכישלון’ או את ‘מכאן ומכאן’ בלא לתת את הדעת על הרקע החברתי המשתנה בהתאם להשתנות במת העלילה. אבל בתחום זה מתגלים עיקרי עיוותיו של בן־נחום ולבחינתם יוקדש החלק העיקרי של רשימתי.

 

ג    🔗

ניכרת אצל בן־נחום נטיה לסגל את יצירת ברנר ואת השקפותיו של ברנר להשקפותיו של בן־נחום עצמו בתחום החברתי. בן־נחום טורח קשה – ביחוד במאמר הראשון, שהוא לפי הרגשתי גם החלש ביותר בספר – לתאר את ברנר כסוציאליסט גמור וכ“מספר פרוליטארי” מבטן ומלידה, הראוי לשמש כמורה של תנועת העבודה הארץ־ישראלית עד עצם היום הזה.

אכן, כדי להסביר את התופעה ברנר ויצירתו, את הקשרים החברתיים שבין ברנר לבין סביבתו, וגם את היחס שבין גיבורי ברנר לבין סביבתם, אפשר, אולי, להסתייע בעקרונות של התורה המארקסיסטית, ממש כשם שאפשר להסתייע בתורת פרויד או בתורה אחרת. אך לייחס לברנר עצמו השקפות אשר ברנר כמעט שלא ביטאן ואף התנגד להן בחריפות, ולהתעלם תוך כך מעובדות טקסטואליות הסותרות השקפות מסוג זה – שאני.

איני יודע כיצד מגדיר בן־נחום את המושג “סוציאליזם”. אם כוונתו אך ורק לתחושה ערה וחריפה של הניגוד בין עני לעשיר, בין מנוצל לבין מנצל – הרי שאפשר לומר שברנר באמת היה ער לבעייה הסוציאלית משך כל תקופות חייו ויצירתו. יחד עם זאת נראה לי, ששוב הצדק עם טענתו של סדן במסתו “איש מכאובות”,⁴ שהשקפותיו של ברנר, כפי שהתבטאו במאמריו, אינן מגיעות למימוש מלא ביצירתו הסיפורית. בן־נחום טוען – בפליטת קולמוס, שוודאי לא נתכוון לה – שהסוציאליזם של ברנר התמיד מראשוני סיפוריו שכונסו לראשונה ב’מעמק עכור' ועד ל“מתוך הפנקס”. הרישא של קביעה זו נכונה בהחלט: שכן ראשית כתיבתו הסיפורית של ברנר עמדה בסימנה הבלעדי כמעט של תחושת המצוקה הסוציאלית, שמצאה בהם ביטוי פשטני ובלתי אישי כמעט. אך ביצירות שבין ‘מעמק עכור’ לבין “מתוך הפנקס” הושם דגש על איזה יחיד, שאין להגדירו ולהסבירו בשום אופן באמצעות שיוּּכו למעמד מסויים או לזרם רעיוני מוגדר. אפשר, אולי, לתת הסבר סוציאלי להיתלשותו של אותו יחיד יהודי מסביבתו היהודית ומכל מעמד חברתי מוגדר. אך את עצם תוכנה וחוויתה של תלישות אינדיבידואליסטית קיצונית זו אין לתלות בשום אופן בגורם חברתי קובע. יחסו של הגיבור הברנרי לאשה, לטבע, ואפילו לתנועות רעיוניות כמו הסוציאליזם והציונות, אינו מוסבר על ידי ברנר לפי תורה סוציאלית זו או אחרת. ברנר תופס את אופיו ואת אישיותו של אדם כדבר מיוחד וראשוני, שסיבותיו נעלמות או בלתי קיימות בכלל.

בן־נחום דוחה בצדק את הסברו המארקסיסטי הפשטני של חברשטיין ב’מסביב לנקודה' הרואה באוריאל דוידובסקי מעין “אובלומוב” (לפי ספרו של גונטשרב והסברו הפשטני כל כך של דוברוליובוב), שאינו אלא פרי התהליכים הסוציאליים כגון תיעוש וכו' (עמ' 92). אך הוא עצמו חוזר לא אחת על אותה טעות לאורך כל מסותיו, ומסביר את יחודם של גיבורי ברנר, באורח פשטני ביותר, בעזרת חוקי הסביבה והתורשה. חווה בלומין, אחת הדמויות הנשיות והעדינות ביותר אצל ברנר, מוסברת על־ידי מצב משפחתה המעורער. עובדה זו באה להסביר גם את התנכרותה לעולמו היהודי והעברי של אברמזון (עמ' 94). יחזקאל חפץ מ’שכול וכשלון' מגיע לתהוֹמו רק בגלל יחסי העבודה ששררו באותו זמן בארץ (עמ' 112). ואילו שאול ואהודה גמזו ב“בין מים למים” מעוצבים בצלמו של אביהם הרודה, שאת תכונותיו כביכול ירשו. והנה, לאמיתו של דבר, סובלים שניים אלה מדמותו של אב השולט בהם גם לאחר מותו, ושאול לומד פילוסופיה, שאינה מסייעת לו במאבקיו הקיומיים, בעוד שאביו ביקש להגשים את תורת הציונות המעשית בהפכו ביצות לכפר עברי, אף שנסיונו אינו עולה בידיו. בן־נחום מתעלם מטענה מפורשת המופיעה אצל ברנר בפי גיבורו אברמזון, ובה פליאה על השוני החוצה בין אב לבנו, עד שמתערערת בו אמונתו הראשונית באותם חוקי ירושה שמצאו את ביטויים בכמה וכמה פתגמים עבריים (א', 71).

ב“מן המיצר” מעוצבים שני האחים טאלר זה כנגד זה, כשני קטבים אנושיים, שאין לגשר ביניהם באמצעות מקור ביולוגי משותף, ולא יסייע כאן כל ניתוח סוציאלי או גנטי־מדעי, כדי לפרש את “אימת ההפכים”, החוצה בין בני אדם שונים זה מזה, אם לשאול ניסוח מן הסיפור “עצבים”.

ברם, אם סוציאליזם משמעו בעיני בן־נחום תורה מוגדרת כמו זו של מארקס, הרי שברנר דחה תורה זו בשתי ידיו לאורך כל יצירתו ולאורך כל חייו. אפשר להוכיח זאת בנקל הן על־פי מאמריו הפובליציסטיים של ברנר ובעיקר על־פי יצירותיו הסיפוריות.

בן־נחום מודה, שבתקופת לונדון עוד פוסח ברנר כביכול על שני הסעיפים ומסתבך בסתירות רעיוניות שונות (עמ' 14–16) אבל מאוחר יותר, עם עלייתו ארצה – אליבא דבן־נחום – מגיע ברנר אל האמת הסופית של הרעיון הסוציאליסטי. כאן מערבב בן־נחום עניינים שונים. למעשה האמת היא, שסתירות רעיוניות שונות נמצאות אצל ברנר לכל אורך יצירתו, וגם בתקופתו האחרונה. אך נדודיו הרעיוניים האלה באים ממקור אחד ויחיד, משנאת כל אידיולוגיה קפואה וקשוחה הבאה “מבחוץ”. בעשרות הזדמנויות, הן במאמריו והן בפיות הגיבורים המרכזיים של יצירותיו, חוזר ברנר ודורש קשר של צמיחה טבעית בין העולם הרעיוני של אדם לבין אופיו. הוא דוחה כל “יבוא” בלתי הולם הבא אל אותו יחיד מאיזה חוץ. זאת דורש, למשל, מנוחין (ב“מן המיצר”), שרשאים נהיה לראות בו – תוך זהירות כלשהי – פה להשקפתו של ברנר המתבטאת גם במקומות אחרים. שעה שמנוחין “מרצה” את השקפותיו האישיות, הריהו חוזר וקובע, שאולי אין לו הזכות להטילן על הזולת והוא מכריז: “לא. לא להוכיח בשער (אין אדם מורה לחברו אפילו במשהו)” (א', 249); ובמקום אחר: “הצורך לזה – יודע הוא ברור – נובע מעצמותו; צורך זה, להיות כך ולא אחר, שלו הוא, לא מבחוץ בא אליו” (א', 252).

מתוך אותה ראייה אישית מאוד דוחה יחזקאל את תורת האדונים של ניטשה (שברנר מתמודד עמה ואוהד אותה בכל כתיבתו) משום שהוא, “האדם התחתון, בעל הפגימות העליונות” אינו עשוי לכך ואין היא הולמת אותו. ברנר עצמו, לעומת זאת, משבח ארוכות את תורתו הפילוסופית של ניטשיאני עברי אחר, הוא ברדיצ’בסקי, שכן, הלה לא הלך בדרכם של אחרים שאימצו להם תורה ומסלולי חשיבה כבושים, אך זרים למהותם (וכאן מתכוון ברנר ללא ספק לאחד־העם, שברנר שנא את תורתו שנאה עמוקה ו“שיטתית”, גם משום שראה בה חוסר־מקוריות), אלא אימץ לעצמו תורה והשקפה, ששוב אינן מופשטות, אלא צומחות ממעמקי אישיותו החד־פעמית של היוצר הנערץ על ברנר (ג', 35־38).

תהא עובדה זו מכאיבה ומאכזבת ככל שתהא – ברנר דוחה את תורתו של מארקס. אין להתעלם משורת עובדות טקסטואליות בולטות, שאין מי שמערער על כך שהן פרי עטו של ברנר עצמו. ברשימתו “ממכתב פרטי” (מ־1906) מכריז ברנר:

איני מכיר ניסוח כל כך תמציתי במקום אחר אצל ברנר בנושא זה, אף שהוא חוזר לעסוק בו. מכל מקום, אם בן־נחום סבור שברנר שינה את דעתו השלילית בהגיעו ארצה – עליו להוכיח זאת בקטע, שיהיה חד־משמעי לא פחות מזה שהבאתי.

אשר לתנועת הפועלים הארץ־ישראלית עצמה – יש להודות, שברנר רחש לה אהדה, אך לא משום שדגלה בתורות קלוטות מפה ומשם, אלא משום שהעמידה כאידיאל הגדול שלה ערך שהיה חיוני ומהותי בעיני ברנר – ערך “העבודה האנושית”, כפי שברנר יכנה אותו בשיר פרוגראמאטי ב’מכאן ומכאן' (א', 369) – ומשום שברנר קרוב היה לא.ד. גורדון באמונה שעבודה־פיזית־יוצרת עשויה להפוך יהודי תלוש וקלוש – לאדם אחר. אך בין תפיסה “אידיאליסטית־אוּטוֹפית” זו לבין תורתו של מארקס עוד הדרך רחוקה.

לתלות איפוא בברנר ביקורת ואפילו אסתיטיקה מארקסיסטית בנוסח של מבקרים סובייטיים מסויימים נראה לי אבסורד עד כדי גיחוך. בעבודתו הביקורתית הושפע ברנר ללא ספק מזרמים רוחניים־ביקורתיים, שרווחו בספרות הרוסית בסוף המאה ה־19. הוא הכיר וקרא את כתביהם של בלינסקי, דוברוליובוב ושל פּיסרב (יש על כך עדות במכתביו וכתביו), והגיע למזיגה מאוזנת למדי של תפיסות שלושת המבקרים הללו, הנבדלים זה מזה באורח ניכר. ובהיותו בעל חוש אומנותי עצמאי חד ודק מנסח הוא לעתים גם התרשמות, שמקורה בהכרה אסתיטית צרופה, שיתכן וברנר אף לא היה מודה בה – אך היא נרמזת בין השיטין. אבל ברנר היה ורצה להיות “מבקר מארקסיסטי”, ממש כשם שביקש להימנות על תלמידי קרוצ’ה…

ואשר לסוציאליזם בעולמם של סיפורי ברנר – כאן מפתיעות טענותיו של בן־נחום, במיוחד בבואו לדון ביצירות מאוחרות, שנתחברו בארץ ישראל. מצד אחד גורס בן־נחום, כי הסבל והמצוקה של האדם היחיד מקורם במשטרים קאפיטאליסטיים מנצלים. מכך נובע שבמשטר סוציאליסטי אמיתי לא יהיה עוד מקום למיני יחזקאל וגמזו ושאר תלושים ורצוצים שבעולמו של ברנר; כל בעיותיהם של אלו תבואנה על פתרונן בשלום, בלא יאוש וללא בתי משוגעים. ואכן, בן־נחום טוען שמצבו של יחזקאל חפץ ב’שכול וכשלון' אפשר לנמקו ביחסי העבודה ששררו בשעתו בארץ (עמ' 112). אבל מצד שני מצטט הוא עצמו (עמ' 113) מתוך ההקדמה לאותה יצירה, דברים שאביא אותם באורח מלא יותר:

עמדה דומה, אך מפורשת יותר, מפתח ברנר בסיפורו “שלושה פרקים”, שנכתב, אומנם, ב־“תקופת המבוכה” ואי הבהירות של ברנר, אליבא דבן־נחום, דהיינו בלונדון. המספר מתייחס בקטע מסאי לתקוות המהפכה שנתלקחה זה לא כבר ברוסיה הרחוקה, והוא מסכם מתוך כאב שמעבר לסארקאזם:

ברנר האמין בקיומו המתמיד של האסון האנושי ובהכרחיותם של היסורים. אין אצלו כל מוצא לא רק בגלל חולשתו של הגיבור מבקש המוצא אלא גם בגלל עצם אופיים של החיים ואופיו של האדם, באשר הם.

בן־נחום, ואני עימו, אולי איננו מאושרים ממסקנות נואשות מסוג זה, אך המאמץ להתעלם מניגודים אלה בתפיסה שבינינו לבין ברנר, והרצון להתאים ולסגל את עולמו של ברנר בכל מחיר לתפיסתם של אותם בחורים “אחוזי עווית של תקוות ההתחדשות”, שברנר מתארם באותה יצירה, פוגע בעצם המציאות הטקסטואלית וגם הרוחנית המונחת לפנינו באותם שלושה כרכים של כתבי ברנר.

בן־נחום מצליח להתעלם באורח עקבי מאוד מעובדה ספרותית בעלת משקל רעיוני מרכזי: מעיצוב דמויות ספרותיות ביצירת ברנר, המכריזות על עצמן כעל סוציאליסטים עקביים. למן ‘בחורף’ ועד סיפורי ארץ ישראל האחרונים מצייר ברנר באכזריות קאריקאטוריסטית כל מי שמליצה סוציאליסטית שגורה בפיו. חיימוביץ' ב’בחורף' אינו מדבר בלשון בני אדם, אלא מצרף פסוקים מז’ארגון פסוידו־פיסארבי או פסוידו־מארקסיסטי, ועל כך שם אותו המספר לצחוק. חברשטיין ב’מסביב לנקודה', הינו דוגמאטיקן שטחי ואטום מבחינה רוחנית ואנושית. ובסיפור “מא. עד מ.” מציג ברנר קבוצת סוציאליסטים יהודיים כקיבוץ אנושי עלוב ודוחה ביותר, כדוגמאות מדכאות של אנשי־פלפול, שמקומם יכירם באולמות של אסיפות פוליטיות ולא בהוויית בית־הסוהר המציאותית המבליטה את חוסר־התאמתם הגרוטסקי. הגיבור המספר, שדבק, לפני שנאסר, בתנועה המהפכנית, מאבד את אמונתו התמימה בטוּב ליבם של בני אדם ובאפשרות של סולידאריות אנושית, והוא מסגל לעצמו תפיסה ברנרית חדשה, שונה מאוד מזו שנשא עמו אל בית־הסוהר.

הדגשת היתר שמדגיש בן־נחום את היסוד החברתי־רעיוני ביצירת ברנר מביאה אותו להקל בערכם הספרותי של כמה מבין הגיבורים הנראים לי כהשגיו החשובים ביותר של ברנר, כגון אוריאל דוידובסקי ב’מסביב לנקודה' ומנוחין ב“מן המיצר”. כאן חטא, לדעתי, בן־נחום בחטא האופייני לאנשים המבקשים ביצירה ספרותית את מגשימי הערכים שלהם: כאשר עולמו הפרטי של גיבור פלוני אינו לפי רוחם, הריהם שופטים אותו לא על־פי אמות־מידה מוסריות, אלא על־פי אמות־מידה אסתיטיות מדומות, ואילו גיבורים הקרובים ללבם ולמשנתם הרעיונית הם מעריכים מעבר לכל מידה. נכון שמנוחין אינו מציע פתרון בדוק למי שמצפה ממנו לישועה רוחנית. אך חוששני שבכל יצירת ברנר לא נמצא שום גיבור מרכזי המציע והמגשים פתרונות הרצויים לבן־נחום, וגם לאובד עצות ב’מכאן ומכאן' ועל אחת כמה וכמה ליחזקאל חפץ ב’שכול וכשלון' אין בכיסם תשובה לבעיות העולם. בגלל אמות־המידה הרעיוניות שלו מעדיף בן־נחום את אברמזון, גיבורו המרכזי של הרומאן ‘מסביב לנקודה’ על פייארמן מ’בחורף', כיוון שהאחרון לא הגיע לכלל מסקנות מפורשות וסופיות במאבקיו הרוחניים והרעיוניים בניגוד לאברמזון, הנראה לבן־נחום כבעל מסקנות בהירות. רשאי כל אדם, כמובן, להעדיף דמות אנושית או ספרותית מסויימת על פני זולתה בגלל אופיה ותכונותיה. אך אין להעדפה אנושית זו כל משמעות שבהערכה ספרותית, שהרי יתכן שברנר הצליח לגלם בצורה משכנעת ומשמעותית יותר דוקא את המהסס הגדול יותר מאשר את בעל הבטחון, והדברים מחייבים בדיקה לגופם. יתר על כן, גם עצם דבריו של בן־ נחום על אברמזון נראים לי בלתי מדוייקים להפליא. אכן, אברמזון מאמין בתחילתו של הסיפור אמונה שלמה במין תפיסה היסטורית־רוחנית “אחד־העמית”, אך בהמשך מתערערת אמונה פשטנית זו (הרחוקה, לדעתי, מרחק שלא ישוער מזו של ברנר), בטחונו מתמוטט, ולרגעים מבקש הוא לבגוד בעולמו הרוחני. הוא עובר למחנה השני, הוא שורף את כתביו המכילים את ה“אני מאמין” הרוחני שלו, שאבד עליו הכלח, ולבסוף נטרפת דעתו – מצב שוודאי אינו מעיד על יציבות רעיונית.

 

ד    🔗

בן־נחום משתמש לעיתים במטבעות לשון ובמונחים שאני חושש, שאבדה משמעותם מרוב משמוש, ואינך מבין למה הם מכוונים בלא שיוגדרו ויודגמו מחדש.

כשהוא גורס למשל שברנר ירש את “הריאליזם האכזרי” של מנדלי (עמ' 8) למה בדיוק כוונתו?

במקום סמוך מדבר בן־נחום על יחסו האוהד של ברנר אל “האביונים בחינת אנשי מרתף”. כידוע טבע דוסטוייבסקי מטבע לשונית זו ביצירתו ‘רשימות מן המחתרת’ (או מן המרתף), אבל דוסטוייבסקי אינו מתכוון בשום אופן לנדכאים סוציאליים, וברנר משתמש וחוזר פעמים רבות במושג זה, אך תמיד במובנו של המקור הרוסי, דהיינו ככינוי למורד מדוכא, ליחיד שנתלש מכל מעמד וממערכת החיים הממוסדת, והוא נקרע בין רצונו להחבא במרתף לבין הדחף לפרוץ ולקרוא תגר על עולם ומלואו.

תואר אחר, שבן־נחום מטיל על ברנר צורם לא פחות: המבקר מתאר את ברנר כ“אתיאיסט עקבי” (עמ' 20). נכון אומנם, כי ברנר גיבש, ביחוד במאמריו, גישה כמעט עויינת לדת היהודית (ולכל דת אחרת) אם היא מערכת חיים אחידה, ממוסדת וכבושה בסייגים אין־סופיים של מעשים ואמונות. אך מצד שני אין באוצר המילים של ברנר מלה יקרה יותר מן התואר “רליגיוֹזי”, שברנר מעמיד אותו כנגד המלה העברית “דתי” ומבטא באמצעותו איזו זיקה מטאפיזית ואי־ראציונאלית אל “חידת החיים” ואל איזה נעלם גדול, שאף אינו מהסס לקראו בשם אלוהים.

פעמים אחדות חוזר בן־נחום על הצירוף “רומאן קלאסי” (עמ' 93; 125). לפי דעתו נהג ברנר תחילה לקיים מצוות סוג ספרותי בלתי מוגדר מעין זה, אך התרחק ממנו בתקופתו הארץ־ישראלית. סותם המבקר ואינו מפרש במה המדובר. אך אם יש איזה מובן לצירוף זה הרי שברנר, לכל אורך יצירתו, מתרחק ממנו בכל כוחו ויכולתו. הטענה, שדוקא ביצירה הארץ־ישראלית נטה ברנר אל רשימת הארעי אינה מדוייקת, שכן גם במרבית סיפוריו הקודמים צירף ברנר מעין כותרות־משנה או הקדמות המעידות על “טעם של מימוארים”. הסיפור “מן המיצר” נקרא בשם משנה “מגילות חתוכות”, והמהדיר הבדוי של “שנה אחת” יודע על “חולשת המבנה” של מה שבכוונתו להגיש לקוראו. שמות כמו “רשמי דרך” ו“עוללות” יעידו גם הם על ריחוקו של ברנר מן ה“רומאן הקלאסי”.

אני מודה, שאיני מבין מה כוונת הצירוף “עוצמה סטיכית המבזיקה מדמויותיו של ברנר” (עמ' 125). אף מפתיעים אותי “הפסוקים האֶפיים” המיוחסים לברנר, שכן נראה לי, שאם יש איזו משמעות בתואר הבלתי מוגדר והמשמש כל כך הרבה דיבורים־ספרותיים־לריק – “אֶפי”, הרי וודאי אינו חל על סופרים כברנר או כגנסין, המצטיינים, כל אחד בדרכו שלו, בנעימתם הסובייקטיבית. יחסו החיובי של בן־נחום ליצירת ברנר מקרב אותו לעיתים לראות ולהדגיש פינות נידחות וצדדים סמויים וביניהם דמויות שבצדי היצירה – הראויים להדגשה ולתשומת הלב של הקורא, והדיון בהם תורם להבנת היצירה כולה. חבל רק, שהערות מסוג זה אובדות בשפע הרב של הכרזות שהן פרי הנטיה האפולוגיטית המרכזית בספר, המבקשת לקרב את ברנר אל חבריו לאידיאולוגיה של בן־נחום, במחיר סילוף עולמו הרוחני של ברנר ובמחיר סילוף יצירתו.