יוחנן כתב חיבור, בשעור לעברית, “איך ביליתי בשבת?”
אתמול היה שבת. קמנו נורא מוקדם כי אבא הסכים סוף סוף שניסע כולנו יחד לים הרצליה. אמא קמה ראשונה והכינה סאנדביצ’ים ותה בבקבוק של מיץ אשכוליות. היינו יכולים לצאת בשבע וחצי, אבל יצאנו בשמונה וחצי, אבא לא הסכים בשום פנים ואופן שאמא תעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר עתון. הוא שאל איפה הנייר־שמן שהבאתי לפני חצי שנה ואמרתי לך שתשמרי עליו? את זה הוא שאל את אמא. אמא אמרה שנחפש פעם אחרת. אבל הוא לא הסכים. הוא רק רצה שנעטוף את הסאנדביצ’ים בנייר שמן. חיפשנו בארונות, במזוודות ובמדפי הספרים. אבא חיפש בכל הפינות במטבח ובמרפסת. הוא רק מצא עתונים נוספים, אבל לא את הנייר השמן שלו. בסוף אמרתי שאולי אמא שמה את זה באנטרסולה. אבא מיד פקד שיביאו שני כסאות. הוא שם אחד על השני. אבל הכסא התחתון לא היה רחב די הצורך והוא לא החזיק יפה את הכסא העליון. אמא אמרה לאבא אל תעלה. אבא אמר אין דבר. הוא טיפס על הכסאות והזדקף ושלח ידיו אל האנטרסולה. פתאום אבא נפל. בנפילתו לא שכח לפגוע בראשו בבקבוק התה שהוחזק בידי אמא. נשמע צלצול נפלא ואחריו קולו הכואב של אבא. הנייר שמן נמצא באמת באנטרסולה כמו שאמרתי ועד שהגענו לתחנת השרות דיברנו על איך באמת הגיע הנייר־שמן של אבא לאנטרסולה. אמא אמרה שהיא בשום פנים ואופן לא מבינה. לבסוף הסכמנו שבוודאי צפורה העוזרת שמה אותו שמה, אפילו שאף אחד לא ידע להסביר מדוע.
בתחנת השרות עמדו שלשה תורים. כל אחד אמר שהתור שלו ראשון. חיכינו, חיכינו. אבא אמר שהוא מת מרעב ורצה לפתוח את הסל ולאכול קצת סאנדביצ’ים ולשתות תה אבל אמא אמרה לו שזה לא יפה ויותר כדאי לאכול בים, שיחכה קצת ויהיה לו יותר תיאבון.
בינתיים נוצרו עוד שלושה תורים. התור שלנו צעק על התורים האחרים, והאחרים צעקו על התור שלנו. מנהל התנועה של מוניות השרות הטיף לנו מוסר ואמר סבלנות סבלנות. כאשר באה סוף־סוף מונית וכולם נדחקו אליה הרגיש מנהל התנועה את עצמו כמו מלך. “בבקשה לא להידחק, גברת”, אמר “יש מקום לכולם רק צריך קצת לחכות. סבלנות, סבלנות”.
אבא אמר שכל אחד כאשר ניתנת לו הזדמנות נעשה מיד משרד ממשלתי. באמת, כולם דיברו אל מנהל התנועה והוא לא ענה לאיש, לא אמר להיכן הולך ומתי תבוא מונית.
בעשר עלינו על מונית. אבא החזיק את הסל עם הסאנדביצ’ים קרוב ללבו, אבל התאפק ולא אכל. אמא הביטה עליו בתחנונים והבטיחה לו שתיאבונו יחריף לאחר הרחצה. בדרך חלפו על פנינו מכוניות נוסעים, משאיות וטנדרים עמוסים נוסעים וילדים. אבא קילל את כולם. מנוולים, חזירים, אגואיסטים, תראו איך הם נוסעים. אמא שאלה מאיפה יש להם כל כך הרבה מכוניות. מאיפה? גנבו! מה את שואלת סתם. אמר אבא. מצב רוחו היה מזופת לגמרי. אחד הנוסעים (היינו שמונה מלבד הנהג) אמר לאשתו שחבל שלא נסעו עם האוטו של מפ“ם לבת־ים. אבא שאל אותו למה הוא מתכוון. האיש אמר שסניף מפ”ם שכר משאית שמובילה את החברים לים והוא מצטער שלא נסע עם הסניף. למה באמת לא נסעת? שאל אבא. מפני, אמר האיש, שרציתי לעשות נופש גם מפוליטיקה. חשבתי, אמר האיש, לפחות בשבת בלי פוליטיקה. אבל עכשיו, אמר האיש, אני רואה שגם נופש הגון יותר קל להשיג באמצעות מפלגה.
הגענו ועמדנו בתור לקנות כרטיסי כניסה אל החוף. הדוחק היה רב והיינו צריכים לחכות עשרים דקות עד שאבא קנה כרטיסים. לא את כל הזמן הוא בזבז על קניית הכרטיסים. לפחות שליש מהזמן הקדיש לריב עם גברת אחת שנדחקה בתור ורצתה לקנות כרטיסים לפניו. הוא בא אלינו זועף מאד ועדיין קורא “תתביישי לך”. הגברת לא התביישה לגמרי. היא קראה לאיש שלה שנראה כראש קבוצת המתאבקים הכושיים במשקל כבד, כל כך שזוף וגדול. האשה ההיא אמרה לאיש שלה שאבא קרא לה “דחפנית”. המתאבק לא הבין מה זה אבל הצלצול לא מצא חן באזניו והוא הישיר מאוד ללכת בכיוון של אבא. אמא מיהרה להתערב ודיברה אל אבא בקול רם, בכוונה שיישמע באזני הענק השזוף, איך אתה לא שומר על בריאותך, אמרה אמא לאבא, יודע אתה שהתרגזות קלה ואתה עם הלב שלך נגמר במקום. הענק שמע ונחרד שמא יסתבך ברצח. הסתלק וסחב אחריו את אשתו.
אמא אמרה שהיא רוצה לשבת על כסא נוח. אבא אמר שתמיד היא רוצה משהו שגורם לוֹ טרדה. היא אמרה לו, אין דבר עד שתביא את הכסא אמצא לנו מקום ואסדר את האוכל והתיאבון שלך רק יגדל. אבא ואני הלכנו להביא כסא לאמא. מוכרי הכסאות החליטו כנראה, אמר אבא, להיות דומים גם הם לפקידים ממשלתיים. כדי לקבל כסא נוח צריך היה: א) לעמוד בתור ליד הכרטיסן. ב) לקנות כרטיס ירוק. ג) לעמוד בתור ליד ערימת הכסאות. ד) לקבל כסא. אבא לא הבין בהתחלה את הסדר וניגש ישר אל ערימת הכסאות וחיכה בתור. דווקא ללא עצבנות. כאשר הגיע תורו אמר לו האיש שעליו לקנות תחילה כרטיס, כלומר לשוב ולעמוד בתור לכרטיסים. ראיתי איך שאבא עומד להשתגע. בכל זאת חזקה עליו מצוות אמא והוא עמד בתור. הכרטיסן התווכח ללא קץ עם העומדים בתור. הסביר להם את העלאת המחירים ואת יוקר ההוצאות. כאשר אבא קיבל כרטיס הסתבר שאזלו הכסאות. הוא התחיל לצוות בכעס רב. אנשי הכסאות החזירו לו את כספו, אמרו לו אל תעשה טובות, אל תעשה טובות, והראו לו את הדרך בה יוכל להתרחק מהם.
אל תשאלו, עד שמצאנו את אמא! השעה היתה אחרי אחת־עשרה. אבא רצה לשבת לאכול. אמא אמרה לו שניכנס יחיד לים, מה שיגדיל את התיאבון. נכנסנו לים. המים היו קרים מדי ואבא לא נהנה כלל. חבורה של בחורים מגודלים שיחקה בכדור שנהדף בכוח רב מיד ליד. הכדור פגע בראשו של אבא ושלח אותו המימה כנעל יצוקה עופרת.
כאשר חזרנו למקומנו מצאנו שני תינוקות, לכל אחד דלי וכף ביד, בונים וחופרים בחול בדיוק על הסל שלנו. לאבא היה תיאבון כביר אבל הסאנדביצ’ים היו מלאים חול. קוצף הלך לקנות לעצמו תירס. אבל כיוון שהצטרך לעמוד בתור ויתר על התירס והודיע שהוא חוזר הביתה. לא היתה לנו ברירה אלא לחזור אתו.
חיכינו בתור למונית. בשעה שתים הגענו הביתה. עד עכשיו אנחנו עוד ישנים. עד שבת הבאה אבא לא ידבר עם אמא בגלל זה שהכל קרה ככה באשמתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.