א    🔗

נכד־הרב – הוא כינויו שאפפוֹ חיבה וכיבוד בימי ילדותו, ונמשך לו כחוט־סתר, העג סביבו עוגה סמויה של מרחק וקרבה כאחת, בימי שחרות ועמידה, ונלווה לו כעיטור־חן עד זקנה ומעבר לה. והוא כינוי שנעשה לו גורל, משום שתודעת־המוצא נשענה בו אל ממשות־מוֹרשה – לא על־פי סביבתו וסברה בלבד, אלא על־פי שורש־נפשו נועד להיות היורש, הממשיך.

צאצא של גדולי־הוראה, רועי־ישראל בקהילות רבות, עשוי היה באָפיו ובמזגו, בסגולתו ובכשרונותיו, לצרף את עצמו כחוליה לשלשלתם וכממילא נראתה תעודתו, גם לו גם לזולתו – כיסא הרבנות בקהילת לבוב המעטירה, שישבו עליו אבות אבותיו: החכם צבי; ר' חיים כהן רפפורט; ר' יעקב משולם אורנשטיין בעל “ישועות יעקב”; זקנו אהובו־אוהבו ר' צבי הירש אורנשטיין, רבה של בריסק דליטא, רישא ולבוב; ואחרון־אחרון אביו ר' אריה ליב ברודא, מסיים מערכת גדולי הרבנים בקהילת לבוב המפוארה. וההמשך הזה ברוח הדורות נראה מובטח גם בבוא החידוש כרוח הדור – תלמיד סמינר־הרבנים בברלין וגומר־האוניברסיטה בפרייבורג, שהתמחה בפילוסופיה מפי מומחיה (דילתיי, זימל, פאוּלסן) וחשב להתייחד בה (הדיסרטאציה שלו, שנתפרסמה בשנת 1899, היא בתחום תורת ההכרה), אלא שהיתה בו יד דורות – תעודת־אבותיו נתקיימה לו על דרך המזיגה של ההמשך והחידוש במשאת־נפש של רבנות נאורה; יד דורו – מקדמת־נעוריו מעורה היה ברחשי הציונות המודרנית, ונעשה דמות בולטת ביותר בכנסת־הדמויות שהצמיחה תקופת־אביבה. החבורה שגדל בתוכה ומתוכה, תחילה “מקרא קודש” ואחר־כך ובעיקר אגודת “ציון” בלבוב, היתה בה תרכובת אישים מגוונה ביותר: הרב קובק הזקן בעל “ישורון”, ששימש ברבנות בבאמברג ובאינסבּרוּק ובאנדריכוּב וחזר, יגע אך צמא עשייה תמימה, לעיר מולדתו; ר' עוזר רוֹהטינר, תלמיד חכם שנעשה מטובי הבדחנים; ד"ר ווילהלם הולצר, חוזר־בתשובה ואיש־צדקות – הרי שלישיית ראשי הזקנים של האגודה הראשונה; ואילו אברהם קוֹרקיס ושלמה שילר; בנימין זאב זגל ומרדכי אהרנפרייז; אדוֹלף שטאנד ויהושע טהוֹן; דוד ניימארק ושמואל ראפאפורט, מיכל ברקוביץ ויהודה לייב לנדא; שמואל וולף גוטמן ושמואל יעקב רנצר, שכל אחד ואחד מהם היה חטיבה לעצמו וסופם נודעו מי בחכמה ומי בספרות ובקברניטות – הרי ראשי הצעירים של האגודה האחרונה. וידענו מפי רושמי־רשומות כותבי־זכרונות, עד מה נבלטה ביניהם דמותו של נכד־הרב, ועד מה ראו בהתערותו בתנועה הצעירה מנצחונה שלה ומנצחונו שלו.

ב    🔗

והוא, נכד־הרב, כשם שנכבש לה לתנועת ההתנערות הצעירה, כך כבש לה אחרים – כשם שראינו אותו תחילה ב“ציון” שבלבוב ואחר־כך ב“יוּנג־ישראל” בברלין, כך נראהו בבכוֹר־הקונגרסים בבאזל, ומעתה הוא נטוע ועומד כאישיות מרכזית בעבודת הציונות. דומה כי לפי שיעורי התנופה מותר לראותו נפש ראשה בזרם האחד של ראשית הציונות הגליצאית, שנתן עיקר־כוחו למלחמת ההווה, כשם שמותר לראות את אברהם קורקיס כנפש הראשה בזרם האחר בה, שכפר בערכּה של המלחמה הזאת, ומתוך ראייה קאטאסטרופאלית של המציאות היהודית, נשקפה לו הצלחה בריכוז מלוא־הכוח לעבודת־הבניין הישירה בארצנו. מלחמת הזרמים הזאת היו לה כמה וכמה פנים, והיא נמשכה והלכה – כשם שהזרם האחד פירנס את המלחמה לנציגות פרלמנטרית, לכיבוש הקהילות, להגנת זכויות בפרנסה ובחינוך, כך פירנס הזרם האחר את תנועות העליה והחלוציות; ואם כי שני הזרמים סייעו זה לזה ונסתייעו זה מזה, עמדו כיריבים, בחינת נהרא נהרא ופשטיה.

ודומה כי לא בלבד ההכרעה בין הזרמים היא שהיטתה את נכד־הרב לזרם שנתן עליו דעתו ונתן לו כוחו, אלא גם מורשתו ורוחו ידם באמצע. ההמשך – רבנות בגילומה הנאור, והחידוש – רעיונה של התחיה, נעשו לו כמנוע לתמורת תודעתה ותפיסתה של האינטליגנציה¹ היהודית, שהתנודדה בין אדישות וטמיעה, ושהחזרתה למוטב פירושה הזרמת כוחות־הדרכה מושכלים לשירותו של העם. האידיאל נראה לו ברבנות בעיר גידולו לבוב, אך כמחסום בדרכו עמד לו ראש־הקהילה, מנהיג המתבוללים הנודע, ד"ר אמיל בּיק, וכדרך הלצה היה מספר מעשה דיחויו לאמור: “הוא לא דחני כל־כך משום ציונותי, כשם שדחני משום ייחוסי, שהרי משפחתנו, או כפי שהוא היה קורא לה באיבה: ‘די מישפאָכע’, היתה באמת השלטת בקהילה, ובידה משרותיה; הרי בה נערבו גם בית אורנשטיין, גם בית נתנזון, גם בית מיזיש, גם בית קלרמן, גם בית קולישר, ובשל רעייתי גם בית בובר; בעוד הוא מעודד את המשכילים שעלו בכוח עצמם, אם בהשכלתם ואם במרפקיהם”. ודאי שאותו ראש המתבוללים לא בלבד אימת המשפחה המיוחסת היתה עליו, אלא אף אימת ציונותו של צאצאה המחונן היתה עליו. אולם אפיינים ביותר הם הדברים שאמר לו: “לדעתי אין הציונות אלא מחשבת־הבל: אבל כששמעתי כי אתה, המוכשר שבצעירי המישפּאָכע, נעשית ציוני, התחלתי מעמעם קצת בדעתי. אמרתי בלבי: המישפאכע יש בה חוש מפותח ביותר והיא חשה בעוד מועד, להיכן מפליג זרם־החיים שעתידו לפניו, וחושם כחושה של הכנסיה הקתולית – אין הוא עשוי להטעותם” ובשביל להטעים, שלא מחמת הציונות הוא מדחה את המוכשר שבצעירי־המשפחה, מינה לכהונה זו איש ציוני, הוא שמואל וולף גוטמן, בנו של מוזג, אמנם נחמד באפיו, אך רך במנהגו.

אכן, טעות, אם לא הטעאה, משולשת היתה בדבריו של אותו קברניט המתבוללים. ראשית: התנועה, שאותו צעיר מחונן בא לשרתה, היתה התנועה הדימוקראטית בה"א הידיעה שברחוב היהודים, וכל שהצטרפו לה, וצאצאי־הפטריצים בכללם, גורלם גורלה – מלחמה כבדה וממושכת ביותר. שנית: כוחו של אותו קברניט ויורשיו היו בקנוניה עם השליטים בין במשרדי־הרשות בין בחצרות־הרביים, ולה כפופה היתה הקהילה על כל כהונותיה, ומי שהיה בהול על כהונה אחת ואחרת, לא הלך אצל התנועה שכוחה בפנייתה, מעבר לקנוניית־השליטים, אל ההמונים. שלישית: המחסום שאותו קברניט העמיד בדרכו של הצעיר נעשה פתח סיכוי. כי משננעלו לפני נכד הרב דלתות הקהילה הקדומה, הלך לקהילות צעירות, מצע לעשייה פורה ומפרה – תחילה כרב נאורים בסטאניסלאב ואחרי־כן כרב נאורים בלודז', וכאן נעשה פועל ומפעיל בכוחו הרב, בועז ויכין לאגפה התוסס של הקהילה.

ג    🔗

איך נעשה הסנסן לגזע תרשישים, צאצא של אריסטוקראטיה שנתקיימה בה בחינת תורה וגדולה במקום אחד, לוחם נמרץ לציונות העממית, על תכונתה הדימוקראטית המובהקת – הוא חידתו ופתרונה. הוא עצמו ראה את עצמו, כפי שהיה אומר, כתערובת של שני שבטים, ניזון משני צינורי־היניקה של ילדותו – עיר־הולדתו בריסק־דליטא ועיר־גידולו לבוב. ואמנם, מי שהתבונן במעשיו, לא יכול להתעלם ממיזוגם של ניגודים, וראש להם – קשיות הגיון ועדנת־רגש העולים בקנה אחד. מתוך מיזוג זה נעשתה עבודתו הענפה כמטיף, כמדינאי, כתעמלן, כמארגן, כקואופירטיסט, כמחנך, ובה השכיל לכבוש נפשות לאמונה, לתודעה ולתורה יהודית, לתודעה ולגאווה יהודית, להנהגת חיים יהודית, לדרך חינוך יהודי. אמנם, יריביו ראו את דרכו עקיפה ביותר, ודרשו דרך ישירה יותר לנפש־נפשה של הציונות, היא העליה והכרוך בה, שכן הפולמוס ברודא־קורקיס לא נדם, ומהדורותיו התרבו ומתרבות עד עתה. אולם גם יריביו יודעים, כי אף דרכם נתפרנסה, ולא במעט, מיגיעה גדולה זו, שנעשתה בתנופה נמרצת ביותר, וגרפה חוגים רחבים לצד נאמנות לאומה וקנייניה.

ועוד זאת, בחבורת בני־דורו, שביקשו לעשות את דוכנה של הרבנות הנאורה גורם לחידוש והתנערות, היה הוא מן המעטים שמשאת־נפשו נתקיימה בשלימות. ראשית, לא הפליג כרובם לבירות רחוקות, למן שטוקהולם עד יוהניסבורג, אלא נשאר בבית־גידולו ואגפיו – בגולת פולין, לקיים את דיבוקה של האינטליגנציה בהמוני־העם; שנית, לא נעשתה לו כהונתו כטפלה לעיקר, כדרך שנעשתה לבני אומנותו, שעיקרם עבודה במוסדי־ציבור או במוסדי־חקר. אמת, בימי המלחמה לנציגות הפרלמנטרית של יהודי גליציה היה כפסע בינו ובין בחירתו לבית המחוקקים, וממילא לקאריירה פוליטית מובהקת, וערמת הרשות וזיופיה היו כמחסום לו. אבל גם אותו מחסום נעשה לו פתח־סיכוי – מי שעשוי היה להיות לוחם מעל בימת־חוץ נעשה לוחם מעל דוכן־בית; נכד־הרב היה רב ממש, רועה עדתו, יורש כהונת אבותיו ותעודתם כתמורת־הדור. דומה, גם בו עצמו היה מלוא־הכרה של קיום משאת־נפשו, עד שאפילו מגרעות נעשו לו מעלות – כמי שעטו לא שימש אותו, הגביר את חסרונה של תורה־שבכתב ביתרונה של תורה שבעל־פה, ומהיות מלוא־כוחו בדיבור הבהיר והרוהט, פעל והפעיל מישרים תרתי משמע. נושא דברו החי ומחייוֹ – כך שמעו אותו כשלושה דורות בימי כהונתו בקהילות ישראל, כך שמעו אותו בימי שבתו בארצנו, צאצא אבות אבותיו, שנחלתם היתה ראוייה לו והוא היה ראוי לנחלתם.

ד    🔗

הוא נפטר בשיבה טובה וקבורתו היתה בצנעה, כרוח צוואתו ולשונה, ואילולא מודעה קטנה בעתונים – לא נודעה פטירתו ברבים. קשה עניין תלמיד־חכם שלא נספד כהלכה, כל שכן תלמיד־חכם, שהיה קברניט ודבּר לקהילות־ישראל גדולות, ורבּה עדת מוקיריו ותלמידיו. על־כן ראתה העדה הזאת כחובה וזכות לעצמה לכנס עצרת לזכרו ולזכרונו, שתחילתה עצרת שבעל־פה וסופה עצרת־שבכתב, הלא היא מגילת הספר המונחת עתה לפנינו, המוקדשת לו לאישיותו ולדרכו ולפעלו. מגילה זו עיקרה מסכת־זכרונותיו שכך תולדתה: נוהג היה לספר פרקיהם בעל פה ושומעיהם, וראש להם ש"י עגנון, שנפלאו על ענייניהם לפרטיהם, עוררו אותו לקיימם בכתב, ונאות לקוראם באזני מאזינים שהעלום על הכתב, והוא עצמו בדק את הדברים במדוקדק, וזכותו של בן קהילת כהונתו, מנחם גלרטר הוא, שעמד על המשמר ועוררו וחזר ועוררו על כך, תחילה בעניין זכרונותיו מימי כהונתו בסטאניסלב, ואחר כך בעניין זכרונותיו מימי ילדותו, ימי נעוריו, ימי תלמודו וימי רבנותו הראשונה; וזכינו למצבה מצויינת לחייו ולדרכו בהם, לכסיקון־זוטא של אישים רבים ומרובים שהכירם פנים או שמע שמעם מפי מהימנים, כרוניקה־זוטא של כשלושה דורות על רחשם ותסיסתם, מקור ברוך לקורות ימים וידיעתם, והכל מתוך תיאור חי ופיכח של המאורעות ולמעשים על רקעם ונופם. לצערנו אין היא מגילה שלימה וחסרים ממנה כמה פרקי־אמצע וסיום, שלא הספיק המספר לספרם, ובאו עתה יודעיו ותלמידיו להשלימם איש איש ופרקו, וכתוספת הארה ניתנו צרור תעודות וביבליוגרפיה, באופן שמתעגלת לנו תמונת חייו על בימות פעולתו ודוכניה בגולה ובארצנו².

וכך ניתנה בידנו תעודה המשמרת זכר רב, והוא המניח להיעזר ברשות שניתנה לנו לדמות יציר ליוצרו ולתלות בו באדם־מעלה כינוי־מעלה כראוי לדמותו כפי שהכרנוה: הדור נאה, כולו אומר כבוד, זקנה ביום דין ובחרות ביום קרב.

[אלול תשי"ט]