צוואנציגר ישב במשרדו ועיין בעתון. עינו נפלה על מודעה בה נאמר, כי באולם המוזיאון נערכת תערוכה של “הסלק הצומח בקרפטים”. נושא זה הפליא אותו מאד והוא התקשר בטלפון עם ידידו הטוב, חייקל, הממונה על התערוכות במוזיאון. חייקל הסביר, כי המוזיאון נאלץ לקיים את התערוכה המוזרה מחמת לחץ דיפלומטי שהופעל על הממשלה והתלונן על כך שאיש איננו מגלה ענין בתערוכה ופרט לשני קבצנים לא ביקר בה אדם. חייקל סיים את השחה בבקשת טובה, שצוואנציגר עצמו יבקר בתערוכה “ויציל את המצב”, כדבריו.

צוואנציגר סירב בתוקף וחזר למלאכתו. הוא היה שקוע בניירותיו כאשר צוויק נכנס, שמח ומלא מרץ, והקדים לו שלום חגיגי. צוואנציגר מיהר להושיט לו ידו לשלום, אבל צוויק מיאן לקחתה.

צוויק: אין צורך, אין צורך, צוואנציגר. אין לי צורך שתוכיח לי בלחיצת ידך, כי לבך ופיך שוים באיחולי שלום כלפי. אני מאמין בך גם ללא חותמת של יד שכל כוונותיך כלפי הן של שלום ורק של שלום. מה שלומך, צוואנציגר?

צוואנציגר אמר, ששלומו לא טוב. “הצדדים,” אמר וחבק את צלעותיו, “הצדדים עושים לי את המות.”

צוויק: מצוין מצוין, מצוין. גם לבושך נאה מאד. איזה לבוש הדור, מאמריקה, מה?

לא שצוויק חרש. פשוט אין הוא שומע את זולתו. צוואנציגר, מכל מקום מיהר לתקן את הדעה על החליפה שלבש באומרו, כי זו ישנה נושנה, בעצם מאז כלולותיו.

צוויק: העיקר שאתה נראה מצוין. בריא, רחב־כתפיים, צוואר של פר. יפה־תואר. תענוג להסתכל בך, צוואנציגר, תענוג גדול. מה שלום האשה?

צוואנציגר הרזה והקרח מיהר להשיב, כי דבורה, אשתו, חולה מזה שבועיים.

צוויק: יופי. אשה חזקה בבית – אושר ושמחה בבית. מה שלום התאומות?

צוואנציגר: איזה תאומות, צוויק?

צוויק: לא נורא, לא נורא, יהיו לך עוד ילדים, עוד תאומים…

צוואנציגר: יש לי כבר שני בנים, זאב וצבי, בני שמונה וחמש.

צוואנציגר: כבר? מזל טוב. מזל טוב. העיקר שם הבריאים. ומה שלום אביך? ובכן, כן, צוואנציגר, אנו מוצאים את עצמנו פעם נוספת עומדים זה מול זה, בריאים, מאושרים ומחייכים. היש את בסברה המתהלכת בעיר ובמוסדות שאתה וחייקל פרלשטיין מקיימים ידידות למופת?

צוואנציגר: חייקל ואני הלכנו יחד לבית־הספר בווארשה.

צוויק: אם כך, סימן שבאתי אל הכתובת הנכונה. אני בטוח במאה אחוזים שאתה יודע במה המדובר?

צוואנציגר אמר שאין לו גם המושג הקלוש ביותר.

צוויק: כמובן. זה לא היה קשה לנחש. בכל זאת עלי לשבח אותך על מהירות מחשבתך. ניחשת נכונה. אני בא אלך בעניניה של סוניה גלוזמן ובכן?

צוואנציגר: ובכן מה, צוויק?

צוויק: אתה לא רוצה להתפאר בזה שאינך מכיר את סוניה גלוזמן?

צוואנציגר: מכיר.

צוויק: ובכן, אתה יודע מה היא רוצה?

צוואנציגר: אין לי מושג.

צוויק טפח לו על שכמו ואמר: בדיוק. היא רוצה לבקר במוזיאון.

צוואנציגר: שאל: מי לא נותן לה?

צוויק: עלה בדעתה לבקר בתערוכה… איך קוראים לה… כן, “הסלק בקרפטים”. בדיוק. ובכן זהו רצונה, לבקר בתערוכת הסלק.

צוואנציגר: חייקל ימות מרוב שמחה.

צוויק: מה זה אני שומע על מוות?

צוואנציגר הסביר, שאם סוניה גלוזמן תבקר בתערוכה היא תגרום אושר מרובה לחייקל ולמוזיאון.

צוויק: זוהי בדיחה תפלה על אשה אומללה שבעלה הקדיש את כל חייו למען המפעל. בוש והיכלם.

צוואנציגר ניסה להסביר, כי אדרבה, כלל וכלל לא התלוצץ. הוא חזר והדגיש, כי לדעתו ביקורה של סוניה במוזיאון יגרום שמחה לרבה לחייקל. אבל צוויק לא אבה להבין. הוא אמר: בלשון אחרת, צוואנציגר, אתה מסרב לשתף פעולה?

צוואנציגר: לשתף פעולה במה

צוויק: אתה מסרב לרשום פתק קטן?

צוואנציגר: פתק קטן למה?

צוויק: אתה מסרב אפילו להמליץ לפני חייקל?

צוואנציגר: להמליץ על מי?

צוויק: על חרושצ’וב! על מי אנחנו מדברים?

צוואנציגר: רגע. לא על סוניה גלוזמן?

צוויק הניד בראשו לאות הן. צוואנציגר הסביר לו שאין לסוניה שום צורך בהמלצה כדי לבקר בתערוכת הסלק. “המלצה שלי תעזור לה כמו כיס נוסף לקבצן,” אמר.

צוויק: הציניות שלך מיותרת. זה ברור לכל הרואה אותך מתפוצץ מרוב בריאות שאתה רק נהנה מזה שאשה אומללה תהיה צריכה להשפיל עצמה עד עפר כדי לבקש ממך עזרת פרוטקציה קטנה. צוואנציגר, אתה עוד תשמע ממני! תתבייש!

צוויק יצא בחמת־זעם. צוואנציגר עצמו היה נסער. הוא לא היה מסוגל להמשיך בעבודתו. הוא שאל וחזר ושאל את עצמו שמא חמד לו חייקל לצון ותערוכת הסלק היא דווקא הפצצה של העונה? אולי רבבות מזדנבים בתור הכניסה, שאחרת כיצד להסביר את פנייתו של צוויק? שוב טילפן לחייקל וחייקל שוב חזר ואישר שהתערוכה עומדת בריקנותה, אפילו מבקר אחד, פרט לאותם קבצנים, לא נכנס לראותה. אף על פי כן לא נחה דעתו של צוואנציגר. למרבה הרעה נכנס ברגע זה צעיר אחד בצעד חרישי, הביט לצדדים וקרב אל צוואנציגר. “צוואנציגר?” הוא שאל. וכאשר השיב בחיוב לחש לו הזר: “קרא לי מושיק”.

צוואנציגר: מי אתה?

מושיק לחש: ד"ש מצווייק.

צוואנציגר: למה אתה מדבר בלחש?

מושיק לחש: השיחה בינינו סודית. כמוסה. ביותר. מובן?

צוואנציגר: שאל: מה פתאום?

מושיק קרץ ואמר: קרא לי מושיק. קרא לי מושיק.

צוואנציגר קרא: מושיק. מושיק.

מושיק לחש: זהו. תודה לא. ובכן, היא סתומה לגמרי מבחינת בטחון המדינה.

צוואנציגר לא הבין ושאל: מי? מי סתומה?

מושיק לחש: זה כמובן ישאר גם להבא בגדר סוד. ברור?

צוואנציגר: ברור.

מושיק לחש: אין כל חשש. אתה יכול לתת לה את הפתק המיוחל. היא סתומה.

צוואנציגר: סתומה?

מושיק: סתומה לגמרי?

צוואנציגר: לגמרי? אני לא תופש. אני מצטער, אדון…

מושיק: קרא לי מושיק.

צוואנציגר: אדון מושיק, אני לא תופש.

מושיק לחש: צווייק אמר לי שאתה קצת קשה. מה שאני אומר לך בעברית פשוטה זה, שאין לך מה לחשוש, שלמוזיאון אין מה לחשוש, שלמדינה אין מה לחשוש. ברור?

צוואנציגר שאל: לחשוש ממה?

מושיק קרא: אל אלוהים! איפה מצאו אותך? אין לחשוש מזה שהיא תגלה או תדליף.

צוואנציגר: תגלה או תדליף מה?

מושיק: סודות.

צוואנציגר: אה! סודות. אבל איזה סודות יש למוזיאון?

מושיק: למה אתה רוצה לדעת?

צוואנציגר: אין לי כל ענין בסודות…

מושיק: ככה. זוהי גישה בריאה וזוהי בדיוק גם גישתה.

צוואנציגר: הבין. הוא הסביר למושיק, שלסוניה אין שום צורך בפתק כדי להיכנס לתערוכה. הוא הסביר שהכניסה חופשית.

מושיק: היא חופשית יותר למי שהפתק בכיסו.

צוואנציגר: לא במקרה הזה, מר מושיק. לא במקרה הזה.

מושיק זעם מאד. הוא לחש: אין צורך להוסיף דבר. עמדתך ברורה לי. אתה מאלה הסבורים שהם יודעים יותר מאחרים. אני אומר לך שהיא סתומה ושאתה יכול לתת לה פתק ואתה חושב שאתה יודע יותר ממני. אתה רוצה להגיד לי שהיא לא סתומה. אתה חושב שאתה מוסמך יותר ממני. אתה המחליט לדעתך, שיש לאסור עליה את הכניסה. ככה אתה חושב.

צוואנציגר: חס וחלילה. אני…

אבל לא הועיל דבר. חמתו של מושיק לא שככה. לפני שיצא עוד לחש: עלי להודיעך צוואנציגר, שתמימותך העשויה לא תועיל לך. ידוע לנו, כי שיקרת לצווייק באומרך לו שיש לך שתי תאומות, בעוד שיש לך שני בנים, זאב וצבי. אתה תשמע ממני.

מושיק הלך. צוואנציגר חזר וצילצל אל חייקל. חייקל הביע את החשש פן צוואנציגר חומד לו לצון, הן יכול הוא לבוא ולראות במו עיניו שתערוכת הסלק ריקה מאדם.

צוואנציגר הנרגש לא שמע ולא ראה בכניסתו של חרמון. כאשר ראה אותו מולו היה נפתע מאד. ביום זה מצוי חרמון בירושלים ונעדר מהמשרד בתל־אביב. חרמון נעץ בו מבט ממושך. כאשר פתח פיו אמר: צוויק ומושיק ביקרו אצלך היום? צוואנציגר השיב: הן.

חרמון: ואתה סירבת לתת פתק לסוניה. לסוניה גלוזמן?

צוואנציגר לא השיב. לשונו דבקה לחכו. כאשר נוכח חרמון שלא תבוא תשובה לשאלתו המשיך להוכיח: תחילה כאשר סיפרו לי על סירובך להמליץ על סוניה לא האמנתי. לא האמנתי למשמע אוזני. ביטלתי את הנסיעה לירושלים, אף כי ישיבות חשובות לי שם, בהן תלויים הרבה דברים גדולים, ובאתי אליך, בעצמי. אכן, התנהגותך וגסותך עוברים כל גבול.

בלשון כבדה ניסה צוואנציגר להצטדק ולהסביר מחדש שהתערוכה ריקה מאדם ושאין שום קושי להיכנס ולחזות בסלק, שאין צורך לא בפתק ולא בהמלצה. חרמון הסתכל בו כבאדם שיצא מדעתו. הוא טפח בידו על השולחן וקרא: די! אני רואה שצוויק צדק לחלוטין. מה הענינים, צוואנציגר, מה הענינים?

צוואנציגר ניסה להסביר שהכל כשורה, אין הוא חולה במיוחד, פרט לכאביו “בצדדים”. גם מרוצה הוא מהדרגה החדשה ולא חל שום שינוי בהשקפתו המדינית. אף על פי כן טען חרמון: אתה חולה, צוואנציגר. חולה מאד!

צוואנציגר לא הבין שחרמון מציע לו עוגן־הצלה ושלל בתוקף הנחה שכאילו חולה הוא, ומה גם חולה מאד. לא ייאמן הדבר, אבל הוא ניסה לשכנע גם את חרמון, שסוניה גלוזמן אינה צריכה לשום פתק, לשום המלצה, כדי לחזות בתערוכת הסלק.

פניו של חרמון דמו לעגבניה. הוא קרא: אתה רוצה, אני רואה, שאבּרשה בעצמו יטלפן אליך מירושלים ויבקש אותך, אישית, לסדר פתק לסוניה. הבינותי. אנחנו קטנים מדי בשבילך, צוויק, מושיק ואני.

צוואנציגר צעק: לא, לא! אבל חרמון לא הניח. “או שאתה חולה, או שאנחנו קטנים ולא חשובים בשבילך!”

חרמון יצא והבטיח לצוואנציגר שישמע מאברשה.

אכן, בבוא הזמן – ודומה שהעת לא ארכה כלל – צלצל הטלפון ובשפופרת שמע צוואנציגר את קולו של אבּרשה. בסך הכל אמר משפט אחד, אבל זה היה הקץ.

שמשון מבקש שתבואו, אמרה ריפקה בטלפון. הוא צריך לכם מאד. בתום השיחה אמרה, אתם מוכרחים לבוא, מוכרחים!

הבית היה עטוף נכאים. שמשון ישב שפוף על שרפרף וראשו חבוק בין ידיו. ריפקה ישבה מולו, גם היא על שרפרף, קיפאון נסוך על פניה. גאולה הקטנה ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו סולמות מאז’וריים בשתי ידיים. נגינתה נתנה לאוירה נופך של זרות.

ריבונו של עולם, גאולה’לה, אמר שמשון מבין ידיו, חדלי לנגן את הסולמות האיומים האלה!

מה אתה רוצה מהילדה המסכנה? שאלה ריפקה. זה לא באשמתה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש. תחינת אביה כאילו לא הגיעה אל אוזניה.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש.

ובכן מה קרה? שאלנו.

הסולמות האלה מוציאים אותי מדעתי, מוציאים אותי מדעתי! הצריח שמשון מבין ידיו.

לא זה מה שמוציא אותך מדעתך, שמשון, אמרה ריפקה. אתה יודע שלא זה מה שמוציא אותך מדעתך.

שמשון כבש פניו בידיו. בכי הרטיט את גופו.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

גאולה חזרה על הסולם מחדש.

תפשו אותו, אמרה לנו ריפקה. תשתו משהו? משהו קר אולי?

תפשו אותו במה? שאלנו.

במעילה, אמרה ריפקה. קר או חם? זה היינו הך בשבילי.

במעילה? נדהמנו. במעילה?

באמת, גאולה’לה. תמיד את מנגנת בשעה שזה גורם לנו סבל. אולי תפסיקי עכשיו ותלכי לשחק עם החברות?

הסולמות האלה יוציאו אותי מדעתי. יוציאו אותי מדעתי! נהם שמשון נהמה חנוקה.

גאולה אימנה כל יד בנפרד, אחר־כך השמיעה את הסולם בכוחן של שתי הידים, ארבע אוקטבות למעלה, שתי אוקטבות למטה, יד ימין עולה שתי אוקטבות, יד שמאל יורדת שתי אוקטבות, שתי הידים מתקרבות זו לזו, מטפסות יחד למעלה, נוחתות יחד למטה. ושוב חוזר חלילה.

מעילה?

כן, כן, אמרה ריפקה רוגזת על תבונתנו הנשרכת באיטיות. מעילה. מה אתם מביטים עלי כאילו צנחתם מדגניה? מעילה, בע’ין. לא שמעתם על מעילה?

אבל שמשון? שמשון? שאלנו. התדהמה סירבה לעזבנו.

מדוע לא? מה יש? אין לו ראש? אין לו עינים? אין לו משפחה? גאולה’לה, באמת תפסיקי לנגן. זה מתחיל לשגע גם אותי.

כן, מדוע לא שמשון? ייבּב שמשון.

ריפקה יצאה אל המטבח.

שמשון שלח את שתי ידיו לעברנו, כמעט נפל מהשרפרף. לפתע נעץ בנו את עיניו הפקוחות לרווחה, הנחרדות והלחות. נשימתו טפחה על פנינו.

אתם מוכרחים לעזור לי. אתם מוכרחים לחלץ אותי. אני אבוד אם לא תעזרו לי…

שימעו, שימעו! קראה ריפקה בקול צחיח. היא חזרה מהמטבח ובידה טס ועליו מי־קרח ומיץ לימון ממותק. אפשר לחשוב שמעלת ברבבות, כמו ההוא עם טבי הדולאר. או ההם מבאנק הלוואה וחסכון בבאר שבע. לשמוע את הבכי שלך אפשר לחשוב שתפשו אותך חופן מתוך קופת האוצר. בן־אדם! בסך הכל מעלת בלא יותר משלושת־אלפים־חמש־מאות לירות, בסך הכל, על תקופה של יותר מחמש שנים. שש מאות לירה לשנה, בסך הכל, בסך הכל! ואתה בוכה כאן כאילו מי יודע מה! בבקשה מיזגו נא לעצמכם. אני לא יודעת כמה מיץ־לימון אתם אוהבים.

לפי מה שאת אומרת, אמר שמשון, אפשר לחשוב שעוד מגיע לפי פרס.

אתה חושב שלא? שאלה ריפקה לאחר שישבה ובידה משקה צונן. אילו היית מנוול היית יכול להוציא יותר משתי רבבות. אחרי הכל מי באמת מתמצא בכל הספרות הקטנות והטורים המרובים של האקטיב והפסיב?

אתם מוכרחים לעזור לי, אמר שמשון. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה. להסביר לו שזו אינה מעילה רגילה, אינה מעילה של מנוול סתם או של מועל מקצועי, שזו מעילה של אדם ישר שהסתבך קצת ודרושה לו עזרה יותר מאשר עונש… שמשון נשא את עיניו לעבר הפסנתר. אילו תותח בידי הייתי מטווח אותו על הפסנתר הארור ומחסל אותו, אחת ולתמיד.

זה באמת נחמד, צחקה ריפקה. אתה רוצה בעזרת תותח להשמיד את העילה למעילה. אתם יודעים, בגלל הפסנתר הזה הסתבך. כל מה שרצה זה לאפשר לגאולה’לה להתחנך על ברכי התרבות והמוסיקה.

עכשיו אני מתחרט, אמר שמשון.

גאולה, במזיד, הגבירה את לחיצתה על המנענעים ועל הדוושה המעצמת.

עכשיו אני מתחרט, חיקתה אותו ריפקה. מדוע אתה מתחרט? בעד זה שנתפשת, או בעד זה שמעלת?

שמשון לא השיב.

תביט עלי, אמרה לו. אני אינני מתחרטת. אינני מתחרטת. מה שלקחת הגיע לך. זה היה מגיע לנו. אחרים ידעו לקבל את זה בתחבולות, אבל אתה אדם ישר, לך אין מרפקים, לכן לא היתה לך אלא הדרך הזאת. בארץ רק הישרים מועלים. המנוולים אינם צריכים למעול. אני אינני מתחרטת.

איש לא אמר דבר.

לפתע געתה ריפקה. היא פשטה את ידיה, לכדה אותנו בכתפים, עיניה נשטפו. בכיה נשמע כשריקת הרוח בליל סערה. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה, מוכרחים, אמרה.

מה אנחנו יכולים להגיד לו?

מה באמת הם יכולים להגיד לו? שאל שמשון.

בכיה של ריפקה פסק. אינכם יכולים להגיד לו איך ששמשון קדח פעם? שאלה ריפקה. כבר שכחתם מה אתם יכולים להגיד לו?

להגיד לו ששמשון קדח פעם?

תזכירו לו איך שצילמו אותי יוצא לעבודה עם פאק של כינין, אמר שמשון. הוא התעודד במקצת.

להגיד לו ששמשון היה חבר בהגנה? שאלנו.

בודאי, אמרה ריפקה.

תזכירו לו, אמר שמשון. איך בחורף ההוא סחבתי שני אקדחים תחת החולצה, אליו הביתה. הוא יזכור את זה.

גאולה עמדה לידו. אבא, אמרה. תן לי שלוש לירות.

שלוש לירות, מה פתאום? שאל שמשון.

החברה מארגנים נשף וכל אחד חייב להביא שלוש לירות.

איזה נשף? שאל שמשון.

יש לך זכרון של עכבר. הנשף שבעדו תפרו לי את השמלה עם המחשוף. זוכר? היא הקישה על מצחו באצבע צרדה.

זה בסדר, זה בסדר, אמרה ריפקה, תן לה.

שמשון שלף את ארנקו ומנה מתוכו שלוש לירות. הוא שקל אותן על ידה של בתו. היא חטפה, קצרת־רוח, את השטרות וחמקה מהחדר. מדלת היציאה הגע קולה: אני אחזור מאוחר, טאטעלאך. אל תדאגו לי!

יפה, אה? שאלה ריפקה. מבין דמעותיה הבזיק הבזק.

יפה מאד, אמרנו.

אבל הריקודים האחרונים משגעים אותה, אמר שמשון.

ככה זה הדור הצעיר, אמרה ריפקה.

אנחנו לא היינו כאלה, אמר שמשון.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

יש דברים בלי סוף להגיד לו, אמרה ריפקה. דברים שישכנעו אותו ששמשון איננו מנוול סתם או מועל מקצועי. אוי, אלי שבשמים, כאשר אני נזכרת ששם במשרד חושבים אותו למועל כמו כולם, כשאני רק נזכרת בזה תוקף אותי השבץ. שמשון לא יצא מהבית זה שלושה ימים.

זה יהיה בסדר, ריפקה, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה, יגידו לו מה שצריך להגיד, וזה יהיה כבר בסדר.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

מה עוד להגיד לו? שאל שמשון את ריפקה.

תגידו לו עוד… תגידו לו… כבר אמרנו שהיה חבר בהגנה?

אמרנו, אמרנו.

הנה נזכרתי. ספרו לאברשה איך שמשון ריכז את ועדת התרבות.

נכון, קרא שמשון בצהלה. איך שכחתי! באמת ספרו לו על זה.

יש עוד הרבה מה לספר! אמרה ריפקה. מצב רוחה השתפר.

תראי שזה יהיה בסדר, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה והכל יסתדר בכי טוב. הכל יהיה בסדר. הוא שוטט בחדר, בהגיעו אל הפסנתר שלח אצבע והשמיע צלין.

עם מי עוד יכולים לדבר? שאל שמשון.

שכחנו את צוויק! קראה ריפקה.

צוויק, בודאי, צוויק! קרא שמשון.

אוירת הנכאים התפוגגה.

צוויק בודאי שלא יחשוב שאתה מועל סתם. אשתו ילדה יחד אתי. באותו בית־חולים. באותו יום.

ריפקה קמה על רגליה.

היא חייכה לעברנו ושאלה: תאכלו אתנו ארוחת־ערב?

כאשר חזרו חסיה ולוי ישראלי מהצגה ראשונה בקולנוע מצאו על סף הדלת פתק מודפס במכונת־הכפלה וכתוב בעט. נאמר בו שעל מר לוי ישראלי להתייצב למחרת, בשמונה שעות בבוקר, בחדר מס' 4, במטה הנפה הצפונית, אצל הסמל פייגלזון. לצורך, נכתב בעט, “מסירת הודעה חשובה לפני הגשת משפט”.

מה זה יכול להיות? שאלה חסיה, לאחר שצנחה לתוך הכורסה.

אין לי כל מושג, אמר לוי בעודו מהפך את הפתק בין אצבעותיו.

בכל אופן, מה זה יכול להיות? שאלה חסיה בנימה עוינת ועיניה קדחו לתת־ההכרה שבנפש בעלה.

אין לי כל מושג, אמר לוי בהרמת קול של מצטדק שאינו חף מפשע.

בחדר נשמעה הלמות לב.

אתה חושב שזה יכול להיות בענין המקרר? שאלה חסיה.

איזה מקרר? שאל לוי. הדפיקות עברו לתופי־אזניו והכבידוּ על שמיעתוֹ.

המקרר החשמלי, אמרה חסיה בקוֹל צונן. המקרר החשמלי מתוצרת “אמקור,” שקיבלנו מתנה מהדוד…

איזה דוד? שאל לוי, צולל בהרהוריו.

איזה דוד? הדוד שלא היה ולא נברא. הרי לך, עכשיו תפשו אותנו.

שטויות, אמר לוי, וצנח אף הוא לתוך כורסה. זה לבטח לא בענין המקרר.

אמרתי לך אז, אמרה חסיה בתוכחה, אמרתי לך אז.

מה אמרת לי אז? שאל לוי.

אמרתי לך שכל הענין עם המקרר לא כדאי. לבי אמר לי שאסור לנו. אמרתי לך ולא שמעת.

אבל זה לא בענין המקרר, אמר לוי.

מדוע זה לא בענין המקרר? שאלה חסיה.

ענין המקרר – ואני בטוח שענין זה לא יעלה לעולם – שייך למשטרה הכלכלית. כאן אני מוזמן למשטרה הפלילית.

חסיה חטפה את הפתק מידיו וקראה אותו פעמים אחדות בקול ובשים לב. מי זה פייגלזון? שאלה.

זה בדיוק מה שאני משתדל לדעת, אמר לוי.

אולי תשאל את אברשה?

אם אשאל את אברשה הוא ירצה לדעת למה אני שואל. כל מה שאני צריך זה שאברשה יידע שמזמינים אותי למשטרה. הוא יגיד, הו, גם אותך, לוי. מחר כל המשרד יידע את זה. מחרתיים ידעו את זה במפלגה. את יודעת כמה רגישים הם החברים לדברים שבפלילים בעת האחרונה. תוך יום־יומיים הענין יועלה לפני המוסד לביקורת. שעה קלה אחרי־כן יוודע הדבר לעתונות. לשאול את אברשה זה שגעון.

אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר החשמלי. הנה לך – עכשיו יבררו וימצאו שאין לך דוד. ימצאו שאין לך שארי־בשר בעולם הגדול. יגלו שלא היתה זו מתנה כלל וכלל, אלא תשלום בלירות שראליות לפי השער השחור. לוי, אתה מוכרח לעשות משהו…

מה לעשות? שאל לוי. אמרתי לך שאברשה לא בא בחשבון.

אתה מוכרח לעשות משהו לפני שמונה בבוקר. לפני שהסמל פייגלזון ישים את ידיו עליך ויחקור אותך. עכשיו גם לא נרתעים מלהפקיר את החברים לבית משפט.

כן, אמר לוי. יעשו אותי שעיר לעזאזל ויעמידו אותי לפני הכס.

אמרתי לך אז שלא כדאי לקנות את המקרר, לי לא היה איכפת לקנות מקרר חשמלי משומש…

אבל זה לא בענין המקרר, חסיה, זה לא בענין המקרר.

באיזה ענין זה?

אינני יודע, אמר לוי ותפש את ראשו בשתי ידיו. מנוסח ההודעה אני מבין שכבר גמרו אומר להעמיד אותי למשפט. ייתכן שמזה זמן רב טמון הפח לרגלי. אם אפנה לאברשה – ויתכן שהוא עצמו משתתף במארב – אלכד כמו צפור. החברים שמחים עתה לנפילה של חבר.

מה ההבדל בין המשטרה הכלכלית והמשטרה הפלילית, שאלה חסיה וקולה צרוד.

הכלכלית עוסקת בעבירות על חוקי המטבע, בעיקר. הפלילית עוסקת בעבירות נגד החוק הפלילי, מכות, רצח, גניבות, מעילות…

הכית מישהו?

לא.

רצחת?

לא.

מתנהלת עתה חקירה בענין רצח שושנה ברנהולץ, אמרה חסיה בחשד.

לא רצחתי אותה, אמר לוי.

גנבת?

איזה מין שאלות את שואלת.

תחשוב היטב על כל מה שעשית לאחרונה.

זה מה שאני משתדל לעשות. אבל איני יכול להעלות במוחי דבר שיש לו קשר לפלילים.

אולי זה בענין החבילות, שאתה מביא הביתה? שאלה חסיה.

אני אגיד לך את האמת. בזמן האחרון אני עצמי כבר איני יודע למה קוראים גניבה ולמה לא.

אתה חושב שזה בענין החבילות הקטנות? שאלה חסיה.

אני חושב שלא. אחרי הכל המוסד חייב לי משהו אחרי עשרים שנות עבודה. אבל יתכן שמישהו הלשין. יתכן שהמשטרה לא הבינה שהחבילות הקטנות אינן גניבה. אלא הענקות קטנות.

אם זה כך, קרא מחר את אברשה והוא יבהיר למשטרה…

שטויות. אסור לי לפנות בענין זה אל אברשה. גם איני חושב אחרי־הכל שזה בענין החבילות הקטנות. שהרי לפני הגשת משפט נגדי היו חוקרים אותי. כאן בהודעה נאמר, מסירת הודעה לפני הגשת משפט, כלומר שלב החקירות נגמר. בלי שיערכו חיפוש בבית וימצאו משהו מהחבילות הקטנות לא יוכלו להגיש משפט.

אולי זה בענין החבילות הגדולות? שאלה חסיה כולה רועדת.

בטח שלא, אמר לוי ברוגזה רבה. לפתע הרעים בקולו: בכלל את מדברת בקול רם. ייתכן שמאזינים. דברי בלחש!

טוב, לחשה חסיה. אז אל תצעק אתה!

בכלל, אמר לוי. החבילות הקטנטנות והחבילות הגדולות אינן בגדר של גניבה. כל חבילה נרשמת בשעת מסירתה. זה ענין חוקי ורשמי לחלוטין.

אבל אחרים אינם מקבלים חבילות קטנות וחבילות גדולות, אמרה חסיה.

אחרים אינם עובדים במוסד עשרים שנה כמוני…

אני יודעת! קראה חסיה.

מה? דבר בלחש!

זה בענין הנסיעה שלנו לחוץ־לארץ!

שטויות, ענה לוי. גם זה שייך למשטרה הכלכלית והם חוקרים ארוכות לפני הגשת משפט. אני מוזמן למשטרה הפלילית והמשפט נגדי כבר הוכן, בלי שנחקרתי.

אז מה זה יכול להיות? שאלה חסיה.

ראשי מתפוצץ! אמר לוי.

מס הכנסה! זהו זה!

מה פתאום מס הכנסה?

לא הצהרת על ההכנסות שלך מחברת רמון. אמרתי לך אז….

חברת רמון היא חברה חקלאית. יש פקידי מוסדות רבים חברים בחברות מעין אלה.

כן, ענתה חסיה. אבל לא הצהרת על ההכנסות שלך מרמון!

גם זה אינו ענינה של המשטרה הפלילית, חסיה.

אמרתי לך אז…

הכל אמרת לי אז, אמר לוי.

מעלת?

זה מה שאני משתדל לברר עכשיו במוחי, אמר לוי. מעלתי או לא?

חשוב על כך. התאמץ להיזכר!

פשוט אינו יודע למה הם קוראים מעילה ולמה לא. המושגים התבלבלו לגמרי בשנה האחרונה. כיום קוראים מעילות לכל מיני דברים שלא הייתי מעלה על דעתי לפני שנה ולפני שנתיים שהם משהו מחוץ לשורה.

למשל, זה שקיבלת את המכונית מצוויק, זו מעילה?

קיבלתי אותה במתנה. זו לא מעילה. לא לקחתי כלום מהמוסד.

אבל צוויק מקבל ממך עבודות.

נו, אז מה?

אולי זו מעילה?

השד יודע. היום הם יכולים לקרוא גם לדבר כזה מעילה. ראשי מתפוצץ.

שטויות, קראה חסיה. אתה לא מועל. אתה אדם ישר. אני בטוחה שכל הענין הזה בטעות יסודו. יתכן גם שמישהו חמד לצון.

יתכן. יתכן שלא. אני חושב… אני חושב ש…

אתה חושב שמה?

אולי זה בענין ההוא.

ההוא? נבהלה חסיה ופניה החווירו. מישהו יודע על הענין ההוא?

אני חושב שלא. אבל אולי.

אל אלהים! אני אמות מבושה! אני אמות מבושה!

מה לעשות?

אתה מוכרח לדבר עם אברשה. יהיה מה שיהיה!

זה טירוף הדעת לדבר על כך עם אברשה. טירוף הדעת. ראשי מתפוצץ!

אילו ידענו מי זה הסמל פייגלזון, אול מישהו מכיר אותו שמכיר אותנו. שיוכל להגיד לו שאנחנו אנשים ישרים, שלא עשינו שום דבר רע, שלא לקחנו מה שלא הגיע לנו.

יש לי רעיון, אמר לוי. אני חולה. תגשי את מחר אל הסמל פייגלזון. תגידי לו שאני חולה ושאת באת במקומי. בהזדמנות זו תבררי מה הענין.

כל הלילה צייצו ציפורים בראשם של לוי וחסיה.

בשמונה ורבע בבוקר שמעה חסיה ישראלי מפי הסמל פייגלזון את פשר ההזמנה. “מכוניתו של בעלך נמצאה חונה במוקם שהחניה אסורה – ברחוב ראשי. עלי לדעת אם אתם בוֹחרים בקנס, או משפט. נוהג שגרתי.”

פייגלזון לא הבין מדוע נשקה לוֹ חסיה במצחוֹ.

זה היה בימי האבטלה הגדולה. לא היו עבודות. כולן נגמרו לפני חדשיים. די. טיאטאו את כל הכבישים וכיבדו את כל המדרכות. נטעו את כל העצים ועישבו את כל הבאנקטים. סיידו את כל הגדרות של הגנים הציבוריים וניקו מאבק וצחצחו את כל שלטי התיירות, מדן ועד אילת.

חדלתי ללכת למשרדי המפלגות. הפתקים “נא לסדר את המוכ”ז בעבודה, פיניק." לא היה שווים יותר מהנייר שעליו נכתבו. אפילו המפלגות קצרה ידן להושיעני. חשבתי, מדינת ישראל מתמוטטת. הייתי כה מדוכא, לולא בא אלי שמעון הייתי, אני לא יודע מה הייתי עושה.

אבל שמעון, החבר שלי, בא ואמר, אתה רוצה ג’וֹב?

אמרתי, שמעון, בחיי שאתה משוגע.

אמר, צארוויל, זה ברצינות זה.

אמרתי, אם זה ברצינות אז אתה בובה.

אמר, נלך.

אמרתי, בראוו.

נישקתי את האשה ואת הילדים והלכתי.

בדרך שאלתי את שמעון, מה הג’וב, שמעון?

אמר, אני לא יודע בדיוק. אבל אתה צריך להיות הרוצח.

עמדתי במקום.

אמרתי, שמעון, אתה יודע שבשבילך אני נותן הכל, אפילו את שן הזהב שלי. אבל אם אתה רוצה שאני אהיה הרוצח אז אני קודם רוצה להתנצר.

אמר, לא ברצינות?

אמרתי, כן, ברצינות.

בעין שלו חלפה קריצה, כמו שמש על פניה מים. תפש לי בשרוול והכה לי על הכתף. אמר, צארוויל, רוצח בצחוק. כמו בתיאטרון.

אמרתי, כמו בתיאטרון? זה דבר אחר.

קיבל אותנו המנהל של שמעון, חרפק.

חרפק אמר, זהו זה?

שמעון אמר, זה צארוויל. תכירו.

חרפק אמר, בסדר. לך רחץ עכשיו את המכונית.

לקח אותי לחדר. בו ישבו אנשים. חרפק אמר להם, זה צארוויל, זה בלומנפלד, זה חזקיה, זה לחמן. הצביע על כל אחד ואחד.

אמרתי, בראוו.

חרפק אמר, שב.

עתונאי אחד מאמריקה בא לכתוב על ישראל. בעיקר רוצה לראות רוצחים יהודים בישראל. לראות אם דומים לרוצחים יהודים באמריקה. הלכו קודם למשטרה, בלעדיו. שאלו אם יש רוצחים שאפשר להפגיש אותם עם עתונות־חוץ בלי פאנצ’רים. אמרה המשטרה, אין בכלל רוצחים מקצועיים בישראל. אבל יש פורצים טובים. אמרו למשטרה, פורצים זה לא מעניין, בכלל. אמרה המשטרה, מצטערת מאד אבל רוצחים אין. אמרו למשטרה, אם אין אז אין. אבל אי אפשר היה להיפטר מהמשטרה. היא רצתה שהעתונאי האמריקאי יפגוש את הפורצים. אמרה, הפורצים שלנו יוצאים מן הכלל, נסו ותווכחו. אמרו לה, פורצים זה לא מעניין. אמרה המשטרה, אל תחשבו שאנחנו לא יודעים שיש בלבכם הפליה נגד המשטרה. אף פעם לא מפגישים אותנו עם עתונות־חוץ וגם לא את הקליינטים שלנו. בכל העולם יודעים על הנגב, על צינור המים ועל מכון וויצמן למדע, אבל על המשטרה ועל הפורצים כאן בכלל לא יודעים. בכלל. ריחמו על המשטרה ואמרו, נו, טוב, שלחו כבר איזה פורץ בריא. שלום.

חרפק, בלומנפלד, חזקיה ולחמן חזרו למשרד ועשו ישיבה. דנו בשאלה. ראשית, הכדאי להציג רוצח ישראלי או לא; שנית, אם כן, מה צריכות להיות תכונותיו.

בענין הראשון הגיעו תיכף ומיד להסכמה. אסור לאכזב עתונאי. אין לך דבר גרוע בעולם מעתונאי מאוכזב. בעיקר אם האכזבה נגרמה לו בגלל חוסר נושא וחומר לכתיבה. החשוב מכל, אם ישראל מדינה ככל המדינות, כיצד זה אין בה רוצחים? חייבים להציג רוצח ויהי מה.

בענין השני נחלקו הדעות. חרפק אמר, רוצח יהודי, מסורתי ודתי. מניח תפילין בבוקר. משגיח על הכשרות וקורא עם בנו בש"ס. תארו לעצמכם את הסנסאציה!

בלומנפלד אמר, רוצח ציוני. מכל גזילה הוא תורם לקרן קיימת. הוא רוכש אגרות של מלווה הפיתוח. זוהי נקודה חשובה לתעמולה בחוץ־לארץ. אפילו הרוצחים בישראל הם ציונים.

חזקיה אמר, רוצח אמנותי. נהנה מהנוי שבהריגה. מקפיד על אמצעים ועל שיטות, על עדינות ועל רוך בביצוע, על יפי המלאכה. מצטט מביאליק וממנדלי בעת ההוצאה לפועל.

לחמן אמר, רוצח בריא. להציג את הגזע החדש, את דור המדינה. בריא בנפשו ובגופו, ללא תסביכי גלות, ללא פיתולי היהודי בגולה. לא אמר מימיו תפילה, לא שמע על בן־גוריון. אין לו תודעה יהודית בכלל, לא בהכרה ולא בתת־הכרה. חיית־פרא! רוצח מתוך צמא לדם. חרחרחרחר!

לא יכלו להתפשר ביניהם. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים. שוב לא הגיעו לכלל דעה. נסעו לירושלים. חזרו מירושלים עם נוסחה ממוזגת. רוצח בעל תודעה יהודית לקויה, ציוני אבל לא שרוף, מסורתי אבל לא דתי, טבעי אבל לא חיית־פרא, שמע על בן־גוריון אבל אינו זוכר איפה, עדין בביצוע אבל אכזרי בעת ההוצאה לפועל וללא ציטוט מכתבי הסופרים היהודיים.

חרפק אמר, אתה מבין?

אמרתי, בערך.

בלומנפלד שאל, למשל אם ישאל אותך מה הדבר היקר לך ביותר במדינת ישראל, מה תשיב?

אמרתי, האשה והילדים.

חרפק אמר, מצוין!

בלומנפלד אמר, לא רע.

חזקיה אמר, לא קולע כלל.

לחמן יצא בשצף קצף. איום ונורא! האשה והילדים! אפשר לחשוב שהרוצח הישראלי הושא בורגני זעיר, משלם את דמי האיגוד המקצועי ונושא פוליסה של ביטוח חיים עם סעיף של פיצויים כפולים במקרה של תאונה. מחריד. החשוב לו מכל צריך להיות הנגב ומוביל המים הארצי.

חרפק אמר, מה מחריד כאן?

לחמן אמר, הזעיר־בורגנות הזאת!

חרפק אמר, כאן כולם זעיר־בורגנים, מדוע לא הרוצח?

בלומנפלד שאל, ואם ישאל אותך, למה אתה שואף, מה תשיב?

אמרתי, לדירה משלי בבית־משותף.

חרפק צהל, זהו זה!

חזקיה אמר, כזה לא יכול להיות הרוצח הישראלי. אין בו גון של אמנות ובוהמה. רוצח אמיתי נסוכה בו רוח־שירה. מחשבתו נועזת ואינה נוסעת על פסי השיגרה, כפי שעושה זו של הזעיר־בורגני. לכן אין לתארו ככזה ממש כשם שאי אפשר לעשותו חבר ויצ"ו. הוא צריך לענות שהוא שואף להשתחררות הרוח מהגוף. הוא אמן, אתם מבינים, אמן בחסד. הוא רוצח משום שידו אינה משגת תקליטים מאריכי־נגן, הוא רוצח משום שספר טוב של ריפרודוקציות אמנותיות עולה לא פחות מארבעים לירות.

חרפק אמר, אב מה שחזקיה רוצה איננו כלל וכלל רוצח ישראלי טיפוסי. רק גון של מסורת ושל דת יכול להוליד דמות כה קיצונית, כפי שהרוצח הינו בהכרח. הרוצח שלנו נוטל נשמתם של נהגי אוטובוסים ציבוריים ושל נוסעים שלא חיכו עד צאת השבת. אל תשכחו שהרוצח הישראלי גם צריך להיות שונה מיתר הרוצחים בעולם. רק בישראל הדתי מסוגל לרצח ורוצח מסוגל להיות דתי.

בלומנפלד אמר, לא ולא. לא ייתכן רוצח ישראלי, אלא עם גון פוליטי. רק מי שהוסת כדבעי על־ידי מפלגה מסוגל כאן לשלוח יד בנפש הזולת. רק על רקע מפלגתי תיתכן קיצוניות כזו כשל רצח.

אמר לחמן, רק חיית־פרא, כמו הדור החדש, הגדלה על אבדן־ערכים, היא ורק היא המסוגלת לרצח. גידול־פרא, ללא תרבות, ללא מסורת, ללא דוגמה חינוכית מאלפת. רוצח מתוך התפקרות, מתוך ריקנות ומתוך הנאה, באין לו בינה להנאה אחרת.

אמרתי, רבותי בראוו. אבל עד מתי אני מחכה כאן?

אמרו, מוכרחים לעלות שוב לירושלים. בלי ירושלים אי אפשר להחליט.

אמרתי, מה עם קצת כסף?

אמרו, חכה עד שנחזור מירושלים.

נסעו לירושלים וירדו מירושלים. נסעו לירושלים וירדו מירושלים. כבר הסכימו ביניהם על הכל. כמעט ופתחו לי סעיף בתקציב. לפתע שאל בלומנפלד, ואם ישאל אותך, אתה מוכן לרדת לאמריקה, מה תשיב?

אמרתי, מה?

חרפק אמר, אם יגיד כן, פירוש הדבר שלא טוב לו בישראל. זה רע.

לחמן אמר, אם יגיד לא, פירוש הדבר שטוב לו בישראל. זה רע.

נסעו לירושלים וחזרו מירושלים. לא מצאו אותי. שלחו את שמעון שיחפש אותי.

אבל אני הייתי בקטטה. השכן שלנו, כהן, שם את המזרן של הילדים שלו על המעקה, להתיבש. כהן תמיד מזלזל וגם הפעם הניח את המזרן לא בדיוק עד איפה שהחצי שלו מגיע. ברוחב של שלוש אצבעות היה המזרן מונח על חצי המעקה שלנו.

האשה שלי אמרה לאשה שלו, רוזה תגידי לאיש שלך שיזיז את המזרן. אם לא, אני אקרא לצארוויל.

בא כהן ואמר, קראי לצארוויל. מי מפחד?

באתי.

אמרתי, כהן, אתה שוב מזלזל?

אמר, כן.

אמרתי, שוב שמת על החצי שלנו.

אמר, בהחלט.

אמרתי, אתה יודע שזה החצי שלנו, לא?

אמר, כן.

תפשתי אותו. תפש אותי. חבטתי. חבט. בעטתי. בעט.

אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים נדחפים לי לתוך הנשמה. אם יש דבר שאני שונא זה שאחרים לא יודעים איפה החצי שלי ואיפה החצי שלהם. אם יש דבר שאני שונא זה כשאחרים נוגעים בחצי שלי. אז אני לא מתחשב בהם, בכלל.

הרבצתי. הרביץ.

שמתי היד על הסכין. נעצתי. נגמר. מת כהן.

בא שמעון לחפש. מצא אותי במשטרה.

הדפיקה בדלת היתה חרישית. לכשנפתחה, נתגלה מאיר, גבר בעל קומה, עבה וכבד. הוא לבש סרבלים כחולים דהויים ועליהם מקטורן חום. לראשו חבש כובע מצחיה אפור, שהאפיל על מצחו. שערוֹ הכסיף.

בקול חרישי וסדוק, כעוצר סוד, אמר: אדון קראמצ’ר מחכה לך ברחוב, למטה.

מיהו אדון קראמצ’ר?

אני הפועל שלו בפרדס. השם שלי מאיר, אמר בניב ספרדי. חיפשנו אותך כל היום. אדון קראמצ’ר מחכה לך למטה.

מדוע אין קראמצ’ר מטריח עצמו ועולה לכאן?

אדון קראמצ’ר הוא זקן מאד, אולי בן שבעים וארבע, אמר בלחש. הידים והרגלים שלו רועדים חזק. אדון קראמצ’ר מבקש שתרד אליו למטה. אחרי־כן הוסיף: אני הפועל שלו בפרדס שלושים שנה.

ירדנו במדרגות. קראמצ’ר נראה מכונס בתוך עצמו, פניו רזות וצפודות. ידיו מגוידות, מחזיקות שתיהן במקל מסוקס ורועדות. לבוש היה מכנסי חאקי ומקטורן כחול, לראשו כובע מצחיה לבן.

הוא הושיט יד רועדת ומיובלת לשלום ומיד הוציא בעזרתה, מהכיס הפנימי של המקטורן גליון של עתון. בעפרון אדום סומן בו מאמרי "ניתוח אוזן חדישים בישראל.

זה שלך? שאל.

כן.

העמידה היה קשה עליו ומאיר נחפז לתמוך בו.

זה שלך? חזר ושאל.

כן, זה שלו, קרא מאיר לתוך אוזנו בקול גדול.

שמי אפרים קראמצ’ר, אמר הזקן ונח. נשימתו היתה קטועה.

חרש אני באוזני מזה שלושים שנה, אמר קראמצ’ר ונח.

הוא לא שומע באוזניים שלו שלושים שנה, קרא אלי מאיר בקול גדול.

קראתי במאמר שלך, שיש מנתח אמריקאי שבכוחו להחזיר את השמיעה לחרשים בדרך של ניתוח־פלא, אמר ונח.

הוא לא שומע כבר שלושים שנה והוא רוצה שהאמריקאי יעשה לו ניתוח באוזניים שלו, קרא אלי מאיר בקול גדול. הוא עמד לצדו של קראמצ’ר והחזיק בו תחת אצילי זרועותיו.

שפתיו של הזקן נעו וקולו לא נשמע.

אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן, לא שומעים אותך!

הזקן שיחרר יד אחת ממקלו והניע בכף ידו כאומר: רגע, רגע. פניו נשתבּרו בחייכו לאלפי רסיסים.

אדון קראמצ’ר! תקע מאיר באוזנו של הזקן.

מאיר לא מבין שאני יכול לקרוא רק מהשפתיים, הוא תמיד צועק לי באוזן ונופח בה רוח איומה, אמר ונח.

סליחה, אדון קראמצ’ר, אמר מאיר נבהל ומבויש.

יצאנו מחדר המדרגות לרחוב. מאיר הציב את הזקן ליד הגדר ועמד מולו, כדי שהזקן יוכל לקרוא משפתיו.

אני רוצה שתסדר לי ניתוח באוזניים, ניתוח כזה שכתבת עליו במאמר, אמר הזקן. מתחת לקרום שעל עיניו הבריקה שובבות.

אינני רופא, אמרתי.

הוא לא רופא, אמר מאיר.

אני יודע שאינך רופא, אמר הזקן, אתה עתונאי.

כן, אמרתי.

הייתי אצל כל הרופאים בארץ, אמר הזקן ונח.

היינו אצל כל הרופאים בארץ אמר מאיר.

הם אמרו שאי אפשר לעשות כלום, אמר הזקן.

רק לקחו כסף, אמר מאיר.

רק לקחו כסף, אמר הזקן.

ואמרו שאי אפשר לעשות כלום. ככה זה הרופאים, אמר מאיר.

איפה אפשר למצוא את הרופא האמריקאי? שאל הזקן.

הוא חזר לארצות הברית, אבל השאיר כאן תלמידים שמסוגלים לבצע ניתוח־אוזן לפי שיטתו ממש כמוהו אמרתי.

כך הבינותי מן המאמר, אמר הזקן ונח.

אולי תוכל לסדר לנו ניתוח־אוזן? שאל מאיר.

עליו לגשת לבית־החולים ‘תל השומר,’ אמרתי.

אדון קראמצ’ר רוצה שתיגש אתנו לבית החולים, אמר מאיר.

מדוע לא תיגש אתה עמו?

אני לא יודע לדבר עם רופאים, אמר מאיר.

אין לו בנים או בנות? שאלתי את מאיר.

הזקן ניענע בידו בהתרגשות רבה.

אני רוצה שאתה תיגש אתי, אמר הזקן. אשלם לך שכר טירחה.

יש לו הרבה כסף, אמר מאיר בקול התובע אמון.

אין לו בנים?

יש לו בנים, אמר מאיר. אבל הוא לא מדבר אתם שלושים שנה. הוא לא רוצה שהבנים ידעו שהוא הולך לרופאים. הם לא יסכימו.

אסור שהבנים ידעו, אמר הזקן, הם לא יסכימו ולא יתנו לי ללכת לבית החולים.

הבנים דיברו עם הרופאים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום עם האוזניים שלו, אמר מאיר.

מדוע לא יסכימו הבנים לניתוח?

הם לא רוצים שאדון קראמצ’ר ישמע מה שהם מדברים.

שפתיו של הזקן נעו.

תיכף ייצא לו הקול, אמר מאיר.

הבנים שלי, מאז שאני לא שומע מנהלים את הפרדס בעצמם, אמר הזקן ונח.

הם מכרו חמישים דונאם פרדס, אמר מאיר.

מאז שאני לא שומע הם לקחו את הכל לידיהם, אמר הזקן ונח.

בעיקר עזריאל, אמר מאיר בקול גדול, לתוך אוזנו של הזקן.

מה? שאל הזקן.

בעיקר עזריאל, לחש מאיר בשפתיו, הפעם נגד פניו.

ושמעון? שאל הזקן.

שמעון קצת יותר טוב, אמר מאיר בשפתיים חטובות.

כולם אותו דבר, אמר הזקן ונח.

רק יוסף לא, אמר מאיר.

גם יוסף, אמר הזקן.

זה נכון, אמר מאיר. כולם הוציאו את אדון קראמצ’ר מהענינים עוד לפני שלושים שנה. לא נתנו לו לעשות כלום. רק לשבת ולהביט.

איפה הוא גר?

מי? שאל מאיר.

מר קראמצ’ר.

גר עם הבנים שלו במושבה. הבנים לא רוצים לצאת מהבית, אמר מאיר.

תיגש אתו לבית החולים, אני בטוח שיעשו בשבילו את הכל, אמרתי.

כבר היינו בבית־החולים עם המאמר, אמר הזקן.

אבל זה הבנים שלו היו לפניו בבית החולים ואמרו לרופאים, שיגידו לאדון קראמצ’ר, שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו, אמר מאיר.

מנין לך?

אדון קראמצ’ר יודע. הוא מכיר את הבנים שלו יפה מאד, אמר מאיר. והוא אומר שהם הלכו אל כל רופאי האוזניים ואמרו להם שיגידו לאדון קראמצ’ר שאי אפשר לעשות כלום בשביל האוזניים שלו. הם לא רוצים שהוא ישמע מה שהם מדברים עליו.

גש נא אתי לבית החולים, אמר הזקן. תתחנן לפניהם שיעשו לי ניתוח.

בבית החולים היה רופא אחד, אמר מאיר, הרופא הזה שאל למה לזקן כזה לשמוע מה שנעשה עכשיו בעולם. יותר טוב שימות חרש ומבסוט. כך הוא אמר.

לא נשאר לי עוד הרבה לחיות, אמר הזקן. ולפני שאני מת אני רוצה לשמוע מה שהבנים שלי מדברים. שוב חלף ברק של שובבות מתחת לקרום שעל עיניו.

הוא רוצה לעשות את הניתוח שאף אחד לא יידע. הוא רוצה לשבת על יד השולחן ולעשות את עצמו חרש כמו תמיד ולשמוע את הכל, ופתאום הוא יראה להם שהוא שמע כל מה שהם אמרו ודיברו עליו. זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם.

מה? שאל הזקן.

זו תהיה הפתעה גדולה בשבילם! תקע מאיר לאוזנו של הזקן ומיד תיקן את המעוות וחזר על דבריו נגד פניו של הזקן.

הזקן חייך חיוך של משובה. במקלו דפק על המדרכה.

חה, חה, חה! צחק מאיר בקול גדול. כל מה שהוא רוצה, זה להפתיע את הבנים שלו. הם יחשבו שבמשך שלושים השנים שהם חשבו אותו לחרש ולטמבל הוא שמע כל מה שהם מדברים. הם יתפקעו.

שפתיו של הזקן נעו.

בעיקר עזריאל יתפקע, אמר מאיר.

ושמעון? שאל הזקן.

שמעון קצת פחות, אמר מאיר.

כולם אותו דבר, אמר הזקן.

זה נכון, אמר מאיר.

שפתיו של הזקן נעו.

אז תיגש אתו? שאל מאיר בחרדה.

אכתוב לבית החולים מה שסיפרתם לי, אמרתי.

שפתיו של הזקן נעו.

תיכף ייצא לו קול, אמר מאיר.

תודה רבה, אמר מר קראמצ’ר.

תודה רבה, אמר מאיר. בוא נלך.

הוא תמך בזקן תחת אציל זרועו והתרחק עמו במורד הרחוב.

בערב יום שלישי חזר צדיקוב מהמשרד, מזיע ועייף. שרה הציבה למענו את נעלי הבית ליד דלת חדר־האמבטיה, תלתה מגבת נקיה על הקולב ופרשה את מכנסי הפיז’מה ואת הגופיה הנקיה על הכוננית.

כשיצא צדיקוב טרי ורענן מהמקלחת, בגופיה ובמכנסי פיז’מה אל המרפסת, נתנה לו שרה את עתון הערב ששאלה למענו אצל השכן. עוד הוא קורא בעתון ואשתו ערכה סעודת־ערב על השולחן המתקפל, על המרפסת.

שרה: היה משהו חדש במשרד?

צדיקוב: ברגר קיבל כאב ראש ונאלץ לעזוב את העבודה.

שרה: תמיד הוא מקבל כאבי־ראש בימי שלישי, כשהעבודה רבה.

צדיקוב: היום היה חם מאד. ממש חמסין. הוצאתי עשרים גרוש על גזוז.

שרה: ודאי לא היתה לך ברירה. אבל, טוב יותר אילו שתית כוס לבן. זה מרווה יותר את הצמאון וגם מזין יותר.

צדיקוב: נו, נו,

חזר לעיין בעתונו.

שרה: תיקנתי לך את מ כנסי החאקי הקצרים ואת גרבי החאקי הארוכות.

גרבובסקי מרמת־גן זכה באלפים חמש מאות לירות של מפעל הפיס, קרא צדיקוב מהעתון.

ליפשיץ נכנס במכנסי־חאקי קצרים, בגופיה ובנעלי־בית. “אתמול שיחקנו ראמי,” אמר לאחר שישב ליד השולחן, “עד אחרי חצות.”

צדיקוב: תשתה סודה קרה?

ליפשיץ: לא, תודה. הבטן שלי מלאה אויר ומים.

צדיקוב: נו, בכל זאת תשתה.

ליפשיץ: לא, תודה. באמת. שתיתי כל היום.

צדיקוב: תשתה עוד קצת. לא יזיק.

שרה: אל תחשוש. יש לנו עוד סיפון במקרר.

צדיקוב: נו?

ליפשיץ: למען השם, אינני רוצה לשתות. אינני צמא. רק זה שתיתי.

צדיקוב: חצי־כוס תשתה? בשבילי?

ליפשיץ: נו, מילא.

צדיקוב: מה נשמע בפוליטיקה?

ליפשיץ פרש לפני צדיקוב יריעה רחבה מהנעשה בזירה המדינית הבינלאומית ובזירה המקומית. לדעתו פגה המתיחות בין שני הגושים. לדעתו לא תפרוץ מלחמה חדשה בין ישראל ומצרים. ליפשיץ היה סבור שנודעים סיכויים נאים ליצוא חקלאי. ליפשיץ נראה מרוצה מעצמו. הוא גמע את הסודה. טעם פלח אבטיח. טעם לביבת־גבינה. שתה עוד כוס סודה. אכל פילפל ממולא. נטל את עתון־הערב וחזר למרפסתו.

שרה סידרה את הבגדים בארון. צדיקוב פיהק בעמדו לידה.

צדיקוב: נלך לישון.

שרה: הוא יודע הרבה מאד, ליפשיץ. נפגש עם הרבה אנשים.

צדיקוב: אני כל כך עייף. אני הולך לישון.

שרה: אני עוד נשארת. יש לי הרבה דברים לתקן. אני אעיר אותך מחר בבוקר.

צדיקוב: כמו תמיד. לילה טוב.

שרה: שכחתי לומר לך, מחר ההגרלה של המלווה העממי.

צדיקוב: אני יודע.

שרה: תקנה עתון־ערב.

צדיקוב: אני יודע. את לא צריכה לומר לי הכל. לילה טוב.

שרה: מחר יום רביעי. אני הולכת לבקר את אמא ואחזור רק בצהרים. תעבור דרך השוק ותקנה איזה עגבניות, מלפפונים וקצת ענבים.

צדיקוב: בסדר: לילה טוב.

שרה: ותשלח מחר את המכתב ליוסף.

צדיקוב: הוא חוזר מהאוניברסיטה השבוע?

שרה: לא. בשבוע הבא.

צדיקוב: לילה טוב.

בשעה שצדיקוב היה במשרד ושרה ביקרה אצל אמה חדר לביתם הגנב. הוא פרץ את הדלת, חדר פנימה, הפך את ארון הבגדים המסודר של שרה, כשהוא מחטט מתחת לסדינים. הוא מצא שתי אגרות של המלווה העממי ותחבן לכיסו, הוא מצא שבע לירות ותחבן לכיסו. הוא מצא שעון־זהב על שרשרת זהב ותחבו לכיסו.

הגנב היה צנום. נעליו לא מצוחצחות. מכנסיו מכנסי־צמר חמות ושקיות. פניו היו שזופות מאד. ימים ישב בשמש על הגדר שממול לבנין ועקב אחרי הליכות בני הבית. הוא ידע ששרה מבקרת מדי יום רביעי אצל אמה.

הגנב יצא מהדירה הנקיה והמסודרת והשאיר בה הפיכה וערבוביה. בצאתו לא נזהר ופגע בבובה עשויה חרס, ילדה שלרגליה רובץ כלב גדול. הגנב נחרד מאד, עצר וחיכה. כאשר שוב נשתרר שקט, ברח מהמקום.

צדיקוב: אל תגעי בשום דבר, שרה. זהו כלל ראשון – לא לגעת.

שרה: אבל אני מוכרחה לראות מה הוציאו מהארון. אני מוכרחה לראות אם גנבו את הכסתות ואת הסדינים.

צדיקוב: אל תגעי. המשטרה תבוא עוד מעט.

שרה: הכסתות והסדינים שקיבלתי מאמא שלי. לעולם לא נשיג כסתות וסדינים כאלה. כבר עשרים וחמש שנה הם משמשים אותנו והם כמו חדשים.

צדיקוב: מתי אנחנו משתמשים בהם? אף פעם.

שרה: אתה היית רוצה להשתמש בהם כל לילה, או אולי היית רוצה שיהיו לך במקום מגבות? על דברים יקרים כאלה צריכים לשמור. אם היינו משתמשים בהם כמו שאתה היית רוצה, מה היה נשאר לנו מהם?

צדיקוב: הנה לך! לא השתמשנו בהם ועכשיו גנבו אותם!

שרה: אוי לי. אוי לי.

הניידת של המשטרה הופיעה. בראשה הסמל זינדר. לאחר שהעיפו מבט בדירה התפנו השוטרים לחקירה.

זינדר: ובכן, מה היה כאן?

צדיקוב: פרצו וגנבו.

זינדר: מה גנבו?

צדיקוב: עוד איננו יודעים. לא נגענו בכלום. זה בסדר. הא?

זינדר: בסדר גמור.

זינדר הביט בדלת שנפרצה ומלמל לעצמו כשצדיקוב גונב את המלים מפיו.

זינדר לעצמו: ככה. פרצו את הדלת, במוט וביתד. עבודה לא רעה.

צדיקוב: עבודה לא רעה?

זינדר: לא רעה לגמרי. חלק. איפה חיטט הגנב?

שרה: הנה כאן, בארון הבגדים.

זינדר: מתחת לסדינים, מה? גנב זהיר. חיטט בעוד מקום?

שרה: לא. רק בארון הבגדים.

זינדר: גנב מנוסה. חלק. נשאר אם השאיר טביעת אצבעות.

צדיקוב: גנב מנוסה?

שרה: הסמל זינדר. תראה בבקשה אם גנב את הסדינים ואת הכסתות.

זינדר: חלק לגמרי. בלי טביעת אצבעות. עבודה יפה מאד.

צדיקוב: עבודה יפה מאד?

זינדר: עכשיו את יכולה לראות מה גנבו. אני ארשום את הדו"ח.

שרה התנפלה על הארון, כאמא המחבקת את ילדה שאבד. צדיקוב העסיק את זינדר בשיחה.

צדיקוב: גנב טוב?

זינדר: חלק.

צדיקוב: חלק?

זינדר: היה בדירה מכסימום שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם, חלק. חלק מאד. לא השאיר טביעת אצבעות. ודאי לא לקח אלא כסף. אפשר לשתות מים?

צדיקוב: סודה קרה?

צדיקוב פנה אל המטבח ומלמל לעצמו, “פרץ, בזיק, גנב, נעלם”. כאשר חזר עם הסיפון מהמטבח, ראה את שרה קוראת בגיל.

שרה: לא גנב את הכסתות והסדינים.

זינדר: מה גנב?

שרה: שבע לירות, שתי אגרות של המלווה העממי, דוקא היום ההגרלה… הוי, היום ההגרלה!

זינדר: עוד משהו?

שרה: את שעון הזהב של בעלי… של צדיקוב.

צדיקוב: את השעון?

שרה: גנב את השעון. שעון ־זהב עם שרשרת־זהב. המתנה של אבי ז"ל לצדיקוב. מדוע השארת את השעון בארון ולא השתמשת בו?

צדיקוב: הרי את אמרת שבדברים יקרי־ערך אין להשתמש, אלא שיש לשמור אותם. הנה, את רואה, אילו ענדתי את השעון…

שרה: שעון־זהב עם שרשרת זהב במכנסי חאקי קצרים…

זינדר: גנב מנוסה. זהיר. נטל רק כסף ושווה כסף.

שרה: גנב מטומטם ואידיוט. אפילו לא נגע בסדינים ובכסתות.

זינדר: מישהו מהשכנים אולי ראה אותו?

שרה: אשה אחת שגרה ממול, נדמה לה שראתה אותו.

זינדר: כן, תיאור בבקשה?

שרה: קצר קומה. לבוש מרופט. נעלים חצאיות חומות לא מצוחצחות. עשה רושם של עני ובלוי.

לאחר שיצאה המשטרה ובידה הצהרות חתומות, צנחו מנחם ושרה לתוך הכורסות בחדר האורחים. שניהם היו המומים, לפתע זינק צדיקוב ורץ כלפי הדלת.

שרה: לאן אתה רץ צדיקוב?

צדיקוב: לחנות.

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: אני יורד לקנות אבטיח, סודה, ממתקים…

שרה: מה פתאום?

צדיקוב: ודאי יבואו אנשים לשאול על הגניבה. ליפשיץ בטח יבוא. תמיד אנחנו מכבדים אותו רק בסודה.

שרה: ומה קרה היום? זכינו בהגרלה? איזה שמחה קפצה עליך?

צדיקוב: שום שמחה לא. אבל אי אפשר לנהוג באנשים מנהג של חזירים ולא לתת להם כלום. אני תיכף אשוב.

שרה: גנב אידיוט. לא גנב את הסדינים ואת הכסתות.

בערב באו שכנים אל צדיקוב, כולם נפעמים. מה זה? שאל כל אחד, שמעתי שגנבו אצלכם?! בא ליפשיץ עם עתון הערב. חשבתי שחלית, אמר לצדיקוב, לא לקחתם את העתון. סיפרו לו על הגניבה.

ליפשיץ: מה אתם שחים? מה גנבו? למה אתה שותק, בן־אדם? ספר!

צדיקוב: תאכל מהאבטיח, קודם.

השכנים כולם אכלו מהאבטיח, שתו סודה, אכלו בוטנים קלופים, שתו קוניאק, אכלו ממתקים.

ליפשיץ: העיקר, מה קרה? מה גנבו? מי גנב?

צדיקוב: גנב צעיר, מומחה ונבון. חלק.

ליפשיץ: מה שמו?

צדיקוב: מה שמו? באמת שאלה נאה, ליפשיץ. כל מה שיודעים עליו זה מעדותה של שכנה אחת שגרה ברחוב וראתה אותו. היה זה עלם צעיר, גבה קומה, לו ידים ארוכות, ארוכות. מאד. נעליו היו מצוחצחות להפליא, בגדיו הולמים ותפורים אצל חייט מפאריס. שערותיו מסופרות בטוב טעם ומשוכות לאחר. שפם לו שחור ומחודד. נדמה לי שראיתי אחד כמותו מונה כסף בבאנק…

ליפשיץ: ואיך נכנס לדירה?

שרה: תאכל מהאבטיח!

צדיקוב: הסמל זינדר מהניידת – אגב בחור נפלא, אני ממש גאה במשטרה שלנו. סמל כל כך חכם וזריז. עושה רושם מצוין, לא, שרה?

שרה: באמת, סמל מצוין.

צדיקוב: אנחנו בהחלט יכולים להיות גאים במשטרה שלנו – הסמל זינדר סבור שהגנב חדר לדירה לאחר שפרץ את הדלת במוט פלדה וביתד. עבודה נהדרת – אני מצטט את הסמל זינדר מהניידת. הגנב לא שהה בדירה אלא שתי דקות. פרץ, בזיק, גנב, נעלם. חלק. חלק מאד. מן הטובים שבגנבים. לא, שרה?

שרה: באמת, גנב טוב.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב נבון, חכם וזריז כפים. לא השאיר אפילו טביעת אצבעות. יש להניח, ואני מצטט מזינדר, שחבש את כפותיו בגרבי נילון.

ליפשיץ: ומה גנב?

צדיקוב: גנב יפה היה. שניו לבנות ונאות, חניכיהן ורודות. על אצבעו טבעת של יהלום. בפיו קיסם של שן. לא, שרה?

שרה: גנה מצוין.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: גנב צעיר ומומחה. הוא פרץ כך. לחץ במוט. העתיק ביתד. חבט בידו. דחף בכפו. הדלת נפתחה בלי צריחת־צירים. כמו על חמאה.

השכנים: איום ונורא:

צדיקוב: כן. הוא, בזיק, חלף פנימה, חלק, חלק מאד, שם פניו מיד אל ארון הבגדים. לא הוציא זמן לריק. שם ידו תחת הסדינים – זהו גנב, יודע היכן מחביאים את הכסף – בזיק, גנב, נעלם חלק.

ליפשיץ: מה גנב?

צדיקוב: נאמר, מאה וחמשים לירות?

שרה: צדיקוב! הוא גנב…

צדיקוב: שרה! אין צורך להעלים מידידים. הם יודעים את מצבנו ומבינים שמאה וחמשים לירות הם חסכונות ולא התעשרות פתאומית.

ליפשיץ: מאה וחשים לירות. זה די הרבה.

צדיקוב: ונאמר, שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים, עד ארבעים אלף לירות כל אחת והיום היתה ההגרלה.

ליפשיץ: שש אגרות מלווה עממי נושאות פרסים והיום ההגרלה. זה די הרבה.

צדיקוב: ושעון־זהב…

שרה: שעון־כיס של זהב, “אומגה”, עם שרשרת־זהב, שאבי ז"ל נתן לצדיקוב כמתנת נישואין לפני מחצית יובל, בווארשה, ואז, אז, זה היה שווה שלוש־עשרה זלוטי…

צדיקוב: נאמר, שרה, שכבר אז היה שווה עשרים ואחת זלוטי.

שכנה: מה שמרגיז זה שגונבים אצל העניים ולא אצל העשירים!

שרה: העשירים מחזיקים את הסדינים ואת הצפיות בבאנק.

שכנה: מה את שחה? גנבו את הכסתות והסדינים והצפיות היפים שלך מחוץ לארץ?

שרה פורצת בבכי.

השכנים קמו ללכת לבתיהם. צדיקוב הפציר בהם להישאר. למה אתם כבר ממהרים? הישארו. עוד יש אבטיח. יש סודה. יש בוטנים קלופים. הישארו. אולם השכנים הלכו.

ליפשיץ לפני היפרדו, אמר: צדיקוב, עליך להתקין מנעולי־בטחון על הפתחים ולבטח את הדירה, ביטוח מקיף. אשלח לך מחר סוכן ביטוח".

למחרת לא הלך צדיקוב לעבודה. הוא הביא מסגר ששם מנעולים, בריחים וווי־בטחון על כל פתחי ומוצאי הדירה. אחריו בא סוכן הביטוח. זה שאל לטיב הרכוש של צדיקוב. הסוכן יעץ לצדיקוב לבטח את דירתו בשלושת אלפים לירות. צדיקוב ניאות לו בחיוך.

בשעות אחרי־הצהרים עזר צדיקוב לשרה להכין מטעמים לכבוד האורחים להם ציפה. כאשר היה הבית ערוך ומוכן לקבלת האורחים, התקלחו צדיקוב ושרה, לבשו מחלצות של שבת ועמדו בפתח לקבל את פני האורחים. האורחים אכלו מן הכיבוד וצדיקוב עמד על גבם לזרזם ולהרבות את תאבונם.

גניבה לא כל כך איומה, אמר להם צדיקוב. גנבו רק עשר אגרות־מלווה נושאות פרסים, חמש מהן על ארבעים אלף לירות. גנבו שעון־זהב יקר מאוד ששוויו בפולין לפני מחצית היובל עמד על ארבעים וחמישה זלוטי. גנבו שלוש מאות לירות במזומן וכמו כן תכשיטים רבים של שרה, סכינים וכפות, סדינים, כסתות וציפיות.

כאשר הלכו האורחים לבתיהם נשארו שניהם לעמוד על המרפסת. הפעם הקדימה שרה את צדיקוב ושכבה לישון לפניו. הוא התבונן שעה ארוכה ברחוב. כאשר עלה על יצועו שאל: את ישנה, שרה?

שרה: לא, אני שמחה שביטחנו גם את הכסתות ואת הציפיות.

צדיקוב: שרה, את לא יודעת – אני מרגיש עצמי כל כך צעיר.

שרה: עשינו מצוין. עם הביטוח.

ענינן של הבריות פג. הגניבה שאירעה בבית צדיקוב שוב לא תפשה מקום בשיחן. האורחים חדלו לבוא. ליפשיץ, לאחר מאבק, החזיר את נושא השיחה לבעיות המדיניות והמשק. שוב היה צדיקוב המאזין, לא המשמיע.

צדיקוב חזר לעבודתו ואחר־כך היה צדיקוב קורא מדי ערב, על המרפסת בעתון־הערב ששאלה שרה מליפשיץ.

ביום שלישי, עם ערב, שב מעבודתו. שרה פרשה את מכנסי הפיז’מה הגופיה על הכוננית. צדיקוב כילה להתקלח. התלבש ויצא אל המרפסת.

צדיקוב: לברגר היה שוב כאב־ראש.

שרה: נו, נו.

צדיקוב הביט מהמרפסת אל הרחוב. אף פעם אין אנו משחקים קלפים, אמר ולא פירש.

שרה: יוסף יבוא לשבת מהאוניברסיטה.

צדיקוב: קיבלת מכתב?

שרה: חבר שלו מסר דרישת־שלום.

צדיקוב הלך למיטתו. שרה הבריקה את המטבח והשרתה שעועית במים. כאשר עלתה גם היא על יצועה, אמר לה צדיקוב: את זוכרת, לפני שבוע?

שרה: כן.

צדיקוב: היה יפה.

שרה: כן.

צדיקוב: את זוכרת את סמל זינדר? את קורצמן מחברת הביטוח? אנשים נחמדים, לא?

שרה: נחמדים מאד.

צדיקוב: גם אנחנו יכולים פעם ללכת לקולנוע.

שרה: מה פתאוֹם?

צדיקוב: כך סתם. לילה טוב, שרה.

שרה: לילה טוב.

מנשה במיטב בגדיו – מכנסי ג’ין דהים, חולצה דו־גונית ונעלים אדומות מרוצעות – סיגריה בזוית פיו, עיניו גדולות, מביט בכם. מנשה אומר: היא לא אוהבת אותי, בגלל השם שלי. מנשה, זה השם שלי. אבא שלי קרא לי מנשה. הסבא שלי שמו היה גם מנשה. ושם הסבא של הסבא שלי היה גם כן מנשה. וזה גם השם שלי. אבל היא, מרים, לא אוהבת אותי. בגלל השם שלי. אז שניתי את השם שלי לעליזעם. עליז זעם.

בסדנא אומר עליזעם לחברו עזרא: היא לא אוהבת אותי, מרים, ואני אראה לה.

עזרא: לאן אתה הולך מנשה?

עליזעם: אני הולך אל הטלפון.

עזרא: שוב פעם. כל היום אתה מטלפן. גמרתי את הסופאפים של הפורד?

עליזעם: עוד לא גמרתי, עזרא. אבל אני מוכרח ללכת אל הטלפון.

עזרא: שוב אל מרים?

עליזעם: כן.

עזרא: עוד לא גמרת איתה?

עליזעם: עוד לא. אני לא יכול לגמור איתה, עזרא.

עזרא: למה?

עליזעם: היא לא אוהבת אותי.

עזרא: אז מה?

עליזעם: אז אני לא יכול לגמור איתה.

עזרא: תגמור איתה, עם מרים. תתחיל עם צפורה. היא משתגעת אחריך.

עליזעם: אם בעל־הבית ישאל איפה אני, תגיד לו שהלכתי ל… תגיד לו שהבטן כואבת לי ותיכף אחזור.

ליד מכשיר הטלפון מצית לו מנשה סיגריה. הוא מסרק שערו לאחור ואחרי־כן מחייג. במספרה, בה עובדת מרים, קוראים למרים אל מכשיר הטלפון. עד לבואה שורק לו מנשה סאמבּה.

עליזעם: הלו, מרים?

מרים: מה יש, מנשה? אני עסוקה…

עליזעם: מרים, עני לי…

מרים: מה, מנשה?

עליזעם: את אוהבת אותי?

מרים: כן, מנשה, אבל אני עסוקה עכשיו…

עליזעם: את אוהבת אותי?

מרים: כן מנשה…

עליזעם: למה את משקרת, מרים?

מרים: אני לא משקרת, מנשה. אני עסוקה… אני לא יכולה לדבר אתך עכשיו. אני באמצע העבודה.

עליזעם: מרים, את לא צריכה לשקר. אני אהרוג אותך אם תשקרי. את אוהבת אותי?

מרים: מנשה, אני מוכרחה לסיים אני באמצע חפיפת־ראש.

עליזעם: את אוהבת אותי? מרים אל תשקרי. תגידי את האמת. את אוהבת אותי?

מרים: אני אוהבת אותך, מנשה.

עליזעם: אני אהרוג אותך, מרים, בגלל זה שאת משקרת.

מרים: מה אתה עושה הערב, מנשה?

עליזעם: אני הולך עם עזרא לקולנוע.

מרים: מנשה, אני רוצה לראות אותך, יש לי משהו להגיד…

מנשה הניח את שפופרת הטלפון על כנה. ירה מבין אצבעותיו את הסיגריה ופנה לעבר היציאה. מרים, במספרה, עוד קראה במכשיר: מנשה? מנשה? משלא נענתה הניחה גם היא את השפופרת על הכן.

מנשה חזר אל הסדנא ושאל את עזרא: בעל הבית שאל איפה אני?

עזרא: שאל.

עליזעם: ומה אמרת לו?

עזרא: אמרתי לו שהיה לך כאב בטן נורא ושתיכף תחזור. מה היה עם מרים? עליזעם: שקרנית ולא יותר. אומרת שאוהבת אותי.

עזרא: כל מה שהיא רוצה זה להתחתן אלך.

עליזעם: כאילו שאני לא יודע. ואיך שהיא משקרת. אני אוהבת אותך מנשה! כן, מנשה, אני אוהבת אותך! – לפעמים לא רוצים לחיות כששומעים שקרים כאלה.

עזרא: מרים זה לא בחורה בשבילך. כל מה שהיא רוצה זה להתחתן. שתגורו בחדר עם התמונות של אבא ואמא ואחר־כך ילדים ואתה תעבוד כל החיים כמו עבד.

מנשה: לפעמים לא רוצים לחיות כששומעים שקרים כאלה, לבחורות יש חוצפה נוראה. והיא עוד רוצה למתוח אותי!

עזרא: עם כל הבחורות זה ככה. תראה את אחי, את יעקב. איזה חיים יש לו עכשיו? אתה חושב שאשתו עובדת? מחר! כל היום בבית ומבקשת כסף. זה כל מה שהיא עושה, מבקשת כסף. כשהוא רוצה לצאת עם החברים לקפה, קצת לשחק, הוא צריך לבקש ממנה רשות. זה גיהנום ולא חיים.

עליזעם: כאילו שאני לא יודע. היא רק אומרת שהיא אוהבת אותי ואני כבר יודע שהיא מכוונת אל הרב ואל טבעת הזהב.

עזרא: אתה צריך להזהר ממנה, מנשה. מרים יש לה שכל. לפני שתדע איפה אתה, כבר תהיה איתה בחדר עם התמונה של אבא שלה על הקיר. אתה נפגש איתה הערב?

עליזעם: לא. אמרתי שאני הולך אתך לקולנוע.

עזרא: מה היא אמרה?

עליזעם: היא אמרה שיש לה משהו חשוב להגיד לי.

עזרא: משהו חשוב. זה בטוח על החתונה. מה עשית?

עליזעם: סגרתי את הטלפון בפנים שלה.

עזרא: זה מה שצריך היית לעשות. לזרוק לה את הטלפון בפנים כמו גבר.

עליזעם: זה מה שעשיתי.

רבינוביץ, בעל הסדנא, קרב אליהם, פניו אל מנשה ואומר: מה זה פה, מנשה? כאן זה לא קול ישראל שמדברים כל היום. מה עם הסופאפים של הפורד? אתה תגמור איתם פעם?

עליזעם: הבטן כואבת לי, אדון רבינוביץ, אני תיכף אגמור את הסופאפים.

רבינוביץ: אתה כבר עובד עליהם יומיים.

עליזעם: אתמול כאב לי הראש, אדון רבינוביץ. אני תיכף אגמור אותם.

רבינוביץ: כל יום כואב לך משהו אחר, מנשה.

עליזעם: כן, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: מה כן?

עליזעם: אני אהיה בסדר גמור.

רבינוביץ: תזכור שכאן זה לא קול ישראל ולא מדברים כל היום.

עליזעם: כן, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: שתגמור את הסופאפים.

רבינוביץ חזר למשרדו.

עזרא: אוף! בעל־הבית חם היום. כמו רדיאטור.

עליזעם: אני מצפצף עליו. קח סיגריה. מה מציג ב“עדן”?

עזרא|: שודדי הבאנקים. עם ריצ’ארד ויידמארק ומארילין מונרו.

עליזעם: מצוין. זה סרט.

עזרא ומנשה נפלטים עם הקהל מאולם הקולנוע, פוסעים על קליפות הזרעונים וטובלים ברעש המכוניות וצופריהן. עליזעם אומר לעזרא: אלה חיים! ראית את הגבור? טאח טאח טאח, בשינים! יופי!

עזרא: איך שהוא מחזיק על האקדח באנק שלם! ראית איך הגזבר עושה במכנסים כשהגיבור שם את האקדח על הראש שלו!

עליזעם: והבחורה – מתה אחריו!

עזרא: אחת? כל הבחורות.

עליזעם: ואיך הוא שולט בהן. סטירה, מכה, בוקס… איך הוא סובב להיא את היד.

עזרא: חשבתי שהוא יהרוג אותה, מנוולת כזאת. רוצה אהבה דווקא כשהמשטרה כמעט ושמה עליו את היד.

עליזעם: גבר. בלי שאלות, גבר שלם. אף בחורה לא יכולה לסובב לו את הראש. כל מה שצריך זה לא לחשוב על בחורות. אני אומר לך, אנחנו צריכים להיות כמוהו. לאן נלך עכשיו?

עזרא: לקפה.

עזרא ומנשה צועדים לעבר הקפה של ברקי. יוסף, אחיו של מנשה, רץ לעומתם.

יוסף: מנשה! מנשה!

עליזעם: מה יש, יוסף? למה באת הנה?

יוסף: מנשה! שוב לקחו את אבא לבית־חולים. אני מחפש אותך כל הזמן. אמא הלכה לבית־החולים ואמרה שתבוא הביתה.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף. תלך אתה הביתה ותשגיח על…

יוסף: מנשה, כולם בוכים שם, שמחה ולילי בוכות נורא ואברם בוכה. בוא הביתה, מנשה, אני מפחד להישאר איתם לבד.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף. אני אבוא אחר כך.

יוסף בוכה.

עליזעם: אל תבכה יוסף. הנה, קח לירה. הנה לירה, קח. אל תבכה. ככה. עכשיו תלך הביתה ותחכה עד שאני אבוא.

יוסף: אני מפחד ללכת לבד ולהיות איתם בבית לבד. הם בוכים נורא.

עליזעם: אני עסוק עכשיו, יוסף.

עזרא: מנשה, בוא ניתן ליוסף לשתות אתנו בקפה, ואחר כך ילך הביתה. נכון אתה רוצה לשתות אתנו משהו יוסף, כמו גדול?

יוסף: אני מפחד ללכת הביתה. אני רוצה להישאר אתך מנשה.

עליזעם: בוא נשתה משהו. אחר כך תרגיש יותר טוב.

השלושה נכנסים לבית־הקפה של ברקי. הגדולים שותים קוניאק, ליוסף מגיש ברקי חצי עראק עם מים. שותים וטובלים במוסיקה העולה מהרדיו ובשאון המוקם ליד שולחנות המשחק.

עליזעם: עכשיו תלך הביתה, יוסף.

יוסף: אני לא אלך לבד, מנשה.

עליזעם: אם לא תלך אני אכה אותך.

יוסף: אני לא אלך, מנשה! אני מפחד! כולם בוכים בבית! אמא אמרה שאני אקרא לך.

עליזעם: קח עוד לירה, יוסף, הנה. קח עוד לירה. עכשיו תלך לך הביתה.

יוסף: אני לא רוצה את הלירה. אני רוצה שתבוא אתי.

עליזעם: קח, אמרתי.

יוסף: אני לא רוצה.

יוסף פורץ בבכי ומייבב: תכה אותי כמה שאתה רוצה! מנשה אילם וחוור מכעס מתאפק. לפתע הוא שואג: אני לא אכה אותך. אני ארצח אותך. אתה משגע אותי! הוא מכה וסוטר בחזקה. יוסף אינו בוכה. סופג את המכות בגבורה. מנשה זועק: אתה לא נותן לי זמן לחיות. לך הביתה, אני אומר לך. לך הביתה, אני אומר לך. אל תעמוד ככה. אל תביט עלי ככה. אני ארצח אותך, עזרא תחזיק אותי. אני ארצח אותו.

מנשה חדל להכותו ויוסף פרץ בבכי דק. מנשה שולח בו עיני חיה. לרגע נדמה ששוב לא יעצור ביצריו ויכה את יוסף. אולם לאחר מבט ממושך הוא שולח ידיו אל אחיו ומחבקו אל לבו. בוא, אני אחבק אותך, אומר הוא באוזני יוסף, אל תבכה, יוסף, אני אחבק אותך. אתה רוצה לשתות משהו? אל תבכה. אתה משגע אותי. די, אל תבכה. אני אלך אתך הביתה.

מנשה ויוסף, גבוה ונמוך, יוצאים מבית־הקפה של ברקי. הולכים הביתה.

למחרת בסדנא. מנשה אומר ללכת אל הטלפון.

עזרא: לאן אתה הולך, מנשה?

עליזעם: אני הולך אל הטלפון.

עזרא: שוב אל מרים?

עליזעם: כן.

עזרא: תעזוב אותה, מנשה.

עליזעם: אני לא יכול.

ליד הטלפון אינו שורק הפעם סאמבה. הוא ממתין בשקט עד שמרים נקראה ועונה בטלפון.

מרים: מנשה?

עליזעם: קראי לי עליזעם, כמו שאמרתי לך.

מרים: עליזעם?

עליזעם: כן, אמרי לי מרים…

מרים: אמרתי לך עליזעם – לא.

עליזעם: אבל מדוע, הרי אמרת לי אתמול “כן”. שיקרת אתמול. שיקרת לי שאת אוהבת ואתי.

מרים: אני לא שיקרתי.

עליזעם: אז מדוע את אומרת היום “לא”.

מרים: אני מפחדת.

עליזעם: ממה מרים? ממה?

מרים: מהשיחה אתך, על אותו נושא.

עליזעם: אבל תראי, מרים, נניח ששמי הוא אורי.

מרים: עליזעם, אני לא רוצה יותר. אני תמיד מאמינה לך, ואתה בסוף רומס אותי ברגליך.

עליזעם: לא היום. לא היום, מרים. היום לבי יהיה שותת את המלים, לא פי. אז אמרי לי, נניח ששמי הוא אורי…

מרים: שותת את המלים… זה יופי של ביטוי…

עליזעם: בטח. ואני מזכיר לך בפעם האחרונה. את צריכה לענות “אורי זה משהו אחר. יתכן.”

מרים: טוב. אורי זה משהו אחר. יתכן.

עליזעם: יתכן ודי? מרים מה אתך? מה את רוצה שאקרא לעצמי כדי להיות בטוח שתאהבי אותי?

מרים: לא עליזעם.

עליזעם: אז תאהבי אותי?

מרים: כן.

עליזעם: כמה?

מרים: נורא.

עליזעם: רק נורא אחד?

מרים: נורא נורא.

עליזעם: מרים, אני אוהב אותך נורא.

מרים: אבל…

עליזעם: בלי אבל מרים דארלינג שלי. גם את צריכה להגיד לי “דארלינג שלי”. נו?

מרים: כן, דארלינג שלי.

עליזעם: מה בנוגע ליוסף?

מרים: השם יוסף לא מוצא חן בעיני.

עליזעם: אז איזה שם ניתן לו?

מרים נקרא לו ג’ו.

עליזעם: טוב. ומה יהיה שמך?

מרים: ויקטוריה.

עליזעם: שמך מארילין, לא ויקטוריה.

מרים: אני מפחדת מהשיחה הזאת.

עליזעם: אל תפחדי. את צריכה לומר: אתה יכול להפסיק את השיחה".

מרים: טוב. אתה יכול להפסיק את השיחה.

עליזעם: אבל, מארילין, את זה אני לא יכול לעשות. את יודעת שאני אהיה יתום אם לא תרשי לי לדבר אתך. כמו רוברט טיילור באייבנהו.

מרים: אני יודעת.

עליזעם: איך את יודעת?

מרים: אני מרגישה עצובה כשאתה מדבר אתי.

עליזעם: גם אני מרגיש עצוב, מארילין. את אוהבת להיות עצובה, מארילין. לא?

מרים: כן.

עליזעם: גם אני. הו! מארילין. אל תבכי, באמת. אם את בוכה אני מרגיש את עצמי אשם. אני אקח אותך אתי לשיקאגו. נשתה שאמפניה, נעשה דאנסינג בקלובים ואני אהיה יפה כמו קצין אמריקאי.

מרים: אבל שמך עליזעם. לא תוכל להיות כמו קצין אמריקאי.

עליזעם בוכה. לא. אני לא אוכל.

מרים: אל תבכה. אל תבכה, דארלינג שלי.

עליזעם: טוב, אני לא אבכה. אבל אני רוצה להיות בטוח שאת אוהבת אותי, כאילו שמי היה ג’ורג', או הנרי, או אורי.

מרים: טוב.

עליזעם: את לא יודעת כמה אני אוהב אותך. אני מוכן לרקוד אתך לאור הכוכבים, לדהור על סוס למענך, לשדוד רכבת, להכות באינדיאנים ולהציל אותך מידיהם. אני יכול לשתות ולהיות שיכור למענך. להיות גאנגסטר כמו אלאן לאד וטירון פואר.

מרים: זה יהיה נפלא. נפלא.

עליזעם: כן. זה יהיה נפלא. אני אקח אותך בסירת מוטור להאבאנה.

מרים: זה יהיה נפלא. אני כל כך מאושרת. יש לי הכל. אני רוצה לבכות.

עליזעם: אל תבכי, זה מקלקל את העינים היפות שלך, מארילין.

מרים: אל תבכה גם אתה, דארלינג. אני מתפללת שהשוד בבאנק יצליח ותחזור אלי שלם. אני לא רוצה שהמשטרה הניו־יורקית תנקב את בשרך האהוב בכדורים.

עליזעם בבכי מר: לא, מארילין. השוטר ג’ימי יפגע ברגל שלי. הוא יביא אותי לבית הסוהר. את תבואי לבכות בשבילי בבית הסוהר.

מרים: אני כל כך אוהבת אותך, דארלינג.

שניהם בוכים. מנשה מתעורר מבכיו בחטף. אז שלום, מארילין.

מרים: אתה כבר ממהר?

עליזעם: תלכי לכל הרוחות. אני לא צריך בחורות כמוך. יש לי אלפים כמוך. צפורה מתה אחרי והיא לא רוצה להתחתן…

מרים: ידעתי. פחדתי. אמרת לי שהיום לבך יהיה שותת את המלים.

עליזעם: גברים כמוני אסור שבחורות יפריעו להם. בית ומשפחה מפריעים לגברים כמוני.

מרים: מנשה. אני באמת אוהבת אותך.

עליזעם: אז מה?

מרים: אתה שוב רמסת אותי.

עליזעם: אז מה?

מרים: אמרת שתהיה יתום בלעדי.

עליזעם: אז מה? שלום. עכשיו אני ממהר.

מרים: דארלינג, אל תלך!

עליזעם: תלכי לכל הרוחות עם הדארלינג שלך. אני לא רוצה להתחתן!

מרים: מנשה יש לי משהו חשוב לומר לך. אני אחכה לך הערב בתשע ליד הקפה של ברקי… מנשה!

עליזעם: תחכי.

מנשה חזר לסדנא. בפתח מקבלו רבינוביץ.

רבינוביץ: מנשה, שוב כואבת לך הבטן?

עליזעם: אני הלכתי אל…

רבינוביץ: מנשה, אני חושב שלא יהיה לך כאן מקום עבודה יותר. עדיין לא גמרת את הסופאפים של הפורד. זה שלושה ימים שאתה עובד על הראש של הפורד הזה ובמקום לגמור את זה עוד שלשום אתה עוד לא מתחיל לגמור.

עליזעם: אדון רבינוביץ, אני הלכתי אל…

רבינוביץ: לא מעניין אותי לאן הלכת.

עליזעם: הלכתי אל הטלפון, אודן רבינוביץ.

רבינוביץ: בשביל מה? בשביל לדבר עם הבחורה שלך, או מה?

עליזעם: הלכתי אל הטלפון לדבר עם בית־החולים. אתמול לקחו את אבא שלי לבית־החולים, אדון רבינוביץ, עשו לו ניתוח, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: לאיזה בית־חולים?

עליזעם: להדסה, אדון רבינוביץ. אני כבר גומר את הסופאפים, אדון רבינוביץ.

רבינוביץ: תגמור אותם, מנשה, תגמור אותם, אם אתה רוצה להמשיך לעבוד כאן.

עזרא: כן, אדון רבינוביץ, אני עד, לקחו את אבא שלו לבית־החולים.

רבינוביץ: טוב, אני מקווה שיבריא. אבל אני רוצה לראות את הפורד גמור.

רבינוביץ הלך ללשכתו.

עזרא: מנשה, מה יש לאבא שלך?

עליזעם: אני לא יודע.

עזרא: דיברת עם בית־החולים אמרת.

עליזעם: דיברת עם מרים

עזרא: אתה צריך לגמור איתה. היא תשגע אותך. זה לא בחורה בשבילך.

עליזעם: אני אגמור איתה הלילה. אני אגיד לה שגמרנו. יש לה משהו חשוב להגיד לי.

עזרא: זה על החתונה. יותר טוב שלא תראה אותה.

עליזעם: אתה רוצה לעזור לי, עזרא?

עזרא: מה לעשות?

עליזעם: לשדוד מכונית. ניסע קצת.

עזרא: ניסע לחיפה?

עליזעם: ניסע לאן שתרצה. נעשה קצת כיף.

עזרא: בסדר.

עזרא ומנשה פתחו את דלת המכונית. חיברו את החוטים. עליזעם ישב ליד ההגה. נסעו.

עזרא: לאן אתה נוסע, מנשה?

עליזעם: אני נוסע לקפה של ברקי.

עזרא: מה פתאום לקפה?

עליזעם: אני לוקח את מרים.

עזרא: אם אתה לוקח את מרים אני יורד. למה אתה לוקח אותה?

עליזעם: אני לא יודע למה.

עזרא: אבל למה אתה לוקח אותה? אתה באמת אוהב אותה?

עליזעם: אני לא יודע.

עזרא: זה לא בחורה בשבילך, מנשה, זה בחורה שתיכף תרצה בית ושאתה תעבוד ולא תוכל לעשות כלום. היא לא תתן לך להיות עם החברים. היא קוראת ספרים, מרים.

עליזעם: אתה יודע עזרא שאתה לא אומר מה שאתה חושב.

עזרא: טוב. אני אגיד לך מה שאני חושב. היא לא משלנו. לא יהיו לך חיים טובים.

עליזעם: למה לא יהיו לי חיים טובים?

עזרא: אתה יכול לאכול בשר מבושל? אתה יכול לאכול שעועית מבושלת? אתה יכול לאכול דגים מבושלים?

עליזעם: אתה לא אומר מה שאתה חושב.

עזרא: אני אמרתי לך היא לא משלנו. כל היום תצטרך להביט עליה ועל התמונות של אבא ושל אמא שלה. מה שתעשה זה לא ימצא חן בעיניה. זה לא בחורה בשבילך, מנשה.

עליזעם: אני לא חושב להתחתן איתה.

עזרא: אז למה אתה לא גומר איתה?

עליזעם: אני רוצה לדעת אם היא אוהבת אותי.

עזרא: כשתדע את זה תהיה מחותן איתה.

המכונית הגיעה לרחוב בו בית־הקפה של ברקי. עזרא הצביע על מרים: הנה היא עומדת, מחכה לך. אני ארד כאן.

עליזעם: בוא, תיסע אתנו.

עזרא: זה לא בשבילי, מנשה.

המכונית עצרה. מנשה קרא למרים. היא אמרה: מאיפה המכונית? מנשה אמר: תגידי שלום לעזרא. מרים אמרה: שלום, עזרא. עזרא אמר: “שלום מרים”.

עליזעם: בוא תסע אתנו. עזרא, באמת. בוא.

עזרא: לא. אני עסוּק. שלום, שלום, מנשה, שלום, מרים.

עזרא הלך לו.

מרים: איזה מכונית זאת?

עליזעם: אל תשאלי. תיכנסי ודי.

המכונית התפרצה בנהמה קדימה.

מרים: אני שמחה שעזרא לא נוסע אתנו.

עליזעם: למה?

מרים: בעד זה שהוא נגדי.

עליזעם: הוא לא רוצה לנסוע, כי הוא עסוק.

מרים: של מי המכונית, מנשה?

עליזעם: מכונית מהגאראג', אדון רבינוביץ נתן לי לעשות בה הרצה.

מרים: מכונית כל כך חדשה. כל כך יפה. נוסעת כמו על חמאה. אני מרגישה את עצמי נורא עשירה. לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: נוסעים.

המכונית עלתה על דרך המלך. צמיגיה שרקו שריקה נעימה.

מרים: מנשה, אני כל כך שמחה…

עליזעם: עליזעם!

מרים: מנשה.

עליזעם: עליזעם!

מרים: למה עליזעם כל הזמן, מנשה. אני לא רוצה את עליזעם, אני מפחדת.

עליזעם: אני לא רוצה את מנשה. אני רוצה את עליזעם. אני עליזעם – את הבינות?

מרים: אבל למה? למה?

עליזעם: אני לא רוצה להיות מנשה. אני רוצה לפשוט את מנשה מעלי כמו שפושטים חולצה. אני רוצה להיות עליזעם.

מרים: אבל למה, מנשה, למה? מלבדך אף אד לא שם לב לשם מנשה. כשאני אמרת מנשה אני לא חושבת שהשם של סבא שלך ושל הסבא של הסבא היה גם מנשה. מתרגלים לאדם ואת השם שוכחים. השם לא חשוב, מנשה.

עליזעם: זה לא רק השם. אני לא רוצה להיות מנשה.

מרים: מה אתה רוצה להיות?

עליזעם: אני רוצה להיות… אני רוצה להיות גאה. כן, גאה. זה מה שאני רוצה להיות.

מרים: מה זה גאה?

עליזעם: גאה, זה בלי אבא חולה, זה בלי עבודה בגאראג'. גאה זה כמו קצין אמריקאי, כמו רוברט טיילור. גאה, זה מה שאני רוצה להיות.

מרים: אני לא מבינה אותך, מנשה.

עליזעם: עליזעם!

מרים: מנשה? אתה שומע אותי, מנשה?

שריקת הצמיגים נשמעה. אורותיה של המכונית פילסו נתיבים באפלה.

מרים: אני רוצה בית, מנשה. אני רוצה בית איפה שאני אחפוף ואסרק רק את השערות שלי ושל הילדים שלי. אני רוצה בית ושבבית יהיה מטבח…

עליזעם: ובמטבח תבשלי בשר מבושל?

מרים: אני אבשל הכל.

עליזעם: ודגים מבושלים?

מרים: אני אבשל הכל, כל מה שאתה רוצה, מנשה.

עליזעם: ושעועית מבושלת?

מרים: הכל.

עליזעם: טוב, אני לא אוכל את זה. זה בדיוק מה שעזרא אמר שאת תבשלי.

מרים: מאיפה עזרא יודע?

עליזעם: הוא יודע. הוא אמר לי לגמור אתך. הוא אמר לי שאת בחורה לא בשבילי.

מנשה סובב בחזקה את ההגה. המכונית עלתה על דרך חדשה.

מרים: לאן אנחנו נוסעים, מנשה?

עליזעם: נוסעים.

מרים: מנשה?

עליזעם: קראי לי עליזעם, כמו שאמרתי לך.

מרים: אני לא רוצה, מנשה. אני לא רוצה את המשחק הזה. אתה מענה אותי.

עליזעם: קראי לי עליזעם, אמרתי לך.

מרים: אני לא רוצה, אני לא רוצה, מנשה. אני רוצה לקרוא לך מנשה.

עליזעם: קראי לי עליזעם!

מרים: אני מפחדת! כל כך מפחדת! לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: קראי לי עליזעם!

מרים: עליזעם!

עליזעם: ככה. אמרי לי מרים…

מרים: אני לא אגיד.

עליזעם: אמרי לי – את אוהבת אותי?

מרים: אני אוהבת אותך, מנשה!

עליזעם: עליזעם!

מרים: עליזעם.

עליזעם: למה את משקרת מרים?

מרים: אני לא רוצה, אני לא רוצה…

עליזעם: למה את משקרת?

מרים: אני לא משקרת. אני לא משקרת!

עליזעם: אז מדוע אתמול אמרת לא.

מרים: אני מפחדת, עליזעם, אני מפחדת. לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: ממה את מפחדת, מרים?

מרים: אני מפחדת מעליזעם! אני מפחדת!

מנשה פרץ בצחוק. הושיט יד ימינו לכיס מכנסיו ושלף ארנקו.

עליזעם: את מפחדת כאילו הייתי יפה כמו ריצ’ארד וויידמארק, חה, חה, חה. הנה, קחי לירה, מרים, קחי לירה.

מרים: אני לא רוצה.

עליזעם: קחי או שאני הורג אותך.

מרים, מוכת־פחד, בלי לדעת, לוקחת את השטר.

מרים: לאן אנחנו נוסעים?

עליזעם: אנחנו נוסעים לשיקאגו. זה לאן שאנחנו נוסעים. לשיקאגו! מנשה לחץ על דוושת־הדלק. המכונית פרצה בדהרה מחודשת.

עליזעם: מה את בוכה? שכחת מה שאת צריכה לומר?

מרים: שכחתי מה שאני צריכה לומר.

עליזעם: את צריכה לומר: אורי זה משהו אחר, יתכן.

מרים: אורי. זה משהו. אחר. יתכן.

עליזעם: יתכן ודי, מרים, מה אתך? מה את רוצה שאקרא לעצמי כדי להיות בטוח שתאהבי אותי?

מרים: לא עליזעם.

עליזעם: אז תאהבי אותי?

מרים: כן.

עליזעם: כמה?

מרים: נורא.

עליזעם: רק נורא אחד?

מרים: נורא נורא.

עליזעם: את משקרת!

מרים: אתה רוצה להרוג אותי, מנשה. אתה רוצה להרוג אותי.

עליזעם: אז מה בנוגע ליוסף?

מרים: אז שום דבר בנוגע ליוסף. שיוסף יהיה יוסף.

עליזעם: שוב שכחת, מרים.

מרים: לא שכחתי. שיוסף יהיה יוסף. אתה שומע אותי מנשה, ואתה תהיה אתה…

עליזעם: אני לא רוצה להיות אני, מרים. את תמיד רוצה להיות את?

מרים: לא תמיד. אבל בסוף אני תמיד אהיה אני.

עליזעם: אני לא רוצה להיות אני. אין מה להיות אני. מה יש לי? בגאראג' כל היום, לבוא הביתה לחדר מלא ילדים, ואשה חולה. כן את תהיי חולה, זה כולן ככה. ולרוץ לרופא. ולשכוח את כולם. אני לא רוצה להיות אני. אני רוצה להיות נוסע חופשי, כמו עכשיו, ללכת לאן שאני רוצה. לאהוב את מי שאני רוצה. ואני רוצה שיאהבו אותי…

מרים: אתה רוצה להיות הגיבור של הסרט.

עליזעם: כן. אני רוצה להיות הגיבור של הסרט. לחיות חיים קצרים, אבל להיות גאה. אני רוצה להיות יפה כמו קצין אמריקאי, לרקוד סאמבה, מארילין, לרקוד ולשתות ולקום ולרקוד ולשתות ולנסוע ולקום, בלי לישון, בלי לעבוד. את אוהבת אותי, מארילין?

מרים: אני רוצה להיות אני, מנשה. אני רוצה בית ומטבח. ואני רוצה שהילדים ילדו לגן ושאתה תעבוד ותלך לעבודה ברצון. מנשה, ואני לא רוצה שתשתה ותרקוד ותקום, מנשה, בלי לישון.

עליזעם: את מדברת כאילו כבר היינו מחותנים.

מרים: אנחנו נהיה, מנשה. רציתי להגיד לך שאני לא סתם מדברת על ילד. אני לא סתם מדברת על ילד. אתה שומע אותי, מנשה.

מנשה הביט נכחו. תגובתו היחידה היתה הגברת המהירות. שפתיו היו קו דק וישר.

מרים: למה אתה נוסע כל כך מהר, מנשה?

משולי הדרך אותת פנס חשמלי.המכונית חלפה כסופה. השוטר התניע את האופנוע. דלק אחרי מנשה.

עליזעם: אופנוע של משטרה אחרי.

מרים: הרי אמרת שהמכונית היא מהגראג' של אדון רבינוביץ?

עליזעם: אני לא צריך לבקש רשות מאדון רבינוביץ, מהמנוול הזה. אני מספיק גבר כדי לקחת מכונית בעצמי.

מרים: גנבת את המכונית, מנשה!

עליזעם: עליזעם!

מרים: עצור, מנשה, תעצור!

עליזעם: ידעתי שאת משקרת. ידעתי שאת משקרת ולא אוהבת אותי. כל מה שרצית זה להתחתן. עזרא אמר לי.

מרים: לא שיקרתי לך, מנשה. אני אוהבת אותך.

עליזעם: את משקרת, מרים. למה לא תגידי את האמת?

מרים: תעצור מנשה! תעצור!

עליזעם: למה שאני אעצור, מרים?

מרים: אני רוצה לברוח ממך מנשה.

עליזעם: למה אמרת שאת אוהבת אותי?

מרים: אני מפחדת, מנשה, מפחדת נורא.

עליזעם: את מפחדת שאני אהרוג אותך?

מרים: אני מפחדת ממך, מנשה.

עליזעם: הרי אמרת שאת אוהבת אותי, למה שיקרת?

מרים: לא שיקרתי, מנשה. לא שיקרתי.

עליזעם: אז למה את רוצה לברוח ממני? למה יש לך בוז כזה אלי?

מרים: אין לי בוז אליך…

עליזעם: למה אמרת שאת אוהבת אותי כשיש לך בלב בוז כזה אלי. למה שיקרת אותי?

מרים: תעצור, מנשה! אתה תהרוג אותי! אתה תהרוג אותי!

עליזעם: קחי לירה ואל תבכי.

מרים: לא שיקרתי לך, מנשה, אני אוהבת אותך.

עליזעם: את רוצה שאעצור ותוכלי לברוח ולצחוק אחרי הגב שלי.

מרים: אני לא אברח ממך.

עליזעם: שקרנית!

מרים: אל תכה אותי, אל תכה אותי.

עליזעם: אני לא אכה אותך, רק רציתי לנגוע בלב שלך, לראות אם הוא באמת אוהב אותי.

מרים: אל תכה אותי, מנשה.

עליזעם: אני לא אכה אותך. אני רק אנשק אותך, ככה!

מרים: אל תכה אותי.

עמוד החשמל התקרב במהירות מפתיעה אל המכונית התועה. הנשיקה היתה מלווה מעיכה, התנפצות והתרסקות. דממת־מוות עטפה את המקום, לאחר שגוועו מליו האחרונות של מנשה.

מנשה: אנחנו נוסעים לשיקאגו.