זבולון: תמותי ולא ניסע ל“קדים”.
רוחמה: אני לא איכפת לי, אני נוסעת ל“קדים”.
זבולון: בבקשה, סעי עם אמך, אני לא נוסע.
רוחמה: אתה לא מפחיד אותי, זבולון, ואם תכניס עוד פעם את אמי, בצחוק או ברצינות, אני באמת אעשה מה שאתה בטוח שאני לא אעשה.
זבולון: עכשיו בשקט. מה רע בבית ההבראה של משק “אין־גבע?”
רוחמה: אם אתה חושב, זבולון, שאתה מעליב אותי שאני אסע עם אמי, אתה טועה, זבולון, לגמרי טועה, אפילו יהיה לי יותר נעים איתה מאשר (לשמוע את הנדנודים שלך כל היום…)
זבולון: אבל, לעזאזל, מדוע אנחנו צריכים נופש “בקדים”, להתחכך בסנובים ולהיראות כבעלי־אמצעים המפגינים את אמצעיהם?
רוחמה: שושנה היתה בשנה שעברה ב“קדים” והיא אמרה שזה היה חלומי, ממש חלומי.
זבולון: אבל במחיר של “קדים” נוכל להיות כפלים זמן ב“אין גבע”.
רוחמה: מה זה שווה לי להיות כפלים זמן עם כל החברים שלך למשרד, לדבר כל הזמן על ה“בוס”, לאכול דייסות ולמות משעמום? יותר טוב לי חמשה ימים של כיף מעשרה ימים של מוות שחור.
זבולון: מי נוסע לכייף? נוסעים לנוח, להינפש, לא?
רוחמה: אני נוסעת “לקדים” ולא איכפת לי כלום.
זבולון: סעי עם אמך!
(סוף־סוף. מכונית השרות הבינעירונית נוסעת.)
רוחמה: זבולון?
זבולון: מה?
רוחמה: אתה כועס עלי?
זבולון: שכחתי.
רוחמה: אוי, מה שקרה!
זבולון: מה קרה?
רוחמה: אני משתגעת.
זבולון: את חושבת שקרה משהו ליוחנן אצל אמך?
רוחמה: מה פתאום אמי? מדוע נדמה לך שכל אסון כרוך באמי?
זבולון: איזה אסון, על מה את מדברת?
רוחמה: אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי, אתה תהרוג אותי.
זבולון: אני אהרוג אותך רק פעם אחת. מה קרה?
רוחמה: אני לא בטוחה אם הוצאתי את המגהץ.
זבולון: אם לא הוצאת את המגהץ מאיפה?
רוחמה: מהשקע.
זבולון: אבל זה מאה אחוז שריפה! נעצור. נחזור הביתה!
רוחמה: רגע, אבל אולי כן הוצאתי, אני פשוט לא זוכרת… מילא, אם תהיה שריפה כבר יטלפנו לנו ל“בית נוי”, בזה אתה יכול להיות בטוח.
נעים על חוף הים. בשמש החמה ובמרחב הפתוח.
זבולון: אל אלוהים!
רוחמה: מה?
זבולון: איזה חתיכה!
רוחמה: איפה?
זבולון: זו שם, הבלונדינית בבגד־ים האדום, אל אלוהים!
רוחמה: אתה מזקין והן נעשות צעירות, זבולון. אני מרחמת עליך.
זבולון: את רוצה להגיד לי שהיא לא יפה?
רוחמה: אתה רוצה להגיד לי שהיא כן יפה?
זבולון: מאה אחוז שהיא יפה.
רוחמה: עם מפה ופרחים עליה.
זבולון: טוב, טוב, שמעתי את הבדיחה הזאת מאמא שלך. חה, חה, חה.
רוחמה: בסדר, זבולון, היא יפה.
זבולון: בטח שהיא יפה. דבר כזה עוד לא ראיתי. אבל את, שום דבר לא מוצא חן בעיניך כאן.
רוחמה: אני דווקא נהנית נורא, זבולון.
זבולון: נוחי, רוחמה, נוחי.
(בצהרים. שניהם באולם המסעדה של הפנסיון).
רוחמה: אז אולי יש בשר מטוגן?
גב' מרכוזה: אני מצטערת גברת, אבל בפנסיון שלנו יש רק תפריט אחד – עוף.
רוחמה: אז אולי יש סתם בשר מבושל?
גב' מרכוזה: אני אגיד לגברת, לבעלי יש אולקוס, הוא אוכל כל יום, לפי מצוות הרופא, קציצת־ירקות. אני יכולה לתת לך קציצת־ירקות?
רוחמה: אבל אני לא חולה. אולי יש קציצות־בשר?
זבולון: למה את מרגיזה סתם? שמעת מה שהיא אמרה, או עוף או קציצת ירקות. תחליטי מה את רוצה?
רוחמה: אני לא רוצה כלום.
זבולון: מה נעלבת פתאום?
רוחמה: לא נעלבתי ואני לא רוצה כלום.
גב' מרכוזה: קציצת־הירקות של בעלי טובה מאד, גברת. לתת?
(בערב השלישי לנופש קורה משהו.)
זבולון: יש לי חדשות בשבילך, לא איכפת לי אפילו אם תלכי ולא תחזרי.
רוחמה: מה אתה מתרגז? בסך הכל הוא היה חבר שלי שנים לפניך. הוא הזמין את שנינו. אתה לא רצית לבוא, אמרת לי, לכי, לכי, לכי…
זבולון: מדוע את צריכה להגזים?
רוחמה: אני מגזימה? זה לא היה כך?
זבולון: אמרתי רק לכי אחד.
רוחמה: ואני אומרת שאמרת שלוש פעמים.
זבולון: ‘לכי’ אחד.
רוחמה" נגיד אחד, לא אתווכח אתך. אמרת ‘לכי’. עכשיו כשאני הולכת אתה מחמיץ פנים.
זבולון: אני לא מחמיץ את הפנים ולא איכפת לי אם תלכי.
רוחמה: הוי, זבולון, אני כל כך מכירה אותך! זה בעד זה שיש לו מכונית והוא הזמין אותנו ל“קדים”, לארוחת־ערב ולריקודים, בעד זה אתה מתפקע. אתה מתפקע מקנאה. פעם אחת אני אגיד לך סוף סוף את האמת עליך. מקנאה.
זבולון: לכי, לכי, לכי, ל“קדים”…
רוחמה: כמה פעמים אמרת “לכי”?
זבולון: את רוצה להגיד שאמרתי שלוש פעמים?
רוחמה? מה אתה רוצה להגיד? פעם?
זבולון: עם מפה ופרחים עליך גם את נראית נחמדה.
רוחמה: זבולון, זבולון, אתה כועס.
זבולון: תצליחי.
רוחמה: תנוח, שלום.
(זבולון משוטט לבדוֹ, בודד ומשמים. צלם נקרה לוֹ.)
הצלם: מה השעה?
זבולון: עוד מעט חצות.
הצלם: מה אתה עושה ברחוב לבדך, נשען על עץ ומביט לתוך בית הקפה?
זבולון: יצאתי לראות איך החברה מכייפים, רוקדים, שמח!
הצלם: לא תצטלם אצלי אפילו פעם אחת? לא עשיתי שום תמונה.
זבולון: אולי ממול, אולי שם יצטלמו.
הצלם: שם יש להם צלם משלהם. לא נותנים לי להיכנס. חבל שלא נסעתי ל“קדים” הערב.
זבולון: תנסה כאן, אולי עוד תצליח.
הצלם: אין לך בחורה?
(בערב החמשי לנופש חזרו השלום והשלוה. הם נוסעים לעכוֹ.)
זבולון: הנה זו המסעדה שסיפרתי לך עליה. עכו לא יפה?
רוחמה: יופי!
זבולון: הדגים הכי טובים בעולם. נזמין גם יין, טוב?
רוחמה: אני בעד.
זבולון: אחר־כך הם תוקעים נרות בבקבוק. באמת שנורא יפה.
רוחמה: אז נקנה גם סיגריות טובות.
זבולון: חבר, מלצר, יש לכם “פליירס” כאן…
רוחמה: זבולון, השתגעת?
זבולון: כן, “פליירס”. תביטי איזה יופי כאן.
רוחמה: יופי.
זבולון: נזמין את הדגים עם ביציות למעלה ו… תראי מה זה שם!
רוחמה: בחיי, ניסן ועליזה! הי!
זבולון: הי!
רוחמה: בואו הנה, חברה!
זבולון: מה אתם יודעים!
(בשתים לפנות בוקר הם על משכבם בפנסיון.)
זבולון: בחור נהדר ניסן, לא?
רוחמה: הם בכלל זוג טוב מאד.
זבולון: איזה דגים!
רוחמה: תענוגים. זבולון, אתה נורא נחמד.
זבולון: אל תדגדגי אותי. את צריכה לזכור לכתוב מחר לאמך מכתב. גם אני אודה לה שהיא מחזיקה אצלה את יוחנן.
רוחמה: אתה רואה שהיא בסדר.
זבולון: היא מאה אחוז.
(בערב שבת. שניהם בחדרם.)
רוחמה: שמע, זבולון…
זבולון: את רואה שאני קורא, לא?
רוחמה: אני מוכרחה לספר לך מה שמעתי מעליזה…
זבולון: זה לא מעניין אותי. תמיד את מפריעה לי, כשאני קורא או כשאני חושב.
רוחמה: אתה תתחרט, זבולון.
זבולון: לא מעניין אותי מה שעליזה סיפרה לך, ולא מעניינת אותי עליזה. אני רוצה לקרוא.
רוחמה: קרא לך.
זבולון: מה את בוכה?
זבולון: את לא עונה?
זבולון: את כבר לא מדברת אתי?
זבולון: מה כבר עשיתי לך שנעלבת ואת בוכה?
זבולון: למה, לכל הרוחות, את תמיד משגעת אותי דווקא כשאני קורא או חושב?
רוחמה: אמרת שאתה רוצה לקרוא למה אתה לא קורא?
(בבוקר שבת, ככל הנופשים, הם בטיול בעיר.)
זבולון: בטח שאני צודק, איפה ראית בחורה שתשתה מפי הבקבוק ברחוב?
רוחמה: זה לא היה ברחוב, זה היה בקיוסק.
זבולון: הקיוסק עומד בחדר האמבטיה?
רוחמה: ואפילו, אני לא שואלת אותך איך לשתות ואיך לאכול.
זבולון: בטח שאת לא שואלת אותי. איכפת לך רק מה שאמא שלך אומרת.
רוחמה: אתה משגע אותי עם אמא שלי.
זבולון: מצדי את יכולה אפילו לשתות מתוך דוד־כביסה ברחוב, זה בכלל לא אכפת לי.
רוחמה: שתוק כבר! שתוק! אני משתגעת!
זבולון: אני לא אשתוק. פעם אחת אני מוכרח לחנך אותך. מה שלא חינכו אותך בבית, לא שותים מפי הבקבוק ברחוב.
רוחמה: אני נוסעת הביתה!
זבולון: סעי, סוף סוף יהיה לי נופש.
(סוף־סוף מכונית השרות נוסעת הביתה.)
זבולון: אחרי הכל, לא היה רע ב“בית נוי”, הסכמת סוף סוף.
רוחמה: ב“קדים” היה יכול להית לנו טוב פי אלף.
זבולון: ויקר פי אלף.
רוחמה: אבל באמת לא היה רע כל כך.
זבולון: תודה רבה.
רוחמה" אוי!
זבולון: מה קרה?
רוחמה: נדמה לי שהשארתי את הצמידים והכל על השולחן.
זבולון: לא ארזת אותם במזודה?
רוחמה: אני לא בטוחה. מה נעשה עכשיו?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.