ימי פרשת הדרכים.    🔗

פנים חדשות במוסר בתורה ובדרך ארץ. ר' ישראל בעל שם טוב ושיטת מוסרו. חסרון מדעי החול מורגש בתוך גדולי הדור. ר' משה בן מנחם ילדותו מוריו השונים במקצועות שונים. הודעו אל לסינג. ס' היהודים של לסינג. צרת עין פרידריך השני בבן מנחם ואהבת חכמי גרמניא אליו. ס' פידון של בן מנחם. מלחמת סופרים של ב“מ עם לואַתר המסית. חזון נתן החכם של לסינג העורך דמות לחכם בישראל. באורי ב”מ לקהלת ותרגומו האשכנזי לורה תהלים ושה“ש. סבת מחלקת גדולי הרבנים על תרגומו. ס' “ירושלים” על טיב היהדות ועל סמניה המובהקים. קהלת וילנא. הנדיב ר' יהודה יסוד ומעשיו. רבנו אליהו מוילנא. קוממיותו בלמוד התורה. שיטת הסדור הדיוק והברור בתלמודו. שנאתו את פלפול החלוקים חובת למוד דקדוק הלשון ושטתו בסדר הדיוק. כבוד מדעי החול שהם מכשירי למוד התורה בעיניו תשוקתו להרחיב את גבולה התורה מתוכה ומחוצה לה. המגיד ר' דוב בר ממזריץ תלמיד לר' ישראל ב”שט. עדת חסידים ושיטת חסידות. שתי מחנות בישראל. חסידים ופרושים [הנקראים בפי החסידים בשם מתנגדים] גדולי תלמיד המגיד ממזריץ. מרבית החסידים מתרחקים מאחיהם. ר' אהרן קרלין מנהיג את החסידות בליטא. חרם ר' שמואל אב“ד האחרון של החסידות בוילנא. ס' תולדות יעקב יוסף. חרם הגר”א ושרפת הספר. תקיפי החסידים משתדלים וועד ארצות מתבטל ביד המלכות. ר' זלמן מלאדי קם לראש החסידים. שולחן ערוך של הרב ר“ז וספרו “תניא”. הגר”א מכריז אסור על ס' תניא. ריבות ומהומות אחרי מות הגר“א. אביגדור איש מחרחר ריב מוצא את לבו למסור את הדין למלכות. הרב מובא פעמים לפטרבורג וזוכה שם פעמים בדין וחוזר לביתו. תקיפי החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים והפירושים הלוך ושקוט. ובקיעים נראים בתוך החסידים מבפנים. זכרון חסדי בן מנחם לאחיו. תקנת היהודים בזכות אזרח ביד השר דוהם בפרוסיא, ופקודת הסבלנוּת לקסר יוסף השני באוסתריא. מאמר סנגוריא נמלצה מאד לב”ב על ישרת היהודים בדורו ובדורות שלפניו. ר' נפתלי ויזל ומעשיו לשחר את רוח התורה והמוסר ולתחית הלשון ולסדר החנוך. שמחתו ברשיון יסוד בתי ספר ותרעומת גדולי הרבנים עליו. יסוד חברת דורשי לשון עבר בקניגסברג. ערך ספר שיר תפארת של ויזל. המאסף היוצא לחדשים וסופריו. הקלקלה הצומחת בקרב בני הנעורים. והזהרת בן מנחם הדואב מפניה. שברון לב ר' נפתלי וסלוק ידו. זלזול כבוד גדולי התורה ביד מרקוס הרץ פרידלנדר ושאול הירשל. פחזות ותפלוּת בטרקלין של הנריטה הרץ וחברותיה. קלקול המדות מעוט טהרת הבית ומעוּט גמילות חסדים. התרפסות פרידלנד לפני כמר להתנצר על תנאי ונזיפת הכמר. רוב המתנצרים.

5520־

מסבות רבות ושונות, אשר התהפכו על גורל גוי ואדם, נוסדו יחד להחל לפַתח במאה החמשים ושש גם את הצנפה המסוכסכת אשר הסתבכה בישראל, לשיטות שונות, ולהפריד את הסבך הזה לשלשה ראשים מוסר, תורה ודרך ארץ, וליחד לכל אחד מהם גבול אשר מצאה בו ידו להסתעף במלוא רחבו.

על התורה הישראלית, בת אלהי שם, המשתמרת בעינה ובטהרתה בדעותיה ובמצוֹתיה מדור דור, נספחו זה אלפי שנה מידי שתי בנוֹת יפת, שני מיני פלספה שונים, מלמד פלספת יון הצעירה העליזה, נטפלה עליה גם פלספת הודו הזקנה הקודמת. ומחכמת הודו ומרוחה נאצלה רוח ויגון גם על בני ישראל. ותורת ישראל הלא היא מעולם מלאה רוח חיים ששון ושמחה. אין מספר לקריאות השמחה הנשמעות בדברי התורה בחזון נביאיה ובמזמורי קדשה¹. ובתורתנו המסורה הביעו רבותינו בפה מלא כי כל עצם עבודת האלילים היא דרך העצבון² המסלק את השכינה³; וגם על המצוה לא תנוח רוח ה' בלתי אם יש עמה שמחה⁴. כי השמחה היא הכוללת את כל מצות ה' מקצהן עד קצהן, כדברי פתרונם, הממלא אחרי דברי הכתוב האומר “עשיתי ככל מצותך אשר צויתני”, לאמר “שָמַחְתִי ושִמַחְתִי בו”⁵ ותיקרה מדה הזאת בעיני רבותינו, עד כי התקינו לה ברכה מלאה אורה וצהלה הלא היא ברכת “אשר ברא ששון ושמחה”⁶. וגם העבודה אשר יעבוד איש ישראל את ה' בלא שירה ושמחה מונעת את הטובה לבא. ואת דברי משה רבנו אשר הוכיח את עמו לאמר “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ־ ־ ועבדת את אויביך”⁷ פתרו רבותינו: “איזו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוה אומר זו שירה”⁸ וגם אנשים מן השוק, אם הם שמחים ומשמחים בבדיחותיהם לב נדכאים, נחשבו בעיני רבותינו לנוחלי העולם הבא⁹ ואחרי דברי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד מלאו תלמידיהם הנאמנים חכמי הפוסקים בדברים נמלצים ונשגבים עד מאד¹⁰. ואל גבול התורה הזאת, משיבת נפש וּמשמחת לב. התגנבה בלט שיטת היגון, אשר באה לרגלי אנשי אלכסנדר מקדון השבים מגבול הודו, ותפרוץ גם ארצה ישראל ותבן לה בית במפלגת האסים ותנסה להבקיע גם אל גבול האגדה אך שם לא הרבתה להצליח כי בכמה מסכות בתלמוד וספרי מדרש אין זכר לפחד שאול ולאימת מות מדכאי רוח ומבישי ששון, ואם יש לפעמים זכר מעין זה בטל הוא במאה או באלף באגדות המלאות תנחומות אֵל וחדות ה' בטעם הפתגם הקדוש והנעלה, “כי טוב ה' כי לעולם חסדו”. אך למיום החתם התלמוד ועל עמי הנוצרים והמושלמנים נאצלה מרוח ספרי דתותיהם המלאות מפה לפה מראות עצבון ואֵבל יסורי גיהינום ושלטון השטן, נחה רוח מוסר היגון גם על מקצת חכמי ספרד אשר ינקו את צוף חכמתם מספרי חכמי יון וערב, אשר גם עליהם שפוכה רוח חכמי ה' בו, עד כי החליט איש חסיד מלא חכמה כרבנו בחיי הספרדי, כי אם “ימשך [האדם] אחרי עבודת האלהים בלב טוב ובשמחה” יגדל עוֹנוֹ מאד כי בדבר הזה תדחה מעל נפשו הדאגות והיגונות"¹¹ ובכן נהפכו הדברים פתאם על פניהם! "שמחה של מצוה שהיא מבחר חיי הקדושה בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו שהיא מעין עולם הבא נחשבה לעוֹן גדול, והדאגה והיגון שהן מיני קללה לרשעי ארץ מעולם היו למבחר המדות. והחכם אבן עזרא מלא את לבו להורות מדעתו כעין הלכה פסוקה הפך מדברי רבותינו המובהקים אשר מפיהם אנו חיים האומרים כי “ענג שבת אחד טוב מאלף תעניות”¹² ויקם הוא ויוֹרה כי מצות תענית בכל יום ויום גדולה ממצות ברכת מזון, ומצות נזירות גדולה ממצות קדוש היום והבדלה וארבע כוסות¹³. אולם בכל היות הדאגות והיגונות התעניות והנזירות נחשבים בעיני החכמים ההם למכשירי מוסר, לא הרבו להפחיד את עמם בחזון יסורי גיהינום כל היום כי ידעו בחכמתם הצרופה כי היראה אשר יבקש ה' מיד דורשיו באמת היא יראת הרוממות או יראת האהבה על כן נמנעו לגדל את העם ביראת הענש¹⁴. אולם בעלי המוסר האחרונים, מצאו כי אין דרך אחרת במוסר ישראל כי אם דרך מראת הענש וימלאו את ספריהם מפה לפה מחתה ופחד מראה חבלי מות ומצרי שאול מערכי תפתה ומשלחת מלאכי רעים עד כי קצרה כל נפש בעמלה. ויהי המעט מאבותינו האומללים בפולין המיגעים והמדכאים עד עפר מתגרת יד הישועים ויתר הכמרים כי הכינו להם העריצים האלה גיהינום די והותר בעולם הזה, ויקומו סופרי המוסר ההם ויוסיפו מכאוב על מכאוב ויגון על יגונם ותחת מצוא נוחם לנפשם בתורת אלהיהם ומעשה מצוֹתיהם מצאו גם שם רק מגור, בלהות וחתת מות, כי כל איש תמים ירא לנפשו פן יאַבד את עולמו ברגע אחד בעד שגגה קטנה. להציל את קהל ישראל מן היגון אשר מפניו לא קמה עוד רוח בכל איש ישר ותמים הירא את אלהיו נסה איש תמים מקרב העם לגאול את חייהם ולהשיב אותם אל המוסר הקדוש והטהור הטוב והאהוב, הלא הוא מוסר תורתנו נביאינו ורבותינו מעולם ועד היום.

האיש הזה אשר התחזק בתם לבבו להשיב לב בנים אל מוסר אבותיהם מעולם הוא הרב החסיד אשר חדות ה' היה מעזו באמת ותמים רבי ישראל בעל שם מעיר מֶזיבוז (מ' 1759־5519); הרב הזה אף כי לא השיג בגדולתו בתלמוד והלכה את הגאונים הגדולים אשר בדורותיו, החזיק גם הוא כמהם בכל לב בחובת משמרת ההלכה בכל פרטיה ככל אשר היא ערוכה בספר שלחן ערוך, ועל כן לא טובו בעיניו המיחדים את כל לבם אל הגמרה ומפרשיה הרבים בטרם ילמדו את ההלכה הברורה ואת ספרי המוסר אשר שני אלה, המצוה והמוסר, הן הן ראשי מוסדת התורה¹⁵ ויצו את שומעיו לשׁקוד על מקצועות אלה לילה ויום¹⁶. ואף כי חומרות יתרות לא היו לו לרצון לא עלה על לבו מעולם לזלזל או להקל בכל דבר הלכה קלה או חמורה¹⁷ ובכן לא אמר להפיל דבר או לחדש דבר בגבול התורה והמצוה כי רק זה היה חפצו להעביר את המוסר הקודר אשר בא אל ישראל מן החוץ מפני מוסר התורה המלא אורה ושמחה. אולם גם דרך זאת היא דרך קדמונינו. על המרבה צום קרא בעל השם “ומבשרך על תתעלם”¹⁸ כאשר קרא רב בימיו על אדם כזה “ויהי האדם לנפש חיה: נשמה שנתתי בך הַחֲיֶה”¹⁹ אך החסד הגדול אשר בא הרב התמים הזה לעשות לעמו המדכא עד עפר מיד אויביו הוא כי נגש אליו לפתח את השק מעל מתניו לתת לו “פאר תחת אפר ששון תחת אבל” לשמחו מיגונו וללחוש באזנו כי גדולה מאד האהבה בין ה' אלהי ישראל ובין עמו ועולמו. ויהי דברו אל כל איש ישראל בשפתו התמימה “להרחיק עצמו מן העצבוּת ויהיה לבו שמח בה” ־ ־ ויהיה תמיד בשמחה²⁰ ויחלט כי “הבכיה רעה מאד, שהאדם צריך לעבד [את ה'] בשמחה; רק אם הבכיה היא מחמת שמחה היא טובה מאד”²¹ ועל כן “על ירבה [האדם] בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה, שבה כונת היצר לעשות לאדם מורא, שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”.²² סוף דבר: “שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה אהבת ה' ואהבת ישראל ואהבת התורה ואין צורך לעשות סגופים”²³.

דומה הדבר כי בעצם תורת הקבלה, אשר בה החזיק, לא חדש מאומה לעומת זה פקח עיני שומעיו להכיר את יד אלהים חיים ואת כחו וגבורתו בכל מראה אשר יראה בעולם הנראה הזה. אך הדבר היקר לכל ישראל לכל מפלגותיו השונות הוא תחית מוסר התורה אשר החיה ולוא היו כל אנשיו אשר נהרו אחריו תמימי דעות עמו שומרים את המדה הזאת בעצם טהרתה כי עתה היתה לברכה לישראל לדור דור.

ובדור ההוא אשר החלה תורת המוסר הישראלי התחדש מתוכה בדרום ארץ רוסיא החלה תורת דרך ארץ הישראלית לחדש את פניה בצפון ארץ אשכנז בממלכת פרוסיא:

הלחץ אשר לחצו הקתולים והלותרנים את בני ישראל בגרמניא, והמסגר אשר שמו עליהם ויכלאום בתוך מצרי הגרות האפלה לא נגעו לרעה בטהרת עם אלהי אברהם. וככל אשר הוסיפו צורריהם לענות אותם כן הוסיפה רוחם להטהר מתועבות עושקיהם העריצים מגלוליהם ומשקוציהם. תחת אשר הרבו הגוים השאננים בימי הבינים חמס ושוד ויתעמרו באחיהם הדלים ויכבשום לעבדים הרבו בני ישראל צדקה וחסד לאחיהם הדלים וינחילו גם את בני העניים תורה ומוסר. ומפני חטאות זמה ושכרון אשר התגאלו בם הגוים התקיפים היו שערי הגרות היהודית סגורים ומסוגרים, ומבית לשערים הנעולים האלה היתה רוח טהרה מרחפת על שרידי עם־העולם הכבושים שם בגולה עד כי בדבר חשכת הרשע ואור הצדק יאמר על אבותינו בימי הבינים הדבר האמור על אבותיהם במצרים: “ויהי חשך בכל ארץ ־ ־ ולכל בני ישראל היו אור במושבותם. אפס כי ככל אשר היה יתרון לתרבות הבית והקהלה לישראל על כל הגוים אשר בתוכם היה כלוא, ככה היה נופל מהם, מסוף המאה החמשים ושלש, בדרך ארץ, לאמר: במדעי החול, בדעת לשון וספר בלשונות הגוים. בכשרון המעשה, ובטכסיסי הסדר. כי למן העת ההיא החלו בני העמים בטבור אירופה ובמערבה לעשות חיל. הן אמנם כי גם בקרב ישראל נמצאו אנשים יודעי מדע, אך מרבית הקהל היו רחוקים עוד מן הדעת הזאת. וכבר החלו גדולי הרבנים להרגיש את המחסור הזה, ר’בי ל’יואי – מהר”ל מפראג – כבר היה מדבר בדורו על לב בני עמו כי ילמדו וידעו גם את “חכמת האמות” וגם גאון גאוננו רבנו אליהו מוילנא היה מתעצב מאד על “שם שמים המתחלל” בהיות עם ישראל נופל בחכמתו מיתר העמים.

אל העבודה הזאת, להנחיל ליהודי אשכנז את קניני התרבות הכוללת לא נטה איש את שכמו לשום אותה אליה. לא איש מעשה ברוב כחו שחר אותה כי אם לרגלי איש מופת, אשר לנפשו קרא ושנה, לנפשו חקר ודרש, קמה ותהי ותעל כפורחת באפס יד, שם האיש הזה רבי משה בן מנחם מֶנְדֶלְסוֹן ממשפחת רבנו משה איסרליש²⁴ אשר נולד (1729־5489) בעיר דֶסוֹא, רפה כח וכביר רוח, ענו וצנוע, טוב טעם ונקי דעת מאד מאד היה איש זה. את ראשית תורתו לקח מפי אביו, איש ענו, סופר ספרי תורה תפלין ומזוזות. בשנת הארבע עשרה לימי חייו עזב הנער הרב והרפה את בית אביו ויתענה בדרך ויבא אל ברלין לקחת תורה מפי הגאון רבי דוד פְרֶנְקל הרב לעיר דסוא אשר זה מעט היה לרב בברלין וילמד הנער משה לפני הרב הזה אשר כלכל את מחסוריו ויעתק בכתב ידו הנקי והנאה את ספר קרבן עדה הוא הבאור היקר לתלמוד ירושלמי אשר באר רבי דוד פרנקל. כאשר היה גאון זה לרב מובהק לבן מנחם בתלמוד היה הרב הגדול רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר נצח ישראל מורה לבן מנחם בספר מורה הנבוכים וביתר ספרי חכמי ספרד וגם בתורת ההנדסה, ואהרן שלמה גומרפרץ נכבד הרב רבי אליהו גומפרץ, אשר היה בימיו יועץ החורי הגדול המושל בברנדנבורג, הורהו את לשון צרפת ואנגל ואת ספרותן. והרופא דוקטור קיש מפראג למדו שפת רומי. וכאשר יצא בן מנחם ממסכנות לרוחה בהביא אותו העשיר יצר בֶרְנְהַרְד אל ביתו להיות למורה בניו ואחרי כן לסופר בבית מסחרו, למד את שפת יון העתיקה את פלספתה וגם את הפלספה החדשה. ותהי ראשית מעשה ספרותו מאמרים עברים מלאים מוסר יראת ה' ואהבת הטוב אשר הדפסו בחוברות קהלת מוסר אשר יצאו לעתים בימים ההם, בהיות בן מנחם איש ענו ושפל רוח היו עיניו אל תוכו. וקרוב הדבר כי לא עלה על לבו להתודע אל חכמי הגרמנים ולא היו יוצא חוץ לארבע אמותיו לולא התודע אליו החכם והמליץ הגרמני גוטהולד אפרים לֶסִנְיג (1754־5514). החכם לסינג הגרמני הזה היה הראשון בגוים למכירי ערך הנפש הישראלית בכבודה בישרתה ובטהרתה, מבלי נשוא פנים לרשעי ארצו ומבלי שים לב לתלונותיהם. ויערב לסינג את לבו להביע את מחשבותיו בדבר כבוד אנשי העם העתיק הזה, בחזון עליצות נאוה אשר קרא לו “היהודים”. שם העביר על פני הקורא, או על פני הרואה, את חזון נקיון כפי איש ישראלי את נדבת רוחו להציל נפש נוצרי מיד שודדים נוצרים, אשר, למען עור עיני השופטים, התחפשו בבגדי יהודים, וכי עם ענותו יודע היהודי את ערכו, ואת ערך כבוד עמו. את החזון הזה הוציא לסינג לאור ארבע שנים לפני כן. ומה עלץ לבו לראות ולהכיר במזג בן מנחם הטוב והישר ובר הלבב, כי החזון אשר חזה על תכונת הנפש הישראלית נכונה ונאמנה היא, ותדבקנה נפשות שתי הרעים, אשר לא מלאו עוד יותר מחמש ועשרים שנה באהבה עזה. לסינג הכיר ברעהו העברי את החכמה העמוקה, את אהבת האמת ואת צדקתו הרבה. ובן מנחם הכיר באוהבו הגרמני, את רוח הסדר ואת המתכנת אשר בפרי רוחו, ואת אמץ לבו בכל מעשיו אשר בהם בא להפוך לעמו הגרמני לב חדש ושפה ברורה. אך המהלכים אשר נתן לסינג לבן מנחם בין חכמי אירופא הנוצרים, לא הניאו את ראש החכם ולא הסיעו את דעתו ממשמרת המצוה לכל פרטיה ודקדוקיה, אף כמלא שערה דקה בכל ימי חייו. עד כי לא העביר בן מנחם מסרק על ראשו בשבת וביום מועד, ולא שתה מן היין אשר נגעה בו גם יד לסינג ידיד נפשו, ובהיותו פעם אחת בבית חכם נוצרי אשר הציקהו לשתות מיינו קם ויקח את מטהו וינס, ולא הוסיף דבר אליו עוד. ובהועד בביתו חכמים ושרים נוצרים מגדולי הממלכה, לא עלה על לבו להפיל דבר מדין תורה או מדברי סופרים, כי אם עשה את המצוה לעיניהם מבלי בא הדר בחדר להחבא, אלא ככל אשר לא הסתיר דרכיו בביתו בדבר היהדות ומצותה, ככה היה צנוע בחכמתו ובפרי עטו הגרמנית אשר עשה בה חיל בסתר אהלו, עד כי חשבוהו יודעיו על ראשי בעלי הסגנון בדורו, דור ראשי המליצים לספרות הגרמנית. אך ידידו לֶסינג אמ יץ הלב הסיע אותו בחזקה ויעלהו בחזק יד על במת הסופרים במסרו לבית הדפוס חקירה אחת, אשר ערך בן מנחם מבלי שאול את פיו. מני אז יצא שם הסופר היהודי לכבוד ולתהלה בקרב סופרי אֵרופא. אולם בדבר הזה היה טמון גם מוקש, כי בבקרת חמורה אשר בקר סופר נעלם את מאמר מלא כחש באלהים, אשר כתב פרידריך השני, הכיר המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט לפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל גרמני. וַיַתֵר רבי הירשל לֶוִין הרב לברלין לחכם החלש ללכת במרכבה, אך בן מנחם בחר ללכת רגלי, וישאלהו המלך הקשה בחרי אף: האמנם הוא האיש אשר מלאוֹ לבו לבקר את דברי מלכו, ולא כחד ממנו דבר, וה' היה עמו להנצל מידו בטוב טעמו ובחן שפתיו וישב לביתו לשלום. אך עברת פרידריך היתה שמורה לו כל הימים. וגם אחרי אשר גדל שם בן מנחם עד למעלה, וחכמי ברלין הנוצרים בקשו את המלך לשאת את ראשו בתוך חכמי עיר המלוכה לא מלא את ידם בדבר הזה, ורק בעמל רב עלתה ביד אחד מן החכמים הצרפתים אשר בהיכלו, להמציא לבן מנחם את רשיון החסות לאמר רשיון לשבת בברלין, מבלי היות לאל יד השוטרים לגרש אותו. אך צרת עין המלך לא היתה למופת לשרי בית מדרש המדע, כי כאשר באו לפניהם בתוך תשובות רבות המושבות מפי חכמים שונים, על ענין של מדע אשר נקבע עליו פרס, גם תשובת קַנְטְ, ראש כל פלספי הדורות האחרונים, ותשובת בן מנחם בכרו חכמי ברלין הגרמנים את תשובות החכם היהודי על תשובת קנט החריפה העמוקה והמדויקת ויתנו לו חמשים שקלי זהב, באמרם כי בדבר הזה הגדיל בן מנחם לעשות, כי הפך לפלספה כבדת הלשון שפה ברורה נוֹחה ונמלצה, אשר ירוץ כל קורא בה כקטן כגדול. וישאו משלם לאמר “הסיר משה בן מנחם את החוחים מעל שושנת החכמה”. את המופת הגדול למעשה סגנון כזה בדבר ענין פלספה חמורה הראה בן מנחם גם בספר פֵידוֹן²⁵ אשר כתב על דבר חיי העולם הבא. הכפרנות הצרפתית אשר פרשה מוטות כנפיה בימים ההם על כל ארצות אירופה, הכשילה מאד את כח הנוצריות ותשם את כל אמונותיה וגם את אמונת חיי העולם בתוכן, לאכזב. על כן שם בן מנחם את פניו למצוא מקור נאמן לאמונת חיי עולם ויוֹכח כי זה הוא טבע כל חיי רוח, כי לא יוכלו לסוּף ולתוֹם. את תוכחותו אלה העלה מעמק דעתו המבוררת אשר שרשה פתוח אל תורת ישראל. אך הַעֲטֵה אותה בְמַעֲטֶה יְוָנִי בתתו אותה בפי סוקרט הדובר במליצת בני עמו ובטעמם. שמע עצם הענין הנדרש בפי הפלסף הישראלי, בטעם יוני ובשפת אשכנז טהורה מעין כמוה ונמלצה לכל נפש, עשה לו שם גדול, עד כי יצאו לספר הזה שלש מהדורות בשתי שנים ותרגומים בכל לשונות אירופא, וכל איש משכיל השיב את נפשו באמתו ובתנומותיו. ויסוב אליו לב כל קהל הקוראים בכל הארץ, כאשר נטה אליו זה כמה לב בחירי החכמים. אולם בתוך הסופרים הגרמנים אשר אהבו את בן מנחם וידרשו את שלומו, נמצא איש פתי ושמו לַוַאתֵר כָמָר לותָרני, אשר מאהבתו את הפלסף היהודי, חשב מחשבות להציל את נשמתו, ויתרגם לכבודו ספר נוצרי בשפת גרמנית ויפצר בו לבא בברית הנוצריות. וירע הדבר בעיני חכמי גרמניא, אשר נכלמו על עוז פני הכמר הזה. אולם ככל אשר הסיע לסינג את בן מנחם הצנוע מסתר אהלו להפיץ תורת חכמתו בקהל, ככה נדחף החכם הישראלי בידי לַוַאתר הפתי סר הטעם על במת הצופים, לגלות את כל לבו על דבר קדושת התורה ורוממות היהדות באזני כל הגוים, ולהוכיח כי האיש אשר דבק לבו בדת הזאת לא יוכל עוד לעזוב אותה ולהמירה באחרת. את דבריו אלה הפיץ באגרות אשר הדפיס בתורת מענה על דבר לַוַאתר ויהיו למקרא לכל הקהל גם בגרמניא גם ביתר הארצות. ולסינג אשר דבר העלבון הזה נגע עד לבוֹ נוֹעץ לרומם את כבוד ידידו בכתבו חזון עליליה²⁶ אשר קרא לו “נתן החכם”, אשר בו ערך דמות טהורה ונשגבה לחכם ישראלי לאמר לאיש חכם כבן מנחם. ויהי החזוֹן הזה לאחד בחירי החזיונות אשר בספרי גרמניא. מני אז החל בן מנחם ליחד את לבו בספרותו אל היהדות. ואחרי אשר באר את ספר הקהלת בבאור עברי קם ויתרגם את התורה את התהלים ואת שיר השירים לשפת גרמני צחה. והחכם הגדול בחקר הלשון, בדקדוק ומסורה, רבי שלמה דובנא באר את ספר בראשית ואת תחלת ספר שמות לתתם בחומשי תורה המתורגמים ביד בן מנחם. והמליץ רבי נפתלי וַיְזֶל באר ספר ויקרא, אהרן יַרוֹסְלֵב את ספר במדבר והירץ הומבורג את ספר דברים. אולם אף כי כִוֵן המתרגם הותיק את תרגומו בכל פרטיו ודקדוקיו על פי דברי תורת רבותינו המסורה והמקובלת יצאו ארבעה גדולי הדור, לאסור אותו או לקרוא עליו חרם הלא המה רבנו יחזקאל לנדא מפראג החסיד הטהור ויקר הרוח רבי צבי הירש יאנוב מפוזן, רבי רפאל הכהן מאלטונו ורבי פינחס הלוי הורויץ מפרנקפורט. האנשים הטהורים בכל מיני טהרה האלה, היו גם אנשי בינה אשר ידעו להעריך את ערך תרגום בלשון צחה כי גם רבי פינחס הלוי החסיד שבכלם, קם אחרי כן למליץ לתרגום האשכנזי למחזורי רֶדֶלְהֵים. וכבוד בן מנחם גדול היה בעיני גדולי דורו, אפס כי בהיות הפלסף התמים הזה דובר שלום לכל אדם מצאו קלי דעת את לבם להתגנב אל ביתו להחליק לשון ולכסות מפניו את מזמותיהם, אף כי רחקו דעותיו מדעותיהם כרחוך מזרח ממערב. ויתאמרו כי תלמידיו המה. ויען כי האנשים האלה, היו ראשי הזריזים אשר שקדו להפיץ את התרגום. על כן צפו זקניה הרבנים ברוח חכמתם כי עתידים אנשים אלה להפוך את התרגום התמים לכלי משחית בידם להדיח מפניו גם את התלמוד גם את התורה העברית אף כי המתרגם ותרגומו נקי.

ולַוַאתר לא היה האחד בנוצרים אשר אמר להסיע אל דתו את הפלסף הישראלי ברשתו אשר פרש לו בחלקת שפתיו, כי גם סופרים אחרים נסו לעשות כזאת, ובתוכם סופר אלמוני אשר קרא לנפשו “שוחר האור והאמת”. אז גמר בן מנחם בלבו להביע את כל רוחו בשפה ברורה גלוי לכל חכמי העמים חבריו, למען ישובו מאחריו ונתנו לו מנוחה. ויערוך ספר אשר קרא לו בשם “ירושלם” שם הוכיח כי תורת משה חטיבה אחת היא יחידה ומיחדת בעולם, ואין לה דומה בדתות האחרות המיסדות רק על עקרי אמונה בלבד. כי יסוד כל תורת משה הוא המעשה, אשר הוא לבדו מעורר את הכונה הראויה ומדריך את עוֹשהו אל הדעת את אלהי האמת. על כן נטה בדבר הזה משיטת רמבם, אשר שם שלש עשרה דעות לעקרי התורה, ויבחר בשיטת הארי ותלמידיו האומרים כי אין מספר לעקרי התורה כי כל מצוה עקר היא כמוה כאחותה. ויוֹסף בן מנחם להחליט כי ככל אשר כל פרי המצוה הוא המעשה החי בידי העם, ככה גם כל פרי התורה הכתובה היא התורה המסורה החיה בפי החכמים ותלמידיהם מדור דור, ואשר גם היא נתונה מסיני. ותורת משה היא החטיבה האחת לישראל הגוי האחד אשר בו בחר ה' להיות בגורלו ובכל משפטו ומעשהו לאור ולעד כי ה' אל אמת וכל דרכיו משפט וצדקה וחסד, ומלך הגוי הזה הוא ה' לבדו וחקת ממשלתו היא תורת משה אשר תורת אלהים ותורת האדם נתכו בו למוצק אחד אשד לא יחצה ולא יחלק. האיש אשר יחטא לאדם לאלהים הוא חוטא. ויען כי האל המלך, היוצר את לבב אנוש יודע כי אין האדם שליט ברוחו להגות ולחשוב תמיד את המחשבה הנכונה, ולעומת זה רב כחו לשלוט במעשיו, על כן מלאה תורת משה את יד השופטים, לדון את האדם רק על מעשיו ולא על מחשבותיו. לעומת משפט תורת משה מקביל בן מנחם את משפט הכנסת הנוצרית ומוצא כי גם סוף מגמתה הן הדעות הטהורות העליונות, אך תחת אשר חכמי ישראל ידריכו את האדם בנחת ובארך רוח רב מאד, להתעורר מאליו בדרך המעשה, “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את דברי תלמוד תורת ה' באהבה” תמלא דת הנוצרית את יד כהניה, אשר גם הם רק בני אדם הם בשר ודם, לענוֹת ולכלוֹא ולשרוף בא את נפשות צאן מרעיתם על חשד הרהור הלב.

לאור חקירתו על אודות הדברים המסורים ללב, כי אין ביד אדם לקבל אותם מיד אחר על כרחו ולא להטיל אותם על אחר על כרחו – לאור חקירתו זאת בדק בן מנחם את טיב השבועה אשר תשביע הכנסת הנוצרית את כהניה והממלכה הנוצרית את מושליה, ביום מלאָם את ידם לכהונתם ולממשלתם, על סעיפי אמונות אשר אי אפשר להם להאמין בכלן וגם במקצתן ואם כן לא שבועות אמת הן. במשפטו זה על שבועות הכהנים הנוצרים ומושליהם, עד כמה רעועות הן, מצאו סופרים נרגנים מענה על חרפתם אשר חרפו את היהודים כי חשודים הם על שבועות שקר. עוד דבר אחד אשר בו יראה יתרון היהדות גלה בן מנחם לאוהביו הנוצרים, אשר אמרו להשיב את לבו מאחריה, כי על פי דברי רבותינו, אסור הוא לכל שופט בישראל ולכל מורה דעת אלהים וחוקיו לטול שכרוֹ לדון ולהורות כדבר חכמי התלמוד אשר את דברי משה אשר דבר אל בני ישראל: “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי” בארו הם לאמר “מה אני בחנם אף אתם בחנם”²⁷ הגם כהני הנוצרים אסרו על נפשם אסר זה? –

מלבד אשר ענין ספר “ירושלם” יָקר מכל יְקר הנה גם סגנונו הוא למופת לכל סופרי גרמניא. והחכם הֶרדר הגרמני כבר כתב בצאת ספר פידון לאור לאמר “סוקרט הורה פלספה לבני אדם ומשה הסופר הפלסף לבני עמנו²⁸ העטה אותה במעטה יפי סגנונו”. ועמנואל קַנְט שש לקראת ענין ספר ירושלם ויכתוב אל בן מנחם כדברים האלה “ספרך זה הוא בעיני כקול מבשר לטהרת הדת כי עתידה היא להתחדש, לא רק בעמך כי אם גם בכל העמים. ומי מלל לדתך כי תמצא יד איש להביא אותה במסורת ברית עם אהבת הבריות וחרות דעותיהן כאשר הבאת אתה. אכן אין עוד דת אחרת, אשר תכשר לדבר זה ואשר תוכל להתהולל בו כדת תורתך”.

התהלה והתפארת אשר נחל בן מנחם מיד חכמי תבל, לא על עשרו ולא על תקפו, אשר אלה לא היו לו, כי אם על חכמתו, אשר השכיחה מלב אוהביו הנוצרים גם את עון יהדותו שמו אותו למופת לבני עמו יושבי אשכנז, לאחוז גם הם במדע ולצחצח את שפתם. מן הלעז אשר החזיקו בו וללמד את לשונם דבר צחות.

ככל אשר הקימה פודוליא אשר בדרום ארץ פולין איש חסיד את רבי ישראל בעל השם אשר הצליח להכיר את טיב המוסר הישראל. וככל אשר הקימה ארץ פרוסיא אשר בצפון גרמניא איש חכם כבן מנחם אשר היה מופת לבני עמו בתרבות מתקנת ודרך ארץ, הקימה מדינת ליטא אשר נסבה בימים ההם מממלכות פולין אל קיסרות רוסיא גואל חזק לתורה אשר מעטים עמדו כמוה ולישראל מיום חתום התלמוד. עדת ישראל בליטא אשר בימי בוא חכמי התורה מאשכנז לפולין היתה היא האחרונה במדינות פולין לגדל בקרבה חכמים יוסדי ישיבות ובתי מדרש, החליפה כוח אחרי שוך חמת הקוזקים. ואף כי שתתה מידם את כוס החמה לא עיפה ולא קצרה ידה, ותחת אשר עדת ואלין ופודוליא נפלה באין מקים ושרידי חכמיה אשר לא עברו בחרב נפוצו לכל רוח, התעודדה עדת ליטא אחרי אשר גם לפני התחולל שערורית חמיל, כבר יצאו משם אדירי תורה כרבנו שבתי הכהן וחברי אנשי השם אשר כבר פרטנו את שמותיהם ומעשיהם איש בדורו. מלבד הרבנים החכמים והסופרים, עמדו לנס בליטא גם אנשי שם. הנכבד בהם הוא הנדיב הגדול בגופו בממונו ובמעשיו רבי יהודה יסוד²⁹ (מ' 1762־5522). מלבד אשר נדבת ידו הרחבה היתה מעין נדבת רבי מרדכי מַיְזֶל בימיו, היה עומד תמיד למליץ ולדורש משפט לעמו ולפני הממשלה להשיב את מחשבות עירוֹני וילנא ויתר ערי ליטא אשר היו חושבים על היהודים לדכאם עד עפר. ואת צרכי מסעיו לעיר המלוכה וצרכי שבתו שם להוציא את משפט הצבור אשר רבו מאד, כלכל מכיסו מלבד אשר לא חדל כל ימיו לפזר כסף רב לעניים, למשען חכמים ותלמידיהם, לבנות בתי מדרש, לחזק את בדקי בתי הכנסת, לפאר ולרומם את בית הכנסת הגדול. ויבן גם עַטלֵז³⁰ לקהלה ויקדש סכומים גדולים לקרן קימת עושה פרי צדקה.

בעיר ההיא קם למופת האדם הגדול בענקים, הרב הדומה למלאך ה' צבאות, אשר בכל מעשהו והליכותיו היה כאחד קדושי ימי הקדם. הלא הוא הגאון החסיד רבנו אליהו אשר נולד לאביו החסיד רבי שלמה בעיר סֶלְץ, אשר בגליל גרודנו ביום הראשון לחג הפסח בשנת חמשת אלפים ארבע מאות ושמונים לימות עולם. בשחר ילדותו כבר נכרו לו אותות חכמה וכשרון אשר לא נראו עוד כמהם. בשנה השביעית לימי חייו, כבר מלאו ימיו לקחת תורה מפי הגאון רבי משה מרגלית רב לעיר קַיְדאן, בעל ספר פני משה לתלמוד הירושלמי ובעת ההיא כבר ידע התלמיד הקטן הזה כמה מסכות מן התלמוד על פה. ולא הרבה לעמוד לפני רבי משה, ובהיותו בן עשר כבר שקד על תלמודו יום ולילה מבלי שֶבֶת עוד לפני רב מורה. אין זאת כי אם כבר הורהו לבו לבחור דרך אחרת בתלמוד תורתו השוֹנֶה מדרך חכמי דורו. על כן רצה לְשַמֵר אותה בטהרתה ולבלתי ערב בה טעמים אחרים. אולם ככל אשר מנע את נפשו מן הישיבות הקבועות, בחר בימי נעוריו להחזיק בדרך ולסובב בערי פולין ואשכנז כמשפט חסידי הדורות ההם להיות גולים למקום תורה, ויהי עובר ממקום למקום מבלתי עמוד כי אם ימים מעטים מאד במקום אחד ועוסק בתורה יומם ולילה בלכתו בדרך וגם בסורו אל אחד הבתים לנוח וללון שם. ומה נפלא הדבר כי בכל היות הגאון הצעיר לימים מסתתר וצנוע מאד מבלי הודיע לאיש את שמו מקומו ומעשיו, כבר “נודעה תהלתו בכל פולין ברלין וליטא מקום שעבר החסיד ־ ־ ספרו ממנו גדולות” ורבנו יונתן אַיביץ כבר קורא לו “אחד מיוחד החסיד קדוש וטהור מאור ישראל”³¹ ובערים אלה עבר רבנו אליהו בטרם מלאו לו שמונה ועשרים שנה. ואז שב אל בית הוריו לעיר וילנא.

רבנו הגדול היה נבדל בדרך תורתו מכל בני גילו בדבר הזה. הן רבים היו בתוך גאוני דור ודור אשר הכירו את ערך המדע וערכו, ואשר שמו אליו לב. אך בעיניהם היתה התורה רשות אחת והמדע רשות אחרת. ובעיני רבנו היו שניהם גוף אחד כמליצת מאמרו “התורה והחכמה נצמדים יחד”³² באמרו “כפי שיחסר לאדם ידיעת שאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”³³. אף האמין אמונה שלמה כי שרשי כל המדעים מטבעים הם במעמקי התורה, וכי יש לתורה צרך גדול בהם בהיותם עצם מעצמיה³⁴. על כן שקד גם עליהם ויקבע עתים ללמוד גם אותם. ובהיות לבו טוב עליו להודות לה‘, ובנשאו עיניו בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול שזכהו להשגת אור כל התורה" ברך את ה’ בחדוה רבה על אשר הנחיל אותו דעת גם במדעים³⁵. ולא רק המקצעות אשר יסודתם בחשבון במדה ובמספר נכבדו בעיניו כי הרבה יותר מהם הוקיר את המדעים המרוממים את הלב, כי דבר על מלאכת הנגון גדולות ונפלאות כי אין ערוך אליה כי בת השמים היא משמחת אלהים ואנשים³⁶ גם מלאכת הרפואה אמר ללמוד לולא חשך אותו אביו הצדיק ממנה מיראתו פן תכבד עליו המלאכה בהיותו לרופא ונמצא בטל מתלמוד תורה³⁷. ומדעתו את ערך ספרי המדע אשר לסופרי הגוים התוַוה מאד כי יהיו כלם מתרגמים ללשוננו העברית³⁸. ותדאב נפשו מאד על קצר יד בני עמו בדור ההוא בכל דבר מדע, וישא נפשו ליום אשר ישכילו בני ישראל בכל חכמה ומלאכה ודרך ארץ ליום אשר “תסור [המית] שאון לאומים אשר ישאון לעומתנו: איפוה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”³⁹.

אהבת רבנו אליהו את הדעת בכל חכמה, כללה לו דרך מיחדת בתלמוד תורתו, לכלכל גם אותה בדרך מדע מתקן מאד מאד להכיר את כל דבר מעקרו, למצוא לכל תולדה את ראשית מולדתה, לפרוק את כל כלל לפרטי פרטיו ולהחזיר את כל פרט אל כללו ולהבדיל מכל ענין את כל ערב זר אשר עלה בו. ולהתבונן אל מוסדותיו אשר הם הם כל עצם עצמתו. על כן בהיות המקרא כל עצם התורה ושרשה, וכלי מבטאה האחד הוא הלשון העברית, על כן הורה גם לנפשו גם לכל העם גם לתלמידים הקטנים ללמוד ראשונה את כל כתבי הקדש מראשם עד סופם בכל תכלית דיוקם⁴⁰ על פי כל חקי הדקדוק ותיקר בעיניו תורת הלשון עד כי הורה בספרו “דקדוק אליהו” ללומדים למלמדים ותלמידיהם איככה יש לפרוק, בלמדם את התורה, כל מלה לפרקיה, למען דעת כל מוסדותיה ותשמישיה שרשה ושמושיה, מינה ומספרה, מקורה וזמניה על פי תורת הדקדוק המבהקת. ורק אחרי אשר יהיו כל כתבי הקדש ערוכים בכל נגד עיני הלומד או התלמיד אז תמלא ידו לגשת אל ששת סדרי המשנה בכללי פרושיה ובדיוק גרסותיה ואחרי אשר ידע את המשנה עד תמה באר היטב אז רשות בידו לשוב את לבו אל התלמוד⁴¹. ואת התלמוד הורה רבנו ללמוד בדרך מדע מדיק עד מאד בהרחיקו מעליו את פלפולי החלוקים אשר חשב לגוררי עון למגרשי אמת ולמקלקלים את הטעם הטוב: “כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה'”⁴² ובלמדו מסכת אחת פקד את כל צבא הלכותיה וסברותיה ויערוך אותן מערכות מערכות ויתבונן מי ומי הם תנאיה ואמוראיה, כמה הן מחלקותיה, ומי ומי החולקים בהן והלכה כמי, ומה הן שיטותיה וסוגיותיה?⁴³ וכל גדולי הדורות כלם למן הנביאים הראשונים עד חכמי המשנה וחכמי התלמוד ועד הפוסקים האחרונים מתיחסים דברי תורתם דור דור לדברי גדולי הדור אשר לפניו כהתיחש בן אל אביו. על כן נוח להכיר את אמתם בהתבקר דברי המורים האחרונים, עד כמה הם מיוסדים בגמרה. הבקרת הזאת היתה מבחר מלאכת רבנו אליהו ועל פיה, ורק על פיה, הכריע את ההלכה למעשה, ומיטב מעשה תלמודו היה להוכיח עד כמה יונקים דברי הגמרה מן המשנה ודברי המשנה מדברי המקרא עד כי תחשב התורה הכתובה לפטר מקור חיים השוטף ועובר במלוא זרמתו דרך המשנה ודרך התלמוד עד דור אחרון. על פי דעותיו ודרכיו אלה היה כל עצם דברי תלמוד תורתו בקרת גמורה. ובהיות דעתו פשוטה וצלולה כאחד, טעמו מתוקן עד להפליא ועינו חדה וידיעתו את ספרות התורה אין קץ, שזפה עינו את הדקה מן הדקה אשר נעלמה מכל עין זולתו. על כן היה כחו רב להפיל ארצה בדבר אחד מדבריו חומות בצורות אשר כוננו כמה סופרים אשר היו לפניו. ויש אשר במלה אחת קטנה הכתובה בידו כנוסה ומצומצמת עבודת רוח רבה מאד.

ככל אשר בצר את חומת התלמוד הבבלי, מתוכו פנימה, ככה שם את לבו להרחיב את גבולו מחוץ לפתוח אל תוכו את שערי תלמוד הירושלמי והתוספתא, ואת שערי מדרשי התנאים הלא הם ספרא ספרי מכילתא וסדר עולם ולעשות את כל ספרי התורה המסורה האלה לתלמוד אחד. הן גם הגאונים רמבם ורבנו שמעון משנץ הכירו את תועלת כל ספרי רבותינו העתיקים האלה, אך לא עסקו בם בלתי אם להוציא מהם כדי צרכם להוראותיהם. לעומת זה שקד רבנו הגדול עליהם הרבה מאד לשמם ולצרך גופם ביגיעה רבה ובאהבה עזה לעצם ענינם, ככל אשר שקד בכל עוז על התלמוד הבבלי, אין נגרע דבר⁴⁴. ויהי המעט ממנו כי נתן ה' לאל ידו להרחיב את גבול התורה, מסביב לספרות ההלכה והאגדה העברית המקדשת. וישאהו לבו לתור גם אחרי ספרות דברי הימים לישראל הכרתו בה בידי יוסיפוס יונית ויהי “משתוקק להעתקת היוסיפון לרומיים” מיונית לעברית, באמרו “שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם”⁴⁵.

כגדול חכמת תורתו המופלגת גדלה אהבתו את התורה הבוערת בלבו כאש ושקידתו הרבה מעל גבול כח אנוש עד כי היתה לשמועה, כי פעם אחת הטה אחד מבניו הקטנים את אזנו אל אביו הבוכה ומתודה בערב יום הכפורים, לדעת על איזה חטא יוכל הרב הקדוש להתודות, וישמעהו אומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול תורה כמה וכמה רגעים⁴⁶. אמת הדבר, כי שמועה זאת רק שמועה היא. אך שמועה כי תברא בקרב העם, אות היא כי שרש דבר אמת נמצא בה. וענותו היתה רבה מאד גם בכל דבר תורה ובכל מקום אשר דעתו היתה שונה מדעת חכם אחר, לא הזכיר את שם החכם ההוא לבלתי התכבד בקלון חברו ולא אבה לתתעטר בעטרת הרבנות ולא בקש מיד כל רב וכל קהלה להורות כמוהו ומשבעים חבורים אשר חבר⁴⁷ לא הדפיס אף אחד בימיו. ובהגיש אליו הגאון הישיש רבנו יונתן איבשיץ את משפטו בדבר הקמיעות ענהו בדרך ענוה רבה מאד: “מי אנכי, מארץ מרחק צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי”⁴⁸ ועל כבוד הבריות מסר את נפשו, עד כי בהרשיע אחד השמשים להסב אל כיסו את הפרס אשר קבעו גדולי העדה לפרנסת הגאון ולא הביא לו מאומה, התענה רבנו במצור ובמצוק ימים רבים עד אשר התודה השמש על חטאתו ביום מותו והרב העשוק לא פצה פה לבלתי ביש את החוטא⁴⁹. ומלבד תורתו אשר לא משה מפיו היה משתדל כל ימיו בפרנסת עניים בגמילת חסדים בהכנסת כלה ובפדיון שבוים⁵⁰. ואף כי בבואו בימים תמכו אותו קרוביו הנדיבים אנשי הכבוד רבי אליהו פֶסֶלֶס ורבי יוסף בנו ביד נדיבה וּבעין טובה מאד, היה רבנו אליהו ממעט בתענוגים ככל אשר מצאה ידו למען הקדש כל עתיו ורגעיו לתורה ולעבודה, אך בדבר אחד היה נוהג גדולה בנקיון גופו ומקום שבתו ובהדר לבושו, עד כי היה לחן לכבוד ולתפארת בעיני כל רוּאיו כי כאשר ברך ה' את נפשו בחכמה ובטהרה, כן ברך אותו בחן בכח וביפי כי היה יפה תאר עד מאד בעל קומה וחסון כאלון. כל עבודתו לא היתה בלתי אם בתורת ה‘. עד מלאת לו ארבעים שנה למד לנפשו, ויהי רושם רמזי תורתו הרחבה בראשי פרקים לזכרון ומשנת ארבעים והלאה חדל לכתוב ויחל לאציל מרוחו ולמסור את תורתו הרחבה והמלאה לתלמידים⁵¹ הגונים גדולים בתורה ומלאים מוסר ויראת ה’ ורק מתי מספר היו התלמידים ההם. אך ה' היה עם רבנו הגדול להטות לבם אל לבו וטעמם אל טעמו ללמד לעמם את התורה אשר קבלו מפיו בעצם טהרתה מבלי הטל את תוצאות הוראותיו על הקהל לבלי הבא ריב ומדון בינם ובין יתר העם אשר עמד על עמדו הראשון. לא כן בשתי המערכות האחרות, כי בכל היות לב אנשי המופת אשר עמדו בראשן מלא אהבה ושלום לתורתם לעמם ולעולם כלו התגלעו דברי ריבות בין הבאים אחריהם ובין שאר העם אשר שתי הדרכים מזה ומזה נראו בעיניהם כחדשות.

קרוב הדבר מאד, כי אף כי רבי ישראל בעל שם נבדל בתורת מוסרו מחכמי דורו לא אמר להבדיל את ההולכים בדרכיו מיתר בני עמו, ככל אשר לא עלתה כזאת על לב כל חסידי ישראל חכמיהם וסופריהם מדור דור. אולם אחרי מותו החלו תלמידיו להבדל מתוך אחיהם, אשר תלמוד התורה היה ראש קדשיהם ואשר החזיקו בכל עוז בדרכי הפרושים מעולם, ויקראו לפרושים ההם “מתנגדים”⁵² ולנפשם קראו חסידים.

אחרי האסף רבי ישראל בעל שם אל עמיו, קם תחתיו לראש רבי דוב בר, אשר היה מגיד בערי מיזריץ ורובנו⁵³. המגיד רבי בר היה מופלג בתורה כאחד גדולי דורו נוטה הרבה לקבלת הארי ולמוסר רבי משה חיים לוצאטו שוקד על תלמודו מסתגף ומטיף סגופים עד כי נחלה מרוב תענותיו. אז נסע המגיד לרבי ישראל בעל השם, ויהפוך לו רבי ישראל לב חדש ויוציאהו מיגון לשמחה. ויעמוד רבי בר לפני בעל השם שתי שנים עד יום מות רבי ישראל, אז התיצב הרב המגיד בראש עדת החסידים. הוא הוסיף על תורת מוסר רבו התמימה, שיטה מסוימת המרוממת עד שמי שמים את כבוד הצדיק ואת כחו לעשות גדולות בשמים ובארץ. וילמד לעדתו כי לתכלית קרבת אלהים לא יזכה האדם בתורה ובמצוה, כי אם בתפלה יזכה אליה. אולם תחת אשר רבי ישראל בעל שם, ישב את תפלת כל נפש מישראל דבר גדול, חשב המגיד רק את תפלת הצדיק לבדה לתפלה מגעת עד כסא הכבוד. וליתר עם הקהל יש רק לדבקה באהבה ובאמונה בנפש הצדיק אז תעלינה גם תפלותיהם לרצון. ותחת אשר בעל השם היה הולך ובא בתוך העם היה משפט המגיד להנזר אל ירכתי חדרו כל ששת ימי המעשה, ולבלתי הראות אליו בלתי אם תלמידיו. ורק ביום השבת יפתח את דלתות ביתו לכל הבאים מקרוב ומרחוק להראות את פניו ולשאת ברכה מאתו; אז יגלה לעיניהם ביפי מראהו וברוב קומתו, לובש לבנים ומתעטף לבנים מכף רגלו ועד קדקדו. כשלשים איש מגדולי החסידים היו רואי פניו, אשר יבאו אליו בכל עת. ובתוכם היו אנשים אשר עשו להם שם גדול בתורה הלא הם הגאונים רבי פינחס הורויץ הלוי בעל ספר הפלאה והמקנה, אשר היה אחרי כן לרב בפרנקפורט ואחיו רבי שמואל [שְמֶלְקי] הלוי הורויץ שהיה לרב בניקולסבורג והגאונים רבי שלמה זלמן מלאדי ורבי לוי יצחק הדומה בצדקתו בטהרתו ובתם לבו לחסיד הגדול רבי ישעיה הורויץ בעל ספר שני לוחות הברית. דומה הדבר כי הרבנים הגדולים האלה, ואולי עוד אנשים מחבריהם, לא היה עם לבבם לרחקה מעל דרכי גדולי הדורות אשר היו לפניהם. אולם מרבית תלמידי המגיד החלו להבדל ולהבדיל את אנשיהם מדרכי הפרושים. ובהתפללם היו “מטפחים בידיהם, מנענעם לצדיהם, ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונות למעלה”⁵⁴ ולמען יכירו אותם כי נבדלים הם מן הפרושים עשו להם חגורות שונות מחגורותיהם⁵⁵.

אולם כל עוד אשר היה מושב החסידות החדשה בואלין ובפודול, אשר מימי הקוזקים חדלו משם הישיבות וימעטו הלומדים, לא קרא עליהם איש לריב. אך בין תלמידי המגיד היה תלמיד צעיר לימים זריז ורב פעלים ושמו רבי אהרן מעיר קרלין (מ' 1771־5531) הוא ירה במסתרים אבן פנה לעדת חסידים במדינת ליטא, אשר מעט מעט גלתה את פניה. ותפקחנה עיני הפרושים לראות כי כל מגמת עדת החסידים היא להפרד מאחיהם מעולם. כי כן מאסו בתפלתם בנוסח האשכנזי המסור להם מאבותיהם ויבחרו בנוסח הארי, ואת הקרובות ואת יתר הפיוטים אשר נהגו בהם אבותיהם, מהיותם מבטא להגיוני לב הדורות הקודמים, גם לקינה גם לרינה, העבירו. ודבר זה היה להם גם לתואנה לרחקה גם מבתי כנסיות הפרושים ומבתי מדרשיהם. וגם עשו להם סכינים מלוטשות לשחיטה, דבר אשר אין יסוד לו גם בתלמוד גם בפוסקים למען מצוא להם פתחון פה לבלתי אכול מזבחי אחיהם הפרושים אשר לא עשו להם סכינים כאלה, ובבן רחקו גם משולחן אחיהם מלפנים. הדברים האלה המפרידים בין אחים נחשבו בעיני גדולי הפרושים כפרץ בשבטי ישראל. מלבד כל אלה התעצבו נכבדי הפרושים על מעשי ההוללות שהתהוללו אנשים מעדת החסידים בחוצות, להתהפך בבת ראש “בראש למטה ורגל למעלה בשוקים וברחובות לחלל שם ה' בעיני הגוים”⁵⁶ על כן נתנו הדיוטיהם את נפשם גם לבוז גם למחתה בעיני פרושי ליטא עד כי יש אשר לא הבדילו בין רע לטוב.

בין גדולי תלמידי המגיד נמנה רב אחד טהור בכל מיני טהרה הלא הוא רבי לוי יצחק, (מ' 1810־5570), אשר זה מעט הזכרנו את שמו אשר היה רב בקהלת פינסק. הרב הטהור והתמים הזה היה גדול בתורה ועוסק בתורה לומדה ומלמדה. ולא יחד את לבו רק לשיטת סתרי תורת החסידות לבדה, כי אם היה מעריץ את תלמוד תורת ההלכה ויהי אומר כי בלמוד התלמוד וגם בחדודיו אנחנו עושים “נחת רוח ליוצרנו”⁵⁷ ויהי מרביץ תורה כאחד גדולי הפרושים במקומותם, וילמד לתלמידים רבים תלמוד ופוסקים. ובכל היות ערך הצדיק גדול גם בעיניו, לא החליט כי יש לכל איש דבקה בנפש הצדיק כאר החליטו חבריו. ועל כן לא היה רב לעדת חסידים כאשר היו הם, כי אם רב דין ומורה לקהלת עיר היה בכמה ערים ובפינסק, ואחרי כן בעיר בֶרדִיצֶב כרבני הפרושים, ובתורת החסידות לא הרבה להתפלסף, כי אם הלך בתורת המוסר התמימה, המחבבת את האהבה והשמחה בעבודת ה‘, אשר הורה רבי ישראל בעל שם, בה הלך. אולם ככל אשר הזהיר רמבם בימיו לאמר “לא נצטוינו על ההוללות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ככה הורה גם החסיד רבי לוי יצחק כי בלי יראת הרוממות אין אהבת ה’⁵⁸.

עד כה וכה נגעה השיטה החדשה הבאה מקרלין גם אל וילנא עיר ממלכת התורה בדור ההוא, ושני אנשים מבאי בית הגאון רבנו אליהו נספחו אליה. אז קרא הרב הגאון רבי שמואל ראש בית דין – ראב"ד האחרון – חרם על החסידות וגם רבנו אליהו נעתר⁵⁹ לחתום על החרם (1772־5532). בימי המהומה מצא רב אחד, איש לא נכסף, ושמו אביגדור את ידיו, לחרחר ריב ולהוריד את החסיד רבי לוי יצחק מכסא רבנותו בעיר פינסק ולהרבות שחד ולהסב אליו את הרבנות. בבוא שמועת החרם אל המגיד קנאו תלמידיו קנאה גדולה, ויאמרו להשיב חרם אל חיק מחרימיהם, ולא נתנם הרב המגיד בחכמתו לעשות כן, ולא ארכו הימים ויאסף המגיד אל עמיו (173־5523) ויפוצו תלמידיו לנפוצותיהם, ויעברו עליהם ימים רבים מבלי היות מרכז להם. וגדולי החסידים ועוזריהם עושים כה וכה להפיץ בן העם את חסידות בעל שם בשיטת רבם המגיד. ונפש רבי אביגדור מרה לו שבעתים אחרי אשר תקפה יד עדת החסידים בפינסק ויורידו אותו מכסאו, באמרם כי דלה חכמתו בתורה מהיות רב בהקלה כזאת. ויהי אביגדור מתגנב אל בית רבנו אליהו, מחליק לשון ומחרחר ריב, ומדבר על לבו השכם ודבר לחדש את המלחמה. אך נראים הדברים בי בהיות עיני הגאון כל ימיו אל תורתו ואל עבודתו, לא הרבו לשום אליו לב. עד אשר בא אל ידו ספר תולדות יעקב יוסף, אשר כתב רבי יעקב יוסף כהן רב עיר פולנאה. בספר הזה רבו דברי שנאה כבושה ומשטמה עזה אשר לא נשמעו כמהם על תלמידי חכמים לומדי דברי רבותינו הקדושים⁶⁰. אז נבהלו גדולי הפרושים, כי לא נשכחו עוד מלבם מעללי הפרנקים, אשר גם הם גדפו את תלמידי החכמים בסגנון זה ואשר קראו לנפשם “צוררי לומדי התלמוד”⁶¹ ויזכרו מה עלתה להם, ולכל בית ישראל כלו. אז לא היה עוד רבנו אליהו מן הנעתרים המסכמים למעשה אחרים, כי אם התיצב בראש ויצו לשרוף את הספר ההוא לעיני כל העם ראש חוצות (1781־5541) ויקרא חרם חמור מאד מאד, אף שלח מכתבים לכל הקהלות ויקרא חרם כזה גם בקראקא גם בברוד, ובעיר זֶלְויָא הקרובה לסלונים בימי היריד באזני הנקהלים שמה ממרחקים. ותצר מאד לעדת החסידים ויערימו לשלוח מתוכם איש מסתתר לשוטט בערים ולהגיד שם כי בן רבנו אליהו הוא וכי אביו מתעצב מאד ושב בתשובה שלמה מחטאת התגרותו בעדת החסידים. אך הדבר הזה נודע חיש מהר ושלח הגאון מוילנא מכתבים ומלאכים להודיע כי עומד הוא על דעתו הכן בכל עז מבלי הנחם לעולם.

ובשנת מות המגיד, אשר היה רב וראש לכל עדת החסידים, הכתה החסידות מכה רבה מאד. כי מלבד אשר התפוצץ המרכז במות רבם, נקרעה גם עדתם לגזרים בהקרע מארץ פולין שלשה קרעים אשר שמוה לארבע רשויות, הלא הן שארית פולין הממושכה והממורטה ושלש מדינותיה אשר חלקו ביניהם מלכי רוסיא פרוסיא ואוסתריא. ולא נתנו גבולות המדינות ההן, לחסדים יושבי המדינות השונות ההן להקהל עוד יחדו כטוב בעיניהן. אך הדבר הזה אשר היה להם למעצור להועד, לא הרבה לנגוע ככה לרעה לאנשי ריבם הפרושים. כי אף כי מועד הארצות העומד בראשם נקרעו קרעים, בכל זאת לא נבצרה ממנו בהיות דבריו נשמעים מאז גם לכל הארצות האחרות, ומן הגאונים העומדים בראשו להפיץ את דבריו גם במדינות הנקרעות ההן גם הפעם. על כן העמיקו תקיפי עדת החסידים עצה ויחסמו מזמות ויכרו שוחה למכון הנהדר הזה, וירבו שחד לעבדי פוֹנְיַטוסקי מלך פולין הנשארת, עד אשר הפיץ את ועד הארצות וישביתהו (1784־5524). ככל אשר התחזקו להסיע מרכז הפרושים בהשביתם את ועד הארצות, ככה יצרו מרכז בעדתם, בתתם להם, כשש שנים לפנים, ראש אחד, את הגאון החכם הרב⁶² רבי זלמן מלאדי (מ' 1813־5573) איש שוקד חריף ובקי בכל חדרי התלמוד והלכה, כאשר יעיד עליו ספר שלחן ערוך אשר חבר בעצת רבו המגיד, אשר אולי היתה גם בזה מין תחבולה להפריד את עדת החסידים מאחיהם מקדם. הספר הזה מעשה מופת הוא גם בסגנונו וסדרו. בהיות הרב הזה חוקר מעמיק, נתן לשיטת חסידותו מראה פלספה מסוימת, אשר קרא לה שיטת חבד – ח’כמה ב’ינה ד’עה – הוא היה אחד מבחירי תלמידי המגיד. ובכל היותו הפעם גם הוא רב לעדת החסידים צוה אותם לשקוד מאד על תלמוד התורה. ויבדל גם בדבר הזה מחבריו, כי מנע אותם משקוד הרבה על דלתותיו ומנסוע אליו לבקש ממנו להשיא להם עצה או להגיד להם עתידות או להרבות בעדם תפלה. ואמנם הכשירוהו דרכיו ומחשבותיו אלה, להיות לפה לעדת החסידים לדרוש משפטם ולריב ריבם. אולם בצאת כשמונה שנים אחרי כן ספרו “תניא”, מצא רבנו אליהו בו דברים אשר נראו בעיניו כדברי כחש. ויוֹצא קול קורא להזהיר את העם מן הספר ההוא ולשקוד על משמרת טהרת היהדות ולבלתי תת להבליע בה סגים אשר העלו בה החסידים המקובלים, ולהתיצב בפניהם בכל עז. מחאה כזאת יצאה גם מפי חכמי עיר שקלוב. אך עוד לא חדל השאון והנה נפל דבר, אשר מחץ את כל לב בישראל, הגאון רבנו אליהו נאסף אל עמיו. ובצאת כל העדה מקצה קרועי בגדים אחרי ארונו, נועדו אנשים רבים מעדת החסידים ויעשו משתה ושמחה מחולות והלולים וינבלו את זכר קדשו. ותקטן עוד זאת ויארבו אנשים מהם, גם בערים אחרות בליובאויץ, בשקלוב ובגרודנו לנכבדי הפרושים, ויכום וימחצום וילשינו עליהם. ובהיות נפש העם מרה על עלבון רבם הגאון על כן בהיות כל העם נאספים בוילנא בבתי הכנסיות ביום השלשי למותו, ביום הושענה רבה, כבו פתאום כל הנרות הרבים וחרם חמור הכרז בקול שופר עד כי נפלה חתת אלהים על כל הקהל. ותלך השנאה הלוך וגדול. כי למיום מות רבנו אליהו השתנו פני המלחמה. תחת אשר עד העת ההיא לא יצאה מגבול עדת ישראל וחוצה⁶³ מצאו אוהבי מדנים כאביגדור אחרי כן את לבבם לעשות דברים אשר לא לכבוד הם לעם ה' וילשינו את הרב ואנשים אחרים עמו לפני ממשלת פול קסר רוסיא אשר אליה נסבה מדינת ליטא ויתפש הרב (תשרי 1798־5559) ־, ויוּבא עירה פטרבורג. ויקומו החסידים ויתאזרו ויאספו ששים אלף רובל לפדיון שבוים ויחקרו השופטים את הרב ולא מצאו בו כל דפי ויקראו לו דרור בתשעה עשר לחדש כסלו, כשני חדשים אחרי התפשוֹ. על כן יחגו חסידי חבד את היום הזה מדי שנה בשנה עד היום. בשוב הרב אל מקומו לשלום הוציא מכתב גלוי אל החסידים המחזיקים בו לבלתי דבר סרה על הגאון ולבלתי עשות רעה גם אל אל הפרושים הנחרים בהם וקצף גדול הוא קוצף על “החנפים והצבועים” שמתדמים במעשיהם ־ ־ לאנשי שלומנו מחרחרי הריב⁶⁴ אך החסידים בוילנא אטמו אזנם משמוע בקולו ויכו בלשון את ראשי הקהל לפני פקידי המקום ויאספו את כלם אל משמר. והמפקד⁶⁵ פרץ אל בית הכנסת הוא ופקידיו ואנשים מן החסידים עמו ביום השבת ויחללו את קדושת היום ואת קדושת המקום ויך המפקד אנשים מן המתפללים במטהו ובאגרופו ויחרפם ויהדוף את ראשי הקהל ממשמרותם ויפקד אנשים מן החסידים תחתיהם. מעשי הנקמות מזה ומזה לא הועילו בלתי אם להעלות עוד חמה ולנקום עוד נקם ומזמות אביגדור איש הריב והמדון עלו בידו להלשין עוד הפעם על הרב, לתפוש אותו ולהוליכו שבי לפטרבורג, ד' כסלו (1801־5561), ובסוף ימי החרף, כשני שבעות אחרי עלות אלכסנדר הראשון על כסאו, יצא משפטו לאור וישב אל ביתו. ולוא היו אנשים, כאביגדור האיש המלא חמה וקנאה או כאנשים “החנפים והצבועים” המתחסדים בכת החסידים אשר הזכירם הרב, המוציאים והמביאים בישראל, מי יודע אם לא היה כל עם ה' לטרף איש לשִנֵי רעהו. אולם בימים ההם התיצבו בראש הפרושים הגאון רבי חיים מִיַלוֹזִין, החכם אשר כל דבריו היו חן ושכל טוב והגאון השר האדיר והנדיב רבי יהושע צַיְטליין ובראש החסידים הלא עמד הרב היודע לכלכל את דבריו בחכמה ובדרך ארץ, ואשר את פני כבוד תורתו הדרו גם גדולי הפרושים. גדולי הדור אלה מזה ומזה הכירו כי עת לשבת מריב, ולזכור כי גם אם לא ישרו דרכי אלה בעיני אלה, הלא בני אב אחד הם ושם ישראל נקרא על כללם, וידברו שלום איש אל אחיו ויחדלו מריב. אפס כי גם בקהל החסידים החלו להראוֹת בקיעים. הן הבן היחיד למגיד, הלא הוא רבי אברהם חסיד־האמת אשר יקראו לו החסידים “המלאך” כבר חשב את החסידות בימיו כנעכּרת מטהרתה הראשונה, על כן בחר להיות מגיד בְפַסְטָו עיר קטנה מהיות ראש חסדים תחת אביו, אף כי לו היה משפט הבכורה. אך יתרון גדול היה לעדת החסידים בימי בעל השם, המגיד והרב, כי לב אחד היה לכלם⁶⁶. אולם לעת זקנת הרב התרגשה תחרות לבא בתוכם כי הרב רבי אברהם מקאליסק תלמיד המגיד, היושב בארץ ישראל וגדול מאד בעיני עדת החסידים, גם רבי ברוך נכד בעל השם היושב בטולצין, קנאו בגדלות הרב, ויחלו לחפש עליו עולות והאחד אשר החזיק בברית אהבתו בכל לב הוא הצדיק התמים רבי לוי יצחק⁶⁷. דומה הדבר כי מקנאת חבריו בכבוד הרב, לא קבלו עליהם גם את השלחן הערוך החדש, אשר חבר אף כי חברו במצות המגיד שהוא הרב הראש לכלם. אך בקנאה הזאת נמצא גם דבר טוב, כי לכל דבר פסק הלכה שבו אל יתר אחיהם ויזכרו כי תורה אחת ומצוה אחת לכלם וכי בכבוד רבותיהם הראשונים כלם חיבים.

וככל אשר בימי חיי יוסד החסידות החדשה היה שקט בקהלות מדינות רוסיא, ורק אחרי מותו החלו הריבות להתגלע, ככה היה עוד שקט במחנה העברים באשכנז כל עוד אבי התרבות החדשה חי ואחרי מותי החלו הרוחות להתרגש. כי כל עוד אשר בן מנחם היה הענו הזה למעוז ולמליץ לאחיו המיוגעים והמדוכאים בארצות גרמניא ובסביבותיה. והמעט ממנו כי נאצל מכבוד חכמתו טוב טעמו וענות צדקו כבוד על כל בני עמו בעיני כל איש חכם לב בקרב העמים, התחכם והתאמץ איש רפה כח זה בכל עז להרחיב לאחיו העשוקים ליחידים ולקהלות ככל אשר מצאה ידו. בארץ שְוֵץ לא נתנה רשות ליהודים לשבת בלתי אם בשתי ערים קטנות וגם שם דוכאו עד עפר וימחול על כבודו ויתחנן לאיש ריבו לַוַאתר במכתבו להשתדל בעדם ותנתן להם מחיה מעט. ובצאת מלפני פקודות העיר בִדְרֶזְדֶן בירת מדינת סַכְסוֹן גזרת גלות על כמה מאות יהודים הטה בן מנחם בתחנוניו את לב אחד מאוהביו מגדולי המקום אשר בעיר ההיא להמליץ בעדם ותבטל הגזרה. ועל איש אחד נכבד יודע תורה הוציאו שונאיו דבר עון גנבה ויאסר בכלא ויכתוב אליו בן מנחם מכתב תנחומים ויהי כראות השופטים כי האסיר הזה מאהובי בן מנחם הוא וימהרו ויוציאוהו לחפשי. וה' היה עמו להפוך בידו רעה גדולה, אשר היו אחיו בני מדינה אחת נתונים לראשית הרוחה הגדולה לבני עמו בכל ארצות גרמניא ואוסתריא ואירופה כלה: במדינת אֶלְזַס הגרמנית אשר נסבה לצרפת ובעיר מיץ עלו מצוקות בני ישראל אשר הציקו להם השרים הכמרים ועם הארץ למעלה ראש. ויערכו ראשי הקהלות בקשה אל לודויג הששה עשר מלך צרפת להושיעם מצרותיהם וישלחו את כתב הבקשה אשר אמרו להגיש אליו אל בן מנחם להגיהו ולבקרו. ולא רצה בן מנחם לסמוך על בקורת כזאת אשר קצרה ידו בה וימסרהו לאחת מראשי אוהביו ומכבדיו לִכְרִיסְטְיַן וִילְהֶלְם דוֹהם⁶⁸ שר הָעַרְכִי⁶⁹ איש יודע דת ודין ומוקיר את ישראל למן היום אשר הכיר את בן מנחם. ויהי המעט מדוהם כי בקר את הכתב בנפש חפצה וישאהו לבו לחקור על דבר זכוי⁷⁰ היהודים ויכתוב ספר “על דבר תקנת היהודים בזכות אזרח”⁷¹ הספר הזה המלא בינה ישרה ועמוקה ואהבת אדם (1781־5541) הטה את לב יוסף השני קסר אוסתריא לעשות הנחה גדולה לישראל בהוציאו דבר מלכות אשר קרא לו פקודת הסבלנות⁷² הלא הוא רשיון ממלא את ידם לעסוק בכל מסחר, במלאכה במשלח יד וגם בעבודת האדמה, לכונן להם בתי ספר ולהאסף גם אל בתי ספר הגוים ולבתי מדרש המדע; ופקודה לנוצרים להתהלך עמהם כהתהלך איש עם רעהו ולבלתי התנשא עליהם בגאוה. מלבד זה פרק מעל ישראל את על כל החקים הנותנים אותו לבוז, הלא הם מכס הגוף, את הדיראון, דמי פסק דין הכפולים וכהמה. ויתר להם להתהלך בחוצות הגוים גם בימי שבתות הנוצרים וחגיהם. לעומת זה דרש מידם להמיר לאט לאט את הלעז אשר הם דוברים, בגרמנית צח ומדויקת. אך את הערים אשר סגרו אותן יושביהן לפני בני ישראל לא פתח להם.

ואף כי שמח בן מנחם על הטוב אשר דברו המליצים על עם ישראל אשר רבו את ריבו, בכל זאת התעצב על אשר הבדילו את אחיו בני דורו לרעה, ולא נקו אותם גם הם מעוֹן עצלות מרמה ומרי, אהבת רבית ושנאת המדע והמלאכה אשר טפלו עליהם שוטניהם, ויקנא בן מנחם לכבוד בני עמו בני דורו, ובלשון רכה ובנפש מרה הוכיח את ישרת לבם, נקיון כפם וישרת מעשיהם, וכי גם בענים ודחקם מועילים הם מאד לארץ מושבם, וכי רבה מאד אשמת צורריהם האוסרים ידיהם ואומרים מדוע לא תעשו⁷³.

וכל דברי החכמה והמוסר, אשר הטיף בן מנחם על ישראל ותורתו כל ימיו, נאמרו ונכתבו והודפסו בשפת גרמניא, הנשמעת רק לאחינו יושבי הארץ ההוא. על כן לא הרבו להשמע ולהקרא בתוך קהל ישראל הרב והעצום אשר ביתר הארצות. להפיץ דעות עבריות טהורות, אשר תוכן ישן נושן ופני מדע פניהן, לכל העם מקצה בשפת אבותיו העבריה, קם איש חכם ונבון, צדיק תמים וטהר לב הלא הוא המליץ והמשורר רבי נפתלי בן יששכר ויזל⁷⁴ (מ' 1805־5565). בילדותו לקח אותו יששכר אביו עמו מעיר מולדתו המבורג לקוֹפנהַגֶן עיר ממלכת דניא אשר היה יששכר מרואי פני המלך, ויגדל שם את בנו הנער על ברכי מורי התלמוד. והמדקדק הגדול רבי שלמה זלמן הֶענַא בעל ספר צהר התבה הורהו את תורת הלשון וימלא אותו רוח אהבה עזה מאד מאד לכתבי הקדש ולשפה המקודשת אשר בה נכתבו. ויאהב רבי נפתלי את התורה מאד מאד וגם את לשונות הנכר אשר למד, גם את דעת דברי ימי העמים, ערך הארץ, וספרי מסעי התירים אשר הרבה להגות בהם שם אל משמעת חקר התורה, אשר אותה חשב לאוצר חכמה ובינה חן ושכל טוב מאין כמוה. גם את שפת הקדש אשר בה בחר ה' לתת בה את תורתו היתה לו למקור חכמת אלהים עמוקה מני ים ויעד החכם הזה שתי תעודות בחיים: התעודה האחת לעורר את לב הקהל להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל, לדעת להבדיל בשום שכל בין השמות, הנראים דמים למראות עין, אשר נקראו כשרונות הנפש בדברי התורה⁷⁵,להתחקות על שרשי הדברים אשר שמו הנביאים לאותות ולמשלים לתורת מוסרם⁷⁶, ולהביט נפלאות במצפוני התורה אשר חשפו חכמי המשנה התלמוד והמדרש ברוח קדשם. את הדברות האלה המאירים את עיני כל משכיל דורש את תורת אלהים, הורה בבאורו “יין לבנון” למסכת אבות בספרו “גן נעול” וב“ספר המדות” היקר מאד שהוא תמצית ספר גן נעול, ותעודתו השנית היתה להשיב לשפת אבותינו את כח נעוריה ואת תפארתה מקדם בפתחוֹ מעל שירת בת ציון את מוסרי צוארה, לאמר בהשליכו מעליה את כבלי המקצב הערבי⁷⁷ אשר העמיס עליה דונש בן לברט. ומן המליצה הפרוזה המספרת והמלמדת, השבית את סגנון הערבי אשר הנהיגו בה בני תיבון וישנו את טעמה. בדבר הזה הבדיל כל ערב זר ממנה ותשב שפתנו להיות עברית טהורה השואפת את רוחה מאוצרות המקרא והמשנה. ובכן, היה רבי נפתלי המורה תורה ומוסר, גם אבי המליצה העברית אשר החלה לחדש נעוריה בדור ההוא.

ומאהבת תורת המוסר בכל מקום אשר נראה לו בטהרתו, יש אשר לא חדה עיני להבדיל בין ספר לספר ובין דור לדור. ויחשוב את ספר חכמת שלמה⁷⁸ אשר כתב מליץ ישראלי, עברית או יונית, באחרית ימי בית שני כאחד מכתבי הקדש⁷⁹ אשר כתב שלמה מלך ישראל בעצם ידו. ויתרגמהו מלשונות הנכר ויבארהו ויקרא את שם באורו “רוח חן”.

ותיקר מאד ישרת לב רבי נפתלי וטהרתו גם בעיני גדולי התורה. אך מקרה קרה אשר שלח ביניהם מדנים. בהיות לבב רבי נפתלי דומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח נושבת היה מנגן מאליו, רבה שמחתו מאד בהגיע אליו שמועת פקודת הסבלנות וימהר וידפס אגרת בשם “דברי שלום ואמת” וישלחה בכל גבול אוסתריא, להטות לב הקהל ליסד בתי ספר, אשר מלבד תורת ישראל, מקרא ותלמוד אשר ילמדו שם לתלמידים לפי כשרונותיהם ולפי סדר שנותיהם יורום ראשית למודים גם בדברי הימים. ערך הארץ, חשבון ותות הטבע, שגם בדקדוקה ולדבר בה, לבלתי היותם עוד, בלעז המגומגם, לחרפה בגוים. העצה הטובה הזאת נכוחה היא לכל מבין ובכל זאת לא היתה לרצון בעיני גדולי התורה, אף כי גם מהם לא נכחד ערך הלמודים. כי עינם החדה בחנה את הרעה הנשקפת לתורת ישראל ולמוסרו, לרגלי חליפות פתאם כאלה. ויקם רבנו יחזקאל לנדא אשר עד העת היה אוהב מוקיר ומכבד את רבי נפתלי עד מאד⁸⁰ לאיש ריב לו. ועוד יותר ממנו קרא עליו לריב רבי שלמה דוב ביר הרב לעיר גלוֹגוֹ ורבי טעביל, הרב לעיר ליסא, במדברותיהם אשר נשאו איש איש בבית כנסת עירו. לעומת זה פני רבני איטליא אל רבי נפתלי לתתקין להם סדרי בתי ספר אשר כוננו להם. בעת ההיא החלו להוסד בתי ספר בכל ערי אוסתריא וגרמניא.

כאשר שבע בדבר בתי הספר רבי נפתלי, יגון מיד הרבנים, אף כי על פי דעותיו על קדושת התורה היה כאחד מהם, ככה קוה לשבוע רצון בדבר תקון הלשון מיד בני הנעורים. הן כל חפץ בן מנחם ונפתלי, היה להסיר מפי אחיהם יושבי גרמניא את הלעג המשובש, הנותן אותם לשחוק וללעג בעיני יושבי הארץ, ולשום תחתיו בפיהם לשון מדוקדקת ומתוקנת; החפץ הזה נתן רוח בלב בני הנעורים, לתקן היטב גם את סגנון שפת עמם. ומראה שירת רבי משה חיים לוצאטו, אשר החיה ברוח פיו את השפה העברית הזאת, היה להם לאות כי עוד כחה חדש עמה, ולא נס ליחה. ומראה מליצת רבי נפתלי וַיְזֶל, גם בכל דבר חזון ושיר גם בדבר למוד ומדע, הוכיח להם כי אין כל מחסור ומעצור בשפת אבותיהם העתיקה. על כן חזקו ידי בני הצעירים בעיר קֵנִיגסברג ויוסדו יחד לאגודת “דורשי לשון עבר” (1783־5543). קרוב הדבר מאד, כי האנשים האלה אשר כבר החלו לחקות את מעשי הגרמנים, גם הטובים גם הרעים. ומן היהדות כבר רפתה רוחם, נדרשו אל שפת אבותיהם רק יען אשר בעיני גדולי חכמי הגרמנים היתה לתהלה, עד כי הֶרְדר הגדול בחוקרי רוח העמים בדורותינו רב את ריב כבודה באמרו: “במה נחשבו דברי המשוררים סיליוס האיטלקי אוֹביד ופירגיל הרומים, למול דברי איוב, משה, ישעיהו ודוד? הלא כטפה למול הים הגדול! ומה גדלה חרפת המלקקים את הטפה הדלה הזאת, בעוד ים הגדולה והגבורה פתוח לפניהם”. וגם כבוד בן מנחם, אשר לרגל עסקיו בא לקניגסברג וינחל שם כבוד חכמים עד כי קנט, אשר על ראשי חכמי תבל יחשב, חבק בזרועותיו את היהודי הזה לעיני כל סוד חכמיו ותלמידיו וְהַמַן המשורר הגרמני אשר על שם חזיונותיו יקראו לו “הקוסם הצפוני”, הרים את כבוד הפלסף הישראלי לשמי שמים – מראה הכבוד הזה אזר עוז את העברים המתגרמנים בקניגסברג לבלתי הכלם הפעם ביהדותם, וליסד מרכז בעירם לתחית הסגנון העברי, להוציא חוברות לחדשים, אשר יקראו להן “המאסף”. אנשי האגודה הזאת אשר על שם פעלם, קראו גם להם ולכל הנלוים אליהם “מאספים”, שמו את פניהם במכתב מלא כבוד וענוה אל רבי נפתלי ויזל, להיות לראש סופריהם וליועץ ולמדריך להם בעבודתם. ויעתר להם המליץ הבא בימים בנפש חפצה להמנות עמם, כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה ובטהרתה, לבלתי חלל אותה בדברי לצון וקנטור, בעגבים ושמועות אלילי יון. כל עוד אשר תהיה למבטח עוז לתורה הכתובה והמסורה, אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובהיותו להם למופת היה הוא האב למליצה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב ובמעט על כל כותביה. מבחר פרי המאסף היו מאמרי החכם הזה ומקצה שתי שנים החלו לצאת “שירי תפארת” (1785־5545) אשר שם דבר רבי נפתלי בשיר על כל הנפלאות אשר הפליאה לעשות ביד משה מיום היותו לאיש עד תתו בידו את התורה בהר סיני. ואף כי רוח השיר לא גברה מאד במפעלו זה, הנה הרבה הסופר לגלות בו עמקות בדברי התורה על האותות והמופתים ובדבר שטף הלשון, הוכיח הסופר המהיר, כי מיודעיה הנאמנים בכל אוצרותיה, לא תבצר להביע בה כל הגה אשר יעלה על לב איש, וכל חזיון דק אשר תחזה עינו. אך מלבד אשר יחשב הוא, לראש לסופרי המאסף היה הוא כמעט האחד בדור הסופרים ההם, גם לכשרון גם לאהבת הלשון באמת. מרבית סופרי הדור לא יצאו מכלל בינונים. במלאכת עטם היתה מעט בינונית, הרבה זבורית ועדית אף לא מעט ויתר ספרות המאספים לא היתה לשמה לשם הספרות העברית ותרבותה, כי אם לשם תרבות הגרמנית ורוחה. הסופרים הנבחרים בקרב המאספים היו יצחק אַיְכל אשר, מלבד תולדות בן מנחם אשר כתב עברית, היו מרבית חוברותיו כתובות גרמנית גם מרבית כתבי העשיר דוד פרידלנדר נכתבו גרמנית. יואל בריל כתב גם באורים הגונים לכתבי הקדש ומאמרים בדקדוק הלשון וברוך לינדו כתב ספר “ראשית למודים” לתחלת תורת הטבע ותורת ערך הארץ. רוח חיים בפרות החדשה ההיא נפחו שני יציאי פולין הלא הם יצחק סַטַנוֹב ויהודה ליב בן־זאב. יצחק סטנוב היה איש שנון מאד, אשר הלשון העברית היתה בידו כחמר ביד היוצר. אך איש אוהב רמיה היה, ובהוציאו ספר משלים בתבנית משלי שלמה קרא לו “משלי אסף” לגנוב את לב התמימים, אשר ידמו או יאמינו בקצר דעתם כי לאסף המשורר הקדמוני, אשר היה בימי דוד המלך הוא, ויהודה בן זאב איש מלא דעת, כתב ספרים מועילים הלא הם אוצר השרשים, תלמוד לשון עברי, תרגום עברי לספר בן סירא, המתורגם ארמית מגוף הספר העברי אשר אבד ואיננו, ובאור לספר אמונות ודעות לרב סעדיה וגם “מסלת הלמוד” כתב בן זאב לילדי בית הספר, גם יצחק סטנוב גם בן זאב היו בעלי כשרון אך לא בעלי מדות. גם מארץ הולנד הסתפחו שני מליצים בעדת המאספים, הלא הם דוד פרידריכספֶלד יליד אשכנז איש טוב טעם ובר לבב⁸¹ ודוד פרנקו מינדיס הספרדי, תלמיד רבי משה חיים לוצאטו, אשר נסה גם הוא את כחו בשיר בכתבו חזון עליליה בשם גמול עתליה. הוא היה איש ישר אוהב עמו, אשר דאבה נפשו מדי ראותו את הליכות בני הנעורים ואת מעלם בקדשי אבותיהם, לרחקה מעל שפתם ותרבותם ולדבקה בשפת צרפת. לא כן חשבו המאספים המתחכמים בברלין ובקניגסברג. כי כהו עיניהם למראה מעט האורה אשר האירו עליהם מתי מעט מקרב חכמי הגוים. וישאו את נפשם להפר את תורת ישראל ולהאסף אליהם ולהיות עמהם לעם אחד. האחד אשר לבו היה ער ועינו פקוחות, להנבא על הרעה הנשקפה אל היהדות, היה בן מנחם אשר חזה את הכליון החרוץ לעמו, בהפר את המצוה ובמשמרתה ראה את המרפא האחד. אלה הם דברי תוכחתו הנמרצים מאד, לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און, הקוראם אלינו כל היום: קרבו אלינו ונקרבו אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה, ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: להביא את בשר השה אל קרבו ולהפוך ב“מעיו בשר כבשים לבשר זאבים; כן הם אומרים לעשות לנו”⁸². ויוסף ויכתוב לאחד ממיודעיו אשר עינו בחנה אותו היטב, לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים. כל עוד אשר החפץ לחבר אותנו אליהם בדברי דת, אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יותר, מגזרות שמד גלויות. כבר חרץ מוֹנְטֶסְקְיוֹ⁸³ את המשפט הרע, כי אין תחבולה בדוקה ונאמנה להטות לב בעלי דת אחרת, אל הדת השלטת, כסבלנות ודרכי נעם, ולא בגזרות רעות וחזק יד. לפי ראות עיני, זאת היתה רוח החיה בשיטת הסבלנות בימינו, ולא רוח חכמה וצדק. ועל כן עוד יותר ויותר יש לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפתות באנו, להתכנס ולהתנגש יחד, ובמה – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה”⁸⁴. אך ה' היה החכם הרואה את הנולד ויאספהו אל עמיו (1786־5546) בטרם נתכה הרעה הנשקפת לרוח ישראל לתורתו ולמוסרו, על נפשות ביתו, על אנשי עירו ועל עדת עמו בארץ אשכנז כלה. מות החכם הנהדר, היה אות לעדת המתחכמים, לגלות את כל המסכה הנסוכה מאז על מזמות לבם, בלי כל בשת פנים. הן שתי מוסדות יסד דוד פרידלנדר וחבריו זה כחמש שנים מלפנים: בית ספר “חנוך נעורים” ובית דפוס להפיץ ספרים מועטים בתוך הקהל. "אך עתה בסור יראת כבוד בן מנחם מעל פניהם החלו יוסדי בית הספר ומוריו, להדיח מתוכו את כל למודי ישראל הלא הם המקרא, התלמוד וגם את לשון העברית מבלי השאר להם כל זכר, למען הרחב גבול למודי מקצועות החול. כי גם מעט העברית העלובה והמקופחת, אשר היו מלמדים שם עד העת ההיא, לא למדו אותם מעולם לשמה, כי אם לכסות עינים, ולשם תחבולה להעביר את ילדי בני עמם מן היהדות המלאה והבריאה אל התגרמנות שדופת קדים. ובעת אשר נשמעו בגוים דברים כאלה “ישראל היה הוה ויהיה בחיר כל גויי תבל. תעודתנו הגדולה, אשר היא מבחר תפארת מעשי הדורות כלם, תלך הלוך וגדול עד אשר יגמול פרי דרך רוחו הספונה עוד במסתרים לכל באי עולם”⁸⁵ בעת התמלט דברים כאלה מפי חכמי נכר נוֹאֲלו או נוֹעֲזו המתחכמים הפועלים בברלין, להפיץ מבית דפוסם הקטן ספרים מגלות וחוברות להלעיג על מסורת אבות, לאבד כל זֵכר למנהג ישראל, לבער את הקדש מן הבית ולהשבית את כל הגיון אהבה וכבוד למולדתנו העתיקה, ולהלל ולשבח לפאר ולרומם רק את דרכי הגוים. כראות רבי נפתלי הישיש התמים את תעלולי המאספים הנותנים את התלמוד לשחוק, ואת בית הספר בברלין אשר דחה את למודי קדש מפני למודי החול, וישבר לבו בקרבו ויפרד מעליהם לבלתי שוב אליהם עוד.

לוא חכמו באמת חכמי היהודים תלמידי הפלספה, אשר היתה לשלטת למן הדור ההוא, ותחת פלפל בחריפותם במלאכת הפלספה היו מעמיקים להכיר את גמר פריה – שהיא סוף תכלית כל שיטה – כי עתה היו משתוממים לראות כי – כמעט מבלי דעת קנט אביה – התיהדה מאליה פלספתוֹ הנאדרה, בקבעה שני סעיפים, שהם מוסדי היהדות מני עד. האחד, כי החקירה הפלפלנית⁸⁶ לא תוכל עד עולם להוכיח את דעת האלהים, כי לעומת זה מִתְוַדַעַת דעת אלהים בכל תקף, ובתוכחת בלתי סרה, אל כל לב תמים בריא וטהור. זה הוא הסעיף הראשון. והסעיף השני החשוב מאד, הוא כי עם דעת האלהים התוקפת הזאת, תבא כאחד המצוה המחלטת המכרעת⁸⁷ את האדם בכח המוסר המטבע בנשמתו, אל המעשה הטוב, ברצון ולא מאונס. והמעשה הטוב רק הוא לבדו תכלית האדם המעשה ולא המחשבה. יד הנצחון הזה אשר נצחה רוח ישראל בגבול הפלספה, על חכמת יון הקדמוניה הלא היה להיות תוקפת על תלמידי קאנט העברים לקרבה אל ישראל עמם ולדבקה בם באהבה עזה ולבלתי הכאב את לבם במאומה. ומה היו שלשת ראשי תלמידי הפלסף הזה אשר הם לבדם היו מודיעי חכמתו ותהלתו? תלמיד אחד לפלספת קאנט היה הרופא מרקוס [מרדכי] הירץ, אשר התנשא ליורש רוח בן מנחם. הוא שם את ביתו למרכז החכמים אשר היו משכימים לבית מנחם לשמוע את חכמתו וימשכם מרקוס הירץ אל ביתו ויהי מציע לפניהם את חכמת קאנט. תלמיד שני לפלספה זאת היה לַצַרוס בן דוד, הוא היה המודיע והמפיץ הראשון לפלספה זאת בעיר וִינָא עיר ממלכת אוסתריא. שלישי להם היה סלומון מַיְמון איש חריף ובקי בתלמוד אשר בא מפולין לאשכנז, וילמד שם בלי מורה ויעש חיל בפלספה במדעים ולשונות. הוא העתיק מאד מאד בפלספת קאנט, עד כי השתומם הפלסף על עמק דעתו, ויפץ אותה סלומון מימון בין חכמי דורו. אך תחת לכתו בשיטת קאנט, לשום את המעשה הטוב לכל תכלית חיי האדם ואת המחשבה רק למכשיר למעשים טובים הרבה בן מימון, מכל בני גילו, לדבקה בדעת פלספי יָוָן, ולהורות לנפשו ולחבריו כי יוצא אדם ידי חובתו רק במחשבה הברורה לבדה, וילעג על המדות הטובות ועל המעשים הטובים, ויתגאל בתועבות זמה ושכרון, ואף כי כתב ספר עברי הלא הוא פירוש חריף לספר מורה הנבוכים בשם “גבעת המורה” נפרד מעל עמו, ויהי קרוב להמיר את דתו. ובספר תולדות ימי חייו⁸⁸ אשר כתב גרמנית נתן את עמו ללעג ולקלס. ולצרוס בן דוד היה הראשון בישראל אשר החל להנחיל לבני עמו את בקרת המקרא העוקרת, להכחיש את דבר מתן התורה ביד משה, ולהסיע מלב קוראיו ושומעיו את תקות שיבת ציון. בשתי אלה בא להשכיח מלב בני עמו ראשיתו ולהכרית מפיו את חזון אחריתו. ומרקוס הירץ אשר עם חכמתו היה איש חומד לצון, היה הראשון אשר העיז פניו בזקני גאוני ישראל ויתן את שמם לגדופים בתוך קהל פוחזים חסרי לב. עד כמה רחקו דרכי פלסף זה מדרכי בן מנחם, אשר היה לפניו, יראה במקרה אחד אשר קרה בימי זה ובימי זה. בימי בן מנחם יצא דבר מלכות מלפני מושל מקלנבורג שְוֶרִין לבני ישראל, להשהות את מתיהם שלשה ימים ויבקש רבי יעקב עמדן את בן מנחם במכתב כי בכבודו הגדול ובלשונו הצחה יחלה את פני המושל להחזיר את הדבר ליושנו. וישב בן מנחם אל הגאון בכבוד ובענוה, כי אם אמנם במקום שיש חשש ספק פקוח נפש, יש לפי דעתו לקבל פקודה זאת, אף תמך את דעתו בדברי הלכה מתלמוד ופוסקים, בכל זאת לבלתי השב פני גאון ריקם סדר מכתב בקשה להקל מעט מתקף הפקודה. דבר שלטון כזה יצא מלפני ממלכת אוסתריא כשנתים אחרי מות בן מנחם (1788־5548), ויהי באמור רבנו יחזקאל לנדא להשתדל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפלסף הירץ וימלא את פי חכמתו מצה ונאצה אלה ונבלה על הזקן הנהדר ראש רבני דורו האהוב והנכבד בפי כל ישראל.

מלבד רבנו יחזקאל היה עוד גאון זקן ונכבד גדול בדורו, הלא הוא רבי רפאל הרב בהמבורג, וגם הוא לא היה טוב בעיני חכמי בני הנעורים להוציאו נקי. את עבודת הכבוד הזה להציק ולהבזות רב וגאון, שמו דוד פרידלנדר ואיציק יְבָמוֹ העשירים על שכם רב אחד שאינו הגון ושמו שאול הירשל, רב מפרנקפורט די אודר, לירות במסתרים אל לב הזקן הצדיק, לחבר ספר “מצפה יקתאל” לחפא בו דברי בלע על רבי רפאל ועל ספריו. וירע הדבר בעיני נכבדי הרבנים על מוצאי ספר בן בלי שם. זה, כי לא חתם שאול את שמו עליו. ומה דאבה נפש הרב הנכבד רבי צבי הירשל הרב לעדת ברלין בהודע לו כי יד שאול בנו בנבלה הזאת. הרב הנפשע שאול הזה אוהב זיופים היה לקרוא שם גדולי הדורות על מעשי תרמיתו. ויוצא עוד ספר אחד בשם “בשמים ראש” בטעם המאספים ובדרך רוחם ויקרא עליו שם רבנו אשר – רא"ש – מבלי העלות בחפזו על לב כי הרב הדגול הזה רחוק היה מהתר אסורים. ויהי כאשר הכירו אנשי קהלותו את מזמותיו ויגרשהו מהיות רב בתוכם ויקם ויברח ללונדון.

נבלות כאלה וכאלה היו פרי רקבון אשר הרבה לאכול במתחכמים, מאז החלו לפרוק מעליהם את עול מוסר תורת ישראל. מעין התמימים המחזיקים בתומתם, לא נעלמה המחלה המשכלת. על כן התבצרו מפני הנגועים בה, ויסגרו מפניהם גם את דלתות קהלתם. ויועדו המאספים וחבריהם לאגודה אחת אשר קראו לה “אגודת רעים”⁸⁹.

והמשובה הגדולה אשר שובבה רוח המתחכמים, לבשה עד מהרה בשר ותהי למשובת עגבים, גסה ונבלה מאד. המרכז למשובה הזאת היה בית מרקוס הרץ, אשר אחרי מות בן מנחם פתח מרקוס אותו להיות בית ועד לחכמים לשמוע מפיו את חקרי שיטת קאנט. ויבואו שמה גם שרים נכבדים, גם יורש העצר אשר מלך אחרי כן – בשם פרידריך וילהלם השלישי – גם עוד חכמים נוצרים שקדו על דלתות ביתו לשמוע חכמת פלסף גרמני מפי חכם יהודי. אך לא ארכו הימים ו“בית הועד היה לזנות” ויחלו נכבדי החכמים להוקיר את רגליהם משם, ובני הנעורים מבתי הנוצרים וצעירי סופריהם צבאו פתח בית הירץ כי הנריטא אשתו היתה אבן חן לנוצרים הוללים ההולכים אחרי עיניהם. כי מלבד יפין היו היא ורעותיה העבריות בדור ההוא בברלין, נעלות הרבה בחין ערכן בהליכותיהן ובטוב טעמן על בנות שרי גרמניא בארצותיהן. גם הגברים בישראל בעת ההיא היו נעלים על בני גילם הפרוסים, בשכל טוב, בדעת ובכשרון. כי אל הבקורת השנונה בכל דבר בינה, אשר היתה להם למורשה מאבותיהם תלמידי המורה הגדול, התלמוד, נוספו להם גם מדעי החול גם לשון גרמניא הצרופה. ותחת אשר מרבית האזרחים גם מרבית השרים היו גסי רוח, אשר לא ידעו למצוא ידיהם ורגליהם במסבת אנשי טעם, בהיות עיני אלה נתונות בכוס השכר ואזני אלה נטויות אל זכרון הגבורות אשר עשו אנשי הצבא במלחמותיהם היו שעשועי היהודים רק במדע חזון ושיר על כן נחלו להם הגברים עוז והדר והנשים חן ונעם בדבריהם ובמעשיהם. לוא היתה רוח מוסר התורה הנשמה המחיה את התרבות הזאת כי עתה היתה לברכה בישראל. אולם בהיות עיני התרבות הרעה הזאת רק אל החמדה ואל תענוגות הבשר ובהיות הוללים מתעים אשר תאות נפשם היא כל מגמתם מזמתם יוצאים באים באהלי בנות ציון, היתה התרבות הזאת לאש אוכלת עד אבדון. ויהי בפתוח הנריטה הירץ בביתה טרקלין⁹⁰ לשם נוה שעשועים לאנשי ענג, נאספו שם כל יודעי אהבה בתענוגים מבני מרום עם הארץ. ובראותם כי בעלת הבית וחברותיה, אשר גם בנות מנחם היו לבשתן ולחרפתן, בתוכן, לא ירשו מאבות אבותיהן, את מדת קשי הערף, החלו להטות את לבן ראשונה מאחרי בעלי נעוריהן ואחרי כן גם מאחרי אלוהיהן. ורוח חמדת הבשר אשר מסך המליץ הגרמני גתִּי⁹¹ על כל נאות אשכנז בדורותיו באמרו כי אין לאדם בלתי אם לסור למשמעת חוש הטעם לאמר לחשק היצר, היה לפתחון פה לנשים פוחזות להעטות מעטה פלספה על תועבותיהן. ויהי אחרי מות מרקוס הירץ, ותתמכר הנריטא אשתו, לכמר לותרני, איש מתחכם ומתקדש ושונא ישראל בסתר לבו, ושמו שְלֵירְמַכֵר⁹² ותתנצר, ותהי לו לאשה. וגם בנות בן מנחם נזורו גם הן לבשת. ואחת מהן הלא היא דוֹרוֹתֵיאַה עזבה את עמה ואת אלהיה ואת בעלה הישר ואת שני ילדיה ותהי לאשה למליץ פרידריך שְלֶגֶל, אשר טמא את הארץ בתועבות ספרי עגביו.

ובהפרע מוסר התורה וברבות המעל בדת משה, רפו גם יתר המוסֵרות המרתקות את איש ישראל לצדק משפט ומישרים. עד כי עברה לרגעים רוח נחם גם על איש מראשי המועלים, ויתאונן במר נפש על העזובה הזאת לאמר “חטאות נראו בתוכנו אשר אבותינו לא ידעו אותן כחש באלהים רֹךְ מֹרךָ ועצלות תענוגות בשר ותפנוקים. כל ילדי שקר אלה אשר הולידו התחכמות קפויה ותרבות מקולקלת נאחזו גם בקרבנו. וצפויה היא ישרת הלב להסחף עוד מעט בשטף הבזבוז וגדות הרוח”⁹³. ולעומת פרשת חטאות דורו, חזקה יד האמת על המתכחש ההוא, להקביל את צדקת הדורות הקודמים, כי אז היתה בקרב ישראל “הצדקה מרובה, גמילות חסדים מצויה, אהבת הורים ובנים וטהרת האישות עמוקה מיוסדת ומושרשת מסירת נפש איש בעד רעהו חזון נפרץ מאד. ורק מעט נשמע בקרבם דבר נבלה, זמה, עשק או רצח”⁹⁴ בדור הפרוע ההוא רבו המתנצרים למאות ולאלפים, עד כי בימי שלש שנים עלה מספרם עד שלשת אלפי נפש בברלין לבדה, ולא נותרה מקהלתה בלתי אם מחציתה. ומרבית המתנצרים היו העשירים והמתעשרים המתהלכים בקרב הנוצרים. אולם מן המאספים וחבריהם, אף כי סרו כמעט כלם מאחרי התורה ומדרכי ישראל, לא עלתה אף על לב אחד מהם להתכחש לדתו ולמולדתו, לבד מן האחד, הלא הוא דוד פרידלנדר, הראש להם. אחרי אשר בקש את הממשלה על דבר זכוי בני ישראל במשפט אזרח ולא נעתרה לו, ואחרי אשר השיבה את פניו גם אחרי אשר בקש אחרי כן את הזכוי רק למשפחתו לבדה, שלח את דברו באגרת גדולה אל הכמר הגדול טֶלֶר, לאמר לו, כי אם יפטרהו מסעיף אחד באמונת הנוצרים ובא הוא וקהל גדול עמו לחסות בצלה, וישב גם הכמר את פניו ריקם.

רבים מן המומרים הנקלים עזבו את דתם ואת מולדתם רק בעבור הזכוי הנחשך מהם. אמת הדבר, כי הזכוי הממלא את יד האדם להנות חלק כחלק מטוב הארץ כיתר יושביה, דבר חפץ היא לכל איש, בכל אר"ן ובכל דור, ואף כי ליהודים יושבי פרוסיא רצוצי המשפט בימי פרידריך השני אשר הצר את צעדיהם וישנא אותם ככל אשר אהב את ממונם. ויהי המעט ממנו כי לא אבה לשום להם כל רוחה וישב אחור גם את בקשתם אשר בקשוהו להתיר להם לשלוח יד במלאכה. אף לא העביר גם את הגזרה המלעבת אשר גזר בימיו על כל חתן וכלה בישראל, כי יקנו ביום חופתם מבית הַמַגְנִיָה⁹⁵ אשר לו כלי קוניא⁹⁶ בעד ארבעים תלר על מנת למכור אותם חוץ לארצו. ובכן היה הזכוי המציל את בעליו מכל אלה דבר ראוי מאד. אולם אנשי הדור ההוא, הלא הם פרידלנדר וחבריו עשירי ברלין. אף כי עשו עשר גדול מאד במסחר ובחרשת ויעשירו פי כמה וכמה מאבותיהם, עשו את דבר הזכוי לחזון שקרקסם ואליל, אשר כמעט עד היום יקריבו לו את כל קדשיהם וכל מחמדיהם מני קדם.

גם פרידריך וילהלם אשר מלך תחת פרידריך השני (1786־5546) לא הרבה להטיב לישראל. ובדרשם ממנו זכוי גמור, לא נדרש להם בלתי אם להעביר את חקת מכס הגוף רק מן היהודים יושבי הארץ לבדם, ולא מן האורחים הבאים שמה מארצות אחרות. ואת גזרת קנין כלי הקוניא לחתן וכלה לא בטל עד אשר שקלו על כפו ארבעת אלפי תלר.

אולם הזכוי אשר בקשו בני ישראל בפרוסיא ואשר בעדו מכרו את מולדתם ואת קדשיהם מצאו בני ארץ אחרת מבלי בקש הרבה ומבלי חפץ דבר ממורשת קהלת יעקב.