א    🔗

אם תאמר, הקורא, לדעת תולדות האיש המוּרם, אשר אסוּפּת דבריו, שאמרם או כתבם להשכיל עם רב, באה במגילת־הספר שלפניך “בסוד עמי”, (נאומים, הרצאות, שיעורים, ירושלים תשכ"ב) אנהגך אביאך תחילה למקום שונה ממקומנו עתה ולזמן שונה מזמננו עתה. המקום – קהילה בקהילות ישראל, ביתר דיוק: קהילת ברודי, שזכתה במשך כמה וכמה דורות לשני שולחנות, בחינת תורה וגדולה במקום אחד, כי בה הוראה ובה יראה, בה חכמה ובה השכלה, בה שירה ובה זימרה, בה מסחר ובה אומנות, והמוניטוֹן שיצא לה בימי שלטונה של פולין הקדומה לא זו בלבד שעמד בעינו בימי שלטונה של אוסטריה, אלא אדרבה, האדיר עם ייחוד מעמדה, מעמד עיר חפשית, עד שבאו עליה רוב פורענויות והורידוה מגדולתה ולא שיירו לה אלא זכר גדולתה בלבד. הזמן – לפני שני דור, ביתר דיוק: לפני שמונים ושש שנים, ביום־סתיו שבשלהי־תשרי, שהתרגשה בו אחת הפורענויות האלה, היא פורענות של שריפה, שאחזה בבתי־העיר ואכלתם. אותו יום, שהיה יום אימים לעיר כולה, היה יום אימה מיוחדת למשפחה אחת בה, שחרדה לשלום אשת־הבית – היא נמלטה, כריסה בין שיניה, מפני שלהבות־האש אל הכפר הסמוך, ומרוב בהלתה כרעה בשדה ללדת. ולא תפליאך החרדה אם תשמע גם זאת, כי הרך הנולד עתה בן־זקונים היה לה, וקדמו לו בניה שהצעיר בהם עמד אותו זמן בשנתו העשרים וחמש; כשם שלא תפליאך האמונה במזלה הטוב וסימנה הטוב של אותה שעת־הלידה, שאווירתה ומסיבותיה כשל אגדת לידת־הגיבור. ואכן, הרך הנולד סופו גיבור־המשפחה, אחרון גיבוריה.

 

ב    🔗

והמשפחה משפחת חיות המהוללה, שהעמידה דורי־דורות של רועי־ישראל, גדולי תורה ויראה, שלשלת רבנים רצופה, שתחילתה נעוצה בפּרוֹבאנס והמשכה וסופה באשכנז ופולין. ודומה כי צאצאה שנולד באותה שעה חש עצמו, מעצם־ילדותו, נושא ירשתה. ונושא תרתי משמע – משא־רוח ומשא־נפש. ודאי, הרבה הבית עשה – אך הגה בו ובתולדתו ועמדו לפניו דמויות קודמיו, אם מצד האב, שקרא לבן־זקוניו כשם אביו, הרב הנודע ר' צבי הירש חיות, ששלשלתו הוליכה לבעל “זרע יצחק” ולפניו, ואם מצד האם, שקראה לו כשם אביה, הנדיב הנודע ר' פרץ שפירא, ששלשלתו הוליכה לבעל “מגלה עמוקות” ולפניו. ולא עוד במסילת הדורות הארוכה נשתלבו בשתי השלשלאות האלה חוליות של משפחות מיוחסות אחרות, בחינת ענבי־הגפן בענבי־הגפן; והנער כאילו חש, כי נחלת כולם, נחלת־תורה, על כתפיו. והרבה הסביבה עושה – עיר, שאור גדוליה ראשונים כמשוטט בה, שהרי בני עמידה, כל־שכן זקנים שבקרבה, עוד למדו מפיהם. יראים שבהם עודם זוכרים את ר' שלמה קלוגר, שנעשה כדבר־אגדה בחייו קל־וחומר במיתתו, וקולו כמערב עצמו גם עתה בקולותיהם של לומדי תורה, הממלאים את בתי־המדרש הרבים והשונים, למן האפרתים עד הכּתּפים; משכילים שבהם עודם זוכרים את ר' איציק ארטר ורואים יום־יום את תלמידו, השיל שוֹר, מטייל בקפלטו מוזר ובודד, והם נהנים מחיצי בקרנותו השנונים מעל דפי “החלוץ” שלו, כשם שהם נהנים מניסוייו הנואשים של יריבו ר' משה לייב הרמלין להדפם מעל דפי “החוֹלץ” שלו, וכולם צופים בערבי־שבתות לגליוני שבועונו של בית ורבר “עברי אנוכי”. וזאת לזכור, כי ירשת ההשכלה, המליצה, עוד רבים פה אדוקיה, וסימנך מורי הכתיבה התמה (“שורה־גריזל”), המשלבים בתרגיליהם מדברי טובי־המליצים ומחייבים את תלמידיהם לחבר דבר־מליצה משלהם; ושעל־כן לא ייפלא, אם גם העילוי שלנו, הרשלי – כפי שנתכנה בביתו וסביביו – אימן בה את ידו וכקידה בפני הגבירה הזאת הוא שירו, שפירסמו בשנת הבר־מצוה שלו מעל דפי “הצפירה”, ובו תיאר בוקר על שמשו ויקיצת עצי־היער וצמיחת־הפרחים ונועם־זמרת־הציפורים, אך מתוך הדר הטבע השמיענו קול נפש נאנחה תחת יד זרים – אנחת זקן, אשר לימד את הכול להילחם ולנצח, ועתה נהפכו לו לאויבים אולם

הֵם כַּבֶּגֶד יִבֹּלוּ, כַּלְּבוּשׁ יַחֲלֹפוּ,

וְאוֹר תּוֹרָתְךָ כָּל נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטֹפוּ,

שִׁמְשְׁךָ לְעוֹלָם וְצִדְקָתְךָ לָעַד עוֹמֶדֶת.

היראים והמשכילים שבעיר, שצד שווה להם בלמדנותם, נעשו כשתי פלגות, בייחוד עם תגבורת כוחם של החסידים, שהיו תשתיתה של האוכלוסיה מכבר; אבל בבית הנער וסביביו נמשכת והולכת מסורת המזיגה, כפי שבאה לפנים על גילומה בדמותו ודרכו של ר' צבי הירש חיות – שליט בכל חדרי תורה ומושל ביראה ומתרעה עם חלוצי ההשכלה שבדורו; תלמידו של ריב“ל וידידו של ר' נחמן קרוכמל, ומזמן את ר' יעקב רייפמן להשכיל את בניו; אדוק במסורת ודקדוקיה ומשובב בה נתיבי־ביקורת; ירא ושלם ומחליף איגרות עם ראש המתקנים אברהם גייגר; משיב לחרדי־חרדים פסק הלכה וכותב ב”ציון" של יוסט וקרייצנאך; וכשם שניסויי ביקרתו, בייחוד בספרו “מבוא התלמוד”, נעשו יסוד לדרך המחקר ושימשו את תנועת חכמת־ישראל ומדעיה, כן תשובותיו הלכה למעשה, בייחוד תשובתו בעניין היתר הקרבנות בזמן הזה, נעשו יסוד להגות שסופה תנועת יישוב ארץ־ישראל וחיבת־ציון. אין ספק כי הנכד, שתכונותיו השכליות והמזגיות המצויינות נתגלו בו עוד באביב־ימיו, חלם כמאליו את חלום המשך־דרכו של סבו הגדול, המשך שפירושו תשלום המזיגה, שסבו לא יכול היה, גם מחמת נדנודי־אופיו גם מחמת מעצורי־סביבתו, להשיגה. שעל־כן שקד על ש"ס ופוסקים, ומוריו – גם אביו, גם אחי אביו. אולם משאנו מזכירים את דודו ואביו, דין שנעיר, כי כל אחד מהם עשוי היה שיעמיד לפני הנער מופת משלו – דודו, ר' יצחק, רב העיר היה וכילכל בה ישיבה, שנמשכו לה עילויים מקרוב ומרחוק; ואילו אביו ר' שלמה, שהיה אף הוא ממופלגי תורה (קהילת זולקווא ביקשה להושיבו על כיסא רבנותה, שישב בו אביו, והוא סירב לה), סוחר ועסקן ציבור היה.

ודומה כי אמנם התנודד הנער בין שתי דמויות־המופת, וקרוב להניח כי אף נטה לצד דרכו של אביו, וביותר שנמצא לו חיזוק בהנהגתם של כמה אישים נחשבים במשפחתו ובסביביה לפני דור ודור – ר' אריה לייב ברנשטיין, שהיה רב מדינה ויורש עסקיו של אביו ר' יששכר בריש, פרנס ועד ארבע ארצות; ר' יעקבקי לנדא, למדן ובנקאי; ר' אפרים זלמן מרגליות, פוסק ומונופוליסטן; ואחרון אחרון, סבו ר' מאיר חיות, גדול בתורה ושולח ידו בפרקמטיה גדולה. אולם גם אם הביוגראפיה של הרשלי אינה חסרה פרק של עיסוק במסחר וקירובו, הרי לא הגיע בה אפילו כדי אפיזודה, שכן הכריע לצד דרכם של דודו וסבו – חילו לאורייתא.

 

ג    🔗

ומה רב היה חילו הראה מקדמת־נעוריו – התמדתו ועיליוּתוֹ נעשו שם־דבר, עד שאמרו עליו לימים, כי אילו, חס ושלום, אָבדו שני התלמוּדים ולא נשאר אלא מה שמשומר בזכרונו שלו, ניתן על פיו להשיב את האבידה עד תומה. וכדבר הלמד מאליו הוא, כי כשם שהמשיך את הקו של סבו במה שנקרא לימודי־קודש, כך המשיכו במה שנקרא לימודי־חול, ואלה ואלה לימודי־בית היו לו. לאמור, שלא ביקר באסכולות שבעיר; שכן אם בית־הספר העממי היהודי שבה נהג בו גילוי־ראש, ואפילו בלימוד מקרא, הגימנסיה הכללית שבה לא־כל־שכן. אם כי הגימנסיה הזאת מיוחדת במינה היתה – מתוך שנוסדה תחילה בידי משכילי־היהודים שבעיר ולצרכם, נתקיימו בה, גם לאחר שעברה לידי הרשות, שני יסודות: מנהג סגירתה ביום־השבת ולשון־הוראתה הגרמנית; ואף לימים, כשבטל יסוד ראשון ואחר־כך יסוד אחרון, הרי נהג בה לגבי תלמידים מישראל איסור־כתיבה בשבת, ועל אישוּשוֹ של איסור זה טרח אביו של העילוי שלנו, ר' שלמה חיות, שנסע לשם־כך תחילה לשלטונות שבלבוב ולסוף לשלטונות שבווינה, וכן זכה וזיכה כמה דורות של תלמידי־העיר, שניצלו מחילולי־שבת. האפשרות של שמירת שבת בכתלי־הגימנסיה – ואגב, מלבד איסור־כתיבה בשבת נהג בה גם חיוב־תפילה בציבור – גרמה לכך, שנהרו אליה תלמידים מקרוב ומרחוק, ובכללם חבורה של נערים טובים, והעילוי הצעיר ידידם ורעם. חבורה זו אתה מוצא בה את יהודה לייב לנדא, שבא מלבוב, ובעקבי רבו, ר' נחמן הכהן פישמן, בעל המחזות “מפלת סיסרא” ו“קשר שבנא”, הוא מנסה כוחו בדרמה עברית ונושא נפשו להיות גואלה; את מיכל ברקוביץ‘, שבא מבוריסלאב והוא מתהלך פה את השיל שור, המציע לפניו הצעה מוזרה, כי יטול כתביו של ר’ שלמה יהודה רפפורט ויוציאם מכלל העברית ה“בּרבּרית” ויכניסם לכלל העברית המתוקנת; את בנימין זאב זגל, שבא מזבּאראז' ואזנו כרויה ליצירי העם, שיריו ופזמוניו, לשונו וניביו, משליו וחידותיו, והוא מלקטם ומפרסמם ברבים, וסופו הולך לברלין, מחבר בה רוב כתבים, בייחוד כתבי־פולמוס, ועורך “אוֹסט אוּנד ווסט”; את שמואל רפפורט, שבא מזלוטשוב, וגם לבו ודעתו לפולקלור, וסופו מפרסם מונוגרפיה מצוינה על מחזור חיי ישראל בארחות־הווייה ובמנהגות־הווי; את אפרים פריש, שבא מסטרי, כולו אומר שירה ובהגותו מתרקם השפיר של רומאן־הביכורים שלו Das Verlöbnis, שיצא בהוצאת פישר הנודעת, שהוא נעשה מעורכיה. ואם לצרף אליהם תלמידי הגימנסיה מבני־העיר, וראש להם האחים רובינזון, הבכור יצחק שסופו רופא מפורסם בווינה, והצעיר אברהם שסופו מעסקני התנועה העברית ומזכירו של דוד וולפסון, הרי לפנינו חבורת אחים ורעים, שהיתה בהם אהבה לקנייני־עמם, ערוּת לגורלו, דיבּוּק בתרבותו; ולא ייפלא כי לימים תמצאם, מהם עודרים בחכמת־ישראל ומהם עושים בתנועת התחייה. העילוי־האכּסטרן צניעותו מעמידתו בצידה של החבורה ההיא, אבל עוצם־דעתו וגודל־אצילותו נוטעים אותו כממילא בטבורה, כאותה אבן החן המבהיקה במשבצתה; וביותר נבלטו סגולותיו כשהלך עמהם וכמותם לווינה, להיות בתלמידי הסמינר־לרבנים והמכללה שבה.

חבורת התלמידים בני גליציה, שבאו בכתלי הסמינר ההוא בסמוך לייסודו, אתה מוצא בכלל ראשוניהם שמות שיצא להם מוניטון – בין אלה שנעשו ראשי רבנים בקהילות גדולות, אם משה שוֹר, בן פשמישל, מחבר קורות היהודים בעיר מולדתו, יושב בקתידרה לאשורולוגיה, וסופו רבם של הנאורים בווארשה; אם שמואל וולף גוּטמן, בן לבוב, מורה וחוקר, שסופו רב הנאורים בלבוב; אם מי שכבר נזכר, הוא יהודה לייב לנדא, שסופו רב ראשי ביוהניסבורג; בין אלה שנעשו חוקרים, אם דב־בר ואכשטיין, בן־טלוסטה, שפקח כמה גלים מעל באר הקורות הסתומה של קהילות נחשבות; אם יהודה ברגמן, בן ברז’אן, רב ומטיף בברלין וחוקר פולקלור וסופו בארצנו (הוא אביו של דוד ארנסט ברגמן ממכון וייצמן), ואם מי שכבר נזכר, מיכל ברקוביץ', שנעשה עוזרו של הרצל ומזכירו ומתרגם כתביו וההדיר נחלת בעל ה“אמת”; ובין אלה שהתנודדו בין הוראה ועסקנות, דב האוזנר, בן טשורטקוב, שסופו ציר הסיים בווארשה וקונסול פולין בתל־אביב (והוא אביו של גדעון האוזנר, פרקליט המדינה בימינו); כשם שאתה מוצא בהם יוצאי־דופן, כבנימין גריל, אחרון עילוי ז’ולקווא, שנכנס לבקעת החיים ברוב סיכוייים ויצא מלפניה באפס סיכומים אבל נר אלהים מהבהב בו תמיד, ולהבדיל יהודה טילינגר, בן זאבלוטוב, שניבּל שם ישראל וסופו כומר קאתולי וסוף־סופו כומר אוניטי.

ואם חבורת התלמידים היתה בנותן עניין, חבורת המורים לא כל שכן; וראש לה הזקן שבחבורה, ר' אייזק הירש ווייס, שהוסיף אמנם לישב בישיבה, שהיתה כעוּבּרו של הסמינר, הלא הוא המוסד שקדם לו ואף נמשך לצידו, ושהיה נקרא גם הוא גם כתב־העת שיצא מלפניו “בית המדרש”, אבל רוחו, רוח בעל “דור דור ודורשיו”, נאצלה על המוסד החדש. וביותר דין להזכירו מצד ייחוסו לר' צבי הירש חיות – מתוך זכרונותיו אנו למדים, עד מה נשפע במכריע מחיבוריו של הרב מז’ולקווא, גם אם ראה עצמו מפליג לקצות־מסקנות, שהיו חבויים בהנחות שבחיבורים האלה, אך מחברם, כירא מפני עצמו, נרתע מפניהם.

ולעניין המורים ששימשו פה ממש בהוראה, עיקרם שלישיה: הרי ר' אריה שווארץ, שהמשיך דרך רבו, ר' זכריה פראנקל, בחקר התלמוד ושיקע יגיעת־חיקורו בדרכי ההגיון של חכמינו הקדמונים ואף מיטב חפצו, סידור התוספתא מסביב למשנה, בא במקצתו על מילואו; והרי ר' מאיר איש שלום, חוקר המדרשות המפורסם, שהעשירנו במהדורותיהם היקרות; והרי ר' אברהם ביכלר, גדול בחקר תולדות ישראל, ובייחוד בימי הבית השני ולאחריו. ואם נצרף להם את שני הפרופסורים ממכללת וינה, ששימשו פה בהוראה גם הם – דוד צבי (היינריך) מילר, שבא אברך מלא תורה מבוטשאטש ועלה עד־מהרה במעלות החכמה, עד היותו ראש המכון למזרחנות ומומחה מופלג במקצועותיה, וכן וילהלם ירושלם, פילוסופוס נודע, הרי לפנינו מסגרת תלמודו של העילוי שלנו, שנתגלה בה, עם פסיעותיו הראשונות ממש, כאשכול בחבריו ובכן־תחרות לרבותיו.

מה היה קניינו בתורה ובדעת אתה למד מכך, כי בהיותו בן עשרים ושתיים היו שני כתבי־סמיכה בידו – סמיכת דוקטור החתומה בידי מוריו באוניברסיטה, וסמיכת רב החתומה בידי דודו ומורו ר' יצחק חיות בעל “שיח יצחק” ור' יצחק שמלקיש בעל “בית יצחק”, וכל סמיכה וסמיכה ופתחה לפניה: הסמיכה הראשונה – קתידרה של מורה או דוכן של מטיף; הסמיכה האחרונה – כיסא של רב ומורה־הוראה. ודאי שמסורת אבותיו הרמיזתו על כיסא־רבנות, והוא גם נתבקש לו, ואפילו בקהילה שאחד מאבות אבותיו ישב עליה, הלא היא קהילת דרוֹהוֹביטש המעטירה. ראשי־הקהילה ההיא ידעו, כי מי שמתבקש להיות רבם עשוי להיות לא בלבד כמהדורה מחודשה של ר' צבי הירש חיות, שר' נחמן קרוכמל הושיבו על כיסא הרבנות בז’ולקווא, ושל ר' שלמה יהודה רפפורט, שר' יוסף פרל הושיבו על כיסא הרבנות בטארנופּול, אלא כמהדורתם החדשה ממש, שכן אהבת־הדעת לשמה וחירות־החקירה לשמה הבשילו בו עד־הקצה; ורתיעות שהללו נרתעו לא היו לו בגדר־האפשרות, שכל תכונתו היתה מורדת עליהם. הלכך אף הוא ידע, מה צפוי למהדורה מחודשה, לא כל שכן חדשה, בחינת מה שהיה הוא שיהיה, שהרי ידע כורח־מנוסתו של ר' שלמה יהודה לפראג וחפץ־מנוסתו של ר' צבי הירש לניקולשבורג. אבל נראה, כי כשם שראשי הקהילה ההיא רצו לראות אותו רבם, כך רצה הוא לראות עצמו רבה של קהילה, המכלכלת אורח־חיים של רוב המוני בית־ישראל במזרחה של אירופה. אבל חלומם כחלומו לא בא, בשל סירובו לקיים תנאי, שהוא לכאורה מועט: לבישת חלוקא־דרבנן, הלא הם בגדי־היראים נוסח רבנים מקובל. ניכר, כי היה זה מבחן גם להם גם לו – להם, שלבוש יראתו נחשב להם כגופה או מגופה; לו, שאמיתו לא הניחה לו צל־צילה של העמדת־פנים.

 

ד    🔗

ההזייה מתפתית לטוות חוטי־ניחושיה, מה היה עליו על האיש ועל פעלו, אילו וויתרו, אם ראשי־הקהילה אם הוא, באותה קטנה החשובה כגדולה או באותה גדולה החשובה כקטנה, והוא רב ברבני החרדים בגליציה; לאמור, לא כאחד ד"ר יהושע טהון, רב־נאורים בקראקא, אלא כאחד ר' מאיר אַראַק, רב־אדוקים בבוטשאטש וטרנא; וחוטי־הניחוש מתפתלים לכאן ולכאן: האם בנקודת החקר והדעת היה סופו כשל אותו רב, שהגה בחכמת ישראל והסתיר עצמו, במחקרו על דפי “השילוח”, מאחורי פסבדונים וחרד לגילויו; האם בנקודת ההשקפה היה סופו כשל אותו רב שעשה למען הציונות, והברית המוזרה הכרותה בין חצרות־צדיקים וטרקליני־מתבוללים וחצאי־מומרים ירדה לחייו; או אופיו ועוזו היו גוברים על כל המעקשים והיה נעשה כמוקד של התעוררות־הנפשות וחידוש־הלבבות בהמוני בית־ישראל בגלילות ילדותו ונעוריו.

אולם לכורחנו עלינו להניח לה להזייה והשערתה ולחזור אל התולדה והווייתה: עוד האיש מהסס בנתיבות־החיים ושוקל תעודתו בהם, מתנודד בין שירות מועט וכמותו – הוא משמש מורה ללימודי דת־ישראל בגימנסיה הגרמנית בלבוב, ומשמש ספרן במכון למזרחנות בווינה – והנה הגיעוֹ קול קורא לילך לפירנצה, לשמש בהוראה בבית־המדרש לרבנים שבה, שנכרכה לה עד מהרה הוראה באוניברסיטה שבה. עצם הקריאה אין בה כדי להפתיע, שכן כבר הלך שמו לפניו – הלא כבר נודעו ברבים מחקריו, מהם פזורים בכתבי־עת ומהם כנוסים במגילת ספר; שנה לאחר גמר לימודיו כבר יצאו לאור גם ספרו שעניינו מחקרים באוונגליון של מרקוס, שבו יגע להוכיח, על־פי בדיקת הטכסט, מציאותו של מצע עברי קדום מתחתיו, וגם ספרו שעניינו מחקר במשלי, שבו ניסה להחזיר סדרו המשוער כעיקרו, כל חיבור וחיבור שלו מתנצחים בו תשלום של בקיאות ומיצוי של חריפות, מהדורה חדה וחדתא של סיני ועוקר־הרים. אבל עבודת חקר זו, שנמשכה והלכה, ובכללה גם מהדורת פירוש מסכת משקין לרבנו שלמה היתום, ושארי מחקריו, שצירופם מראה את חוקרם שוחה בביטחה בימה של ספרותנו לדורותיה, כל מקום מקומה; אבל משנעשתה במקום שנעשתה וכדרך שנעשתה, עוררה טובי שבט משבטי ישראל מקפאונם, ועד־מהרה נתברר, כי מי שנקרא אליהם יכול היה להתברך ולומר: כי למחיה שלחני אלהים.

ולא עוד, מה שאירע לנקרא, אירע לקוראו. כשם ששמענו עליו על הנקרא, כי כפסע היה בינו ובין רבנות בקהילת דרוהוביטש, שהיתה משנה את מסילתו מעיקרה, כך יכולנו לשמוע עליו על קוראו, כי כפסע היה בינו ובין רבנות בקהילת לבוב, שהיתה משנה את מסילתו מעיקרה. כי הוא, הקורא, ר' שמואל צבי מרגליות, בן ברז’אן, קרוב היה שיירש את דוכנו של המטיף ר' יששכר־בר לוינשטיין בלבוב; בא כתב מלשינות נואלת ופסלו, עמד והלך לאיטליה, והרי הוא בה רבה של פירנצי וראש בית־מדרשה, שנעשו תל שפיות הרבה פונים אליו; ומשקרא להם למסייעים, וראש להם העילוי שלנו, זכה שדה־המזרע המבורך למאה שערים. ויהדות שכבר נחשבה חנוטה, ננערו בה כוחות עֵרים ורעננים, טופחים ומטפיחים, והרי בעינינו ראינו את פרים המרהיב, מולד חדש של חכמת ישראל והגותו, כפי שנתגלם במערכת אישים ופעלם – משה דוד קאסוּטוֹ, דאנטה לאטס, דוד פראטו, אלפונסו פצ’יפיצי, שנוספה להם לימים מערכת אישים ופעלם במדעים כוללים: א. בונאוונטורה, רוברט בקי, יצחק שקי, יואל רקח, וכסמל לכל אותה ההתנערות ושלוחותיה, דמותו של אביר־חלוציה, שנשרף בלהבה, חיים אנצו סרני.

לכאורה אך מקרה הוא לפנינו, וכמקרה בן ברז’אן הוא מקרה ברודי, שבאו אל בין אחינו בני גלות איטליה לנערם לחיותם; וכמה מכותבי ביוגראפיה, וביותר גובבי־הגוזמאות שבהם, אף ראו להדגיש, איך העילוי שלנו בא מבלי שידע להגות פסוק בלשון איטלקית כהלכתו, וברוב זריזות שינן לעצמו הלכותיה והיה בה עד מהרה כזקן ורגיל. אבל המעיין ימצא, כי הרומאן שבין משפחתו, ואפילו בין עירו ובין איטליה, היה לו גם תמול גם שלשום. אם למשפחתו – הרי אבי־סבו, ר' מאיר חיות, ישב לרגל מסחרו ט“ו שנים באותה פירנצי; וסבו ר' צבי הירש חיות הלך לפדובה לראות באוצרות הספרים, ואף טרח להעתיק ללשוננו את הקאטלוג של די־רוסי, וקצתו אף נדפס בידי בנו ב”המבשר“; ואם לעירו – הרי ראשוני משכיליה שלחו את בנה, יעקב גולדנטאל ללמוד בבית־המדרש בפדובה, כדי שיחזור לעירו כרב מושכל, אבל אף הוא לא חזר, אלא נשא לאשה את בתו של יש”ר מגוריציא ונתמנה רבה של רומי, והיה בחזקת איש־ביניים בין משכילי עיר־מולדתו ומשכילי איטליה, שקשריהם היו הדוקים¹ הרבה.

אם להעמיד חלקם של בני־גליציה בעידודה של יהדות איטליה בשני־דור אחרונים על סיכומו, ניתן לומר כי ר' שמואל צבי מרגליות הוא שחזר ופתח את המענית ברוח היהדות ואף שדדה ברוח הציונות, וצבי פרץ חיות העמיקה ברוח האחת והאחרת ונתן לה דמות הגוף בכוח העבריות. שכן הוא שהצליח רב יתר מקודמיו וחבריו להשיב את חכמת־ישראל באיטליה ללשון־מקורה – תלמידיו הם שחזרו וחיברו את החוליות המנותקות, וחזרה השלשלת לשלימותה. וכוח השפעתו לא הצטמצם על סגל תלמידיו, אלא התפשט והלך בקרב חוגים מסעיפים והולכים. כי כשם שהעמיק במחקריו – בימי הוראתו אלו יצאו לאור פירושיו הנודעים לספר תהילים וספר עמוס – כך הרחיב במאמריו על כפל אופים, מזה כתיבה פופולארית, המגישה לו למשכיל המצוי את תמציתם של מחקרים למסקנותיהם על דרך הסברה שקופה ונהירה ביותר, ומזה כתיבה פובליציסטית, העוסקת בבירור בעייות השקפה וחיים. בעצם לא נמלט, לא רצה ולא יכול להימלט, מגזירת־ויתרוצצו – חיבתו היתה נתונה לפעולה המדעית, אך חובתו היתה נתונה לפעולתו החינוכית, כרוחה של אותה האימרה בעניין צמד הגדולים, אבות התנועות היריבות: הגאון מווילנה הניח ספרים, והבעל־שם־טוב הניח אנשים. דומה, ההעדפה של עשיית הנפשות על עשיית הספרים היא שעוררתו, מקץ תשע שנות פעולה ברוכה, להניח את הקתידרה בסמינר ובאוניברסיטה בפירנצי ולהחליפה בכיסא רבנות ודוכן־הטפה בטריאֶסטי. רבנות והטפה כתיב – הוראה וחינוך קרי. כי אמנם הראה כאן גודל כוחו בהוראה ובחינוך אתה למד מתוך־כך, כי כשבא לאותה קהילה מצא את בניה מנוכּרים לשרשם ומגיפת השמד מהלכת ביניהם, וכשהניחה לא זו בלבד שהמגיפה נעצרה, אלא תחת התנכרות באה דבקות, והרחוקים מעמם נעשו קרובים לו ולקנייניו. אכן, שש שנות כהונתו אלו כמיבחן הכפול היו – לגודל כוחו של חינוך בקהילת־ישראל להשיב אובדיה ונידחיה, ולגודל כוחו של מחנך לסייעם במכריע בקיומה של התפילה: לב חדש ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי.

 

ה    🔗

הזיזה מפירנצי לטריאסטי היתה אמנם בימים ההם מעבר ממלכות למלכות, שהראשונה היתה שרויה במלכות איטליה והאחרונה היתה שרויה במלכות אוסטריה, אבל בני קהילה האחת ובני הקהילה האחרת הצד השווה שבהם, ועיקרו מסורת־ספרד, מרובה היה על הצד השונה שביניהם, וסוג האדם שהיה או עשוי היה להיות לוּזה של הקהילה האחת ושל הקהילה האחרת² דומה היה, וכממילא כאן וכאן נדרשה פעולה דומה, באופן שהעשייה מעל קתידרת־ההוראה בפירינצי נמצא המשך לה בעשייה מעל דוכן־ההטפה בטריאסטי, ולא היה בין עשייה ועשייה אלא הבדל כיווּן ושיעורו. מה שאין כן הזיזה שלאחריה, כשקהילת וינה קראה לו לבן הארבעים ושתיים לישב על כיסא רבנותה: זיזה זו פירושה מיפנה כפול – מיפנה של חידוש לסמכות הקוראת, מיפנה של תשובה לאישיות הנקראת.

זיזה זו היתה מיפנה של חידוש לסמכות הקוראת – לא בכדי העלתה קריאתה זו רוב תמיהה והיתה כהפתעה, וראש ציוני גליציה, שישב בימים ההם עם אחיו הפליטים בווינה, אמר לרוב פתיעתו: סנסאציה בעולמה של המוֹנרכיה, אף הוסיף ואמר: משבר, וסיים: ואולי גם תהפוכה. והוא נתן טעם כפול לכך, ואלו שתיים תכונותיו של הנקרא: התכונה האחת מוטבעת, מוצאו – גליציה; התכונה האחרת נקנית, השקפתו – ציונות. ליישובה של התמיהה הזאת אפשר לומר, כי ודאי הרבה עשתה המלצתו של הרב הישיש, ר' משה גידמן, שדאג ליורש ראוי, והיכה כביכול באצבע צרדה כלפי מועמדו: זה ראה וקדש. אבל כי טפסרי הקהילה נשמעו לו ובבת־ראש נשמעו לו, חידה היא ותהי לחידה. שכן הוא, הרב והחכם הישיש, בחשבון נפשו ושיקוליה, יכול היה לראות במועמדו קודם כל את שר־התורה ואמן־ההוראה, ואילו הם, הטפסרים, בחשבון מדיניותם ותכסיסיה, מוכרחים היו לראות בו קודם כל את דבּר הלאומיות היהודית ואת קברניט הציונות שבו. ואם היה בהם מי שטיפח בלבו השליית־סתר על אפשרות כפיפתו של האיש, או אפילו מזימת־סתר על כורח־שבירתו, הרי אחרית־השלייתו נמוגה ושיורת מזימתו נימוחה לשמע דרשת־הבכורה של האיש בחנוכת כהונתו, שבה הכריז בבירור, כי לא יוכלו לו לא פיתויים ולא איומים, וכל שינסה באלה כמותו כמנסה לנגוס אבן־שחם.

זיזה זו היתה מיפנה של תשובה לאישיות הנקראת – הכוונה היא לא בלבד לתשובה לעיר שחרותו, היא עיר תלמודו בסמינר ובאוניברסיטה, אלא גם לעיר ילדותו. כי מה שהיתה ברודי אז בימי ילדותו, היא עתה וינה בימי עמידתו: מה אז שטפו גלי אחינו פליטי הפרעות מרוסיה את העיר הקטנה, כך שוטפים עתה גלי אחינו פליטי המלחמה מגליציה את המטרופולין הגדולה. ואם לדקדק, הרי אף התעודה אחת – מה אביו, ר' שלמה, ניצב בראש הפעולה לטובת הפליטים אז; בנו, ר' צבי פרץ, ניצב בראש הפעולה לטובת הפליטים עתה. על כל פנים אותה וינה שהתלמיד הניחה לפני שנים, שוב לא היתה כאותה וינה שהרב מצאה עתה, כי היא כאילו חלה גם בה זיזה מזרחה – ציבור יהודיה, שהיה מורכב מעודו, התרכב עתה ביותר – השיכבה הסטאטית של תושבי־קבע, שגם הם רובם ילידי ארצות־הכתר האחרות או צאצאיהם, נשטפה שיכבה דינאמית של תושבי־עראי, המוני הפליטים עם נשיהם וטפם, יהודים עניים אך שלימים, כיסם דל אבל לבם מלא, מעמדם בשפל המדרגה אולם עמידתם ברוּמה. הפגישה של שתי השכבות, שכמה טורים גבהו ביניהן – בין מרחק של מעמד ועמידה, בין מרחק של לשון ומנהגות, בין מרחק של תרבות ומנטאליות – זימנה כמין שעת־מזל מיוחדת לאחדות ישראל בכוחה של הכרה והרגשה, של תודעה ואהבה; אחדות שמתוך שהיא באה משמו של עבר אחד לאומה כולה ומשמו של עתיד אחד לאומה כולה, היא מסוגלה לקיים הווה משותף לחלקיה באשר הם שם.

אמנם כבר נמצא פה, בקהילה, מי שיגע לחשל כלים לאחדות הזאת וכמה מטובי בניה נמשכו לו, אך ההוא, בעל “מדינת היהודים”, היה כצנינים לרוחה של הנהגת הקהילה וכיוצא־דופן לדרכה; ואילו עתה, טפסריה, בין שיערו בין לא שיערו, הרי למעשה קראו ליורשו של גידמן ובא יורשו של הרצל. ובסוגריים מותר לומר: בא גם יורשו של גידמן כפי שהיה עשוי להיות, אילו התלהבותו להרצל לא היתה עד ארגיעה, והיה בו כוח לעמוד בה ולא לברוח מפני עוז־עצמו למורך־עצמו. והיורש, כשם שגדולתו גדולת רב וחכם וסגולתו סגולת מחנך ופדגוג, כן מסירותו מסירות עסקן ופילנתרופוס ותנופתו תנופת מנהיג ומדינאי,

 

ו    🔗

לעניין הרב – בבואו לשאת דברו בהיכל, העמיד אותו על חידוש קטן שהוא גדול. הוא לא נעזר במופתים שלפניו, אלה שלושת המטיפים שקדמוהו: לא בדרכו של הראשון שבהם, ר' נוח מנהיימר, שכוחו המרובה בדרשה לא נסמך אל כוח מרובה כמותו בתורה, ולא בדרכו של האחרון שבהם, ר' משה גידמן, שכוחו המועט בדרשה נבלע בכוחו המרובה בתורה, ולא בדרכו של שבאמצעם, ר' אהרן ילינק, שכוחו המרובה בתורה וכוחו המרובה בדרשה כשתי מלכויות נפרדות היו לו. הוא יורשם, בירר לעצמו דרך משלו – סילק את פרגודי הגינונים, שהיה בהם לא מעט ממעשי־שחקנים, והמיר את הדרשה הפתיטית בשיחה כפשוטה ואת ההטפה הנמלצת בדיבור לתומו, וכך נעשה כל משא שלו כסם חיים לעם הרב, שהיו עומדים צפופים וממלאים את ההיכל. צר שלא נתקיים בידנו כל שהשמיע מעל בימתו, אבל גם קטעי הפרקים שנשמרו – כגון אלה שנרשמו, במוצאי שבתות, על־פי הזכרון, בידי חנא טראו – יש בהם להטעימנו טיבם. בהם, כבשארי דרכיו בהיכל, ניכרת תפיסתו את עצם כהונתו: כשם שידע את הגבול בזכות־גאונה, כך ידע את הגבול בחובת־צניעותה. ודומה כי אין לך הוכחה, עד מה ידיעתו זו היתה ברורה לו עד־דק, כדרישתו שהקפיד על קיומה, כי יקראו אותו לעלות לתורה גם לפרשת עשרת הדיברות גם לפרשת התוכחה, כלומר, גם לפרשה שנחשבה בעיני הקהל מיוחסת ביותר ונקרא לה החשוב שבקהילה גם לפרשה שהוחזקה בעיני הקהל מזולזלת ביותר ונכפתה על העלוב שבקהילה. וכדרכו בשתי שבתות אלה, שבהן הראה את עצמו כדרך שראה את עצמו, גם כאותו מיוחס גם כאותו עלוב, דרכו בכל ימות החול; וכהדגמה מצויינת להערכת עצמו עשויה שתשמש הודעתו לאותו עשיר מופלג, שהזמינו לבוא אצלו, כי הוא, הרב, מקבל קהל בשעות אלה ואלה לפני־הצהריים, ועניים כל היום כולו, והוסיף: דער צבי פרץ חיות איזט איין קליינעס מעננכן, אבער דער אָבּערראבּבּינער פאָן וויען איזט איין גראָססער מאַנן, לאמור: צבי פרץ חיות הוא ברייה קטנה, אבל הרב הראשי של וינה הוא גברא רבא. צניעותו בהערכת עצמו וגאונו בהערכת־כהונתו הן שעשו את הכהונה הזאת כהתלקחות גדולה, אולי אחרונה, של הרבנות, תודעתה ומעמדה, בטבורה של גולת־אירופה.

לענין המחנך – מלבד שהוא ניכר בכל משא, שיעור והרצאה שלו, הריהו ניכר בטירחתו לחינוך ולהוראה ולמוסדותיהם. והיא טירחה שמסלולה כפול: על דרך ההמשך ועל דרך החידוש. דרך ההמשך – הוא שנטל עליו לקיים את הבית שלמד בו בעצמו, הוא בית־המדרש לרבנים, שנטה ליפול משנתמוטטה המונרכיה ובירתה המדולדלת חדלה מלהיות בירת הארצות, שמהן באו כמעט כל התלמידים. הדאגה הזאת לבית הוראתו נמצאה לה הגדרה נאה בפי זקן־הבית, ר' אריה שווארץ, שאמר עליו על מי שהיה תלמידו של המוסד ונעשה ראש אפיטרופסיו: הבן היחיד המפרנס את אמו. וכן ניתן לו לאותו מוסד להמשיך את הוראתו ואת רמתה – ודיינו שנזכיר שלושה מבין מוריו כדי לעמוד עליה: ר' שמואל קראוס, ר' אביגדור אַפּטוביצר ור' זכריה שווארץ, – ולהוסיף להעמיד תלמידים, מהם שהם עתה פּאֵרה של חכמת ישראל. על דרך החידוש – הקמת גימנסיה עברית (שנקראה אחר־כך על שמו), שאם עצם־אפשרותה וצרכה בעיר הזאת הם סימן לטובה, הרי פרט אחד שבה היה כהבלט לו. כוונתנו לכך, כי מנהלה היה מי שגידולו במציאות של נכר ובהווייה של לעז, והציונות השיבתו ללשוננו – ויקטור קלנר. ואחרון אחרון הכי נכבד – הקמת הפדגוגיום, שתוכניתו המחושבת וההוראה המוסמכת שבו – מלבד מורי בית־המדרש לרבנים, ששימשו גם פה בהוראה, פעלו כוחות מעולים כאברהם בן־יצחק, צבי דיזנדרוק, משה אהרן ויזן, זלמן שזר, – משכו תלמידים מקרוב ומרחוק, וכן הוכשר צבא של מורים לבתי־הספר העבריים בכמה ארצות וארצנו בכללם.

מוסדי הוראה אלה עשו את וינה כמקדש־מעט ללשון העברית ותרבותה. אמנם, וינה היתה מאז כמקלט המלה העברית – הלא בה הוציאו ראשוני המשכילים את “ביכורי העתים”; בה הוציאו שמואל לייב גולדנברג את “כרם חמד” ויצחק בלומנפלד את “אוצר נחמד”; בה הוציאו נפתלי קלר את “ביכורים” קצרי־הימים ומנדל שטרן את “כוכבי יצחק” ארוכי־הימים; בה הוציא ר' אייזיק הירש ווייס את “בית המדרש” ו“בית התלמוד”; בה הוציאו פרץ סמולנסקין את כרכי “השחר” העבים ושמואל אהרן ליברמן את קונטרסי “האמת” הצנומים. אבל אם וינה היתה בית־אחיזה למלה העברית, לא היתה היא אחוזת ביתה, כי כל כתבי־העת האלה לא בה ולא ממנה נתגייסו קוראיהם. וגם לימים, כשקצת יהודיה נמשכו לתנועה הציונית, לא נמשכו אלא כקורטוב לבת־לווייתה, התנועה העברית (למען האמת, נזכיר כי אחד מגידוליה, אֶרנסט מילר, סופו מתרגמו של ביאליק וכמותו כויקטור קלנר מורים בגימנסיה “הרצליה”, לפני מלחמת העולם הראשונה), ופעולת סטודנטים, בייחוד חברי “התחייה”, לא היה בה כדי לשנות כדרך ששינתה מציאותם ופעולתם של שני מוסדות־ההוראה העבריים. ודאי, גם עתה חובה לזכור רישומם והדי־רישומם של גלי הפליטים בני־גליציה, ובייחוד צעיריהם – “צעירי ציון” שסופם “השומר הצעיר”, שגיבושו וכמעט לידתו היו בווינה – שרצינותם העברית השפיעה על סביביה, באופן שהאיש שהחזיק את בית־המדרש לרבנים ובנה את הפדגוגיום העברי ויסד את הגימנסיה העברית, עשוי היה שיישען על בסיס של עבריות מאוששת. והלא היה בשר מבשרה ועצם מעצמה של התנועה הזאת על תכונתה המשולשת; הציונית, העברית החלוצית.

לעניין העסקן – דומה, מכל תאריו התואר הזה שב, מכוחו ובכוחו, לכבודו הראשון, ובו נתגלתה מסירות־נפשו במלואה. צדקתו ומעשי־צדקתו נשמעים כדברי אגדה, אבל היו דברים כהווייתם. הרי הדאגה לציבור־ישראל בִמֻצָרו – התרוששות שכבות שלימות עם המשברים במדיניות ובכלכלה; והרי הדאגה ליחיד בישראל במצוקתו – עניים, פליטים, אלמנות מלחמה וטפן, יתומי־פרעות. והיתה זאת לו דאגת תמיד, לשמה עשה לילותיו כימים; גם יצא לכרכי הים, לזעזע מצפונם וכיסם של מוסדות ואישים, ואמנם הלבבות ננערו והכיסים נפתחו, ויזם מפעלות־עזר ובנה מוסדי־אשראי, אחיסמך להמונים ואחיעזר ליחידים; והעיקר, שהיו עשויים באופן שהיה בהם כדי מופת לעזרה סוציאלית מתוקנת. ומצד־מה אפילו כדי דוגמה למדיניות־סעד מתוכננת. השאלה, מה עמד לו בכל אלה, ניתנת לה תשובה לרגל סיפור על אחד המפעלים שהוקמו בהשתדלותו ועל אחריותו, היא קופת אשראי לאוּמנות ולמסחר הזעיר, ומספרוֹ בזכרונותיו מי שהיה מנהלה, ר' מאיר הניש; בעבודתו זאת – יאמר – זכה להתקרב אל הרב ולהכיר אופיו הזך ומידותיו הנעלות, ששיוו לו דמות האדם לפני החטא הקדמון. ודאי שהוא עצמו היה דוחה הערכה זאת על עצמו, ולא בלבד כמציאות אלא גם כאפשרות, כי עמידתו היתה בתוך האנושי, אולי אפילו האנושי ביותר, ולא מעליו, ומתוכו נישאה אמונתו אל מעליו; עמידתו היתה בתוך ההיסטורי, ואולי ההיסטורי ביותר, ומתוכו נישאה שאיפתו אל מעליו.

לענין הקברניט – העמידה בתוך האנושי ביותר ובתוך ההיסטורי ביותר נתפרשה לו למעשה כעמידה בתוך האקטואלי ביותר, לאורו של העקרוני ביותר, והיא שנתנה, כי בעצם ראה את עצמו מדינאי העושה במדיניות. אין בידנו להוכיח, אבל דומה שלא נטעה אם נניח, כי ראייתו זו את עצמו באה לו מתוך שניזונה מדיוקנו של רועה־העדה השלם: משה רבינו, בונה מלכות־אלהיו בהניחו יסודותיה של מדינת־עמו, ובניינו ודרך בניינו בליכוד תפקידים – מנהיג, מחוקק, משורר, מצביא – באישיות אחת. לאמור, מאחרי תפיסתו ועשייתו דימדמה כמין מדידת־סתר בין מורה־המורים הרחוק, אשר רעה קוהלת יעקב ברצועת הגורל שבין תעייתה במדבר ובין כניסתה לארצה, ובין תלמיד־תלמידיו הקרוב, הרועה קהילת יעקב, אף היא ברצועת־גורל שבין אחרית שבתה במדבר העמים וראשית שיבתה לארצה. לאורה של הנחה זאת מובנת ההתעניינות הערה, כמעט קודחת, במעגל המדיניות ובעיותיה – בעיות מלחמה ושלום, פירודים ואחדויות, יריבויות ובריתות, גבולות ושכנוּת; וההתעניינות הזאת, כשם שבאה על ביטויה בדרשה בהיכל, שבה נראו קרובות לאור רחוקות, לא מתוך התאמה דרשנית של דמיון הקליפות החיצוניות, אלא מתוך הקבלה פרשנית של שוֹוי הגרעינים הפנימיים, כך באה על גיבושה בהרצאה שבאסיפה, בכינוס, בקונגרס, כשהדברים נדרשים הלכה למעשה – אלה הנסיונות לסייע לאיחודה של משפחת העמים בכוחה של ברית־שלום מלוכדת על תוכנה וכליה. ככל הנכון תפיסתו את מעגל בעיותיה של האנושות נצמחה לו מתפיסתו את מעגל בעיותיו של עמו, על מסורתו וציווייה ועל חייו וצרכיהם; אבל משנתגבשה³ לו תפיסתו כדרך שנתגבשה, נהג בבעיות עמו כדרך הנוהג במעגל, אחד המעגלים, שבתוך המעגל הכולל, גם אם ידע עד־מה אי־התקווה של סיכויי האדם צפויים לו נחשולי־סכנותיו. עֵדוֹת לכך שתי התראותיו מפני רוחה ודרכה של גרמניה וסכנתה, סכנת חידוש הבּרבּריות הטבטונית. על חובת ההתראה האחת התעורר עוד עם ראשית מלחמת־העולם הראשונה, כשצבאות הגרמנים הקיפו רבבות חיילי הרוסים בביצות מזרחה של פרוסיה, ותחת אשר יקחום בשבי הניחום, ברישעה מכוונת ומתוכננת, שיתייסרו ברעבונם עד שיפשטו לשונם ויחרב מוחם ויגוועו; ועל חובת ההתראה האחרת התעורר בסמוך לאחר המלחמה ההיא, למראה חרפת האנטישמיות שפשטה בגרמניה, והיא חרפה שנכרכה לה כמותה אם לא גדולה ממנה, כי לא נמצא בכל גרמניה אחד גדול שישמיע דבר קטרוג ומחאה, כדרך שנמצא זוֹלא בצרפת או טולסטוי ברוסיה. לא רבים היו שראו, בעוד מועד, כי ממדינה זו תיפתח הרעה, ומעטים מהם היו באוסטריה, ובייחוד בימים שהיתה בת־בריתה של גרמניה, וזוג־הקיסרים פראנץ יוסף ווילהלם תנינא, היה ניבט מעל כל כותל ומפאר כל חלון ראוה ומקשט כמעט כל ספל קפה. ואם בימים ההם כך, בימים שלאחריהם לא כל שכן. כי חזה את הפורענות המתרגשת לבוא, אנו למדים מעדותו של ש“י עגנון המספר, כי בדרך עלייתו השנייה לארצנו, בשנת תרפ”ד סר לווינה וביקר שם את הרב הראשי: “זימן אותי לבית הכנסת שלו ונתן לי מקום סמוך אצלו. בדרשתו תיאר בליל יום הכיפורים כל מה שעתיד לבוא בקרוב על יהודי אירופה ועל כל העולם כולו. קשים ונוראים היו ציורי הבלהות שצייר הרב בדרשתו. נסתכלתי בציבור וראיתי שאינם מרוצים מן הדרשה, וביותר האחים ר' שראיתי כמין ליגלוג על פניהם כלפי הבטלן הזה שאינו מבין כלום מהליכות העולם. אחר התפילה היה מקצת מן הציבור מתאוננים על דרשת הרב שאמרו, אין תעמולה ציונית מקדשת אמצעים כאלה. שאלתי אותו, מה הביאו להתנבא נבואה קשה שכזו. ענה ואמר לי, אני זקן ולא אראה בזה, אבל אתה עוד תראה תועבות גדולות מאלה שהזכרתי בדרשתי”.

דברים אלה כמאה עדים דומים, ולא אוסיף עליהם אלא זאת, כי מעצם ימי המלחמה הראשונה לא ידעתי מבני גליציה לאימה מפני גרמניה ומפני נצחונה אלא ארבעה – צבי פרץ חיות, משה אהרן ויזן, בנימין גריל, יוסף זליגר. ובדברנו עתה על הראשון שבהם עלינו לזכור, כי לפנינו מי שראה נכוחה, שראייתו הצלולה היתה משמשתו בעשייתו המדינית, בין כשעמד כרבה של הבירה לפני אחרון הקיסרים מבית־הבּסבּורג ואמר לו במפורש מאוויי בני־עמו, וראש להם שיבתם לארצם; ובין כשעמד לשנים כנשיא הוועד־הפועל של ההסתדרות הציונית ודיבר על השיבה הזאת והמאמצים למענה והמלחמה לה על תוכניתה ושלביה.

 

ז    🔗

ובכל העשייה מרובת־הפנים הזאת לא הישלה את עצמו וידע את מקומה ושעתה. מקומה – בירת ממלכה שירדה מגדולתה, קהילה שירדה מנכסיה; שעתה – עירבוב של שקיעה מקרוב וזריחה ברחוק. אם להיעזר בדבר־משל, הרי היה כמי שעומד בתפילת מעריב וצלליה וקורא לתפילת שחרית ואורותיה. והוא אמנם התקין עצמו לאותה שחרית – בכלל התנאים השונים שהיתנה עם פרנסי הקהילה היה גם התנאי המפורש, כי במלאות עשור לכהונתו הוא רשאי להניחה ולעלות לארץ־ישראל. וככל הנכון היתה בו תקווה, כי עשר שנות עשייתו יסייעו לכך, כי כשם שהציבור ייאמן לו בעמדו בין המעריבים, כן ייאמן לו בלכתו להיות עם המשכימים, וילך עמו ואחריו. ובקום המכללה העברית נעשה הר־הצופים סברו וסיכויו, אבל לא כתקוותו וכתקוות רבבות מכריו ומוקיריו כן היה. הוא כבר נפרד מעדתו בדברי פרידה נרגשים והלך לארצנו להשתקע בה, והנה מתלאה – האפיטרופסים של הר הצופים, שראו עצמם מוסמכים לדחוס את חקר המקרא ומידותיו לתוך מיטת־סדום, היה בהם העוז המפוקפק לפסול את האיש להוראה, ונשבר לבו בקרבו. הנקל לגלגל עיניים כלפי מעלה ולהיאנח ולדרוש על דרך הכתוב: מרחוק תראה את הארץ ואליה לא תבוא, אבל דרוש של צביעות הוא; והאמת היא כפי שהגדיר את הפרשה הזאת ח. נ. ביאליק, שאמר על האיש, כי הוא היה הגדול שבאישים שידע כיצד לנהוג באוניברסיטה, אך הממונים בטימטום לבם לא הבינו, ועליהם האחריות. מאז יצאו ימים רבים – גם המשורר גם הרב מנוחתם במבחר קברינו בתל־אביב, אף אותה מיטת־סדום נשברה, אולם זכרונה כמיכוות־כלימה לכולנו, ואך בהצבת ציון ראוי לו בלבנו קצה כיפוריה.

והציון מחוייב קודם כל כשלעצמו, כי שמירת זכרונו ונחלתו היא כשמירת קניין מקנייני העם והאדם. לעניין זכרונו, הריהו חקוק בלבם של כל שהכירוהו, ופה להם היה ר' בנימין, אשר בבואו להעלות את דמותו, כתב בראש דבריו: נזיר וצדיק, ובסופם: ידוע ידעו כי אחד קדוש, נזיר, ענוותן, מתהלך בתוכם. לעניין נחלתו, הרי כינוס כתביו חובה, והאסופה שלפנינו באה לקיים קצתה של החובה הזאת בפינה גדולה אחת שבבית־ירשתו. ילקוט־דברים הוא, שנבחר מתוך דרשותיו, נאומיו, הרצאותיו ומאמריו, וכוונתו להטעים דרכו ללמד את העם ולהשכילו. טרח עליו ירוחם טולקס, שתירגם רובם של הדברים ממקורם הגרמני, כן מנחם הרטום, שתירגם קצתם של הדברים ממקורם האיטלקי. סדרם של הדברים אינו כסדר נתינתם, אלא מדורים מדורים לענייניהם, באופן שהם מתלכדים כדי סוגיות במסכת, וכללם כתמצוּת משנתו של האיש והגיונו, כפי ששנה אותה ברשות־הרבים.

[י“א טבת תשכ”ב]

 

ביבליוגרפיה    🔗

דברי ההערכה על ר' צבי פרץ חיות מרובים, ולא יובא בזה אלא מה שהוא מכלל דיונם של דברינו.

(1) ד"ר נ. מ. גלבר: שלשלת היוחסין של הרב צ. פ. חיות, העולם, 9 במארס 1928.

(2) M. Rosenfeld: H. P. Chajes, Leben und Werk, Wien 1933

(3) מאמרים לזכרון ר' צבי פרץ חיות, וינה 1933.

(4) גרשם באדר: מדינה וחכמיה [בערכו – פה חזר ונדפס השיר של צ. פ. חיות שנדפס תחילה ב“הצפירה”, כ“ד בניסן תר”ן] ניו־יורק־וינה, עמ' 104־103.

(5) א. שטאנד: צבי פרץ חיות [נדפס תחילה פולנית ב־Moriah, שנה י“ג חוב' 11־10, אוגוסט 1918, עמ' 419־411], בתרגומי העברי בכתבי א. שטאנד, תל־אביב, תש”ג עמ' 91־88.

(6) חנא (קונו) טראו וא. קרון: אדם בעולם, תל־אביב, 1947.

(7) דב סדן: אדם ביקר, בספרו “אבני זכרון”, תל־אביב, תש"י, עמ' 26־11.

(8) ישראל דוד בית הלוי: רבי צבי הירש חיות ז“ל רב בז’ולקיב ובקאליש, פרשת חייו ופעלו, תל־אביב, תשט”ז.

(9) ד“ר ישראל יצחק לוין: הרב צבי פרץ חיות זצ”ל, בקובץ: חכמת ישראל במערב אירופה, בעריכת שמעון פדרבוש, ירושלים־תל־אביב תשי"ט, עמ' 252־241.

(10) ר' בנימין: צבי פרץ חיות (אחרי מיטתו, שתי נפשות בקרבו, נזיר, וצדיק, פשטות וחין⁴), כתבים, כרך ג‘: כנסת חכמים, ירושלים, תשכ"א עמ’ 29־24.

(11) אייזיק הירש ווייס: זכרונות, בצירוף מבוא והערות מאת ג. קרסל, “גנזים”, קובץ א' תל־אביב, תשכ"א עמ' 53־46.

(12) מאיר הניש: “מבית ומחוץ”, זכרונות, תל־אביב, תשכ"א, עמ' 185־183, וכן עמ' 226־225.

(13) ש“י עגנון: אגרופה של רישעה, הארץ, ט”ז כסלו תשכ"ב.