א    🔗

עתה, כשהתנועה האַנטישמית על מלאכת המדע ומלאכת התעמוּלה שלה יכולה להצביע בגאות על הכיבוּש הגדול שכבשה בעולם, כשהיא ודעותיה בענייני גזעים ועמים, בענייני כלכלה ותרבות, נעשו שיטה רשמית של ממשלת מדינה גדולה – יש אולי צד להועיל שנחזיר עצמנו לימים שעברו ונראה בניצני התנועה הזאת תורתה והלכותיה, נגלה בהם את ראשית הבשוֹרה למאורעות האימים המתרגשים עתה עלינו, ונתהה על דרך התגוּבה של אבותינוּ. כעין ספר עזר יכולים כאן לשמש גם זכרונותיו של הרב ד"ר יוסף שמוּאל בלוך (שאחיו משה דוד בלוך הוציאָם בתרגוּמו של ש. שלום). עם הקריאה באותו ספר הזכרונות נפרשת לעינינו פרשת חיים של בן עניים מפּינה נידחת בגליציה, שמתוך מאמצים, שקידה ויגיעה קנה לעצמו השכלה ודעת ונעשה סניגור לחייהם, שלומם, שמם וכבודם של אחיו בני־עמו, קטיגור לכל צר ומשטין שביקש לעולל בעפר את קרן עמו ותרבותו.

כן, בן עניים היה י. ש. בלוך, בן נחתום דל וקשה־יום בעיירה הקטנה דוקלה שבגליציה. הילד הקטן ראָה משחר ימיו עמל ותלאָה, לא יכול היה לשעשע נפשו בשעשוּעי תינוקות, כי הילד מוכרח היה לסייע בידי אָביו במלאכתו. אך לא בלבד עבודת הפּרך אלא גם חירופים ומכות מיד אָביו, מר הנפש – היו מנת חלקו. מה־פּלא שהילד שנפשו נשאתו מעודו ללימוּדים, לתורה, לדעת ושבילדותו ניכרו בו כמה וכמה כשרונות – עמד על רגליו ויברח מבית הוריו. אך לא קצרה יד אָביו ושוטרים הוּבהלו, שתפסוּ לו לנער והשיבו אותו לבית העוני, בית העבדים. ועתה אָנו שומעים מפּי המספר תלוּנות על מצוּקת החיים של ילד האָנוּס עם שחר לטלטל סל כבד וּלחלק את מעשי האפייה של אָביו הנחתום, תלונות – בנוסח המקובל לסופרי ההשכלה – על ה“חדר” ושיטת לימודו המזיקה גם את התפּתחוּת גוּפו של הילד הלומד; פּרטים קטנים על מאורעות ומעשים בעיירה זעירה כמו מעשה בצעירה שלקתה בחולי נופל, או ברבי גדול פּלוני שגירש את הדיבוק, וכדומה.

ואם הבריחה הראשונה לא עלתה יפה ושוטר תפס לו, הרי בינתיים גדל הילד ויהי לנער והוא חוזר ועוקר רגליו. עכשיו מתחילה פרשה ארוכה של נדודים וטילטולים, ללא פרוטה בכיס מתגולל הנער יומם ממקום למקום, ובלילה הוא מניח את גוּפו הרצוּץ על ספסלי בתי המדרש והקלויזין. ויש רחמנים בני רחמנים המקרבים לו לילד עזוב וכן הוּא מזדמן לביתו של פלוני רבי ואלמוני עשיר המשפיעים לו מזונותיו. אך יצר המשובה והנדודים פוחז עליו על הנער והוא חוזר ומשוטט בערים ובעיירות, ובין טילטול לטילטול מתגבר גם מעיין תורתו; הוא מתפרסם כעילוי שבקיאותו מרובה והוא עושה גם בקיאותו קרדום לחפור בו. בבתי המדרש הוא מכנס תלמידים ואברכים וכדומה ועושה לפניהם כמין הצגה: מעלה תלי תלים של גירסאות ופיסקאות מרחבי הספרות התלמודית והרבנית, מקרב רחוקים ומחבר נפרדים ומפליא בלהטי אומנותו את שומעיו, המכבדים אותו במעט מזומנים כמין תשלום־שכר לעונג השעשוע.

בימים אלה חל, כמובן, מה שנקרא בימינו מיפנה. דרך המיפנה הזה ידועה, סטיריאוטיפית ממש: פתאום, כמעט במקרה, מוצא העילוי, הדג המחוכם השוחה במימי ש"ס ופוסקים, איזה ספר קטן, אפילו לא ספר־השכלה ממש, אלא ספר שיש בו ריח של השכלה או אבקה. עתה זה ספר תמים ממש, איזה קונטרס על תולדות נפוליאון, אך קריאתו היא הכרעה בחיי קוראו. הקונטרס הדל נעשה כאשנב לעולם הרחב ולא נתפלא אם נראה את הנער מיושב על עגלה ההולכת לעיר הבירה, לבוב.

 

ב    🔗

לא כניסה של שמחה נכנס הנער העזוב לעיר הבירה הנכספת, כי בדרך הוציא בעל העגלה במרמה את מעט כספּו ובשערי העיר חבט בו באכזריות גדולה. מוּכה ופּצוּע מוּטל היה הנער על אַבני הרחוב של העיר הזרה, עד שנתעוררה עליו ברחמים אשה חסודה ואָספה אותו לביתה. עתה זוכה הנער בקורת גג ובפינת שאננים ובעיקר הוא לומד תורה הרבה, לומד ומלמד אחרים. אלא רוח־משובה שבו – והיא נלוית לו דווקא בשעות ההכרעה בחיים – משיאָה אותו לעשות מעשה שטוּת קטן ושוּב הוּא מתחייב חובת גלוּת. יושב בעיירה פלונית, לומד וּמלמד ונהנה מחסדי הבריות ואחר כך הוּא הולך לעיירה אלמונית, מכיר בה רבנים וחכמים, הוּא המנצח בפולמסאוֹת וּויכוּחים של תורה, ופירסומו כובש לו אפילו את לב הוריו המבקשים להשיאו לנכדה של רבי גדול ומפורסם כר' מנדלי רימנובר, אלא שגם כאן משתרבב מעשה המשובה הקטן – החתן הצעיר נתפּס בלילה בפגישת־חשאי עם כלתו – ולאָשרו החבילה נתפּרדה.

לאָשרו, כי בהיותו פּטור לנפשו יכול היה לרוות צמאו לדעת. הוא הולך לאייזנשטאַט ולומד שם מפי ר' עזריאל הילדסהיימר, ההוגה לו חיבה יתירה ושהיה ודאי מסייע בידו לקבל כהוּנה ראוּייה, אילולא נשתרבב גם כאן מעשה משובה קטן (הוּא מסדר לתלמיד אחד הרצאָה על נושא מסויים, וכשהוא מסרב לשלם שכרו, הוא מוסר העתקה לתלמיד אחר ושניהם מתנבאים בסגנון אחד). התלמיד המוכשר מתגרש מכתלי המוסד, והוא חוזר ונודד כאשר נדד הילד המוכשר, המחסור מטלטלו ממקום למקום, הוּא מתאָרח אצל רבינרים, שהוא מלמדם תלמוד והם מלמדים אותו ידיעות חול, מתאבק בעפר רגליהם של אריות בחכמת היהדוּת, שומע הרצאות במכללות, זוכה לסטיפנדיה ושוב חוזרים עליו ימי מחסור ורעב (פעם הוּכרח לעבוד כנושא משאות כדי לקנות ככר לחם), משמש בכהוּנת רבנות בכמה מקומות, משקיע עצמו בעבודות מדע וחקירה וסופו מתמנה רב בקהילת פלוריסדורף הסמוּכה לווינה.

 

ג    🔗

אפילוּ בסיפּוּר־המעשים של הילד, הנער, התלמיד והרב הצעיר אַתה רואה חוּט אחד, הנמשך והולך אל הבימה. האיש כאילו נוצר לבימה. אַך מכמה וכמה דבריו אפשר ללמוד, שכל עיקרו לא נתכוון תחילה אלא לבימה של מורה, לבימה של מדע, לקתדרא. ודומה שהממוּנים על הבימות האלוּ לא נזדרזוּ ביותר לפנות לו קתדרא. ושמא מותר לראות בסירוּב זה את הדחיפה לבקש בימה אַחרת, בימה בולטת יותר, בימת פרהסיה, דוכן־המלחמה הציבוּרית. בייחוד שהאיש הזה, בן־הנחתום העני, האורח־הפּורח, שעלה למעלת־דרשן בטמפל – כמה וכמה קווים בו המבדילים בינו וּתפיסתו לבין מנהיגי־הדור הרשמיים, מנהיגי היהדות הליבראלית שבווינה. הוא רואה כמה גילויי ציבור ומבחין בעוצם הסכנה שבהם, בעוד הללו אינם מתעוררים עליהם בתגובה ראוייה. הללו אינם רוצים להרגיש, ועל כן אינם מרגישים ברוחות המנשבות. הרב הפלוריסדורפאי אינו רואה אפשרות לצרף את עצמו לדרך הליבראליות האוסטרית, שלא הבינה חשיבותה של שאלת הפועלים ולא ראתה את הסבל הסוציאלי של שכבות העם מקופחות הזכויות, ולא גילו חוש של הבנה לרגשם הלאומי של העמים הסלאויים שבמלכות ההאבסבורגית. האטימות הזאת לגבי שטחים רחבים בחיי־הציבור היא שהפקירה ממש לידי התנועה האנטישמית את האיש הקטן, בייחוד את בעל המלאכה הזעיר וגם סוגים פרוליטאריים, שלא נכבשו לו לסוציאליזם. הליבראליות, בייחוד הליבראליות היהודית המתבוללת באוסטריה, לא עמדה, בעוד מועד, על צד הסכנה שבתנועה האנטישמית; לכל המוטב ראתה ממרום שבתה לבטלה כלאחר־יד, מהיותה בטוחה בעמדתה המבוצרת.

 

ד    🔗

לא כן היתה תגובתו של הרב הפלוריסדורפאי. עם ראשית האנטישמיות הפוליטית, בא שונא־ישראל הידוע רוהלינג, פרופיסור לתיאולוגיה בפראג, ופתח בתעמולת ארסו ועלילותיו, ועסקני־האנטישמיות נעזרו בו ובחיבוריו לנטוע בלב המוני העמלים את ההכרה, שכל נזקי החברה והתרבות אינם אלא מעשי ידי היהוּדים, שהם מצוּוים מפּי דתם ודינם להזיק ככל האפשר ובכל האפשר את הגויים. בייחוד הצליחה תעמוּלת משטמה זו משוּם שרוהלינג הביא בכתביו ציטטות מרובות מתוך הספרוּת התלמוּדית והרבנית, שצריכות להוכיח את אמיתות־דעותיו. ובקו הזה של התעמוּלה, המבקש להעמיד את היהודים כמיני מומחים מיוחדים לרוע ושפלות, והמצווים על קלקול־מידותיהם מפי כתבי הקודש שלהם, נצטרפה לו הדגשת הקו הסוציאלי¹ שבתעמוּלה, כי היהוּדים הם נושאי־הקפּיטליזם ויוצריו, כלומר אבות־המשטר המערער את מעמדו של בעל המלאכה הזעיר ודומיו. ושלא כמנהיגי היהדוּת הרשמיים בווינה חשב הרב בקהילה הקטנה הסמוּכה לווינה.

 

ה    🔗

ראשית מלחמתו – מיצער. עם מקרה מעציב שנפל במקומו כינס הרב את פועלי המקום והרצה לפניהם בארוּכה על מעמדו הסוציאַלי, הכלכלי וכו' של הפּועל בימי ישוּ. ההרצאָה הזו נכללה בזכרונותיו ועיקר־כוונתה היה להוכיח את הצד הפּרוגרסיבי שבחוּקים הסוציאַליים לפי תורת ישראל. ודאי שהיה כאן המשך־השיטה של לימוּד־סנגוריה על ישראל בפני הגויים, אותה סנגוריה המתחייבת מראש, כי היהדוּת לא ידעה מעודה אלא את הנעלה והנשגב והטוב וכו‘, ושעל כן היא ראוּייה וכו’, כאילוּ עצם הקיוּם שלה אינו מצדיק אותה והיא צריכה להגיש לפני הגויים תעוּדות הכשר מיוּחדות – אַך צריך להודות, שדרכו של הרב הזה העידה עליו, שיודע הוּא מה שינוּיים נפלו בחברה, כלומר שלא די לפנות לקברניטים ולאינטליגנציה, אלא צריך לפנות להמוני העם, בעלי המלאכה והפּועלים. הרצאָתו שהדגיש בה גם את הפוּנקציה של העבודה בכלל כפעוּלת־חירוּת מתוך חוק עצמי של האנושיות וכיבוש הטבע על ידי רצונה והגדיר את תורת ישראל כספר הפּועלים הכביר וסיים דבריו בקריאה, כי לא במלחמה נגד השמיוּת אלא במלחמה בעדה צפוּנה הברכה לתושבים העובדים וּלכל המדינה כוּלה. הרצאָתו זו שחזר עליה בפני קהל־פּועלים עצוּם גם בווינה ושהיתה לו כעין כניסה לקריירה הפּוליטית שלו, עוררה תשוּמת לב לא בלבד בחוּגי־הפּועלים אלא גם ב… משטרה. זו לא יכלה, כמוּבן, לראות במנוּחה, שרב יהא מהלך בחוּגי פּועלים נוצרים ועושה בקרבם תעמוּלה המבוּססת על ידיעת מקורות מדוּקדקת ומחזק בזה גם פעוּלתם של הסוציאל־דימוקרטים, שהאַנטישמיוּת עמדה לשטן להם בכיבוּש ההמונים. לא ייפלא, איפוא, שמרכז המשטרה בווינה ראָה טוב לפניו להשיא לרב עצה, שלא יוסיף עוד להרצות בחוּגי הפּועלים, בייחוד שגם מנהיגי היהדוּת הליברלית לא נהנוּ ביותר מקירבה זו שבין הרב ואירגוּני הפּועלים המתקדמים. נראה, שפעולתו עוררה מבוּכה ורוגז בחוּגי־האַנטישמיים, הם² לא הסתפּקו בזילזוּלים וגידוּפים בעתוניהם, אלא העלילוּ עליו שהוּא מעורב בהתנקשוּת אַנרכיסטית אַחת.

בייחוד מעלה עניין רוהלינג את הרב לעמידה בולטת במערכות־המלחמה הציבורית. בשעה שחכמים וגדולי תורה כיֶלינק או גידמאן לא ראוּ להשתער על מעשה־רוהלינג במלוא־תנוּפה והסתפּקו בתנוּעת ביטוּל חטוּפה ובכלל לא ראוּ אפשרוּת לעצמם להיטפל לעניין שהוּא למטה מכבודם, מצא הרב מגליציה, שאותו תכסיס ואותה איסטניסוּת מגבירים את כוחם של צוררי ישראל, המבארים את השתיקה כהודייה. לדעתו של בלוך צריך היה לראות את מלאכת־ההגנה בפני תעלוּלי־האַנטישמיים כמקצוע מיוּחד, שייעזר בסיוּעה של חכמת ישראל, שהתגדרה למדי בחיטוּטי מדע לשם מדע. ועצם־ההגנה צריכה ליעשות לפי שיטה המוּתאָמה לרוּח השעה וּתנאיה. בכתב־ההצלפה שלו נגד רוהלינג היוּ כל מיני תבלים של פּולמוס הראוּי לשמו, גם בקיאוּת גדולה, גם פאַתוס בהרצאָה, גם סאַטירה עוקצת. בתשוּבה הזאת שנתפּרסמה ברבים הוּבאוּ ראיות ברוּרות לכך, שרוהלינג אין לו אפילו השיעוּר המינימלי של הכשרה לעסוק בתלמוּד, שרוב הציטטות שבחיבוריו הן בדוּיות ומזוּייפות, שהוּא מביא כציטטות מן התלמוּד מקראות מפורשים מכתבי הקודש וכל דבריו מלאים סתירות וניגוּדים – ולאַחרונה הודיע ברבים, כי הוּא מתחייב לשלם קנס גדול במזוּמנים, אם רוהלינג יקרא רק עמוּד אחד בתלמוּד כהלכה וּבלא שגיאות.

 

ו    🔗

התשוּבה הניצחת לרוהלינג הביאה למחברה מאות מכתבי ברכה וראוּי לציין שגם הבוּרסה הווינאית ראתה לשלוח ברכת־תודה מיוּחדת. מעתה נסחף בלוך במערבולת־המלחמה ומשפּתח בהשתערוּת על מסכת העלילות על התלמוּד ודיני ישראל המשיך בה, כשהאַנטישמים התחילוּ מנגנים בכלי־נגינה אַחר משלהם, תורת הגזעים. אך הטינה שהיתה שמורה לבלוך בלבו של ילינק וכמותו לא נטרדה והיא גדלה בייחוד, כשהרב הלוחם, ששיטת־מלחמתו תקיפת־התנופה וחריפת הסממנים לא נראתה בעיני הליבראלים, ראה להעזר בתמיכתה של העתונות הבורגנית־רדיקאלית, כגון “ווינר אלגמיינה צייטונג”. ודאי שתמיכה כזאת דיה להשניאו על מחנה הליבראלים היהודים, שיחסם אליו לא היה רחוק מחרם ממש, ויפה היא ביקורתו הנמתחת על דמותה ומהותה של העתונות הכבושה בידי היהודים. מובן, שהרוגזה גברה והוסיפה, כשהרב עז־הפנים, שיצא לו מוניטון במולדתו, ניאות להזמנה להעמיד עצמו ברשימת המועמדים לפרלמנט האוסטרי. העתונות הפולנית נתרעשה בקולי־קולות, כי בשם יושבי גליציה ידבר יהודי שאינו יושב בה, אך הרב התחייב מראש להמנות עם הקלובּ הפולני בפרלמנט. או־אז התחילו חתירותיהם המשותפות של הפולנים ושל המתבוללים היהודים בגליציה, שהעמידו כמועמד־שכנגד את ד"ר אמיל ביק. עוד עתה יודעים בני הדור הקודם לספר פרטי המלחמה הזאת רבת־המריבות ומרובת־המחלוקת, שהולידה ממש אוצר של שנינות ובדיחות. מכאן עמד בא־כוחה של ההתבוללות הרשמית, שביקשה לטשטש כל שחותם יהודי מפורש לו ולהבליעו בנעימה ושחסידיה היו מעלימים עינם מגילויי האנטישמיות ולא היו מתעוררים למלחמה נמרצת, שלא יחשדום בזיקה קרובה מדי ליהדות, ומכאן עמד טיפוס שונה, אחר, המתפאר ובקול רם בשייכותו לעמו ולתרבותו, המבין יותר לענותם של המוני עמו המדוכאים, כשם שהוא מבין לרוחם של הצ’כים ושאר העמים הסלאוויים, שמעמדם במונרכיה ירוד היה. מובן, שהליבראליות היהודית ראתה בו – שהיה בלא־יודעים כעין מבשר הלאומיות היהודית החדשה, אף שביודעים לא הצטרף לה – איש תעתועים, ואפילו “יהודי גרוע”.

 

ז    🔗

אך הרב התחבב יותר ויותר על המוני־היהודים בערי גליציה ועיירותיה, ואף בערי־המערב מצאה פעולתו אהדה מרובה, בייחוד גדלה האהדה בימי המשפט הסנסאציוני עם רוהלינג. הרב השתער על הפרופיסור וחיבורו והכריחוֹ לתבוע אותו, את הרב, לדין, או להתפטר מכהונתו. הכריחו, שכן הכומר השתמט, אולם משהאשימו הרב בבורות, בעדות־שווא ובשבועת־שקר, לא היתה לפניו אלא תביעה לדין או התפטרות. מי שירצה לעמוד על אפיו של הנגיד היהודי, “בעל הטובה” יקרא את המסופר על התנהגותו של האביר לבית גוטמאן במשפט הזה, אך בייחוד חשובים ומחכימים הפרקים לכל הרוצה להכיר מקרוב את דמותו של המומר־לתיאבון. בקוים מדויקים נבלטת דמותו של הנוכל ורב־התככים אהרן ברימאן, שברח מעיירתו, עזב את אשתו לאנחות, פירסם חיבורים מזוייפים, המיר וחזר והמיר דתו, באופן שהיה פעם פרוטסטאנט ופעם קתולי, זייף תעודות־בגרות, גנב ספרים, נתארס בווינה לשתי ארוסות והצליח להתהלך, בשם ד“ר ברימנוס, כאח וכריע עם גדולי המדע והכהונה שבין כמרי־הנוצרים, להוציא מידיהם סכומים גדולים למלאכת תירגום התלמוד. הוא האיש שחיבר ספר בשביל צורר היהודים, ד”ר אֶקר, שנתמנה בזכות החיבור הזה פרופיסור; הוא האיש שעזר לו לרוהלינג במלאכתו מלאכת השיסוי השפל. בלוך הוצרך להלחם בברית סתר משולשת כזאת. כשנתיים ימים טרח על חיבור המסמכים³ כנגד מאשימו רוהלינג, ופתאום – חזר בו רוהלינג מתביעתו, כי נפחוד נפחד הכומר רב המלל מפני הבירור וקיבל מעצמו את הדין. מובן, שהשלטונות לא יכלו לראות בפרופיסור, שמחל על כבודו, והוכרח להסתלק גם מן הקתדרא שלו.

 

ח    🔗

אך ככל שגדלה החיבה בין המוני־העם המדוּכאים בעיירות גליציה ובין רבנים ועסקנים במערב – כן גדלה גם השנאָה של בעלי התריסין היהוּדיים בווינה ושל מחנה המתבוללים והמתרפּסים למיניהם בגליציה. ביחוּד זכוּר בספר לרע פּרנס־הקהילה הווינאית בוימגרטן, שהתנכל לרב כמה וכמה פּעמים (ביטוּל ההחלטה להגיש לו מתנת־עם וכדומה). כמין דמוּת משנה לאַהרן ברימן מבקש בלוך לתאר גם את רודקינסון בעל “הקול”, שהוּא מעמידו הפכפּך וחסר מצפּוּן והוא רואה גם בו עוזר נסתר לנכלי־העלילה של רוהלינג־ברימנוס־אקר – אַך חובה היא להודות, כי גם המיסמכים שבספר משיירים עדיין ספק, אם מוּתר היה לו לבלוך לעשות אותו בפסקנוּת כזו כשוּתף לשלישיה זו. ובאמת, היה לו מקום להתרעם הרבה על האיש הזה – כי רודקינסון, שליחו של בוימגרטן, היה רודפו, נוסע אַחריו לכל מקום שנסע ומשתדל להבאיש את ריחו של הרב בעלילות כזב ובדייות־כחש.

הרב הנלחם, ללא ליאוּת ובמרץ הגובר והולך, בונה גם בימה לעצמו, הלא היא “אסטרייכישה ווכנשריפט”, שעם עליית העתונוּת הלאומית והציונית נראתה כבימה שנתיישנה, כאַנכרוניזם, אַך באווירה של העתונוּת הליבראלית, היה בה רוּח של חידוּש ותוכן של חידוּש ולא ייפלא ששוּם יהוּדי רשמי לא רצה לסייע לאותה בימה. בעל הזכרונות עצמו, משתדל בדרך כלל להחליש את הניגוּד שלו לציונוּת, – הזכרונות נכתבוּ בימי נצחונה הגלוּי של הציונוּת שהרב הישיש לא ראָה, כנראה, להתעלם ממנוּ – והוּא מבליט, ככל האפשר, את ההבנה שהראָה לראשית הגילוּיים של הציונוּת, הבלטה ששיעוּרה בספר־הזכרונות הוּא ודאי גדול מכפי שהיה באמת – והשווה המסוּפר על בלוך אצל הרצל. לא ייפלא איפוא שהוּא מגדיר את הרוּח שהיתה שורה על עתונו כרוּח יהוּדית לאוּמית. וכדבריו היה תפקידו של העתון “לעורר בכל מי שדם יהוּדי נוזל בעורקיו את ההרגשה ואת הידיעה של שיתוּף הגורל, שאין מפלט ממנוּ ואין מנוס, ואוּלם גם את הגאווה הנעלה, נוראַת ההוד, הנאצלת מעבר מופלא, בן אַרבעת אלפים שנה, שהצער והתפארת כרוּכים בעקבותיו”. נרמז כבר קודם, שאפשר לראות בבלוך ובפעוּלתו כעין בשורה בלא יודעים של ההתנערוּת הלאוּמית, כעין עמידת ביניים שהטמיעה והלאוּמיוּת משמשות בה בעירבוּב. אַך בלוך לא יצא מעולם מעמידת־ביניים זו, ואם הוּא רואה לעת זקנה להבליט, שהרצל פּירסם ב“ווכנשריפט” שלו מאמריו על מדינת היהוּדים וכן פירסמוּ שם מאמריהם מרמורק, היינריך לווה – ההזכרה המוּדגשת במיוּחד אינה אלא קונסטרוּקציה מאוּחרת, שנעשתה למראה נצחונה של הציונוּת.

 

ט    🔗

אם אפשר למצוא בספר הזכרונות טעם לפגם, הוא שהמחבר רואה להעתיק מכתבי־מחמאָה וברכה וקילוּסים לעשרות, כלשונם ודיוקם, אך אין לבוא בטרוניה זו על שהביא כמה מנאוּמיו או קטעים מנאוּמיו, הנקראים גם עתה בהתעניינוּת בשל החריפוּת ורוּח־העוז שבהם. לא קלה היתה עמדתם של האַנטישמיים, כשאותו יהוּדי ער וערוּך לקרב השתער עליהם בעוּבדות חותכות, בלעג שנוּן ומפרך טענותיהם. אמת, שגם הוא לא ירד לשרשי השאלה וכסבור היה, שדי בדיסקרדיטציה אישית של הקברניטים – וכמה מוּצלחה היתה⁴ מלאכתו בבחינה זו, כיצד ידע להעלות ממחבואים את מעשיהם האפלים של נושאי האַנטישמיות ולהעמידם ערוּמים ברשוּת הרבים. אַך אל נשכח שאם לגבי תפיסת הדור העולה – תפיסת האַנטישמיוּת של הרצל – יש בעמדתו צד גדול של צימצוּם, הרי השקפתו ועמדתו הן רחבות־היקף ורבות חידוּש לגבי עמדתם של בני דורו הקברניטים הרשמיים. והעם חש בחידוש שבעמדתו של בלוך, הוא נתלהב לדבריו והלהיבו לעבודה נוספת. ואם הקברניטים מסוגו של בוימגרטן לא חשכוּ ממנוּ רדיפות, ראָה תגמוּל בקבלות־הפּנים הנלהבות שנערכו לכבודו בערי גליציה ועיירותיה, כשפשוטי־יהודים מפארים אותו כמנהיגם ועתוּדי־הקהילות הרשמיים פּורשים מן הציבור. דומה שההתלהבות של ההמונים והשנאָה של העתוּדים – היא אוּלי אות־ההצטיינוּת הגדולה ביותר שזכה לה בלוך. והם, העתוּדים עם חבריהם הפּולנים, כנוּפיית־השליטים הרשמית מעמידים כנגדו פּעם עסקן פּלוני ופעם עסקן אַלמוני מכת־המתבוללים והמתרפּסים ובידם תמיכת השלטונות, רובי־השוטרים וכספי הגבירים רודפי הכבוד, ואפשר שבעל הזכרונות לא מצא שבח גדול לעצמו מאשר בסיפוּר על דברי הפּתיחה של נאום בחירות אחד שלו במחוזו בגליציה: “הנני בא אליכם בידים ריקות, אבל נקיות”.

רבים הפּרקים והעניינים בספר, הנה עניין גזילת ילדי יהוּדים לשמד ומלחמתו של הרב בכנסייה ובישוּעים, והנה פּורטריטים יפים ורבי־עניין על אישים שונים במדיניוּת האוסטרית – פישהוף, קרונוואטר, טאאפה, קופ, סמולקה, קוראנדה וכו' ובייחוד מוּצלחת וקולעת הגדרת אָפיו ומהוּתו של האַנטישמי הידוּע לואֶגר. והנה ספר שלם וכוּלו פּרוטוקול ממשפּט־העלילה של פאולוס מאיר, גם הוּא מוּמר־לתיאָבון ולהכעיס, הנה זרוּעים זעיר שם זעיר שם חידוּדים, בדיחות וכו', כעין תוספת לתקוּפת חיים ומלחמה ששקעה, תקוּפה שהיתה מראשוני הנסיונות להשתערוּת פּוליטית של האַנטישמיות המודרנית.

[תשרי תרצ"ד]