שמשון מבקש שתבואו, אמרה ריפקה בטלפון. הוא צריך לכם מאד. בתום השיחה אמרה, אתם מוכרחים לבוא, מוכרחים!

הבית היה עטוף נכאים. שמשון ישב שפוף על שרפרף וראשו חבוק בין ידיו. ריפקה ישבה מולו, גם היא על שרפרף, קיפאון נסוך על פניה. גאולה הקטנה ישבה ליד הפסנתר ופרטה עליו סולמות מאז’וריים בשתי ידיים. נגינתה נתנה לאוירה נופך של זרות.

ריבונו של עולם, גאולה’לה, אמר שמשון מבין ידיו, חדלי לנגן את הסולמות האיומים האלה!

מה אתה רוצה מהילדה המסכנה? שאלה ריפקה. זה לא באשמתה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש. תחינת אביה כאילו לא הגיעה אל אוזניה.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

הסולם לא יצא נקי מתחת ידיה וגאולה חזרה עליו מחדש.

ובכן מה קרה? שאלנו.

הסולמות האלה מוציאים אותי מדעתי, מוציאים אותי מדעתי! הצריח שמשון מבין ידיו.

לא זה מה שמוציא אותך מדעתך, שמשון, אמרה ריפקה. אתה יודע שלא זה מה שמוציא אותך מדעתך.

שמשון כבש פניו בידיו. בכי הרטיט את גופו.

האבא ביקש שתפסיקי לנגן, גאולה’לה, אמרה ריפקה.

גאולה חזרה על הסולם מחדש.

תפשו אותו, אמרה לנו ריפקה. תשתו משהו? משהו קר אולי?

תפשו אותו במה? שאלנו.

במעילה, אמרה ריפקה. קר או חם? זה היינו הך בשבילי.

במעילה? נדהמנו. במעילה?

באמת, גאולה’לה. תמיד את מנגנת בשעה שזה גורם לנו סבל. אולי תפסיקי עכשיו ותלכי לשחק עם החברות?

הסולמות האלה יוציאו אותי מדעתי. יוציאו אותי מדעתי! נהם שמשון נהמה חנוקה.

גאולה אימנה כל יד בנפרד, אחר־כך השמיעה את הסולם בכוחן של שתי הידים, ארבע אוקטבות למעלה, שתי אוקטבות למטה, יד ימין עולה שתי אוקטבות, יד שמאל יורדת שתי אוקטבות, שתי הידים מתקרבות זו לזו, מטפסות יחד למעלה, נוחתות יחד למטה. ושוב חוזר חלילה.

מעילה?

כן, כן, אמרה ריפקה רוגזת על תבונתנו הנשרכת באיטיות. מעילה. מה אתם מביטים עלי כאילו צנחתם מדגניה? מעילה, בע’ין. לא שמעתם על מעילה?

אבל שמשון? שמשון? שאלנו. התדהמה סירבה לעזבנו.

מדוע לא? מה יש? אין לו ראש? אין לו עינים? אין לו משפחה? גאולה’לה, באמת תפסיקי לנגן. זה מתחיל לשגע גם אותי.

כן, מדוע לא שמשון? ייבּב שמשון.

ריפקה יצאה אל המטבח.

שמשון שלח את שתי ידיו לעברנו, כמעט נפל מהשרפרף. לפתע נעץ בנו את עיניו הפקוחות לרווחה, הנחרדות והלחות. נשימתו טפחה על פנינו.

אתם מוכרחים לעזור לי. אתם מוכרחים לחלץ אותי. אני אבוד אם לא תעזרו לי…

שימעו, שימעו! קראה ריפקה בקול צחיח. היא חזרה מהמטבח ובידה טס ועליו מי־קרח ומיץ לימון ממותק. אפשר לחשוב שמעלת ברבבות, כמו ההוא עם טבי הדולאר. או ההם מבאנק הלוואה וחסכון בבאר שבע. לשמוע את הבכי שלך אפשר לחשוב שתפשו אותך חופן מתוך קופת האוצר. בן־אדם! בסך הכל מעלת בלא יותר משלושת־אלפים־חמש־מאות לירות, בסך הכל, על תקופה של יותר מחמש שנים. שש מאות לירה לשנה, בסך הכל, בסך הכל! ואתה בוכה כאן כאילו מי יודע מה! בבקשה מיזגו נא לעצמכם. אני לא יודעת כמה מיץ־לימון אתם אוהבים.

לפי מה שאת אומרת, אמר שמשון, אפשר לחשוב שעוד מגיע לפי פרס.

אתה חושב שלא? שאלה ריפקה לאחר שישבה ובידה משקה צונן. אילו היית מנוול היית יכול להוציא יותר משתי רבבות. אחרי הכל מי באמת מתמצא בכל הספרות הקטנות והטורים המרובים של האקטיב והפסיב?

אתם מוכרחים לעזור לי, אמר שמשון. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה. להסביר לו שזו אינה מעילה רגילה, אינה מעילה של מנוול סתם או של מועל מקצועי, שזו מעילה של אדם ישר שהסתבך קצת ודרושה לו עזרה יותר מאשר עונש… שמשון נשא את עיניו לעבר הפסנתר. אילו תותח בידי הייתי מטווח אותו על הפסנתר הארור ומחסל אותו, אחת ולתמיד.

זה באמת נחמד, צחקה ריפקה. אתה רוצה בעזרת תותח להשמיד את העילה למעילה. אתם יודעים, בגלל הפסנתר הזה הסתבך. כל מה שרצה זה לאפשר לגאולה’לה להתחנך על ברכי התרבות והמוסיקה.

עכשיו אני מתחרט, אמר שמשון.

גאולה, במזיד, הגבירה את לחיצתה על המנענעים ועל הדוושה המעצמת.

עכשיו אני מתחרט, חיקתה אותו ריפקה. מדוע אתה מתחרט? בעד זה שנתפשת, או בעד זה שמעלת?

שמשון לא השיב.

תביט עלי, אמרה לו. אני אינני מתחרטת. אינני מתחרטת. מה שלקחת הגיע לך. זה היה מגיע לנו. אחרים ידעו לקבל את זה בתחבולות, אבל אתה אדם ישר, לך אין מרפקים, לכן לא היתה לך אלא הדרך הזאת. בארץ רק הישרים מועלים. המנוולים אינם צריכים למעול. אני אינני מתחרטת.

איש לא אמר דבר.

לפתע געתה ריפקה. היא פשטה את ידיה, לכדה אותנו בכתפים, עיניה נשטפו. בכיה נשמע כשריקת הרוח בליל סערה. אתם מוכרחים לדבר עם אברשה, מוכרחים, אמרה.

מה אנחנו יכולים להגיד לו?

מה באמת הם יכולים להגיד לו? שאל שמשון.

בכיה של ריפקה פסק. אינכם יכולים להגיד לו איך ששמשון קדח פעם? שאלה ריפקה. כבר שכחתם מה אתם יכולים להגיד לו?

להגיד לו ששמשון קדח פעם?

תזכירו לו איך שצילמו אותי יוצא לעבודה עם פאק של כינין, אמר שמשון. הוא התעודד במקצת.

להגיד לו ששמשון היה חבר בהגנה? שאלנו.

בודאי, אמרה ריפקה.

תזכירו לו, אמר שמשון. איך בחורף ההוא סחבתי שני אקדחים תחת החולצה, אליו הביתה. הוא יזכור את זה.

גאולה עמדה לידו. אבא, אמרה. תן לי שלוש לירות.

שלוש לירות, מה פתאום? שאל שמשון.

החברה מארגנים נשף וכל אחד חייב להביא שלוש לירות.

איזה נשף? שאל שמשון.

יש לך זכרון של עכבר. הנשף שבעדו תפרו לי את השמלה עם המחשוף. זוכר? היא הקישה על מצחו באצבע צרדה.

זה בסדר, זה בסדר, אמרה ריפקה, תן לה.

שמשון שלף את ארנקו ומנה מתוכו שלוש לירות. הוא שקל אותן על ידה של בתו. היא חטפה, קצרת־רוח, את השטרות וחמקה מהחדר. מדלת היציאה הגע קולה: אני אחזור מאוחר, טאטעלאך. אל תדאגו לי!

יפה, אה? שאלה ריפקה. מבין דמעותיה הבזיק הבזק.

יפה מאד, אמרנו.

אבל הריקודים האחרונים משגעים אותה, אמר שמשון.

ככה זה הדור הצעיר, אמרה ריפקה.

אנחנו לא היינו כאלה, אמר שמשון.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

יש דברים בלי סוף להגיד לו, אמרה ריפקה. דברים שישכנעו אותו ששמשון איננו מנוול סתם או מועל מקצועי. אוי, אלי שבשמים, כאשר אני נזכרת ששם במשרד חושבים אותו למועל כמו כולם, כשאני רק נזכרת בזה תוקף אותי השבץ. שמשון לא יצא מהבית זה שלושה ימים.

זה יהיה בסדר, ריפקה, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה, יגידו לו מה שצריך להגיד, וזה יהיה כבר בסדר.

מה עוד להגיד לאברשה? שאלנו.

מה עוד להגיד לו? שאל שמשון את ריפקה.

תגידו לו עוד… תגידו לו… כבר אמרנו שהיה חבר בהגנה?

אמרנו, אמרנו.

הנה נזכרתי. ספרו לאברשה איך שמשון ריכז את ועדת התרבות.

נכון, קרא שמשון בצהלה. איך שכחתי! באמת ספרו לו על זה.

יש עוד הרבה מה לספר! אמרה ריפקה. מצב רוחה השתפר.

תראי שזה יהיה בסדר, אמר שמשון. הם ידברו עם אברשה והכל יסתדר בכי טוב. הכל יהיה בסדר. הוא שוטט בחדר, בהגיעו אל הפסנתר שלח אצבע והשמיע צלין.

עם מי עוד יכולים לדבר? שאל שמשון.

שכחנו את צוויק! קראה ריפקה.

צוויק, בודאי, צוויק! קרא שמשון.

אוירת הנכאים התפוגגה.

צוויק בודאי שלא יחשוב שאתה מועל סתם. אשתו ילדה יחד אתי. באותו בית־חולים. באותו יום.

ריפקה קמה על רגליה.

היא חייכה לעברנו ושאלה: תאכלו אתנו ארוחת־ערב?