מעמד ישראל בצרפת לפני ראשית התקומה. נפתלי מדלסהיים ומאמציו לשחר טובת ישראל בכל ארצות ממלכת צרפת. לודוויג הששה עשר מבטל את מכס הגוף ושאר גזרות המחפירות בממלכתו. סנגורים לישראל בצרפת וקטיגורים במדינת אלזס. בר בינג היהודי מדבר קשות לצוררי היהודים במגלתו הצרפתית. רוב המליצים הטובים ומעוט השוטנים בדבר הזיכוי הישראלי. הזכוי נחתם בטבעת המלך. מעמד היהודים בימי ממשלת הבלהות. זכוי היהודים ביד נפוליון שר הצבא בכל הארצות הנכבשות. הצעתו ליושבי ארץ ישראל להתאסף אליו ולקבל את הארץ מידם אינה מתקבלת. הקסר נפוליון מושיב סנהדרין בפריז לפי שעה וקובע קונסיסתוריום לדורות. דברי גאון עוז מליצי ישראל על תורתם ומולדתם בדברם אל השרים בדבר הזכוי. כבוד שרי צרפת וטובת עינם לישראל. והאיבה והבוז של הגרמנים לישראל בימי גדולת נפוליון ואחרי נפלו. שפלות היהודים המתגרמנים והתבזותם לפני בוזיהם בעד הזכוי. נכלי בליעל ושנאה כבושה בגרמניא ובארץ ממשלת האפיפיור. שואת רעש היהודים. ערך בן מנחם ובית רותשילד בתולדות ישראל. בורני והייני מכים בשוט לשון את גרמניא ואת הליכותיה עם ישראל. הרפורמא היהודית וטעם הוסדה. ישראל יעקבסזון יוצרה. מחאת ר' זייניל איגר. הרפורמא נודדת מעיר קאסל לעיר זיזן משם לברלין מברלין להמבורג ושם היא קובעת מרכז לה. מחאת ר' משה סופר וארבעה עשר רבנים אחרים. ועד מרבי התרבות וכתבי עת למדעי היהדות.

5520–5580

כאשר שבו נדחי ישראל בימי מנשה בן ישראל, אחד אחד אל אנגל אחרי אשר גורשו אבותיהם ממנה זה מאת בשנים. ככה הלכו אחיהם הלוך והתלקט, במאה החמישים ושש, לארץ צרפת אשר גם משם גלו אבותיהם, זה כמה מאות שנים. הערים אשר נשארו שם שרידים בגלוֹת אחיהם מכל הארץ הן אויניון וקרפנטרס אשר סרו למשמעת האפיפיור, ויהי מספר היהודים היושבים בכל מדינות צרפת חמשים אלף נפש. ועשרים אלף מהם ישבו באלזס הגרמנית אשר נספחה לצרפת. ובתוכם היו פליטי ספרד אשר התגנבו זה כמאתים שנה לפנים אל עיר בורדוא¹. באמור יושבי הנוצרים כי קתולים הם אשר באו מפורטוגאל. האנשים האלה עשו להם עשר גדול, אף עשו להם שם במדעים. אך בין העשירים המשכילים האלה קמו שני אנשי בליעל, שם האחד יצחק פינטו ושם השני² יצחק פֶרֵירָא³ ויהי בהלשן וֹלְתֵר⁴ המשורר הצרפתי את ישראל ובחפאו עליהם דבות נתעבות, לא בושו המרעים האלה, להתרסס לפני השטן הזה במגלותיהם הצרפתיות, ולהודות לו בפה מלא כי אמנם צדקו דבותיו על רבבות אלפי ישראל האשכנזים, אך הם נקיים הם מאשמת היהודים האומללים ההם, כי הם ספרדים הם, הנעלים על היהודים האשכנזים, כגבוה שמים על הארץ, בהיותם דומים בצדקתם, בישרתם, בטהרתם הזכה, ברחמיהם הרבים, כבני עמי אירופא. ותקטן עוד זאת בעיני החכמים העשירים הנבלים האלה, וילשינו את אחיהם המדכאים פליטי אשכנז ויושבי אַוִינְיוֹן, אשר גם הם באו למצוא את מחיתם הדלה בעיר בורדו, באמרם כי אנשים נבזים פוחזים ובוגדים ואנשי מרמה הם, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציא רִישֶלְיוֹ⁵ שר המדינה דבר שלטון (1761–5521) ויגורשו היהודים האשכנזים העניים ברשעת המרעים האלה⁶. לשמע הרשעה האכזריה הזאת אשר הרשיעו יהודים לעשות ליהודים, התעורר כהן קתולי ויכתוב מגלה בשם “אגרות יהודים” אשר בו גלה את עון השפלים המתנשאים האלה. אך עד מהרה שבה חרפתם אל חיקם, כי כאשר קמו הם לגרש את אחיהם הדלים מארץ לא להם, נתבקרו גם פנקסיהם כי התעוררו הנוצרים אדני העיר אשר הארץ הזאת ארצם היא לגרש את הרשעים האלה המתגאים בעולם שאינו שלהם ויוכיחו לעין כל כי לא במשפט נאחזו בעירם, כי סבבום בכחש בהעלימם את יהדותם בבואם, וכי הרשיונות הנמצאים כיום בידם על דבר מושבם, מזויפים ומעשה תרמית הם; וישתו אנשי שחץ אלה לרויה מכוס החמה אשר מסכו לאחיהם האמללים.

לוא היו עיני בני ישראל בצרפת נשואות לרמי עינים כאלה אשר כסו בחרפה את שם אבותיהם גדולי ספרד הנהדרים, כי עתה הוסיף עם צרפת מסגר על מסגר מבלי תת אף מדרך כף רגל לנפש אחת מישראל בארצה. אולם תחת המתיחשים הריקים הקים ה' מתוך היהודים האשכנזים הנעלבים בפי המלשינים⁷ האלה אנשים יראי אלהים אנשי כבוד באמת אנשי חכמה וחסד לגואלים לאחיהם המדוכאים במדינות צרפת ובכל ארצות יתר הממלכות. הראשון לאנשי חיל אלה היה הנדיב נפתלי מֶדֶלְסְהֵים אשר נקרא בפי הצרפתים צֶרְף=בֵר (מ' 5553–1793). בעיר בישהֵם, עיר מולדתו באלזס, בנה בית מדרש גדול ויקם בו את יבמו הרב הגדול בתורה רבי דוד שינצהם⁸ לראש ישיבה ואת כל לבו יחד לאהבת אחיו בני עמו לבקש להם מנוח, להרחיב להם, לחזק ידם לגול מעליהם חרפת הגויים, לדרוש משפטם ולהרים קרנם. עוד בימי לודויג החמשה עשר, כבר היה צרף=בר העשיר ורב הכשרון קבלן מספק צרכי הצבא למחנה החונה בשטרסבורג. וייתן לו בראשונה רשיון מאת המלך לשבת רק חרף אחד בעיר הזאת המסוגרת מפני בני ישראל. ובמלאת ימי הרשיון יתחדש עוד הפעם. מעט מעט מצאה ידו להביא עוד אנשים יהודים לעזור לו בעסקי הקבלת, ולהמנות עמם למנין עשרה לצרך התפלה. ובעלות לודויג הששה עשר על כסא צרפת הכיר את הטוב אשר עשה צרף=בר בממלכתו ויחונהו וימלא את ידו לשבת בטוב בעיניו כאחד האזרחים ולקנות קרקעות באין מחריד, ויקן לו שדות וכרמים ויבן מגניוֹת⁹ ויעסק גם בשדותיו גם במגניותיו אנשים עברים למען גלול מעליהם את החרפה אשר טפלו צורריהם, כי אין חפץ ואין כשרון להם בכל מלאכת מעשה. וכאשר הצליח להפוך מעט מעט את לב המלכות לטובה, השכיל למצוא עצה להפוך לטובה גם את לב נכבדי הצרפתים. ויקן במיטב כספו שש מאות ספרי דוהם על דבר “תקנת היהודים במשפט אזרח” המתורגמים צרפתית, ויפיצם בכל גלילות צרפת ויתאמץ בכל עז להטות את לב המלך והשרים לפתוח לפני בני עמו את מרבית ערי צרפת ודבריו החלו לעשות פרי. כי השר יקר הרוח מַלֶסְהֶרְבְס בראותו כי טוב בעיני המלך לקבל דכרונה¹⁰ מיד היהוּדים על משאלותיהם, קרא מתוכם קריאי מועד אשר צרף=בר ורעהו בֶר=יצחק=בֶר מעיר ננסי תמים דעות עמו ואנשים ספרדים מעיר בורדוא היו בתוכם. קרוב הדבר כי פרי הועד הזה היתה הפקודה הנמרצה להעביר כרגע מכל מדינות מלכותו את גזרת מכס הגוף אשר הביע המלך כי מורת רוח היתה לו ואת יתר המסים המבדילים בין איש ישראל לרעה מיתר יושבי ארצותיו (5544–1784). וגם השר מִירַבוֹ¹¹ אשר היה הרוח החיה בכל החליפות הגדולות אשר חלפו בעת ההיא על צרפת יעץ נדיבות על ישראל. ובהודע אליו בבואו לברלין, שנתים אחרי מות בן מנחם (5547–1787) פרשת דברי החכם הישראלי הזה, כתב ספר על דבר ערך החכם בברלין ועל זכוי בני עמו, ויזכור גם דברים רבים מדברי דוהם בתוך דבריו וגם מליצים עמדו בעת ההיא לישראל בתוך חכמי צרפת ככל אשר עמדו להם באנגליא בימי קרוֹמוֶל. אך תחת אשר היה שם מנשה בן ישראל רק המליץ הישראלי האחד והמדבר תחנונים, עמדו לישראל בצרפת בראשית ימי התקומה גם מליצים מתוך עמם אשר לא ברוח נכאה דברו דבריהם, כי עם בעז גבר בקשו את משפטם. שטנה יצאה מתחת יד האלזסים בשם “צעקת האזרח מפני היהודים” וישב עליה יהודי צעיר לימים ושמו ישעיה בֶּר בינג במגלתו הצרפתית אשר כתב; בה הפך את ידו גם על וֹלְתֵר¹² צורר הזקן ועל כל צוררי ישראל וגם על הממלכות השאננים והשותקות למעלליהם. ולא השפיל היהודי האשכנזי את כבודו כאשר השפיל פינטו המתרפס לפני וֹלתר. וימלא כח להוכיח לצוררי עמו, עד כמה רב יתרון כבוד ישראל ותפארת מולדתו על הגוים הלוחצים אותו, ואם אמנם נמצא בם עון פוקד הוא את העון הזה, על צורריו אשר גדרו בעדו כל דרך המתרת. אחרי גללו את חרפת עמו על ראש אויביו, החל לסדר את טענותיו לפני הממשלה ויפרש את דברו באר היטב: “לא חסד אנחנו מבקשים כי אם משפט אנו דורשים” וראש דברו בכל מאמר היה “אנחנו תובעים” והמעט כי לא פצה איש מנכבדי צרפת פה על דבריו הברורים כי אם מלאו אחריו בלב תמים. הכהן הקתולי גריגואר הנכבד ואוהב מישרים מלא פיו צדקת ישראל ואת אשמת שונאיהם ואדולף תירי¹³ הצרפתי הטיל את כל האשמות אשר יטפלו על היהודים על קדקד צורריהם הנוצרים על רשעתם על קנאתם ועל צרת עינם. וגם איש חרוץ ורב מדעים מבני ישראל מעיר קובנו מארץ פולין ותלמיד מובהק לרבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ ושמו זלקינד הורויץ כתב מגלה, להשיב על דברי השוטנים באלזס, בטעם ישעיה בינג.

עד כה ועד כה פרצו פרעות על בני ישראל בראשית התקומה הצרפתית. וינוסו רבים מהם לעיר בַּזֶל במדינת שְוֵץ. ויעמוד הכהן התמים גריגואר למליץ לעשוקי שתי המדינות ההן, וימסור אל סוד העם מגלת “מועצות לתקנת היהודים” ויתאחדו כל היהודים יושבי מדינות צרפת וקהילותיהם הגדולות שלחו את מלאכיהן אל סוד העם הצרפתי, אשר בתוכן היה האיש האמיץ בר יצחק בר מלותרינג, הגדול בלוחמי מלחמת הזכוי. ובהתרגש הקתולים על דורשי חרות הדת, אשר גם ישראל בתוכם, קנא אחד מאנשי הסוד רַבוֹד–סנט=אֶצְיֶן¹⁴ שמו קנאה גדולה לחרות הדת ולזכוי היהודים ויחלט כי חרפה גדולה היא לאיש צרפתי לשאת אף שם “סבלנות” על שפתו כי לא חסד יבקשו בעלי הדתות אחרות כי אם משפט. וגריגואר והגרף קלרמונט=טוֹנרֶ¹⁵ העירו למוסר את אזני הקתולים הנרגנים, כי יש לנוצרים להביא כפרה על חטאותיהם אשר יחטאו לישראל. ויהיו ראשי סוד העם ומרבית קרואיו נכונים ושמחים בכל לב לשחר את דבר הזכוי. אך בהתיצב אנשים צוררי היהודים בצר להם, לא עלתה בידים בלתי אם לזכות את יהודי בורדוא ובאיוֹן¹⁶ הספרדים לבדם. אוֹלם גודרד¹⁷ הפרקליט וגרויל, אשר היה אחרי כן ליועץ הממשלה ומילוט¹⁸ היושב ראשונה בסוד העם וברטוליו¹⁹ כהן קתולי, תבעו בחזקה את עלבון היהודים ילידי אשכנז, על אשר מנעו מהם את הזכוי הנתן לספרדים אחיהם. ויקראו להם “אחינו החדשים” וירבו להלל את מדותיהם הטובות. גם האלזסים החלו לחדול מרגז. וסוד העם בטל את המסים המיוחדים המוטלים על היהודים במדינה ההיא. וערעורי הצוֹררים לא הועילו בלתי אם לדחות את הדבר מעת אל עת, עד כי הגיע היום וסוד העם הכריז את הזכוי הגמור לכל היהודים, לאמר גם ליהודים ילידי אשכנז, אשר בכל מדינות צרפת ויחתם חק הזכוי בטבעת המלך, (ג' נובימבר 5552–1791), וליהודים בצרפת היתה אורה ושמחה.

בימי²⁰ ממשלת הבלהות²¹ אשר חללה לארץ את הקתוליות, ותכן מטבח לכמריה פרצו מרעים מתי מספר, לבתי כנסת ישראל וישרפו את קדשיהם, ויסגרום על מסגר ויאנסו את בני ישראל לחלל את השבתות ויציקו המרעים לרבנים, אך כאין נחשב המציק הזה אל מול המצוקות אשר הציקו לקתולים. והמשובות אשר שובבה ממשלת הבלהות הלכו הלוך ורוב עד כי מלאה הארץ דמים, וכל נפש לא האמינה בחייה, עד כי פתאם נדמתה ותהי לאין, ותחתיה קמה ממשלת זקנים וסדרי המשפט שבו למכונם. מתוך צבאות הממשלה ההיא, התנשא כגור אריה, נפוליון בּוֹנוֹפַּרְתֵּי שר הצבא, ולא ארכו הימים ויהי לראש הצבאות, ואחרי כן לראש שלשת הכונסולים, אשר אליהם נסבה הממשלה, ואחרי כן היה לקֵסָר. ולמן היום אשר החל לצאת ולבא הלך הלוך וגבור: וישבח בראשונה את שאון המתפרצים בקרב הארץ ויכבד ידו על איטליא וילכוד את ארץ ממשלת האפיפיור²² ואת מדינת לומברד ואת הולנד. ובכל המקומות אשר כבש או אשר פרש ידו עליהם זיכה את בני ישראל במשפט אזרח. וממשלת הולנד, המעט ממנה כי נתנה ליהודים את משפט האזרח (5556–1796), נעתרה להם להזהיר לממלכות גרמניא, כי אם תקחנה את מכס הגוף מן היהודים ההולנדים הבאים אל ארצותיהן, תגזור היא גזרת מכס הגוף על כל גרמני הבא אל ארצה. בעבור נפוליון בארץ סוריא העביר קול כי יתאספו אליו בני ישראל והשיב להם את ארץ אבותיהם ולא שמעו אליו. אין זאת כי אם הכירה עינם החדה, מבעד לכל מראה גבורותיו, כי לא לארך ימים יכון איתן מעמדו. ונפוליון השתומם על עם ישראל ויכבדהו בלבו כי גוי איתן, גוי מעולם הוא. אך אחרי עלותו על כסאו היתה רוח אחרת עמו, ויט את אזנו אל האַלְזַסִים אשר הביאו אליו את דבת ישראל רעה: ויאסוף הקסר קריאי מועד מבני ישראל וישיבו על שאלותיו אשר שאל, ויהי כי טובו דבריהם בעיניו, ויושב בפריס שבעים איש כתבנית הסנהדרין בימי הקדם, ורבי דוד שונצהֵים²³ הרב בראשם (5567–1887). וישימו את התשובות אשר השיבו על שאלות נפוליון לחקות קבועות וקימות לבני ישראל אשר בצרפת. וסוד רבנים אשר נקראו שמו כוֹנְסִיסְתוֹרְיוּם נוסד מטעם הקסר למשמרת החקים האלה.

בכל מאמצי בני ישראל יושבי צרפת ואלזס ובכל נפתוליהם אשר נפתלו בדבר הזכוי עם האזרחים, שריהם וכמריהם. עם צדיקיהם ועם רשעיהם וגם עם עבדי הקסר הנורא על כל סביביו, יראו במעשיהם לעיני אנשי דורם ובזכרון מעשיהם לעיני הדורות הבאים כאנשי כבוד ועוז יודעי ערכם, ערך מולדתם העתיקה וערך תורתם הרוממה, אשר אלה יקרו להם מכל, אף מן הזכוי אשר בכל כחם דרשוהו, עד כי מדי דברם גבוהה על אודותיו, לא שכחו להביע דברים ברורים על אודות קדשי ישראל, כעין מודעה מסורה, כי ראש מחמדיהם היא יהדותם. ומן הדברים האלה החוזרים במדברותיהם באזור אותם האזרחים גבורה בראשית התקומה, לא הפילו אף כמלא שערה, במדברותיהם אשר נשאו, בהיות אורבים מעבדי מושל רודף באף, שומרים את פיהם.

קול האות הראשון להגיון לב מליצי אחינו הנכבדים ההם דורשים זכוי מיד העם הנאדר עם צרפת, היה מודעה מפורשת כי אין לישראל זקן העמים להתרפס ולהחליק לשון, כי לועג הוא בהדר גאונו לכל מתחכם ומתלוצץ, וכי אין עם לבבו למכור את כבודו ואת קדשיו גם בעד הזכוי. דבריו הראשונים נאמרו בסגנון מתתיהו החשמונאי²⁴ ואלה הם: “אם האישים הטופלים עלינו שקר, יקראו לאיש דבק בתורת אלהיו, שומר הבלי שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים למרות עינו ולתר הזונה רק אחרי עיניו – – עת אשר כסה חשך ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים, קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים” את הדברים הנמרצים והנאמנים האלה דבר ישעיה בינג הראשון, ליהודים סופרי שפת עם הארץ, צרפתית לצרפתים. והאיש הגדול איש החיל בֶר יצחק בֶר, אשר הזכוי כמעט מעשי ידיו היה, הוציא מכתב גלוי בשפת צרפת להעיר את אזן היהודים על חובתם לדרוש כיום את שלום המלכות ביתר עז, ולהשבית את הלעז המגומגם הנותן את דברין ללעג מפני שפת העם הצרפתי ויחתום את מכתבו אשר הפיץ בין כל יושבי צרפת בדברי אהבה עזה מאין כמה לתורה ולמצוה לאמר "היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם, לא בתורתם. כמה טובה כפולה ומכפלת לתורה הקדושה עלינו, אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו? הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת ללכת בה בכל לבבנו ובכל נפשנו, לבלתי רום לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה. למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחר הוא בארץ, אשר עמד כסלע בלבב ימים למול כל גל ומשבר. כל פגע ומפגע אשר שאפו לבלע אותו חי זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את לבבנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו, למען נמעול בה מעל, כאשר יאור גם לנו היום?

ובסגנון זה דבר גם בנו השנון איש החיל מיכאל בר, בהתרגש בתחלת התקומה מהומות על ישראל באלזס, אז הוציא בשפת צרפת “קול קורא לכל ממלכות הארץ” על העשוקים הנעשים לפרורים המפרפרים, לנפוצות עמי האומלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת האלהים אשר בקרבו – – אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נדחף משטף המים הזדונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה. כשן סלע מוצק אשר כל רוח לא תדפנו וכל סערת חמה לא תפיצנו, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה".

וגם אחרי היות להם דברים עם מושל נורא למלכי ארץ. אשר בחיקו היה מוטל גורלם, לא חדלו אנשי חיל יראי אלהים אלה, לזכור את זכרון תורתם ומולדתם גם מדי דברם באזני שרי נפולין על אודות משאלותיהם מאת הממשלה ועל אודות חובותיהם לממלכת צרפת. ליפמן בן האדם הגדול הגדול נפתלי מֶדֶלְסְהֵם צֶרְף בֶר פתח את ועד קריאי המועד לעיני שרי הקסר בדברים האלה: “אחינו, שכחו את מולדתיכם למקומותיכם. לא אלזסים, לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו כי אם גוי אחד אנחנו המפוזר והמפרד בכל הארץ. אל אחד לנו ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר בצלה נחיה”.

והאיש הגדול בר יצחק בר המגן לעמו והמעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר מולי²⁵ הקשה לישראל. אשר לא רכות וחלקות דבר אל קרואי המועד בשם הקסר אדוניו. אלה הם דברי בר יצחק בר: “העם האומלל והמרדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר המות לא יירא ומצוק לא יפחד עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן בל ימוט משאון לאומים. ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו ואחריתו אחרית כל היקום – – אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו – – קומו נא ונשא ידינו קדש, ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכות הקסר באהבה”.

ולא בדבר שפתים בלבד כי אם גם במעשה היו ראשי מלאכי ישראל בימים ההם נאמנים בכל לב אל התורה ואל המצוה. אחד מראשי חפצי בר יצחק בר, הוא לקים בכל תקף את כח בית דין ביד הרבנים, בדעתו את ישרת לבם בכל דבר משפט. ובהועד יום המועדה לקריאי המועד אשר קרא הקסר ליום השבת ערב בר יצחק בר את לבו, להציע לפני חברי המועדה לדחות אותה ליום אחר לבלתי בוא איש לחלל את השבת.

לעומת הרוחה אשר עמדה לבני ישראל יושבי צרתם, היה גורל אחיהם יושבי גרמניא מיד העם, מליציו וסופריו, צרת עין, איבה ובוז. אזהרת ממשלת הולנד לממלכות גרמניא לבלתי שים מכס הגוף על יהודי ארצה הבאים שמה, ואזהרה צרפתית כזאת וחמורה עוד ממנה, לממלכות ההן בדבר יהודי ארצה, ודבר העתר מושלי כמה ממלכות קטנות גרמניות, לחכם הנכבד זאב בְּרֵידֶנִבַּך ולישראל יַקוֹבְּסְזוֹן, להשבית את גזרת מכס הגוף מארצותיהם ושאלת היהודים לזכותם במשפט אזרח – כל החדשות האלה הציתו אש חמת קנאה באף רבים מן הגרמנים עד להשחית. ויקם בתוכם חבר סופרים מְכַתבֵי עמל מלאי חמת עכשוב. זה הפגיע בממשלה לחדש את גזרת הדראון על בגדי היהודים וזה מלא את פיו דברי נבלה ונאצה על האבות על תורת משה ועל הנביאים, למען הפשט מעל ישראל את שארית כבודו. את היתרון האחד אשר לא שידד עוד ממנו. זה יעץ לשום על כל היהודים מקציהם עד קציהמ עבודת אנשי צבא אשר לעולם בה יעבודו וזה יעץ לממשלה הרוממה לחבל בגוף הזכרים העברים למען לא יולידו עוד ואבד שמם וזרעם מתחת השמים. בימים ההם, ולמראה גאון מולדת משכילי ישראל בצרפת, נראתה כל נבלות משכילי ישראל בגרמניא בכל גועל מערומיה. תחת אשר רוממו אנשי חיל כישעיה בינג, בר יצחק בר וחבריהם את תורתם ואת מולדתם מעל כל מרום. גל לעיני מושל אדיר מרגיז ארץ, התנבלו משכילי אשכנז ללוק רגלי סופרים נבלים אנשי בליעל, אשר תגעל נפש כל איש כבוד להביט בם. אהרן ואלפסזון מראשי המאספים מלמד תינוקות, אשר בקצר דעתו נעלו בעיניו הנוצרים על כל, ועמו ואחיו ואבותיו נבזו בעיניו מכל. הציע לפני הסופרים הנקלים ההם להושיב בית דין מהם ומחבריהם, להעביר ברוב חסדם את התלמוד ואת המדרש תחת שבט הבקרת. ואת אשר לא יכשר בעיני שופטי צדק אלה, יואילו נא בחסדם לקרוע בתער הסופר אשר בידם קרוע והשלך ככל אות נפשם. עוד יועץ נדיבות ממשכילי קניגסברג מצא ברוב חכמתו עצה טובה אחרת להשך מעל ישראל את חמת האדונים הגרמנים, בתת כל איש ישראל את בתו לאיש נוצרי ובהשיאו את בנו עם אשה נוצרית, אז יתנצרו כל הבנים והבנות הנולדים לזוגות האלה, מבלי היות עוד לישראל שם ושארית בארץ, לשמחת לב הסופרים הגרמנים והמתחכמים היהודים גם יחד. הרוח הזאת אשר נחה על מרבית משכילי ברלין, להבזות את היהדות בשאט נפש, חזקה על אביר משכילי הדור ההוא, על הירץ הומבורג, אשר בימי נעוריו התגנב אל בית בן מנחם ויהי מורה ומלמד לבניו ואשר אחרי צאתו מבית הפלסף ההוא נגלו לו מחשבותיו ובן מנחם התחזק להשיבו מדרכיו במכתביו אשר כתב אליו. בצאת פקודת הסבלנות בוינא חרד כצפור אל אוסתריא ולא נח ולא שקט עד אשר נתנה על שכמו פקודת ראש בתי הספר בגליציא כי הרבה, בוזה דת ישראל זה, להכעיס ולהטיל קנאה בספר תורת הדת אשר כתב ויקרא לו “בני ציון”, וינאץ האיש הזה להכות בלשון את עמו ואת דת אבותיו לפני שרי הממלכה, כי עם היהודים עם נועז, הוא המתנשא בלבו על כל עם כי הוא לבדו הקדוש והנבחר, כי גם שמואל הנביא העיז פנים במלך, העם הזה מתהלל כי הוא לבדו קרוא אדם. אף לא בוש אדם זה להוציא דבת שקר על עמו כי שטוף בזמה הוא. על כן עצתו אמונה להוריד את רבני ישראל מכסאותם, לסגור את הישיבות לבלתי למד את לשון עברית לילדי ישראל, למחות מן הספרים הקדמונים כל דבר שהוא כעון פגע בדתות אחרות, ולבער בכל עוז אחרי כל ספר כתוב בלשון הקדש²⁶

ובכל התרפס המתחכמים לפני הגרמנים, עד כי למען החלק אליהם, המירו אלה את כבודם ויפשעו בברית אלוהיהם ואלה הלשינו את אחיהם הצדיקים למען הראות להם כי גרמנותם יפה וחביבה עליהם מיהדותם – ובכל החלקות הבזויות האלה העלו בידם חוח תחת חטה כי געלה נפש הגרמנים הגאיונים גם בחנופתם ושפלותם וגם בישרתם וצדקתם. ופתאם נראתה ליהודים האשכנזים תוחלתם הנכזבה בכל בלהותיה, ביום הפוך גרמניא צרת העין את ידה על צרפת רחבת הלב; ביום אשר הפך נפוליון ערף לפני אויביו. אז רבו נערי בני ישראל, הצובאים בתוך מערכות הגרמנים על נפולין וחילו הכבד, אשר חתמו בדמם את עדות אהבתם הנאמנה לארץ אשר בה נולדו, עת אשר אבותיהם הבאים בימים הוזילו את כספם לתמוך את המלחמה ואת הלוחמים ועת אשר אמותיהם ואחיותיהם שקדו בבתי החולים לחבוש את פצעי אנשי הצבא הנמחצים בשדה המערכה. ומה הגמול אשר השיבו להם מושלי גרמניא ועמיה? כל דברי השרים הַרְדֶנְבֶרְג הפרוסי ומתרניך האוסתרי, בסוד יועצי הממלכות בעיר וינא (5575–1815), למלאכי הממשלות לשמור את אמונתם ליהודים ולקים בידם את הזכוי הנתן להם בימי גדולת צרפת, שבו ריקם. הַסַכְסִים וזקני ערי הברית²⁷ מרו את פיהם. ועוד סוד היועצים עושים כה וכה, מהרו ראשי המבורג ופרנקפורט בעריהם להפר את החוקים הטובים אשר נתנו להם בימי צרפת. ואנשי לִיבֶּק ובְרֶמֶן קמו על היהודים בזרוע רמה ויגרשום. כי סופרים אנשי לשון²⁸ זורעי עמל, החליקו אל קהל העם הגרמני, ויגבה לבם עד להשחית, ויגדלו את מעשי גבורתם אשר גברו על הצרפתים שבעתּים מכדי ערכה. ולמען הבזות את כשרון מעשה הצרפתים, את יתרון חכמתם ואת דעותיהם הנוחות על דבר זכוי העמים הנדכאים ועל דבר חרות הדתות הנדכאות, אשר שתי אלה שנואים היו לגרמנים, הערימו מכתבי עמל להסב את עיני קהל קוראיהם אל ההפך מכל אלה. אל תרבות אבותיהם הגרמנית הגסה, אשר היתה להם בימי הבינים, בקראם למשובותיהם האכזריות גבורה, לתעתועי דמיוניהם רזי עולם, וגם על האימים אשר בהם התהוללו אבותיהם הגרמנים הקדמונים ועל שמועותיהם המלאות שואה ובלהות אמרו לשפוך מעין רוח חן בהקהותם בתהפוכותיהם את טעם הקהל ובלמדם אותם²⁹ לאמר לתפל יפי. ובתחית כל בלהות ימי הבינים מצאה ידם להחיות את המשטמה העזה לזרע יעקב, אשר גם היא על תרבות ימי הבינים תחשב. ותמלא כל הארץ כתבי שטנה על ישראל אשר עלו בשנאתם הכבושה גם על ככבי השטנה אשר הפיצו קנאי הקתולים בימי הבינים, כי הטיפו לגלות למשסה ולהרג. ולספרות העלובה הזאת נלוה גם המשחק בתיאטרון, לתת את ישראל ואת קדשיו לבוז וללעג בעיני המון העם. ותפר פרנפורט את בריתה עם קהלת היהודים, ותגזול מהם את משפט האזרחי אשר שקלו בעדו היהודים על כפה ארבע מאות וארבעים אלף גולדן, ובית דין חכמי בית מדרש המדעים בברלין מחזק את ידיה לעול הגדול הזה. בראשונה היו רק הממלכות הגרמניות הקטנות מעיקות בכל מיני מועקה ליושביהן העברים ויועצי אוסתריא ופרוסיא דורשים את משפטם. אך למיום מות הרדנברג הפרוסי החלה פרוסיא ללכה הלוך וקפח את זכיות היהודים אשר זכה אותם המלך פרידריך וילהלם השני. ותאסור עליהם לקרא להם שמות נוצרים גרמנים, אשר בעיני היהודים המתגרמנים אשר רצו למחות מעליהם כל זכר למולדתם הישראלית, נחשבה לשבר גדול. ואת כל הרעה כלתה פרוסיא אל ראש יהודי מדינת פוזן הפולנית, אשר נספחה אליה, באסרה עליהם לקנות בית, לגור בכפרים ולהנות מזכיות הסוחרים. ובאוסתריא נסגרו כמה ערים מפני ישראל ובכמה ערים הקצו להם גרות³⁰. ואת כל החקים הנוחים אשר נתן להם יוסף השני השבית פרנץ הראשון. ותגדל האיבה לישראל בכל ארצות גרמניא, ותחלשנה אזני המושלים והעם משמוע לקול סופרים מליצי יושר אשר עמדו לישראל מקרבם ומקרב העמים. ויהיה המעט, כי לא היה שומע לקול המליץ הנכבד מיכאל בר היהודי הצרפתי הנחלה על שבר עמו אשר בא מצרפת לעיר אָכֶן³¹ להתחנן למושלים הנועדים שם, להעביר את הרעה מעל אחיו יושבי אשכנז, וכי לא היה פונה אל הבקשה אשר הגישו יהודי איטליא על דבר אחיהם האשכנזים, כי אם גם דברי הקסר הגדול אלכסנדר הראשון, אשר הטה לואיס וַי³², איש חסיד אנגלי, את לבו לדבר טוב על היהודים באזני מושלי גרמניא לא עשו פרי. ותלך הרוח הרעה הלוך וסוער עד כי היה לרעש גדול, רעש היהודים³³ (5579–1819) כי התגודד האספסוף במרבית ערי גרמניא על בני ישראל לשלול שלל ולבוז בז. ואף כי לא נתנו השוטרים ופקידיהם לפגוע בנפשות, לא עצרו הרבה בעדם מהשחית ומבלע. כמעשה הגרמנים אשר נשאו כל היום את שם הדת על מעשקותיהם, עשה האפיפיור פיוס השביעי ברומי. אך נעלה נעלתה מעליו יד המושל האדיר נפוליון אשר דכאהו עד עפר, חשב הוא להכביד את ידו על מעט העברים היושבים בארצו הקטנה ויגרש אותם משבת בבתים הטובים, אשר קנו להם בכל חלקי העיר, וישב ויכבשם בגרות הצרה האפלה והקודרת, ויכבד את ידו עליהם לשוב ולבא להקשיב פעם בפעם את מדברות כמריו ונזיריו כמשפט הימים הטובים ימי הבינים. אולם ממלכת בית בורבון, אשר התחדשה בצרפת לרגלי מפלת נפוליון, ואשר היתה כלה קתולית מכף רגל ועד ראש, התהלכה במישור עם ישראל ולא הפילה דבר מן הזכיות אשר נתנו לישראל בימי התקומה ובימי הקסרות. ומה נפלא הדבר כי בעצם הדור אשר נחמו העמים המשכילים על מעט הטוב אשר החלו לעשות לישראל החלה פורטוגל הקתולית לחזור בתשובה, ולהנחם על חטאותיה אשר חטאה לעם העתיק הזה.

ובימים אשר כל צוררי היהודים לקחו לשונם וינאמו נאומים מנאומים שונים על היהודים כי עצרת בוגדים כלם, עושי רמיה, השתוממו נכבדי הארץ למראה נקיון כפים אשר נראה בישראל, ואשר הכה בתמהון את כל שומעיו. איש יהודי מסר את נפשו, בימי הבזה אשר בזזו גדודי צרפת את פרנקפורט, להגן בכל מיני תחבולה על העשר הגדול אשר הפקיד בידו נסיך הֶסֶנְכַּסֶל בסתר בברחו מן הארץ. עד כה וכה נעלה חיל צרפת מארץ גרמניא והאיש היהודי נאסף אל עמיו. והנסיך שב אל מקומו, ובדעתו את דבר הבזה הגדולה החריש מכספו והנה בני האיש באים ומשיבים אל יד הנסיך הנואש את הפקדון אשר הפקיד ביד אביהם בעצם תמו באין נגרע דבר. שם האיש היהודי הנקי והנאמן הזה אַמְשֵל מאיר (מ' 5572–1812), אבי בית רוטשילד העומד לגאון ולתפארת בישראל ואשר בבור כפיו ובישרת לבו עשה עשר רב ועצום מאד ויצא לו שם בכל הגוים והממלכות ויהי הוא וגדולה אשתו החרוצה והתמימה ובניו האדירים ונדיבים לאותות ולמופתים בענותם באהבתם את עמם ואת כל קדשיו.

ושני היהודים הצנועים ועמי הארץ האשכנזים אשר שנאו להתנוסס ולהתנשא הלא הם רבי משה מנדלסון ואמשל מאיר רותשילד אשר שני בתי ישראל הספרדים והאשכנזים היו שוים בעיניהם לטובה, לא ידעו כי לרגלי שניהם לרגלי זה ולרגלי זה בגדולתו נסע היתרון מעדת הספרדים אשר בו התהללו ויעתק אל האשכנזים כי מן העת ההיא נסבו גם המדעים גם העשר אל האשכנזים אשר עליהם יחשבו כל בני ישראל היושבים באירופא ובאמיריקא.

להשבית את שאון הסופרים הגרמנים ההוללים והפוחזים, קמו שני סופרים אנשי שם מזרע ישראל, אשר לבשתם נמהרו להמיר את דתם, שם האחד ליב ברוך [לודויג] בורני³⁴ (מ' 5597–1847), יליד פרנקפורט ושם השני הינריך הַיְנֵי³⁵, (מ' 5614–1854) יליד דיסלדורף. בורני למד עוד תורה בילדותו בבית אביו. אך חברתו עם הנריטה הירץ, לבוזה דת אבותיו שמתהו. לעומת זה הרהיבתהו רשעת הגרמנים, אשר הרשיעו לישראל, להנער ולהתנשא לרב את ריב עמו מאז ולדורש משפטם בקנאת אש חוצבת להבות, אשר לא היתה כמוה. שונה ממנו היה היני. תורתו אשר למד בנעוריו מעט מזער היא. אך אמו המשכלת והתמימה נטעה בלבו אהבה לישראל ולדתו. הוא היה אחד מראשי המליצים והמשוררים אשר קמו בגרמניא ובאירופא כלה. ומאד נפלא הדבר, כי חוקרי תורת השירה בדקו ומצאו כי בטבע שירתו נצנצו כמה ניצוצות מרוח שירת בן עמו רבי יהודה הלוי, הנבדל ממנו בדרכיו והקודם לו כשבע מאות שנה. מלבד כשרונו בשיר, היה הַיְנֵי איש יפי טעם עד להפליא, הוגה עמוקות ומהיר להכיר את הנכונה. אולם יען כי בכל טהר לבו ובכל רוחו הנדיבה, איש הולך אחרי עיניו היה, איש משנה טעמו לרגעים, עברו עליו חליפות. בנוח עליו רוח הוללות נתן כל חכמה וכל מוסר ללעג, כי ילד שובב היה כל ימיו. אך בסור מעליו הרוח הרעה הזאת, אז ראה כל טהר בטהרתו, אז חשף מצפונו כל נעלם, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שֵיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי בית ישראל גם בגלותו. אשר חמדת כל הגויים כאין נגדן. ספור “הרב מִבַּכְרַך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו שיר “שבת המלכה”³⁶ ומרבית דבריו במאמרו “הַוִּדוּיִם”³⁷ מצבות זכרון הם לאח נפשע זה. גם הוא רב את ריב עמו בשיריו ובמאמריו. אך בדבר זה היה נופל מבורני. בורני ירה זיקי אש אל פני צוררי היהודים ליסרם להכאיבם ולהנקם בם. והינה מחץ אותם במהתלותיו השונות להבזותם, ולהפוך את שוליהם על פניהם ולתת אותם לצחוק בעיני קהל הצוחקים. לעומת זה הגדיל הינה בהיות הוא כמעט הראשון, אשר החל לגלות בשפתו הרוממה את כבוד עמו ולהודיע בגוים במאמריו, אשר נקבנו זה מעט, ובשירו הגדול יהודה (בן) הלוי את אוצר החסון והתפארת האצור בספרות העם הקדמוני הזה בגנזי חיי ביתו ובמכמני זכרונות דברי ימיו.

ולמיום נפל נפוליון, שמה גרמניא הנוצחת לה לקו, לעקור ולהשכיח מקרבה כל זכר לדרכי צרפת, ולבער עד תמה את החכמנות היתרה, ילידת הכפרנות פרי בעלי האספות³⁸ אשר הביא אותה וֹלתר וחבריו בימי פרידריך השני גם לפרוסיא, ואשר בה החזיקו בה גם חכמני הנוצרים וגם חכמני היהודים. ותחת החכמה המזויפת ההיא בראו להם המשוררים הרומנתים³⁹, אשר הרימו ראש אחרי הנצחון, יראה מזויפת, צדקנוּת⁴⁰ תחת חכמנות ויהי שיחם והגיונם כל היום על דבר הדת, התפלה והכנישה ויהפכו כל החכמנים הלותרנים לצדקנים, ואנשים מהם נהו אחרי הקתוליות באשר היא מתהדרת בשלל צבעים וממלאה את הרוח שכרון בלהטיה יותר מדת לותר. ויראו חכמני היהודים כי כן: וימהרו ויבראו להם גם הם מין צדקנות יהודית על פי תכנית הצדקנות הנוצרית, ויקראו לה שם אשר יתן אותם לחן בעיני הנוצרים הגרמנים, אשר זאת היתה תשוקתם כל היום, וישנו את בית הכנסת מן התבנית ומן הסדרים אשר היו לו מימי יוסדיו הראשונים, הלא הם יחזקאל הנביא עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, ויכונו אותו אל תבנית כנישות הנוצרים וסדריהן. ויצרו שם את גבול התפלות העבריות ויוסיפו עליהן זמירות גרמניות בטעם זמירות הלותרנים וברוחן, ומנגינות מגרפה⁴¹ בלוית קול משוררים ומשוררות, אשר החזיקו בהן הנוצרים וישימו לחוק את מעשה המלואים⁴², אשר ימלאו את ידי הנערים והנערות בבית התפלה, למשמרת הדת כמשפט הנוצרים. ויעבירו את במת הקורא הבנויה מימי עולם במרכז בית הכנסת, יען כי בבתי התפלה אשר לנוצרים לא תמצא כמוה. וישקדו לכון את בגדי הרבנים, החזנים, השמשים והמשוררים, אל בגדי הכמרים לכל פרטיהם. ויקראו לתקנותיהם אלה “רפורמא” שם מקודש ומכובד בעיני הלותרנים. מיטב הרפורמא בעיני בעליה היתה הדרשה הגרמנית, והדרשן הראשון לרפורמא היה ישראל יקובסזון. הרפורמא הזאת אשר רבות היו תוצאותיה, ואשר הוסיפה עוד פרץ בישראל, החלה בחדר אחד מחדרי בית יקובסזון בברלין (5575–1815) ואנשי קהלתה הראשונים היו חברי “אגודת הרעים” אך לרפורמא הגדולה הזאת, אשר ראשיתה היה מצער, קדמה רפורמא קטנה אך כלילה בכל, בעוד היות יקובסזון סוכן איש סוד⁴³ להירונימוס בונופרתי, אחי נפולין מלך וֶסְטְפַלֶן, נוסד⁴⁴ גם שם כונסיסטריון לקהלת ישראל. בעת ההיא כבר נשא יקובסזון את נפשו אל הרפורמא. וירא כי בעיר קַסֶל עיר המלוכה, אשר רבים שם בני ישראל הנאמנים לדרכי אבותיהם, לא תמצא ידו להשלים חפצו, ויבן בית כנסת קטן ויפה על יד בית הספר אשר כונן מכספו בעיר זֵיזֶן⁴⁵ ויחנך את בית כנסתּוֹ לעיני הקרואים הנוצרים והיהודים בנגינות המגרפה אשר קבע שם, וכל פעמוני כנישות הנוצרים אשר בעיר צלצלו לכבוד החנכה. ואיש מן היהודים אנשי המקום לא פצה פיו בהיות אימת התקיף הזה מוטלת עליהם. וימלאהו לבו לאים על כל היהודים יושבי וסטפלן' כי יסגור את כל בתי כנסיותיהם אם לא יקבלו עליהם את על הרפורמא. ויתיצב בפניו בכל עז הגאון הנהדר רבי שמואל זַנְוִיל איגר, הרב לברוֹנשויג וינבא כי ימים באים והזמירות הגרמניות תגרשנה מפניהן את הלשון העבריה העתיקה מבית האלהים אלהי ישראל ואז ינתק החוט הקושר את נפשות כל נפוצות ישראל על כן לא יאבה ולא ישמע אליו. ואף כי לא שת התקיף יקובסון את לבו אל דברי הרב התמים והצנוע, בא הדבר לפני המלך הירונימוס, ויגער ביקובסון על אמרו להכריע אחרים בדברים המסורים אל הלב.

עד כה וכה התרגשה המהפכה הגדולה, נפוליון נפל שבי, והירונימוס אחיו עזב את ממלכתו הגזולה, ביד בעליה הראשונים. אז עב יקובסון את וסטפלן לשכון בברלין ויפנה בביתו חדר גדול לתפלה הרפורמית. ויהי כי צר החדר באין מקום למגרפה ויתנדב השולחני העשיר יעקב בר⁴⁶ ויפנה הוא בביתו חדר גדול מחדר יקובסון ויקבע שם מגרפה (5577–1817). ויקובסון שקד על הדרשה הגרמנית לשחר אותה ולהעמיד לה תלמידים הגונים. ויהי כי לא מצא רב ומורה בתוך עמו לגדל בחורי ישראל לדרשנים, וישלח את נערי בני ישראל אל בתי תפלת הנוצרים, להקשיב לדברי המטיף⁴⁷ הלותרני שִלֵירְמָכַר צורר היהודים, ללמוד ממנו לקח ודרכי המליצה. ולא ארכו הימים ותנח גם על פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיא רוח הירונימוס מלך וסטפלן, ולא ישרה גם בעיניו רפורמא אשר מורת רוח היה לכל עם היהודים. ויסגור את חדר הרפורמא על מסגר. ויקם אֶדוארד קלֵיא אחד מצעירי הדרשנים וילך מר בחמת רוחו המבורגה, לבנות שם בית לרפורמא הנדחת ויאמר לסגור את ההיכל אשר אמר לבנות, מפני שפת ישראל ולהושיב על כסאה את סדר התפלה הגרמנית אשר סדר ב“סדר הזמירות” הגרמניות אשר חבר בטעם ספר הזמירות אשר סדר לותר⁴⁸ בימיו, לבתי תפלות הנוצרים המחזיקים בו. אך יד שני אנשים, אשר אחד מהם הוא יצחק זֶקל פרנקל המתרגם את הכתובים האחרונים עברית. היתה עם שפת אבותיהם להניח לה עוד מקום צר בבית תפלת ישראל על יד הגברת הגרמנית. בהבנות ההיכל בהמבורג נעשה הוא למרכז הרפורמא ומשם שלחו צירים קלים להרבות חברים ליהדות החדשה הזאת אשר אחד מהם היה אליעזר ליברמן, אשר אחרי כן המיר את דתו, אליו נלוו רבנים קטנים קלי דעת הלא הם אהרן חורין רב לקהלת אראד בהונגר ומשה קוניץ רב לעיר אופן בארץ ההיא ואלעזר ריסר חתן הגאון רבי רפאל המבורג. וקהלות קַרְלסְרוּה קֶניגסברג וברֶסלו הנהיגו גם הן בתוכן את מעשה המלואים⁴⁹. ובהיכל המבורג, ובמשנהו היכל הקטן לבאי היריד בליפציג, מחו מסדר תפלתם כל זכר לירושלים לעבודת המקדש ולימות המשיח. ויקם רבנו משה סופר הרב לעיר פרסבורג, ויחרוץ את משפטו כי הרפורמא מעל היא בתורת אלהי ישראל ורבני ארבע קהלות גדולות באשכנז, חמש באיטליא, שלש בפולין הפרוסית ושתים במדינת מֶהרין מלאו אחרי דברי הגאון ההוא.

עד כמה נתקה כל רוח עוז מן השיטה הברלינית שיהדותה הקפויה והקלושה בטלה במעוטה בגרמניתה יראה מתוך מכון אחד אשר יוסדיו חשבוהן לטובה. שלשה אנשים צעירים לימים, בעלי כשרון רב, הלא הם יום טוב ליפמו צונץ אשר עשה לו אחרי כן שם גדול בחכמתו, אדוארד גאנז אשר שנה כמעט את פני תורת המשפטים באירופא ומשה מוזר⁵⁰ יסדו בברלין “ועד מרבי תרבות”⁵¹ (5580–1819) אשר נלוו אליו חמשים איש ובתוכם פרידלנדר ובן דוד ויקובסון. אות לטובה נראה בועד הזה, כי כבר הכירו היוסדים הצעירים את נבלות המתנצרים, ויאסרו את נפשם ונפש חבריהם בשבועה לבלתי עזוב את דת אבותם ולהתיצב בכל עוז לפני הנצרנות. ומלבד אשר היתה מגמת פניהם להפיץ דעת בקרב העם, אמרו לתקן תקנות גדולות, להסיע את העם מן התגרנות, ולגדלם לעבודת האדמה, וללמדם מלאכת מחשבת וחרושת מעשה, ולהנחילם טוב טעם ופרק נאה ועוד ועוד. ומכל הגדולות האלה אשר אמרו לעשות לא נעשה דבר בלתי אם בית ספר קטן וכתב עתי למדעי היהדות⁵² אשר לא יצאו ממנו כי אם שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדחתה כת קטנה זאת כקצף על פני מים ומלבד צונץ הנאמן למדעי בני ישראל ומלבד פרידלנד ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה המירו כמעט כל ראשי הכת את דתם. ומדוע? יען כי מהיות רוחם מלאה אהבת הנכר לא היה בה עוד מקום לתרבות הישראלית. וגם שבועתם לא היתה בלתי אם מן השפה ולחוץ.