צוואנציגר ישב במשרדו ועיין בעתון. עינו נפלה על מודעה בה נאמר, כי באולם המוזיאון נערכת תערוכה של “הסלק הצומח בקרפטים”. נושא זה הפליא אותו מאד והוא התקשר בטלפון עם ידידו הטוב, חייקל, הממונה על התערוכות במוזיאון. חייקל הסביר, כי המוזיאון נאלץ לקיים את התערוכה המוזרה מחמת לחץ דיפלומטי שהופעל על הממשלה והתלונן על כך שאיש איננו מגלה ענין בתערוכה ופרט לשני קבצנים לא ביקר בה אדם. חייקל סיים את השחה בבקשת טובה, שצוואנציגר עצמו יבקר בתערוכה “ויציל את המצב”, כדבריו.

צוואנציגר סירב בתוקף וחזר למלאכתו. הוא היה שקוע בניירותיו כאשר צוויק נכנס, שמח ומלא מרץ, והקדים לו שלום חגיגי. צוואנציגר מיהר להושיט לו ידו לשלום, אבל צוויק מיאן לקחתה.

צוויק: אין צורך, אין צורך, צוואנציגר. אין לי צורך שתוכיח לי בלחיצת ידך, כי לבך ופיך שוים באיחולי שלום כלפי. אני מאמין בך גם ללא חותמת של יד שכל כוונותיך כלפי הן של שלום ורק של שלום. מה שלומך, צוואנציגר?

צוואנציגר אמר, ששלומו לא טוב. “הצדדים,” אמר וחבק את צלעותיו, “הצדדים עושים לי את המות.”

צוויק: מצוין מצוין, מצוין. גם לבושך נאה מאד. איזה לבוש הדור, מאמריקה, מה?

לא שצוויק חרש. פשוט אין הוא שומע את זולתו. צוואנציגר, מכל מקום מיהר לתקן את הדעה על החליפה שלבש באומרו, כי זו ישנה נושנה, בעצם מאז כלולותיו.

צוויק: העיקר שאתה נראה מצוין. בריא, רחב־כתפיים, צוואר של פר. יפה־תואר. תענוג להסתכל בך, צוואנציגר, תענוג גדול. מה שלום האשה?

צוואנציגר הרזה והקרח מיהר להשיב, כי דבורה, אשתו, חולה מזה שבועיים.

צוויק: יופי. אשה חזקה בבית – אושר ושמחה בבית. מה שלום התאומות?

צוואנציגר: איזה תאומות, צוויק?

צוויק: לא נורא, לא נורא, יהיו לך עוד ילדים, עוד תאומים…

צוואנציגר: יש לי כבר שני בנים, זאב וצבי, בני שמונה וחמש.

צוואנציגר: כבר? מזל טוב. מזל טוב. העיקר שם הבריאים. ומה שלום אביך? ובכן, כן, צוואנציגר, אנו מוצאים את עצמנו פעם נוספת עומדים זה מול זה, בריאים, מאושרים ומחייכים. היש את בסברה המתהלכת בעיר ובמוסדות שאתה וחייקל פרלשטיין מקיימים ידידות למופת?

צוואנציגר: חייקל ואני הלכנו יחד לבית־הספר בווארשה.

צוויק: אם כך, סימן שבאתי אל הכתובת הנכונה. אני בטוח במאה אחוזים שאתה יודע במה המדובר?

צוואנציגר אמר שאין לו גם המושג הקלוש ביותר.

צוויק: כמובן. זה לא היה קשה לנחש. בכל זאת עלי לשבח אותך על מהירות מחשבתך. ניחשת נכונה. אני בא אלך בעניניה של סוניה גלוזמן ובכן?

צוואנציגר: ובכן מה, צוויק?

צוויק: אתה לא רוצה להתפאר בזה שאינך מכיר את סוניה גלוזמן?

צוואנציגר: מכיר.

צוויק: ובכן, אתה יודע מה היא רוצה?

צוואנציגר: אין לי מושג.

צוויק טפח לו על שכמו ואמר: בדיוק. היא רוצה לבקר במוזיאון.

צוואנציגר: שאל: מי לא נותן לה?

צוויק: עלה בדעתה לבקר בתערוכה… איך קוראים לה… כן, “הסלק בקרפטים”. בדיוק. ובכן זהו רצונה, לבקר בתערוכת הסלק.

צוואנציגר: חייקל ימות מרוב שמחה.

צוויק: מה זה אני שומע על מוות?

צוואנציגר הסביר, שאם סוניה גלוזמן תבקר בתערוכה היא תגרום אושר מרובה לחייקל ולמוזיאון.

צוויק: זוהי בדיחה תפלה על אשה אומללה שבעלה הקדיש את כל חייו למען המפעל. בוש והיכלם.

צוואנציגר ניסה להסביר, כי אדרבה, כלל וכלל לא התלוצץ. הוא חזר והדגיש, כי לדעתו ביקורה של סוניה במוזיאון יגרום שמחה לרבה לחייקל. אבל צוויק לא אבה להבין. הוא אמר: בלשון אחרת, צוואנציגר, אתה מסרב לשתף פעולה?

צוואנציגר: לשתף פעולה במה

צוויק: אתה מסרב לרשום פתק קטן?

צוואנציגר: פתק קטן למה?

צוויק: אתה מסרב אפילו להמליץ לפני חייקל?

צוואנציגר: להמליץ על מי?

צוויק: על חרושצ’וב! על מי אנחנו מדברים?

צוואנציגר: רגע. לא על סוניה גלוזמן?

צוויק הניד בראשו לאות הן. צוואנציגר הסביר לו שאין לסוניה שום צורך בהמלצה כדי לבקר בתערוכת הסלק. “המלצה שלי תעזור לה כמו כיס נוסף לקבצן,” אמר.

צוויק: הציניות שלך מיותרת. זה ברור לכל הרואה אותך מתפוצץ מרוב בריאות שאתה רק נהנה מזה שאשה אומללה תהיה צריכה להשפיל עצמה עד עפר כדי לבקש ממך עזרת פרוטקציה קטנה. צוואנציגר, אתה עוד תשמע ממני! תתבייש!

צוויק יצא בחמת־זעם. צוואנציגר עצמו היה נסער. הוא לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו. הוא שאל וחזר ושאל את עצמו שמא חמד לו חייקל לצון ותערוכת הסלק היא דווקא הפצצה של העונה? אולי רבבות מזדנבים בתור הכניסה, שאחרת כיצד להסביר את פנייתו של צוויק? שוב טילפן לחייקל וחייקל שוב חזר ואישר שהתערוכה עומדת בריקנותה, אפילו מבקר אחד, פרט לאותם קבצנים, לא נכנס לראותה. אף על פי כן לא נחה דעתו של צוואנציגר. למרבה הרעה נכנס ברגע זה צעיר אחד בצעד חרישי, הביט לצדדים וקרב אל צוואנציגר. “צוואנציגר?” הוא שאל. וכאשר השיב בחיוב לחש לו הזר: “קרא לי מושיק”.

צוואנציגר: מי אתה?

מושיק לחש: ד"ש מצווייק.

צוואנציגר: למה אתה מדבר בלחש?

מושיק לחש: השיחה בינינו סודית. כמוסה. ביותר. מובן?

צוואנציגר: שאל: מה פתאום?

מושיק קרץ ואמר: קרא לי מושיק. קרא לי מושיק.

צוואנציגר קרא: מושיק. מושיק.

מושיק לחש: זהו. תודה לא. ובכן, היא סתומה לגמרי מבחינת בטחון המדינה.

צוואנציגר לא הבין ושאל: מי? מי סתומה?

מושיק לחש: זה כמובן ישאר גם להבא בגדר סוד. ברור?

צוואנציגר: ברור.

מושיק לחש: אין כל חשש. אתה יכול לתת לה את הפתק המיוחל. היא סתומה.

צוואנציגר: סתומה?

מושיק: סתומה לגמרי?

צוואנציגר: לגמרי? אני לא תופש. אני מצטער, אדון…

מושיק: קרא לי מושיק.

צוואנציגר: אדון מושיק, אני לא תופש.

מושיק לחש: צווייק אמר לי שאתה קצת קשה. מה שאני אומר לך בעברית פשוטה זה, שאין לך מה לחשוש, שלמוזיאון אין מה לחשוש, שלמדינה אין מה לחשוש. ברור?

צוואנציגר שאל: לחשוש ממה?

מושיק קרא: אל אלוהים! איפה מצאו אותך? אין לחשוש מזה שהיא תגלה או תדליף.

צוואנציגר: תגלה או תדליף מה?

מושיק: סודות.

צוואנציגר: אה! סודות. אבל איזה סודות יש למוזיאון?

מושיק: למה אתה רוצה לדעת?

צוואנציגר: אין לי כל ענין בסודות…

מושיק: ככה. זוהי גישה בריאה וזוהי בדיוק גם גישתה.

צוואנציגר: הבין. הוא הסביר למושיק, שלסוניה אין שום צורך בפתק כדי להיכנס לתערוכה. הוא הסביר שהכניסה חופשית.

מושיק: היא חופשית יותר למי שהפתק בכיסו.

צוואנציגר: לא במקרה הזה, מר מושיק. לא במקרה הזה.

מושיק זעם מאד. הוא לחש: אין צורך להוסיף דבר. עמדתך ברורה לי. אתה מאלה הסבורים שהם יודעים יותר מאחרים. אני אומר לך שהיא סתומה ושאתה יכול לתת לה פתק ואתה חושב שאתה יודע יותר ממני. אתה רוצה להגיד לי שהיא לא סתומה. אתה חושב שאתה מוסמך יותר ממני. אתה המחליט לדעתך, שיש לאסור עליה את הכניסה. ככה אתה חושב.

צוואנציגר: חס וחלילה. אני…

אבל לא הועיל דבר. חמתו של מושיק לא שככה. לפני שיצא עוד לחש: עלי להודיעך צוואנציגר, שתמימותך העשויה לא תועיל לך. ידוע לנו, כי שיקרת לצווייק באומרך לו שיש לך שתי תאומות, בעוד שיש לך שני בנים, זאב וצבי. אתה תשמע ממני.

מושיק הלך. צוואנציגר חזר וצילצל אל חייקל. חייקל הביע את החשש פן צוואנציגר חומד לו לצון, הן יכול הוא לבוא ולראות במו עיניו שתערוכת הסלק ריקה מאדם.

צוואנציגר הנרגש לא שמע ולא ראה בכניסתו של חרמון. כאשר ראה אותו מולו היה נפתע מאד. ביום זה מצוי חרמון בירושלים ונעדר מהמשרד בתל־אביב. חרמון נעץ בו מבט ממושך. כאשר פתח פיו אמר: צוויק ומושיק ביקרו אצלך היום? צוואנציגר השיב: הן.

חרמון: ואתה סירבת לתת פתק לסוניה. לסוניה גלוזמן?

צוואנציגר לא השיב. לשונו דבקה לחכו. כאשר נוכח חרמון שלא תבוא תשובה לשאלתו המשיך להוכיח: תחילה כאשר סיפרו לי על סירובך להמליץ על סוניה לא האמנתי. לא האמנתי למשמע אוזני. ביטלתי את הנסיעה לירושלים, אף כי ישיבות חשובות לי שם, בהן תלויים הרבה דברים גדולים, ובאתי אליך, בעצמי. אכן, התנהגותך וגסותך עוברים כל גבול.

בלשון כבדה ניסה צוואנציגר להצטדק ולהסביר מחדש שהתערוכה ריקה מאדם ושאין שום קושי להיכנס ולחזות בסלק, שאין צורך לא בפתק ולא בהמלצה. חרמון הסתכל בו כבאדם שיצא מדעתו. הוא טפח בידו על השולחן וקרא: די! אני רואה שצוויק צדק לחלוטין. מה הענינים, צוואנציגר, מה הענינים?

צוואנציגר ניסה להסביר שהכל כשורה, אין הוא חולה במיוחד, פרט לכאביו “בצדדים”. גם מרוצה הוא מהדרגה החדשה ולא חל שום שינוי בהשקפתו המדינית. אף על פי כן טען חרמון: אתה חולה, צוואנציגר. חולה מאד!

צוואנציגר לא הבין שחרמון מציע לו עוגן־הצלה ושלל בתוקף הנחה שכאילו חולה הוא, ומה גם חולה מאד. לא ייאמן הדבר, אבל הוא ניסה לשכנע גם את חרמון, שסוניה גלוזמן אינה צריכה לשום פתק, לשום המלצה, כדי לחזות בתערוכת הסלק.

פניו של חרמון דמו לעגבניה. הוא קרא: אתה רוצה, אני רואה, שאבּרשה בעצמו יטלפן אליך מירושלים ויבקש אותך, אישית, לסדר פתק לסוניה. הבינותי. אנחנו קטנים מדי בשבילך, צוויק, מושיק ואני.

צוואנציגר צעק: לא, לא! אבל חרמון לא הניח. “או שאתה חולה, או שאנחנו קטנים ולא חשובים בשבילך!”

חרמון יצא והבטיח לצוואנציגר שישמע מאברשה.

אכן, בבוא הזמן – ודומה שהעת לא ארכה כלל – צלצל הטלפון ובשפופרת שמע צוואנציגר את קולו של אבּרשה. בסך הכל אמר משפט אחד, אבל זה היה הקץ.