שבתי טבת היקר,
בחור צעיר ויפה־תואר, גבה־מצח, עוקב אחרי זה שלושה שבועות. מתחקה הוא אחרי מבוקר עד ערב. כאשר אני בעבודתי, גננת בגן־ילדים, משקיף הוא עלי דרך חלון בבנין הסמוך.
העובדה שלא נישאתי לאיש עד היום הזה אין לה כל שייכות למקצועי, או לצורתי. כידוע לך יש גם גננות נשואות. אשר לצורתי – טולסטוי הגדול עצמו מצא נוי, לפחות בכתביו, בנערות בעלות שפמפם וחוטם גדול. שני אלה בפני עלמה סימן הם, לדעתו, לאופי חזק.
אני משוכנעת כי לולא טיפלתי באמי וסעדתיה בחוליה במשך עשר השנים האחרונות, היה בכוחי לקסום וללכוד אחד הבחורים שחבשו עמי ספסל לימודים בסמינאר. אבל את אלה חטפו חברותי הפנויות והמשוחררות מעול ואני ראשי לא היה פנוי כלל לציד בחורים בספריה העירונית על שם אחד־העם.
במשך שלושת השבועות שהצעיר כחול־העין עוקב אחרי לא ניסה להחליף עמי ברכה או דברים. פעם פעמיים ניסיתי לנעוץ מבטי בעיניו, אך לשוא. הוא השפילן מיד ולא הצלחתי אלא להבחין בצבען. גם ניסיתי לפתוח עמו בשיחה, אבל לא נענה לי. בכל זאת לא חדל מעיקובו.
תחילה סברתי שהצעיר בישן, טיפוס של נחבא אל הכלים הזקוק לעידוד אמהי ממושך מצידי עד שימצא דרך. אולם העתונים מרבים להזכיר לאחרונה את הש.ב., ולפתע עלה בדעתי שיתכן וזה העוקב אחרי הינו אחד מסוכני החרש של שרות הבטחון. מישהו המעונין במילוי פקודת הממוּנים עליו ולא מי שחשק בי ונכסף לאהבה הגדולה השמורה עמי.
הספקות טורפים את דעתי! איך אדע בודאות מי האיש ומה מניע אותו לנוע בעקבותי בדבקות כזו? מבינים אתם, התקף החזה נטל את נשמתה של אמי, לפני חודשיים, וגאל אותה לתמיד מיסוריה. אנא, מהר.
בצפיה ובכבוד
(–) נחמה גליקסמן.
חבר שבתי טבת הנכבד,
רק אתה יכול לעזור לי.
שמי מרדכי קראצובניק. אתה לא מכיר אותי, אני בטוח. אני כבר בן 37. אני עובד יותר מחמש־עשרה שנה אצל “בלאסט, חברה לאספקה ושיווק של קיסמים לשינים בע”מ". תפקידי מצטמצם במניית הקיסמים שבכל חפיסה. לצערי לא נמצא מי שייטיב למנותם ממני כך שעד היום – חמש־עשרה שנה ויותר! – עודי מונה הקיסמים של “בלאסט”. וזה במשכורת חודשית זעומה.
כמה שביקשתי שיעביר אותי לתפקיד אחר, כמו מנין האריזות או הארגזים, כמה שהתחננתי! אל ללא הועיל. בלאסט אמר לי: “קראצובניק, אני אהיה משוגע גמור אם אחליף אותך באחר!”
הוא לא החליף אותי, אבל החליף לפני שלושה שבועות, את מקום עבודתי. מן המרתף העביר אותי למשרד בקומה הראשונה. משרד בו קבוע חלון המשקיף על גן־ילדים.
תחילה לא שמתי לבי למתרחש בגן־הילדים עד שחשתי יום אחד במבט קודח. הרימותי עיני, לאלפית השניה, וראיתי צעירה יפהפיה מתבוננת בי. מיד השפלתי עיני. אולם, שעה ארוכה עוד הרגשתי את להט מבטה. תחושה כזאת פקדה אותי מספר פעמים גם בימים הבאים, אבל לא העזתי לוודא את תחושתי במראה עינים.
בקיצור, היפהפיה הזאת עוקבת אחרי. אין היא מניחה לי מבוקר עד ערב. אפילו ניסתה לבוא עמי בדברים ולברכי לשלום בבוקר ובערב. שלשום רצה לקראתי ובמרוצתה פגעה באשה זקנה והפילה אותה. אנכי חשתי לעזרתה של הזקנה, שהודתה לי מקרב לב.
כמעט נתפתיתי לחשוב שהיפהפיה התאהבה בי. מוכן הייתי להתגבר על בישנותי ולהשיב לברכותיה. בבוקר אתמול היתה התשובה “בוקר אור” על דל שפתי כאשר השאלה הזאת ניקרה במוחי: מדוע צעירה כה יפה תתאהב בברנש קרח, מזקין, עני וחדל־סיכוי? מדוע היא, שפניה מביעות תקיפות ואופי, תתאהב במוג־לב הירא את בלאסט כפי שהערבי ירא את הצבוע?
שבתי טבת הנכבד, הנני רך־לב, אבל לא שוטה! אין זאת אלא שהיפהפיה נשכרה על ידי הש.ב. כדי לרגל ולבלוש אחרי. אין זאת אלא שהוטל עליה לחשוף את חדרי לבי ואת הרהורי בשביל שרות הבטחון והיא בחרה בדרך המקובלת על המרגלות, דרך האהבה. אם היה ספק בלבי הרי נגוז כאשר במתכוון הרימותי את שפופרת הטלפון של המשרד וחייגתי 15, כאילו ביקשתי לדעת את השעה. אבל נשמע “קלאק”. “קלאק” ברור וחד. מאזינים, ועוד איך!
אומר לכם את האמת. החיים לא פינקו אותי בהרפתקאות של אהבה. בגילי ובמצבי אני מוכן להתחיל אפילו עם סוכנת של הש.ב., אני מוכן אפילו לשאת אותה לאשה, מה גם שלפי השמועה אנשי הש.ב. משתכרים בעין יפה. אבל זוהי שטות מצדי לחשוב שתרצה בי לבעל. כל רצונה אינו אלא לדעת את סודותי.
אנא, אמרו לי, היש סכנה בהרפתקאה של אהבה עם סוכנת הש.ב.? ואם איננה סוכנת ככלות הכל, כיצד אדע לבטח מי היא ומדוע היא עוקבת אחרי?
בכליון עינים מצפה לתשובתכם
בכבוד רב
(–) מרדכי קראצובניק.
לשבת’לה הנחמד שלום,
פגשתי את אמא שללך במכולת. היא אמרה לי שאולי תוכל לעזור לי. אני רוצה שתדפיס בעתון שלך את המכתב המצורף כאן. אני אשה זקנה, כידוע לך, וקשה לי להסדיר את הדבר בעצמי.
הנה המכתב:
"עורך נכבד,
בזמן האחרון מרבים בעתונות לבקר ולהשמיץ את הש.ב., הוא שרות הבטחון של מדינתנו. אני רוצה, באמצעות העתון, לפרסם שנסיוני הפרטי עם הש.ב. מוכיח את ההיפך. האנשים העובדים בשרות הבטחון הנם אנשים אדיבים ונעימים. לואי וכולם יהיו כמותם.
אתמול פגעה בי צעירה משוגעת והפילה אותי על מרצפת הרחוב. איש לא בא לעזרתי. הצעירה המשוגעת אפילו לא עמדה להתבונן מה קרה לי. עוברים ושבים המשיכו לצעוד ואיש מהם לא התעכב כדי להושיט סעד לאשה זקנה. תלמידי בית־הספר צחקו ורצו לדרכם.
שכבתי מוטלת על המרצפת המאובקת חדלת־אונים, והנה הופיע אדם אדיב, לבוש בגדים דלים אבל נקיים, קרחת בראשו ובכל זאת לא מכוער. מיד הכרתי בו את איש הש.ב., שעקב אחרי לפני שבועים כאשר הלכתי לביקור אצל חברתי הנכה, ברכה זוסמנוביץ. המסכנה רתוקה לכסאה ובנה רוצה לשלוח אותה למושב זקנים!
איש הש.ב. האדיב סעד אותי ועזר לי להתאושש ולקום. הוא תמך בי עד שהרגשתי שיכולה אני לנוע בכוחות עצמי. הודיתי לו ואף ביקשתיו שיתערב לטובת ברכה זוסמנוביץ האומללה. הוא חייך בטוב לב. אני משוכנעת שהוא יפעיל את הש.ב. נגד בנה הרשע של גברת זוסמנוביץ הנכה.
אני חושבת שכאשר כל העתונים מפרסמים דברי ביקורת נגד הש.ב. מן הראוי להדפיס גם דברי־שבח כשלי. אחרי־הכל יחסם לזקנים ראוי להערכה ובצדק מסוגל משמש קנה־מידה לתכונותיהם האחרות".
אמא שלך הבטיחה לי שמכתבי יודפס במקום בולט בעתון שלך.
שלום וברכה
(–) חיה־לאה צימרמן
שבתי בני האהוב לי מכל,
ודאי תזכור את גברת צימרמן הזקנה? ודאו וודאי תזכור את יוסקה בנה? הן לא ייתכן ששכחת כיצד הושיב את המורה למלאכה על הפרימוס, עליו נשפת דבק הנגרים.
גברת צימרמן הזקנה תשלח לך מכתב בשבחו של הש.ב. ותבקש שתפרסמו בעתון. אני חושבת שיוסקה הנו איש הש.ב., הוא בהחלט נראה כך. אבקשך שלמעני תפרסם את מכתבה של גברת צימרמן הזקנה.
מאד מאד לא הייתי רוצה שיוסקה יחשוב שיש בלבך משהו נגדו, או נגד הש.ב.
עוקבים אחרי ועלי להפסיק.
נשיקות (–) אמא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.