תל אביב: אחיעבר, תרצ" ז [1937]

השנה הזאת מסֻיֶמת ומסמנת תהיה בתולדותינו מאד מאד. חבת ישוב ארץ התעוררה פתאום ותתלקח כמעט בכל פנות העם וקצותיו; אגודות רבות ועשירות וגדולות נוסדו לקנות אחוזות במדה מרבה; המונים המונים באו ארצה ישראל באניות. כל המראות האלה לא נראו לנו מתמול שלשום, ולב ישראל פחד ורחב עליהם. ופתאום, והנה דבר מלך שלטון סגר הארץ מבא. כמה לבות היו לאבן לשמע הפקודה הנמרצה, ולמראה גורל העולים האמללים, אשר לדאבון נפשנו לא מצאו את המנוחה אשר הם מבקשים. גורל הנדחים נגע עד לב כל איש אשר לב ישראל ולב אדם לו, אף עצם דבר הפקודה הכה בתחלתו את כל שומעיה בתמהון. אך מעט מעט נפקחו עיני רואי דבר לאמתו, לראות כי רעה מעין הטובה היא. השטף הגדול והנמהר עתיד היה לסחוף ולנתוש את כל נטעי הישוב הרכים עוד בשנים, והצריכים לגדוּל מתון מאד, ולכלכלה מדקדקת מאין כמֹה, ואשר כל נדנוד אֹנס להבשילו ולבכרו שלא בעונתו יכשיל כחו לימים הבאים לאין מרפא. ואם אזהרת אחים לבלתי צאת בחפזון לא הועילה, נתן ה' את דברו בפי מלך אדיר, ודברו הנמרץ לא שב עוד ריקם. וכל איש החי בארץ הזאת, היודע את אהבת השלטן יר"ה לאדם בכללו ולישראל בפרטו, הזוכר לכל זרע אברהם ברית אחים הכרותה ועומדת מאליה, במחצבתם המשתפת, הוא יקוה תקוה שלמה ומיסדת כי ממשלתו לא תאסוף את חסדה מאת אחי עמה. ובהעצר השטף, ובראותה, כי נאמנים לה היהודים היושבים בארצה אמונת אמת, תשמור אמונתה לבית ישראל, ככל אשר שמרה להם זה כחמש מאות שנה.

עוד עיני כל ישראל פונות קדמה, והנה מפאת מערב עולה שמש צדקה אשר לא היה עוד כמהו לעולמים. מזל אחד ברקיע המזיל את הזהב על ארץ הכסף “ארגנטינא” אשר הקצה לבני ישראל. מראה האיש הזה, ברון הירש יהי ה' עמו, עדות הוא לכל באי עולם, כי ישראל הוא העם המגַדֵל למין האדם כלו את גדוליו. מבני אברהם ראש לנדיבים, יצא האיש הגדול הזה, אשר את כל עשרו הרב הקדיש לעניי עמו. אך לדאבון לבנו, לא אל הארץ אשר ישראל מנשא את נפשו אליה זה ארבעת אלפי שנה, אומר הנדיב הגדול הזה להביאנו, כי אם אל ארץ רחוקה מאד. לבנו יהגה אימה, פן יתנכרו לנו ח"ו רבבות אחינו היוצאים שמה, גם לרגלי המרחק הרב אשר בינותינו, גם בגלל שנוי סדרי בראשית, כי אנחנו יושבים בפלח הצפוני אשר על פיו הסתעפה כל תרבוּתנו העתיקה משנות דור דור, והם ישבו בפלח הדרומי השונה מפלחנו גם בסדר היום, גם בתקופות השנה. אולם מעשה נדבת ברון הירש יחיד הוא בימות עולם וחיבים אנחנו לחשוב אותו כאיש שלוח מאת יחידו של עולם. ומי יודע אם לא הדבר הזה, הנראה רחוק מאד מדעת חבת ציון, כרחוק ארץ ישראל מארגנטינא, יהיה הוא הוא הגורם לזה; כי נפלאים דרכי ה‘, ומעשה ידו הוא אשר בכל משלה.  ובכן אין גם לנו קהל חובבי ציון, כי אם לברך ולכבד את האיש הגדול הזה, ואת מעשהו הגדול, ולאמר לו: יהי נעם ה’ עליך, ויהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיך, ובידך יתן ה' את תשועת עניי אחיך, וגם את תשועת ארץ אבותיך.

ואנחנו, חובבי ציון, איננו בני חורין להבטל מן הדבר אשר לו הקדשנו את לבנו ואת רוחנו. לא רחוק הדבר ממנו, כי גם דבר ארגנטינא יהיה לעזר לישוב ארץ ישראל גם בקום ועשה, אך בשב ואל תעשה כבר היֹה היה הדבר לעזר, כי הסב מעלינו את שטף המון האנשים אשר אין פניהם אל אהבת ארץ אבותיהם כי אם אל הלחם, ואנשים בלי כל משאת נפש, רק למשא ולנזק הם לישוב. ועתה אפשר יהיה לאוהבי ציון, בעלי זריזות מתונה, לעשות מעשיהם בשובה ונחת, ברצון ממשלת הארץ וברשיונה, עשיה כדרכה, שאינה נפגעת פתאום מן החוץ, ואיננה מעוררת בחפזונה תמהון וחשד של שוא בסביבותיה.

ועוד תועלת אחת תוכל לצאת לישוב ארץ ישראל ממעשה ברון הירש, תקון קלקלה גדולה מאד המלפפת ומולכת את הישוב ח"ו לכליון חרוץ.

יסוד ישוב ארץ ישראל, מגנוֹ ומשגבו, הוא השר בנימין בן יעקב שליט“א, ובדברנו במאמר זה על ישוב סתם, על פעלו הגדול אנחנו מכונים. על האיש הרם הזה נאמר: וצדיק יתן ולא יחשך. ואף כי נדבת ברון הירש עולה על נדבתו פי כמה וכמה, מי יגיד לנו, כי אין בית רוטשילד העומד למעוז לעמו עתיד גם הוא להגדיל את עזרתו לעמו למעלה ראש. הלא עד העשות מעשי הברון הירש שליט”א, היה מעשה השר בנימין גם הוא דבר אשר לפניו לא היה כן בישראל, וכבר נותן הוא והולך זה שמונה שנים, ונפשו לא תקוץ וידו לא תקצר. וסמן זה הלא מסר לנו ראש חכמי הגולה, הרמב“ם ז”ל, כי גדול הנותן אלף שקלים שקל שקל, מן הנותן את כלם בבת אחת. ומי ימלל את המון לב השר בנימין ורחמיו לאחיו בני ישראל, ואת אהבתו לארץ ולכל קדשיה, עד כי מרבית עתותיו, היקרות מאד לעסקיו, נתונות הן לעסקי הישוב. ובכן לא הקטינו מעשי הברון הירש את מעשה השר בנימין במאומה.

ובכן לא הוא, ולא רוחו, ולא לבו, ולא כל הדברים המסורים ללבו צריכים תקון, כי מתוקנים ועומדים הם מיום צאתם מידי יוצר לב האדם, כי אם גופי המעשים הנעשים במקום שאין עינו ואין ידו מגעת צריכים בקור וצריכים תקון, ולבקור זה, ולתקון זה, השעה דוחקת מאד מאד וכל היודע ומחשה ומצאהו עון אשר לא יסור ולא יכפר לעולם.

השעה דוחקת והשעה עוברת, כי לדאבון נפשנו ראינו כי רבים הם האנשים, ובתוכם גם אנשי לב, אשר רפתה רוחם מן הישוב הזה בראותם אותו, וכל היקר הנראה לעיניהם, לא עמד להשיבם אל חבתם הראשונה. ועתה אם לא עכשו אימתי? אם לא כעת נשיב את נבוני עמנו לבצרון, יראנו מאד פן יסחפו בזרועות השטף, והמירו את העולם הקים, של ישוב א“י, בעולם העובר של ישוב אחר, שאיננו טוב אלא לשעתו ולדורו. על כן נטלתי לי רשות לערוך לפני הקהל שאלות רבות שונות ומתמיהות, ותשובתן האחת הפשוטה, ולהעביר על פניהם המון קלקלות רבות שונות ומתמיהות ולהורות תקונן האחד הפשוט, ותקון זה יצא לנו ממעשה ברון הירש שליט”א.

נשימה נא לב ונשאלה:

מדוע נקעה כיום נפש רבים מישוב ארץ אבותינו? –

מדוע לא תכריע בכח קדושתה ובהדרת שיבתה את ארגנטינא ארץ החול אשר לא ידענו מתמול שלשום? –

מדוע יאחז כל תיר עברי את דרכו לאחוזות הנדיב בלב חם ובבאו שם יפוג חמו? –

מדוע ישום כל עובר והניע ראשו לאמר: הבמעט הקטן הזה יצאו מיליונים? –

מדוע ידברו כל אוהבי ארץ אבותינו, על מעשה הנדיב, רק בסגנון של משא פנים בלבד, בעוד אשר לעצם כבודו הם מלאים אהבה, חבה וכבוד? –

התשובה על השאלות האלה מתבארת ומתפרשת מאליה: יען כי לדאבון נפשנו לא הצליחו מעשי נדיבנו באחזותינו! אך התשובה הזאת היא היא הפותחת מקור להמון שאלות אחרות: ומדוע אמנם הצלח לא הצליחו מעשיו? הבארץ תלויה הקלקלה?

האמנם חדלה ארץ אבותינו את תנובתה הטובה? והלא ראינו כי הארץ נותנת את תבואתה לעובדיה בעין יפה, ואף כי בהיותה מעבדת ומזבלת. אדמת מקוה ישראל עומדת ומעידה עדות נאמנה, לא מפי האֹמד, כי אם מפי נסיון גמור בדוק ומנוסה, כי ברכה רבה בעבודת הכרם ומעשה הזית ועבודת הפרדסים מעשרות את בעליהן, ותקוה רבה נשקפה גם לעבודת המשי. ואם תאמר: עם בני ישראל לא יצליחו לעבודת קרקע? הנה עינינו הרואות, כי הילדים הנולדים באחוזותינו, בריאים, מוצקים ואמיצי לב, ששים לקראת כל עבודה בשדה, ועבודת השכירים היהודים רצויה מכשרת וכשרה מאד; וחסר כסף, או חסר רצון, לא היה גם הוא מעולם צור המכשול בפני הישוב, כי לב מלא רחמים וכיס מלא כסף פתח הנדיב לארץ אבותינו ביד נדיבה מאד, והלב לב טהור והכסף כסף צרוף, אין סיגים בשניהם. הן ידע ידענו, כי על אחוזה אחת משכנינו הגרמנים לא יצאה העשירית, אשר הוציא הנדיב בידו הרחבה על אחת מאחזותינו, ואדמתם אינה טובה מאדמתנו ועבודתם אינה רבה מעבודת אחינו. וצאו וראו מה בין אחוזת זכרון יעקב ובין אחוזת הגרמנים אשר בחיפה ואשר בשרון: הגם לגרמנים יש גננים צוררי עמם אשר המהומה והמגערת שלוחה בכל מעשה ידיהם? הגם להם הרקיבו עשרת אלפי שתילי זית, ורבבות גפנים לא קלטו, וכל אנשיהם צריכים תמיכה? לוּ היה להם נדיב אדיר וחסיד, כאשר נתן ה' לנו, אשר הוזיל זהב לרבבות מכיסו למען למד בחורי עמו עבודת כרם, כי עתה העשוּ גם הם כמונו להעמיד את הבחורים ההם, לחצוב אבנים מסלע יורד עד התהום, למען הכשר את המקום הזה לפרדס? ומה פרי חמדת הפרדס הזה? שלש שנים כשנות ערלה עברו, בחורים למאות כלו כחם לריק ולבהלה, כמאת אלף פֿראנק יצאו, ובמקום פרדס צומח, יש לנו פרדס דומם, רמ“ח גלי אבנים, כגלו של עכן, כנגד רמ”ח אברים שבאדם. הינהגו שכנינו הגרמנים גם בשאר הליכותיהם כמנו? הימסרו גם את כל עסקיהם ואת כל מלאכתם לנו כאשר נמסרו כל עסקי האחוזה, כל מיני קבולת, כל מיני מַלְאָכוּת (קומיסיון) וכל מיני אומנות של זכרון יעקב לגרמנים ההם, שאינם אוהבים אותנו אהבה יתרה, עד כי יאמר עליהם בפה מלא: “לא נתמלאה צור אלא מחרבנה של ירושלם”, כאשר העידה “טעמפּעל-וואָרטע” (מכה"ע שלהם) עדות ברורה ומפורשת, כי מעסקי זכרון יעקב גדלו ויעשירו. ואם תאמר, כי לא נמצאו בתוך אחינו אנשים ראוים לעסקים כאלה – אין הדבר כן. הנה יש בחיפה בתוך אחינו הספרדים והמערבים, כמה וכמה בעלי כשרון וכיס, כמה וכמה אנשי אמנה וכבוד, הבקיאים מאד בטיב כל עסק כמהם, ובטיב המקום יותר מהם. ומה רחב לב הנדיב ולב כל איש ישראל, לוּ צלחה ביד הנדיב להקים, לפי דרכו, את עדת עמו הצעירה בחיפה תקומה קימת, כאשר הקימו אנשיו את הגרמנים, אשר אין מזונותיהם ואחריותם עלינו. הגם מאת הגרמנים נגנב בקר במחיר מאת אלף פֿראנק, כאשר נגנב מזכרון יעקב? אם גם להם נסחף ביום הגשם מיכל-מים אשר עלה בנינו לכמה עשרות אלפים פֿראנק? את הגרמנים לא קרו כאלה, כי ישובם היה חביב עליהם וידקדקו בכל, ולא מסרו את כל מלאכת הבנין לנרפה עושה מלאכתו רמיה, ככל אשר נמסרה בזכרון יעקב לארמֶני שכור, מחרף מערכות ישראל, אשר הוא וחרשי משחיתו יעלו כדי ארבה לרוב. ובני ישראל ילידי רוסיא ותימן, המופלגים במלאכת הבנין והסתות הנוהגת בארץ הזאת, והכשרים ורצוים באמונת לבם, לוּ בנו הם את הרפתים, כי עתה לא נגנב מהם מאומה, לו בנו הם את המיכל כי עתה לא נסחף. אך עזה האהבה לארמני השכור, שאינו נאה ומתקבל מאד גם ביפי תארו, גם בטוב טעמו. ומי יודע התלויה האהבה הזאת בדבר, אם לא? – מדוע יחפשו שכנינו הגרמנים בנרות אחד מאחיהם להַנוֹתוֹ ולמסור לו את מלאכתם? ועניי עמם קודמים להם בכל זמן ובכל מקום; ובאחוזות הנדיב הצריכות לחמשת אלפים שכירי יום, ימאסו בשכירי ישראל, אף כי יצא מידי כל ספק, כי עבודת איש ישראל שוה גם בערך כשרון מעשיה, גם בערך ישרתה, פי שנים מעבודת אחרים. הן חַיפָה לבדה מלאה היא עניים מדכאים מתוך אחינו הספרדים, המקבלים עליהם כל עבודה קשה. ולוּ הוכן רק דבר אחד, בית מעון ומזון, כי עתה נהרו שם שכירי ישראל מחיפה ומצפת לאלפים. הן אמנם כי גם בלעדי זה החלו לבא עניי ישראל להשתכר לעבודה, אך לא ארכו להם שם הימים, כי ללחם צר יצא להם לנפשם כפֿרנק ליום בקנותם הכל מן החנוני ויצאו משם בפחי נפש. אך מי ישים שם לב אל קדוש מאויי הנדיב להרגיל את דלת העם לעבודת קרקע? הן באחרית הימים בושים הם באחוזות הנדיב, מחצור (חדרי) ורחובות, ויחלו לקבל גם הם פועלים, ולהכין להם בית מעון ומזון. אך קטן בית המזון הזה וכל עצמו לא בא אלא למראית עין.

מדוע זה ישימו הגרמנים את כל לבם לזבל את שדותיהם ככל אשר זבלו אבותינו, ולאחינו בני האחוזות לא יתנו ולא יספיקו בידם לזבל, אף כי האגרונומים הצעירים שלמדו את אומנותם מחליטים כי האדמה צריכה לזבול? ומדוע זה לא ישימו למופת את הגרמנים השמחים על כל ענף פרנסה אשר יוכלו להרכיב על עבודת אדמתם? ובאחוזת זכרון יעקב אשר עשו האכרים החרוצים דבר גדול, וינהיגו את מרבית האוזים¹ ויצליחו, קמו עליהם ויורו בהם חצים וימיתום באכזריות ובזעם, ועל מה? על כי יקוססו את הפרחים אשר נטע הגנן על פתחו ועל פתח בית הפקיד. הגם לגרמנים היה דבר קטן ונבזה כזה, פתחון פה להכרית מפי העם מחיה טובה כזאת? אַוז מביא בלי כל הוצאה ויגיעה כדונם אדמה אחד. אוי לישוב כזה אשר אין לו פרי כי אם פרחים!!

ולא רק פרחי אדמה תחת פרי אדמה יאמרו לתת לנו, כי אם גם פרחי אדם תחת פרי אדם הם אומרים לגדל בארץ אבותינו.

מדוע תשלחנה מדי שנה בשנה, מספר נערות מבנות אחינו אכרינו, להיות באָמנה ולהתגדל בפריז? הלמען הביא בחזירתן לרעותיהן התמימות, את תורת התלבושת הפריזית, את משפט המחול, הלכות קידה והשתחויה ונגוני התיאטר? הלסלסול כזה, אוכל כרקב בעצמות הישוב, אוּמתנו העלובה צריכה בזמן הזה ובמקום הזה? הן לכך אכרי אחינו צריכים, לגדל את בנותיהם לעזר לאבותיהן ולבעליהן, לנשים ולאמות בישראל, לבנות חיל מגדלות את בניהן גדול הגון, תרבות אנשים חזקים; לנשים זריזות שומרות משמרת גן הירק ורפת הפרה. כי ענוגות ועדינות, משוררות ומחוללות בעלות עצבים רפים יש לנו די והותר, ומה יֵעשה כיום לגדול בנות אכרינו בזכרון יעקב פנימה? – בית ספר של שעשועים (שפּיל-שוּלע בלע"ז) אשר לא ידבר בו רק צרפתית – – גם הגדוּל גם הישוב אין לו פרי כי אם פרחים!

אך מה היתה לפוקדי הפרחים כי יצמיחו חוחים בין הפרחים האלה? מדוע ינהיגו בזכרון יעקב את הרפיון ואת העצלות בהאיר בעלי ההנהגה שם את עיניהם אל האנשים האחדים עושי מלאכתם רמיה, רודפי שכרון, הולכי בטל, מחרחרי ריב, מאחרי שבת על משחק הקלפים עד אור הבקר? מדוע יסבירו שם פנים רק להם? הן אמנם כי אחינו יושבי זכרון יעקב נֹחים מאד להטותם לכל מדה טובה, לאהבת העבודה, לאהבת השלום, לחיי מוסר, ליראת שמים ולאהבת הבריות, אך נחים הם יותר, ככל בשר ודם, לנטות לדברים שנפש האדם מחמדתן, ושבח גדול הוא לזכרון בני יעקב כי בכל הטובה הצפונה שם לאנשים שאינם מהוגנים, לא נטו רוב הקהל אחריהם.

ומדוע יהיו במקום קטן כזה שלשה בתי משקה מקוימים ומאושרים בידי בית הפקידות, מלבד המרזיחים שלא יצא עוד עליהם רשיון מפורש? הן חובת העומדים בראש הישוב להיות למופת גם בגופם, בנפשם, ובביתם במדת הסתפקות. ופה רבים הם מאד המרזיחים, והמרזיחים בתי מדרש הם, שפורעי מוסר יושבים שם ושונים את פרקם באזני הקהל.

ומדוע יכרו שם שוחה ויטמנו מוקשים לכל איש נאמן ומהיר במלאכתו? ומדוע ירמזו לכל איש הבא שם לשמור משמרת, רמז גס או רמז דק, הכל לפי דעתו של האיש, כי טוב שלא לדקדק במשמרתו מלדקדק? ואוי ואבוי לו לאיש שאין נפשו מסוגלת להבין רמז? ועוד יותר, אוי ואבוי לאיש שדוחה את הרמז מפני הפשט וגוף ההלכה, כי נושא הוא את ענשו בעולם הזה?

ומדוע ישב שם לבטח רק גבר לא יצלח? איש אחד מקתולי ארץ הקדם אשר אומנותו היתה כל ימיו מלאכת בשול קהוה על ספינה איטלקית, הפקד שם לרופא, ויחנך את בית הקברות בזבחי מתים רבים מאד, והאיש הזה ישב שם ימים רבים בכבודו של עולם. ומשהתחילו לבא רופאים מוסמכים, אנשי אמנה ויודעים את אומנתם, לא כלו עוד שלש שנים, והרופא השלישי כבר בקש גט פטורין. ולא ברופאים בלבד מדה זו נוהגת, כי בכל מין פקודה: גנן צרפתי פוסע על ראש העם, צורר היהודים, אשר בכל אשר יפנה ירע ישחית ויקלקל, מושל בכפה. ובבא גנן צרפתי אחר אשר בתומתו לא ידע עוד, כי קלקלת הישוב זוהי תקנת עצמו, ויתקן בשבעה חדשים את אשר לא תקן הגנן הראשון בשבע שנים, וירדפהו הגנן הראשון והפקיד, עד אשר כמעט קצרה נפשו למות.

*******************

על כל השאלות המפורשות בזה אשר רבות ויתרות מהן מנעתי בתוך חכי מפני הכבוד, יש לנו רק תשובה אחת; רק טעות אחת נפלה בישוב ארץ אבותינו, טעות בדבר הלכה אחת השקולה כנגד תורת כל הישוב כלו, והלכה זו היא שגורה מאד בפי הברון הירש שליט"א לאמר:

"לא צרך הכסף הוא המפגע העומד בפני על דרכי אשר אני הולך בה לעשות לעמי, כי אם צרך הנפשות. הן פקידים צריכים לי מאד, ומה כבד הוא למצא בעלי הכשרון הראוי, ובעלי מוסר הראוי לעסק מסכסך וקשה כזה. ראשית חפצי בסדר עבודתי הוא ליסד אגודה גדולה מראשי כלל ישראל, ומראשי העולם המתוקן, והאגודה הזאת תבחר מתוכה ועד גומר, מוציא ומביא וכו' וכו' ".

מכלל דבריו שמענו כי צרך הכסף נמנה לו שני, וצרך הנפשות נמנה לו ראשון, לאמר: כי ערך הנפשות הוא למעלה מערך הכסף; כי כלכלת הישוב צריכה לכשרון; כי כלכלת הישוב צריכה למוסר; וכי כלכלת הישוב צריכה לדעת רבים; כי איש גדול ומפורסם בבינתו העמוקה בכל דבר עסק כברון הירש איננו סומך על דעתו, ומוסר את הדבר לצבור, ואת יד הצבור הוא ממלא לבחור מתוכם את הועד הפועל. ומשנה זו היא שנשתכחה בישוב ארץ אבותינו, כי הפקדו עליו אנשים אשר אין להם “הכשרון הראוי”, לאמר: אנשים שאין להם שום ידיעת בית רב, גם בתורת האיקונומיה בכללה, ובתורת גופי העבודה לפרטיהם, גם בתורת המשטר המשפט והיושר, גם בתורת תקון ישוב מחדש, גם בתורת ערך ארץ אבותינו וטבעה, גם בסדרי הוצאת קהל רב מחיי מסחר לחיי עבודת קרקע; אנשים אשר אין להם “המוסר הראוי” לדבר זה, לאמר: שאין להם חבה לעצם הדבר שהפקדו עליו; אנשים אשר כל משאת נפש אדוניהם כשחוק היא בעיניהם; אנשים אשר שערי מוסר זה נעולים להם בשלשה בריחי ברזל: האחת: שנאתם ליהודי הצפון, אשר רק בשבילם לא ינום אדוניהם נותן לחמם, ולא יישן, ושנאה מוטבעת לא תהפך לאהבה לעולם; השנית היא גאותם העוברת כל חק וכל גבול, אשר לא יאמינו כי יסופר, האומרת להם כל היום כי כל הישוב שברא הנדיב, לא ברא אלא לכבודם ולהנאתם, וכל נדחי אחינו רמש ממש הוא בעיניהם, קליפת השום כפשוטו וכמשמעו, וגאוה כזו שאינה תלויה בשום דבר איננה בטלה לעולם; והשלישית היא בערותם הגמורה והחלוטה בכל דבר הנוגע לספרתנו ולדברי ימי עמנו מקדם: אנשים אשר טובה בעיניהם שיחה בטלה אחת, ולעג תפל אחד של וואלטער, מתורה שלמה שלנו, מכל חמדת ישראל ומכל טובת אומתנו, ובכן, מאין תתחדש להם אהבה לאחיהם?  ומדוע הוקמו לראשי הישוב אנשים אשר גם כשרונם, גם חבתם, גם מוסרם אינם מספיקים בידם להיות לפקידי אחוזות הישוב החדש? – יען כי כלכלת הישוב הצריכה לדעת רבים מסר הנדיב לפקיד יחיד, אשר הוא הפקד בראש הישוב, איש, אשר בכל דבּרוֹ היטב שפת צרפת, לא יצא לו כל שם גם בישראל, גם בצרפת; איש כאחד האדם, לא “מראשי כלל ישראל” ולא “מראשי העולם המתוקן”; איש אשר לא עשה חיל גם בחכמה גם בכשרון, גם במוסר גם במעשים טובים, איש אשר לא עמד עוד בשום נסיון. האיש הזה היה לשליט יחידי, לדבר הקדוש והיקר בעיני כל ישראל, והוא יוצר לו משרתים, עומדים ברום עולמנו, אנשים אשר לא הגיעו בכשרונם כי אם להיות לעוזרי מורים בבית ספר בינוני (רק לצרפתית לבדה, לא לשום מדע ולשון אחרת) או לעוזרי סופרים בחנות סוחר בינוני, והאנשים האלה מכריעים בדעתם העניה, ובידם החזקה, את הנוטע בנטיעתו, את הבנאי בבנינו, את הרב בהוראתו, את המורה בלמודו, את הרופא בדרך רפואתו, את הסמם בשחיקת סממניו, את הגבאי בעליותיו ואת הקהל בנוסח התפלה (בזכרון יעקב שנתה הפקידות ביד חזקה את נוסח התפלה שהורגלו יושבי המקום מילדותם, אל הנוסח שהפקיד הורגל בו) ואם ינסה אחד יושבי המקום להשיב על דברם בנחת, בכבוד ובשפה רכה והיה חלקו כסף ענושים במדה מרובה יותר מאשר יוכל האֻמלל שאֵת, ופתגמם השגור בפיהם Nous tous savons לאמר: “אנחנו יודעים הכל”.

לא לנחת לנו היו דברינו אלה. כל יודעינו יעידו, כי מעודנו שמרנו את עטנו מכל מלחמת סופרים, ולולא נשקפה רעה גדולה לישוב, מרפיון הרוח אשר החל להראות בקרב אחינו, כי עתה החשינו גם עתה, אך מי יודע אם לא תקע ממנו נפש כל העם, אם יהיה הישוב הזה כמנהגו עד היום לנו למופת; אם לא תאבד ח"ו כל תקותנו, וגם כל כבודנו יהיה לאין, כי דברי ימינו הם המה יעטו עלינו חרפת עולם אשר לא תמחה לאמר: כעשר שנים דבקו בני ישראל בארץ אבותם, ויקדשוה קדש קדשים, וישימוהו ליסוד לכל משאת נפשם ולכל קדשיהם, ויהי אחרי כן וימצאו אחרת נאה ממנה, וישכחו מהר את ארץ קדשם, ויפנו לה ערף ולא זכרוה עוד.

על כן הננו קוראים לכל אחינו: אם נוי אתם מבקשים, אם דשן אתם מבקשים, הנה ארץ אבותיכם נאה ומתקנת, דשנה ובריאה, טובה ראיתה ונאה ישיבתה, ונדיב אדיר מגן הוא לישוב ארץ אבותיכם, וגם דבר ארגנטינא לא יהיה לנו למוקש, כי היא היא המספקת בידינו לכונן את הישוב בשובה ונחת, בהסיעה אליה את השטף הגדול המזיק לישוב ארץ אבותינו.

אפס כי לא בדבר הזה בלבד יעמוד רוח לישוב ארצנו, לא ממעשה הברון הירש בלבד כי גם מדברו אשר שם נר לרגלו, כי עיקר הישוב תלוי בפקידים ראוים ובכלכלה ראויה יאָצל אור גם על ישוב ארץ ישראל, והיה הדבר אשר דבר הברון הירש, מורה לצדקה, להורות איככה תעשה, מה עיקרה ומה יסודה, וראש תנאיה והדבר המעמיד אותה.

כשעלה משה ברקיע אמר למלאכי השרת: כלום קנאה יש ביניכם? כלום תחרות יש ביניכם? אף אנו נאמר כן לשני נדיבי עם אלהי אברהם, למלאכיו עושי דברו: כלום אחד מהם נכוה מחופתו של חברו? יעלו נא שני המאורות הגדולים ככוכבים במסלותם, איש נכחו, אין זה צריך לאורו של זה, אך האומה הישראלית צריכה לאור שניהם. יאצל נא הברון הירש על השר בנימין מאור סדריו ודעותיו המתונות והמיושבות, ויאצל נא השר בנימין בן יעקב על ברון הירש מאור אהבתו לארץ אבותינו. וזָכר נא צבי ישראל, כי ארץ ישראל היא מקור כבודנו וגאון מולדתנו, כי הארץ הזאת היא הנותנת תפארת אבות, דעת נפש וערך דברי הימים, לעם אשר לו הקדיש כל כחו ורוחו, והטה גם אליה את שפעת חסדיו הנאמנים, ויסד גם הוא פה אחזות אשר נקוה לה' כי תהיינה לאותות ולמופתים בישראל, וידעו כל העם כי עוד ארץ חיים היא, לבה לא מת ושדיה לא צמקו, כי עוד זרעה יתן פריו, גפנה תתן יינה, וזיתה יתן שמנו והתמר את דבשו, כי עוד רב דשנה ורבה תבואתה ויכולה היא להיות למקור חיים וברכה גם בגוּשה גם באוירה לאדם רב.

ולא זו בלבד אנחנו מבקשים, כי אם גם את זאת: כי יכלכל ברון הירש את חוסי חסדיו באֵי ארגנטינא באהבת ארץ ישראל, עד כי יחשבו גם הם את ארץ אבותיהם לאֵם, ואז, רק אז, תחשב גם בעיניהם, גם בעיני כל ישראל, ארגנטינא לבת כשרה ומיוחסת ולא לאסופית; וכי יפקד הברון הירש גם על רבני קהלותיו להחזיק שם את תורתנו ואת דתנו בעצם תמה, ובכל מאמצי כח, ועל מורי בתי הספר ללמד ולחבב על תלמידיהם את תורתנו הקדושה ואת לשוננו מורשת אבותינו, כי יותר הרבה מאשר אנחנו צריכים למרכז לתורה, לדת וללשון, צריכים לזה אחינו באי פלח הדרום, כי מקומנו הישן, גם בטבעו, גם בתכונתו, זוקק אותנו באלפי זקים ומוסרות לתורתנו אשר פה נתּנה ולמולדתנו אשר פה נולדה. לא כן הישוב החדש בארגנטינא, כי כקטן שנולד יהיה ואותו יש לשמור מכל משמר, כי תנוק זה לא ישכח מוצאו ולא יתנכר חלילה וחלילה לאביו שבשמים ולאחיו אשר בארצות האחרות. ובטוחים אנחנו באחינו הגדול, בברון הירש ה' יחיהו וישמרהו, אשר “כל ישראל חברים” היתה משאת נפשו מנעוריו, כי בדעתו העמוקה יבחין ויכיר, כי התורה היא הנשמה האחת לכל ישראל, הלשון היא הפה האחד אשר לכלם וארץ ישראל היא המקום אשר כלם מכונים אליו את לבותיהם זה ארבעת אלפי שנה.

יזכר נא האדם הגדול הזה אשר כרבות נדיבות לבו גדלה חכמת אלהים אשר בקרבו, יזכר נא הברון הירש ימות עולם: רק נהר קטן, הירדן, היה מפריד בין גלעד ובין כנען, ויבנו בני גלעד מזבח לעד כי עם אחד הם ואחיהם, ואֵל אחד להם, לבלתי אמור אלה לאלה “גבול נתן ה' בינינו וביניכם את הירדן”. ועתה הנה האטלנטיק הגדול והנורא הזה מפסיק בינינו ובין אחינו באי ארגנטינא. אנא אלופנו אדירנו, הושב אחיך בטוב בעיניך, וישבו שם והצליחו שם, אך בנה מזבח בין קירות לבם, לא לעולה ולא לזבח, כי אם לעד בינינו וביניהם ובין דורותינו אחרינו, כי עם אחד אנחנו ואל אחד לנו, ומולדתנו היא ארץ ה' אלהינו אשר לפני משכנו.

את הבקשה הזאת אשר כנסת ישראל מבקשת מאת הנדיב ההוא, המכונן לעמו מרכז ביבשת החדשה, אין לנו לבקש מאת השר בנימין, השם לבו, רוחו, נפשו ונשמתו אל המרכז העתיק אשר לעם העתיק, ביבשת העתיקה, כי ידוע ידענו בו וכל ישראל הוא יודע את לבו הער ואת אזנו הקשבת; יודע הוא, כי כל הגה וכל רגש בו, קדש הוא לתורת אלהינו, לארץ אבותינו. לא שנוי דעת, ולא תוספת נדיבות, יבקש עמו ממנו, כי אם את הדבר האחד הזה: אל נא תתן, אבינו נדיבנו, את הדבר הנוגע בלב רבבות אלפי ישראל בידי איש אחד, או בידי אנשים אחדים, כי אם בידי ועד אנשים בעלי גדולה, בעלי מדע, בעלי דעה רחבה בכל עסק גדול בכללו ובכל דבר הנוגע נגיעה כל שהיא בענין הקדוש הזה לכל סעפי סעפיו; אנשים שאין בהם נדנוד חשש מחשבה זרה של הנאת עצמם ושל כבוד עצמם; אנשים אשר יצא להם שם בחבתם העזה העמוקה והפנימית לעמם, לארץ אבותיהם ולכל קדשיהם. וסוד האנשים האלה יבחרו את האנשים הראוים והרצוים להיות פקידים על הפקודה הקדושה והרוממה הזאת, להשיב בנים אל עבודת אבותם, על אדמת אבותם, והיה שמך לברכת עולם בפי עם עולם לעד לעולם.

ירושלים אלול תרנ"א.

זאב יעבץ.

ד' צללים ואורות

תורכיא מפלט לגולי ספרד, יוסף המון רופא השולטן שלים. ר' אליהו מזרחי ראש רבני תורכיא. שאלתיאל בהייא השר המופקד להגן על עסקי ישראל. פליטי גלות ספרד בא“י. תקוני ר' עובדי' ברטינורו בירושלם. ר' דוד אבן שושן רופא וראש ישיבה בירושלים. החסיד ר' יוסף סרגוסי בצפת. קהלות ספרדים נוסדות בחברון, בטבריה ובדמשק, מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לגולי ספרד. פדיון שבויים מגולי ספרד ביד ר' שלמה דוראן באלגיר. ר' משה אלשקר דיין במצרים. ר' יצחק שלאל נגיד שם. רדב”ז רב במצרים. בטול מנין שטרות והנהגת מנין שנת היצירה. הצלת קהלת מצרים מיד הצורר אחמד שטייפן בידי דוד די קשטרו. איטליא בית מנוס לגולי ספרד לפי שעה. פדיון שבויים במדה מרובה בידי הנדיב יחיאל מעיר פיסה. דון יצחק אברבנאל תורתו שקידתו ספריו הרבים. אברבנאל בבית מלכי ניאפל ואח“כ בקורפו היונית. בני דון יהודה אברבנאל. גורלו, חכמתו וספרי שיחות האהבה. נדבת רוח שמואל בן דון יצחק אברבנאל ובֶנְוֶנִידָא אשתו. דון יצחק בן דון. יצחק אבאבנאל. פולין ארץ מקלט לעשוקי ישראל בגרמניא. זריזות יהודי פולין במסחר ובכל מלאכה, צרת עין הכמרים העירוניים ותגרני הגרמנים ביהודים. עובדי אדמה יהודים בליטא. אלכסנדר יַגֶלו מתפתה ומגרש את היהודים מליטא וחזקת יד השרים עליו להחזירם. לומדי תורה בכיוב הרוסית ואי קרים. המומר פיפרקורן מתחבר עם הדומיניקנים לשרוף את התלמוד. הקסר מכסימילין ממנה את רייכלין הנוצרי לשופט מבקר. רייכלין מזכה ומצדיק את התלמוד. זעף הדומיניקנים. מתוך כעסם הם מתבזים ופחדם סר מעל פני קהל הנוצרים. הנזיר לותר מוצא לוֹ עוֹז למרוד בקתוליות ומציליה. הרפורמא של לותר קורעת מתחת יד האפיפיור גוים וממלכות. תרגום המקרא ביד הרפורמים ללשונות עמי אירופא. חבת המקרא ול' עברית בעיני העמים. אליהו בחור ואברהם די בלמיש מורים עברית לגדולי הנוצרים. ספרי המקרא והתלמוד ופירושיהם מודפסים ותורה מתרבה בישראל. ספרי דברי הימים נכתבים לישראל בידי דון יצחק אברבנאל ויהודה בנו ר' אברהם זכות ואליהו קפסאלי. יצחק עקריש מאסף כתבים עתיקים. ר' יוסף יעבץ רי”צ עראמה דון יצחק אבאבנאל ור' עובדי' ספורנו תולים קלקלה בפלספה היונית ובאוהביה. הספרדים עוזבים את הפלספה ומחזיקים בקבלה. אָשר למלין משיח השקר. מצוקות האנוסים באספמיא ופורטוגאל מתגברות לבלי חוק. דוד הראובני בבית האפיפיור ובבית מלך פורטוגל. הנער החסיד שלמה מולכו וכבודו בעיני חסידי ישראל ובעיני האפיפיור. כלמנס השביעי אפיפיור זה מגן לפליטי האנוסים ושונא את הבולשת. ערמת דוד הראובני ותמימות שלמה מולכו. אחרית שניהם ביד הקסר כרל החמישי. יסוד מנזר הישועים, ר' יעקב בירב משתדל לחדש את הסנהדרין בא“י ור' לוי בן חביב חולק עליו ומבטלה. את עון זלזול הנוצרים בדתם תולים הכמרים ביהודים. לותר נהפך לשונא ישראל, שרפת התלמוד באיטליא וגזלת ספרים מיהודי פראג, האפיפיור הצורר פולוס הרביעי ורשעת מנזר הישועים. גירושים מאוסתריא ומביהם. ס' דברי הימים ועמק הבכא ליוסף הכהן, שבט יהודה ליהודה לשלמה וליוסף לבית וירגא וס' התנחומות בלשון פורטוגל לשמואל אושקאי. דונא גרציא מינדס צדקתה עשרה וכבודה. יוסף נשיא בחצר השולטנים שׂולימן ושלים. ארץ ים כנרת נתנת לו ביד שולימן ואי נכסוס ובנותיה נתנוֹת לו ביד שלים. דבריו הנשמעים בחצרות מלכי אירופא. יוסד ישוב בטבריא ותומך ביד לומדי תורה. גדולת שלמה אשכנזי בסוד יועצי השולטן. מעשי הספרתנים יצחק עקריש, שמואל שולם ור' מנחם די לונזאנו. ס' מנחת שי לר' שלמה נורצי. ר' יוסף קארו וערך בית יוסף שולחן ערוך ויתר ספריו. ר' יצחק לוריא הגדול בבעלי הקבלה. ר' גדלי' בעל ס' שלשלת הקבלה. ר' עזרי' מן האדומים אבי בקורת דברי הימים וספרו מאור עינים. ר' שלמה אלקבץ ור' ישראל נגארה האחרונים למשוררי ספרד. קלקול הסגנון העברי. סוף הנגידות במצרים. החוכר מיכאל יוסיפוֹויץ מתמנה לראש יהודי ליטא ואברהם אביהם לראש יהודי פולין. כח משפט הרבנים בפולין. טובת עין מלכי פולין ושריהם ביהודים וצרת עין הכמרים העירונים והאספסוף. עלילת גנבת כון בסוחצוב. כבוד שמעון גנצבורג ומאיר ריינבאך בבית זיגמונד אגוסט. רשעת הישועים. חסדי שטייפן בטורי מלך פולין לישראל. כבוד ר' שאול וואהל בעיני השרים והעם. הרבנים הראשונים בלבוב: ר' יחיאל ור' אברהם בנו ור' לוי קיקיניש ממגורשי פורטוגל. ר' קלמן מוורמייזא בלבוב ור' משה מינץ ממגנצא בפוזנא. ר' יעקב פולק ר' מאיר קצינלנבוגן ור' שלום שכנא ר' שלמה לוריא – רשל – ועוזו וקוממיותו. ר' משה איסרלש תורתו וחכמתו רבת המקצועות. ר' דוד גאנז התוכן בעל צמח דוד. רוב הישיבות וחברות לומדי תורה. ועד הארצות ורבני הגלילות. הסדרים המשובחים והתקנוֹת הטובות של ועד הארצות. מחברי ספרי וכוח בפולין יצחק טרוקי וספרו החשוב חזוק אמונה. עלילת רצח על ליפולד היהודי רופא נפש. יויכים נסיך ברנדנבורג ומותו האכזרי. ר' ליואי – מהר”ל מפראג – וחכמתו ומרדכי מייזל בפראג ונדבת לבו המופלגת. פליטי האנוסים הראשונים באמשטרדם, הסתתרם והתודעם, חנם בעיני הממשלה. אסומסיו הפרנצישקני גר הצדק מוסר נפשו על קדושת השם. אנוסים המונים המונים נמלטים מאספמיא להולנד. קהלות יהודי אשכנז ופולין בהולנד. טוב טעמם של האנוסים נדבת רוחם וקהלותיהם המסודרות. מתן זכוי ליהודי הולנד.

5252–5396

וגלות ספרד, היא אספמיא, היתה השלישית, לשתים אשר קדמו לה בימי הבינים, הלא הן גלות עדת ישראל באנגליא וגלות עדת צרפת. והנה בגלות העדה הראשונה היה לה עוד מפלט בקרב השתים הנותרות ובגלות השנית מצאה עוד מפלט בשלישית. אולם כאשר גלה ישראל מאדמת ספרד אבד לה כמעט כל מנוס. לולא הפליא ה' חסדו, להכין לעמו העשוק והמרדף תחת שלשת ארצות עניוֹ שלש ארצות מקלט. הלא הן תורכיא פולין והולנד. ככל אשר שלח ה' למחיה ולפלטה לאבותינו הרצוצים בידי עריצי אספמיא את המושלמנים אשר לכדו את ארצם במאה הארבעים וחמש, ויהפכוה לנוה שלום חכמה וגבורה, ככה הקדים בידי המושלמנים להכין מנוס ומחסה לגלות ספרד, אשר הכתה מכת מות בידי פרננדו הקתולי וכמריו, בהפכם כחמשים שנה לפני כן את קסרות בזנתי לשולטנות תוּרכית.

הן זה עשרות בשנים לפני גלות ספרד, הריץ יצחק צרפתי יליד גרמניא יושב בתורכיא, אגרת פתוחה אל בני ישראל יושבי הארצות הקתוליות לעזוב את ארצות המלאות חמס רשע אָון ומרמה, עוֹשק ודמים ולבא להאחז בארץ תורכיא הטובה והרחבה, אשר עין מושליה ויושביה לא תרע ולא תצר בבן עם אחר. וישמעו רק יחידים בקולו ויבאו. אך בגלות ישראל מאדמת אספמיא באו אל תרכיא מרבית הפלטה הנשארה וימצא שם מנוח מחיה וּרוחה. וישמח השוּלטן בַיַזֶת לקראתם ויקרא: היאָמר לפרננדו מלך אספמיא מושל חכם אחרי אשר נואל לרושש את ארצו ולהעשיר את ארצי בהגלותו את מבחר יושבי ממלכתו אשר אני אוסף אותם. וישימו הבאים את קושטא עיר המלוכה למרכז להם, ויפרדו שמה לפלגות משפחותיהם ולמושבותיהם בעריהם אשר ישבו בעודם בספרד. ותהיינה לקהלות קהלות, קהלת טולדו לבד וקהלת קורדובא לבד, ארבע וארבעים במספר, ובית כנסת לכל אחת. ויהי מספר עדת ישראל בקושטא שלשים אלף נפש. ויהיו בני ישראל למיטב אזרחים בממלכה הגדולה, התוּרכים גבורי חיל היו במלחמה אך במסחר ובחרושת ובסדרי מושב הערים קצרה ידם, והנוצרים חשודים היו בעיני הממשלה המושלמנית, ויהיו רק העברים האזרחים המועילים, החרוצים בכל מעשיהם והנאמנים מאד לממשלה, לרוח החיה בארץ. הם היו הרופאים בהיכל המלך בארמונות השרים ובבתי העם, הם היו הסוחרים הגדולים והם היו אנשי המלאכה. הם היו עושי כלי הנשק אשר הורו את המושל איככה יש לשמש בהם במלחמה ובהיותם יודעים את לשונות העמים, היו הם התורגמנים בבתי שרי המלוכה ובבתי הפקידים, ומלבד אשר רופא נפש מחמד השני היוסד את הממלכה התוּרכית בקושטא כבר היה איש יהודי ושמו חכים יעקב, היה גם לשלטן שלים רופא חכם ואיש נכבד רבי יוסף המון שמו, ובנו רבי משה המון היה רופא נפש השלטן שְלֵימן, אשר לא סר ממנו גם בצאתו למלחמותיו. רבי משה זה הביא עמו, בשובו עם אדוניו לקושטא ממלחמת פרס איש חכם ושמו יעקב טוס אשר תרגם את התורה פרסית, ויתנדב וידפס את התרגום הזה בכספו למען הגדיל תורה בקרב ישראל יושבי פרס. ותחת השר הצדיק רבי משה קפסָלי אשר שם מחמד השני לראש הרבנים בימיו קם (5257–1495) הרב הגדול רבי אליהו מזרחי, תלמיד רבינו יהודה מינץ האשכנזי לראש הרבנים בתורכיא, ויהי גם מושבו בסוד שרי המלוכה על יד המופתי. הוא פתר את באור רש"י לתורה ויאהב גם את המדעים ויכתוב גם ספרי מדע. ועל השאלות אשר באו אליו מקהלות שונות השיב כיד דעתו הרחבה בתורה, תשובות מלאות שכל טוב, אשר עלו על ספרי “מים עמוקים”. ואף כי תורת הקראים היתה זרה לרוחו, עמד למעוז להם, ברוב ישרת לבו, בבוא אנשי ריב ומדון להוסיף להרחיקם בשתי ידים. מלבד רבי אליהו מזרחי, הקימה מלכות תורכיא שר אחד ושמו שאלתיאל למען יהיה למעוז ולמליץ לבני עמו לפני הממשלה. השר שאלתיאל אשר כבד אותו המלך בשם “קהיא” לאמר “יושב בחצר המלך” מלבד אשר היה אמיץ לב דורש טובת עמו בכל לב היה גם איש טוב וישר וענו מוחל על עלבונו. ועדת סלוניקי היתה משנה לעדת קושטא בעוֹשר בחכמה ובנדיבות. וגם ביתר ערי יון אשר בימי קסרי ביזנתי היו לישראל כור ברזל בית עבדים, מצאו בימי שלטן תורכיא מנוחה ורוחה.

בעת ההיא נראתה כעין [ה]תחלה, אשר החלו רבים מישראל לקוץ בארצות אירופא ובממלכותיהן הקתוליות, ולשום את פניהם אל ארצות הקדם הנוחות הרבה מהן, ועינן יפה מהן, כעדות רבנו עובדיה מברטונירו הנאמנה: “כי אין מן הישמעאלים גלות כלל ליהודים – – והם מרחמים מאד על איש נכרי” ולהביא עמם את תורתם את מדעיהם ואת מוסרם, אשר טפחו ורבו מאחרית ימי הגאונים והלאה, אל קהלות ארצות אסיא אשר היו נופלות בכל אלה מקהלות אירופא. בירושלים עיר הקדש אשר יצאה ממנה כל הדרה בכבוש אותה המונגולים בתחלת האלף הששי, נאחזו מעט מעט משפחות המסתערבים אנשים בוערים פורעי מוסר, אשר חללו את כבוד עיר האלהים בנבלותם ובמעלליהם הרעים אשר עוללו לאחיהם אשר עלו מן הגולה לשם ה' השוכן בציון. את משובת האנשים הקשים ההם, החל לרפוא החסיד הענו רבנו עובדיה אשר בא מברטינורו עירו באיטליא –(5248–1488) במתק פיו וברוֹך שפתיו במדברותיו אשר הטיף להם עד כי הפך להם לב אחר. הוא רבנו עובדיה אשר היה למורה למרבית בני עמו בפירושו לששת סדרי המשנה, מלבד אשר כתב באור למגלת רות בשם “מדרש רות” ופתרונים לבאור רש"י לתורה בשם “עַמַר נְקֵא” ואת פרשת דברי מסעו מאיטליא לארץ ישראל הערוכה בטוב טעם. מקץ חמש או שש שנים לבואו על אדמת ישראל, החלו לבוא שמה גולי ספרד ופורטוגל ויגדילו את מספר יושבי ירושלם, אשר בימי בא שם ברטנורוֹ היו רק שבעים משפחות, עד מאתים ומקץ עשרים שנה אחרות כבר הגיע מספרן עד אלף וחמש מאות, אך לא רק במספר נפשות הלכה קהלת הקדש הלוך וגדול, כי אם גם בתורה בחכמה במוסר במשפט בצדקה ובסדרים ישרים ותקנות טובות. וגם במסחר במלאה במחיה ובעוֹשר. וגם בעת ההיא היה רבנו עובדיה המורה הגדול ליראת אלהים ולאהבת חסד. אך נכבדי הספרדים עמדו על ימינו לאצול מכבודם ומתרבותם על היושבים הראשונים. בתוכם היה איש יקר ונכבד הלא הוא רבי דוד איבן שושן אשר היה רופא וראש ישיבה בירושלם. גם אל עיר צפת אשר בגליל באו גולי ספרד, וישפכו את רוחם על המסתערבים הבּוערים ויחזירום למוטב. והרב רבי יוסף סרגוסי איש זך וטהור במדותיו, כרבנו עובדיה, הטיף שם לחסד ולצדק ולאהבת הבריות ויהי “משים שלום תמיד בין אדם לחברו בין איש לאשתו אפילו בין הגוים”, על כן חשבוהו בני ישראל גם הישמעאלים למלאך אלהים ¹). וישם רבי יוסף את צפת למקום תורה גם ללמוד התלמוד ולמקום למוד תורת הקבלה. וגם לטבריא, לחברון וליתר ערי ארץ ישראל באו הספרדים וירבו את מספר אנשי קהלותיהן. וגם לדמשק באו הספרדים ויכוננו קהלה על יד קהלת המסתערבים ויבנו שם בית כנסת לתפארת אשר נקראה בשם כתייב.

מלבד ממלכת תורכיא, היו גם ארצות צפון אפריקא הלא הן מרוקו אלגיר ותוניס ארצות מנוס לישראל מצריהם. שמה כבר נסו זה מאה שנים מלפנים רבותינו יצחק בן ששת ושמעון בן צמח דוראן וקהל גדול עמם, בראש קהלות אלגיר עמד בימי גלות ספרד ר’ב ש’מעון ב’ן ש’למה ד’וראן – רשב"ש – בן רשבץ ויחשב הוא ורבי צמח אחיו לשני גדולי הדור בארצם ותשובותיהם על השאלות אשר באו להם נקבצו אל ספר אשר קראו להן “יכין ובעז”. מלבד אשר היו שניהם מורי צדק ומוסר היה רבי שלמה מגן לכל גולי ספרד אשר נמלטו לארצו ולמלאך גואל לחמשים איש מהם אשר נתפשו וימכרו ממכרת עבד ויגאלם בשבע מאות דינרי זהב אשר קבץ ברוב עמל. ולארץ תוניס נדחו בתוך יתר הגולים שני אנשי שם הלא הם רבי אברהם זכות התוכן ורבי משה אַלשְקַר הרב הגדול בתורה ובחכמה. אך לא ארכו ימי שבת שני החכמים בארץ תוניס כי מפחד מלחמות האספנים אשר התרגשו לבוא אל הארץ ההיא נס רבי אברהם זכות ארצה תורכיא ורבנו משה אלשקר נס מצרימה, ויהי שם לדין ויעש לו שם גדול בתשובותיו.

ומצרימה אשר לא חדלה מעולם להיות מקום מושב לישראל נהרו אנשים רבים מגולי ספרד. בראש הקהלות עמד בעת ההיא הנגיד רבי יצחק שלאל איש חסיד וענו טוב ומטיב ובעשרו הרב. בתוך הגולים בא שמה הגאון ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא – רדבז – אשר לו שם גדול בתורה כבן אדרת בימיו וכבן ששת בימיו עד כי הגיע מספר תשובותיו אשר השיב לשואליו לשלשת אלפים. וכרוב חכמתו בתורה רבו חסדיו וצדקותיו כי גם היה עשיר גדול וכגדול עשרו גדלה נדבת רוחו. הוא העביר בטוב טעמו את מנין השטרות למלכי יון אשר בני ישראל היו מונים לו את שנותיהם, וישם תחתיו לחוק את מנין ימות העולם כראוי לעם עולם. ויהי רדב"ז רב במצרים ארבעים שנה ובתחלת שבתו שם יצא רבי יצחק שלאל הנדיב לירושלם וירב שם חסד וצדקה. והשלטן שלים האוהב לישראל גדל את דוד די קשטרוּ מגולי ספרד ויחכר לו חכיר מעשה – המטבע²). ויגדל האיש ויעשר מאד בעסק זה עד כי מצאה ידו להוציא שלשת אלפים דינרי זהב לצדקה לעניי בני עמו. ויהי בהודע לו כי אחד משרי מדינות אדוֹניו הלא הוא מחמד שייטן פחת קירואן מתנכל לקשור על אדוֹניו וישם נפשו בכפו ויתחמק בלט וימלט לארץ תרכיא לגלות את אוֹזן השלטן. כאשר נודע הדבר לפחה העריץ ההוא ויאמר להפגיע את עון דוד בכל בני ישראל היושבים בפַחֲוָתוֹ³). ויאסור את נכבדיהם ויטל עליהם מס קשה מנשוא ויקדש את כולם ליום הרגה. אך עד כה וכה קשרו עליו עבדיו ויכוּהו מכת מות ויומת וישימו אנשי קהירו לחוק לחוג את יום מותו בשבעה ועשרים לחדש אדר (2584–1524) ולשומו ליום ברכה ותודה, משתה ושמחה כיום הפורים מדי שנה בשנה.

ואיטליא, אף כי רומי עיר ממלכתה היא עיר ממלכת הקתוליות בכל זאת מצאו גולי ספרד גם בה מנוס, או מנוח אשר נחו עד אשר יתורו להם מקום בארץ אחרת. ואיש אחד מגדולי עשירי איטליא, נדיב ויועץ נדיבות ושמו יחיאל מפיסא, עיר יושבת על חוף הים, אשר שת דון אברבנאל לפנים את ידו עמו לפדות מאתים וחמשים שבויי חרב מבני ישראל, יחיאל הנדיב הזה בזבז לעת זקנתו הרבה מאוצרותיו לפקוד את גולי ספרד, את ענייהם ואת עשיריהם ולכלכל את הדלים בכל מחסוריהם עד אשר ימצאו את מחיתם. והאפיפיורים אשר כִהַנו בפרק ההוא, אף כי הלכו אחרי בצעם אחרי תענוגות בשרם ואחרי מזמות לבם נוחים היו לישראל_, ולא שעו אל החוקים אשר חקקו האפפיורים אשר לפניהם, ויקימו הם וקרדינליהם רופאים עברים לרופאי נפשם בהיכליהם. אף העלימו שרי כהונה אלה את עיניהם מן האנוסים הנמלטים לאיטליא ולא נגעו בם לרעה. גם מושלי יתר ממלכות איטליא האירו פניהם לישראל, לבד מִוֵנֵדִיג אשר הקצתה בימים ההם (5276–1516) גרות ⁴) למושב היהודים.

אל איטליא נמלט בחיר גולי ספרד, כליל הגדולה והתפארת דון יצחק אברבנאל ואשתו ושלשת בניו, ויבא אל ניאפל. שם כתב את באורו לספר מלכים. ויהי כשמוע מלך פרננדו החמישי, יקר הרוח את שמעו ויקראהו אל היכלו וישם משרה על שכמו. ויגונן בחסדו ובעוּזו, על הגולים אשר בארצו בקום עליהם השרים והעם לגרשם מפני הדבר אשר פרץ בתוכם. וגם אלפונסו השני אשר מלך במות אביו ולא עזב את חסדו מדון יצחק ומעמוֹ וישב אברבנאל בטח בניאפל עד אשר לכדו אותה הצרפתים אשר מלאו את הארץ חמס ושוד. אז ברח עם אדוניו המלך אלפונסו על נפשם אל אי סיקיליא וביתו וכל מחמדיו אשר הביא עמו מספרד היו לבז ולמשסה ואשתו ובניו נפוצו מעליו. וימת אוהבו המלך אלפונסו ויקם אברבנאל וילך אל קורפו אשר בארץ יון וישב שם עד העלות חיל צרפת מעל הארץ ויכן את מושבו במונופולי אשר באיטליא.

ולאברבנאל שלשה בנים ושמותם יהודה ליאון, יצחק ושמואל. ויהי יהודה ליאון רופא נפש אחד השרים הגדולים כל ימי שבת אביו בניאַפל ובבא שמה הצרפתים עזב את מקומו, וילך לגינואה וישב שם. ותרב חכמת יהודה, ויהי תוכן, מהנדס, פלסף מעמיק ומשורר נעלה, ונכבד מאד גם בבית פרננדו הקתולי, כל עוד אשר היה בספרד, ומודע היה לגרף החכם פּיקו די מירנדולו. אפס כי נפשו מרה לו על בנו, ילד בן שנה, אשר גזל אותו הרשע העריץ יוחן השני מלך פורטוגל מזרועות מניקתו וינצרהו ויתאבל עליו יהודה ואשתו כל ימי חייו וישפוך את נפשו בקינה אשר קונן עליו בשפת אבודתיו ⁵). בכל זאת לא הניא אותו יגונו הגדול מלמוד את שפת איטליא ולערוך מקץ עשר שנים ספר אשר היה לאבן חן בספרות האיטלקית ולתהלה בגוים, הלא הוא ספר "שיחות האהבה” ⁶) בין פילוֹן ובין סופיא, לאמר, בין האהבה ובין החכמה בין מדת האהבה המטבעת בלב כל אדם אל ה' שהוא מקור החכמה. וייקר שם הספר הזה מאד ויתרגם בשנים הראשונות לצאתו לאור צרפתית, אספמית ורומית.

ןיצחק הבן השני לדון יצחק אברבנאל היה רופא בעיר רֶגְיוֹ באיטליא, ומשם הלך לונדיג ויבא את אביו אליו. ובהיות הישיש הנהדר שם עלתה בידי היהודי המוּרדף הזה לשלם טובה תחת רעה להשלים בחכמתו בין שתי הממלכות המציקות לישראל, בין ממשלת זקני ונדיג צרת העין ובין מלכות פורטוגל הרשעה. ואת שמואל הבן השלישי לאברבנאל, שלח אביו לסלוניקי ללמוד שם תורה. ויהי בשובו מן הישיבה, וישם את פניו אל עסקי הממונות, ויהיו לו דברים בעסק זה עם משנה המלך אשר בניאפל, ויצלח ויתעשר מאד. ותתמכהו רוח נדיבה, ויהי מרים תרומות גדולות ורבות כיד עשרו הרב לתמוך ביד עניי עמו, לסמוך נופלים, לגדל יתומים ולהשיאם, לפדות שבויים ולהפיץ את דעת התורה, אשר ביתו היה בית מועד לתופשיה ולסופריה. ויהי הוא הראש לנכבדי ישראל באיטליא. ואשת חיל נתן לו ה' ושמה בֶנְוֶנִידָה ⁷) אשה יראת ה' ורוח נדיבה, חן שכל טוב, טוב טעם ודרכי נעם היו בה לאחדים, ואשר כל הליכותיה, משפטה ומעשיה היו כהליכות בת מלכי קדם. ותהי גם היא כאלוף נעוריה למופת בצדקת חכמתה וחסדיה ותכּבד בעיני רוזני הארץ בחין ערכה הרב, עד כי שלח משנה המלך את בתו, אשר היתה אחרי כן מלכת טוסקַנָה, אליה להיות באמנה אִתָה.

והשר הנהדר דון יצחק אברבנאל, מלבד שררתו וגדולתו בעיני מלכים ושרים, ומלבד חסדיו הגדולים לבית ישראל, יחשב גם על הסופרים הגדולים בספרות תורתנו, ובכל עסקיו הגדולים בחצרות המושלים היה לו יקר מפז כל רגע אשר מצאה ידו לשובב אליו להגות בתורתה, ולכתוב את ספריו היקרים על אדותיה. ותתפרד עבודת הסופרים אשר עבד כל ימיו עד יום מותו, לשלשה ראשים, לפירושי התורה והנביאים ולפרקי אבות⁸) ללמד לעמו תורה ומוסר; להוכיח מתוך דברי המקרא והמדרש והבינה הישרה כי המשיח לא בא עוד, כי אם עוד בוא יבוא וכי דבר גאולת ישראל נכונה היא כשחר נכון מוצאו לנחם את עמו בתוכחותיו אלה⁹) ולחזק את לבם; וללמד את קהל עמו גם את הדעות אשר יהגו חוקרי גוייי הקדם וחוקרי ישראל כתב ספרים במקצוע הזה¹⁰), ופתרוניו למקרא נבדלו לטובה בדבר הזה, כי הבחין בדברי כתבי הקדש דברים אשר נעלמו מן הפרשנים הראשונים, הלא הם מצפוני מועצות דברי ממלכות הארצות וסתרי תחבולותיהן אשר העמיק להכיר אותם בכל ימי עמדו בחצרות מלכי פורטוגל אספמיא וניאפל ועל פי הרוח הזאת אשר תתרגש ברב או במעט בכל הממלכות גם בממלכות יהודה וישראל כלכל את פתרונו. ויגוע וימת איש הכבוד הזה בונדיג ב־(5268–1508) ויקבר בעיר פדואה, יהי זכרו ברוך.

כאשר היתה תורכיא ארץ מקלט לגולי ספרד ופורטוגל, היתה ארץ פולין לבני ישראל המדוכאים בגרמניא. וימלאו גם שם מקום אזרחים אשר לא קמו בקרב הפולנים, מהיות השרים רודפי תענוגות ומרבית המון העם עבדי עולם, ויהיו העברים הסוחרים קוני תבואת הארץ ומוכריה בארצות הקרובות ומעשירי העם בכסף מחיר התבואה אשר באו אל הארץ. המה היו חוכרי המכס ומכרה המלח וגם אנשי המלאכה, צורפי הזהב והכסף חרשי הברזל והאורגים. לעומת חמש מאות הסוחרים אשר נמצאו בפולין היו שם מספר הסוחרים העברים שלשת אלפים מאתיים. ומאנשי המלאכה היו היהודים שלש ידות ורק הרביעית היו הפולנים. אך בכל זאת היו להם שני מחנות אויבים המחנה האחד היו כמרי הקתולים ונזיריהם, אשר לא טובו בארץ ההיא מאחיהם אשר בכל הארצות, והתגרים הגרמנים אשר מלאו את כל הערים ועינם היתה צרה בסוחרים העברים החרוצים מהם, ויהי במלוך אלברכט בפולין ואחיו אלכסנדר בליטא תחת אביהם כזימיר הרביעי ותעל ביד צוררי היהודים להטות לב אלברכט להקצות ליהודים אשר בקראקא גרוּת בקצה העיר (5254–1494) ואת אלכסנדר לגרש את היהודים מליטא (5255–1495). לרגלי זכרון הצרה הזאת נגלה לעינינו זכרון יקר מאד: עם הגולה אשר הגלו היהודים יושבי ליטא גלו גם בני ישראל יושבי עיר כיוב הרוסית, אשר סרה בימים ההם למשמעת נסיכי ליטא. אולם תחת אשר אנשי ליטא היו בימים ההם נבערים מדעת התורה היה כבר לפתגם: “מכיוב תצא תורה ואור” ויאָמר על הקהלה הנכבדה ההיא: "עיר גדולה לאלהים של חכמים ושל סופרים ובראשה עמד רב גדול רבי משה הגולה רב חכם וסופר¹¹). על הקהלה הזאת עברה כוס החמה פעמים. בפשוט גדודי בני קדר על כיוב (5242–1482) ברחו היהודים והקראים אשר בקרבה. ויחישו להם מפלט בארץ ליטא. אך גם בשובם למקומם אחרי שקטה הארץ לא ארכו להם שם ימי מנוחתם כי גזרת גלות אשר גזר אלכסנדר גזרה כוללת היתה על כל יושבי ארצותיו, אשר גם כיוב אחת מהן. וישימו גולי כיוב את פניהם ארצה קרים והרב רבי משה הגולה היה להם לרב המדינה ועוד שלשה רבנים נלוו אליו ויהיו לדיני בית דינו אשר שנים מהם נקבו בשמותם רבי אשר הכהן ורבי קלמן אשכנזי¹²) וינח שם להם, וגם לגולי ליטא עמדה רוחה, מקץ שבע שנים ברשת אלכסנדר גם את ממלכת פולין מיד אחיו המת חזקה עליו יד השרים הגדולים, אשר עמדו תמיד ליד בני ישראל, להשיב את נדחי ליטא למקומם. ויהיו בקרב ישראל בליטא גם עובדי אדמה. ובכל החליפות אשר עברו על רוח מלכי פולין בימים ההם במתכונתם אל ישראל, נהרו אל פולין פלטים מאשכנז וגם חכמי תורה החלו לבא מגרמניא ואיטליא עד כי היתה בקרב הימים הארץ הזאת מרכז גדול לתלמוד ככל אשר היתה צרפת בימי בעלי התוספות.

בארצות גרמניה הלכו צרות אבותינו הלוך וגדול הלוך ורוב. ואף כי לא גוֹרשו משם כלה, הגלו בתוכה מעיר לעיר, וממדינה אל מדינה ויהיו נגועים ומדוּכאים כל היום ביד הקתוליות אשר מיום היותה לא נתנה להם לשאוף רוח אף רגע. בימים ההם הוסיף זדון לבה להשיאה לנגוע באישון עין יעקב, כאשר הסכינה לעשות מימי דונין המומר והלאה, לגזול מיד ישראל את התלמוד אשר הוא מקור כל חיי רוחו, אך הפעם נדחתה אחורנית יד הקתוליות בגרזן אשר הניפה על התלמוד, ותשב אל החוצבת בו ותנחת מכה בעצמה ובבשרה אשר לא תוכל להרפא ממנה ולשוב לאיתנה הראשון עוד כל ימי עולם.

למן היום אשר נדדו פליטי חכמי בזנת ומליציה מפני חרב התורכים ויבאו אל ארצות ארופא התיכונות והמערביות, החלו אוהבי מדע לשום אותם להם למורי שפת יון העתיקה וספרות סופריה הקדמונים, ויקראו לנפשם “הומנים” לאמר תופשי תורת האדם. ויהי איש בתוך ההומנים בעיר פורצהֵם אשר בגרמניא ושמו יוחנן רייכלין, חכם ישר ונכבד מאד, הוא החל לשום את פניו גם אל שפת עבר וילמדה ויאהבה ותהי לו לשפת אלהים. ולא ידע האיש התמים הזה כי הלשון הזאת וסִפְרָתה העלובה תהיה לכלי מפץ בידו להביא שבר גדול בדתו הקתולית.

כי מאת ה' היתה זאת לשבר מלתעות לבאים בבשר הכבשה, אשר שמו זה אלף שנים טרף לשניהם. איש יהודי נבל ורע מעללים היה במדינת מֶהרן ושמו יוסף פֵפֶרקורן ויענש על גנבתו אשר גנב. ויבוש לשבת בתוך בני עמו ויברח הוא ואשתו עיר קוּלן אל טירת נזירי הדומיניקנים וימר שם את דתו (5265–1505) ותמצא אשתו חן בעיני הנזירים ולא נתנו לפיפרקורן ולאשתו לרחקה מהם. ויהי הנבל הזה לאיש ימינם, למען עשוֹת חוֹנף למגניו החדשים ולמען הנקם בקהלתו ובעמו על אשר בזו אותו ואת מעלליו בלבם דבר על לב הדומיניקנים לגזול את התלמוד ואת ספרי עברית מיד ישראל ולשרפם באש. וידפיסו הנזירים בשמו חוברות ומגלות ויפיצו בין העם וישימו את ישראל ואת ספרם לחרפה ולגדופים. ויוציאו גם באזני העם גם באזני מכסימילין דבה רעה ושקר כי התלמוד וספרי ישראל מלאים מפה לפה חרפות ונאצות על דת הנוצרית, וקניגונדה הנזירה אחות הקסר אצה ופוגעת באחיה לעשות את דבר הנזירים. ויראו הנזירים כי צר מאד לקיסר מכסימילין לקחת ספרים מיד בעליהם באין איש יודע אל נכון להוכיח אם אמנם נמצא בם דוֹפי, וכי החורי¹³) מיריאל לבית גֶמִינְגֶן הארכיבישוף המַגֶנְצִי והשליט בכל גלילות הָרַיִן עומד לימין ישראל וספריו, ויהי כי ידעו את רייכלין כי דבק הוא בדתו וידברו על לב הקסר לשום אותו לשופט בהיות הוא הנוצרי האחד היודע עברית בדור ההוא בגרמניא, ויעש הקסר כן ויועד את רייכלין לשופט וישובו הדומיניקנים שמחים וטובי לב הביתה. ומלבד רייכלין הפקיד הקסר, את שופט הכופרים¹⁴) אשר בקוֹלן הלא הוא הכמר הוֹכְסְטֲרטֶן ואת המומר קַרְבֶן ואת חכמי בית מדרש המדעים אשר לכמרים בעיר מגנצא לשופטים על דבר התלמוד. והוכסטרטן הכמר וקרבן המומר לא הרבו מחשבות ודברים וימהרו להוציא משפט כי גם התלמוד גם כל ספרי ישראל לבד מכתבי הקדש שרף ישרפו. וחכמי בית המדרש אשר לכמרים במגנצא הוסיפו משלהם כי לא רק לתלמוד יעשה ככה כי אם גם כתבי הקדש הכתובים עברית יבוּקרו היטב בידי הכמרים והנזירים, ואם ימצאו שם דברים אשר לא יתאימו אות באות אם תרגום הרומי אשר ביד הקתולים ישרפו גם אותם. ורק ריכלין לבדו האיש התמים והישר, שם את כל לבו אל הדבר אשר לפניו וילמד ויתבונן ויחקור שלשה חדשים ויכתוב ספר בקוֹרת על דבר התלמוד וספרי ישראל (5271–1511). ויהי המעט ממנו, כי דבר טובות ונכבדות על התלמוד וספרי עבר, וידבר על לב הקסר לזכות את בני ישראל ככל יושבי הארץ בזכות אזרח הקנויה להם מימי קסרי רומי העתיקה, אשר קסרי גרמניא יחשבו ליורשיהם. ויוכח עוד כי אין למלכי הקתולים וכמריהם כל משפט וצדקה לצוֹת עליהם בכל דבר תורה ועבודת אלהים, בהיותם בני דת אחרת. ויהי ריכלין המליץ הראשון בתוך הנוצרים אשר קם לריב את ריב עם ישראל ואת ריב דתו מיד עושקיו. בשמוע הנזירים את הדבר הזה וימלאו חמה ויתגעשו וידפיסו שטנה מלאה מרורות פתנים ודברי נבלה על ריכלין, על התלמוד ועל ישראל ועל דתו. וישב ריכלין תשובה נמרצה מאד על דבת הדומיניקנים ועל תהפוכותיהם אשר קרא לו אוֹגנשפיגל¹⁵). החוברת הזאת יצאה לאור וכל ההומנים ומרבית העם קמו כאיש אחד חברים ויעמדו לימין ריכלין. וכרבות כתבי העמל המלאים נכלי בליעל אשר הפיצו הנזירים בקרב העם בשם הנבל פיפרקורן כן הלך כבודם הלוך וחסור. ותסר יראת הדומיניקנים העריצים אשר היתה על פני העם זה שלש מאות שנה ויקל כבודם וכבוד כל הכמרים בעיניהם. ויחר לדומיניקנים מאד ויגישו את משפטם אל האפיפיור ליאון העשירי אך גם ההומנים פנו אליו וריכלין כתב מכתב עברי אגרת מלאה ענוה לרב. מזל טוב, הנקרא בוניטו, רופא האפיפיור להטות את לב אדוניו להיות למעוז לישראל בריבו עם משנאיו. ותצר בעיני האפיפיור לחרוץ משפט כי לא אבה להתגרות גם בכמרים גם בהומנים. ועד כה וכה מגלות עפות מזה ומזה מפפרקורן הנבל להשליך שיקוצים על ריכלין הנכבד ועל ישראל ותלמודו ומריכלין להצדיק את העם הזה וספרותו העתיקה ולגלות את קלון פפרקורן ורבותיו הדומיניקנים את תרמיתם ואת נבלותם. וההומנים ראו כי הדומיניקנים מתנכלים לדחות את המשפט מיום ליום ומחדש לחדש עד אשר תקצר נפש ריכלין ואוהביו בעמלם, ויקומו ויערכו ערך מכתבים כעין המכתבים אשר יכתבו הנזירים איש לרעהו, ויכונו היטב את כל הליכותיהם הנפתלות את נכליהם הנלעגים את טעמם הטפל ואת לשונם המשובשת, וידפיסום ויקראו להם “מכתבי החשוכים”¹⁶) ויפיצום בין העם. ויתנו המכתבים השנונים ההם את נזירי הקתולים וכהניהם לצחוק ולחרפה ללעג ולקלס בעיני כל קהל הנוצרים. ולא רבו הימים וידפיסו איש נוצרי חכם, עשיר ויקר רוח שמו דניאל בוֹמְבֶרְגִי מעיר אַנטורפן את התלמוד כוּלו מראשו ועד סופו ברצון האפיפיור ורשיונו. וריכלין יצא נקי, ופני הדומיניקנים חפו, כי חצי לשון ההומנים אשר נחתו בכנסיה הקתולית דלדלו את כל כחה. ותהי צפויה למפלה בגעת בה יד חזקה, והיד ההיא לא אחרה לבא.

בימים ההם החלו כהני רומי להורות את תורת שטרי הכפרה לאמר: הן שכר קדושי הקתולים בעולם הבא רב ועצום מאד. גם אם אכלוהו הלוך ואכול, רבבות אלפי שנה לא יכלה ולא יתוֹם. ויען כי הטוב הצפון ההוא נחלת שמים הוא, על כן מלאה יד האפיפיור, הסוכן על כל גנזי מרום להוציא שטר כפרה על חשבון שכר הקדושים, ולתתם במחיר כטוב בעיניו. וישיתו הכהנים כפר על כל חטא ועל כל פשע והיה כי יביא איש את הפדיון ונתן לו הכהן שטר כפוּרים וכופר לו גם על כל אשר חטא עד העת ההיא, גם על כל אשר יוסיף עוד לחטוא. ויהי בהביא הדומיניקני יוחנן טצל את שטרי הכפרה עירה ויטנברג, ויתקומם הנזיר מרטין לוּתר, ויוכח באזני העם, כי האפיפיור לא יוכל לכפר עוֹן, וכי שטרי הכפרה מעשה עול ומרמה הם. וידפס את תוכחותיו בדבר הזה, וישלח אותן בכל גבול גרמניא. ויהי כי נקל כבוד כמרי הקתולים ונזיריהם בימי ריב הדומיניקנים בריכלין אשר נמשך זה שנים רבות¹⁷), וימצא העם את לבו למאס בהם, ולסור מאחריהם ביד רמה וירבו בעלי ברית לוּתר לאלפים ולרבבות ויפרוק לוּתר את עול האפיפיור וקתוליותו וטירותיו ונזיריו, מעל אנשי בריתו, ויתרגם גרמנית את כתבי הקדש אשר לישראל ואת האון גליון ראש ספרי הנוצרים וישם אותם למקרא לכל העם מקצה ולמקור האחד לכל דתם (5278–1518). ובמספר שנים אחרי כן קמו בארץ שויץ הכומר צוינגלי וקלוין הצרפתי והארכיבישוף קרמר האנגלי ויתרגמו גם הם את כתבי הקדש ואת ראש ספריהם איש איש בלשונו, ויפרקו גם הם מעליהם ומעל אנשי בריתם את עוֹל דת הקתוֹלית ויקראו לדתם המחודשת רפורמא לאמר “פנים חדשות”. ויהי כי ערכו בעלי הרפורמא מחאָה כנגד הקתולים וַיִקְבְלוּ עליהם ועל דתם ויקראו לנפשם קובלנים¹⁸) ולדתם הדת הקובלנית. וישביתו הקובלנים את עבודת הקדושים אשר יעבדו להם הקתולים עבודת אלהים ויגרשו בארצותם את הנזירים ואת מטירותיהם, ויתירו לכמרים ולנזירים לשאת להם נשים, ולנזירות להיות לאנשים, ויחלטוּ את על נכסי הכנישה הקתולית בארצות הרפורמא לאוצר הממשלה. וישמחו העמים כי פרקו מעליהם את עול כמרי הקתולים אשר אכלו את שארם מעליהם בכל פה. והמושלים ששו משנה ששון גם על הנכסים הרבים העצומים אשר נסבו אליהם גם על הגרש מפניהם אנשי האפיפיור אשר היו לשטן ולמפגע למעשיהם בכל ממשלתם. ויפשעו מיד האפיפיור כל עמי ארצות גרמניא הצפונית, מרבית שויץ, דניא, שוד, נוֹרוג, איסלנד, אנגל, הולנד, וכל גלילות ים הבלטי.

ולא אויבי הקתוליות יקשו לה לכהונתה את המוקש הזה, כי אם במעשה ידי עבדיה הנאמנים, הנזירים הדומיניקנים, ובפוֹעל כפיהם נוקשה ונשברה שבר גדול זה. צור חרבם אשר שלפו על ישראל ועל תלמודו שב אל חיקם ואל צוּר לבם. הם בעברת זדונם הכבידו את ידם הקשה על ריכלין התמים והצנוע, לבקר לתומו את התלמוד בקרת אשר לפי דרכה גלתה את שולי הכהונה הרומית על פניה. הם בעוֹז מצחם ורשעת אולתם פצו פה להומנים העוינים אותה, לתתה לחרפה וגדופה בעיני קהל העם למגדול ועד קטן בלי פחד¹⁹).

הרוחה אשר עמדה לישראל לרגלי הריפורמא הנוצרית היתה מעט מזער. הן אמנם כי בראשית ימיה דבר לותר על ישראל טובות אשר לא נשמעו עוד כמוהן מפי איש נוצרי. כי קצף מאד על הכמרים, אשר יתאמצו כל היום להוכיח כי היהודים עבדי הקסר הם על כן מלאה ידם לעשות בהם כרצונו. ועל משפטם בחג פסחם להגדיל באזני צאן מרעיתם את עון היהודים אשר ענוּ במכאובים את מחוקק הנוצרים למען העלות חמתם לנקום נקם. ויער למוסר אזנם להתבונן כי משיחם מזרע היהודים הוא, עצמם ובשרם הוא, ובכן קרוב אליו עם ישראל מכל יתר העמים, על כן יש לכל נוצרי נאמן לכבד את העם הזה מכל שאר הגוים. ויוסף ויאמר כי למראה התעלולים אשר עוללו ליהודים היה כל איש ישר בוחר להיות חזיר מהיות נוצרי אשר אלה מעלליו. ותהי עצתו לעמי הנוצרים ולמושליהם, לזכות את היהודים לקרבם, להרחיב להם למלא ידם למסחר ולכל מלאכה. סוף דבר, איש לא קם עוד למליץ לישראל כמהו עד העת ההיא. אולם מעט מעט נסב לבו אחונית עד כי באחרית ימיו נהפך לאויב להם. וגם לוּתר וגם חבריו היו אדוקים וקנאים גדולים מאד ולא הפילו כמלוֹא שערה מעצם עקרי הדת הנוצרית, וגם מחמת הקנאה אשר הלכו בה כמרי הנוצרים מדור דור לא הפילו דבר. ויהי כל גבול חפצם ומגמתם רק הנוצריות לבדה. ואל שלום העמים, אל תקון העולם ואל משפט תבל בצדק לא נשאו את נפשם. לוּתר למד לעדתו כי לא במעשים טובים יזכה גבר את ארחו לפני אלהים, כי אם באמונה שלמה יתרצה אליו. ובהתעורר האכרים עבדי העולם לבקש את לוּתר לדבר על לב אדניהם השרים, לחתום כי לא יעבידום בפרך, הוציא מכתב גלוי אל נוגשיהם ההם, לבלתי חוס על העבדים המתפרצים ולקום עליהם בחרב ויעשה כן. וקלוין שרף עוד איש באש על דברי אמונה המסורים ללב. אולם התרגום אשר תרגמו את תורת ישראל את נביאיו ואת כתוביו, גלוי לכל הגוים, הוא מפעל אשר יהיה לזכרון עדי עד בספר דברי ימות עולם, כי הוא הולך והופך לאט לאט למיום הוסדו עד היום הזה, לב אחד לכל קוראיו הרבים והעצומים אשר בקרב העמים, לאהבה את המשפט והמישרים, את החסד ואת האמת, ולשאת את נפשם אל חזון אחרית הימים, ואל צדק העולמים, כאשר חזו אותו נביאי האמת והצדק מאז, ואשר אליו ייחל ישראל עד היום. ותרגומי המקרא ללשונות אירופא ומאמצי כח רייכלין לחקור את לשון עבר עד היסוד בה, אצלו רוח על משכילי הגוים ללמד את המקרא במקורו הראשון ולהנחיל לנפשם את הדעת את שפת קדשו. וגם את תרגומיו הארמיים הקדמונים ואת שפתם, וישקדו על דלתות חכמי הלשון הישראלים ויקימו אותם להם למורים ויכבדום וירבו את שכרם. הגדול בחכמים ההם היה ראש המדקדקים וחוקרי הלשון בדורו רבי אליהו [בחור] הלוי אשר קראו לו בגוים לויטא יליד נישטט עיר בגרמניא (5309–1549). אותו קרא הקרדינל החכם אגידיוס די ויטֶרבו לשבת עמו בהיכלו ברומי, ויהי לו למורה שלש עשרה שנה. ויכתוב אליהו את ספר הבחור על דבר השרשים, את לוח הדקדוק ועוד ספרים על תורת הלשון למחלקותיה ואת ספר מסורת המסורת, על טבע המסורת ואת ספר טוב טעם על דבר הטעמים. ויערוך אגרון למלות הארמיות אשר בתרגומי המקרא אשר קרא לו מתורגמן, ואגרון כתב למלות השגורות במשנה. במדרש ובפי העם ויקרא את שם ספרו “תשבי”. ויגדל שמו בקרב חכמי הגוים ויתכבדו להמנות בין תלמידיו וישישו לתרגם את ספריו העברים רומית וּגיוֹרג די סֶלף בישוף לור²⁰) תלמידו הוציא מכיסו כסף רב להדפיס את אחד מספריו. וגם פרנץ הראשון מלך צרפת קרא לו להיות למורה הלשון העבריה בבית מדרש המדעים בפריז ולא אבא אליהו ללכת אל ארץ אשר אין בה עוד אף נפש אחת מישראל. מלבד אליהו בחור היה גם החכם אברהם די בלמש מורה פלספת יון בעיר פדואה, גם מורה שפת עבר לחכמי הגוים. ואיש חכם ונדיב מתלמידיו ההם הלא הוא דניאל בומברגי תרגם לשפת רומי את הספר היקר מקנה אברהם אשר כתב די בלמש על עמוקות לשון הקודש.

מלבד החפץ לנחול להם דעת בכתבי הקדש ובשפתם העתיקה, נעורה בלב חכמי העמים אהבה לתורת הקבלה אשר דבר עליה נכבדות, החכם הנוצרי פיקו די מירנדולה בימיו, ואשר הוסיף רייכלין אחרי כן על דבריו על אחת שבע. וירבו מאד בימים ההם דורשיה בתוך משכילי אירופא. ובהוקירם אותה החלו להוקיר גם את העם אשר מידו באה עליהם. ומה יגדל הפלא כי גם על הקתולים עברה רוח הקובלנים שנואי נפשם, לכבד את ספרות ישראל ואת שפתה העברית, עד כי באשכולה²¹) הקתולית האדוקה המלאה חמת קנאה אשר בפריז הציעו קתדרה לספרות ההיא, וחכמי צרפת תרגמו ספרי דקדוק מעברית לשפת רומי וגם את ספר מורה הנבוכים תרגמו רומית. וגם לאבותינו האוהבים את כתבי קדשם היתה הרוחה בימים ההם כי קם המדפיס הנכבד דניאל בומברגי הנוצרי וידפס בדיוק רב מאד ועל פי המסורה המדוקדקת את התורה הנביאים והכתובים בתרגומיהם הארמים ובמבחר באוריהם הלא הם באורי רשי, אבן עזרא, קמחי ורלבג וחבריהם ויקרא להם “מקראות גדולות”²²). ואשכנזית לאשכנזים תרגם רבי אליהו בחור את [חמשה] חומשי תורה ואת חמשת המגלות וספרדית לספרדים תרגם את כתבי הקדש רבי אברהם אושקי איש פליט מן האנוסים.

ואף כי לא רבו ולא גדלו החכמים והסופרים בישראל אשר בדור ההוא, הלא הוא מחצית השניה למאה החמשים והשלש מחכמי כל דור ודור וסופריהם, גברה בם תפוצת התורה, ותחל ללכת בה הלוך וגבור, מכל הדורות אשר היו לפנים. כי בתי הדפוס העברים אשר החלו לקום ולהתכונן הרבו את מספר נשתוני הספרים פי אלף, ויוזילו את מחירם עד כדי אחת מאה מאשר היה מאז עד העת ההיא ולא היה עוד עם כבני ישראל אשר הריצו את ידיהם מקטנם עד גדולם מדל ועד עשיר להביא אל בתיהם את ספרי המקרא והתלמוד, המוסר והחקירה, התפלה והפיוטים אשר החלו לצאת לאלפיהם ולרבבותיהם להרביץ תורה בישראל הרבה מאד.

וזכרון הצרות האיומות אשר עברו על אבותינו באשכנז ובספרד, לא נשכח מהם אף לא אבו לשכוח אותן, ותנח עליהם רוח אבותיהם מעולם, רוח שרידי גבורי ירושלים שרידי גבורי ביתר ויאמרו גם הם כמוהם “אף אנו מחבבין את הצרות” ויתעוררו תופשי העט לחוק את דברי הימים לישראל ולשום שם משמרת גם לזכרון כל המוצאות אותם מיד אויבי נפשם ומולדתם. רבי אברהם זכות התוכן כתב את ספר “יוֹחסין” על דבר סדרי דורות חכמי ישראל ועל ספריהם בלוית סדר מלכי הגוים. והרב רבי אליהו קפסלאי יחד בתוך ספרו אשר כתב על שלטני תוּרכיא, פרק רב ענין על גלות ספרד²³). והשר הנכבד מאד דון יצחק אברבנאל סדר ספר “בימות עולם” המספר את תולדות ישראל למימי קדם קדמתו עד ימי השר הסופר הזה²⁴) ובנו המרומם דון יהודה אברבנאל העלה על ספרו אשר קרא לו “פרשת תוכחות” את התלאות אשר מצאו את גולי קשטיליא ופורטוגלי²⁵). אך לדאבון כל לב אבדו שני הספרים האלה, ספרי האב והבן. אולם גם הקינה אשר קונן דון יהודה על בנו הילד אשר גזלו מזרועותיו הכמרים העריצים²⁶ ), יש בה מעין דברי הימים, בהיותה דמות ערוכה לעליליה הרבה אשר עוללו מכאובים כאלה, על הגיוני לב אבותינו הנקיים העשוקים והמרדפים. גם סופרי ארצות אשכנז העלו את זכרון הצרות אשר עברו עליהם²⁷ אך גם הספר הזה אבד לדאבון לבנו ואיננו.

המקצוע הקרוב לספרות דברי הימים, אשר החלה בימים ההם להתחדש בגבולנו, הוא מקצוע ערך הארץ²⁸). אל המדע הזה אשר נעזב בקרבנו מימי התירכים רבי בנימין מטודילא ורבי פתחיה הסובב, שם את פניו החכם רבי אברהם פריצול, היושב בפיררא באיטליא והגדול בעיני אירקולוס מושל הארץ, בכתבו ספר “אגרת ארחות עולם” על הארצות ותכונותיהן. ממין זה אך לא בערך זה הם הדברים אשר נכתבו בימים ההם ביד תּיר אחד על דבר ערי הקודש והמחוזות אשר עלו אחרי כן בספר שבחי ירושלים.

ורבי יצחק עקריש יליד ספרד, איש נכה רגלים וידוע חולי אשר הוטל אל קהירו במצרים, ואחרי מצאו מנוח בבית רבנו דוד בן זמרה כעשר שנים, בא אל קושטא, שם את לבו להציל מן האבדון את שרידי הכתבים היקרים אשר שרדו בידי גולי ספרד ולשום להם פלטת עולמים בהעתיקו והפיצו אותם בקהל, הוא מילט את האגרת היקרה “אל תּהי כאבותיך” לרבי יצחק האפודי ואת המכתבים אשר הריצו השר חסדאי בן שפרוט ויוסף מלך הכוזרים איש לרעהו, אשר קבעו פרק חדש בדברי הימים לבני ישראל, גם מצא מגלה קטנה עד דבר בוסתנאי הנשיא הנקראה “מעשה בית דוד”²⁹) ואת שרידי התוכחות, אשר מצא, אשר התוכחו חכמי ישראל עם כמרי אספמיא, אסף אחת אל אחת ויקרא לאספה הקטנה ההיא “קבץ וכוחים” ויהי הוא כמעט הראשון למלקטי קדמוניות, אשר הן הנה כיום מוסדות לכל ספר הגון במקצוע דברי הימים ובקורת הספרות.

לעומת חיבת דברי הימים ודעת ערך הקדמוניות, אשר החלה לקנות את הלבבות אחרי גלות ספרד, הלכה חיבת הפלספה היונית בקרב הספרדים, מאהביה מאז, הלוך וחסור. שני אנשי שם מקרבם השונים מאד בדרכי רוחם, הלא הם החסיד התמים רבי יוסף יעבץ בספרו אור החיים והפלסף החריף רבי יצחק עראמה בספרו חזות קשה הוכיחו איש איש לפי טעמו, עד כמה הרעה הרוח היונית לעם ישראל, לתורתו ולמסרו ויתלו רק בה את הקלקלה אשר פשטה בספרד בדורות האחרונים, ותקע נפש מרבית גדולי חכמי הדור מן הפלספה ההיא. החכם הנאור דון יצחק אברבנאל, אשר גדל כבוד רמבם בעיניו מאד מאד, עד כי כתב בּאור לספר המורה מצא דברים אשר לא נכונו בעיניו בספר ההוא, ויקצוף על החכם נרבוני וחבריו המבארים את דברי המורה, על אשר עברו את הגבול אשר הציב רמבם לדעותיו. ויחפאו דברים אשר מורת רוח הם לכל מחזיק בתורת ה' התמימה. גם הרופא החכם יקר הרוח אשר באר את התורה גם בעין פקוחה ובוחנת, גם בהגיון לב עמוק זך וטהור מאד³⁰) הלא הוא רבי עובדיה ספוֹרנוֹ איש רומי נקעה נפשו מדרך החקרנים ההם. וישנוּ גולי ספרד את טעמם מן הקצה אל הקצה מטעם הספרדים­ יושבי הארץ ההיא. תחת אשר היו אבותיהם שוחרי הפלספה ומחזיקיה נהפך לב בניהם ובני בניהם לשחר בכל עוֹז את תורת הקבלה. ואיש כרבנו דוד בן זמרא היה מתלמידיה ורבי מאיר בן גבאי בעל ספר עבודת הקודש ורבי יהודה החייט הפיצוה בתוך הקהל בספריהם ובמעשיהם. מרוח תורת הקבלה, אשר דבר ימות המשיח היה מראשי משאות נפשה, נאצלה על איש הולך רוח, שמו אָשֵר לֶמְלִין, אשר האמין בנפשו כי משיח או נביא הוא. ויהי עובר ממקום למקום וקורא: “פּנו דרך למלך המשיח כי קרוב הוא לבוא” ואנשים רבים באיטליא ארץ מושבו ובגרמניא ארץ מולדתו נדחו ללכת אחריו (5262–1502), אך עד מהרה נָדַם השאון, אין זאת כי אם מת פתאם או נעלם. ויראו רבים מן המאמינים בו כי בושו משברם וימירו את דתם בצרת נפשם.

אך עוד יותר מאשר נכספה נפש אבותינו, המדוכאים באשכנז המגורשים מספרד, לימות המשיח, כלתה להם נפש אומללי האומללים הלא הם האנוסים אשר נשארו בספרד, אשר מנת חלקם היתה פחד מות ומגור מסביב כל היום, מבלי האמן אף רגע קטן בחייהם. עדות כל ריק ופוחז, דיבת כל נבל ובליעל, דמיון כל שכור משוגע, כי לב אנוס פלוני איננו נאמן עם הקתוליות, כי לא בא מעולם בשר חזיר אל ביתו, כי נראתה מפה לבנה פרושה על שלחנו ביום השבת נחשבו לעדות נאמנה בעיני הכמרים שרי הטבחים לסחוב אותו מביתו ולהורידו אל מחשכי תחתיות בית הכלא, לענותו במכאובים אכזריים לשרוף אותו באש ולהחרים את כל רכושו לכהונה הקתולית בשכר מעשיה הטובים. הבלהות האלה עליו למעלה בימי קום דיצא³¹) ארכיבישוף למדינת סֶוִילָא לראש הבולשת. פתגם איש ימינו רצוי נפשו, רוּדריגץ לוצירו³²) שופט הבולשת בקורדובא אשר לא מש מפיו, היה תמיד “הבו לי יהודים ואשרפם”. ותרבינה התועבות ומעשי הדמים לבלי חוק, עד כי כתב איש תמים ונקי מן הנזירים לאמר: “הארכיבישוף אשר בסוילא ולוצירו ויואן די לאפואינטי, יעטו חרפה על מדינותינו, אנשיהם לא ידעו אלהים, ולא ידעו כל חק ומשפט כלם מרצחים הם, גנבים ומנאפים, נשים ונערות יענוּ ויטמאו, הנזק והרעות אשר ידיחו על ארצנו גדלו מנשוא עצמו מספר, עד כי תֶאֱבל עליהם כל נפש”. האנוסים האומללים ראו כי כלתה עליהם הרעה באין אומר השב נועצו להנקם מאויביהם שרי אספמיא השאננים ומן הכמרים והנזירים האכזרים. ויהי בענות אותם עבדי הכמרים באכזריות, למען הצל מפיהם דבר והתודוּ על פשעיהם כי אמנם חטאו לדת הקתולית אך לא הם לבדם הם הפושעים בה, כי גם שר פלוני גם גברת פלונית, גם כומר או נזיר פלוני, גם נזירה פלונית, נועדים עמם אל בתי כנסיותיהם וכלם יחדו הם מתיהדים נעלמים. לשמע הדברים האלה מהר לוצירו איש הדמים ויאסור בכלא רבים ורבות משרי קורדובא הנוצרים הגמורים, ויהרוס את בתיהם וימוֹד אל חיקם במדה אשר מדד לאנוסים, ותהי קורדובא לחרדת אלהים, כי גם כל איש נוצרי לא האמין בחייו. ויהי כאשר גדלה הצעקה ועבר המלך מקץ ירחים אחדים, את דיצא ואת לוצירו ממשמרותיהם, ויקם כסימנס די סיסרנירו³³) לראש הבולשת ויקל כסימנס את ידו מן הנוצרים הגמורים, אך את האנוסים היהודים והמשלמנים, השיב עד דכא. הכמר הזה ערב את לבו לענות עזות את הקיסר כרל החמישי, אשר אמר להעתר אל האנוסים, אשר אמרו לשקול על ידו שמונה מאות אלף דינרי זהב, בשכר הרשיון אשר יתן להם לשוב אל תורת אלהי אבותיהם באין מחריד. ויפר כסימנס המהביל את עצת הקיסר והאנוסים האומללים שבו אל ענים ואל צרותיהם כתמול שלשום. ולא ארכו הימים ויוסיפו שופטי הבולשת האכזרים אחים לצרה לאנוסים העברים גם מקרב הנוצרים, כי רבים מן הקתולים האספמים אשר נחשדו כי נוטים הם בסתר לבם אל דעות לותר וקלוין, נדונו גם הם לכלא, למכאובים נוראים, ולשרפה וקנינם לחרם לכהונה הכתולית כאנוסי בית ישראל.

ועל אנוסי ארץ פורטוגל לא כבדה עוד יד הכהונה הקתולית כאשר קשתה על אחיהם באספמיא, כי שם נתן המלך מנואל להם הנחה האוסרת על הכמרים להצר להם גם לקרוא בספרים עברים, ויהי להם כעין בית כנסת בעיר ליסבון אשר נועדו שמה לשפוך את נפשם לפני ה' אלהיהם. וידריכו במסתרים את בניהם ואת בנותיהם לאהבה וליראה את ה' אלהי ישראל בכל לבבם, ולתת לעת מצוא גם את נפשם כופר התורה ויורום מקרא ותלמוד. וביד רבים מהם עלתה לעזוב את הארץ. וכיד יתרון כשרונם הטובה עליהם, רמה קרנם גם בכל דבר חכמת בינה, גם בכל דבר מלאכת מחשבת, עד כי עשו גם הם עושר כאשר עשו אבותיהם. ולמען תהיה תמיד לאל ידם לסכל את עצת אויביהם, ולהשביתה במקורה התאמצו להתמם עם הקתולים עד כי מלאו ידם לבא ולכהן בבתי הכנישות ולהאסף אל טירותיהם להיות שם לנזירים. ותרע עין האזרחים הנוצרים בעשרם ובכשרון מעשיהם, ועין הכמרים והנזירים צרה בחבריהם החדשים האלה, הנעלים הם גם במדע גם במוסר. ויהי בקום איש קשה ורע מעללים מתוך האנוסים, רודריגו מאשקרִינְהַאש שמו, לראש חוכרי המסים, ויגוש את העם בחזקה, וימצאו הנזירים הקתולים פתחון פה כאשר עם לבבם, להעביר בזעם לשונם רוח קנאה עזה מאד על המוני העם בכל האנוסים לאבדם. ויהי היום ותמצא תּוֹאנה אשר בקשה נפשם כי בהיות השנה שנת חורב וגשם אין וכל הארץ צפויה לבצורת ורעב, התאספו אנשי המקום לבית תפלת הדומיניקנים להתפלל על הגשמים. ולמען הראות מעשה נסים אל הבוערים בעם הערימו הדומיניקנים בתחבולותיהם, להעלות את דמות אֵם משיחם במראה אש על פני לוח זכוכית אשר מנגד לצלמה. למראה החזיון הזה לחש אחד מן האנוסים באזני רעהו לאמר “הנה מים יבקש העם ואש ניתנת להם”. את הדבר הזה הנאמר מפה לאזן לקחה אזן איש מן הקתולים ותצת כאש חמתו וחמת כל העם, עד אשר קרעו את האיש ואת אחיו לגזרים. והנזירים הדומיניקנים אזרו זיקות בלב האספסוף ויפרצו מבית התפלה ויתגודדו כעשרת אלפי איש, ויעשו הרג ואבדן וישחיתו כארבעת אלפי נפש האנוסים, וישרפו רבים באש וישחיתו את רחמיהם באכזריות נוראה מאד. וגם הנזירים ענוּ נשים ונערות. ויהי בקרב אחד מאנשי הקדש האלה לנערה מבנות האנוסים לטמאה, ותחזק ממנו ותגזול את המאכלת מידו ותמיתהו. גם נוצרים רבים נספו עם האנוסים מיד האספסוף (5266–1506). כל מאמצי שר העיר להשבית את שאון הנזירים והספסוף להשיב ידם מן ההרג ומן הבזה ומן התועבות, שבו ריקם עד אשר תפש אחדים מן המרצחים ויתלם על עץ שככה חמת ההמונים. ובעיני המלך מנואל רע מאד דבר השערוריה ויענוש ענש קשה את המסיתים ושני נזירים מהם דן לשרפה ויסר את שרי פקודות העיר ממשמרותיהם על אשר לא התחזקו לעצור בעד הרעה. אף יעץ נדיבות לתת משפט אחד לאנוסים וליתר האזרחים הנוצרים ולתת להם הנחה הפורקת מעליהם את עול הכמרים לשש עשרה שנים אחרות ויתר לכל איש מהם לעזוב את הארץ כטוב בעיניו. אך הכמרים והשרים במזימותהם גברו ממנו עד כי עיפה נפשו להשיב אחור את דברו הטוב. ובמלוך תחתיו בנו יוהן השלישי, נגיד חסר תבונות (5282–1522 ) ושונא את האנוסים מנעוריו הֵקל גם הוא את ידו מהם, כל הימים אשר השרים העומדים לפני אביו היו עוד חיים. אחרי כן שנה את טעמו וילך בעצת אשתו בת מלכי אספמיא ויפקד עליהם אנשים אשר שמו משמר על כל הליכותיהם, ותהי אזנו נטויה אל דבת הכמרים והקורטים שוטני האנוסים, אשר זממו לקפד את חיי האומללים להכרית מפיהם כל מחיה באסרו עליהם את מלאכת הרפואה ואת מרקחת סמי התרופה. אפס כי מקרה קרה אשר סכל פתאום את עצת אויבי האנוסים אשר השיב ידם מבלע.

וזה דבר המקרה: מירכתי ארצות הקדם בא לעיר וֵנֵדִיג (5284–1524) איש פלאי מבני ישראל, אשר קרא לנפשו דוד הראובני. באמרו כי הוא אחי המלך יוסף בן שלמה המולך בארץ חֵבָר הערבית הגדולה והרחבה, על השבט הראובני הגדי וחצי שבט המנשי, עם גדול ורב ועצום מאד. ויהי האיש הזה זר במראהו ובכל משפטו ומעשהו, עורו שחרחר, קומתו שפלה ובשרו דל מאד ולעומת זה היה איש חושך שפתים, אמיץ לב מתהלל בגבורתו וברוחו הגסה הדף מפניו כל איש אשר לא מצא בו חפץ. את חפצו לא הגיד לאיש, אך מפי נערי משרתו התמלטו דברים מעטים לעת מצוא על אודות מגמת פניו. מעיר וינדיג הלך עירה רומי רוכב על סוס לבן ונערו ותורגמנוֹ עמו. וימלאהו לבו לבוא ולהתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנס השביעי. ויהיו דבריו בראשונה עם הקרדינל גוליאו³⁴) לעיני קרדינלים אחרים, וימסור לו את כתבי העדות אשר העידו על ישרתו, רַבֵי החובלים שרי אניות פורטוגל אשר חנו בחופי ערב בצאתו משם. ויגד להם כי ציר שלוח הוא אל האפיפיור בעצת שבעים זקני העדה, מאת אחיו המלך, אשר תמצא ידו לכלכל ולהצביא שלש מאות אלף פרשים גבורי חיל, אשר בהם הוא אומר לגרש בראשונה את הערבים מצפון ארץ הַגַז למען יוכלו בני ישראל, היושבים משני עֶבְרֵי ים סוף, לקרבה אלה אל אלה ולהיות לחיל גדול מאד מאד, אז יעלו יחדו ארצה ישראל וגרשו משם את התורכים. אפס כי ככל אשר חזקה יד המלך הראובני ברכב ופרשים, ככה קצרה ידו בנשק האש כל כן תשאל נפשו מאת האפיפיור לתמוך אותו בידו במחי קָבֹל³⁵) ובקני רובים. ויבא לפני האפיפיור וידבר עמו את דבריו, וייטב הדבר בעיניו. וישלח את כתבי העדות אל מלך פורטוגל לבקר אותם להכיר את חותם יד כותביהם. ובשוב הכתבים האלה מקימים ומאושרים כמשפט, התהלך עמו האפיפיור וכל כהניו ושריו כהתהלכם עם השרים הגדולים מלאכי הממלכות האדירות הבאים בשעריהם. ובני ישראל החלו לכבדו בכבוד מלכים, ויעריצוהו ויתנו לו מתנות גדולות ויקרות. וּבֶנְוֶנִידָה הגבירה הנדיבה אשת דון שמואל אברבנאל פקדה אותו מעת לעת במשאת כסף רבה, ודגל יקר מאד שלחה לו, אשר עשרת הדברים היו מרוקמים על המפרש אשר עליו. עד כה וכה בא אליו מכתב מיד המלך יוֹאן השלישי הקורא לו בכבוד לבקר אותו בעירו בהיכלו בליסבון. וישמע אליו דוד הראובני וירד אל אניה אשר תקע את דגלו בראשה ועשרה אנשים מישראל ומאתים איש מן הנוצרים שלחוהו עד החוף. ויבא הוא ועבדיו הרבים כבוא שר וגדול, אל עיר ממלכת פורטוגל. ויקדם המלך והשרים את פניו בכבוד גדול, ויתיעצו עמו על דבר המלחמה אשר הוא אומר לערוך לקראת התורכים. ולרגלי המקרה הזה רפתה רוח יוֹהן השלישי מן האנוסים ולא מלא אחרי עצת הכמרים הקורטים, לבלתי התבאש עם דוד קרובם הראובני ועם אחיו המלך אשר שלש מאות אלף פרשים לו האומר לגרש את התורכים מירושלם.

ורוח האנוסים חיתה בבוא אליהם איש מאחיהם הרחוקים אשר מלכים ושרים יכבדוהו ואשר תקוה נשקפת להם כי לרגלו תבא גאולתם ויחרדו אליו ויעריצוהו וישקו ידיו. מפורטוגל באה השמועה על אודותיו לספמיא ותמלא את האנוסים אשר שם ששון ושמחה. וישימו רבים מהם את נפשם בכפם וימלטו אל פורטוגל לשבוע שם את תמונת הגואל הראובני, וירבו השוגים בחזיונות ובחלומות, ורוח לבשה את אשה אחת מבנות האנוסים באספמיא ותתנבא ותאמר עיניה ראו את משה ואת מלאכי האלהים אשר הגידו לה כי עוד מעט יבאו ויוציאו את בני ישראל העשוקים מארץ ענים והֶעלום אל ציון לחרות עולם. ויהי בהודע הדבר אל בעלי הבולשת ויתפשו שמונה ושלשים איש אשר האמינו לדברי הצופיה התמימה וישרפו אותם באש.

ומאד חזקה יד השמועות אשר נפוצו על דבר דוד, על עלם כליל יופי טהר לב ורב תבונות מבני האנוסים ושמו דיוֹגוֹ פירס בפורטוגל אשר בגלל חין ערכו זכה להיות סופר המלכה, ³⁶) ואיש סודה. ויהי בבוא דוד לליסבון וימהר דיוגו פירס ויתיצב לפניו אך דוד לא הרבה לשית אליו לב, ויאמר דיוגו אין זאת כי אם יען אשר עודני ערל בשר לא ישעה אליו דוד הראובני וימהר הביתה וימל את בשרו בעצם ידו ויצא ממנו דם רב מאד ויחל ויחלש. מן היום ההוא קרא דיוגו פירס לנפשו שלמה מולכו. וירע דבר המילה בעיני דוד ויירא לנפשו פן פקדו הקתולים עליו את עון דיוגו השב לדת ישראל. וייעץ דוד את שלמה מולכו לברוח מפורטוגל ויעש כן וינס שלמה ארצה תורכיא וחרדו גדולי ישראל לקראתו בכל מקום בואו. בשאלוניקי דבקה בו נפש הרב החסיד רבי יוסף טאיטאצק ויט את אזנו אל דברי חזיונותיו באמונה שלמה. ובבוא מולכו לאדרינוֹפל נטה אחריו לב רבנו יוסף קאַרו, ותאצל גם עליו רוח העלם הזך והטהור, אשר שאפה נפשו כל היום לתת את נפשו כפר תורת אלהיו וכפר גאולת עם קדשו ותתאַו גם נפש רבנו יוסף קארו למות ישרים כזה. מתורכיא נסע שלמה לארץ ישראל ויחן בצרפת ויקן שם את לב הרבנים והמקובלים והעם אשר השתוממו על טובו יפיוֹ וחין ערכו וטהר לבו גם על ידיעתו הרחבה במקרא בתלמוד ובקבלה.

ויצא שמו בכל תפוצות ישראל ויט אליו לב בני עמו הרחוקים היושבים בארצות הקדם בתורכיא באשכנז בהונגר ובפולין. ויחזק מאד לב האנוסים בפורטוגל למראה כבוד דוד הראובני ולשמע הליכות שלמה עד כי שתו המון צעירים מקרבם את ידם ויתפשו בחרב ויפרצו עירה בדיוֹץ³⁷) וישברו את דלתות בית הכלא אשר לשופטים הכמרים, ויקראו דרור לנשי האנוסים הכלואות שם וישלחו אותן לנפשן. מעללי צעירי האנוסים האלה, מנוסת שלמה מולכו מפורטוגל ועלילות שוא אשר בדו עליהם משנאיהם, הסבו את לב יואן השלישי מאחרי דוד הראובני וישב אחור את דברו אשר דבר אליו לתת לו ארבעת אלף קני רובים ולשום אל משמעתו שמונה אניות מלחמה, למלך הראובני להלחם בתרכים. ויסר חסדו מעם דוד ויקרא לו לישם לו מועד לעזוב את הארץ, ויצא דוד מפורטוגל מקץ שנה לשבתו שם. ובשלוח המלך מעל פניו את אחיהם הראובני סר צל האנוסים מעליהם, ויהיו צפוים לכל יד עמל כבראשונה. ואף כי לא מלא האפיפיור את יד כמרי פורטוגל לכונן שם בית בולשת מצא שם בישוף אחד את לבבו להעלות כמה אנשים מן האנוסים בלי דין ובלי משפט ובלי רשיון על מדורת האש אשר הכין להם. והמלך יואן השלישי צוה את מלאכו היושב ברומי להטות את לב הפיפיור לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט את האנוסים בכלא ובאש. ודבר שני בישופים צדיקים אנשי לב אשר הרימו קולם בחזקה, על הנבלה הזאת, לכפות את לב איש לעזוב את דת אבותיו ולהאמין בדת התקיף ממנו שב ריקם.

בעת ההיא בא שלמה מולכו לעיר רומי בסתר. וישב שלשים יום לבוש בגדי עניים סובלי חלאים על גשר נהר טיבר ממול היכל האפיפיור ותהי אז מחיתו לחם צר ומים לחץ. אחרי כן השליך מעליו את הסחבות וילבש את בגדיו ויבא בתוך בני עמו. ולא הגיד לאיש כי שלמה מולכו הוא, ויאמר כי רק עושה דברו הוא, מיראתו את האנשים מבני ישראל אשר אמרו להשביתו ממעשיו ביד חזקה פן תבא בשלו רעה על הצבור. אך בכל זאת נודע שמו לשופטי הבולשת ויאמרו לעשות בו שפטים, אך האפיפיור וגם קרדינלים אחדים הצילוהו מידם. והאפיפיור כלמנס השביעי היה איש חסד טוב עין ויודע את מכאובי האנוסים ומכיר את העול גדול הנעשה להם. ויתן רשות לאנוסים אחדים אשר נמלטו לרומי ללכת בחוקי תורת ישראל לעין כל באין מחריד. וישם את עיר אנקונא לעיר מקלט לכל אנוס החפץ לשוב לדת אבותיו ויד סוד הקרדינלים נכונה עמו בדבר הזה. ולא נתן לנגוע גם בונדיג ובפלורנץ באנוסים, אשר החישו להם שם מפלט. אל האפיפיור ההוא הודיע מולכו את חלומו כי שטף מים גדול מתעתד לשטוף את עיר רומי, ולאדוניו מלפנים למלך פורטוגל הריץ מכתב להזהיר אותו מן הרעש הנכון לבא בעיר ממלכתו, למען ידע להכין מעשיו בעוד מועד למען הצל את יושביה מרעתם אז אמר שלמה לשבת לבטח ברומי ולשאת שם את מדברותיו באזני בני עמו אשר שתו בצמא את דבריו, אך למען הנצל מן השטף אשר ראה בחלומו הלך אל ונדיג וימצא שם את דוד הראובני, אשר הוליך שולל במועצותיו גם את מושלי הארץ ההיא. אך רוח שלמה רפתה ממנו כי נפקחו עיניו לראות כי אין דרכיו כאשר עם לבבו. גם לשטן קם לו שם איש מזימות ושמו יעקב מנטינו הרופא אשר הכה את שלמה בלשון לפני שרי עירו ויקם עליו אנשים אשר שמו מות במאכלו עד כי חלה ויאָנש, אך יד ה' היתה עליו להקימו מחליו. אז שב מולכו עירה רומי ויקדם אותו האפיפיור ואנשים מן הקרדינלים באהבה בששון ויקר וכל רואיו כבדוהו כמלאך אלהים. בעצם העת ההיא בא מכתב ממלך פורטוגל אל מלאכו ברס ניטו היושב ברומי להטות את לב האפיפיור והקרדינלים למלא את ידו לכונן בולשת בפורטוגל. אולם בהיות דבר כזה תלוי בדעת קרדינל לורינצו די פוצי אשר היה אוהב דבק לשלמה השיב קרדינל זה את פני המלאך ריקם בהוכיחו אותו על פניו כי לא קנאת הדת היא מזימת המלכות לכונן בולשת כי אם הבצע ותאנה לבוז את רכוש האנוסים. וירא המלאך כי עת לחשות היא ויחשוך את הדבר לעת אחרת. בעוד קרדינל נוצרי עומד להגן על האנוסים מאהבתו את שלמה, בא רופא עברי הלא הוא החכם הבליעל יעקב מנטינו להסגיר למות את נפש שלמה הזך והטהור. ויעז הנבל את פניו לבא אל ברס ניטו ציר פורטוגל ולריב מידו את ריב הדת הנוצרית העלובה, ולהוכיחו על אשר לא ינקום את נקמת הקתוליות העשוקה, מיד מולכו אשר בגד בה ויעזבנה. וכאשר לא שעה הציר אליו ואל דבריו הלשין את שלמה אל הכמרים שופטי הבולשת אשר ברומי, וימהרו השופטים אל האפיפיור וידברו אליו קשות על רפיון רוחו לדתו. ויבקשו מידו להסגיר להם את האנוס הבוגד הזה ויאות להם למראה עינים. ובסתר צוה להלביש את אחד מחיבי מיתה בגדי הנשפטים בבית הבולשת ולהמית אותו להגיד לשופטים כי את מולכו המיתו ויעשה כן. ועל מולכו פקד פרשים לשלח אותו עד מחוץ לגבול ארצו ולהיות למשמר ולמגן לנפשו בכל הדרך (5291–1531 ).

ובעזוב שלמה מולכו את רומי ובמות לורינצו די פוצי, הקרדינל האוהב לשלמה והמגן לאנוסים, נעזב האפיפיור כלמנס השביעי משני אוהביו ויועציו הטובים ולא היה בו כח לעמוד בפני מזימות מלך פורטוגל ומועצות הקסר כרל החמישי, ויחתום על הפקודה לכונן בולשת בפורטוגל לשפוט בו את האנוסים ואת הלותרנים. אך למען מעט את האכזריות הפקיד את ראָשות בית משפט הדמים, לא ביד הדומיניקנים, כי אם בידי נזיר פרנצישקני הנוח מהם. אולם השופטים עוזרי השופטי הראש הרבו עוד לרדוף באף ולהרע לאנוסי פורטוגל, מאשר הרעוּ חבריהם לאנוסי ספרד. ולבלתי המלט איש מן האנוסים, שמו העריצים משפט מות על כל רב חובל אשר יאסוף אותם אל ספינתו ועוֹנש קשה על כל איש נוצרי אשר יקנה קרקעותיהם, והאנשים אשר לא שתו לב לאסון הצפוי להם וימלטו מצאוּם צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר. גם בדרך גם בארצות אשר באו שמה. בכל זאת עלתה ביד מתי מספר להמלט אל רומי ולהתאונן רע באזני האפיפיור על רשיונו בדבר בית משפט הדת, ותדאב נפש האפיפיור הצדיק ויחשוב מחשבות להפר את דברו. עד כה וכה חלפה רוח על דוד הראובני ועל שלמה מולכו ללכת מונדיג לרגנסבוּרג ולהתיצב לפני הקסר כרל החמישי החונה שם. ויבאו באניה אשר פרשו עליה נס אשר אותיות מ’כ’ב’י‘:– מ’י כ’מכה ב’אלים ה’ – היו מרוקמות עליה ויתיצבו לפני הקסר וידברו לפניו את דבריהם. אחרית הראיון הזה היה כי פקד העריץ לאסור אותם בזיקים ולהוליכם עמו למנטואה באיטליא. שם הועיד ועד בעלי הבולשת אשר שפטו את שלמה משפט כופרים בדת הקתולית, להשרף באש. אך בהיותו קרוב אל בית השרפה שאלו אותו בשם הקסר, אם יש את נפשו להנחם על מעשהו ולשוב אל דת הנוצרית כי אז יכוּפר עוֹנוֹ ויד לא תגע בו. ויען כי אמנם הנחם ינחם, אך לא על דבקו בתורת אלהי ישראל, כי אם על היותו נוצרי עד העת ההיא. ויעל החסיד הקדוש על המוקד. (5292–1532 ) ותָגל נפשו לקדש ברבים את שם ה' אלהי אבותיו, אשר דבק בו בכל נפשו ובכל מאדו כאחד הקדושים אשר בארץ כרבי עקיבא וחבריו. ועל דוד הראובני, אשר יען כי איש=לא=נוצרי היה מימיו, לא היה לבולשת שלטון עליו, גזר כרל החמישי גזרת כלא לכל ימי חייו. וימת דוד בשנה הרביעית לכלאו. ומעריצי שלמה לא אבו להאמין כי מת האיש הנערץ ויקווּ כי עוד מעט ישוב אלהים לגאול את עמו מיד צריהם.

והאנוסים לא נחו ולא שקטו ויבחרו באיש נוצרי מזרע האנוסים ושמו דואַרטי די פַץ, איש מפקידי המלך יואן השלישי, ללכת רוֹמי ולהיות להם לפה לפני האפיפיור החפץ בטובתם, ויחלץ ממשמרתו אשר בבית המלך וילך. ולא היה דוארטי איש תם וישר כשלמה מולכו, לעומת זה היה חרוץ מאד, איש מסתיר עצה יודע לכסות דבר במשאון מבלי דעת האנשים, אשר את עצתם הוא זומם להפר, הלהם הוא אם לצריהם. ויבוא רומי ותצלח בידו לסבב את פני הדבר עד כי הוציא האפיפיור כתב הדת להשבית את מעשי הבולשת בפורטוגל עד עת מצוא.

וימצא כלמנס השביעי את לבו לבלתי הכחד את האמת תחת לשונו, לכתוב בכתב הדת גלוי לכל העמים, כי מורת רוח הוא לכל חוק ומשפט, לעונש איש על בגדו בדת, אשר לא קבל עליו את עוּלה מימיו, או איש מבני האנוסים, אשר מיום פקחו את עיניו, ראה בבית הוריו את חקי תורת משה נאמרים ונעשים באהבה ובאמונה רבה. ואיככה יוכל איש לבקש מן האנוסים לתעב את קדשי דת אבותיו מעולם ולדבקה בדת אחרת. אך כל דבריו ומעשיו לא הועילו לאומללים כי אם מעט מזער. גם האפיפיור פולוס³⁸) השלישי אשר קם תחת כלמנס (5294–1534) היה איש טוב ונוח לישראל, עד כי התאוננו עליו הכמרים כי “איש מן האפיפיורים לא הרבה עוד להיטיב לנוצרים כאשר הטיב אפיפיור זה ליהודים”. ותעל ביד דוארטי המתהפך בתחבולותיו להטות את לב פולוס להכריע את פורטוגל להקל את ידה מן האנוסים ולקרוא דרור לאלף ושמונה מאות איש האסורים בכלא. (דצמבר 5296–1535). אחר כן שתה מלכות פורטוגל את ידה עם הקסר כרל החמישי, השונא את האנוסים מילדותו תכלית שנאה, ויכבד כמעט את ידו על האפיפיור לחתום פקודה להשיב את הבולשת בפורטוגל לאיתנה. ולא משלו האנוסים ברוחם וישלחו אל האפיפיור מכתב מחאָה מרעשת שמים וארץ על העוול הנעשה להם ולאבותיהם למיום הווסד הבולשת בארץ. וינחם האפיפיור על מעשהו אשר נפתה לחתום את הפקודה. וישלח את מלאכו קופודיפירו³⁹) אל פורטוגל להשבית את מעשי הבולשת ביד רמה, ויעש כן מבלי שאת גם את פני המלך. אך מקרה קרה אשר סכל את כל עצתו כי על פתח אחד בתי התפלה נמצא גליון מדבק ועליו כתוב כי משיח הנוצרים איננו משיח, וכי דת הנוצרית תורת שקר היא. ויבוּקש הדבר וימצא כי איש מן האנוסים כתב וידבק את הגליון הזה ויתפשוהו, ויקוֹצו את ידיו ואותו שרפו באש. והבולשת מצאה לה ידים לשוב לרעתה ולרשעתה ביתר עז באין מכלים דבר. ובראש הבולשת התיצב הקרדינל דון הנריק אחי המלך יואן השלישי איש צר ואויב לאנוסים, ויבחר לו אנשים מלאי חמה וקנאה וישם אותם לשופטי הבולשת (5299–1539). ובכל זאת לא חדל האפיפיור להתאמץ בכל עוז לעצור בעד רעת הבולשת בפורטוגל. אף בין יתר גדולי כהונה הקתולית נמצאו אנשים אשר נתעב להם דבר בית משפט הדמים ההוא, ויקומו למליצים לאנוסים. ולעומתם התאמץ דון הנריק אחי מלך פורטוגל להפר את מחשבות האפיפיור הטובות ולסגור מפני מלאכי האפיפיור את שערי ארצו, פן יעמדו למעוז לאנוסים. ולמען תפוש גם את האפיפיור בלבו ולהטותו אליו, רשם דון הנריק זה ראש הבולשת את חטאות האנוסים אשר חטאו אל הדת הנוצרית על הגליון וישלחה אל פולוס השלישי. ולא טמנו האנוסים גם הם את ידם בצלחת וישלחו גם הם גליון אל האפיפיור ויוכיחו לו כי כל דברי דון הנריק דבות שוא הם. אך מעט מעט הלכו ידי האפיפיור הנוח הזה הלוך ורפה. מנזר⁴⁰) הישועים⁴¹ ) אשר הקים לו יוֹלו⁴²) להיות למשמר ולמגן לקתוליות לצבא ערוּך מלחמה אשר לא יחת מפני כל עוול ורשע ומפני כל בגד ומעל בבואו לבצע את מזימתו, המנזר הזה הפיל כמעט את השרביט מיד האפיפיור הרפה. והנצחונות אשר נצח הקסר כרל החמישי את המחמדים הכופרים בארץ תוניס ואת הלותרנים הכופרים במלחמת שְמַלְקַלְדֶן קרובים היו להרים את קרן הקסרות ממעל לקרן כהונת האפיפיור הגדולה גם בכל דבר כנסת הדת הקתולית. על כן לא אבה להִתבאש עם מלך פורטוגל, לבלתי שית ידו גם הוא עם כרל החמישי. אך בכל זאת לא חדל האפיפיור הכשר הזה לשקוד על טובת האנוסים ותעל בידו להוציא אלף ושמונה מאות איש מהם מבית הכלא (5308–1548) ולהמציא להם מחילה גמורה על כל החטאים (?) שחטאו לדת הקתולית עד העת ההיא⁴³).

ובעצם הדור אשר חזה לו החסיד רבי שלמה מולכו את חזון הגאולה ויאמר לקרב את הקץ באותות ובמופתים, בגדולות ובנפלאות, כאשר חזו לנו נביאינו מעולם וכאשר מלאו אחריהם רבותינו בעלי האגדה ובעלי הקבלה בעצם הדור ההוא קם רב גדול בארץ ישראל, להכין ולהכשיר את הגאולה הזאת, אשר גם הוא נשא את נפשו אליה, במכוֹן⁴⁴) אחד נאדר ונאור, אשר גם אותו חזו נביאינו כי בראשונה יווסד הוא בציון, ואחרי כן ישיב ה' את שבות עמו, אשר אחרי החזון הזה מילא ראש חכמי ההלכה הלא הוא גדול הגדולים רבנו משה בן מימון. המכון הזה אשר נועד מפי הנביאים לרפוא את הריסות החרבן, לחיות את העצמות היבשות הנפוצות והפזורות ולהיות להם לראש אחד על אדמת אבותיהם אשר אליו יפנו ואחריו ילכו בכל דבר דת ודין ובכל דבר הנוגע לגוי כלו, הוא יסוד סנהדרי גדולה, בית דין של שבעים ואחד בארץ ישראל. ובנין המכון הזה, אשר היה האחרון לכל חרבנות ארץ ישראל כמאתיים ותשעים [שנה] אחרי חרבן בית שני⁴⁵) יש לו להווסד ולהתכונן לפני בנין עיר הקדש והמקדש. החפץ הזה החל להתרגש בראשית בוא גדולי גולי ספרד לארץ ישראל. אך בפה מלא בטא אותו האב הגדול רבי יעקב בירב, הרב הזה הוּגלה בתוך הגולה מספרד בהיותו בן שמונה עשרה שנה ויבא מצרימה, משם הלך לירושלם וישב גם בדמשק, ולעת בואו בימים שם את משכנו בעיר צפת בקהלה הגדולה מכל קהלות ארץ ישראל וישימו אותו חכמי העיר לרב. וישם הרב הזה אל לבו את הדבר אשר דבר רבנו המימוני בחזקת היד, בהיות לו חזון ישעיהו הנביא לעינים, לאמר: “יעד הקדוש ברוך הוא לישראל שכשישוּבוּ ישראל לאדמתם ישיב שופטיהם כבראשונה ויועציהם כבתחלה, וזה אינו יכל להיות אלא בהסכמת החכמים שבארץ ישראל ואפילו יהיו סמוכים”⁴⁶)

"שנאמר ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחלה אחרי כן יקראו לך עיר הצדק קריה נאמנה ציון במשפט תפדה וזה יהיה בלי ספק – –לפני בא המשיח⁴⁷). ולא רק בחזון דבר רמבם את דבריו אלה, כי אם הורה הן הלכה קבועה וקימת בספרו משנה התורה, כי אף אם אין דבר השופט נחשב לדבר אלהים לדון דיני קנסות, ולמלא יד תלמידיו להיות דיינים מומחים כמהו, בלתי אם הוסמך איש מפי איש עד משה רבנו, ואף כי החבל הזה כבר נרתק בימי הלל הנשיא האחרון⁴⁸) בכל זאת יש יתרון לחכמי ארץ=ישראל גם בזמן הזה בהיות רק להם המשפט להוועד יחד ולהקים להם מתוכם ראש אחד ואז יגדל כחו כמוסמך מפי משה רבנו לסמוך תלמידיו ולתלמידיו לתלמידיהם להיות כלם כמהו⁴⁹). ויקם הרב בירב ויאסוף את כל חכמי צפת ויבאר ויבקר באזניהם את הענין לכל פרטיו, ואת כל התנואות אשר יוכל איש למצוא להניא אותו, השבית מראש בבינתו החריפה. ויטב הדבר בעיני חכמי צפת וחכמי הקהלות הקרובות, ויקומו חמשה ועשרים איש מתוכם ויקימו אותו לראש בית דין כל ישראל. ובהיות יד חכמי ארץ ישראל נכונה עמו, לא תמצא עוד יד איש מבני הגולה לערער עליו ועל בית דינו הגדול מפני “שאין נקרא בית דין בשם מוחלט אלא בארץ ישראל, בין שיהיה סמוך מפי סמוך או אם הסכימו בני ארץ ישראל למנות אותו ראש ישיבה מפני שבני ארץ ישראל הם הנקראים קהל הקדוש ברוך הוא קרא אותן כל הקהל ואפילו היו [רק] עשרה אין משגיחין זולתן שבחוצה לארץ”⁵⁰) אפילו אם יתיצבו כנגדם למאות ולאלפים. ובכן היה המכון הגדול הזה קרוב להתכונן ולהיות למכון עולם. אפס כי משגה אחד היה בעוכריו, כי לא העלה רבי יעקב בירב את זכר ירושלם ובית דינה על לבו. הן אמנם כי במספר הנפשות ובמספר חכמיה היתה צפת גדולה בעת ההיא מירושלם אך לעומת זה הלא יש לזכור כי בכל אשר “ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות” הלא ירושלם מקודשת ממנה בעיני כל ישראל לכל דורותיו מעולם ועד עולם. והוא לא עשה כן, כי תחת אשר היה לו לבלתי עשות דבר עד אם נמלך ברב הגדול רבי לוי בן חביב הרב אשר לירושלם, ולהושיב אחרי כן לפניהם את תלמידי שניהם לועד אחד ולחדש את הסמיכה בשם כלם, ואולי גם לקבוע את המרכז בירושלם. תחת עשות ככה שלח רבנו יעקב בירב אחרי אשר כבר גמר את כל הדבר בסוד תלמידיו לבדם, כתב לרבי לוי בן חביב, כי ממלא הוא את ידו לדיין מוסמך. ורבי לוי היה גם הוא אחד מראשי גדולי הדור. הוא היה אחד מן האנוסים שנאנסו בימי מנואל מלך פורטוגל, ותצלח בידו למלט נפשו לשלוניקי עם אביו רבי יעקב בן חביב בעל הספר היקר עין יעקב. משם הלך ירושלים ויהי שם לרב נשוא פנים גדול מאד בתורה ובמדעים בתכונה ובהנדסה. כן נפגע מאד רבי לוי למראה הליכות רבי בירב המתהלך עמו כמתהלך רב גדול אם אחד מקטני תלמידיו והמבכר את צפת, אשר כמעט אין זכר לה בכתבי הקדש ולא במשנה ובתלמוד, על פני ירושלם עיר הקדש אשר זכר קדשה לא ימיש אף שעה אחת מפי ישראל מדור דור. על כן השמיט הרב בן חביב את ידו מדבר הסמיכה, אשר לפנים נשא גם הוא את נפשו אליה, ויצא לקראתה במלחמת סופרים עזה מאד. אולם ככל אשר יש להתאונן על השגגה אשר יצאה מלפני הרב בירב ככה לא הטיב הרב בן חביב למנוע טובה רבה מישראל. הן אמנם כי כח רבי לוי בן חביב היה דל, כי יתר חכמי ירושלם עמדו מחרישים, ורק יד חכם אחד ושמו רבי יעקב די קשטרו היתה עמו, לעומת זה עמדו חכמי צפת שכם אחד על יד רבם. אך מקרה קרה כי נחפז רבנו יעקב בירב לברוח מפני פקידי המקום, אשר לטשו עיניהם על עשרו הרב. וימהר לסמוך את בחירי תלמידיו את רבנו יוסף קרא ואת רבי משה דיטראני את רבי משה קורדובירה המקובל הגדול ורבי יוסף סגיס, כאשר סמך רבי יהודה בן בבא בימיו את תלמידי רבי עקיבא בשעת הסכנה⁵¹). ויעזב את צפת בשובו אחרי כן אל מקומו לא ארכו לו שם עוד הימים ויאסף אל עמיו (5205–1545) ויעזב דבר הסמיכה ולא החזיק בה בלתי אם רבנו יוסף קארו וישם לה שארית בישראל כאשר יכתב בדברינו הבאים.

ובימים ההם אשר בארץ ישראל ובארצות תורכיא התגבר החפץ לעשות תושיה להטיף לגאולה לימות המשיח ולכונן סנהדרי גדולה, לא שככה חמת הנוצריות ושנאתה הכבושה מעל ישראל. הן אמנם כי למן היום אשר גרשו הנזירים מארצות הרפורמא חדלוּ ההרגות והמשיסות, לעומת זה נוספה הרפורמה הנוצרית על הקתוליות אוֹיבתנו מאָז בהשיא שתיהן את עוֹן בניהן הבוגדים בה עלינו ועל תורתנו. הן פרוץ פרצה הכפרנות בקרב הנוצרים לרגלי הרפורמא ותעבור גם את הגבול אשר גבלו לה יוסדיה הלא הם לוּתר צוינגלי וקלוין. נוצרי אספמי ושמו מיכאל סירויט הוציא ספר אשר בו עקר את אמונת השלוּש ורבים היו ההוגים בו, ויתפוש קלוין את סירויט וישרפהו וכת גדולה קמה אשר קראה לה כת המיחדים⁵²) או כת מכחישי השלוש⁵³) וכת גדולה ואדירה ממנה קמה באנגליה אשר אמרה להתקין את סדרי הממלכה על פי חוקי תורת משה. ורבים מן הנוצרים שבתו במסתרים את שבתם ביום השביעי כדת משה וישראל. ואנשים היו בקרב האנגלים אשר התאמצו למצוא רמזים כי גם הם מזרע יעקב הם אף יצאה חוברת מן הדפוס אשר הוכיח בה איש יהודי לאיש נוצרי כי מתוך כתבי הקדש העתיקים אין יסוד לדת הנוצרית והחוברת הזאת מעשה ידי איש נוצרי היתה. ויען כי כל האנשים והכתות האלה שמו את תורת משה הנביאים והכתובים, למופת להם וידבקו בהם באהבה קראו להם הנוצרים מתיהדים⁵⁴). והקובלנים אשר גם הם נחשבו בעיני הקתולים לכופרים ועבריינים, מיראתם פן יתנו הקתולים אותם לאוהבי ישראל התחזקו להפוך את לבם לשנא את ישראל תכלית שנאה, למען הטהר מעון הכפרנות. ויטפלו גם הקתולים גם אדוקי הקובלנים את עון הכופרים הנוצרים, אשר קמו בקרבם, על היהודים אשר בשל כתבי קדשם נבעו הפריצים האלה בחומת הנוצריות. ויפצרו שרי האספמים הקתולים המושלים בעת ההיא בעיר ניאַפל בקסר כרל החמישי לגרש משם את בני ישראל. אך הקסר לא אבה להעתר להם בנשאו את פני המטרונית הכבודה בנוינידה אברבנאל אשר התחננה לו, ולא גרש אותם. אולם מקץ שנים באו ממנו דבר שלטון לעזוב את ניאפל או לשום אות דיראון בבגדיהם. ויבחרו לעזוב את מקומם (5302–1542) וילכו אלה לתורכיא ואלה לאנקונא ולפיררא ערי איטליא, ודון שמואל ובנוינידה אשתו אף כי עליהם לא יצאה הגזרה, יצאו גם הם בתוך אחיהם בגולה וישבו בפיררא בתוך קרוביהם.

לשנה הבאה עברה כוס החמה על בני ישראל היושבים בביהם. בשנה ההיא היו שם כמה ערים לשרפה. וישיתו את עוֹן הבערה על היהודים ויתפשו וינגדו אף המיתו מהם אנשים. ויגרשו את כל היהודים מארץ ביהם (5302–1542). עד כה ועד כה נודע הדבר כי נקיים הם ויקראו להם שרי ביהם וישובו אל נויהם אך כפר שתו עליהם אף גזרו עליהם לשאת אות הדראון.

ובמדינת נויבורג בגרמניה התעוללה עלילת דם ויבוּקש הדבר וימצא כי דבת שוא היא ויתיצב הנגיד אוטון הנריך מושל המקום למגן ליהודים ולא נתן לבישוף הצורר אשר שת ידו עם המעוללים לבצע את מזימתו לגרש את בני ישראל, ויזעף הבישוף מאד. ויקנא כהן לותרני ושמו הוֹזיינדר איש טוב וישר את קנאת האמת ויוֹצא מגלת ספר אשר קרא את שמה יוּדנביכלין ויעד את עדותו כי יודע הוא את בני ישראל ואת נקיון כפיהם, כי רק על עשרם ועל טהרת דתם ישנאו אותם ומעבר מזה יארבו לכספם המושלים העריצים, השרים הדלים והלוים הרשעים אשר לא יאבו להשיב לנושיהם את הכסף אשר לקחו מהם. על כן הם בודים מלבם עלילות דם למען תמצא יד המושלים והשרים למלא חוריהם זהב אשר לא עמלו בו, ויד אלה לבלתי שלם את חובותיהם ולמען תמצא יד הכמרים והנזירים יוצרי דבות שקר אלה, אשר לפני שלוש מאות שנה לא ידע אותן איש עוד, לברוא קדושים חדשים אשר יהיו למקור עושר רב. גם על דבר טהרת דת ישראל ישנאו אותם הכמרים תכלית שנאה ועל כן ירדפום יחרפום וינאצום ועל כן זממו לשרוף גם את כתבי קדשם באש. ולא יזכרו הכמרים ההם כי את השקר, אשר הם בודים היום על ישראל בדו הפגנים בימיהם על הנוצרים הראשונים כי שוחטי ילדים מוצצי דם הם. כראות הבישוף את מגלת הספר ההיא שכר את דקטור עק, הסופר אשר יצא לו שם בנבלותו, ויוֹצא חוברת אשר אסף אליה את השקרים והנאצות אשר בדו כל צוררי היהודים מעולם ויחלט כי כל בני ישראל שופכי דם ילדים מתעללים בכוונים הם על כן יש לענותם, למרר את חייהם ולהשיבם עד דכא. ונפלא הדבר כי בעת צאת השטנה הבזויה הזאת חדש הקסר כרל החמישי את זכיות היהודים אף חתם על פקודתו כי נקיים הם מעלילות הדברים אשר יאשימו עליהם אויביהם. אולם אם שלח דוקטור עק את פיו ברעה, אין להתפלא, כי איש בזוי הוא, פרוע לשמצה. אך אם לוּתר האיש אשר אמר להוציא את בני דתו מאפלה לאורה, הלך בדרך אויבו בנפש זה, לחפא דברי בלע על עם בני ישראל, אשר בראשונה דבר עליו גדולות וטובות יפלא בעיני כל איש מאד. גם הוא כתב מאמר בשם “על היהודים ועל כזביהם”. שם חרף את עם ישראל בגדופים גסים אשר לשמעם תגעל כל נפש, גדופים אשר גם דברי דוקטור עק ופיפרקורן וכל יתר אויבינו כהלולים נחשבו למולם. את כל הדבות הנלעגות הנתעבות, אשר הקיאו הצוררים הדומיניקנים וכל חבריהם למיניהם אסף הוא אל מאמרו, וכה הורה את צאן מרעיתו במאמרו ההוא: שרוף ישרפו הנוצרים את בתי הכנסת אשר לבני ישראל ואת בתי מגוריהם יקחו מהם ואותם ואת נשיהם וטפם, וכלאו באוּרווֹת סוסים, את בעלי הכח אשר בקרב הגברים והנשים יעבידו בפרך. ולא רק את התלמוד בלבד כי אם גם את כתבי הקדש יקחו מידם ביד חזקה וכל איש ישראל אשר יזכיר בשם אלהים מות יומת. רק שתי דרכים פתוחות לפניהם להתנצר או להגרש מן הארץ. סוף דבר, כי מן האיבה ליהדות לא יכלו להטהר כל כנסיות הנוצריות למיניהן גם הכנסת הקתולית הרומית, גם הקובלנית הקתולית היונית המדוכאה תחת רגלי תורכיא, כי גם היא נעורה בימים ההם לטמון מוקשי מות לישראל. בהגישה משפטה לשופט תורכיא (5305–1545) על אנשים יהודים כי הרגו איש נוצרי לקחת מדמו לחג הפסח האנשים הוּבאו לפני השופט ובנגוד אותם הודו מרוב מכאובים על כל הדברים אשר שאלו ויתלוּ אלה על העץ ואלה נדונו לשרפה. אך מקץ ימים מעטים יצא הנוצרי העני ממחבואו, אשר החביאוהו שם בודי העלילה, ויתפוש אותם השופט וימת אותם. וידבר השר משה המון רופא נפש השולטן על לב אדוניו וייעתר לו ויוֹצא דבר שולטן בלתי הגש עוד משפט כזה בלתי אם אל השלטן לבדו.

והרווחה הקטנה אשר עמדה לאבותינו בשנים האחרונות למאה החמישים ושלש בארצות הרפורמא לרגלי הרוח החיה החדשה אשר צררה בכנפיה את יושביהן, ובארץ קסרות בזנתי אשר נהפכה לשלטנות תורכית במצוא שם אבותינו גולי ספרד מפלט ומבטח וגם בארצות הקתולים בכהן שם האפיפיורים אנשי החסד כלמנס השביעי ופולוס השלישי. הרווחה הקטנה הזאת חלפה כצל בארצות הקתולים ובסביבותיהן בקום שני אנשים לשוב ולחגור את הכהונה הרומית את החרב הנוקמת אשר כבר נפלה כמעט מתערה הלא הם פטרו קראַפא⁵⁵) האיטלקי אשר הרחיב את גבול שלטון הבולשת על כל הארצות כאשר הנהיג טורקמדו בימיו רק באספמיא, ולויולא⁵⁶) האספמי אשר הקים, במנזר הישועים אשר יסד, חיל נורא לקתוליות הרומית, חיל נעלם, אשר כל עין לא תראהו ומפניו אין מסתר ואין מנוס, האנשים האלה וכל אנשי מעשיהם, שמו להם לחוק ולא יעבור לארוב לכל איש אשר אין לבו תמים עם הקתוליות, וגם לכל כנסת דת אחרת השונה ממנה, להשחית ולהצמית, לדכא עד עפר ולשום למרמס. וככל אשר בכל דור אשר עמד צורר בקרב הקתולים להצר לישראל, קם כנגדו מומר מלשין בקרב היהודים להסגיר בידו את עמו ואת תורת אבותיו, קמו גם הפעם כנגד שני המציקים, קראפא ולויולא שני מומרים אליאנו רומאנו ואחיו ויטוריו רומאנו, ויבאו הם על כל בתי בני ישראל בעיר רומא באנקונא בוונדיג ובערים אחרות ויגזלו את כל ספרי התלמוד וגם כל הספרים הכתובים עברית גם את כתבי הקדש וישרפום בראש השנה (5314–1553) למען הכעיס את בני ישראל תמרורים ביום חגם. ויתאוננו היהודים באזני האפיפיור יוליוס השלישי ויאות להשיב להם את הספרים זולתי התלמוד. בעת ההיא נגזרה גזרת בקור – צנזור – גם על הספרים הנמצאים בבתי ישראל גם על הספרים הכתובים הבאים לבית הדפוס. ותלכנה הצרות הלוך ורוב בעלות קראפא – אשר קרא לנפשו מני אז פולוס הרביעי על כסא האפיפיורים. הוא גזר לבלתי היות לאיש יהודי קרקעות, לבלתי דוּר מחוץ לגרות היהודים, ולבלתי הראות ברחובות העיר בלי אות הדראון לבלתי רפא רופא יהודי את איש נוצרי. ויצר ויצק לישראל, עד כי ישר היה בעיניו להצית את גרות היהודים על יושביה באש.

האפיפיור הצורר הזה לא שת לבו אל הזכות אשר זכו שלשת האפיפיורים ההולכים לפניו את האנוסים לשוב אל יהדותם ולשבת בטח באין מחריד בעיר אנקונא ויאסוף את כלם פתאם אל משמר ויחרם את אוצרותיהם (5315–1555). והאנשים אשר לא אבו להתכחש לאלהי אבותם העלו על המוקד והנשארים הגלו בעירום ובחוסר כל אל אי מלתא. משם נמלטו רבים אל ארץ תורכיא ורבים אל מדינת פיסרו⁵⁷) ויחזק דבר האפיפיור על נגיד פיסרו ויגרשם מארצו, והמומרים בימי הצר המר והנמהר הזה הרימו ראש, וימררו את חיי אחיהם מקדם ויכעיסום בכל אשר מצאה ידם ויכאיבום במדברותיהם התפֵלות, אשר נשאו בבתי הכנסת, המלאות חוֹנף וחלקות עד לגעל נפש לדת השלטת ובוֹז ונאצה לעם אשר ממנו יצאו ולתורתו התמימה המעושקה. ותגדל רשעת החנפים ההם עד כי העיז אחד מהם את מצחו לפרוץ אל בית הכנסת ביום הכפורים ולהעמיד צלב בהיכל הקדש על יד ספרי התורה. המומרים היו למשלחת מלאכים רעים השלוחים מן האפיפיור והישועים לעשות כלה בתלמוד ויבואו אל עיר קרימונא אשר במדינת מאילנד בצפון איטליא מקום ישיבה ובית דפוס לתלמוד וידברו על לב פקידי העיר ויעירו את חמת האספסוף ויפשטו הם וחיל האספמים אשר חנה בעיר ויפשטו על בתי בני ישראל ועל בתי המדרש ועל בית הדפוס ויוציאו משם כשנים עשר אלף ספרי תלמוד ויתר ספרי ישראל וישליכום על מדורת האש אשר הבעירו ברחוב העיר (5319 –1559).

כאשר פשה נגע חמת קנאת הדת, אשר התלקחה בעיר רומי באיטליא, כספחת על כל הארצות מסביב, ככה נשא רוח הקדים את אחד המומרים באיטליא מעיר אוּדיני אל עיר פרג אשר בארץ ביהם ויחפא דברי שקר, כמשפט מומרי ארצו על התלמוד ועל יתר ספרי עברית ויגזלו שוטרי העיר המון ספרים במשקל שמונים ככר מיד בעליהם וישלחום עירה וינא. בעת ההיא יצאה אש ותאכל שבעים בתים בגֵרות עיר פרג ויהי המעט מן הביהמים כי לא עזרו לכבות את הבערה וישליכו נשים מישראל אל המוקד ויבזו את הבתים.

והקסר פרדיננד המולך בגרמניא תחת אחיו כרל החמישי הצר לישראל יושבי ארצותיו. הוא גרש שתי פעמים (5302–1542) וגם (1561־5321) את היהודים מארץ ביהם ושתי פעמים קרא להם לשוב אליה. בפעם השנית קם עליהם לגרשם בעבור נדרו אשר נדר לאלהיו להגלותם. וימהר איש נכבד מאד איש חיל ושמו מרדכי צמח לבית שונצינו מעיר פרג ויקם וילך רומי ויפל תחנתו לפני האפיפיור פיוס הרביעי ויתר את הנדר. אז נעתר הקסר פרדיננד למרדכי צמח ויתן להם לשבת בארץ כתמול שלשום. אך הַגְלֵה הֶגְלָה את בני ישראל מאוסתריא התחתונה מעיר גאֶרץ. ועל יתר היהודים האוסתרים גזר לבלתי התמהמה בעיר וינא מדי בואם אליהם עד אם הודיעו את פקידי העיר מה מעשיהם שם, אז יתנו להם כרטיס מודיע את מספר הימים אשר התירו להם הפקידים לשבת שם. לכרטיסים ההם קראו כרטיסי היהודים.⁵⁸).

ותחת פולוס הרביעי אשר קראו לו בני ישראל, המן צורר היהודים כהן האפיפיור טוב העין פיוס הרביעי. הוא הפר בששת שנות כהונתו כמה גזרות קשות אשר גזר הצורר ההוא, אף התיר להדפיס את התלמוד. אולם האפיפיור אשר קם תחתיו הלא הוא פיוס החמישי הרבה עוד להרשיע גם מפולוס הרביעי וישם ליושבי בולוניא אנקונא עלילות דברים לענותם ולהחרים את רכושם (5327–1567) ובאחרונה גרש את כל בני ישראל מארץ ממשלתו הלא היא ממלכת=הכנישה⁵⁹) (1509־5329) מלבד יושבי רומא ויושבי אנקונא אשר אותם לא גרש.

והמסיבות אשר התהפכו והחדשות אשר נראו בתור ההוא העירו את כל איש לב מן התרדמה הגדולה אשר נסבה תרבות ימי הבינים העצלה על כל גויי הארץ. רבות הן החליפות אשר חלפו על גוי ואדם במאה החמשים ושלש עד כי גרשה הנוצריות את אויבתה גרנדה המושלמנית מאספמיא ואויבת אחרת אדירה ותקיפה ממנה, הלא היא השולטנית התרכית פרצה ותבא בשערי אירופא הנוצרית; לעומת העולם הישן אשר כמעט כלה כחו מחטאותיו וּמזוֹקן התרומם עולם חדש מלא כח איתנים מעבר ליַמים רחוקים; את חומת הנוצריות הבצורה והיציקה בקעה הרפורמא ותחץ אותה לשתי מערכות מלחמה אשר עד עולם לא יהיה שלום ביניהן; תרגומי תורת עם עולם החלו לפקוח את העינים לטהר את הלבבות, לזקק את הדעות ולהגביר את האמת האחת המיוחדת על השקרים הרבים והשונים, וישראל אשר מידו נחלת האלהים זאת לכל יושבי תבל עודנו מוכה ונגוע בזוז ושסוי כבראשונה גם ביד העמים אשר הכירו כי באורו ראו אור; שם בקרן דרומית מערבית נוסדו יחד חזון שקר תרמית ואליל, חנף, דמים ובצע, מזימות אָון ונכלי בליעל, להלחם בכל כלי זעמם ולכלות את כל חמתם האכזריה במלא כף נפשות נקיות אשר זאת היא כל חטאתן כי באלהיהן מקדם לא תבגודנה. ומה משפט הגוים השאננים למראה הרשע הזה? למרצחים החנפים קדוש יאמרו וחללים אשר נתנו את דמם כוֹפר טהרת אמונתם טמא טמא יקראו. מראות כל הגדולות והנפלאות וכל הזרות והתהפוכות אשר כלן יחד נראו כצנפה אחת סבוכה ומסוכסכת המריצו את אנשי הרוח ביהודה לכונן את לבם אל חקר רוח העמים ועל כלם אל חקר רוח עם ישראל. אך תחת אשר לפנים בספרד נחשבה הפלספה היונית לפותרת האחת לכל חזון ולכל מקרה שמו הפעם אנשי החקר את פניהם אל דברי הימים לאמר אל הדברים אשר ימים ידברו, אל גופי המעשים אשר נעשו בקרב הימים להאזין היטב אולי תקשיב אזנם את קול פעמי רוח אלהים המתפעם בם.

אחד מראשי סופרי דברי הימים היה הרופא יוסף בן יהושע הכהן מעיר אַויניוֹן וילך בדרך הסופרים רבי אברהם זכות ורבי אליהו קפסאלי הכהן⁶⁰) וישם כמוהם גם את דברי ימי עמי הנכר לענין לחקרי לבו. ויכתב גם הוא ספר “דברי הימים” – מראשית ימי הבינים עד ימי דורו – אשר לראשונים לגוייהם חשב את הצרפתים ואת התרכים⁶¹). יתרון לספר זה הוא יפי סגנונו כי איש טוב טעם וטוב שכל עד מאד היה יוסף הכהן. אך מרוח כתבי קדשנו נחה על סופרנו זה להכיר את יד ה' השלטת בגורל הגוים והממלכות. ויען כי אמונת צדק עולמים היה הרוח המחיה אותו על כן יקנא קנאה גדולה מדי ראותו את העשק ואת העוול הנעשה ביד המושלים יועציהם וגבוריהם עד כי יש אשר ארר אותם בחמת רוחו. אולם מבחר משא נפשו היו תולדות ישראל עמו אשר לא כאהבת איש את אחיו אהבוֹ, כי אם כאהבת אם רחמניה את פרי בטנה מדי שעשעה אותו בחיקה וכאהבת לביאה את גוריה מדי גשת ציד אליה לחטוף אחד מהם על כן מלאו גליוני ספרו הנחמד “עמק הבכא”, אשר אותו שם ספר זכרון לכל התלאות אשר עברו על בת עמו, זיקים חצים וכידודי אש. אין זכרון בספר אשר לא ירגיז את לבו ולא ימרר את נפשו, כי כלו מקצהו עד קצהו תאניה אחת הוא, מחאה אחת רצופה על העלילות אשר יעוללו שבעים הזאבים לכבשה האחת.

נופל מן הספרים בסדרו הוא ספר שבט יהודה, אשר יהודה בן וירגא יסדו בספרד, ושלמה בן וירגא הוסיף עליו אחרי גלותו מן הארץ ההיא, ויוסף בן וירגא השלימו בדור הבא אחרי כן. הספר הזה איננו בלתי אם אספת פָרָשות, אשר אין דבר לאשה עם רעותה. מרביתן הן דברי הימים גמורים בתכלית דקדוקם. אולם יש פרשות בתוכן שהן שיחות נתונות בפי מלכים או חכמים על דבר הדתות ועל טיב היהדות. הן אמנם כי הן מלאות חן ושכל טוב ושעשועים ותועלת לקוראיהן, אף יש אשר פלפלת חריפה נמצאה בהן אך הסתוֹריותן מפוקפקת. אך גם מליצת ספור גופי המעשים גם מליצת השיחות זכה מאד ועל שתיהן נסוכה רוח עצבון ואהבת אמת בלי משא פנים, ואהבת ישראל רבה מאד ודומיה לאלהים הן הן הרוחות המחיות את כל הספר.

ושמואל אושקא מגולי פרטוגל, העלה גם הוא על ספר את זכרונות בני עמו. אפס כי לא בשפת עבר כי אם בלשון פרטוגל דבר את דבריו ולא בסגנון ספר זכרונות דברי הימים כי אם בדברי חזון ושיר ערך אותם כי לא את תולדות ישראל לגופן ולפרטיהן בא שמואל ללמד, כי אם לרומם את לב אחיו המדוכאים, בזכרון תפארתם מימי קדם לחזק את ידם בחזון הטוב הצפון לבחיר העמים הזה באחרית הימים. ראשית דברי הספר היא קינת יעקב הרועה, אשר במדבר ציה יקונן בנפש מרה על שבר בת עמו, אשר כמהו לא השבר עוד כל גוי מהיות אדם על הארץ, אחרי כן יעביר על פני שני ריעים, אשר באו לנחמו, את פרשת כל המוצאות את עמו העשוק והרצוץ מיד כל הגוים העריצים אשור, בבל, יון, רומי, ספרד, צרפת, אשכנז ואנגליה, ובאחרונה מיד החיה הרעה הבולשת האכזריה. אף כי דאבה מאד נפש שני הרועים לשמע אמרי נואש אלה, בכל זאת השכילו לראות את הנכונה כי גם שלות הגוים השאננים מעולם לא היתה שלות אמת, כי לוקחים הם מיד ה' ככל חטאותיהם כי כל הגדול מחברו בולע את חברו. ואת עם בחירו יְיַסֵר ה' כְיַסֵר אב את בנו להָתֵם ממנו כל טומאה, לטהרו לרוממו להעמידו ולשומו למשוש דור ודור. כי מבעד לקַדְרוּת האפלה אשר תכסה את עין כל הארץ, תבחן כל עין חדה כי אור לישראל הולך ואור, הולך וטהר ועולה מחיל אל חיל, ממעלה אל מעלה, מימי אשור ובבל עד ימי יון ורומי, ומאז עד ימי גלות אנגל צרפת וספרד, עד אשר ינוסו כל הצללים והוא לבדו יהי לאור עולם⁶²).

וככל אשר חשכו ארצות הנוצרים על יושביהן העברים, ככה עלה שלום העם הזה וכבודו בעת ההיא בארץ תורכיא כמעט עד מרום קצו, בבוֹא שמה איש ואשה אשר היו שם לתהלה ולתפארת בשמם ובמעשיהם, איש רב אוצרות מן האנוסים ושמו פרנציסקו מינדיס בפורטוגל נשא לו לאשה את דונא ביאטריצי⁶³) לבית בנבנישתי מבנות האנוסים ותלד לו בת ושמה רֵינא. ויכונן לו האיש בית שלחן⁶⁴) גדול מאד והקסר כרל החמישי היה גם הוא אחד ממכריו⁶⁵) וסניף עשה לו לבית שלחנו בעיר אַנְטְוֶרְפֶן בירת פְלַנְדֶר בעת ההיא. עד כה וכה מת פרנציסקי מינדיס ויתן את כל אשר לו לאשתו ביאטריצי. ותרא האשה כי הבולשת מתכוננת בפורטוגל, ותקם ותקח את בתה, את אוצרותיה ואת קרוביה אשר אחד מהם היה הנער החרוץ מאד יואַן מיקויס⁶⁶) ותלך לאנטורפן. ויגדל כבוד האשה הנדיבה והרוממה וכבוד העלם בעיני שרי פלנדר גם בעיני מְַרְגְרִיתָא אחות הקסר השולטת בארץ. אך גם אדמת הארץ ההיא היתה כרוֹגזת תחתיה, בהיות גם שם מצודה פרוסה על האנוסים ועין המלכות לטושה על עשרה. ותמצא לה תאנה להתחמק משם אל ונדיג. אולם שם היתה צפויה אל אסון, בהודע הדבר כי אומרת היא לצאת אל תרכיא שמו אותה במשמר למען התגולל ולקחת את עשרה ואולי גם את נפשה בהשפטה משפט כופרים. וישכל ויצלח יואן למצוא נתיבות לבית השלטן שוּלימן האדיר, אשר ונדיג היתה כמשחק בידו הגדולה. ויחזק דבר השלטן על הממשלה הקטנה להוציא כרגע את האנוסה לחפשי ולתתה ללכת לנפשה, ולקחת עמה את כל רכושה, אל הארץ הטובה בעיניה. ותלך אל עיר פיררא, שם הסירה מעל פניה את מסוה דת הנכר ותשב אל אלהי אבותיה אשר בה דבקה בכל לבבה ובכל נפשה מיום היותה. ותקרא את שמה בישראל חנה גְרצְיָא⁶⁷) מִינְדֵיסְיָא. ויהי שמה לברכה בקרב עמה (5309–1549). ותרב לעשות צדקה וחסד מאד וכל הליכות האשה הטהורה והרוממה היו חן נעם וכבוד, אמרי פיה נעימות רחמים ונחומים ועל פרי כפיה טובה ברכה וחיים. ומלבד חסדיה הנאמנים לאנוסים האומללים ולאביוני עמה, היתה מעוז ומשען לתורה בכוננה בתי מדרש לחכמים ולתלמידים. ותכלכל את מחסוריהם ביד נדיבה ורחבה. ואלה הדברים אשר כתב עליה רבי יהושע צונצין אחד מגדולי הדור ההוא בתשובותיו: “הגבירה, תפארת רום הנשים, גולת הכותרת העומדת לנס עמים, סוככת בנוֹפיה על יתר הפלטה צאן הקדשים עם [ה‘] אלה, באורה יראו אור – – צדקתה תעמוד לעד – – חכמת נשים בנתה ביתה, בית ישראל, בקדושה ובטהרה, בחילה ובאוצרותיה החזיקה יד עני ואביון להושיעם ולהרגיעם בעולם הזה ובעולם הבא. עוד חצבה עמודיה בעשות בתים לתושיה שם יתנו צדקות ה’. כל הבא למלא [ידו] בחכמה בתבונה ודעת, ידיה שלחה בכישור להחזיק במעוז ולעשות שלום לו”⁶⁸).

מפיררא הלכה לקושטא עיר ממלכת תורכיא (5313–1553­) אל המקום אשר שמה הקדים לבא יואן מיקויס. העלם גבור החיל הזה קנה ביפיו ובחכמתו ובאמץ לבו גם לב שרי צרפת אשר לבם לא היה תמים עמו ויעידו על כשרונו ועל ישרתו בכתביהם אשר נתנו לו, וימצא לו מהלכים בחצרות שרי השלטן שוּלימן אשר הכיר את ערכו כי רב הוא. שם שב יואן מיקויס לאלהי אבותיו ביד רמה ויקרא את שמו יוסף נשיא ויקח לו את רינא בת גרציא מינדיסיא דודתו לאשה כדת משה וישראל. ולא לבדו בא לשכון בקושטא, כי חמש מאות איש מישראל עלו עמו מפורטוגל ומאיטליא ותהיינה כל הליכותיו כהליכות שר וגדול. ויהי כי מצא חן בעיני שוּלימן בעבודתו אשר עבד אותו בכשרון וחיל, ויחתום שוּלימן ושלים בנו ומוּרַד בן בנו על שטר מתנה, אשר נתן לו היושב על כסאו ויורש העצר ויורשו, על נחלת ארץ ים כנרת ואת כל גבולי עיר טבריא מסביב לשלוט­ עליהם שלטון מושל ארץ ולהושיב שם בני ישראל. ובגשת יוסף נשיא בתוך הכל השרים, אל שלים השני לנשוק את ידו ביום עלותו על כסאו (5326–1566) הקים אותו כרגע לנגיד⁶⁹) מושל על אי נכסוס⁷⁰) ויתן לו עוד שנים עשר איים אחרים מעט מעט אחרי כן ואת חכיר⁷¹) מכס היין הבא דרך הים השחור נתן לו. ואף כי שטמו אותו מושלי אירופא מלאכיהם, וישיתו לו מוקשים, ויטמנו לו פחים במסתרים כל ימיהם, בכל זאת נשאו בשרם בשִנֵיהם ויליקו לו לשון, באשר כל דברי הממלכה התורכית האדירה נחתכים על פיו. ויהי כי קפץ הנרי השני מלך צרפת את ידו משלם ליוסף את החמשים מאת אלף דינרי הזהב אשר הלוָה לממלכתו, מִלֵא השלטן שלים את ידו לפרוש את כפו על אניות צרפת החונות על חוף אלכסנדריא לגבות מהן את חובו ויעש כן. ויזעף מאד מלך צרפת על הלקח מידו את הכסף, אשר כבר נחשב בעיניו כגזל הנאכל, ויתנכל להצמית את יוסף ויקם עליו מלשין יהודי מקרב אנשיו, ויוכח הנשיא את צדקתו ואת אמונתו אל השלטן וישלח מלשין לארץ נוד ורבני קהלות תורכיא קראו עליו ועל עוזריו חרם. וממשלת ויניציא המוּכה ביד שלים אשר לקח את אי קפריסין מידה, פקדה את עון יוסף, אשר יעץ את אדוניו להלחם בה, על בני ישראל יושבי ארצה. ותאסוף אל בור את כל הסוחרים העברים בני ארץ הקדם, ותחרם לה את סחורותיהם (5330–1570), ותאמר לגרש את כל היהודים מארצה. אך בכל אפה וחמתה, כבדה עליה יד השעה לבא ולהתרפס לפני השר הישראלי ולהתחנן לו כי יהיה הוא עושה שלום בין ממלכתו הקטנה ובין תורכיא הגדולה. ויגדל מאד כח יוסף נשיא, עד כי גם וִילְהֶלְם לבית אורַנְיא הגואל החזק הפורק עול אספמיא מעל נידרלנד והקסר פרדיננד האוסתרי בקשוהו איש איש ממקומו להיות לו לפה לפני השלטן האדיר. וזיגמונד אוגוסט מלך פולין בפנותו אליו התאמץ להטות לבו אליו בהבטיחו לו לתת חקים טובים לאחיו בני ישראל יושבי פולין.

על יד הארז האדיר יוסף נשיא, עלה כיונק איש שכל יודע תורה, רבי שלמה אשכנזי, נצר מגזע משפחה אשכנזית. מעיר אוֹדִינֵי אשר בצפון איטליא יצא בימי נעוריו ויבא ארצה פולין ויהי שם לרופא המלך. ובאשר יליד ארץ ויניציא הוא, שם את נפשו, בבואו אחרי כן עיר ממלכת תורכיא, למשמעת מלאכי ויניציאה היושבים שם. הם הציגוהו לפני מחמד סוקולי, ראש יועצי השלטן, אשר עינו היתה צרה בגדולת יוסף. ויַשְכֵל שלמה ויחרץ מאד עד כי הוא הכריע בין הדעות התקיפות להושיב אחרי מות זיגמונד אוגוסט בלי בנים את הנרי הנגיד לבית אניוב⁷²) הצרפתי על כסא ממלכת פולין, אשר עליו התחרו קסר גרמניא, מלך רוסיא, האפיפיור וכל מלכי הקתולים וגם כל מלכי הרפורמים להושיב עליו איש איש את הטוב בעיניו. אף הגדיל אשכנזי לעשות, בדבר שלום המדינות בהשלימו את דבר השלום בין ויניציאה ובין תורכיא, עד כי כבדה אותו השלטנית להוליך את פתשגן כתב השלום לזקני ממשלת ויניציא. ולעדת ישראל יושבת ארץ ממשלת צרת העין ההיא היתה הרוחה, בעלות ביד רבי שלמה אשכנזי להטות את לב הממשלמה לבלתי גזור עוד גזרת גלות על קהל העברים היושבים בה.

ובהיות לב בני ישראל טוב עליהם בארץ תורכיא בימי שולטניה הראשונים, ושרי ישראל יוצאים ובאים לפניהם, נשא לבב יוסף אותו לחשוב מחשבות לתת לעמו הנדח ניר בארץ מושב אשר שם ישכון הוא לבדד, ומכל הארצות נבחרה בעיניו ארץ אבותינו העתיקה. כי בעוד היותו מתגורר בימי עלומיו בויניציא, נע ונד כאחד פליטי האנוסים, כבר ערב את לבו לבקש מאת זקני הארץ ההיא לתת לו אחד מאייה להושיב שם את בני עמו, וישיבו את פניו ריקם. אולם כאשר נתנה לו מיד שלים עיר טבריא ושבעה כפרים קרובים לה, שלח אליה את יוסף בן ארדוט אחד מאנשיו, וישם בה חוצות וּשוקים, ויבן בה בתים יפים רחבי ידים ועצי תות⁷³) נטע למען היות עליהם למחיה לתולעי המשי כי אמר יוסף נשיא לכונן שם בתי מגניה⁷⁴) למטוה המשי ולרקמת הצמר הטוב אשר יביאו מגזת אילי אספמיא, אך עד כה וכה הוסבוּ עיניו אל אי נכסוס ואל האיים האחרים אשר נתנו לו מאת שלים ויאמר להכין שם מושב לעמו, אף מצא את לבו לקות כי תשים ממשלת תורכיא אל משמעתו את אי קפריסין לשום אותה לארץ מושב לישראל אך תקותו לא באה. וגם את התורה אהב יוסף נשיא ויכונן בית מדרש בחצרות בלודר היכלו אשר בקושטא, ויכלכל את חכמי התורה ביד רחבה ויקן כתבי יד יקרים, ויוצא כסף רב להעתיק ספרים מן הכתבים אשר נפלאו ממנו לקנותם בכסף. וקרוב הדבר כי החכם יצחק עקריש, אשר זכה באחרית ימיו להאסף אל תוך חכמי בית יוסף נשיא, הטה את לבו להוקיר את הספרים ולקנותם.

בעת ההיא מצא החכם עקריש את בן מינו באיש ספרדי אחר ושמו שמואל שולם אשר גם הוא היה מחבב את הקדמוניות וקובץ על יד כל זכרון זכרון מני קדם לכלול מהם יחד את מערכת דברי הימים לעמו. ויהי בהדפיסו את ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות, ויאגוד אליו מין במינו את אגרת רב שרירא, אשר קבע בין פרקיו, ושהיא אוצר יקר לדברי הימים אשר לאמוראים הסבוראים והגאונים, ואחריו קבע את גליון “אלה המעלות”⁷⁵) המודיע נכבדות על דבר מתיבות סורא ופומבדיתא ופרקים מן הספר היקר ספר הקבלה לרבי אברהם בן דאוד על דבר דורות חכמי קירואן וספרד הראשונים. אך ככל אשר הטיב החכם שולם בפרסמו את דברי הזכרונות אשר אסף אל תוך ספר יוחסין, ככה הרע לספר זה בקצרו אותו ובהוציאו ממנו פרקים פרקים כטוב בעיניו. עוד מתנה טובה הביא שמואל שולם אל בית גנזי ספרתינו בתרגמו ללשוננו את המגלה היקרה, “יוסף בריבו עם אפיון” אשר כתב יוסיפוס בשפת יון.

שם גדול משני חכמים אלה עשה לו החכם רבי מנחם די לונזאנו מ' (5368–1618) יליד ארץ יון ושוכן חליפות בירושלם ובאיטליא. חכם ידוע חולי ונכה רגלים זה שקד בכל עז, כל ספרי המדרש הקימים בידנו להגיהם ולהשבית כל סיג מהם, ולחפש בירושלם בארם צובא ובדמשק אחרי מדרשים עתיקים ולחיותם מערמות העפר אשר כסה עליהם זה מאות שנים, אשר את מקצתם העלה על ספרו היקר “שתי ידות”⁷⁶) ובהיותו יודע את שפת יון ואת שפת ערב בתכלית דקדוק שם את לבו אל המלות הזרות הנמצאות בתלמוד ובמדרש לבארן ולתרגמן עברית בדרך מדע מתוּקן ומדויק מאד⁷⁷) ולסדרן בספר אשר קרא לו “המעריך” בהיותו "תשלום אל ספר הערוך”⁷⁸) גם את תורת השיר ידע לבקר בבקרת נכונה, אך השירים אשר כתב הוא לא נעלו מאד, לעומת זה רב כחו בדקדוק הלשון ובמקצוע המסורת אשר בקר על פי כתבי יד רבים ויקרים באמונה רבה.

במקצוע בקור המסורת הגדיל עד להפליא החכם רבי ידידיה שלמה נורצו רב במנטואה באיטליא (5386 –1626) בספרו היקר והנכבד מנחת שי.

והדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לתת לעם ישראל מרכז אחד בהוסד סנהדרין בארץ ישראל כמעט קם ויהי. אך בפנים אחרים. כי לא מקום התבצר אשר אליו יפנו כל נפוצות יהודה, כי אם מפעל כביר נוצר ברוח כפי אחד מגדולי התורה, אשר נתן לב אחד לכל אוהבי תורה ועושי מצוה אשר הם הם מעולם ועד עולם רוב מנין האומה ורוב בנינה. שם הרב הגדול הזה הוא רבנו יוסף קארו (5335–1575) ושם מפעלו הוא ספר “בית יוסף” אשר את תמציתו סנן ויגש אל הקהל בספר “שלחן ערוך”. רבנו יוסף זה בן אפרים בן יוסף בא על זרוע הוריו, אשר גלו מספרד, בהיותו בן ארבע שנים עירה ניקופוליס אשר בתורכיא האירופית, ויגדל הילד וילמד תורה הרבה מפי אביו החכם. מניקופוליס העתיק רבנו יוסף עירה אדריונופל, ויגדל כבוד תורתו בעיני בני ישראל היושבים שם. ובבא שמה החסיד רבי שלמה מולכו אָצל על רבנו מרוחו השואפת לארצנו הקדושה, ויקם וילך ארצה ישראל וישם את משכנו בעיר צפת, וישת את ידו עם רבנו יעקב בירב בדבר הסמיכה ואחרי מות בירב קם תחתיו רבנו לרש רבני הקהלה הגדולה ההיא. ויאהב רבנו יוסף קארו את הסדר המשלם את הדברים אחד אל אחד עד היותם נסקרים אל עין הקורא בסקירה אחת. על כן שם עוד בראשית ימי נעוריו את פניו אל המשנה, להגות בה יומם ולילה, בהיות רק בה לבדה שורשי כל התורה והמצוה נתפשים בתפושה אחת. ובטעמו זה סדר גם “כללי הגמרה” למען הקל על התלמידים למצוא את נתיבותיהם בין גלי ים התלמוד עד כדי היות עניניו מסודרים לפניהם. גם במקצועות אחרים הגדיל תורה, כי כתב באורים למשנה ובאורים לפירושי רשי ורמבן לחומשי התורה. גדול ורם מן הבאורים האלה הוא באורו לספר משנה תורה לרמבם אשר קרא לו “כסף משנה” בו שם את כל לבו, לחשוף את המקור הראשון לכל הלכה, שהורה בן מימון, להגן עליו בכל כחו בפני ההשגות אשר השיג עליו ראבד. הסבר רב הענין הזה מעשה איתנים הוא גם ברוחב מלוֹאוֹ גם ברוב העבודה אשר שקע בו. אך גם את הספר הגדול היקר הזה עמם ספר גדול ויקר ממנו אשר יצא מידי רבנו. הן את כל כח לבו כון להביא סדרים בהוראה, אשר כרבות דעות המורים הגדולים אשר קמו מסוף ימי הגאונים והלאה, ככה נפלגו דרכיה, עד כי אבד לה כל קו ומשקולת, בהורות איש מהם על פי סברתו. ותדאב נפש רבנו יוסף ויתאונן במר נפשו על אשר “אזלה ידי התורה ולומדיה, כי לא נעשית התורה כשתי תורות אלא כתורות אין מספר, לסבת רוב הספרים הנמצאים בבאור משפטיה ודיניה”. וידע הגאון האדיר את אשר לפניו, ויאמר בלבו “אפסוק הלכה ואכריע בין הסברות, כי זו היא התכלית להיות לנו תורה אחת ומשפט אחד” ויהי עם לבבו “לחבר ספר כולל כל הדינים הנוהגים בביאור שרשיהם ומוצאיהם מן הגמרה – – איש לא נעדר”⁷⁹) אך יען כי כל עצם מגמתו הראשונה היה רק לבקר ולהכריע בין הסברות ולא לסדר עוד הפעם את גופי ההלכות המסודרים ובאים ביד הפוסקים שהיו לפניו, בחר בארבעת הטורים אשר לרבנו יעקב האשרי לשומם ליתד לתלות עליהן את תוצאות חקירותיו, אשר מראה סדרן יהיה כמראה סדר באור לטורים. במלאכתו זאת חשף לעיני התלמיד את פטר מקור ההלכה במקרא במשנה ובתלמודים ובמדרשי ההלכה, ואת מעבריה אשר עברה בידי הגאונים בתשובותיהם בשאלות ובהלכות גדולות, ובידי הפוסקים מראשוני הראשונים עד רב יצחק בן אבוהב ורבי יעקב בן חביב הספרדים בני דורו, ועד רבנו ישראל איסרלין האשכנזי הסמוך לדורו. ובהיות דעתו חריפה ומסוימת עד מאד וסגנונו קב ונקי, השכיל לבלתי קחת מדברי כל סופר וסופר בלתי אם את המעט מן המעט, לבלתי תת מקום לתלמיד להשתבש במלה יתרה ועודפת. ואת הסברות השונות ערך מערכה לקראת מערכה, והוא עובר ביניהן בתוך, ומבקר כל אחת לבדה בבקורת מדוקדקת, ושוקל אותן בד בבד אחת כנגד אחת, ומכריע ביניהן בדעת רחבה ועמוקה, עד אשר יצא לו כל ענין מזוקק ומלוטש מכל עבריו. אך מהיות במקומות רבים הדעות החלוקות שקולות, באין אחת עודפת בכחה על האחרת, בחר רבנו יוסף בשלשת גדולי הפוסקים, הלא הם רבנו יצחק אלפסי, רבנו משה בן מימון ורבנו אשר בין יחיאל – הראש – להטות אחריהם במקום אשר יהיה דבר שלשתם, או דבר שנים מהם פה אחד בדבר הוראה. ובהיות רבנו נאמן לענינו בלי כל משא פנים ומבלי נטות ימין ושמאל, שם רק את התלמוד לבדו למוצא לכל דבר הלכה מבלי תת מקום לדברי ספר הזהר⁸⁰) בכל דבר אשר נטה מדברי התלמוד אף כי נטה לבו אחרי הקבלה⁸¹). על פי שיטתו זאת ועל פי טעמו זה החל רבנו את ספרו בית יוסף בעודו באדריונופל בשנת השלשים וארבע לימי חייו (5282–1522) וישלימהו מקץ עשרים שנה בעיר צפת (5302–1542) ותעבורנה עליו עוד שתים עשרה שנה עד אשר כלה לבדוק אותו לבקרו ולהפוך עליו את ידו (5314 –1554 ). ואף כי כל גופי מעשהו לא היו בלתי אם גופי הלכות הנקבעות על פי שורת הדין, היתה תורתו תורת חסד, כי רוח חן תם וענות צדק היתה שפוכה על כל דברי פיו מעין החן אשר הוצק על שפת רשי. את חוט החסד המשוך על פעלו, הנותן אותו לחן ולכבוד בעיני כל השוקדים על דבריו, הכירו הגדולים הבאים אחריו כי “לפי רוב הענווה הוא מכלכל דבריו בספריו”⁸²) וכי אין דרכו לחפא דברים על המורה אשר לא יורה כמהו ו“משנתו משנת חסידים”⁸³). ואמנם נפלא הדבר מאד, כי כבר בסמן⁸⁴) הראשון מפרקי ספרי בית יוסף, כבר התמלט לתומו מפיו דבר מוסר אשר רק מעטים נשמעו כמוהו, לאמר: “העזות מגונה ואין ראוי להשתמש בה ואפילו בעבודת השם יתברך לדבר דברי עזות [אפילו] כנגד המלעיגים”⁸⁵) ויחלט כי לא נאוה לאיש טוב לבקש גם בלבבו אף את רעת הרשע “שאין מדרך הטוב לשמוח בנזקי שום אדם אפילו הוא רע”⁸⁶) כי גם ביסר ה' את צוררי ישראל, אין עיניו בלתי אם אל ישועת עמו, ולא אל אויביהם לכלותם" ⁸⁷). רוח החסד והענוה הזאת הדוברת בתורת פיו, נחשבה בעיני יודעי שמו ומעשיו ליתרון הגדול אשר בגללו גדל אותו ה' על חבריו, אשר לא היו נופלים ממנו בדעת ובכשרון, להיות למורה תורה לישראל: “כי הסכימו מן השמים ותנתן דת על ידו, מפני ענותנותו היתרה”⁸⁸). ואמנם זכה רבנו להיות אחד מראשי כל דור ודור בישראל וספרו בית יוסף לא היה נופל הרבה מספר יד החזקה אשר לרמבם. כי אם אמנם היה ספר היד נעלה עליו ביפי לשונו ויפי בנינו הנפלא ובהיותו כולל גם את המצות הנוהגות בזמן הבית, נעלה ספר בית יוסף עליו בכבוד עשרו הרב והעצום, בהיותו אוצר יקר אשר מבחר ספרות ההוראה אצור בו, בהיותו גם כעין ספר דברי הימים לכל פרשת דברי העתים אשר עברו על כלכלת כל דבר מצוה והלכותיה מיום הנתנה. אולם יען כי עניניו רבו אף רחבו מאד גמר רבנו יוסף בלבו “ללקוט – – אמריו בדרך קצרה בלשון צח וכולל למען תהיה תורת ה' תמימה בפי כל איש ישראל”⁸⁹) ויעמוס עליו לעת זקנתו גם את העבודה הגדולה הזאת וה' היה עמו להחל אותה ולכלותה עד תומה. ויקרא את שם הספר אשר גם אותו חלק לארבעה חלקים שלחן ערוך אשר היה כיום לספר החוקים לכל בית ישראל.

ואנחנו, אם נתבונן בהליכות העתים אשר עברו על תלמוד התורה ועל מעשה המצוה, נמצא כי הדרך הארוכה המושכת והולכת מימי כנסת גדולה, עד ימינו אלה ואולי עד אחרית הימים, עשויה היא דרכיות דרכיות⁹⁰). וחכמי הדורות ההולכים מתחום זה אל זה, המה חליפות בעלי פזור או בעלי כנוס. בתחום זה עיני איש איש אל עבודתו אשר יעבוד לבדו, ובתחום הבא נתכת כל העבודה, אשר עבדו כל החכמים ההם איש בביתו, למוצק אחד, אשר כמעט לא יחסר בו דבר מפרי רוחם. ואל המוצק הזה יפנו החכמים הבאים אחריהם לדרוש בו ולדון עליו על פי רוחו, עד כי ברבות גם עליו הדעות, תפרדנה אף הן לפלגוֹתיהן והצריכו גם הנפזרות האלה לכנוס חדש. הכנוס הראשון היתה המשנה, אשר מיטב דברי התנאים השונים ושרשי כל בתריתיות נקבצו אל תוכה ותהיינה למקשה אחת, אשר בכל ימי האמוראים לא היו שואלים ודורשים בלתי אם בה, עד כי כל התוצאות השונות אשר הוציאו איש לפי דעתו, שבו ויתכנסו כנוס חדש, הלא היא הגמרה. בה היתה היא והמשנה לגוף אחד. וכן היה הדבר הולך ונוהג עד “ההלכות הגדולות עד הרב האלפסי, עד רמבם ועד רבנו יעקב האשרי בעל הטורים, כי איש איש מהם לא בא בלתי עם לכנס את הנפזרות אשר לפניו לכנוס חדש. וספר בית יוסף שתמציתו הוא ספר שלחן ערוך, הוא עד עתה הכנוס האחרון. וחבה יתרה נודעת לו מראשי הגאונים האדירים, כי כלם שמחים הם לקום למליצים ולפותרים נאמנים ל”ביתו ולשלחנו", לא יען כי בו נחנטה ונצמתה ההלכה כאשר יתגוללו עליו מבקרי מומים – כי שערי הוראה חדשה לחכם מומחה לרבים, מעולם לא ננעלו – כי אם יען כי מצאו במלאכת רבנו יוסף את כל תורת ההלכה הנוהגת בזמן הזה פרושה כשמלה, ויכבדו אותה ותחשב בעיניהם לתורה שלמה וישווּ גאוני ישראל את נפשם לתלמידים שלו. ובכל אשר יקרא ליוסד המשנה “רבנו” וליוסד התלמוד “רב” קראו לרבנו יוסף “מרן”.

כאשר עלתה בימים ההם בעיר צפת בארץ אבותינו תורת ההלכה למעלה ראש ביד רבי יוסף קארו עלתה בעצם הימים ההם בעיר ההיא גם הקבלה עד מרום קצה ביד רבי יצחק לוריא אשר קראו לו הארי⁹¹). הרב הזה נולד להורים יציאי אשכנז בירושלם (5294–1534), וימת עליו אביו בילדותו ותקם אמו ותקח את הנער ותביאהו מצרימה אל אחיה העשיר הגדול מרדכי פראנסיס חוכר המכס. ויעמידהו מרדכי דודו לפני ר’בנו ד’וד אב’י ז’מרא לקחת תורה מפיו בתוך יתר תלמידיו. ויעש הארי חיל בתלמודו כאשר עשה חברו הרב הגדול רבי בצלאל אשכנזי ראש תלמידי רדבז. ויכתוב הארי שיטה למסכת זבחים. ויתן מרדכי פראנסיס את בתו לארי לאשה. ויהי הארי איש טוב ונעים וטהר לב עד מאד וישאף אל הטוב, וישם את לבו אל הקבלה, ויהי מתבודד הרחק מן העיר בנאות שדה ויער ויעמק שם בתעלומות ספר הזוהר. וברוחו הלוהטת באש חזה לבו חזיונות, ויבא לכלל דעות אשר נראו לו כפתרונים לכל דברי התורה. ויכונן ויכון על פיהן כל מעשי המצוה. וכל מעיניו וכל מאוייו בכל הליכותיו אלה היו לגלות את המאור שבתורה, להעביר את רוח הטומאה מן הארץ, לבער את הרעה מקרב האדם עד תוּמה, להחזיר את השכינה לציון ולקדש ולרומם את ישראל למען יתקדש ויתרומם עמו כל העולם כלו. ויהי בשובו ארצה ישראל ויכן את מושבו בעיר צפת, וירבו מאד מאד האנשים הנוטים אחריו והמאמינים בו וישימו עם קדושים חלקו. ובתוך יתר התלמידים אשר שתו בצמא את דבריו, התחזק ביתר עוז רבי חיים ויטאל קלבריזי מארץ איטליא ויהי לראש מפיצי אמרותיו ויירש את כתביו אחרי מותו (5332–1572) ויעש רבי חיים הוא וחבריו שם גדול לארי בכל תפוצות ישראל. ותפרוץ מאד שיטת הרמז הסוד והכונה אשר החזיק בה הארי בקרב הספרדים, אשר החלו זה כמה להשליך אחרי גום את פלספת אריסטו, אשר דבקו בה אבותיהם, וידבקו רק בה. ובקרב האשכנזים והנלוים אליהם עמדה בתקפה שיטת הפשט הדין והמעשה הנוהגת מאז ומעולם בישראל ואשר רבנו יוסף קארו הוסיף לה עוז ותושיה. ואת אשר בקשו מרבית חסידי הספרדים בשיטת הקבלה ובספר הזוהר בקשו מרבית חסידי האשכנזים בספרי הנבואה והאגדה וימצא להם.

גם המקצוע החדש מאד, אשר קם אף הוא לרשת את המקום אשר עזבה פלספת אריסטו. הלא הוא מקצוע דברי הימים זכה בדור ההוא לבצר לו מרום עוז בספרות ישראל. הן זה כמה החלו סופרי הדורות האחרונים להוקיר את זכרונות בני עמם, הקדמונים והחדשים, ולמסור אותם בחבה יתרה ובאמונה רבה אל הקהל. גם בדור ההוא קם סופר אחד הלא הוא גדליה מן המשפחה המיוחסת בן יחיא ויכתוב כעין ספר דברי הימים בשם שלשלת הקבלה אשר אם אמנם כי יש שם זכרונות נאמנים אשר לא נשמרו בספר אחר לא נזהר הספר הזה מערב בהם שיחות ושמועות ילידי דמיון. וגם הסופרים הדיקנים אשר בדורו ואשר לפניו לא מלאו עוד כח להוציא את ספרות דברי הימים מכלל ספורי דברים שאין אחריותם על בעליהם ולהביאה לכלל מדע מדויק אשר אמיתו נכֶרת מתוכו. אל תור המעלה הזאת העלה את דברי ימי עמו החכם הגדול עזריה מן האדומים יליד עיר מנטואה אשר באיטליא איש חכם בתורה ובקי בספרות יון ורומי העתיקה ובספרות סופרי הנוצרים. הוא הכין את לבו להעמיק חקר בכל דבר מדברי הימים לכון היטב את זמנו וליחד לו את מקומו בדרך מדוקדקת מאד וינהג את הבקורת החמורה בדברי הימים ככל אשר הנהיגו אותה חכמי ספרד וצרפת בלמודי התורה ויברר בשום שכל את מספר שנות בית שני אשר היה לתועלת רבה מאד לסופר למצוא אל נכון את מנין הדורות. וככל אשר האריך עזריה ימי חיי עמו בתתו לו משלו דורות אשר נשכחו מלב סופרי זכרונותיו זה אלפי שנה, ככה הרחיב את גבול ספרותו מבית בפתחו לו את שערי ספרותו העשירה הכתובה בשפת יון בידי פילון האלכסנדר. בידי יוסיפוס ורבים מבעלי הכתובים האחרונים, אשר נהפכו לזרים לעמי הנוצרים ואנחנו לא ידענוה אף כי באמת לנו היא ולא להם. את כל חקירותיו העלה על ספרו מאור עינים אשר היה למאור עינים לכל חוקרי דברי הימים הבאים אחריו.

בכל פרי מעשי הדור ההוא, תראינה עינינו אבני פנה לבנינים חדשים. ספר השלחן הערוך בגבול ההוראה ושיטת הארי בגבול הקבלה מעבר מזה היו למוסדות לשני מיני ספרות אשר הלכו מאז והלאה הלוך וגדול בידי ראשי חכמי אשכנז וספרד מאות בשנים. ומקצוע בקורת דברי הימים מעבר מזה היה אף הוא נטע רך אשר הלך וישגשג ויהי ברבות הימים לעץ רענן, אשר מדור לדור הוסיף לעשות ענף ולשאת פרי. ובכן היו השנים ההן ימי הבכורים לשלשת המקצועות האלה הרחוקים זה מזה, אשר קמו להם פטרונים שונים זה מזה בצביונם ובדרכי רוחם. לעומת שלשה אלה קם פטרון למקצוע אחר אשר זה כשש מאות שנה היה מחמד נפש לאנשי טעם יודעי חן בספרד, הלא הוא השיר הספרדי, לאמר השירה העברית בתבנית המקצב הערבי אשר נתן לה דונש בן לברט. השירה הזאת היתה הולכת ועוממת מסוף שנות האלף החמשי. אולם בתוך תלמידי הארי קם, מלבד תלמידו רבי שלמה אלקבץ אשר עשה לו שם בשירתו התמימה והטהורה “לכה דודי” המלאה יראת ה' ואהבת ישראל, משורר גדול ונערץ, הלא הוא רבי ישראל נגארא, אשר שר במספר רב מאד, גם שירי חול גם שירי קדש אשר לא נפלו בחן שפתים בטוב טעם וברוך הגיון לב משירי משוררי ספרד הראשונים. ובנפלאות מלאכת החרוז היו כשרונו רב עד כי הוסיף על המקצב הערבי הנוהג מאז בשירי הספרדים גם את המקצב היוני התוּרכי והאספמי גם בפיוטיו, לרע מאד בעיני אחד החסידים יען כי במקצב הזה ישירו העמים ההם שירי עגבים. אולם לא הצליח המשורר הזה בשירתו, אשר אמר לעורר ולחיות אחרי אשר נרדמה זה כמה, כאשר הצליחו ראשי שלשת המקצועות אשר זכרנום. כי תחת אשר מעשיהם היו למופת לחכמים הבאים, להרחיבם להגדילם ולעשות כמתכוּנתם, היה רבי ישראל נגארא המשורר האחרון לכל משוררי ספרד, ובמותו מת עמו השיר הספרדי. והמליצה העברית היפהפיה אשר טפחו משוררי ספרד הקודמים נעזבה, ותחתיה קמה בפי בני בניהם מליצת חידות נלעגת לשון סרת טעם אשר הפכה את הוד הסגנון העברי למשחית ולזועה, בהיות כל משוש דרכה לעות את המאמר, לסלף את המלה, לסרס את האותיות למען העלם את המשמע הנגלה או למען חלץ את המלה מידי עצם משמעה ולמען תת לה משמע אחר אשר לא יעלה על לב כל יודע לשון. מסגרת למעשי סגנון כאלה הם המון פסקי פסוקי מקרא שברי מאמרי רבותינו וכאשר תגדל המבוכה אשר הקורא התמים נבוך להבין את דברי המליצה הסתומה הזאת כן ישים עליה לב בעליה וכן יתהלל בה⁹²) כי שנונה⁹³) היא. ומה ידאב לב איש יודע עתים בראותו כי היורשים הכשרים לנוצרי הלשון ביפיה ובטהרתה, נטשו את נחלת אבותיהם ויזנחוה עד כי בקום מקץ מאה ועשרים שנה גואל אדיר לחיות את הלשון מערמות עפר שממותה לא היה המליץ ההוא גם הבאים אחריו מזרע הספרדים.

ובתורכיא החלה שמש צדקת השולטנם לערוב מעט מעט בעלות מורד איש צר עין ואוהב בצע על כסא אביו שלים השני המושל הצדיק (5334–1574). הן אמנם כי לא הוריד את יוסף הנשיא מעל כנו ולא הפיל דבר מגדולתו יען אשר כן צוה אותו אביו לפני מותו. אך בעצתו לא דרש עוד, כי גבר עליו סוקולוי ראש היועצים, אשר עוין היה את יוסף כל ימיו. ובמות יוסף נשיא אסף מוּרד אליו את כל הונו בעצת סוקולי ולא הותיר לרינא אשת יוסף בלתי אם תשעים אלף דינרי זהב אשר נתנה לה אמה ביום נשואיה. גם שלמה אשכנזי אשר כבודו היה גדול בעיני סוקולי ובעיני יתר השרים היושבים ראשונה, לא בא לפני השולטן מורד, כאשר היה בא יוסף לפני השולטן שלים, כי כל דבריו היה רק עם סוקולי לבדו אף כי איש טהר ידים היה שלמה ונאמן בכל לבו אל ממלכת תורכיא. וגם דורש טוב לעמו היה שלמה אשכנזי ומתחזק להרחיב להם ככל אשר מצאה ידו. ובדברי הממלכה היתה לו עוז ושם גם בימי מחמד הרביעי (5355–1595).

ואף אשה חכמה מבנות ישראל ושמה אסתר קיירה מצאה לה מהלכים בבית הנשים אשר לשולטן ותקן את לב המלכה אשר היה כפלגי מים בידה לעשות את כל חפצה, עד כי גם שרי תורכיא גם מלאכי ממלכות הנכר היו פונים רק אליה והיא הטתה את לב המלכה לדבר על לב השולטן לעשות את כל אשר שאלה ממנה. ותעשר אסתר ותעש חיל, ותגדל את חסדיה ואת מעשה צדקתה לעניי בני עמה ותהי גם למעוז לחכמים וסופרים ליצחק עקריש, אשר מצא מחיה ומנוחה בביתה, ולשמואל שולם אשר מכיסה הדפיסה את ספר יוחסין אשר הוציא. אך יום בא ושרי הרכב נחרו בה על אשר לא מצאה ידה להקים לאחד מהם את דברה אשר הבטיחה לו להעלותו לגדולה ויתגודדו עליה ויהרגו אותה ואת שלשה מבניה. ולמיום מות שלים השני האחרון לשולטני אנשי הלב, ותחתיהם מלכו שולטנים אשר עיניהם רק אל הבצע ואל תענוגות בשר, אשר נשי ההרמון משלו בם מעבר מזה ומעבר מזה התהפכו כחומר חותם ביד חיל שומרי ראשם, רפתה הממלכה בידם. ותכבד יד המשסות והמעשקות אשר התרגשו בארץ גם על ישראל, ולא ראו עוד בטובה כבראשונה. אפס כי התלאות האלה לא היו מכונות אל ישראל לבדם כי אם משתפות היו לכל יושבי הארץ חלק כחלק.

והגברת הנדיבה ריינא אשת יוסף נשיא אשר האריכה ימים אחרי מות בעלה הרבתה לעשות צדקה וחסד. ולמען הגדל תורה כוננה בית דפוס עברי בחצר היכלה.

בימים אשר החלה המלכות התוּרכית להסיר מעם ישראל את חסדיה הראשונים, פרקו בני ישראל יושבי מצרים מעל צוארם עול שררה אשר היתה ברבות הימים למעמסה. הן מימי מלכי תורכיא העותמנים, חדלה הנגידות הישראלית מהיות ירושה מאבות לבנים, כי אם במות הנגיד יועדוּ רבני קושטא ובחרו באיש אחד מחבריהם או ממיודעיהם, ושלחו אותו מצרימה להיות לנגיד לבני ישראל היושבים בה. ובדור ההוא היה רב הראש במצרים הגאון רבי בצלאל אשכנזי, בעל הספר החשוב שיטה מקובצת, אשר נבחר תחת רבו רבנו דוד אבי זמרא – אשר האריך ימים כמאה ושלש שנים ואשר יצא ממצרים בשנת התשעים לימי חייו (5320–1560) אחרי עמדו בראשה כחמשים שנה ויבא לעיר צפת בימי רבי בצלאל שלחו רבני קושטא איש ושמו יעקב בן חיים תלמיד, לנגיד. ויגבה לב האיש מאד מאד. ויתן את לבו כלב מלך, ויהי בבוא אליו ביום השבת הראשונה, כל גדולי העיר ורבם בצלאל אשכנזי בראשם לקדם פניו בכבוד ולברך את בואו, ויבז להם ולא שעה אליהם ולא שת אליהם לב ויוכח הרב את דרכו על פניו וינדהו, וימלא הנגיד חימה, וילשן את הרב לפני השליט כי מורד במלכות הוא בדבר הזה. וירא הרב את הרעה הנשקפת לו ולגדולי העיר מיד הנגיד המלשין, וימהר גם הוא אל השליט ויגד לו כי לא כמורה או כראש העדה יתהלך הנגיד עם עדתו כי אם כמושל רודה באף, ולמושלים כאלה אין צרך לישראל בגלותו כי אדוני הארץ הוא מלכם. וייטב הדבר בעיני השליט ויעבירהו, ולא היה עוד נגיד מוּטל מיד רבני עיר אחרת על עדת מצרים. והאיש השלוח עוד מקושטא בהיות דבר זה חק למלכי תורכיא, לא נקרא עוד נגיד ולא היה עוד כל כח בידו להכביד עוּלוֹ על העם⁹⁴).

מלבד תורכיא היתה גם פולין ארץ מנוח לבני ישראל יושביה מאז וארץ מנוס לאחיהם נדחי הארצות אשר מסביב. אולם תחת אשר עשרים ומאה שנות השולטנות הראשונות, עד יום מות שלים השני היו שנות מנוחה שלמה לאבותינו, עברו תמיד על דברי ימיהם בפולין חליפות שונות, בהיות הממלכה הזאת מעידה כים סוער מפני הרוחות המגיחות בה. אך יען כי הוצרך עם פולין, יותר מכל העמים, לכשרון הישראלי להשלים בו חסרון אשר יחסר לו, לא מצאה יד אויבינו להפיק את זממם ותנתן מחיה מעט לאבותינו בארץ ההיא בדורות ההם.

וזיגיסמונד היגלי, אחי אלכסנדר נסיך ליטא, אשר המלך על פולין (5066–1506 ) קים בידי יהודי ליטא את זכויותיהם הטובות אשר זִכה ויטולד נסיך הארץ ההיא, את אבותיהם ויזכה בהן זיגיסמונד גם את יהודי פולין, ויאסור על הממשלה להעלות מהם מס יותר מאשר תעלה מן הנוצרים, וימלא את ידם לכל מסחר ולכל משלח יד. ויבחר במיכאל יוספויץ מבריסק איש חוכר ומוכס עשיר להיות לראש ליהודי ליטא וישא את ראשו בין השרים וישימהו לסטרוסטא⁹⁵) ואת אברהם מביהם, איש גדול בעיני הקסר הגרמני ובעיני ולדיסלו מלך הונגר אחי זיגמונד, שם לפקיד ראש פרפיקטוּס⁹⁶) ליהודי פולין. ועל ידיו חזק את יד הרבנים, ואת כח החרם אשר בידם לשמש בו גם בעסקי הקהלה והדת גם במגבית המס אשר למלכות. ואת בני ישראל הגולים מביהם אשר באו לארץ פולין, קבל בעין טובה בהיותם לקהלה בעיר קראקא היה המלך זיגיסמונד לשופט מישרים בינם ובין קהלת קראקא הבכירה. ואת יד שופטי הכמרים והעירונים הסיר מעל בני ישראל פן יעותו את משפטם וימלא רק את ידי הרבנים לשפוט בין איש ישראל לרעהו ואת יד שופטי המדינות לשפוט בים האיש העברי ובין האיש הנוצרי.

כל עוד אשר הלכו השרים והיציבים⁹⁷) אלה מנגד אלה ויהיו לשתי מפלגות, היו גם היהודים מפלגת נבדלת לנפשם. אך למן היום אשר שתו שתי המפלגות את ידיהן יחד (5285–1525), כבדה ידן על המפלגות האחרות וגם על היהודים בתוכן. ויחלו העירונים והתושבים הגרמנים אשר בקרבם להסב אליהם את מסחר היהודים ואת כל משלח ידם ויצרו מאד את צעדיהם. ויהיו אזרחי עיר לבוב ועיר פוזנא מביאים למלך דבה רעה עליהם ולא שמע המלך אליהם. ויהי בהפריע אנשי פוזנא את היהודים מבנות בתים במקום בתיהם אשר היו לשרפה וישת המלך עונש עשרת אלפים מרק על כל איש אשר יזיד להפריע אותם. מעט מעט החלו העירונים להשליח את האספסוף ביהודים כאשר הורום כהניהם, ולהפיץ כתבי עמל אשר יתנום לשחוק ולמחתה בעיני עם הארץ. אך גם בני ישראל לא התרפו וימלאו כח להשיב אל חיק אזרחי קראקא משנאיהם במגלה כתובה רומית המוכחת להם בשפה ברורה, כי אין לעם לצרור עם אחר על אודות דת הנבדלת מדתו, וכי היהודים הם המעשירים את יושבי הארץ בהוציאם את מותר יבולה ומביאים תחתיו זהב, וכי אין להם לסור בלתי אם למשמעת מלכי פולין אשר המה קראו אותם לבא אל ארצם וכי דבר אין להם עם כמרי הקתולים. – אך דברי המגלה לא עשו פרי והתושבים הגרמנים לא חדלו רגז ויסיתו את קרואי מועד הנועדים בעיר פיטרוקוב (5298– 1538) לצמצם את זכויות היהודים בגבול המסחר והחכירה ולגזור עליהם לשנות מלבושם ממלבוש יושבי הארץ, ויצר לבני ישראל לשבת בערים הגדולות בקרב צורריהם התושבים הגרמנים ויאחזו בערים הקטנות ובכפרים וישמחו לקראתם השרים והיציבים בעלי הערים והכפרים ההם בדעתם כי יביאו היהודים רוח חיים בנחלותיהם. ויחכירו להם את מעשה משרפות יין שרף ויפתחו להם בתי ממסך⁹⁸) ויהיו גם לחנונים וסרסרים וירבו בקרבם האנשים אשר מצאו את מחיתם בשפע ורוחה. אך לעומת זה גלה כבודם מעט מעט כי יש אשר היו למשחק בעיני השרים הגדולים והקטנים תחת אשר לפנים היה רק המלך לבדו פטרונם ומגנם.

ואשה אחת מנשי הנוצרים כתרינה מלכרובה שמה הלכה הלוך וקרוא בחוצות קראקא לאמר: אלהי ישראל הוא האלהים ותורתו היא לבדה תורת האמת ויתפשוה הכמרים ויעלוה על המוקד והיא לא חדלה לקרוא את הקריאה ההיא מתוך האש (5299 – 1539) וייראו הכמרים פן תאצל מרוח האשה הזאת על בני עמם ויתנכלו להעיר את חמת הקתולים האדוקים ויוציאו קול כי מרבים היהודים ליהד אנשים נוצרים ולהבריחם ולברוח עמם לתורכיא, ויפתו את המלך זיגסמונד לשום לב לחקור את הדבר. עוד השוטרים והפקידים ממלאים ידיהם להרע ולהרשיע ומלאכי קהלות ישראל באו ויתיצבו לפני המלך ויוכיחו לו כי דברי הכמרים דבות שוא הם דברים, אשר לא נהיו ולא נבראו. ויוצר המלך פקודה נמרצה לכל עמו להשיב ידם מן היהודים. אך הכמרים הפולנים אשר למיום החלה דת לותר למצוא נתיבות גם בארצם היו גם הם לקנאים, השקט לא יכולו, וישקדו כל היום להצר ולהציק לישראל בסתר ובגלוי ככל אשר מצאה ידם, ובכל זאת לא הפיקו זממם כאשר הפיקו ביתר הארצות כי יד המלך והשרים היתה על היהודים לטובה.

וגם זיגיסמונד אגוסט המולך תחת אביו (5308–1548) היה איש טוב וישר, ומלך נוטה חסד לישראל יושבי ארצו כזיגיסמונד אביו. בהשבעו בעיר פיטרקוב לשמור את אמונתו לכל כתי חוסי שבטו, זכר בתוך כל המפלגות גם את ישראל בתורת מפלגת חשובה, ויחתום בחותמו בטבעת המלך. ויאשר גם הוא את חוק אשר נתן אביו כי בהיות משפט בין איש יהודי ובין איש נוצרי, יבא דבר שניהם לפני שופטי המלכות ולא לפני שופטי הערים החשודים להטות את משפט העברי. וגם אם יהיה דין בין נוצרי ליהודי על אדמת השרים, אשר שם אין יד שופטי המלכות שלטת תמלא גם אז יד המלך לבכר את היהודי, אשר רצתה נפשו בו, להביא את משפטו לפני שופטי ממלכתו.

אך מה בצע בחסדי המלך הנדיב הזה, אם בערים תקפה יד צוררי היהודים ויד ישראל מטה, כי העירונים ותושבי הגרמנים לא נתנו להם כמעט מקום לשבת בתוכם, וכמה ערים וגם ורשא בתוכן, אשר היתה עוד עיר קטנה בעת ההיא סגרו שעריהן מפניהם, ורשעת יציבי ליטא גדלה עד כה, עד כי אסרו עליהם לעדות עדי זהב, ויגזרו עליהם ללבוש מלבוש שונה ממלבוש יושבי הארץ למען הכניעם. אך יד המלך והשרים הגדולים היתה עם בני ישראל ולא נתנו לצורריהם לבצע את מזמותיהם.

בימי המלך זיגיסמונד אגוסט נוסדה כת הישועים הצוררים לכל בעל דת אחרת, ואשר לא חשכו את ידם מכל אָון מעל ורשע. אנשי המנזר הזה באו גם ארצה פולין לרפוא את גדולי השרים מתורת לותר אשר דבקו בה. המה הרבו עוד להרע לישראל מן העירונים והגרמנים, וכאשר מרה להם נפשם, על אשר לא הצליחו עוד להשיב את השרים, אשר נדחו אחרי הרפורמא, אל הקתוליות, נועצו להוליך את העם שולל במעשה תקפם אשר יעשו לעיניהם ביהודים עם עברתם, וישימו עלילות דברים על אשה נוצריה, אשר נטתה גם היא אחרי דת לותר, כי גנבה כַוָן⁹⁹) מבית הכנישה הקתולית בעיר סוֹחצוֹב¹⁰⁰) ותמכרהו לשלשה יהודים למען התעלל בו, ויתפשו את האשה ואת שלשת היהודים ויחלו לענותם כמשפט שופטי הבולשת האספמית ויד בישוף עיר חלם ושנים מן השרים נכונה עמם. אך שר המשקים השר מישקוב דבר על לב המלך, וימהר וישלח מכתב אל שר הגליל להוציא כרגע את ארבעת האסירים לחפשי. אך בישוף עיר חלם, איש עושה רמיה. כתב מכתב מזויף בשם המלך, והאסירים נשרפו. כשמוע המלך את הנבלה הגדולה הזאת צעק ויקרא: רעדה תאחזני לשמע התועבה אשר התעיבו האנשים לשפוך דם נקי בשמי, ולתתי אותי לאיש פותה, מאמין כי חלת לחם תעֻנה ותזוּב דם". – והשרים הלותרנים גם אלה אשר לא נטה לבם אל היהודים, התיצבו הפעם לימינם, לבקש את דמי אחיהם, מיד רוצחיהם החנפים. אף הפיצו בתוך העם שיר בוז ולעג על האפיפיור ועל אנשי מעשהו. וטרנוסקי ראש שרי הצבאות דרש בחזקה לגרש את הבישופים מן הארץ. אך זיגיסמונד אגוסט לא מצא די עוז בלבו, לעשות כדבר הגדול הזה להתגרות בכהונה הקתולית. לעומת זה הוציא פקודה חמורה כי מן הוא והלאה, לא יובא עוד משפט עלילת דם או משפט גנבת כון בלתי אם לפני שופטי המלך לבדם.

וגם בקרב הפולנים הנוטים אחרי הדת הקובלנית נמצאו שונאי ישראל. אך לעומתם הכריעה יד נכבדי ישראל אשר כבודם היה גדול בעיני המלך אשר היו להם מהלכים בהיכלו, הלא הם שמעון גינצבורג ראש הקהלה בפוזנא, אשר העידו עליו יודעיו כי היה “חכם חרשים, נבון דעת, נדיב חסיד וענו” הוא היה גדול ונכבד מאד בעיני המלך והשרים וקרוב הדבר כי רופא היה¹⁰¹) ועשרו היה גדול מעֹשר עשירי כל הדורות ההם בישראל בארצות גרמניא ופולין¹⁰²) עוד איש ישראל היה אהוב למלך ונכבד בעיניו ושמו מאיר רינבך עד כי כתבו עליו סופרי המלך “תם וישר ועבד נאמן בדוק ומנוסה למלך” את מאיר רינבך ואת יוסף נוסיק איש פוזנא ואת משפחת היצחקי¹⁰³) בעיר בריסק הפקיע זיגמונד אגוסט מתחת זיקת שופטי מקומותם ויזכם להביא את דבר משפטם רק לפני שופטי המלכות¹⁰⁴), אין זאת כי אם רואי פניו היו. ומאד נכון הדבר, כי השכילו להטות את לב המלך על אחיהם לטובה, ולהפר את הרעה בטרם בואה. מלבד זה אין ספק בדבר, כי שלמה האשכנזי העומד לפני משנה השלטון, הכשיר את לב המלך זיגיסמונד אגוסט, בהיותו עוד רופא נפשו, להאיר פניו אל בני עמו, וכי מתכנת מלך פולין זה אל יוסף נשיא, אשר עמו בא בכתובים, הועילה גם היא להטיב לבני ישראל יושבי ארצו: אולם במות המלך הכשר הזה (5332–1572) התהפכו המסבות מן הקצה אל הקצה יד ישועים חזקה מאד, עד כי שמו קץ לרוח הרפורמא אשר נשבה בארץ ואת הקתוליות השיבו לאיתנה, לעומת זה רפתה יד המלכות בעלות יד השרים והיציבים על העליונה, בימי היות פולין וליטא לממלכה אחת, שתי אלה היו אבני נגף לישראל, תגבורת הקתוליות היא תגבורת האיבה לזרע יעקב מדור דור, ורפיון כח המלכות היה רפיון המחסה האחד, אשר היה לעם בני ישראל בארץ ההיא בזמן ההוא. החליפה הגדולה ההיא נראתה בקום המלך הראשון למלכים הנבחרים, הלא הוא הנסיך הצרפתי הנרי לבית אניוב ¹⁰⁵) למלוך תחת זיגיסמונד אגוסט האחרון למלכי היחש בארץ פולין. אף כי איש יהודי, הלא הוא שלמה אשכנזי היושב בחצר השלטן, הסב את המלוכה למלך זה בכל זאת הֵצר הצורר הזה לעם היהודים, וישת את ידו עם הישועים למרר את חייהם בכל אשר תמצא ידו ובימיו החלו להתעולל בליטא עלילות דם הראשונות. אך ימי שלטון הרשע הזה בפולין היו מעטים, כי מקץ חמשה חדשים למלכו ברח צרפתה לרשת את כסא אחיו כרל התשיעי, אשר ידו היתה במטבח הגדול אשר הכין לבני עמו ההוגנוטים בליל חתונת הדמים. על כסא פולין עלה מקץ שלשה עשר חדש שטפן בטורי בחיר מלכי פולין, ואשר מלבד כרל הגדול ובנו לודויג הותיק, לא קם כמוהו מלך חסד לישראל בארצות הנוצרים. הוא השבית ביד חזקה את עלילות הדם בגזרו גזרה נמרצת, כי כל איש אשר יזיד להוציא דבה כזאת ענש קשה מאד יענש כי עדות דמים זאת עדות שקר היא, ואת בני ישראל זכה במלוא משפט אזרח הארץ באין נגרע דבר וימלא את ידם לסחור ולעשות מלאכה גם בשבתות הנוצרים ובימי חגיהם באין מכלים דבר. ומן השבועה אשר ישבעו היהודים לפני השופטים הסיר את כל החקים הזרים אשר טפלו עליה שופטי הגוים למען תת כבודם לכלימה. וכל איש הבא לפרוע פרעות ביהודים, עשרת אלפי מרק ישקול. ונוטריָנים הפקיד מבני ישראל אשר יהיו אנשי הבינים בין בני עמם ובין שופטי הממלכה, והנוטרינים האלה לא יסורו בלתי אם אל משמעת זקני הקהלה לבדם ויוסף לחוק עוד חקים טובים כאלה. אך ימי המושל הצדיק הזה לא ארכו, כי מת בשנת השתים עשרה למלכו (5346–1586) והישועים ותושבי הגרמנים שבו לזדונם, לרשעתם, ולקנאתם. אפס יען כי כשרון היהודים היה לברכה בקרב הארץ, לא הצליחו משנאיהם בכל מזמותיהם להדוף אותם ממצבם, ונכבדי היהודים השכילו תמיד לבטל את הגזרות הרעות בטרם נשאו עוד את מר פרין.

ואיש ישראל היה בפולין בימי המלך הכשר הזה אשר עלה שם לגדולה רבה מאד, הלא הוא רבי שאול וואהל יליד איטליא אשר שלחו רבי יהודה אביו בן ר’בנו מ’איר קצונלנבוגן מ’פדואה עירו – מהר’ם פאדובא – ארצה פולין ללמוד תורה, והרוזן הגדול ראדיויל ראה את הנער שאול בעודו באיטליא וימצא הנער חן בעיניו. ויהי בהיות רבי שאול לאיש ויט אליו הרוזן חסד ויחכר לו את המסים ואת מכרה המלח עד כי עשה לו שאול עשר רב ועצום מאד כי עלתה משכרתו עד שמונה מאות אלף רובל לשנה. ויהי המעט כי לא קנאו בו הפולנים ויכבדוהו גם השרים גם העם כי ראו את חכמתו את צדקתו ואת ענותו כי רבה היא מאת והמלך נשא ראשו בין שרי העם, ולקהלת בריסק, אשר שם היה משכנו, ולכל אחיו היה למגן ולמליץ כל ימיו. ברבות הימים אחרי מותו עשתה לה שמועת שוא כנפים בין העם כי המליכו אותו שרי פולין ליום אחד עד אשר בחרו מלק מתוכם.

והרוחה הגדול אשר עמדה לתורת ישראל על יד הרוחה הקטנה אשר עמדה לעם ישראל בארץ פולין אחרה לבא בארץ ההיא. עד ימי המחצית השניה למאה החמשים ושלש לא נמצא בה ובארצות רוסיא והונגר שכנותיה איש אשר עשה חיל בתורה ויהיו שוכרים איש יודע ספר מקרב העם אשר יכשר לעבור לפני התבה וללמד לבניהם ראשית למודים ולהורות להם הלכה כאשר נמצא ידו ואת שכרו היו נותנים לו מנדבות שמחת תורה ומגבית פורים ומשפטם זה כבר היה להם במאות האחרונות לאלף החמשי¹⁰⁶) אך למן הימים אשר החלו ימי הנדוד והטלטלה לישראל מארצות התורה לרגלי הגלות האחת הגדולה מספרד ומפורטוגל והגליות הרבּות הקטנות ממדינות אשכנז ועריהן הֻטלו גם שמה פלטים מחכמי התורה. מספרד ופורטוגל לא הגיעו שמה בלתי אם שנים או שלשה חכמים מובהקים. מגולי פורטוגל בא רבי יחיאל תלמי או חבר לחסידי פרובינצא ובנו רבי אברהם “האלוף הגדול בתורה” “איש שש ועושה צדק ומשפט” אחד משני אלה, האב או הבן, היה “הדין הגדול” בעיר הגדולה לבוב¹⁰⁷) ועליו נאמר כי “עשה משפטים ישרים והרביץ תורה כל הימים – ולמד עם ישיבתו” – רבי אברהם זה נאסף אל עמיו בשנה השתים והשמונים למאה החמשים ושלש (5282–1522)¹⁰⁸). מלבד זה נזכר עוד תשע עשרה שנה לפני מות רבי אברהם “אב בית דין וריש מתיבתא” בעיר לבוב אשר “עשה משפט וצדקה בישראל והרביץ תורה בישראל והעמיד תלמידים רבים” ושמו רבי לוי בן יעקב קיקיניש אשר קראו לו יודעיו “האלוף הגאון עין הגולה”¹⁰⁹) דומה הדבר כי גם רבי לוי קיקיניש היה גם הוא מגולי פורטוגל או ספרד¹¹⁰) ולא רחוקה היא כי רק שנות מספר אחרי גלות ספרד כבר הכין חכם זה את מושבו בלבוב או בעיר אחרת בפולין¹¹¹). שני לוחות אבנים אלה, שתי המצבות האלה לרבי אברהם לרבי לוי, אשר עליהם חרותים הדברים אשר רשמנו בזה, יחשבו בעינינו לגליונות הראשונים לספר הזכרונות לתורה ולחכמיה בעיר פולין ומה יספרו לנו לוחות הזכרון האלה? כי כבר בשנת השלש וששים ועוד יותר בשנת השתים ושמונים למאה החמשים ושלש עמדו חכמים מופלגים בראש בית דין חשוב ובראש ישיבה קבועה ומסודרת וכי תקנו תקנות טובות בקהלתם הגדולה ואולי מעין התקנות אשר נהגו בקהלות ספרד הקדמוניות. ואין ספק כי התקנות הטובות ההן היו לאט לאט למופת ליתר הקהלות¹¹²) ובכן נראים הדבר כי שני חכמי ספרד אלה היו מן הראשונים למרביצי התורה בפולין אולם זולתי שניהם לא נודע עוד חכם ספרדי מלמד תורה ברבים בארץ ההיא בדור ההוא וכמעט כל הרבנים אנשי השם אשר העמידו שם תורה בדורות הראשונים ההם היו חכמי אשכנז ובנותיה או תלמדיהם המובהקים אשר שמו את ארץ פולין לארץ מרכז לתורה מלאה חכמים וסופרים כבבל בימי האמוראים והגאונים וכצרפת בימי בעלי התוספות.

הראשונים לחכמי אשכנז אשר באו לפולין להרביץ תורה ומוסר היו רבנו משה – מהר"מ – מינץ מעיר מגנצא אשר היה לרב בעיר פוזנא (5234–1474) ויתקן שם תקנות טובות¹¹³) ואין ספק כי החל להעמיד שם גם תלמידים הגונים, ורבי קלמן מורמיזא אשר בא גם הוא כארבעים שנה אחרי כן לפולין ויהי אב בית דין וראש ישיבה בעיר לבוב (5278–1518 ) שתים וארבעים שנה עד יום מותו¹¹⁴) ויהי הוא מן הראשונים בפולין אשר השיבו תשובות לשואליהם כמשפט כל גאוני ישראל לדורותם לארצותם. ומתוך התשובה האחת הידועה לנו נשקפת רוחו הטהורה וקנאתו לאמת ולשלום¹¹⁵)

אולם הרב אשר העמיד בפולין תורה לדורות, לאמר, הרב אשר תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו גאונים אדירי התורה אשר לעד יכון שמם בישראל היה רבנו יעקב פולאק אשר נולד בארץ ההיא (5220–1460). את תורתו לקח מפי רבי יעקב מרגלית, בעיר נירנברג במדינה בוַריא באשכנז אשר חכמי המדינה ההיא בחרו מני אז בדרך החידוד¹¹⁶). ותִשר דרך הזאת בעיני רבני יעקב פולאק השנון מאד, ותהי בידו לדרך מיוחדת במינה אשר יקראו לה “פלפול החלוקים”, המלמד לדקדק בכל ענין כחוט השערה. וגם בשמועה אשר תראה יצוקה וקלוטה כאחד, ידע הפלפול הזה לפרק גם אותה לפרקיה ולמצוא בה חלקים נבדלים איש מרעהו ולשום לצקת את כלם למקשה אחת. הפלפול הזה יש אשר יועיל מאד להעמיק ולהביט בעין חדה עמוק עמוק אל קרב הענין ואל תוכו פנימה. בכל זאת היו גאונים אשר לא ישרה בעיניהם הדרך הזאת, מהיותה קרובה להטות את לב התלמידים להרבות פלפולים, אשר ברוב חריפותם ישתבשו להסיע את הענין ממעמדו האחרון, אל ארחות עקלקלות¹¹⁷). אולם בעיני בני הנעורים החריפים היה מעולם הפלפול הזה כלי חמדה. ויהי בשוב רבנו יעקב פולאק מאשכנז ארצה פולין בימי זיגמונד ויהי לרב בקרקוב וינהרו אליו תלמידים רבים מאד אשר למדו את דרכו בּאות נפש. וראשי תלמידיו היו שנים הלא הם רבי מאיר קצינלנבוגן אשר היה אחרי כן לרב בעיר פּדוּבה – מהר"מ פדובא – באיטליא ורבנו שלום שכנא אשר היה לרב בעיר לובלין. הוא העמיד תלמידים רבים מאד, אשר הורו תורה ומוסר כמעט בכל תפוצות ישראל. אולם ענות רבנו זה וענות מורהו רבנו יעקב פולאק גדלה עד כה, כי שניהם לא רצו כי יורו הבאים אחריהם על פי תוצאות פלפוליהם ובגלל זה לא העלו חדושיהם על הכתב¹¹⁸). מקרקוֹב הלך רבי יעקב פולאק לעיר פראג אשר בביהם. ויהי שם לרב אולם קבורתו היא בעיר לובלין אשר מת שם (5290–1530). ותלמידיו רבנו שלום שכנא האריך ימים אחריו בעיר ההיא שמונה ועשרים שנה (5318–1558) ועל כסא רבנות לובלין ישב תחתיו בנו רבי ישראל.

חטיבה מיוחדת במינה נבדלת מכל חכמי הדורות ההם היה ר’בנו ש’למה בן רבי יחיאל ל’וריא – רשל – –מ' (5333–1573), אשר אמר לחדול מספרות ההוראה הנהגה מימי הפוסקים הראשונים ולתת לה פנים חדשות. הגאון המופלג הזה אשר הורתו ולדתו היתה בארץ פולין¹¹⁹) היה ככל גאוני פולין הראשונים בן הורים ילידי אשכנז, ומשפחת אביו התיחשה עד רשי¹²⁰) ואת ראשית למודו קבל מפי זקנו החסיד רבי יצחק קלובר מורמיזא היושב בעיר פוזן¹²¹) וידבק רבנו שלמה לוריא בכל עוז בדרך חכמי צרפת ואשכנז, ויחשוב רק את תורת פיהם לתורת אמת, מבקרת ומבוֹררת כמשפט ומתורת חכמי ספרד גם מספר יד החזקה לרמבם, אף כי הכיר את יפי מלאכתו החיצונה, נטה לבו וישא פנים לרמבן ועל רבי אברהם בן עזרא דבר קשות¹²²) ואת כל חמתו העיר על הפלספה היונית, על אריסטו ראש מוריה ועל כל חכם בישראל המחזיק בה¹²³), אף כי גם הוא לא היה נבער מדעת אותה¹²⁴). רק בתורת הקבלה החזיק ויהגה בה ויכתוב גם פתרונים לספריה¹²⁵). לעומת זה חבר את זכרונות דברי הימים ויסדר את סדר חכמי צרפת ואשכנז מימי רבנו גרשם והלאה¹²⁶). אף את הסגנון המדויק אהב גם בכל דבר מעשה סופרים גם בכל מדרש דבר הלכה. וידבר על לב חבריו הגאונים לשום לב אל דקדוק הלשון וללמוד אותו¹²⁷). וגם דברי ספר חכמת שלמה אשר כתב על התלמוד, מרביתם תקוני לשון ובירורי גרסה הם.

ןרבחפ הם ספרים אשר כתב רשל גם מלבד ספר חכמת שלמה, הלא הם: "חבור על התורה ועל ספרי האלפסי הראש והטור ובאור לספר מצות גדול – לרבני משה מקוצי – ובאור לספר שערי דורא¹²⁸) והשגות על פירוש רבי אברהם בן עזרא לתורה¹²⁹) ויותר ממאה תשובות השיב אשר כלן הן מקור חכמה בינה ישרה וסברה חריפה. ורוח צדק משפט ומישרים תחיה אותן, ורוחב לב ודעת נפש אשר לא תשוב מפני כל דוברת מתוכן.

אולם את כל כחו וגבורתו שִקע בספרו הגדול “ים של שלמה” אשר כתב כל ימיו על כל התלמוד לשם ברור ההוראה ולא כלה אותו. תכונת הספר הזה הפוכה היא מן הקצה אל הקצה מתכונת ספר יד החזקה אשר לרמבם. תחת אשר רמבם סותם את פסקי הלכותיו ואינו מודיע את מקורן ולא את שמות אומריהן. שם רשל את כל מגמת פניו לקבץ את דעות כל הפוסקים מגדול ועד קטן לבקר את כוּלן להכריע ביניהן ולהורות כאשר עם לבבו, בלי כל משא פנים גם לראשוני הראשונים, כי אם על פי מצוי הדין המכרע מתוכו מן התלמוד. ובגלל זה קבץ את כל הדעות “בכדי שלא יבא בעל דין לחלוק ולומר – – אלמלי ראה מחבר זה דברי הספר או אגרת תשובה של הרב ההוא – – בודאי היה חוזר מדבריו”¹³⁰) אולם עוד לא השלים מסכת אחת ושני חצאי מסכות ועיניו נפקחו לראות ולהכיר כי כל ימי שני חייו, ואף אם ארוכים מאד מאד יהיו. לא יספיקו להגיע גם לחצי מלאכתו וינחם ממחשבתו הראשונה ויגמור בלבו לקצר את שאר חלקי ספרו ויעש כן. אך שם הסב את פני כל המלחמה אל ספר בית יוסף, על אשר בנה אותו רבנו זה רק על פסקי אלפסי רמבם והאשרי לבדם, ועל אשר דבריו סותרים פעמים רבות לבעלי התוספות. ויכון את מלאכתו רק "להוציא מלב התלמידים שלא יתלו עצמם בחבוריו”¹³¹) אף כי גם הוא הודה בפה מלא כי רבנו יוסף קארו “הראה כמה חדושים מספרים הקדמונים – – ולא חסר דבר וכמעט לא הניח מקום להתגדר בו”¹³²). ותנח רוח בקורת עזה על כל ספרי הגאון הנערץ רבנו שלמה לוריא החוקר כל דבר מעומק מקורו. ואינו שב מאחריו עד אם בא אל תכלית תכונתו.

והנה אמת הדבר, כי לוא מצאה יד רשל להשלים את חפצו, כי עתה התאוששו כמה הלכות מפוקפקות, שהיו תלויות בבית המדרש; אך הרֶוח הזה לא היה שוה בנזק שלום עם ישראל כלו. כי לוא היתה כזאת, היה נחלק כל העם לחצי. כי קרוב הדבר מאד, כי אז נפרדה עדת הספרדים מעדת האשכנזים, בראותם את גדוליהם העומדים באמת לנס עולם בישראל, נעלבים פתאם ועטרת ההוראה נטלת מעל ראשם, כאלו היו מעולם רק תלמידי תלמידים לגדולי צרפת ואשכנז. וגם בעיני חסידי אשכנז ותמימיה, לא היה הדבר טוב, לראות את אדירי התורה הספרדים, אשר מפיהם היו רבותיהם האשכנזים חיים עד הדור ההוא, משפלים לפני חבריהם חכמי הארצות האחרות. למנוע את הפרץ הזה קם בחסדי ה' על יד רש“ל עוד איש מופת, אשר לא היה נופל ממנו בתורה ובחכמה, בטהרה ובישרת לב הלא הוא ר’בנו מ’שה איסרלש – רמא מ=(5332–1572) מעיר קרקא. רבי ישראל איסרלש אביו היה “קצין וראש”¹³³) “הפרנס הנדיב אשר נדבה רוחו [אותו] לבנות מקדש מעט בנין מפואר”¹³⁴) לשם בנו. ובנו זה רבנו משה, מלבד גדלו בתורה, היתה ידו רחבה, רוחו נדיבה ולשונו מרפא לכל נפש נענה ולכל איש מצוק¹³⁵) וכרבות חסדיו הנאמנים רבה ענותו הגדולה עד כי לא היה טוב בעיניו להכריע אחרים בארחות הוראותיו¹³⁶). תלמיד היה רבנו משה לרבנו שלום שכנא מלובלין ואת בתו נשא לו לאשה. ואף כי הגאון הזה היה רבו המבהק אשר נחל רוב חכמתו ממנו, בכל זאת לא הרבה רמא להחזיק בדרך הפלפול כמהו: שאר קרוב היה רמא לרבנו שלמה לוריא כבוד גדול כבדו שני הגאונים איש את רעהו, ואיש את תורת רעהו ואת צדקתו בלב שלם, בכל זאת הכיר איש באחיו כי מלבד תורתם וצדקתם שונות דרכיהם במתכנתם אל החכמה בכללה ואל חכמי הדורות לארצותם. רשל החזיק רק בתורת הקבלה לבדה ואת הפלספה שקץ ויתעב, ורמא החזיק בשתיהן באמרו “אלו ואלו דברי אלהים חיים”. ושם רמבם נקדש בעיניו מאד מאד וספרו מור נבוכים נחשב לו למקור חכמה מאין כמהו¹³⁷). הן אמנם כי גם הוא הכיר מאד כי יש ויש ליושבי אשכנז ופולין להורות בחכמי צרפת ואשכנז בכל דבר הלכה, שהם רבי רבותינו המובהקים “ושאני מבני בניהם” בכל זאת היו גם דברי הפוסקים הספרדים קדושים בעיניו, ורבנו יוסף קארו נחשב בעיניו כמלאך אלהים “חכם עדיף מנביא”¹³⁸) מימיו אנו שותים – – מורנו ורבנו נשיא אלהים הוא בתוכנו – – וכל החולק עליו כחולק על השכינה” ¹³⁹). על כן בבוא רבנו משה זה לשום שם שארית להוראות חכמי צרפת ואשכנז, לא אמר לעשות ספר חוקים לאשכנזים לבדם. ולעשות את התורה כשתי תורות, תורת ספרדים לבד ותורת אשכנזים לבד כי אם סדר את דבריו על יד ספר בית יוסף בשם “דרכי משה” וככל אשר הוציא רבנו יוסף את תמצית ספרו הגדול ההוא בספר שלחן ערוך הקטן, ככה הוציא רבנו משה את תמצית דברי חבורו דרכי משה ויסדרם על יד שלחן הערוך, ולא קרא לדבריו אלה, אשר הוסיף על שלחן ערוך, בשם השגות כי לא דמו דבריו להשגות ראבד אשר דבר קשות על רמבם, וגם לא להשגות רבנו זרחיה אשר בא לסתור את דברי רב אלפס, כי אם קרא לכל דבר מדבריו בשם “הגהה” לאמר: מאמר הבא לתקן ולא לעקור ולכלם יחד קרא “מפה” הבאה לכבד את השלחן ולעטרו כבוד והדר. ויתלכדו שני הספרים השלחן הערוך לרבנו יוסף והמפה לרבנו משה, יחדו ויהיו לספר אחד מורה הוראה לכל ישראל עד יום הזה גם אצל האשכנזים גם לספרדים גם לכל תפוצות ישראל. ואם אמנם לא קם עוד במלואו הדבר אשר אליו נשא רבנו יעקב בירב את לבו, לכונן סנהדרין אשר תהיה למרכז לכל ישראל בארץ אבותיו, כבר נעשתה מקצתו בהוסד בגבול הספרות מרכז כזה הנותן לב אחד לכל נפוצות יהודה בדבר התורה והמצוה.

מתוך דרך הוראת רבנו משה איסרלש תראה דעתו הנקיה, להוקיר את טעם קהל בני עמו, כהוקירו את עצם מצות ה', על כן רבות הן הפעמים אשר הכריע את ההלכה על פי מנהג, באשר המנהג הוא פרי רוח חיי העם המבטא הנאמן לטעם העומד בו ¹⁴⁰).

מבלעדי תשובותיו וגופי הלכותיו, הרים רבנו משה עוד תרומה לחקר רוח התורה והמצוה בספרו היקר והנכבד ספר תורת העולה אשר בו העמיק להתבונן בחוקי תבנית המשכן וכל כליו ועבודת הכהנים לכל מעשיה ולהפיק מהם תבונה ודעת קדושים. בדבר הזה נפתח מקור חדש, לבד מן הקבלה והפלספה, לדעת האלהים בישראל, מקור אשר מימיו הנאמנים לא יכזבו לעולם. כי שם, לא בגבהי מרומים אשר נשגבו ממנו ולא בעמקי תחתיות אשר לא תשיג ידו, יבקש המשכיל התמים את הדעת את ה' והדעת את דרכיו אשר ילך בהן איש ישראל, כי אם בגבול התורה והמצוה אשר יחד ה' לו ולעמו, שם קרוב למצא בלי חשבונות רבים את הדבר הזה הקרוב בפיו ובלבבו את חיי העולם אשר נטע ה' בתוך עמו.

גם למשמרת זכרון דורות החכמים שם לב ויאסוף מגלות סופרי זכרונות ויספח אותם על ספר יוחסין אשר לרבי אברהם זכות ויוסף גם על המגלות ההן הגהות ככל אשר הוסיף על ספרי הפוסקים. אולם מרבות הגהותיו על סדרי הדורות היו מתן שארית וזכרון ל“חכמי הפילוסופים בתוך אנשי שם” בתוך חכמי ישראל. כי כבד רבנו זה את חכמי העמים, באמרו: כי “מחכמי האומות תלקח ראיה על חכמינו זכרם לברכה”¹⁴¹) ויאהב את המדע ויכתוב באור לספרי התוכן הגרמני פרוהבך על דבר מסלות הכוכבים: “טיאוריקא”.

כאשר הנחיל רמא את אהבתו לתורה לכל תלמידיו הרבים כן הנחיל לאחד מהם גם את אהבתו לתורת התכונה ולזכרונות דברי הימים. שם תלמידו זה הוא האיש הנכבד רבי דוד גאנז איש פראג מ' (5373–1613). הוא כתב כמה ספרים, עברית לעברים, על התכונה ההנדסה ועל ערך הארץ¹⁴²). וישא ויתן במדעים האלה עם גדולי חכמי העמים הלא הם קפלר, אחד מאבות התכונה המחודשת, והתוכן טיכו די בראה¹⁴³). אך שם עשה לו בישראל בספר הזכרונות לישראל ולגוים אשר כתב בשם “צמח דוד”.

ויהי המעט משני גדולי הדור, רמא ורש"ל, כי תורתם היתה אומנותם לצרוף ולברר את ההלכות לדורות, ללמד תורה בישיבותיהם, לדון ולהורות איש במקומו ולהשיב על שאלות לכל שואל הבאות מקרוב ומרחוק, ויגישו אליהם גם יושבי ארצם גם יושבי יתר הארצות את משפטם ויהיו הם שופטי הצדק בימיהם כמעט לכל עם ישראל ויריבו בחזקה את ריב העשוק מיד עושקו בלי כל משא פנים¹⁴⁴) ואיש לא ערב את לבו לשנות אחרי דבריהם כי כקדושים נחשבו בעיני כל הקהל.

המעט מן הגדולים האלה וחבריהם גאוני הדור ההוא כי העמידו תלמידים הרבה אשר הקדישו את כל ימי חייהם לתורה ויקומו מטיפים מוכיחים אשר דברו על לב דלות העם, נבערו מדעת כאבותיהם יושבי הארץ ההיא מעולם. להטות גם את לבם לתורה¹⁴⁵). וישמע העם לקולם לקבוע עתים לקחת תורה מפי חכם במקצוע אשר יבחר לו, איש איש בכשרונו ואיש איש לפי טעמו. ותוסדנה בכל עיר ועיר חברות חרבות למקרא למשנה ולתלמוד¹⁴⁶ אשר עליהן נספחו כמעט כל העם מקצה ותרב שם הדעת את התורה, עד כי היה שם מספר החכמים כמעט כמספר יתר העם. ובקהלה בעלת חמשים איש נמצאו עשרים אנשים חכמים נקובים בשם “מורנו” או בשם חבר"¹⁴⁷). וגם בין “הקצבים ומנקרי הבשר” נמצאו “רבנים וחכמים”¹⁴⁸). ומהיות כל העם יודעים את התורה ידעו להוקיר אותה כערכה, ויהיו מוציאים כסף רב מאד ליסד ישיבה כמעט בכל קהלה לכלכל את התלמידים בכל מחסוריהם בעין טובה וביד רחבה ולתת שכר טוב לראש הישיבה ולכבדו כבוד גדול למען יוכל לשקוד על תלמודו במנוחה ובלי דאגה¹⁴⁹).

ומאהבת הלמודים התחדשו בקרב אבותינו בפולין צרכי לב אשר לא יודעו בקרב כל עם וגם לא בקרב ישראל יושבי הארצות האחרות, הלא הם צרכי הלומדים להועד לעתים מזֻמנים לשא ולתן, להודיע את חדושיהם ולשמוע את חדושי חבריהם הרבים והרחוקים, ועל כלם את חדושי גאוני הדור הגדולים המופלגים. ואף כי גרים היו גם הם בארץ מושבם בכל אחיהם וערי מועדה מיוחדות לא היו להם, הזדמנו להם מאליהם מקומות ראויים וזמנים ראויים מאד לחפצם זה, בהיות הם סוחרי הארץ. וּמִקְוֵה הסוחרים הלא היה גם לפנים, ועודנו גם היום, הַיְרִיד הגדול הנועד במקום קבוע ובזמן קבוע. והיה בנסוע הסוחרים הישראלים ליריד ירוסלב או ליריד זסלב באחרית ימי הקיץ וליריד לובלין או ליריד לבוב באחרית ימי החרף, ונסעו שמה גם ראשי הישיבות ותלמידיהם. שם מצאו את חבריהם בני גילם להתוכח ולפלפל, לברר ולהכריע. ומלבד הסוחרים אשר באו שם לסחורה למקח וממכר, וראשי הישיבה השונים וכתי תלמידיהם לחדד זה את זה בהלכה, הופיעו שם ראשי הרבנים גאוני הדור אנשי השם כי שם יגישו אליהם סוחרי הארץ הנועדים שם את משפטם והקהלות הנדונות את משפטן, ושם יתקנו הרבנים הגדולים וראשי הקהלות הגדולות את התקנות הצריכות ויסדרו את הסדרים הראויים לכל עדת ישראל בארץ פולין. ויהי גם דבר זה לאבן חן לבני התורה למשוך אותם אל היריד, אשר בו זכו לראות את כל גאוני הדור הנהדרים בשבתם במושב אחד ולהאזין את דבריהם. ברור הדבר כי עין הרבנים החדה בחנה כי במועדה הזאת אשר מתחלה נוצרה בידי צרכי עסקי החול, קלטה מאליה מעין סדרי הכלה¹⁵⁰). שהיתה בבבל בימי האמוראים אשר גם אליה היו נועדים ראשי המתיבות ותלמידיהם פעמים בשנה בחדש אלול באחרית הקיץ ובחדש אדר באחרית החרף אל מקום אחד להגדיל תורה לפקוד את תורת התלמידים ולפקח על עסקי הרבים, על כן חדשו הרבנים את סדר הלמוד בפולין על פי סדר הלמוד הקדמוני בבבל, ומלבד הסדר הפנימי בעצם דבר הלמוד המתוקן מאד, התקינו כי הלמוד המסדר הזה יחל פעמים בשנה “בקיץ מראש חדש איר עד חמשה עשר באב ובחרף מראש חדש מרחשון עד חמשה עשר בשבט”¹⁵¹) למען הספק ביד בני הישיבה ומוריהם לבא גם הם אל סוד החכמים אשר יועד באחרית הקיץ והחריף בערי היריד¹⁵² ).

ומלכי הארץ שמחו מאד לקראת המועדה הזאת וישכילו לשום אותה לכלי חפץ למגבית המסים לאוצר הממלכה כי ראה ראו המושלים, כי לא הביאו היהודים את צוארם בעבודת האדונים מיכאל וסיפויץ החוכר והמוכס ואברהם מביהם הפקיד הראש אשר הפקידה עליהם הממשלה על דבר המסים, כי לא נכבדו בעיניהם ויאות המלך למסור את דבר המס אשר ירימו בני ישראל אל הפרנסים ראשי הקהלות אשר הקימו הם מתוכם, ואל רבניהם אשר בהם יבטחו ואותם יכבדו בכל לביהם ויעריכו את העם לקהלותיו, או את הקהלות למלא את המס אל גנזי המלכות. על כן ישר בעיני המושלים דבר ועד הארצות אשר היה משפטו להועד שתי פעמים בשנה ואשר חבריו היו רבני הגליל וראשי הקהלות הגדולות.

הן גם לפני ימי ועד הארצות היתה יד בית דין תקיפה בפולין ¹⁵³). כי גם מטעם המלכות המלאה יד הקהל לענוש וליסר את האיש הישראלי הבועט בבית דינו למען השפט בבית משפט העמים. ובתי דינים היו שם לישראל בכל עיר ועיר¹⁵⁴). אך בתי דין אלה לא נעזבו לנפשם, כי על גביהם היה בית דין גדול למדינת רוסיא [:גליציא] בעיר אוסטרוג היה בית דין גדול למדינות ואלין ואוקריינא¹⁵⁵) ובראש בית דין הגדול היה עומד גאון. לרב כזה קראו רב הגליל והפולנים היו קוראים לו ארכי=רב¹⁵⁶). ורשות היתה נתונה לכל בעלי דין להגיש את משפטם לבית דין הגדול¹⁵⁷) אולם למען היות משפט התורה בפולין עולה בקנה אחד, שמו להם רבני הגליל מעט מעט לחוק, להועד יחדו אל מקום אחד פעמים בשנה, לבין דין עליון. ויחשב הועד הזה בעיני כל העם “כמו סנהדרין בלשכת הגזית” בהיות רק לועד זה “כח לשפוט את כל ישראל בממלכות פולון לגדור גדר ולתקן תקנות ולענוש אדם לפי ראות עיניהם”,“ולדון דיני קנסות ודיני חזקות”. “וכל דבר קשה שפטו הם”¹⁵⁸). גם דין הקהלות הנדונות אשה עם רעותה היה בא לפני בית דין העליון הזה, ורק דיני ממונות אשר בין איש לרעהו הבאים שמה ליום השוק באו לפני “דיני מדינה” אשר היו פרנסי ועד הארצות בוררים להם למען הקלה מעליהם¹⁵⁹).

ובכל הכבוד והמורא אשר היה כל העם כקטן כגדול נוהג בכל ראש ישיבה בעירו¹⁶⁰), אשר מרביתם נחשבו רק לתלמידים למול גאוני הדור הנועדים לועד, בכל זאת רבה היתה ענות הגאונים הנהדרים לחלוק כבוד לעם, לבחור לראש הועד איש נכבד נשוא פנים ונבון דבר מקרב פרנסי העם, ולא מקרב הרבנים. הוא יושב בראש וששה גאונים מארץ פולין יושבים מימינו ומשמאלו ¹⁶¹) והיו כלם יחדו לבית דין של שבעה, ולפניהם יעמדו מלאכי הקהלות הגדולות והקטנות. בראשונה היה נקרא הועד הזה “**ועד שלש ארצות”** יען כי מלאכי שלש ארצות אלה, פולין קטן, פולין גדול ורוסיא [:גליציא] היו נועדים בו. אך באחרית המאה החמשים וארבע, בהקרע ארץ ואלין מליטא בהספחה לפולין, נוספה גם היא על הועד על כן נקרא למן היום ההוא “ועד ארבע ארצות”. ועדת ישראל בליטא לא התחברה אל ועד הארצות כי אם כוננה מקרבה “ועד המדינות” הלא הן מדינות הוראדנא פינסק ובריסק. אחרי כן נוספה עליה מדינת וילנא ובאחרונה גם מדינת סלוצק. וידמה ועד המדינות בליטא אל ועד הארצות בפולין בכל דרכיו, מעשיו ומשא נפשו, אך עשה את דרכו לבדו. אפס כי אם בהיות דבר גדול ונכבד מאד הנוגע ליושבי פולין וליושבי ליטא כאחד או דבר נוגע לגוי כולו, או בהתרגש צרה לבא אל ישראל גם בארץ רחוקה אז שלח ועד המדינות מלאכים אל ועד הארצות להתיעץ יחד ולהשתתף יחד בממנום ובמעשיהם.

לפנים בארץ פולין היה כל איש ואשה בישראל שוקל דינר כסף או חצי דינר לגלגולת לשם מס. אחרי כן התקינו כי העשירים ישקלו את התרומה ההיא גם בעד העניים, המה יביאו את תרומתם אל קופת הקהלה, והקהלה תמלא את פרשת הכסף לגנזי המלכות, המגבית הזאת היתה צריכה לסדר מדוקדק ולישרת לב רבה מאד לבלתי נשוא פנים לזה ולבלתי עשוק את זה, להעריך את הקהלות לפי כחן להעלות את המס במועדו. את העבודה הקלה הזאת שם ועד הארצות וגם ועד המדינות על שכמם לסדר ולתקן אותו לישא וליתן על אדותיו. ולכלכל את הדבר במשפט לטוב גם לממשלת הארץ גם לקהלות.

תקוני סדרי המס היו ענין גדול לקריאי הועד, כי בדבר הזה קנו לב המלך והשרים להקל עולם מעל ישראל ולהטיב להם. ולבלתי הסב מעליהם אחורנית את לב המושלים גזר הועד על כל איש יחיד ועל כל קהלה יחידה לבלתי הלאות אותם בבקשות ובתלונות גם בצאת מלפניהם פקודה לא טובה¹⁶²). אולם בהסתּכסך דבר המלכות והשררה, אשר מרביתן היו נוֹחות וטובות לישראל, בתלונות המון העם בחרו גדולי אבותינו בפולין למנוע לפעמים מחפץ המלך והשרים אנשי הכבוד, מהתגרות ומהתבאש באספסוף השובב והפרוע. ויהי כאשר “גדלה צעקת הגוים”, לאמר: העירונים דלת העם הפולני, כי היהודים מתעשרים בעסקי החכירה אשר חכרו מן המלך, וכי בדבר הזה יגבה לב היהודים לחשוב את נפשם לשרים לשלוט בהם, ויטל ועד הארצות חרם על האנשים הלהוטים אחרי הבּצע לבלתי יחכרו גם מן המלך גם מן השרים את מכס המשקה, את מכס הגבול, את מעשה המטבע ואת מכרה המלח, ואת כל מחפוֹרת “בשום תחבולה בעולם”¹⁶³). וגם בעסקי מכס אשר לא נאסרה חכירתם מפי ועד הארצות גזרו לחוש פן יצא נזק לאחד האכרים או לאחד היציבים, עד כי בחשוב החוכר היהודי לסוב את המחכיר הנכרי בכחש או לבלתי שלם לו דמי חכירו יש לפרנס ראש הקהלה ולנכבדיה למהר להזהיר את הנכרי מדעתו. ועד כה נגע הדבר בלב רבני הועד עד כי חתמו את דבריהם, על הפרנסים אשר יעשו כן, לאמר “ועליהם תבא ברכה”![¹⁶⁴]) ככה השכילו רבותינו גאוני פולין להדריך עמם בדרכי יושר ולהורותם איככה יש להם להתהלך עם בני העם אשר בקרבו הם יושבים, עד כי קבעו חובה על כל פרנס בקהלתו “לדעת איך להתנהג עם הגוים בענין המסים, המכסים וההלואות”¹⁶⁴).

מן התקנות האלה אשר פניהן היו מוּעדות אל פני חוץ אנחנו באים אל התקנות אשר מגמת פניהן השונות למיניהן. חלק בראש נטלה משמרת התורה והמצוה, אולם אף כי יש אשר עשו משמרת למשמרת, בכל זאת בראות גאוני הדור כי תקנה אשר יצאה מלפניהם בועד הארצות היא גזרה שאין הצבור יכול לעמוד בה עמדו חיש מהר ובטלוה¹⁶⁵).

מרבית עבודת הועד נחלקה לשלשה מיני תקנות: תקנות הצבור, תקנות המשפחה ותקנות השוק. מאד מאד הקפיד הועד על שלום הצבור, אשר קוממיות כל קהלה לנפשה היא אחת ממוסדותיו. על כן הוציאה פקודה כי אם יערב גם רב גדול ורם להטיל חרם על יחיד או רבים מיושבי עיר אחרת אז חיב ראש בית דין העיר האחרת אף כי קטן הוא מן הרב ההוא לענות: “אדרבא”! לאמר להשיב את החרם אל חיק המחרים¹⁶⁶) וכאשר גדלה בעיני הועד קוממיות כל קהלה יקרה בעיניו משמרת שתי השררות אשר בצבור הישראלי הלא הן משמרת הרבנות בטהרתה והראשות – הפרנסוּת – בכשרונה ובתועלתה. חרם חמור וקנס גדול הוטל על כל רב מקבל את רבנותו מידי שרי המלכות¹⁶⁷) וחרם גדול כזה הוכרז גם על רב קונה בכסף מלא או בשחד ואבק שחד או בתחבלות אחרות לא טהורות גם מעצם יד הקהלה¹⁶⁸) וכאשר היתה עין ועד הארצות פקוחה על הרבנים ובתי דיניהם ככה היה לב הועד ער “להשגיח על הפרנסים, המנהיגים וגבאי הצדקות”¹⁶⁹) עד כי שררה זאת הנתנת לפרנס עבדות היתה נותנת עליו, כי חיב היה לקרוא ולשנן לנפשו היטב את פרשת תקנות הקהלות בתחלת כל חדש ולדעת אותן ושמשי קהלתו הוזהרו להזכיר לו את חובתו זאת מדי חדש בחדשו¹⁷⁰) ופקודת הפרנס היתה “להשגיח על הגנבות ועל הגזלות ועל הסגת גבול”¹⁷¹). סוף דבר “לתקן כל דבר מעוות בקהלתו”¹⁷²) מלבד אשר היה לו לדעת לכלכל דבריו עם הנכרים ולהתהלך עמם במישרים. מלבד תקנות הצבור, הלא הן תקנות הקהלה בשני מוסדותיה הרבנות והראשית, שמו קריאי הועד את עיניהם לנצור את המשפחה גם בטהרתה גם בכבודה, כי כאשר שקדו על טהרתה, בהיותם שומרים בכל קהלות יעקב את “גדר העריות”¹⁷³) אשר גדרו הראשונים כן שמו עונש גדול על כל פוחז וריק, הבא להוציא דבה על טהרת יחש משפחה¹⁷⁴), ונדוי וחרם ומלקות וענש הטילו על המקדש אשה שלא מדעתה או שלא מרצונה, ועל המוציא קול קדושין על אשה פנויה למען תיעגן מהיות לאיש¹⁷⁵). ובהיות מרבית העם סוחרים חשש ועד הארצות גם לתקנות השוק גם בעסקי “משא ומתן”¹⁷⁶) ויציגו בשער משפט גם “בעניני הבורחים”¹⁷⁷) המבריחים את נכסיהם לבלתי השב להם מַשֵה ידם.

תקנות ועד הארצות לא הוקבעו בלתי אם לאבותינו יושבי ממלכות פולין לבדם, כי לעוול נחשב לגדולי ישראל לגזור גזרות על קהלות אשר הן מחוץ לרשותם מקהלה לקהלה או ממדינה למדינה אף בהיות שתיהן בממלכה אחת¹⁷⁸) ואף כי בארץ אחרת. כה היה משפט ועד הארצות למשוך את ידה מיתר מושבות ישראל בכל דבר גדולה ונטילת השם. לא כן בהתרגש צרה על ישראל במדינה אחת בארץ אחרת, אז קם ועד הארצות וירם תרומתו בנפש חפצה חלק כחלק עם יתר המדינות אשר בארץ האחרת ההיא. בהגרש היהודים ממדינת שלזיא אשר בארץ גרמניא עלה ביד קהלת צילץ להשאר במקומה בשקלה אַלפים זהובים על כף ראשי העיר. אך בהיות הקהלה עניה מאד חסרו לה אלף ומאתיים זהובים, ויתנו לה היהודים יושבי שתי המדינות ביהם ומהרן ארבע מאות ארבע מאות זהובים. וגם ועד הארצות אף כי לענין תקנות וסדרים דבר אין לו עם מדינות גרמניא הרים גם הוא ארבע מאות להציל את הקהלה האחת הקטנה הגרמנית יען כי באהבתם את אחיהם בני עמם לא הבדילו בין קרובים לרחוקים¹⁷⁹).

מרבית התקנות האלה באו לתקן את סדרי חיי הגוף היחיד המשפחה והקהלה, סדרים אשר בצלם יחיו בגוים, להדריך את עמם בשלום ובמישור למען יהיו כל דרכיו אמת ומשפט, לטוב בעיני אלהים ולטוב גם בעיני האדם, למען תת את ישראל ואת תורתו לחן ולכבוד בעיני יושבי הארץ ומושליה. אך זולת זאת היו כל עיני ועד הארצות פנימה להרבות דעת התורה והמוסר בקרב העם והטף בשומם את לבם, מלבד תורת ההלכה, גם אל מקצוע האגדה המלאה תורת חסד חן ושכל טוב להפיצו בין קהל העם, ואל סדור התפלה אשר נעזב מרוב ימים לצרוף אותו ולטהרו מן השגיאות אשר כלו בו. ואת דעת כתבי הקדש מראשם ועד סופם שמו לראשית וליסוד כל התורה כלה. ובגלל הדברים האלה שמו את דבר החנוך גם בדבר למוד התורה המתוקן גם בדבר למוד הלשון הקדש בדקדוקה גם בדבר האמון בדרך מוסר לענין גדול במעשיהם. ואף פתחו לפני התלמידים הקטנים שער לדעת את שפת גוי הארץ ואת ספריו. ויסמכו ראשי הועד את ידיהם על ספר מתנות כהונה לרבי יששכר בן נפתלי הכהן מעיר שברשין אשר בו עשה את המדרש ראש אוצרות האגדה לספר אשר כל קורא ירוץ בו¹⁸⁰). ובהראות פתרון סדור התפלה אשר כתב רבי שבתי הסופר מפרעמיסלא¹⁸¹) איש רב פעלים מדקדק גדול¹⁸²) ומבקר חריף אשר בו הגה את הסוגים אשר נטפלו בו שמחו לקראתו גאוני הדור וחסידיו באהבת אמת¹⁸³). וקריאי ועד הארצות בלובלין הרבו לספר תהלתו בזכרון תקנתם אשר תקנו כי כל קהלה חיבת לקנות נשתון אחד להיות לעינים לעיני שליחי הצבוא העובר לפני התבה למען יוכל כל איש להגיה על פיו את הדור המשובש שבידו¹⁸⁴). ועל מלמדי תינוקות גזר ועד הארצות לבלתי למד לתלמיד משנה עד אחרי אשר “ידע הנער את המקרא על מכונו” וגם אחרי כן, אחרי אשר יעשו את תלמודם קבע “יקבע יום אחד בשבוע למקרא” כדי “שלא ימוש המקרא מפיו”¹⁸⁵) שנות הלמוד לתלמידים בבית רבם היו עד שנת הארבע עשרה. ומיני הלמודים בבית “תלמוד תורה”, אשר סתמם היו בנויים על יד “בית המדרש”¹⁸⁶), המוטלים בתורת חובה מאת ועד הארצות על המלמדים ועל עוזריהם¹⁸⁷), הם מראשית בא התלמיד קטן אל בית רבו והלאה, אַלפבית והנקודות, חומש עם פירוש רש“י וסדר התפלות בזמנן, דקדוק לשון הקדש לכל פרטיו¹⁸⁸) ומארבעת מיני החשבון התחתון¹⁸⁹) ו”דרך ארץ והנהגה ישרה לכל אחד לפי שכלו ומדרגתו¹⁹⁰) וגם את תחלת הקריאה בשפת פולין ילמדו הנערים לפני מלמדיהם, למען יהיו הדברים המתוקנים אשר בספרות הגוים נדרשים להם בהתבקשם¹⁹¹). ואם לא יצלח הנער להכנס לתלמוד לישיבה יצא בשנת הארבע עשרה לימי חייו למלאכה¹⁹²). כי המלאכה היתה חביבה ומצויה בתוך בני ישראל יושבי פולין וחברותיה. מאז ועד היום יוכר הרבה מאד מבכל יושבי יתר ארצות מושב בני ישראל.

כאשר מצא ועד הארצות חפץ בלשונות החול ובראשית דעת החשבון לעשותם סניף ללמודי התורה לתלמידים הקטנים, ככה הכיר את תועלת המדע וחשבון העליון לעשותו סניף בבית מדרש התלמוד לחכמים ולתלמידיהם ויסמכו את ידם על ספר “עמק הלכה” אשר חבר רבי יעקב קאפל בן שמואל לבאר את החשבונות, את השעורים ואת דברי המדע הנמצאים בתלמוד¹⁹³) ויש אשר שיחר ועד הארצות, אף תמך בכספו, את הדפסת הספרים המועילים גם מחוץ לארץ פולין¹⁹⁴).

למען השרש את הטוב בעדת ישראל גם בטהרת הדעות והמדות גם בטהרת הלשון בכל עבודת ה', התאמצו לשרש מקרבם את השגיאות המנבלות את הספרים ואת הדעות הזרות המזיפות את היהדות. על כן הזהירו את מדפיסי פולין לבלתי הדפס ספר בלתי אם על פי “רשות רבנים ואלופים כפי תקנת [ועד] הארצות”¹⁹⁵) ועל הספרים המודפסים מחוץ לארץ פולין הפקידו “אנשים מדקדקים” לבקר אותם בטרם יבאו אל יד קהל העם ולשום עינם לבדוק את סדורי התפלה מן “הטעויות” ומן “דברי המינות” אשר התגנבו שמה¹⁹⁶). ואין ספק בדבר כי “מינות” זאת היא מעין תפלת אריסטו אשר כבר התאונן רבנו שלמה לוריא על אשר מצאה לה מהלכים בין תפלות ישראל ביד בני הנעורים אשר אספו אותם סדוריהם¹⁹⁷). כי ככל אשר הביאו גולי אשכנז הרבים את התורה אל ארץ פולין השוממה ככה קרוב הדבר כי לרגלי גולי ספרד המעטים אשר הוטלו שמה עלתה אל הארץ ההיא גם פלספת חכמי ספרד עם יינה ושמריה.

וכאשר שתה רבנו משה אסרלש ואנשים מחבריו ותלמידיו את תירושה המשמח, ככה שתו מצו רבים מבני הנעורים את השמרים אשר בקוּבעת הכוס. אלה הם דברי המינות אשר אמר ועד הארצות לבער מתוך הסדור, והטעויות אשר גם אותן אמר להשבית מקרבו הן השגיאות אשר שגו המעתיקים והמדפיסים עד העת ההיא. ואשר על כן רוממו וינשאו גאוני הדור ההוא את רבי שבתי הסופר אשר לצרוף ולברר את אוצר הקדש הזה מן הסיגים אשר עלו בו ויחללוהו.

ועצם הדבר, כי מלבד עולי אשכנז בים, באו גם גולי ספרד מעטים ויהיו לכבוד בתוך אחיהם ילידי פולין, ברור הוא כשמש, כי מלבד אשר רבי לוי קיקיניש ורבי אברהם בן רבי יחיאל הספרדים היו הראשונים מרביצי תורה בעיר לבוב¹⁹⁸) היה בימי רמ"א בעיר קראקא אחד מראשי העדה רבי שלמה קאליהארי הספרדי, אשר היה, במשפט גדולי ספרד מעולם, רב גדול בתורה וסופר מהיר כאחד¹⁹⁹) והצעיר בארבעת בניו הנכבדים היה הרב הגדול רבי שמואל בעל ספר “ישמח ישראל” לארבעת חלקי שלחן ערוך²⁰⁰) ומשפחת קאלהארי זאת היתה לשם ולתהלה גם דורות רבים אחרי כן בעיר קראקא²⁰¹). ודומה הדבר כי גם מצאצאי המשפחה הספרדית המיוחסת בישראל. הלא היא משפחת קרשקש נאחזו בעיר פוזן ושארית היתה לה בעיר ההיא עד תחלת המאה החמשים וחמש²⁰²).

גם עוד מקצוע בספרות ישראל החליף כח ויצא כנגה בפולין במאה החמשים וארבע, הלא הוא מקצוע הסנגורא²⁰³) הָרָבָה את ריב היהדות מיד עולביה. למימי ראשית הרופורמא היתה ארץ פולין למקום התורפה אשר שם נאבקו הקובלנים עם הקתולים. ויהי משפט הקובלנים לדון לפעמים עם בני ישראל על דבר הדתות. יש אשר דברו טובות על תורת ישראל, עד כי הנוצרי סימון בודיני²⁰⁴) אשר תרגם את המקרא פולנית, בכר את התלמוד על פני האונגליון. ויש אשר השפילו את היהדות לפני הדת האחרת. ויהי כאשר כתב מרטין ציכוֹוויץ²⁰⁵ סופר פולין, איש נמהר מחליף דתותיו לפרקים ומתהפך בדעותיו לרגעים, תהפוכות על היהדות ויכתב איש יהודי מלובלין ושמו יעקב מעיר בעלשיץ²⁰⁶) בקרת חמורה בשפת פולין על דבריו. אולם דברי יעקב מבעלשיץ אבדו ואינם. אך לשם גדול בישראל זכה החכם השנון, איש נקי וצדיק יצחק בן אברהם טרוקי – מעיר טרוק²⁰⁷) הקרובה לוילנא – הוא הוא הסופר הקראי האחד וספרו היקר “חזוק אמונה” הספר הקראי האחד, האהוב והנכבד גם בעיני חסידי הרבנים. החכם הזה אשר היו לו מהלכים בהיכלי רוזני פולין ובישופיהם, ואשר מלבד דעתו את המקרא כמעט לאותיותיו היה יודע את התלמוד ומכבד את חכמי התלמוד²⁰⁸), המעט ממנו אשר עמד למגן ליהדות העלובה ויוֹכח כי כל ערעורי חורפיה הם חבל שגיאות שאין להן סוף, הסב את פני המלחמה אל פניהם בהוכיחו כי כל דבר האונגיליון הפך גמור ומובהק הוא מחזון כל הנביאים. ויהי הנקל כי לימד דעת לישראל להשיב דבר בספר אשר הכין להם, ויהי הספר הזה לכלי מלחמה גם ביד חכמי הנוצרים הצוררים את דתם אשר היו קוראים בו, כי תוּרגם רומית, אספמית, צרפתית וגרמנית²⁰⁹).

וגם בפולין החלה השמש לערוב מן היום אשר החלה כהונת רומי לשלוח את משלחת מלאכיה, את הישועים להשיב את הרפורמים לבצרון, אולם בארצות הסלוִים לא העמיקה עוד הנוצריות להכות שרש כאשר השתרשה בממלכות הרומיות הגרמניות. ולא הדת הקתולית לבדה לא הפילה מאומה מדרכה הקשה כי אם הוסיפה עליה כזאת וכזאת, כי אם גם כהני הדת הקובלנית שכחו את דברי לותר רבם הראשונים אשר דבר טובות על ישראל ואת דבריו האחרונים, אשר יעץ להשפיל כבוד ישראל עד עפר לדכא לארץ חייו ולאבד לו כל זכר, אותם שמו כהניו על לב. בעיר ברנדנבורג מת יוֹיָכים המושל וישיאו העם עון אשמה על ליפולד העברי איש ימינו ורופא נפשו כי שם רעל בסמי התרופה אשר השקה את אדוניו וישפוט יוחן גיורג, המושל תחת אביו, את ליפולד משפט אכזרי ואת כל היהודים הגלה מברלין ומכל גבול ברנדנבורג (5333–1573).

בימים ההם היו שני אנשי מופת בארץ ביהם הלא הם הרב החסיד והחכם ר’בי ל’יואי בן בצלאל – מהר"ל מפראג – (מ' 5369–1609) והנדיב הגדול מרדכי מיזל. מלבד אשר היה רבי ליואי גדול בתורה כיתר גדולי הדור, שם לבו גם אל הפלספה, ההנדסה, התכונה ואל ערך הארץ. מרבית ספריו הם ספרי מוסר השכל אשר האגדה הטהורה היא הרוח אשר תחיים. הוא דבר על תלמידי החכמים לשום את פניהם גם אל מדעי החול “חכמת האומות” ויער את אזן אנשי דורו לתקן את סדר הלמוד הנעזב בבתי תלמוד תורה²¹⁰) על פי הסדר אשר הסדירו רבותינו במשנתם. הרב הזה היה רב במהרן עשרים שנה ואחרי כן היה לאב בית דין וראש ישיבה בעיר פראג, בעיר ההיא הכין רבי לֵוָאִי בימיו מכוֹן עדי עד לתורה שלא תשתכח מישראל, ביסדו אגודות חברים ללמוד יחדו פרקי משנה יום יום ואשר היו למופת גם “לשאר קהלות קרובות ורחוקות [אשר] קימו וקבלו עליהן” לייסד ולקים גם בקרבן אגודות כאלה²¹¹). הן הן “חברות” משניות הקבועות והקימות במרבית קהלות יעקב עד היום. המוּסדה הזאת מפנה מקום ליסוד התורה הזה גם בקרב הבינונים אשר קצרה בינתם או אשר שעתם אינה מספקת להם להעמיק בעמקי הגמרה.

כאשר דברי נפלאות, קנה לו שם עולם בנדבת לבו האיש הטוב והמטיב מרדכי מיזל מפראג, הראשון לאדירי העשר בישראל בארצות גרמניא, כי הגיע הונו עד שש מאות אלף מרק כסף. כל ימי חייו היתה ידו פתוחה להשביע רעבים, להלביש ערומים, להשיא בתולות עניות ולהלוות לכל איש אשר מטה ידו די מחסורו ולבנות בתי חולים ובתים לעניים ולרפוא את הריסות קהלת פראג אשר נהרסה ממעמדה בידי הגלות אשר הגלתה מעירה פעם ושתים. אף בנה מרדכי שני בתי כנסיות אשר האחד מהם, אשר נקרא עליו שמו כנסת מיזל עד היום, עשה לו שם ביפיוֹ ובית מדרש בנה אשר בו הושיב את רבי ליואי לראש ישיבה. ואת כל שוקי גרות היהודים רצף באבנים. אף שבוים רבים פדה בכספו. וגם מחוץ לארץ מושבו הפליא את חסדו לאחיו בני עמו: לקהלת פוזן אשר בתיה היו לשרפת אש נתן עשרת עלפים תלר לבנותה ומתנה גדולה כזאת נתן גם לקהלת קראקא בצר לה. מלבד אשר הרים תרומות רבות וגדולות ליושבי ארץ ישראל.

את שני האנשים האלה כבד הקסר רוּדולף השני. לרבי לואי קרא לבא אליו אל היכלו וישתעה עמו כשעה וחצי ואת ראש מרדכי מיזל נשא וישם לו שם הכבוד יועץ המלך. אך במות הנדיב הזה בלי בנים (5361–1601) שלח הקסר את שריו ללוותוֹ אל בית עולמו ואת נוגשיו שלח להחרים את הון ביתו ואת רכושו, אשר בו הרבה לעשות צדקה וחסד כל ימיו, לאוצר מלכותו.

ואיטליא אשר היתה לפנים לנוה שלום לישראל נהפכו לו מראשית הוסד מנזר הישועים לארץ צרה וצוקה. והאפיפיור גרגור השלשה עשר הוסיף עוד על העשוקים אשר נעשו לאבותינו ביד האפיפיורים האחרונים אשר לפניו. הוא אכף עליהם לפתוח בתי כנסיותיהם לדרשנים הנוצרים, לבא לתעב באזניהם את תורת אלהי ישראל ולשבח ולפאר את הקתוליות, ולשלם לדרשנים המגדפים ההם בכסף מלא שכר טרחם ועמלם זה. אף פקד על אנשי מעשהו ליסר יסור אכזרי לכל ישראל כדי רשעתו אם ירשיע לאסוף אל ביתו פליט אנוס מאחיו האומללים או יאכילוהו מלחמו. נוח ממנו היה האפיפיור סיכסטוס החמישי אשר כיהן אחריו (5345–1585). עיני אפיפיור זה לא טחו מראות את העשר אשר יביאו היהודים אל ארץ מושבם בכשרונם ובחריצותם. ויקרא לפליטיהם לשוב אל ארץ ממשלתו וייסר קשה את כל איש נוצרי המכה או המכלים את איש יהודי וימלא את יד רופאי בני ישראל לרפא את הנוצרים, ואת איש אָנוס לופץ²¹²) שמו אשר נמלט מפורטוגל שם לו ליועץ בעסקי ממונו. נראים הדברים כי גדל בעיניו כבוד הרופא החכם הישראלי דוד די פומיס – מן התפוחים –, אשר כתב ספר בשפת רומי על ישרת לב “הרופא העברי” ועל מצות כל איש יהודי מן התורה להטיב עם כל איש עברי כנכרי, עד כי מצא דוד את לבו ליחד לכבוד אפיפיור זה את האגרון²¹³) אשר עשה על התלמוד, בתרגום מלותיו לרומית ולאיטלקית בשם “צמח דוד”, אולם בימי כלמנס השמיני שבו הגזירות הרעות, אשר בטל סיכסטוס, לאיתנן (5352–1592). ולא נתן לבני ישראל לשבת בלתי עם בעיר רומי באנקונא ובעיר אַויניוֹן הצרפתית, הסרה אל משמעת האפיפיורים. וגם ביתר מדינות איטליא למדו מושליהן ממעשי האפיפיורים ויציקו גם הם ליהודים. מגבול מילנד אשר בצפון איטליא גירש אותם פיליף השני מלך אספמיא המושל בה.

אך בעצם הימים אשר הגלו נדחי ישראל מערים וממדינות גלה ושוב מאין נחת, הכין ה' ארץ אשר היתה לפלטה גדולה לעדת אומללים אשר כל התלאות אשר מצאו את אבותינו בימי החשך ההם, לא השיגו את הרעות אשר נכונו להם, כמעט בכל רגע. הארץ הזאת היא הולנד אשר היתה שלשיה לתורכיא ולפולין. ככל אשר היו שתי הארצות האלה למקלט לגולי אספמיא וגולי אשכנז אשר גרשו משם, כן היתה הולנד למפלט לאסירי האנוסים אשר מציקיהם הכמרים והנזירים האכזרים, סגדו את שערי אספמיא ופורטוגל ארצות ענים ובלתי ינוס מהם נס מפני הבוז והמכאובים אשר הכינו להם. לפנים לא התלקטו אל ארצות נידרלנד, הלא הן בלגיא והולנד, כי אם יהודים מתי מספר, אשר לא נשאו כמעט קולם בחוץ מקוֹצר רוחם ומפחד, ואם אמנם כי בדבר הצרות היה גורל אחד להם ולאחיהם יושבי אשכנז אשר משם באו, בשתוֹת גם הם מכוס התרעלה אשר מסכו להם נזירי הקתולים בימי מלחמות הצלב ובימי המגפה השחורה, לא עשו להם יהודי נידרלנד המעטים שם בתורה ובמעשים טובים, כאחיהם באשכנז כי לא נודע מהם כמעט דבר. ובהחל, זה כארבעים שנה, האנוסים, אשר גם דיוֹנו מנדיס גם חנה מנדיסיא היו בתוכם, להמלט מחרב הבולשת בפורטוגל לארצות נידרלנד חרץ הקסר כרל החמשי יורש הארצות ההן, עליהם גלות, ועל הנשארים ועל הנסתרים מיהודי אשכנז הנדחים שם פקד שר הצבא האספמי אלבא איש הדמים לשום אותם במשמר לאמר לאסוף אותם אל בור עד אשר יסגיר אותם בידי הבולשת. אולם עד כה ועד כה החלו ימי הפקודה לבא על ממלכת אספמיא האכזריה, העשוקה בדמי רבבות חללי הבולשת בית משפט הדמים. צי האדיר אשר היה לה, ואשר לא נעשה עוד כמוהו לכל הממלכות בימים ההם, אשר שט כתנין לבלוע בראשונה את אנגליה אחרי כן את כל הארצות האחרות שנואות נפש פיליף השני מלך אספמיא נשבר במצרי הים על יד ארץ אנגל ובדבר הזה הוּכה חילה בים מכת מות אשר לא ירפא עוד ממנה. וגויי נידרלנד הדלים הרימו יד בממלכת אספמיא הקשה והגדולה המושלת בהם. ותחת אשר אמרה אספמיא לכונן גם שם את הבולשת האוכלת גוי ואדם, התיצב בראש הגוים הקטנים הגבור הנדיב וילהלם לבית אורניא. ויקרא דרור לכל בעלי האמונות השונות. אז החלה להתפעם רוח תקוה ובטחון בה' בלב האנוסים המדוּכאים בראותה כי קשת אספמיא הולכת וָחַתָה ושערי ארץ חדשה נפתחים לפני כל מחזיק בדת אבותיו באין מחריד. בראשונה נסה איש רב פעלים שמואל פַלָחִי מלאך מלך מרוקו לדבר על לב זקני עיר מילדבורג לאסוף אליהם פליטי אנוסים אשר יחושו שמה מפלט לנפשם ואשר יביאו את אוצרותיהם שמה ולא נתנו כמרי הקובלנים המהבילים לזקני העיר למלא אחרי עצת פלחי (5351–1591). בכל זאת לא אמרו האנוסים נואש, ותצלח ביד מתי מעט, כעשר נפשות, להמלט באניה הולכת להולנד ויעקב טיראדו איש חיל עומד בראש האורחה הקטנה. ויהי בהיותם על הים לכד רב חובל אנגלי את האניה ויוֹלך אותה שבי לארצו לאנגליה. ובתוך האורחה היתה עלמה עבריה מבנות האנוסים עשירה ויפה עד מאד ושמה מרים נוּנֵש. ורב החובל היה אחד מגדולי שרי הארץ וידבר על לבה להיות לו לאשה וישב הנערה את פניו, באמרה כי בת ישראל היא הדבקה בעמה ובאלהיה בכל לבבה ובכל נפשה. ותשמע אלישבע מלכת אנגל את שמע יפי מרים נונש וחין ערכה ותקרא לה לבוא אל היכלה ותעל אותה אל מרכבתה ותשט עמה בחוצות לונדון. ותוֹסף ותלך אורחת האנוסים הקטנה הזאת ותבא אחרי התהולל עליה סער גדול, אל חוף עֶמְדֶן. שם התוַדעו אל רבי משה אורי הלוי הרב לקהלה הקטנה אשר שם, וייעצם ללכת אל אמשטרדם (5353–1593) ויבא הרב הזה ואהרן בנו אחריהם וַיָבֵא את הגברים בברית אברהם אבי אבותיהם מקדם וַיָכֶן להם שם מקום לתפלה. על האורחה הראשונה הזאת נוספו מעט מעט אורחות אחרות אשר באו שמה, ויהיו יחדו לקהלה קטנה מסתתרת. כי בראשונה נזהרו עוד האנוסים להראות את יהדותם לעיני השמש, כי פחד הבולשת הקתולית והקנאה הרפורמית הקשה כשאול לא סר עוד מנגד פניהם והנוצרים אנשי המקום לא ידעו עוד כי הפורטוגלים העשירים האלה יהודים הם. ויהי בשנת השלישית לבואם, והם נועדים ביום הכפורים אל מקום תפלתם, וַיִפָלאו הליכותיהם בעיני יושבי הרחוב, כי ראו כלם נחפזים אל מקום אחד, וימהרו ויגלו את אזן שר העיר כי הפורטוגלים המתגוררים במקומם מתגודדים אל מקום אחד, אין זאת כי אם קתולים מסתתרים הם, הנועדים להביא שואה על העיר. וימהר שר העיר ושוטריו ויבא בטח על העדה העטופה בטליתותיה ושופכת את שיחה ויקרא בקול מושל: מהרו הוציאו אלי את צלביכם את צלמי קדושיכם ואת כווניכם²¹⁴) אל תעלימו דבר, כי בנפשכם הוא! ולא קמה רוח באיש, ויתחזק יעקב טיראדו וישב אל השר בשפת רומי ויאמר:“חלילה לעבדיך מהיות קתולים, בני ישראל אנחנו הממלטים את נפשנו מפני חרב הבולשת הקתולית, אל ארץ הדרור הזאת אשר בצלה באנו לחסות ואותה אנחנו אומרים להעשיר באוצרותינו ובכשרון מעשינו ופה אנחנו עובדים את ה' אלהי ישראל ביום הכפורים הזה הקדוש והנורא”. אז רפתה רוח השר מעליהם ויאר את פניו אל טיראדו ואל עדתו ויאמר: “אם כן עבדו את אלהיכם כטוב בעיניכם, והעתירו גם בעדי גם בעד שלום הארץ”. מני אז סרה המסכה הנסוכה על האנוסים מראשית ימי בואם, ויתודעו לעין כל במולדתם העתיקה כי בני ישראל הם. ויעקב טיראדו בקש מאת פקודות העיר וימלאו את ידי הקהלה הספרדית וַתִבֶן מקדש לאלהי ישראל גדול ונהדר עד מאד ויקרא לו “בית יעקב” לזכר שם יוסד הקהלה יעקב טיראדו (5358–1598).

ופיליף השני מלך אספמיא מת מות נבל, כי בחליו אשר מת בו עלה באשו וירם תולעים, עד כי היה לזעוה גם בעיני סריסיו. ואיש תם וישר מקרב הכמרים הוכיחהו לפני מותו כי פוקד ה' עליו את דמי האנוסים אשר שפך כמים. ואחרי מותו רבתה העזובה מאד בקרב כל ארצו ומוסרות הממלכה הרשעה הזאת רפו מאד. על כן עמד רווח לאנוסים לעזוב את ארץ הדמים באין מחריד. ומקרה קרה אז בארץ הפסילים ההיא, כי דיוגו דילה אסומסיוֹ²¹⁵) נזיר פרַנצישקַני הרבה לקרא את כתבי הקדש, ותדבק נפשו בתורת ישראל, ויקרא באזני נזירי טירתו כי בוחר הוא בדת ישראל, ומואס בעל דת אחרת. ולשופטי הבולשת לא היה כל צרך לחקור ממנו את מחשבותיו כי גלה להם את כל לבו, אף הגיד להם כי כל חפצו הוא למות על קדושת השם. ויעשו הבולשים הטובים את אשר חפץ, ואחרי אשר ענוהו שנתיים במחשכי הכלא שרפוהו באש חיים (5363–1603). שֵמע רוח הקדושה והטהרה אשר נחה על איש נכרי, לתת את נפשו כפר תורת אלהי ישראל עוללה מאד לנפש האנוסים הנשארים עוד במקומם לעזוב את ארץ ענים, למען שוב אל דת אבותיהם אשר מת עליה הגר הקדוש הזה, אף כי לא דת אבותיו היא. ושמע החסד אשר הטתה ממלכת הולנד לפליטי אחיהם עשה להם כנפים ויבאו מהם המונים אשר העשירו את ארץ מקלטם החדשה, אלה בכשרוניהם הגדולים, כי רבים היו בתוכם אשר היו באספמיא ובפורטוגל רופאים, סופרים, שופטים, פקידים ושרי חיל רבים היו בתוכם ערירי עולם עד כי בבואם אל הולנד השתתפו אל אגודת חַבָּרֵי²¹⁶) הודו מערבית וחברי הודו המזרחית. ותשובות מעט מעט המרכלת הגדולה בפורטוגל ותעתק כלה אל הולנד. ויגדל כבוד ישראל בעיני מושלי הארץ אף כי עין כמרי הרפורמא צרה בם מאד, וינסו להצר להם בכל אשר מצאה ידם. וירב מספר האנוסים באמשרדם, עד כי רבי משה אורי הלוי לבדו השיב מאתים וארבעים גברים אל ברית אברהם. ומספר משפחות ישראל בעיר הממלכה היה ארבע מאות, ובתיהם וארמנותיהם שלש מאות. ויהי כי נראה פעלם ופרי מעשיהם בהולנד ויבקשו גם מושלי עמים אחרים את קרבתם ויקרא גם מלך דַנְיָה נגיד סבוֹיָה גם נגיד מוֹדֵינא להם לבא ולהאחז בארצותם. וגם מושלי אספמיא אשר רדָפום ואשר העלו את אבותיהם על מדורת האש, בקשו קרבתם ויקימו מתוכם מלאכים ²¹⁷) בא כח ממשלותיהם בממלכת הולנד.

ויפרצו הספרדים בארץ, ויכוננו להם ביד רחבה מאד בתי יתומים, בתי חולים ובתי גמילות חסדים שונים למיניהם, ועל כלם כוננו להם בית “תלמוד תורה” בעל שבע כתות, מסוּדר בכל מיני סדר ומתוּקן בכל מיני תקון, אשר לא נראה עוד בכל תפוצות ישראל כמוהו. כת הראשונה החלה באַלפבית והכת השביעית השלימה את חקה בלמוד התלמוד. ובכן היה הבית הזה תחלתו בית ספר וסופו בית מדרש. אף תורת שפת אבותינו, לקח ומליצה בלשון ההיא, ושירי גדולי משוררינו הספרדים לוּמדו שם. ולמען הפץ ספרים אשר יד בקרת הבולשת לא נגעה בם. נוסד בקהלה העשירה הזאת בית דפוס מפואר לספרי ישראל. כי מלבד העשר הגדול ומלבד כשרון המעשה במרכלת בחרושת ובמלאת מחשבת אשר הביאו הספרדים הולנדה, הביאו גם רוח נדיבה גם לב ער לכל מרום ונשגב. דוד ישורון ורעואל ישורון ־ אשר בעוד אנוס היה שמו פולוס די פינאר היו משוררים נלבבים אשר שרו בשפת ספרד, שירי תהלה נשגבים מאד לאלהי אבותיהם אשר פדה אותם מידי הבולשת הקתולית ויבא אותם אל ארץ הדרור, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לב כאשר עם לבבם. אל השפה ההיא. תרגם החסיד רבי דוד אבן=ער=מילו את ספר התהלים ברוח רוממה מאד, אחר אשר נמלט לאור עולם ממחשכי הכלא אשר השליכתהו שם הבולשת, אשר שם הכיר את בוֹראו לאהבה אותו בכל נפשו ולשאת באהבה את המכאובים הנוראים אשר הכאיבו אותו מעניו ומציקיו. אנשי רוח ולב כאלה ואנשי מדע כאברהם זכות ליסיטאנוס, התוכן והרופא אשר עשה לו שם בחכמתו וביקר ערכו, גם בין גדולי המדעים גם בין רוזני ארץ, עד כי מליצי עמים שרו בשירים תהלתו – אנשים כאלה אצלו מכבודם על אחיהם עד כי חכמי הנידרלנדים, אשר קמו בדורות ההם לנס עולם, ששו למצוא בתוך הספרדים חברים הגונים, אשר חשבו אותם באהבה רבה לבני גילם. והממשלה נתנה לבני ישראל יושבי ארצה זכות אזרח גמורה, לכל משפטה ולכל חוקתה לבד מן הפקידות אשר מנעה מהם. אל הארץ ההיא אשר היתה כגן עדן לפליטי ספרד, החלו להחיש להם מפלט גם בני ישראל מאשכנז ומפולין (5396–1636). ויהי המעט מן הממשלה כי לא מנעה אותם מבוא בשעריה כי אם שָשָה לקראתם, בהכירה את הברכה אשר תבא לרגלי פליטי ישראל אל ארץ מנוסם. ויתאחדו אשכנז ופולין ויבנו להם בית הכנסת להתפלל בנוסחם. ויקימו להם רב להורות להם על פי מנהגיהם. אך ליתר דברי הצבור היו הם והספרדים לקהלה אחת. וישכילו בדבר הזה מאחיהם אשר בתורכיא אשר נפרדו לקהלות אין מספר לרע מאד לכלל הצבור הצריך לכנוס ולא לפזור.

מעוט הקהלות ודלדולן בגרמניא וביהם. חוקי בוז ומצוק ליהודי פרנקפורט. פטמילך וכמניץ והאספסוף מגרשים את היהודים מפרנקפורט ומוורמיזא. הקסר מחזיר את היהודים למקומם ופטמילך נדון למיתה וכמניץ לגלות. מעמד היהודים בימי מלחמת שלשים שנה. החצרון היהודי¹ בת שבעי מתנשא לגרף בשם יעקב טרויֶנבורג. עלילת דברים על ר' ליפמן העלר בעל תוי“ט ויציאתו מביהם לפולין. שמד הקוזקים בכל מדינות פולין וליטא הרגת החסיד ר' שמשון מאסתרופול יום הרגת ר' יחיאל מנמרוב כ' סיון הוקבע לתענית צבור. קינות ר' שבתי כהן ור' יו”ט ליפמן העלר על חרבן זה. זריזות ועד הארצות בדבר תקנות העגונות ותקון יחס היתומים. הנדיבות המופלגת של יהודי כל הארצות בהכנסת פליטי השמד אל בתיהם בכלכלת כל צרכיהם ובפדיון שבוייהם מיד התתרים. תעלולי סרדיוטי צבא פולין ביהודים בבוא השוודים אל ארצם, ס' שולחן ערוך נעשה מרכז לתורת גאוני הדורות. ר' יהושע פאלק הכהן בעל ס' מאירת עינים. ר' יום טוב ליפמן העלר וספריו החשובים. ר' יואל סירקש וטיב ספרו בית חדש. ר' דוד הלוי בעל טורי זהב ואחיו ר' יצחק הלוי. ר' מרדכי יפה בעל ס' הלבושים ור' מאיר – מהר“מ – לובלין. ר' שבתי כהן בעל שפתי כהן על ש”ע. ר' משה לימא בעל ס' חלקת מחוקק על ש“ע אהע”ז. ר' שמואל בעל ס' בית שמואל על אהע“ז. ר' אברהם אבלי גומבינר בעל מגן אברהם על ש”ע א“ח. ר' משה רבקש בעל ס' באר הגולה על ש”ע. ר' ש’מואל א’ידלש – מה’רש’א' בעל ספרי חדושי הלכות וחדושי הגדות על כל התלמוד. אמתת טיב ש“ע. למוד המקרא ומשמרת הסגנון בפולין. ספרי הזכרונות לשמד הקוזקים ובראש כלם ס' יְוֵן מצולה לר' נתן נטע הנובר ההסתורי וספר המלים שלו בארבע לשונות. ר' מנשה בן ישראל הספרדי כשרונותיו ומדותיו ופתיחת שערי אנגליא לפני ישראל שעלתה בידו. אוריאל אקוסטא ומשוגותיו. ליאון די מודינא ופחדותו. י’וסף ש’למה ר’ופא מקנדיא ודרכיו. טיב הפלספה החדשה המתקרבת אל שיטת היהדות. ברוך שפינוזא עיקרי שיטתו ומתכוּנתו אל ישראל ואל היהדות. ליאון טמפלו שם את מלאכת המחשבת למשמעת פתרון המקרא וההלכה. ר' בנימין מאספמיא ור' דוד די לארא עורכים ספרי מלים לתלמוד. אורוביו די קשטרו חולק על שפינוזא. ר' ישעי' הורויץ בעל ס' שני לוחות הברית מטה אל הקבלה את לב גדולי ההלכה ור' אברהם די הירירה מטה אליה את לב האנוסים אשר בהולנד. שבתי צבי המתאַמר למשיח ודרכיו בימי נעוריו. מעשיו בסלוניקי בקהירו ובארץ ישראל. נתן העזתי נביאו ושמואל פרימו סופרו שופך רוח עועים על כל קהלות אירופא בתעתועיו. עוקר את התלמוד ומבטל את המצוות. נתפש בידי הפקידות מובא לקושטא נמסר למלכות. ונאסר בבית האסורים ממיר את דתו בדת האישלם מפחד השלטן מתעה את היהודים ומתעה את המושלמנים. עיני ישראל נפקחות. תעלוליו האחרונים מתגרש ומת. הזונים אחריו מוסיפים סרה. גרוש מוינא וגרוש ממדינות צפון אפריקא הסרות למשמע אספמיא מוקדי אש לאנוסים באספמיא ובפורטוגל. קנאת סוחרים ודבות שוא ותגרות על היהודים באיטליא. הסופרות החכמות שרה קופיא ודבורה אסקרלי מתרגמות פרקים מספרות ישראל איטלקית. הרב שמחה לוצאטו כותב סנגוריא נמרצה על הסוחרים היהודים בלשון איטליא. הסוחרים הנוצרים מתחזקים בוונדיג ובצרפת להשליח את האספסוף ולעולל עלילות על היהודים אך יד הממשלות היא עם ישראל. החוֹרי הגדול פרידריך וילהלם מושל ברנדנבורג אוסף אל ברלין חמשים משפחות מגולי וינא וגומל חסדים ליהודי ארצו ור' אלי' גומפרץ רב לעיר אמריך איש עצתו. שרים וסופרים באנגליא הולנד וּדניא מדברים גדולות על התורה ועל ישראל. רבים מחכמי העמים והפלסוף ליבניץ בתוכם מכבדים את תורת הקבלה. ושנים ממלכי שוודן מחבבים את דת הקראים בהיותה דומה לדת לותר בעיניהם. ויוהן בוכסטורף איש בזל הוציא את הקונקורדנץ ועוד ספרים לתועלת למוד לשון עֵבר ויוחנן בוכסטורף השני תרגם את מורה הנבוכים ואת הכוזרי רומית. והחכם וילהלם סורנהויז הנידרלנדי תרגם את המשנה בבאורי רמבם וברטינורו בשפת רומי. ויאהב אהבה עזה את התורה ואת ישראל. והסופר וילפר הגרמני הטה את לב הממשלה הפרוסית לאסור את מלת “וָרִיק” שבתפלת עלינו ולהפקיד עליה שומרים בבית הכנסת. והסופר הגרמני וַגֶנְזַיל שתרגם את דברי הוכוחים רומית השתדל להושיב מבקרים נוצרים על ספרי ישראל הנכנסים. אייזנמנגר הגרמני הוציא ספר מלא רעל על ישראל ושמואל אופנהים הטה את לב הקסר להחרים את הספר ולשום עליו מסגר. סופרי ישראל יצחק ביבא ויצחק קורדוזו כותבים ספרי סנגוריא מלאי עוז. כריסטיאן אגוסט מושל פאלץ קובע ענש גדול על כל מעולל עלילת דם על היהודים. הכמר יעקב בסנז כותב ס' דברי הימים לישראל בעין טובה. ופרופיסור ואלף איש נוצרי כותב “מערכת ספרי עבר”. גדולי הדור הם חכם צבי ר' חיים בנבנשתי בעל ספר כנסת הגדולה ר' חזקי' די סילוא בעל ס' פרי חדש ר' חיים יאיר בכרך בעל ס' חוות יאיר. ר' דוד ניטו בעל כוזרי שני. ר' יהודה ליאון בריאל באיטליא. ר' דוד אשכנזי בעל קורא הדורות הגאון ר' יחיאל היילפרן בעל סדר הנדיבים שמשון וורטהים² שמואל אופנהים והרב ר' דוד אופנהים בעל אוצר הספרים המפורסם. וכנגדם המסיתים השבתאים יעקב קירידו שהמיר את דתו מרדכי איזנשטט יהודא חסיד מדובנא חיים מלאך ששניהם הלכו לירושלים בקהל גדול ואחריתם המרה. נחמי' חיון המסית השבתאי תעלוליו וזיופיו מתפרסמים ביד המקובל ר' יוסף אירגז, מחלוקת גדולה בשלו בין האשכנזים והספרדים באמשטרדם חרם רבני כל הארצות עליו ואחריתו. החסיד ר' מ”ח לוצאטו שיריו וספריו עסקו בקבלה מביא את הרבנים לידי ערעור עליו ערך הנעלה של ספריו לישרים תהלה ומסלת ישרים. מחלק ר"י עמדן על ר' יונתן איבשיץ בדבר הקמיעות. גרושים באוסתריא וביהם ומועקות בהמבּורג. דעת הלשונות ונגיני בכלי שיר בבתי ישראל באשכנז. טובת עין מלכי פולין ושריהם בישראל ושנאת המות להם של הכמרים העירונים והאספסוף. פרעות ועלילות משיסות ומהלומות באחרית ימי מלכות פולין. המתעתע הנוכל יעקב פרנק ועדת מרעיו. דילטוריותיהם על התלמוד ועל ישראל והתנצרם. הנוצרים מכירים שקריהם ומעבידים אותם בפרך. אבדת השבתאים והפרנקים מתוך הקהל. מעמד הדעת והמוסר בארץ אשכנז ופולין.

5520 – 5395

ובשנים ההן אשר שבעו פליטי ספרד עשר וכבוד בממלכת הולנד, שבעו אבותינו באשכנז בוז ומכאובים וָרִיש מיד הגוי אשר בקרבם יָשָבו. בכל הממלכה הגדולה ההיא וגם בארץ ביהם הנספחה אליה, לא היו ליהודים בלתי אם ארבע קהלות גדולות. מספר נפשות קהלת פראג היה עשרת אלפים. בפנקפורט על נהר מַיִן כחמשת אלפים, בוינא שלשת אלפים וּבְוַרְמַיזא כאלף וארבע מאות נפש. ויתר הקהלות היו קטנות ודלות מאד. והאיבה לבני ישראל אשר גברה בפרנקפורט ובורמיזא מבכל יתר ערי אשכנז נשקפת מתוך “חוקת מושב היהודים”³ אשר חקקו ראשי העיר. את חוּקי נזירי הקתולים שנואי נפשם בדבר היהודים חדשו וירחיבו ויוסיפו עליהם הלותרנים הנאמנים. ויגזרו לבלתי הראוֹת איש יהודי בחוצות העיר, מחוץ לגרות, בלתי אם לצרך גדול. וביום חג נוצרי או במקום חתונה נוצרית, או ביום בא אל העיר איש מגדולי המלכות לא יראה יהודי גם לצרך גדול. שני יהודים אל ילכו צמדים יחדו בחוצות העיר. גם בהיותם מבית לגרות יש להם למנוע כל שאון ולהלך אט. אין לאיש יהודי לתת מקום ללון לאחיו העברי אף כי חולה אָנוש הוא, בלתי אם ברשיון מפורש מיד זקני העיר. אין ליהודי לקנות מיני מזון בשוק, עד אם כלו כל הנוצרים לקנות די צרכם. מלבד אות הדראון אשר אין להם להסיר מעל בגדיהם יש להם לשום אות דראון גם על בתיהם, וזה דבר האות אשר על הבתים: תלה יתלו ממעל לפתח הבית למראה עין כל עובר שלט אשר צורות זרות ורעות מראה מחוקות עליו, ולכתוב עליו את שם בעל הבית, ולטפול שם מעורר זוועה, אשר ישיתו עליו זקני העיר יהודי פלוני לבית התנין, יהודי פלוני לבית הבצלים, יהודי פלוני לבית החמור. וכל האיש הנאסף על קהלת פרנקפורט ברשיון זקני העיר, יש לו להשבע שבועות האָלה כי לא יפול דבר ולא יגרע כחוט השערה מכל חוקי הבשת האלה.

אך נראים הדברים כי חוקים אלה לא היו לפי רוח הקסר מַתְיָא, וכי רעים היו גם בעיני ארכיבישוף מגנצא ובעיני הגרף המושל במדינת הֶסֶן־דַרְמְשְטַט, וכי בגלל זה רפתה גם רוח זקני העיר, ולא הרבו לדקדק במשמרת חקי עמל אלה. וילָווּ אזרחי העיר והאמניות⁴ – אשר רוח רעה היתה שלוחה זה כמה ביניהם ובין זקני העיר – על סוד הזקנים המתרפים למלא אחרי חוקת מושב היהודים ויתיצב בראש הדמונים האופה וינְצֶנְץ פֶטמילך, ויתגודדו יחד על גרות היהודים להבקיע לבוז את רכושה ולגרש את יושביה מן העיר. ויעמדו היהודים על נפשם, וישיבו מכות גדולות אל חיק בוזזיהם אך מעט מעט עיפה נפשם אל האספסוף ההולך ורב, ויגברו עליהם פֶטמילך וחֶבר המרֵעים ויפרצו את העיר, ויפוצו ויפשטו בחוצות הגרות, ויבוֹזו את הבתים וישחיתו ויתעיבו ויעשו נבלות ויגרשו את בני ישראל משבת בעיר (כ"ז אלול 5374 – 1614). השערוריה אשר נעשתה בפרנקפורט, ביד האופה פטמילך ואנשיו. נעשתה בעיר ורמייזא ביד הפרקליט דוקטור כמניץ ואנשיו. אחרי אשר פרצו פרצות בבית הכנסת העתיק מאד ויתעללו בקברי ישראל, שמו מיצר על חומת הגרות לבלתי תת להם אף להביא אכל להם ולטפם עד כי צר להם מאד, ויעזבו את העיר – בשביעי של פסח (5375 – 1615). ויאספו את הגולים ההם הארכיבישוף מגנצא והגרף המושל בהסן־דרמשטט ויתנו להם מקום לשבת בעריהם ובכפריהם כל ימי גלותם. ושתי הגלוּיות האלה לא היו לרצון לשני סודי זקני הערים⁵ ההן וידבר סוד זקני ורמיזא בלט אל החוֹרי⁶ פרידריך מושל מדינת פלץ⁷ ויבא אל עיר ורמיזא בחיל רכב ופרשים ובמחי קָבל וַיַכְנַע את שאון האספסוף ויאסוף את כמניץ בכלא וַיַשְבֵת אותו מהיות עוד פרקליט וַיְגָרֶש אותו ואת ראשי הבריונים, אשר שתו ידם עמו מן הארץ לבלי שוב אליה עוד. ומקץ תשעה חדשים פקד הקסר על זקני ורמיזא וישיבו את הגולים למקומם ומקץ עוד שני חדשים השיבו פקידי קוּרמיינץ ודרמשטט במצות הקסר, את גולי פרנקפורט לנויהם בתרועת חצוצרות תוף וחליל ואת ראשי המתגודדים שפטו משפט שודדים רוצחים, ואת פטמילך תפשו ויבתרוּ אותו לארבעה בתרים ויתלו אותם על העצים. ועל יושבי פרנקפורט נתן ענש לשלם תשלומי נזק לגולים, מאה וחמשה ושבעים אלף פלורין. ויעשו בני ישראל יושבי פרנקפורט את יום העשרים לחדש אדר, יום שובם אל העיר יום משתה ושמחה ויום צום מלפניו, ויקראו לו פורים וינץ⁸. והקסר חדש את פני חקת היהודים בעיר פרנקפורט וַיָסַר מעליהם את יד זקני העיר אשר מלאה עד היום ההוא לגרשם כטוב בעיניהם. אך לעומת זה שם בעצת הישועים חק ומספר אשר לא יעבור לחתוּנוֹת בני ישראל ותכה רוח אבותינו מאד על החק הרע הזה.

ואף כי גם חוקת המושב המחוּדשת לא היתה לנחת ולרווחה לאבותינו, היה עצם דבר פקודת הקסר, השופטת משפט מות את שולחים יד בבני ישראל והעונשת את העיר, אשר בתוכה נהיתה השערוריה כסף רב ועצום מאד, קול האות הראשון לעמי גרמניא כי קרבו הימים, אשר לא יהיה עוד ישראל כרמש לא מושל בו לכל בזוי בגוים. וגם אם קָשה תקשה עוד עליהם יד ממלכת הארץ הנה יד האספסוף הגסה והמגאָלה, וגם יד שלטון זקני הערים צרי העין, מסולקת תהיה מעליהם. ראשית פרי הפקודה ההיא היתה כי לא כבדה על ישראל יד מלחמת שלשים השנה מאשר כבדה על יתר יושבי הארץ. ותקטן עוד זאת ויפקדו הקסרים פרדיננד השני ופרדיננד השלישי, אשר הכירו את כשרון בני ישראל ואת חריצותם למצוא מוצא לכסף למגניהם הנאמנים בעת צר ומלחמה, מקרב עשירי ישראל, יהודים חצרונים אשר יהיו המוציאים והמביאים בעסקי הממונות בחצר הקסר. ויפרקו מעל החצרונים האלה ומכל אנשי בתיהם את עול החוקים העמוסים על יתר היהודים. מעל כל החצרונים גידל פרידננד השני את יעקב בת־שבעי מעיר פראג, וישא את ראשו בין שרי המלוכה וישיתהו לגרף וישם לו שם גרף יעקב לבית טרוֹינבוּרג. את כבודו הגדול בעיני אדוֹניו שם בת־שבעי־טרוינבורג, לכלי חפץ בידו להרחיב לעמו ולהיטיב את גורלו. ויהי בעת אשר נרעשה עיר פראג עד היסוד בה וכל בתי יושביה נשסו, לא נגעה אף אצבע קטנה בישראל לרעה (5381 – 1621) כי צוה הקסר לשום משמר על גרות היהודים להגן עליהם מכל פגע. על כן שמו אנשי קהלת פראג לחוק להם ולזרעם לעשות את יום ארבעה עשר לחדש מרחשון יום הבקע העיר לפני חיל הקסר ליום משתה ושמחה, אחרי יום צום לפניו, מדי שנה בשנה. ותחת אשר עד העת הגלו היהודים גולה אחרי גולה מעיר וינא, עיר ממלכת הקסר, יחד להם פרדיננד השני, למרות תלונות זקני העיר, גבול מושב מרווח במקום הנקרא כיום ליופולדשטט. וימלא את ידם לבנות בית הכנסת.

ויהודי ביהם קבלו עליהם להעלות בכל שנות המלחמה ארבעים אלף פלורין אל גנזי המלכות. והעריכו ראשי הקהלות את איש כערכו להרים את תרומתו אל המס הגדול הזה. ורבנו יום טוב ליפמן העלר רב לקהלת פראג, הנחשב לראש רבני ביהם, יושב אז בראש סוד המעריכים. ויקומו אנשי בליעל אשר חרה אפם בו על העדיפו להעריך אותם מאשר היה טוב בעינם הצרה, וילשינו אותו אל הקסר כי המעט מן הרב הזה כי עושק דלים הוא, בהעמיסו עליהם את עֹל כל משא המס, אשר הוא פורק מעל צוארי העשירים, הנה דוֹבר הוא סרה גם על הדת הנוצרית. ויובא רבנו הנעלב עירה וינא ויותן אל בית הסהר, אשר הפושעים הנבלים אנשי הדמים והזמה אסורים שם. וכאשר עלתה בידי השר יעקב טרוֹינבורג וחבריו להעלותו משם, ואחרי הצטדקו לפני שופטי נפשו, לא השיב הקסר מעליו אפו וישם עליו ענש עשרת אלפים פלורין ויאסור עליו מהיות רב בארצות ממשלתו (5389 – 1629). ויצא רבנו יום טוב ארצה פולין⁹. השטנה הזאת עכרה את רוח הקסר האדוק, ויאמר לגזור על יהודי מדינות ארצו לבא מדי שבת בשבתו לשמוע את דברי כמר קתוליקי אשר ידבר על לבם להתנצר. אך המהומות אשר התרגשו לבא בעת ההיא בימי המלחמה החזקה, לא הניחו מקום לגזרות כאלה להתחדש. בכל זאת לא עזב הקסר פרדיננד השני את חסדו מישראל. ובהגיע אליו השמועה כי נבוזו היהודים יושבי עיר מנטובה באיטליא בשאון המלחמה, אשר הגיע גם אל העיר הרחוקה ההיא, פקד כרגע במכתב לנציב המקום להשיב את הנדחים למקומם ולהשיב להם את הבזה אשר בזזו מהם.

ופרדיננד השלישי המולך תחת אביו (5397 – 1637) זכר לבני ישראל היושבים בארץ ביהם את אמונתם לבית אביו וימלא את ידם לשבת בכל ערי הארץ ההיא כטוב בעיניהם באין מחריד ולשלוח ידם בכל מלאכה. החוקה הזאת היתה אות לטובה כי ימים באים אשר תקצר יד הכמרים הקתולים והלותרנים להזיר את ישראל מן המלאכה המכבדת את בעליה ולהשאיר להם רק את עסק הנשך לבדו למען תת אותנו לבוז בעיני עם הארץ.

אולם בשנה אשר שככה חמת מלחמת השלשים שנה מעל כל העמים בארץ גרמניא טבור ארצות אירופא, התחולל סער גדול על ראש ישראל מירכתי הנגב. בערבות ארץ אוּקרינא, אשר נחשבה על מדינות פולין, היו משוטטים הקוזקים, עם רוכבי סוסים אכזרי ופרוע. ויהי בעלות יד הישועים בפולין בימי זיגיסמונד השלישי, וידברו על לב המלך והשרים להכביד ידם על הקוזקים לעזוב את דתם הנוצרית¹⁰ היונית ולהסתפח אל הדת הקתולית, ויהי כי לא שמעו הקוזקים ויתעמרו בם שרי פולין וישימו עליהם מסים ממסים שונים ויפקידו השרים את חוכריהם היהודים עליהם לנגוש מהם את המס. ומהיות המקומות ההם רחוקים מארץ פולין, מושב הרבנים הגדולים אשר הדריכו את עמם לתורה ולמוסר להתהלך עם הנכרי בשלום ובמישור, נמצאו בתוך היהודים אנשים אשר העוו את דרכם ויתנשאו על הקוזקים ותהי עברתם שמורה על היהודים ויהי היום ויודע לראש הקוזקים ושמו חמיל¹¹ כי גלה היהודי התקיף זכריה סוֹבילנסקי את אזן אדוניו שר צבא פולין היושב שם על דבר המזמה אשר חמיל ראש הקוזקים חורש עליו להצמית אותו ואת כל מחנהו, וחמיל איש עשיר כבד מאד במקנה, גבור מלחמה ועריץ חנף ואכזר, וימלא חמת נקם אף כי איש אחר מן המשפחה היהודית ההיא, יעקב סובילנסקי אוהבו היה ומציל נפשו ממות. ולא ארכו הימים ויכרות חמיל ברית עם התתרים, אויבי הקוזקים מאז, וַיַשְלֵם עמם ויחלצו יחד למלחמה להנקם מאויביהם הפולנים ומאנשי מעשיהם היהודים ויפשטו על הערים אשר בין כיוב ובין פולטַוָא ויעשו הרג ואבדן באלפיהן, ואלפי נפשות נפלו שבי ביד התתרים. בעת ההיא מת וְלַדִיסְלַב מלך פולין (5408 – 1648), ותרפינה מוסרות צבא הממלכה, ומעט הפחד אשר היה עוד על פני חמיל סר מעליו ותחזקנה ידיו. אז פרצו הקוזקים ואנשי בריתם אל ערי אוּקרינא ואלין ופודוליא ומרבית יושבי ערי הנגב היו רוסים בעלי דת יונית. ויהי הנקל להם כי לא עמדו למעוז לבני עירם היהודים והפולנים ויהיו זרוע לבעלי דתם הקוזקים ויפתחו לפניהם שערי עירם ויכינו שם הקוזקים טבח נורא אשר לפניו לא היה כמהו בבני ישראל היושבים בערי המדינות ההן, ויהי המעט מהם ההרגה הגדולה ויתעללו בחללי ידם באכזריות פראי אדם, אשר לא נשמעה עוד כמהו. בעלות יוהן כזימיר על כסא ולדיסלב אחיו ובהשלימו עם הקוזקים (5409 – 1649) שקטה הארץ שנה אחת וארבעה חדשים. אחרי כן (5411 – 1651) הפר חמיל את בריתו ויפשוט על פולין וַיָשָב וַיִרֶב את חללי ישראל בכל מקום בואו ולאחרונה שת ידו עם הרוסים ויבאו ויחנו במערב פולין ובמדינת ליטא ותהיינה קהלות הארצות ההן למשסה ולמבוכה ויושביהן מכי חרב ותהי קהלת וילנא הגדולה לשַמה כי את מקצת יושביה אכלה החרב ומקצתם נסו אל נפשם (5415 – 1655) ותחרבנה בשנות הרעה ההן קהלות למאות ובתוכן הקהלות הגדולות והנכבדות נמרוב, טולצין, אוסתרוג, דובנא, בראדי וילנא. ומספר החללים עלה לכמה מאות אלפים וגם גאונים אדירי תורה וחסידים אנשי שם היו בתוך החללים. וקהלת עיר נמרוב הבצורה היתה מן הקהלות הראשונות אשר שתתה את כוס החמה. ורב העיר וראש הישיבה היה “הגאון רבי יחיאל מיכל בן הגאון רבי אלעזר, שהיה יודע כל התורה כלה בעל פה ובקי היה בכל החכמות בעולם”. ויהי בשמעו את שֵמע המשחית ההולך וקרב ויאסוף את עדתו ביום השבת ויאזור אותם לבלתי פדות את נפשם בעבודת אלהים אחרים, וישמעו אליו וגם הוא ואמו הֻכו וימותו בבית הקברות אשר שם חכו למוֶת. ויהי מות ישרים זה למופת ליתר הקהלות אשר הערו גם הם את נפשם למות מות קדושים מחיות חיי נבלים. ויכן הרב המקובל החסיד הנעלה רבי שמשון מאוסתרופולי את לבו ואת לב שלש מאות איש אשר אתו, לקדש את השם וילבשו בגדי מתים ויתעטפו בטליתותיהם ויצאו כלם אל בית הקברות ויתנו שם את נפשותיהם הטהורות כפר תורת אלהי אבותיהם אלהי ישראל, ויען כי הטיף אבי יחיאל מיכל הכהן בקהל עם לאמץ את לבם, כבדו גאוני פולין ורבנו שבתי כהן בראשם אותו ואת קהלתו לשום את יום העשרים לחדש סיון יום עבור הקהל הקדוש ההוא בחרב ליום צום ומספד וזכרון אֵבל לחללי כל הקהלות אשר נהרגו בכל שנות השמד הנורא ההוא וישימו את הדבר הזה לחוק לכל יושבי ערי פולין וליטא בועד הארצות אשר נועד אחרי אשר נחו מעט מאויביהם בראשית ימי המלך יוהן כזימיר (5410 – 1650). והגאונים רבנו שבתי כהן בן אחי אבי רב יחיאל מיכל ורבנו יום טוב ליפמן העלר יסדו קינות וסליחות ליום זכרון אבל העם ההוא.

אולם לא דברי נהי על התלאות אשר עברו ואין להשיב, היתה תעודת הועד הזה, כי אם לחבוש את שבר החיים אשר הם חיים עוֹד למצוא תחבולות להתיר מכבלי העוגֶן את אלפי העגונות אשר לא ידעו אנה באו בעליהן אם נפלו בחרב או אם מתו בַדֶבֶר, בַקֶרח וברעב, או אם הלכו שבי ואחיהם הרחוקים פדאום, ולמצוא דרך לבנות ישראל אשר כבשו אותן הקוזקים לנשים ואחרי כן מצאו להן ידים להמלט על נפשן ולהגיע למקומן. הן את יד הגברים והנשים, אשר נִצרו הקוזקים וימלטו וישובו למקומם מִלֵא המלך יוהן כזימיר לשוב אל דת אבותם. אך רבים היו מאד הילדים והילדות אשר לא ידעו להגיד מי הם הוריהם ותכבד מאד מאד העבודה לברר את מולדת הקטנים. אך רבותינו הנאמנים גדולי הדור הרבו לדרוש ולחקור לבדוק ולבקר ויצלח חפצם בידם ויקחו קמעוֹת¹² ויכתבו לכל ילד וילדה את שם אביהם ואמם אשר בדקו ומצאו, על גליון קטן ויתפרו את הגליון בקמיע ויתלום על צוארי הקטנים ויזהירום לבלתי המש את הקמיע מעל צואריהם למען אשר לא יתחתנו אחרי אשר יגדלו איש באחותו ואשה באחיה או ביתר הקרובים האסורים להתחתן בם. בטורח הזה אשר נשאו גאוני הועד ופרנסיו בארך רוח, בשום שכל, באהבה וברצון הוכיחו כי היו כאב לעמם העשוק והרצוץ.

וכאשר הפליאו גדולי ישראל את חסדם לשארית הפלטה אשר בקרב הארץ בטרחם ובעמלם, ככה התראו בני ישראל יושבי יתר הארצות, כאחים דבקים מבטן ומלֵדה בגופם ובממונם, לפליטי אחיהם, פליטי פולין האובדים והנדחים, הרעבים והערומים אכוּלי החֹרב והקרח אשר מלאו כל הדרכים וכל השפיים. הספרדים באמשטרדם אספו אליהם שלשת אלפי נפש אשר נמלטו מארץ ליטא מפני הקוזקים והרוסים ויאכילום וישקום וילבישום וינעילום ויכלכלום בכל מחסוריהם ביד נדיבה ובעין טובה מאד. ובני ישראל יושבי איטליא הקדישו גם הם כח רב וכסף רב לאחיהם השדודים להרחיב להם בצרתם בכל לבבם ובכל נפשם. ואנשי ליוֹרנוֹ קבלו עליהם להרים את הרביעית ממשכרתם לבני עמם אשר בפולין לחלץ אותם מענים. וגם היהודים אשר בגרמניא ובאוסתריא, אף כי יד מלחמת השלשים שנה היתה לרע מאד בכיסם, כלכלו את אחיהם פליטי פולין הנמלטים אליהם באהבת אחים. לבד מן הפלטים רבו גם שבויי החרב כי ברית כרתו הקוזקים עם התתרים בראשית ימי השמד כי שבי האדם יהיה לתתרים. ולא התהלכו התתרים עם שבוייהם כאנשי בריתם הקוזקים האכזרים, כי הקלו את ידם מעליהם וידברו עליהם טובות. את השבויים האלה אשר מספרם היה כעשרים אלף הוליכו התתרים דרך קרים אל ממלכת תרכיא שם קדמוּם אחיהם הספרדים ברחמים רבים ויפדום יושבי קושטא עיר המלוכה ויושבי סלוניקי הקהלה הגדולה והנדיבה, ויושבי יתר ערי תורכיא במחיר רב מאד וישביעום מטובם. לפדיון הגדול הזה הרימו גם קהלות וניציאָה ורומי את תרומתן ברחב יד ובלב שלם. וכמעשה נדיבי ישראל בתורכיא עשו גם נדיבי מצרים וברבריאה את השבויים המובאים ביד שוביהם התתרים שמה. לרגלי התרומות הגדולות והעצומות האלה נשכחו מלב הנדיבים עניי ארץ ישראל ויגדל שם המחסור מאד וישלחו שליח לארצות אירופא ויפקדו היהודים הארופים גם את אחיהם אשר בארץ אבותיהם ויתנו גם הם את חקם כתמול שלשם.

אולם המכות אשר הכתה עדת ישראל בארץ פולין לא מהרו להרפא כי מלבד הקוזקים והרוסים אשר שמו את הארץ ואת קהלות יעקב אשר בתוכה לחרדה, פשטו גם הַשְוֵדִים על פולין למלחמה ויציקו מאד לערי קראקא ופוזנא ולבנותיהן וליהודים אשר בתוכן. ותקטן עוד הרעה הזאת ויוֹצא הרשע צרניצקי שר הצבא דבה על היהודים כי נכונה ידם בסתר עם השוֵדִים. ויחלו אנשי צבאו הפולנים לקצוֹת ביהודים להחריב בתי הכנסיות ולקרוע ספרי תורה כמשפט הקוזקים. אולם עין המלך יאן כזימיר ושריו היתה טובה בישראל ובפרשת ברית השלום אשר כרת עם הקוזקים שקד לשום את זכות היהודים להאחז בכל גבול אוקרינא ובנותיה ולחכור שם נכסים לתנאי מפורש. כי לעומת דבת הכוזב האכזרי ומעללי משרתיו הרשעים באה אל יד המלך הנכבד עדות חתומה ביד ששים איש משרי פולין וליטא, כי תחת אשר העירונים הפולנים בעיר ויטבסק בגדו במולדתם בימי מלחמת השוודים ויפתחו את שערי עירם לאויב, השליכו היהודים יושבי העיר ההיא את נפשם מנגד בשום אַלכסי מיכאילוֹויץ מלך מסקו מצור עליה ויגוננו עליה בזרוע כחם שכם אחד עם השרים הגבורים וינהלום במזון ובצדה בסוסים ובמספוא ויתענו בכל אשר התענו הם¹³.

ואף כי לא במהרה עלתה ארוכה לַשֶבר אשר הָשבר ישראל בגופו בכבודו ובעשרו בממלכת פולין בידי הקוזקים, ושנים רבות עוד עברו עד אשר שבו העצמות הנפזרים לקרבה עצם אל עצמו בכל זאת לא נבקה רוח התורה בכל העת הרעה ולא כבתה גחלתה. האסוּפה אשר נחתמה בפולין בידי רבנו משה איסרלש, הלא הוא שלחן הערוך, הדומה בכמה פנים לאספה הגדולה אשר נחתמה בבבל בידי רב אשי ורבינא, נתן ענין רב מאד לרבותינו הנהדרים שבפולין הדומים בכמה פנים לרבותינו האמוראים והגאונים אשר בבבל בכל טעמם, חפצם ותכונת סדריהם. קרוב ומהר אחרי מות רמ“א כבר קמו מימינים ומשמילים בדבר ספר שלחן ערוך. רבנו מרדכי יפה, (מ' 5372 – 1612), יליד ארץ ביהם ורב בגרודנו לובלין ופוזנא, ואשר מלבד גדלו בתורה עסק גם בהנדסה ובפלספה, היה תלמיד מוּבהק לרמ”א. ובכל זאת לא ישר בעיניו ספר שלחן ערוך על בלי תתו טעם לפסקי הלכותיו ויחבר כסדר ספר זה את ספר הלבושים¹⁴ אשר בו הרחיב את דבריו. ור’בנו מ’איר מלובלין – מהר"ם לובלין (מ' 5376 – 1616), בעל ספר מאיר עיני חכמים על התלמוד, ותשובות, ורב הגליל בקראקא ואחרי כן בלבוב לא מצא חפץ, גם בשלחן ערוך¹⁵ גם בלבושים¹⁶.

הראש והראשון אשר עמד לגואל חזק לשלחן הערוך היה רבנו הגדול רבי יהושע פלק¹⁷ הכהן (מ' 5374 – 1614) תלמיד מבהק לרמ“א ורש”ל. בת העשיר רבי ישראל אידלש פרנס לקהלת לבוב, המופלג בצדקת פרזונו ובנדבת ידו¹⁸, היתה לו לאשה. ויתנדב חותנו ויתן לו בית גדול ורחב ידים מאד לבית ישיבה, שם ישבו חכמי תורה אשר את צרכי כלם ספּק הנדיב ביד רחבה לקחת תורה מפי חתנו הגאון. ויהי רבנו יהושע הכהן ראש לישיבתו ורב לקהלת לבוב. אולם כאשר ארכו לו הימים פרק את עול הרבנות מעליו וישם את כל לבו אל ישיבתו. וחותנו הנדיב מכלכל אותו ואת ביתו בכל מחסוריו. הגאון הזה חבר את ספר דרישה ופרישה על ארבעת הטורים ואת ס’פר מ’אירת ע’ינים – סמע¹⁹ – על שלחן ערוך חשן המשפט. ותיקר לו מאד תורת רבו רמא עד כי שקל בפלס כל הגה וכל מלה אשר יצאה מפיו בהגהותיו²⁰, וספרו זה אשר הודפס בצד חשן המשפט הוסיף כבוד ועוז לשלחן הערוך הרבה מאד. גם הבקרת החמורה אשר בקר רבנו יהושע פאלק את הלבושים הרחיב מקום לשלחן הערוך לפוץ בין העם בלי מעצור.

כמעשה רבנו יהושע פאלק, אשר בכל היותו תלמיד גם לרמא גם לרשל הכריע בין שניהם, ויט אחרי רמא ואחרי שלחנו הערוך, עשה גם הגאון רבי בנימין אשכנז בעל ספר משאת בנימין אשר גם הוא היה תלמיד שניהם. וידבק גם הוא בספר שלחן ערוך מעשה ידי רבנו יוסף קארו ורבנו משה איסרלש, ויחרוץ את משפטו כי שני גאונים אלה “הם עמודי עולם ומימיהם אנו שותים”²¹ ומספר הלבושים נטה לבו²².

ורבנו יום טוב ליפמן העלר (מ' 5415 – 1654) אשר עברה עליו כוס חמת הקסר פרדיננד השני לרגלי העלילה אשר התעוללה עליו, היה יליד עיר וַלֶרְשְטֵין במדינת בַוַרְיָא הגרמנית. את ראשית תורתו לקח בפרידבורג מפי הרב רבי יעקב גינצבורג ובפראג מפי רבי לֵוָאי – מהר"ל' מפראג – ראש הישיבה ומפי רבי אפרים לונטשיץ אב בית דין. וימים רבים אחרי כן היה לרב בעיר הגדולה הזאת, אחרי אשר כבר היה רב בעיר ניקולשבורג ובעיר וינא. ובהמלטו מביהם ארצה פולין כהן בראשונה בעיר נמרוב ובעיר ולדימיר – לאדמיר – ואחרי כן נִתן כתר רבנות קראקא על ראשו בשנת הארבע וששים לימי חייו (5403 – 1643). משנת הרב הזה היתה סדורה בידו כמעט עוד בימי ילדותו. בתחלה שם את כל לבו אל המקרא לדעת אותו באר היטב מראשו עד סופו. תוצאות למודו זה הוא ספרו צורת הבית אשר כתב לפרשות ספר יחזקאל האחרונות. אחרי כן הקדיש את מרבית כחו אל ששת סדרי המשנה ויכתוב להם פתרונים, בתבנית תוספות רבותינו הצרפתים אשר לתלמוד, אשר קרא להם על שמו “תוספות יום טוב”²³ ואחרי כן שם את פניו אל התלמוד. ויבחר בפרוש ר’בנו א’ש’ר – ראש – אשר הוא הוציא את תמצית דברי התלמוד. ויכתוב רבנו יום טוב באורים לדברי ר’בנו אָ’ש’ר, אשר קרא להם מעדני יום טוב ולחם חמודות. ויזכו כל ספריו לשם ולתהלה, אך באורו תוספות יום טוב לסדרי המשנה, היה למורה נאמן מאיר עין בטוב טעם ובשום שכל המעמיד לרבנו יום טוב, אשר כגדול חכמתו רבה ענוותו²⁴, בכל דור תלמידים לאלפים האוהבים את זך לקחו.

מלבד זה היתה עינו פקוחה גם אל המקצועות האחרים. ויהי עוסק גם בהנדסה ובפלספה, במליצה ושירה, ויכתוב הגהות לספר גבעת המורה אשר לרבי יוסף בן יצחק הלוי המבאר לספר המורה, ויכר את ערך ספר מאור עינים לרבי עזריהו מן האדומים, אף כי רבו רבי לוואי דבר קשות על הספר הזה. ועל ספר בחינות עולם הנפוץ מאד כתב פתרונים, ושירי קינה ונהי יסד לקרא אותם בעשרים לחדש סיון וביום הכפורים לזכר נשמות חללי יד הקוזקים. ובהיותו תלמיד נאמן לרבו החסיד הזך והטהור רבי אפרים לונטשיץ, המטיף מוסר לעמו, ועם זה תלמיד לתורת רבנו אָשר, בחר במגלת המוסר “ארחות חיים לרבנו אשר”, ויתרגם אותה ללעז האשכנזי אשר ידברו בו המוני היהודים בפולין ובביהם, למען הפץ מוסר גם בין דלות העם.

גם רבנו יום טוב כלכל את כל דבריו על פי שלחן הערוך ויכתוב ספר, תורת האשם לבאר את ספר תורת חטאת לרמ"א ועל הלבושים כתב רבנו יום טוב ספר בקרת בשם מלבושי יום טוב.

ו“הרב הגאון הגדול בדורו” היה רבנו יואל בן שמואל סירקש, (מ' 5400 – 1640), הרב בעיר לוֹבוֹמלא בריסק וקראקא. תלמיד היה רבנו יואל לרבי שלמה בן רבי ליבש מלובלין²⁵. שם רבנו יואל יצא גם אל מחוץ לגבול ארץ מושבו, עד כי גם קהל הספרדים בעיר אמשטרדם פנה אליו בשאלותיו²⁶, בכל היותו משיב תשובות לשואליו הקרובים והרחוקים, היה מבחר עבודתו להרביץ תורה בישיבתו בתלמידים אשר רבים מהם היו באוכלי שלחנו²⁷. וה' היה עמו להאריך את ימיו, ולהרחיב את גבולו בעשר, ולתת לאל ידו ללמוד וללמד מתוך רחב יד ורחב לב יותר מששים שנה, אחרי אשר בימי נעוריו היה מחסור ומצוק מנת חלקו²⁸. ודברי תורתו אשר למד לתלמידו במו פיו, ואשר העלה על ספר היו “מנופים בנפה וכברה, על פי שרש ההלכה ועקרה” ויט לבו מאד מאד מדרך הפלפול הבא, להראות אומנות פלפולים כמגדל הפורח באויר לטהר את השרץ²⁹ ויזהר את “ילדיו ותלמידיו” מלכת בדרך הזה³⁰. גם הוא כבד בכל לב את השלחן הערוך ואת יוסדיו, וידבר גבוהה גבוהה על רבנו יוסף קארו “כי האיר עיני כל ישראל בפאר בנינו בחבורו, ופתח לנו שערים שערי צדק ואמת – – להבין את דרכי הגדולים המחברים הראשונים והאחרונים”³¹ וכאשר העריץ את רבנו יוסף קארו גדל את כבוד רבנו יעקב ואת כבוד ארבעת טוריו. ויהי בהתבוננו כי בהיות כל עצם מלאכת ספר בית יוסף חקר ההלכות לשמן ולצרך גופן, ועל כן נבצרה ממנו לבאר בכל מקום את דברי בעל הטורים באשר הם שם, ויקם רבנו יואל למלא אחריו ולהיות למליץ פותר את דברי הטור במקום אשר לא פתר אותם רבנו יוסף אשר עיניו היו רק אל עצם חקר ההלכה בכללה ובפרטיה³² ועל החדשים אשר חדש רבנו זעיר שם זעיר שם מדי בארו את דברי הטורים קרא לספרו המפרש הזה בשם “בית חדש”. ובכן שונה מאד תכונת ספר בית חדש מספר בית יוסף, כי תחת אשר אסף רבנו יוסף אל תוך ספרו את דברי גדולי כל הפוסקים אשר היו לפניו, למען הכרע ביניהם, לא אסף רבנו יואל אף את מקצתם כי לא כוון בביתו החדש להורות הוראות חדשות ולהכריע הכרעות חדשות ולא לעשות מעשה פוסק בספרו זה, כי אם לנהוג מנהג מפרש בא. ומעולם לא אמר לכונן את ביתו החדש על הריסות בית יוסף הקדוש בעיניו, חלילה וחלילה, כי אם לחזק כל בדק בבית יוסף ולבצר את מרום עזו בא רבנו יואל בספרו³³. גם את מרבית מסכות התלמוד הגיה רבנו יואל והגהותיו ההן³⁴ המדויקות מאד עדות הן על עינו החדה הבוחנת כל קטנה המתעלמת מן העין.

משאר המקצועות החזיק מאד בתורת הקבלה, ויגזור אֹמר על “חכמת הקבלה שהיא מקור התורה ועקרה וכלה יראת שמים”³⁵ ועל הפלספה חרץ משפט קשה כי היא “המינות בעצמה, אשה הזרה שהזהיר עליה שלמה”³⁶. את החנוך הראוי והמתוּקן בלמוד המקרא מראשו ועד סופו ואת הדקדוק העברי וגם את תחלת למוד לשון המדינה בבתי תלמוד תורה שחר מאד³⁷.

ובחיר תלמידי רבנו יואל סירקש המובהקים וחתנו בעל בתו היה רבנו הגדול, רבנו דוד הלוי – ט“ז (5427 – 1667), יליד וולדימיר – לאדמיר – ונצר מגזע גאונים. בית אביו הנכבד, רבי שמואל בן הגאון רבי יצחק בצלאלש, ראה בילדותו נחת עשר וכבוד ואח אוהב דבק מאם היו לו אחיו הבכיר³⁸ ממנו הגאון רבי יצחק הלוי³⁹ אשר גם הוא היה מרבה ישיבה בלאדמיר עירו, בחלמא ולבוב מלבד רוב גדלו בתורה קבע עתים גם לתורת שפת אבותינו ויאסוף את פרי חקירותיו במקצוע זה אל שני ספרי דקדוק אשר כתב הלא הם ספר “שיח יצחק” וספר “ברית הלוי”⁴⁰ הגאון המופלג הזה היה רב ומורה לאחיו רבנו דוד הצעיר ממנו ויאהב האח המורה הזה את אחיו ותלמידו אהבה עזה מאד עד כי נתן אותו עליון עליו וברחקו ממנו הריץ אליו מכתבים מלאים אהבה והמון געגועים ויקרא לו “אדני אחי חביבי, ידידי רדידי, צמידי חמידי, – – אהובי אחי, משיב רוחי ומחליף כחי” כי הכיר גאון זה את לב אחיו רבנו דוד כי זך וטהור הוא כעצם השמים “דוד הוא הקטן בעיניו, וגדול הוא בכל עניניו, חסיד ועָנָו” דבריו “דברי אלהים חייו אשר הם ערבים” על שומעיהם “בענוה ויראה הם נדברים – – בנחת נשמעים”⁴¹ אולם ככל אשר ראה רבנו דוד טובה ואהבה בבית אביו ובבית חותנו רבנו יואל אשר אהב אותו כנפשו ויתכבד בו, ככה היתה יד ה' בביתו כי בנים אחדים מתו עליו בילדותם⁴² ושני בנים חכמים וצדיקים ושמותם רבי מרדכי ורבי שלמה מתו באחרית ימיו על קדוש השם בהתגעש האספסוף בלבוב על בני ישראל (5424 – 1664)⁴³. וגם את מחית ביתו לא מצא די מחסורו בצאתו מבית אביו ומבית חותנו עד אשר, אחרי היותו רב בפטליצא העיר הקטנה ובפוזנא, היה לרב בעיר אוסתרוג, אז עמד לו רווח כי כלכלה הקהלה הגדולה והעשירה בכבוד ובשפע רב אותו ואת ביתו⁴⁴ ואת “ישיבתו הגדולה והחשובה” אשר לא נראתה כמוה בקהלות האחרות⁴⁵. וחכמי הישיבה ההיא בראותם את דברי תורתו אשר עמו בכתובים ואשר מרוב ענוותו⁴⁶ לא אבה להוציאם לאור הפגיעו בו עד כי נעתר להם למסור לדפוס את באוריו לשלחן ערוך אורח חיים ויורה דעה אשר קרא⁴⁷ להם ט’ורי ז’הב – ט”ז – (5406 – 1646) וייקר שמו ושם תורתו מאד בעיני כל מורה הוראה בישראל עד היום. ויקומו דברי מליצת אחיו אוהבו אשר כתב עליו: “ויצא שם דוד בכל הארצות וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום”⁴⁸. ואחרי אשר היתה קהלת אוסתרוג המלאה חכמים וסופרים לְשַמָה בידי הקוזקים היה לרב בלבוב וַיַרְבֵץ גם בה תורה רבה מאד.

ובאחרית המאה החמשים וארבע נעלה מעט מעט הערפל מעל קהלת וילנא ויתר קהלות ליטא ותחלנה אף הן להתנוסס באור תורה רב מאד ולהקים מִקִרבן גאוני עולם אשר לא היו נופלים מגאוני פולין. שני בנים היו לרבי משה כהן, דַיַן עיר פרנקפורט די מַיִן ורב לעיר דַנְהוֹזֶן, אשר יצאו מבית אביהם ויבאו אל ממלכת פולין. שם הבן האחד הוא רבי אלעזר, רב לעיר זלוטשוב, אבי הקדוש רבי יחיאל מיכל הרב לקהלת נמרוב אשר מת על קדושת השם. ושם הבן השני לרבי משה כהן הוא הגאון רבי מאיר אשכנזי, אשר על ארץ מגורי אבותיו נקרא כן. הגאון הזה, אשר אחרי כן היה לרב בראשונה בעיר אַמסטיבוֹב ואחרי כן בעיר בריסק, בחר בבואו מגרמניא בעיר וילנא למושב לו, ושם נולד לו בנו רבנו שבתי הכהן אשר קם למופת בישראל. המורה הראשון היה לו רבי מאיר אביו, וכאשר גדל הנער שלח אותו אביו לעיר טיקטין ללמוד תורה מפי הגאון רבי יהושע העשל, בעל תשובות פני יהושע ובעל ספר מָגִנֵי שלמה אשר כתב להשיב אחור את השאלות אשר הקשו בעלי התוספות על רשי. ויהי בשוב הבחור רבנו שבתי מבית רבו אל בית אביו גדול בתורה ומלא חכמה, נתן לו העשיר הנדיב רבי ואלף איש וילנא נכד רמ"א את בתו לאשה. וישקוד רבנו שבתי על תורתו יומם ולילה. ויכתוב באור רב ענין על טור יורה דעה ועל בית יוסף שעליו. ועד מלאת חמש ועשרים שנה לימי חייו כבר מצאה ידו להוציא לאור את באורו הדגול “שפתי כהן” לחלק שלחן ערוך יורה דעה (5406 – 1646) בעצם השנה אשר הופיע באור טורי זהב לרבנו דוד הלוי לחלק שלחן הערוך ההוא. ואף כי התעוררה קנאת סופרים עזה מאד על הגאון הצעיר לימים וכביר הרוח הזה⁴⁹ בכל זאת לא ארכו הימים ויט לב כל ישראל אחריו ואחרי רבנו דוד הלוי. ואף כי השיג רבנו שבתי על דברי רבנו דוד אוהבו מאז בספרו אשר קרא לו נקודות הכסף אשר יצא לאור כשלשים שנה אחרי מות בעליו, והגאון רבי יואל נכד רבנו דוד כתב ספר מגני זהב להשיב אחור את השגות רבנו שבתי, בכל זאת היו שני גאוני ישראל אלה הכהן והלוי אוהבים נאמנים בחייהם וגם במותם לא נפרדו, כי כמעט מלאו שלשים שנה לשנת ראשית צאת ספרי שניהם איש איש לבדו הודפסו שניהם יחד בשם “אשלי רברבי” שלחן הערוך בתווך וטורי זהב מעבר מזה ושפתי כהן מעבר מזה. ולמן היום ההוא היו שני באורים אלה בעיני כל ישראל כתאומים אשר לא יפרדו.

והפרעות אשר התחוללו בעיר וילנא בהבקיע אליה הקוזקים והרוסים הבריחו גם את רבנו שבתי וביתו ממקומו וַיָנָס וַיָנַע וַיָנָד ממקום למקום עד בואו לעיר הֶלישוֹ אשר במֶהרן ויאספו אותו ראשי הקהלה בכבוד רב מאד ויתכבדו בו ויקימוהו עליהם לרב וישב שם לבטח ושם כלה את מעשה ספריו.

ככל אשר גדל כבוד הגאון הזה בעיני עמו ככה נמצאו גם בתוך חכמי הגוים אנשים אשר הדרו את פניו, ויבקשו את קרבתו. ותהיינה אגרות הולכות ובאות ממנו אל מגיסתר וַלֶנְטִינִי וִידְרִיך עיר דְרֶזְדֶן בשפתנו העברית. אהבת הפלסף הנוצרי אל הגאון הישראלי נשקפת מתוך דברי רבנו הכתובים במכתבו, השמור עוד באוצר ספרי המלכות בליפציג, לאמר: “ומה אני לפני הודך, כי הנחת עלי ידך, כי תדרוש את שלומי, וכי תפקוד את יוֹמי וכי תשאל על מקומי – – ונא אל ימנע אדני הטוב ממני וישמחני עוד במעשי אצבעותיו – וגם אני אהיה כמוך אערכה לעיניך כתבים ערבים”. ובכן אין זאת כי אם נכסף המגיסתר בדרזדן אל חכמת הרב בעיר הלישוֹ כאשר נכספו בני עמו אל תורתו. מלבד תורת רבנו וחכמתו היה גם סופר מהיר בשפת אבותיו כאשר תראינה עינינו במכתבו זה וגם חרוזים כתב, חרוזי קינה על חללי בת עמו בידי הקוזקים וחרוזי שיר באזהרות הלא הן מנין המצות אשר קרא להן פועל צדק. אך לדאבון כל לב לא האריך הגאון הזה ימים כי בשנת הארבעים ושתים לימי חייו שבה רוחו אל האלהים (5423 – 1663).

בדור רבנו שבתי הכהן ובעירו בוילנא אשר זה מעט החלה להִנָעֵר ולהתנשא קם עוד גואל לשולחן הערוך ופותר נאמן לדבריו הלא הוא רבנו משה בן יצחק לימא הנכבד מאד בעיני גאוני דורו. בראשונה היה רבנו משה לימא רב בסלונים ואחרי כן היה לרב בוילנא. הוא כתב את באורו הנכבד חלקת מחוקק לשלחן ערוך אבן העזר. ואחריו מלא רבנו שמואל רב בפיורדא בבאורו בית שמואל. ושני הבאורים האלה מודפסים כיום מזה ומזה לגוף הספר. גם הגאון הזה רבנו משה לא האריך ימים כי נפטר לחיי עולם בשנת השלש וחמשים לימי חייו (5426 –1666).

ובימים ההם אשר זכו שלשת חלקי שלחן הערוך האחרונים לבאורים ביד רבותינו גאוני פולין וליטא אשר פרטנו בזה את שמותיהם ומעשיהם, לא זכה עוד החלק הראשון הלא הוא חלק אורח חיים לבאור כאלה. ויעתר החסיד והענו, רבנו אברהם אבלי גומבינר, מ' (5443 – 1683) דיין בעיר קאליש, אל חבריו החכמים ואל תלמידיו ויבאר את החלק הזה בסגנון נמרץ ובדעת ישרה ועמוקה. וככל אשר בכל חלקי השלחן ומפרשיו יציצו ויעלו דברי מוסר בהיות טבע הענין ראוי לזה ככה מצאנו בדברי רבנו אברהם פרק אחד אשר שנה לעמו בהלכות דרך ארץ מוסר השכל ותורת חסד, בבואו לדבר על הלכות משא ומתן⁵⁰, אשר ינחילהו כסא כבוד על יד המוכיחים אשר עמדו לישראל ואשר יעיד על טהרת לבו הזכה. באורו זה יצא לאור ביד בנו בדפוס רבי שבתי משורר אשר השכיל להתאים אליו את באור רבנו דוד הלוי לחלק הזה אשר גם הוא לא ראה עוד אור עד העת ההיא ויקרא לבאור רבנו אברהם אבלי אשר על יד חלק אורח חיים מעבר מזה “מגן אברהם” ולבאור רבנו דוד הלוי אשר מעבר מזה קרא “מגן דוד” ולספר כלו קרא “מגני ארץ”. ויהי ספר מגני ארץ למורה נאמן לכל ירא אלהים יודע ספר בישראל תחת אשר יתר חלקי שולחן הערוך היה ענין למורי ההוראה ולתופשי התורה הקרובים להוראה.

את התלונה על השלחן הערוך כי למודו לבדו לא יסכון, באשר הוא איננו בלתי אם תמצית ספרי הטורים ובית יוסף אשר רק בהם מקור ההלכות נובע, ולמוד פסקי ההלכות מבלי דעת מקורן לא ירצה – את התלונה הזאת הֵשַך הגאון הנכבד רבי משה רבקש, (מ' 5532 – 1672) אשר ברח מוילנא בשנת הפרעות (5415 – 1655) לאמשטרדם ושם נדרש למשאלות רבני הקהלה הספרדית הנהדרה ולנדיביה, לרשום ולהדפיס בצד הספר את זכרון מקום מוצאי הדברים מן התלמוד והפוסקים הקדמונים אשר דבריהם נאספו אל הטורים ובית יוסף, עד כדי דעת כל איש הלומד ספר שלחן הערוך למצוא את מקור כל פסק הלכה במקומה, לפעלו הטוב והמועיל הזה קרא “באר הגולה”.

וספר שלחן הערוך בכללו לא היה רק פוסק בלבד, ספר קובע הלכה, הבא לאסור על החכמים המומחים הבאים אחריו להורות על פי סברותיהם הנכוחות כאשר אמרו רבים להחליט, אין הדבר כן! כי גם המפרשים הראשונים לספר זה כבר נטו לפעמים בהוראה זאת או אחרת מהוראת שלחן ערוך⁵¹. יתרון ערך ספר זה, אשר ענפי הטורים ובית יוסף ודרכי משה היו בו לסבך אחד, זה הוא כי אוסף הוא מעשי חכמי הדורות הרבים הנטושים על פני כל רחבי ספרותנו באין קובץ, ואוגדם יחד מין במינו לאגודה אחת, למען הסקר כלם בסקירה אחת גם לחכמי ההוראה הבאים אחריו אשר תחת חפש כה וכה, יכוונו את לבם אל מקום אחד. על כן היה ספר שלחן ערוך לבית מועד גם בדורות הקרובים לנו גם בדורותינו, עד כי גם רבנו יונתן אַיבשיץ, רבנו אליהו מוילנא גאון גאונינו, רבנו יחזקאל לנדא ורבנו עקיבא איגר, גבורי התורה תלו גם הם איש בדורו את כלי זינם גם את שלטיהם על המגדל הזה.

מכל הגאונים האלה, אשר שמו את ההוראה בכללה לתורת קבע, ואת שלחן הערוך למרכז להם, נבדל גאון אחד רב פעלים במחצית השנית למאה הארבע והחמשים, הלא הוא ר’בנו ש’מואל אליעזר הלוי אידלש – מהרש“א – (מ' 5392 – 1632), יליד פוזנא ורב לעיר חלם, לובלין, טיקטין ואוסתרוג. הוא לא עסק בספרות ההוראה אף תשובות לא יצאו מתחת ידו ואף אל הנסתרות לא נטה לבו. ולא טובו בעיניו “האנשים שבדורו – – המבלים כל ימיהם בחכמת הקבלה⁵², ואף כי ה”דרשנים” הדורשים בדורותנו “בסוד השם ובפירושיו בכמה צרופים”⁵³ “ועל האגדות הזרות לפי פשוטן – ורחוקות מן השכל” כתב לאמר: “לא נתתי לבי לבאר בהן רזים ורמזים בחכמות וסודות נסתרים, כי לא נסיתי בהם וקִיַמתי בעצמו כבוד אלהים הסתר דבר⁵⁴. ורק לדבר הזה “נתן לבו לתור בפשטי הדברים בהלכות ובהגדות”⁵⁵ לאמר אל כל התלמוד כאשר הוא, לכוון את דבריו אלה ולישבם לבקר גם את דברי התוספות ולפרש כל סתום בהן. ואף כי ענוותו⁵⁶ לא נתנה לו לנשא את נפשו להרָאות בעיניו כמורה לאנשי דורו⁵⁷ אָצל הרבה מרוחו וטעמו על בני ישיבתו “חברים מקשיבים מסכימים על זה לילך בכל השמועות דרך ישכון אור הפשוט של כל דבר”⁵⁸. אולם בעצם למוד התלמוד נתן משפט אחד להלכה ולהגדה ואת שניהם חשב לפתרונים נאמנים לתורת משה. ויהי דברו לאמר: הנני רואה עתה מחכמי התלמוד שעשו חבור מהלכות ואגדות כי תורה אחת היא לנו בפירושה על התורה תורת משה”⁵⁹ לאמר כי התורה הכתובה על ידי משה מתפרשת לנו היטב רק מתוך דברי ההלכה ודברי האגדה ששתיהן עולות בקנה אחד בתלמוד. ועל כן יסד את באורו על שני מוסדות התלמוד החבוקים ודבוקים זה בזה ויקרא לאחד חדושי הלכות ולאחד חדושי אגדות. אך ככל אשר מָשַך את ידו משום את חכמת הקבלה לפתרונים לתלמוד, ככה מנע את לבו גם מן הפלספה להעזר בה בפתרוניו, אף כי ידע גם אותה גם את תורת התכונה. לעומת זה הכיר את עצם האגדה כי רב ערכה מאד כי היא מקור חכמת אלהים ודעת קדושים, וישתומם ויקרא: כמה וכמה דרכי מוסר וחכמה והוראות על פי תורת משה אשר [הם] יוצאים לנו מתוך דבריהם באגדות"![²⁷⁸] כגדול תורתו הרחבה והמלאה, הברה והברורה, גדלה צדקתו ונדבת לבו. וממעל לפתח ביתו חקק על לוח אבן את דברי המקרא הזה: “בחוץ לא ילין גר דלתי לארח אפתח”⁶⁰.

ואף כי למראה עין, היו עיני כל גדולי הדורות ההם נשואות רק אל התלמוד ואל ההלכה לבדם, להפיצם בין החכמים והתלמידים ולהשכיל את העם וללמדם את ראשית למודים אין איש שם על לב, כאשר יבחרו רבים להחליט כן. הנה נהפוך הדבר מן הקצה אל הקצה, כי גם אחרי אשר כבר מטה יד ישראל אחרי שנות הפרעות נוֹעדוּ קריאי ועד הארצות פה אחד שנה אחרי שנה ביריד יַרוֹסְלַב לתרגם את כל כתבי הקדש מקצהם עד קצהם לשפת אשכנז אשר ידברו בני ישראל בפולין ובליטא וימלאו לדבר הזה את יד החכם רבי יקותיאל מויטמונד ויתרגם את המקרא למען תמצא יד כל המון כל עם ישראל מקצה להגות בתורת ה' ובדברי נביאיו.

אולם התרגום הזה היה נחוץ רק לדלות העם. אך התלמידים ותופשי התורה ידעו את המקרא בעצם שפתי העבריה לא רק לקרוא בה כי אם לערוך בה גם מכתבים וספרים בלי הכשל בלשונם. הן אמנם כי מליצת החרוזים פעמים לרעה בדיוק הסגנון העברי ובטהרתו. אך מליצה זאת מחלה נושנת היא הבאה מארץ ערב ותעבור את ספרד עד בואה גם לאשכנז ופולין. אך בעצם הלשון לא ידעו חכמי פולין וליטא כל מעצור. וסגנון הסתורי מדוּיק היה להם, נוסף על חושם ההסתורי, כאשר יעידו על זה ספרי דברי מעללי חמיל הצורר הלא הם ספר “צוק העתים” אשר לא נודע שם סופרו, “טִיט הַיָוֵן” לרבי שמואל פייבש, “צער בת רבים” לרבי אברהם אשכנזי ועל כלם הספר היקר הכתוב בטעם ודעת הוא הספר “יְוֵן מצולה” לחכם השלם רבי נתן נטע הנוֹבר, אשר יתר הספרים הנקובים בזה לא ישיגו אותו בערכם. החכם הזה אשר הגה הרבה גם בקבלה סדר אגרון⁶¹ בשפת עברית גרמנית איטלקית ורומית בשם שפה ברורה⁶². גם הדבר הזה יענה כי גם בלעדי דעת התלמוד היו בקרב ישראל בפולין גם אנשי מדע מלוּמדי לשון וספר גם מלבד השפה העבריה.

וארץ אנגל אשר אליה כלו עיני הספרדים אשר בהולנד, ואשר עם סוחריה וכנעניה עמדו רבים מהם בברית המסחר, סגורה ומסוגרת היתה בפני בני ישראל מאז גרשו משם זה כחמשים ומאתים שנה מלפנים. וכמרי האנגליקנים, אנשי הקנאה וצרי העין, חזקו עוד בריחי שעריה, למנוע רגל כל בעל דת אחרת מדרוך בתוכה, ואף כי רגל איש ישראל אשר שכספיר בחיר משורריה. נתן אותו לזעוה בעיני בני עמו בצלם שילוֹק אשר יצר. לגדוע את בריחי הברזל באפס יד כי אם בלשון רכה, מצא את לבבו איש רך וטוב, תם וצנוע, הלא הוא רבי מנשה בן ישראל אחד מרבני הספרדים בהולנד אשר בדעת התורה ובעמק מחשבותיו לא גדל הרבה מיתר רבני אמשטרדם אשר היו לפניו ואשר היו בדורו, הלא הם רבי דוד פדרו רבי שאול הלוי מורטירא ורבי יעקב אבוהב וחבריהם. אך לעומת זה נתכו ברוחו הטהורה למזג אחד, כמה מיני מדות וכמה מיני כשרון אשר הכשירוהו לתעודה הגדולה הזאת, לפתוח לפני בני עמו הנדחים עוד ארץ אחת למנוס ולמרגוע.

הילד מנשה מזרע האנוסים נמלט מעיר ליסבוֹן בחיק אביו יוסף לבית “בן ישראל”, העשוק והרצוץ הבזוז והשסוי ביד הבולשת, ארצה הולנד. ויצלח הנער בלמודיו במקרא ובתלמוד ויעש חיל בעֶשר לשונות, וידע לקרוא ולדבר לכתוב ולהטיף בשפת עברית ורומית, פורטוגלית והולנדית, וישקוד מאד גם על התורה גם על כל מקצועות המדע, ויהיו כל דבריהם נכונים על שפתיו תמיד, ואף בתורת הקבלה הגה הרבה מאד. מלבד זאת ברכו ה' בחן ובשכל טוב, עד כי היה חמודות לכל יודעיו ורואיו. ונשוּאָיו אשר נשא אחת מבנות צאצאי דון יצחק אברבנאל לו לאשה, הוסיפו כבוד ותפארת על כבוד בית אביו.

וגם השעה היתה עומדת לו לחזק את ידו הרפה לפתוח שערי ארץ אנגל לפני בני ישראל. כי מַעְיַן המדע, אשר החל לנבוע כמעט קט בראשית ימי הרפורמא הנוצרית ועד ארגיעה שם ויהי לקפאון, נתך ויהי לנחל שוטף בשפע רב בימי המאה החמשים וחמש בנידרלנד. ויקומו שם חכמים רבים בתוך הנוצרים, ונשיא נשיאי המדע יוסף סקאליגר בראשם, ויכוננו את לבם גם לחקר ספרות ישראל העתיקה. אפס כי נלאֹה נלאו למצוא את הפתח אל אוצרות המדע ההוא, באין להם ספר מורה דרך בלשונות העמים, על כן בצאת ספרי רבי מנשה, הלא הם ספר “המכריע”⁶³, הכתוב אספמית ומתורגם אנגלית, המפשר בין ההפכים הנראים למראית עין בכתבי הקדש, וספר “תקות ישראל”, על דבר שארית עשרת השבטים, הכתוב הולנדית גרמנית ועברית, ועוד ספרים אחרים לרבי מנשה הכתובים בלשונות הגוים, מצאו בהם חכמי העמים ענין רב לחקרי לבם על דבר עם ישראל לכל דורותיו ועל ספרותו לכל מקצועותיה. ותדבק נפש חסידי חכמי נידרלנד ואירופא כלה ברבי מנשה, וינהרו אליו ויהי לחן ולכבוד בעיניהם. ויקחו גם שרי נידרלנד הגדולים הלא הם יצחק בוסיוס והוגו בוסיוס מפיו תורה. וידבר השר הנוצרי יצחק בוסיוס על לב כריסטינה מלכת שְוֵדֶן אשר עמד לפניה ותקרא את הרב הספרדי אל היכלה, וימצא חן בעיניה ויט לבה אל עם ישראל ואל שפת אבותיו אשר ידעה ותאהב מאד.

ולא בדבר המדע בלבד, כי אם גם בדברי ממלכות הארצות, היו העשרות הראשונות למאה החמשים וחמש, שנות סערת הלב ורגשת הרוח גם לכל ארצות יבשת אירופה גם לאנגל. חבלי מלחמות שלשים שנה אשר אפפו את עמי אירופה הפנימית, ואשר השמו ארצות רבות ממלואיהן מבלי היטב אף לעם אחד נתנו רוח באנשי הלב הנואשים, לחוש עתידות ולשלוח את ידם אל ספר דניאל, למצוא בחזיונותיו את קץ הפלאות. הקריאה הזאת בספר הזה קֵרבה את לב בחירי אנשי הלב אל המלכות החמשית ועִמה אל ישראל “עם קדישי עליונין”⁶⁴ אשר את חזון רום קרנו ראה שם איש האלהים במחזה. וינהו מאד ליום שוב עשרת השבטים אל אחיהם יהודה ובנימן לרשת את הר ציון ולהיות שם לאור גוים.

ויד המסבות אשר התהפכו בארץ אנגל, עד מות המלך כרל הראשון בחרב המשפט על הגרדום, היתה על בחירי העם האנגלי להכיר את ערך עם ישראל בקרב הלאומים ואת ערך תרבותו העתיקה ולהכזיב את כל השקרים והדבות אשר הוציאו כמרי הנוצרים ונזיריהם מדור דור. ולמען בקֵר את הקתולית, אשר היתה לאבן נגף לממשלת אנגל, ולמען הבא אותה במשפט: האמנם הטבעו אדניה מקדם על יסוד כתבי קדש ישראל כאשר תתהלל הקתוליות, הרבו הפוּריטָנִים⁶⁵ אשר ידם רמה בעת ההיא לקרוא להגות ולהתבונן בכתבי הקדש. ויראו עד כמה רחקו המראות הנאדרים המלאים עז והדר, חיים וחיל מן החזיונות אשר חזה לב הקתולים מעולם. ותאָצל מזכרון מעשי גבורי ישראל, הכתובים בספרי הנביאים הראשונים, על הפוריטנים רוח משפט ורוח גבורה. וישימו להם למופתים את גבורי השופטים הקדמונים, את שאול ויונתן, ואת דוד ושרי צבאותיו. ויכבדו בלב שלם גם את בני ישראל אשר בימיהם, באשר הם שרידי הגוי העתיק והנהדר אשר ממנו יצאו הנביאים אשר האירו פני תבל, והגבורים אשר את מלחמת אלהי האמת והמשפט היו נלחמים. את הדבר הטוב הזה לישראל בימי הקדם ולצאצאיהם אחריהם, רחש גם לב הגבור החכם אוֹליוֶר קרוֹמְוֶל ראש הפוריטנים, המושל באנגל, אחרי מות כרל הראשון, אחרי אשר הפך את ממשלת המלכים לממשלת הקהל. וחוקת הארץ הישנה, אשר צרה עינה בבן דת אחרת, לא עמדה עוד לישראל לשטן, כי הפר אותה קרוֹמוול, ויקרא דרור לכל בעלי הדתות השונות לגור באשר יבחרו ולסחור את הארץ באין מכלים דבר. ובדעת המושל הנבון הזה, אשר קראו לו מגן⁶⁶ הארץ, את רוח החיים אשר יביאו בני העם הזה במסחר הארץ בכל מקום שבתם, החל לדון, גם הוא גם רבים מגדולי הארץ וחכמיה, על דבר בני ישראל לפתוח להם את אנגל. בבוא השמועה הזאת אל אזני רבי מנשה בן ישראל סדר בקשה ערוכה בטוב טעם וישלחה אל סוד קריאי המועד⁶⁷ בדבר הזה (5410 – 1650). ויקרא קרוֹמוול באהבה רבה לרבי מנשה, וכתב רשיון שלח לו, לבוא אליו. אך לדאבון נפש הרב קמה פתאום מלחמה בין הולנד ובין אנגל אשר סגרה לפניו את הדרך ותפריעהו ממעשיו ותעבורנה חמש שנים עד אשר מצאה ידו לבא ולהמציא ליד קרומול בקשה חתומה בשם מלאכי ישראל יושבי ארצות שונות (5415 – 1655). ודכרונה⁶⁸ מודפסת הפיץ בתוך קהל העם להטות גם את לבם לשחר את הדבר הזה. ויוֹעד קרוֹמוול סוד כהנים ושרים לדון ולהתיעץ על דבר בקשת רבי מנשה. אולם השטנה אשר הפיצו צוררי היהודים בקרב העם במגלות עפות אשר חדשו בהן את כל הדבות הנושנות אחרו את המשפט לצאת לאור. אך בהוציא רבי מנשה את מגלת “תשועת ישראל” אשר בה הוכיח כי כל הדבות שקר הן, שבו קריאי המועד לשום את לבם אל הענין. ובשנה ההיא הוציא קרוֹמוול רשיון למשפחות עבריות לבא ולהאחז בארץ אף הקצה מקום לקברי ישראל (5417 – 1657). אך עיני החסיד הנעלה לא ראו עוד גם את תחלת תשובת ישראל אל ארץ אנגל אשר גֹרשו משם, כי עיפה נפשו אל עבודת רוחו וימת, בעוד היותו בדרך לשוב אל ביתו, בעיר מידלבורג בשנת החמשים ושלש לימי חייו (5417 – 1657). אך מעשיו לא מתו עמו כי רוחו עומדת בקהלות ישראל אשר באנגל אשר כלן הן פרי מעשי הצדיק רב הפעלים הזה. ואף כי ראשית מעשיו מצער היו. אך לא רבו השנים וירבו לבא בני ישראל אל הארץ ההיא ויהיו שם לקהל גדול.

מי יגלה עפר מעיני החסיד הזה, לראות כי מקץ ששים ומאתים שנה לראשית בוא נדחי ישראל אל ארץ אנגל אשר אִוָה הוא למושב להם, יצאו מאת ממשלת הארץ ההיא דבר מלך שלטון להשיב לישראל ל“עם קדישי עליונין” את ארץ נוה אבותיו מקדם, ולהקים בראשה נשיא שליט מבני ישראל. מי יודע אם עין חדה מעיננו לא תשזוף חוט נעלם דק מכל דק מושך והולך מן הרב רבי מנשה בן ישראל⁶⁹ עד השר סיר אליעזר בן מנחם השמואלי.

ובעצם הדור ההוא אשר שם האיש הנחמד והנעים, רבי מנשה בן ישראל, את הלשונות ואת המדעים אשר קנה לו, לכלי חפץ בידו, להטיב לעמו להרחיב להם ולגדל את כבוד תורתו לעיני הגוים, שמו אנשים אחרים את הכשרונות ההם לכלי מפץ בידם להכות רסיסים בחומת ישראל לעיני השמש או בסתר, בַשֶלִי או בעברת זדון.

גבריאל אקוסטא (מ' 5407 – 1647), יליד עיר אופורטו בפורטוגל, בן לאחד האנוסים, אשר היה קתולי גמור למד בעירו את תורת החוקים, ואחרי כן היה לסוכן האוצר באחת הכנישות הקתוליות. ויהי כי געלה נפשו בדתו הקתולית, ויכסוף אל היהדות, ויברח הוא ואמו ואחיו לאמשטרדם. ויבאו שם כלם בברית ויקרא את שמו אוריאל. אולם בהיותו איש נמהר לב קצר רוח מצא תנואות ביהדות, כי לא מצא אותה כאשר עם לבבו ויבעט בה בקרב ביתו, ויחל להסית ולהדיח גם את האחרים. וישמעו ראשי העדה ויראו פן יהיה הבֶדֶק הזה לפֶרֶץ בעדתם ויקראו עליו חרם ויבדלו ממנו גם אחיו וקרוביו. והרופא שמואל די סִילוָא כתב ספר על דבר חיי העולם הבא, וַיָשֶב שם אחור את דברי הַכַחַש אשר הפיץ אוריאל אקוסטא. ויכתוב גם אוריאל ספר, וידבר שם סרה על דת הפרושים – בטעם סופרי האונגיליון – במשטמה עזה לתורת רבותינו… ויגישו ראשי הקהלה את משפטם אל סוד ראשי זקני העיר, ויאסרו אותו בכלא ויתנו עליו ענש שלש מאות פלורין. מקץ חמש עשרה שנה לצאת עליו החרם החלה נפשו לקוץ במישבו הבודד, כי אחיו וקרוביו רחקו ממנו, וַיֵאות לשוב מדרכו. אולם גם הפעם לא משל ברוחו, וישב ויחפא דברי בלע על היהדות באזני שני קתולים אשר באו לאמשטרדם להתיהד. ויחרימו אותו ראשי הקהלה שנית בחרם חמור מאשר בראשונה. ותעבורנה עליו עוד שבע שנים, ויאות לקבל עליו נזיפה חמורה אשר סדרו רבני הספרדים לא על פי דין ההלכה כי אם בטעם הקתולים אשר ראו באספמיא. ויבא אקוסטא אל בית כנסת מלא אנשים ונשים ועל קירותיו פרושות יריעות שחורות, שם עלה על במת הקורא ושם התוודה ברבים מפי הכתב אשר ערכו לפניו, וינהגו בו עוד מנהגי בזיון ותמר נפשו עוד יותר מבראשונה ויוֹסף ויכתוב ספר מלא חרפות וגדופים על ישראל ועל היהדות וישתגע להמית את אחיו ותצלח ביד אחיו להנצל ממנו וישלח אוריאל יד בנפשו וימוֹת.

כאשר נתעה אוריאל, אשר דעתו את התורה היתה דלה מאד, להתכחש ליהדות בשאט נפש לעיני השמש, ככה נמצאו בדור ההוא אנשים יודעי תורה ומדע, אשר חכמתם הקפויה הוֹליכתם שולל לפקפק בה בסתר לבם ולכסות את רפיון אמונתם במשאון.

אחד מרבני וַנֵדִיג באיטליא היה בימים ההם ושמו יהודה ליאון די מודינא (מ' 5408 – 1648), איש רב כשרון וסופר מהיר, יודע מקרא ותלמוד וספרות הנכר, ורצוי מאד למשכילי הנוצרים באיטליא, כרבי מנשה בן ישראל שהיה רצוי לחכמי כל העמים. אך יען כי היה ליאון די מודינא רודף ענג ולהוט אחרי המשחק, אשר אכל את כל כספו היה איש מחסור כל ימיו. ויהי פוסח מעסק אל עסק אשר קוה למצוא בו את מחיתוֹ. וסופרי זכרונותיו מנו לו עשרים וששה עסקים, אשר שלח ידו אליהם וירף מהם, כי היה סוחר, דרשן, מורה לתלמידים עברים ונוצרים, חזן, תורגמן, לבלר, מגיה ספרים, מוכר ספרים, שדכן, מנגן בכנור, עוסק בקמיעות ועוד ועוד. כאשר היה פוסח מסעיף אל סעיף בעסקיו, היתה נפשו מקוּלעת בדעותיו, מאמונה זכה אל כפירה גמורה ומכפירה אל משמרת הבלי שוא. ויהי מרבה לכתוב ספרים ומגלות בלי כל שיטה מסוימת כי אם ככל העולה על רוחו. ויכתוב ספר ארי נוהם נגד הקבלה, וספר שאגת אריה נגד התלמוד בלשוננו העברית, ובשפת איטליא כתב את ספר דיני העברים⁷⁰ בכל דקדוקיהם. וידע כי בדבר הזה הוא נותן את היהדות הצנועה, אשר לא תחפוץ להתודע בלתי אם אל בניה אמוניה, לשחוק בעיני ההוללים אשר בקרב הנכרים, אשר רוחם לא תכלכל את מצוֹת התורה שהן פרי תרבות אחרת הפוכה מן הקצה משלהם. ומאד צדקו דברי ההסתוריון על ספרו זה כי מעשה חם עשה הסופר הזה, כי גִלה את עֶרְוַת אמו לזון ממנה את עיני בוזי תורתנו ומחללי קדשינו.

גדול ממנו בתורה ובחכמה ואיש מופת בכל כשרון ומדע, היה י’וסף ש’למה ר’ופא – ישר – מקנדיא (מ' 5415 – 1653 ⁷¹), אשר על שם רפואתו נקרא “דילמדיגו” בשפת איטליא. מלבד אשר הורהו רבי אליהו הרב לאי קנדיא תורה, תלמוד ושפת יון, היה חניך בית מדרש המדעים בפדואה באיטליא לפלספה ולרפואה, ותלמיד לתוכן הגדול גַלִילֵי, לתכונה ולהנדסה. אך איש אוהב לנוע היה חכם זה. במצרים התוכח עם מהנדס מושלמני ויוכל לו, בקושטא קנה ספרים למלא את אוצרו הרב, ובפולין היה לרופא נפש הרוזן רַדִיוִיל החונה בוילנא. ויסע ויחן, ויסע ויחן, כל ימיו ויהי למורה הוראה בהמבורג, לדרשן באמשטרדם, לרופא הקהלה בפרנקפורט וימת בעיר פראג. דבריו היו תמיד עם הקראים בכל המקום אשר מצא אותם, במצרים, בקושטא ובעיר טרוק הקרובה לוילנא. שם הִתְוַדע אליו איש תמים ועשיר מן הקראים זרח בן נתן שמו, אשר הרבה להטיב עמו. ויכתוב דילמידיגו אל זרח אגרת גדולה ורחבה מאד, אשר בה הִרבה להחליק לשון לו ולדת הקראים. ויהי המעט ממנו כי הרבה להבזות בה בכל מיני חרפה וגדופה את הקבלה, אשר בבואו בקרב אוהביה דבר עליה גדולות ונפלאות, בספר מצרף לחכמה, ויזלזל שם גם את התלמוד ואת ההלכה ואת הרבנות כלה⁷².

והרפורמא הנוצרית לא היתה נופלת בצרת עינה ובחמת קנאתה מן הקתוליות צרתה. ולוא היה גם לה מרכז שלטון תקיף כאשר היה לקתולים ברומי, וצבא רב ערוך מלחמה ככתי נזיריהם, כי עתה נשפטה גם הוא בדם ואש עם כל בעל דת אחרת. אך דבר טוב אחד נמצא בה, הלא הוא תפוצת כתבי הקדש אשר לישראל, אשר יצאו מתוּרגמים מתחת ידה ויפוצו בקרב הגוים, ויחלו להפוך לאט לאט לב חדש ליחידי הסגולה אשר בתוכם, ולפקוח את עיני חסידי חכמיהם להכיר את האור הגנוז במעמקי תורת משה ובדברי נביאי ישראל, עד כי לב כמה אנשים מהם דבק לאהבה אהבת אמת גם את העם העברי התופש את התורה הזאת, כאשר כבר הזכרנו בספרנו זה. עקבות הרום הזאת הדוברת מתוך כתבי קדשנו החלו להִוָדַע על פַלְסְפֵי אחרית המאה החמשים וארבע, שהם המה אבות הפלספים הבאים אחריהם עד היום. בספרי המקרא הסכינו להאזין מדברי התורה והנביאים כי בעיניהם נחשבה רוח האדם הנוֹצרה בצלם אלהים לקדש הקדשים לכל הבריאה כלה, ויחדלו לבנות בשמים מעלותיהם כאשר בנה אפְלָטון או לשום את טבע היצורים המוחשים למוצא האחד ולמעוז לדעותיהם כאשר שם אריסטו, וירפו מן הפלספה היונית, ולא הוסיפו לשאת דעם למרחוק ותאצל עליהם מעין הרוח, אשר נחה על הסופר הקדוש אשר קרא “החקר אלוה תמצא, אם עד תכלית שדי תמצא, גבהי שמים מה תפעל, עמֻקה משאול מה תדע” ויכוננו את לבם אל רוח האדם המתוַדַעַת אל נפשו ביתר עז מכל מרומי שחקים ומכל מעמקי ארץ, כדבר תורתנו מעולם! “לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא לא בשמים היא – – ולא מעבר לים היא – – כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו”.

ראש דבר הפלספה החדשה ההיא, הוא פִנְגַם הפלסף קרטֶסְיוס אביה הראשון “הנני חושב ובכן הנני נמצא” לאמר: מחשבתי המתודעת אלי בכל עת היא פרי הַהֲוָיָה אשר בקרבי ואשר לה לא אוכל להתכחש וממנה לא אוכל להסתלק אף רגע, היא המכרעת אותי ביד חזקה להאמין את עצמת ההויה בכללה, ובהכר הפלספה החדשה ההיא את ערך רוח האדם, כי היא מקור הדעת את הכל וראשית הַוַדָאוֹת כֻלן, הֵחֵלָה לשום את רוח האדם ואת כל המתרגש בתוכה לראש עניניה עד כי ברבות השנים נחשב בעיני חריפי הפלספים, המבקרים את השיטות הקדמוניות מימות עולם עד ימיהם, הגיון מוסר הצדק אשר נטע ה' ברוח האדם המעורר אותו למעשים טובים כמעט לתכלית כל ההויה “וחכמת המעשה”⁷³ הטוב נחשבה לחכמה התוקפת בעוזה על הדעת, בכח הודאי הפשוט היצוק בה, אשר כל יתר חקרי הפלספה כהו מפניה בהיות כלם מוטלים בספק. כל מעמיק להתבונן בחזון חליפות הדעות האלה. ראה מתוכו כעין תחלת נצחון רוח תורת ישראל, אשר עיניה אל החסד הצדקה והמשפט, על פלספת יון אשר אין בה כל פרי בחיים. ועתה מה ידאב הלב לראות כי בעת אשר החלה רוח טהרה זאת להתפעם גם בלב חכמי הגוים קם בתוכנו פלסף חריף אשר מעטים קמו כמהו מדור דור. ותחת אשר היה לפלסף הישראלי להתיצב בראש שוחרי מוסר תורתנו ולשומה לאבן הראשה בנזר הפלספה החדשה הזאת, נהפך הוא לאויב לבני עמו ולתורתם העתיקה ולמרים יד גם בדרך מוסר התורה ההיא ולהורות את ההפך ממנה.

הפלסף הגדול הזה ברוך שפינוזא (מ' 5437 –1677) היה בן לאיש סוחר מן האנוסים אשר נמלט מפורטוגל לאמשטרדם. את תורתו קבל מבית הספר המסודר אשר לקהלת הספרדים ואת התלמוד למד מפי הרב רבי שאול מורטירא המורה בכת העליונה ויעמק להגות בספרי אבן עזרא, רמבם ורבי חסדאי קרשקש ובספרי הקבלה. ואחרי למדו את לשונות החדשות למד את הלשונות העתיקות יונית ורומית מפי הרופא הנידרלנדי וַן דֶן אֶנְדֶן. דברי המורה הזה המתלוצץ על כל דבר דת בא כרעל בקרבו ויפרוק מעליו עוֹל התורה ביד רמה, ויהי בשומוּ את פניו אל הפלספה ותצר מאד לראשי הקהלה וייראו פן יהיו דבריו ודרכיו למוקש לבני הנעורים אשר החל להטיף להם, ולמפח נפש לפליטי האנוסים הנמלטים ובאים לעירם יום יום למען תמצא ידם לשוב אל תורת אלהיהם. בראותם כי זה עומד ובועט בה בשאט נפש באין מכלים דבר, ויפצרו בו לעזוב את דרכו ולא אבה ולא שמע אליהם ויהי כי כלו כל מאמצי כחם להשיב אותו לבצרון, ויקראו עליו חרם. וממשלת המקום גרשה אותו מאמשטרדם וישב במסבי העיר ואחרי כן יצא לשבת בעיר האג.

ובשיטתו המיוסדת על יסודות שונים, הלא הן פלספת יון העתיקה, על תורת הקבלה על שיטת רבי חסדאי קרשקש ועל שיטת קרטסיוס, שם שפינוזא את האלהות ואת העולם להויה אחת אשר תתראה לאדם בשני מראות אלהים הלא הם מראה המחשבה הנגלה לרוח חכמתו ומראה הממשח⁷⁴ הנגלה לחושיו. ובעצם שני המראות, הנראים שונים לעיני הדמיון, נוהג חוק אחד. החוק השולט בחומר העכור הוא הנוהג בטבע המחשבה וגם בחשבוני ההנדסה הדקים מכל דק. באמתת טיבם אין הנפש בלתי אם גוף נעלם ואין הגוף בלתי אם נפש מוחשת. אין דבר עומד לעצמו, הכל הוא אחד ואחד הוא הכל. גם בעליונים גם בתחתונים גם בנשמה גם באבן אין חרות נוהגת ואין רשות נתונה, הכל אנוס הכל כפוי. אין כל בריה אחראית על מעשיה. הצדיק לא יזכה כי אנוס הוא לעשות צדק והרשע לא יאשם כי אנוס הוא להרשיע, בהיות יד טבע המזג קשה גם על זה גם על זה. התולדה המכרעת לשיטה זאת היא: אם האונס לבדו הוא המושל בכל אז הכח לבדו הוא יסוד כל המשפט גם בין האדם לאדם. ואם כן אשר לו הכח לו המשפט. והממשלה בהיות בידה כח כל הצבור כלו תמלא ידה להיות השלטת המחלטת לרדות בחזקה בכל איש יחיד, באשר הוא חלש ממנה. את עוֹל הדת אשר תבחר היא להטיל על קהל עמה, היא הדת הראויה וכל האמונה אשר תאסור היא היא האסורה.

בשיטה מלאה יגון קודר כזה אין מקום לחרות הלב, לאהבה ולרצון, למשפט תבל בצדק ולשלום אמת, לתרבות ההולכת מחיל אל חיל מדור דור, לתקון עולם באחרית הימים ולצדק עולמים, שהם הם משאות נפש תורת ישראל נבאיה וחכמיה. גם מהתבונן במפלאות דברי הימים טחה עין שיטה זו, בהיות בעיניה הכל סובב הולך במעגל אחד, שב על סביבותיו כל ימי עולם, מבלתי יכולת כל גוי ואדם להזיז אצבע חוץ ממנו אף כמלא חוט השערה.

אולם המעט משפינוזא כי כל שיטתו היפך גמור הוא לתורת ישראל, פקד על כל העם הזה ועל התורה הזאת עון פרנסי קהלת אמשטרדם אשר לא התהלכו עמו כאשר עם לבבו, ונבלוּת גדולה נראה בשנאתו הכבושה לעם אשר ממעיו יצא ועל ברכיו גדל, ולתורה הזאת אשר מפי תופשיה רמבם קרשקש ובעלי הקבלה ינק את צוף חכמתו, כי בעוד אשר לדת השלטת הרבה לשאת פנים ולדבר חלקות, עד כי חשב בה גם כל קטנה לגדולה, מצא תנואות ויחפא דברים אשר לא כן על כתבי הקדש וגם על עשרת הדברים אשר האירו פני תבל. וגם אחרי מעט הדברים אשר יצאו מפיו על דבר חקת משפט הארץ אשר בתורה, כי ראויה היא להיות מופת לכל גוי וממלכה מיהר ויסלף דברי הימים ויוסף וינאץ את ישראל.

אולם בעצם השנים ההן אשר זמם שפינוזא לדכא את היהדות ארצה בתוך אחיו פליטי האנוסים הספרדים קמו בעיר מולדתו אמשטרדם ובבנותיה חבל משוררים, אשר שרו בלשונות העמים את תהלתה, וגואלים לקדמוניותיה, ללשונה העתיקה ולספרות תורתה, אשר הוסיפו מקצועות חדשים על מקצועותיה. איש חרש וחושב ושמו יעקב יהודה ליאון טמפלו (מ' אחרי 5431 – 1671), עשה בתבונות כפיו את תבנית המקדש ואת תבנית כל כליו, ואת כל פרשת דברי מלאכתו באר היטב בספר אספמי, אשר תרגמו עברית בשם “תבנית היכל” בדבר הזה ירה אבן פנה לחקרי קדמוניות מלאכת מחשבת בתוך עמו⁷⁵. חרש חכם זה העלה על לבו כי לתורת ההלכה יש אשר גם מלבד בינת הלב, יסכון גם מראה עיני בשר למען שַוֹת את הענין היטב נגד פניו, ויקם וַיָצַר כמאתים צורות לתתן בספרי התלמוד על יד ההלכות הצריכות להן⁷⁶. וגם על מיני השירה העברית הוסיף המשורר הספרדי יוסף פֶנסו מין חדש הלא היא שירת העליליה⁷⁷ בחזיונו “אסירי התקוה”. ושני חכמים יודעי שפת יון ורומי העתיקה העשירו את ספרות עמם בספרי מלים אשר כתבו לתלמוד ולמדרש רבי בנימין מוספיא, רופא נפש כריסטְיַן הרביעי מלך דַנְיא כתב את ספר “מוסף הערוך” ודָוִד די לַארַא כתב את ספר כתר כהונה. כל האנשים האלה אנשי מדע ואוהבי פלספה היו ובכל זאת לא התעו אותם דעות שפינוזא ממעגלותם והחכם הגדול יצחק [אורוביו] די קאשטרו איש חסיד רופא ופלסף מודע מאז לשפינוזא ובכל זאת דבר קשות על שיטתו ועל דעותיו. אָכן יותר מאשר פרץ שפינוזא בחומת בית ישראל, בכלי מפצו אשר הביא מבית נשק הפלספה, חבל בה איש אחר חבל נמרץ ויך אותה מכה רבה אשר לא נרפאה עוד ממנה עד היום. איש פוחז ומתעתע הדובר בשם תורת הקבלה אשר בפחזותו ובתעתועיו חלל לארץ נזר השיטה ההיא אחרי אשר קמו שני אנשים חכמים לפתוח לפניה שערי כל ארצות מושב ישראל ולתת אותה לחן בחכמתם בדרכיהם ובמעשיהם בעיני גאוני אשכנז ופולין ותלמידיהם ובעיני בעלי המדע ואנשי הטעם יושבי נידרלנד ובנותיה.

האחד מהם הוא איש אלהים קדוש רבי ישעיה הורויץ הלוי (מ' 5390 – 1630), רב בפראג ובפרנקפורט, אשר אין ערוך לטהרתו וליראתו את ה' ולאהבתו את ישראל, גדול בתורה כאחד גאוני דורו מחדש חדושים בתלמוד ופוסקים⁷⁸, לומד ומלמד תורה לאמתה מערער על החלוקים וחושב גם את חקרי תורת הטבע למקור חכמה ויראת אלהים. את כל רוחו הערה אל ספרו ש’ני ל’וחות ה’ברית – שלה – ואל באורו של סדר התפלה אשר קרא⁷⁹ לו “שער השמים”. בספרים האלה נתכו ההלכה הברורה המוסר הזך וסתרי הקבלה אל מוצק אחד המושך אחריו כל לב טהור. דרכי החסיד הנעלה הזה כבוד תורתו הרחבה. הטו אליו ואל הקבלה ידידות נפשו גם את לב גאוני אשכנז ופולין אשר עד העת ההיא עמדו לה מנגד עד כי נפתחו לפניה שערי הקהלות אשר בארצות ההן.

שני לו בדבר הזה היה רבי אברהם הכהן די הירירה⁸⁰ (מ' 5391 – 1631) מזרע האנוסים ומצאצאי גוֹנזלבו די קורדובא⁸¹ משנה מלך אספמיא אשר התחתנו יחדו. ויהי אברהם אשר נקרא לפנים אלונזו, מלאך מלך מרוקו היושב בעיר קדיש⁸² האספמית ויהי בלכוד האנגלים את העיר ויוליכו אותו שבי ומקץ ימים קראו לו דרור. אז שם פעמיו אל אמשטרדם ויבא שם בברית, ויקרא את שמו אברהם. וישם לו שם את רבי ישראל סרוג תלמיד הארי למורה תורת הקבלה. ויכתוב רבי אברהם שני ספרים שם האחד “בית אלהים” ושם השני “שער השמים” בלשון אספמיא אשר תרגמו אחרי כן לעברית. ובהיות רבי אברהם תלמיד הפלספה הַפְלַטוֹנית המחוּדשת מאז, העטה את הקבלה מעטה פלספה, ותמצא חן בעיני הספרדים באמשטרדם ובנותיה ויט לבם אליה.

לעומת האנשים הנכבדים האלה אשר נתנו בחכמתם ובמעשיהם את תורת הקבלה אשר החזיקו בה לחן ולכבוד בעיני בני עמם, השביע אותה קלון מכבוד, ויעט עליה חרפת עולם שבתי צבי משיח השקר אשר שמו היה לחרפה ולקללה בתוך עמו.

שבתי צבי הנולד למרדכי אביו בתשעה באב (5386 – 1626) בעיר סמירנא, היה גדל קומה, יפה תאר, שערו נאה וקולו ערב, בודד לנפשו, ושוגה בדמיונות, מפי רבי יוסף איסקפא למד תלמוד, אך לבו נטה אל ספר הזהר, כתבי הארי ואל יתר ספרי הקבלה אשר עליהם הרבה לשקוד, ולקרוא את דבריהם בקול זמרה לוקח נפשות ולב. ויהי מרבה צוֹם וטובל בקיץ ובחרף ביום ובלילה במי הים ונשמר גם מאשה – כי לא קרב גם אל אשתו הראשונה גם אל אשתו השנית אשר השיאוהו הוריו וישלח את שתיהן מפניו בספר כריתות – דרכיו אלה הטו אליו את לב אנשים הולכי רוח אשר חזו בו גדולות ונצורות, וירא שבתי את אמונתם בו ויאמן בנפשו גם הוא, כי בחיר אלהים הוא. וכאשר עשתה לה השמועה כנפים בימים ההם, גם בישראל גם בגוים, כי שנת גאולים קרובה לבא, ויאמר בלבו למי נאוה להיות משיח יותר ממני. וגם דבר הוולדו בתשעה באב, אשר יקוו בני ישראל מעולם כי ביום המר ההוא יוולד גואלם, הוסיף לחזק את לבו. ויחל מעט מעט לעשות זר מעשהו ויהי הוגה את שם ה' באותיותיו מדי קראו בתורה. וירא רבו רבי יוסף איסקפא את מעשיו הזרים ויקרא הוא ובית דינו עליו חרם (5411 – 1651). ויקם שבתי צבי וילך לסלוניקי וינהרו אליו רבים ויתהולל ויצו להביא אליו ספר תורה ויעש משתה לאנשי שלומו ליום חתונתו, לאמר ליום התחתן המשיח עם התורה בת האלהים. וירע הדבר בעיני הרבנים המתונים ויגרשוהו וילך הלוך ונסוע ממקום למקום עד אשר בא עירה קהירו אשר במצרים (5416 – 1656). שם נלוה אליו הנדיב הגדול רפאל יוסף ציליבי אשר מרוב נדבת לבו ואהבתו את התורה היו חמשים תלמידי חכמים אוכלי שלחנו תמיד, ומרוב החזיקו במוסר תורת הקבלה היה צם ומתפלל הרבה, ותחת בגדי תפארתו היה לבוש שק על בשרו. ושבתי הלך ארצה ישראל וירא את יושביה כי דלו וירעבו וכי עשוקים הם מתגרת יד הפחוֹת הרשעים וישב מצרימה אל ציליבי וישלח הנדיב בידו כסף רב מאד לחיותם ולמלא מחסוריהם ויגדל שם שבתי גם בארץ ישראל. ובפולין אספו נזירות קתוליות אל טירתן ילדה קטנה עבריה בת חמש שנים אחרי אשר נהרגו הוריה בידי הקוזקים ושמה שרה. ותגדל הנערה ותיף מאד מאד ותמלט בשנת השש עשרה לימי חייה מטירת הנזירים ותבא משם לעיר ליווֹרנו וַתַעֲבֵר בכל מקום בואה את השמועה כי אותה יעד ה' להיות לכלה למלך המשיח. וישמע שבתי צבי וישלח את אנשיו ויביאוה בכבוד ובתפארת אל קהירו ויתחתן בה אף כי ידע בה כי לא הצניעה לכת. והחתונה היתה ברב פאר בבית ציליבי ותהי אף היא לאבן חן להרבות את מספר מאמיניו. ובשוב שבתי ממצרים לארץ ישראל דרך עזה נטפל לו נתן איש עזה תלמיד רבי יעקב חגיז. ויהי נתן העזתי לשבתי צבי לנביא חוזה חזיונות מעביר קול ומפיץ מכתבים כי הוא אליהו השלוח ממרום לבשר כי שבתי צבי הוא משיח האמת. וירא רבי יעקב חגיז את השגעון הזה כי הולך הוא ורב ויעד בשבתי צבי ויקרא עליו חרם ויחר מאד אף נתן העזתי ברבי יעקב רבו ובירושלם עירו ויסר את ירושלם מגבירה, וישם את עזה הפלשתית תחתיה לעיר הקדש. ועל שבתי צבי נספח שמואל פרימו, איש נוכל מלא ערמה ומזמה, ויהי לסופרו ולאיש ימינו. ויעזוב שבתי את ירושלם ויבא הוא ומחנהו אל ארם צובא, ויקדמוהו יושביה העברים בתרועת מלך, ומשם שב אל סמירנא עיר מולדתו (5425 – 1665), ויקדמוהו בני עירו אשר לפנים גרשוהו בקריאה גדולה יחי אדוננו המלך המשיח! ואחרי אשר הודיע שבתי צבי במו פיו בראש השנה בבית הכנסת באזני כל העם בתרועה ובקול שופר כי הוא הוא המשיח לא היה עוד קץ לשאון והמהומה הלכה הלוך וגדל לבלי חוק להניא כל ראש, ולתעתע כל לב בישראל. איש איש הזניח את מלאכתו ואת משלח ידו למען היותו נכון לעלות לרגלי המשיח לציון ברנה. אלה מזה ענו את נפשם בצומות וסגופים למען כפר על עונותיהם הראשונים. ואלה מזה קדמו את פני הגאולה הקרובה בכנורות ונבלים ומחולות בבתי הכנסת ובמשתה ושמחה ובמחול זכר ונקבה בקרב ביתם. ושמואל פרימו הסופר ונתן הנביא העזתי ועוד חבל נביאים ונביאות נוכלים ונוכלות קוראים בגרון ומריצים אגרות לבשר בכל הארץ את תהלת שבתי המשיח עד כי לבשה רוח עועים זאת גם את קהלות וַנַדִיג, לִוֹרנו ויתר ערי איטליא ואת קהלות אמשטרדם והמבורג ובנותיהן וגם עד פולין הרחוקה הגיעו השמועות הזרות עד כי באחרונה שלח רבנו דוד הלוי – ט"ז – את רבי ישעיה בנו ואת רבי לב הרץ בנו חורגו לחקור את הדבר וישתוללו גם אנשים חכמי לב יודעי מדע מן הספרדים במחולות. ורבים מן הנוצרים וכמריהם היו כמוכי תמהון ויתפלאו על רגשת הרוח ההיא אשר לא ראו עוד כמוֹה ויהיו מודים במקצת וכופרים במקצת. עד כה ועד כה החל שמואל פרימו וחבריו לגלות את לבם כי לעקור את התלמוד ואת כל התורה בא משיחם ויעבירו ביד רמה את הצומות אשר קבעו הנביאים בימי גלות בבל. ותכבד ידם על העם להפוך אותם לימים טובים. וכאשר לא אבה הרב הגדול רבי שלמה אלגאזי לשמוע בקולם ויזעף לב ההמון לעשות בו כלה עד כי נס על נפשו הוא וחבריו מן העיר, ותקטן עוד זאת ויגלו עוד יותר את פני הלוט על כל המדוחים אשר אמרו להדיח את ישראל. ויהי המעט מהם כי קראו לו “מלכא קדישא” לא בושו לשום אותו לאלהים בקראם כל היום “דומה דודי לצבי” ותגדל המשובה עד כי נועז שמואל פרימו להחתים על המכתבים אשר כתב בפקודת אדניו את שמו “אני ה' אלהיכם שבתי צבי”. אך עוד האלהים האדירים שבתי צבי וחבר מרעיו עושים כה וכה, ועוד מלך כל הארץ זה מחלק את כל ממלכות תבל לאחיו ולכל אחד מתלמידיו ופקודה מאת קטן בגוים, מאת שופט העיר באה אליו לעזוב עד תם שלשה ימים את העיר וללכת באניה אל קושטא להתיצב לפני שופט התוּרכים. ויהי בבוא שבתי אל עיר קטנה הקרובה אל קושטא אשר שמה הביאוהו שוטרי קושטא, ויקדם אחד הפחות את האל המלך הגדול במכת לחי נמרצת, וימהר המשיח ויתן את לחיוֹ השנית למכהו.

ובהשפטו לפני מוסטפה פחה משנה השולטן, השפיל את רוחו מאד ויתכחש ויאמר כי לא משיח הוא כי אם רב ירושלמי עני הסובב בארצות לקבץ נדבות. מאת פני שופט נפשו זה הובא אל בית האסורים אשר אסירי דלות העם אסורים שם. והבזיונות האלה לא מנעו את שמואל פרימו מהפץ במכתביהם שקרים בקולי קולות כי אין קץ לכבוד אשר ינחל המשיח בחצר השולטן. בערב הפסח היתה רוח אחרת עם השופטים ויובא מבית האסורים אשר לפושעים הנבלים אל בית הכלא מרווח מקום אסירי המלך. שם הקל שר בית הסהר את עלו ורשיון נִתַן לאנשיו לבא אליו. וַיַקְרֵב שבתי צבי בבית כלאו את קרבן הפסח לו ולאנשיו ויאכל גם את החֵלב ויברך על החלב ברכה חדשה ברוך מתיר אִסורים. בברכה הזאת הפר את חוקות התורה ביד רמה. ויתן חוק להפוך את יום שבעה עשר בתמוז ליום טוב, כי ביום ההוא נגלו אליו האלהים להודיעו כי משיח הוא, ואת תשעה באב ליום טוב כי בו נולד הוא המשיח, ויאמר להשבית את מועדי בני ישראל הכתובים בתורה ולקבוע מועדים אחרים תחתיהם. וכאשר נתנה לו חפשה לכלכל שם את דרכיו כטוב בעיניו, הגדיל את מעשיו בפאר ובעזר רב כיד המלך. השמועה הזאת הוסיפה עוד מאמינים על מספר מאמיניו ויגבה לבו עד להשחית, עד כי הרהיבתהו נפשו להתעלל בקהל עמו להוליכם שולל אל כל אשר יחפוץ כהתעלל בילד קטן פותה, ויעבר קול בכל הארצות כי יום שלשה עשר לחודש תמוז אשר יחול להיות בשנה ההיא ביום חול ביום שני לשבוע, שבת שבתון יהיה, שבת הגדול לבני ישראל בכל ארצות תבל. והעם נתעה כעדר צאן אשר אין בינה בו וישמעו לו וישבותו. כל התעלולים האלה, אשר מצא הפוחז הזה את לבו להתעלל בישראל מיום דעתם את שמו, הכעיסו תמרורים את לב תופשי התורה הנאמנים לתורת אלהיהם התמימה ולמצותיה. אך לא ערבו את לבם לפצות פה פן יקרע אותם המון העם לגזרים. רק הרב איש החיל האחד רבי יעקב ששפורטש הספרדי מלא את לבו כח ומשפט וגבורה להגיד לעמו את פשעם ואת אולתם אפס כי לשוא היו כל תוכחותיו. אולם לשטן הזה קם שטן אחר ושמו נחמיה יליד פולין, איש יודע קבלה אשר גם הוא התאמר כי נביא הוא ויבא אל שבתי צבי ויתוכח עמו שלשה ימים. אחרי כן התחמק ממנו אל אדריונופול וילשן אותו אל שר העיר ויספר שר העיר אל השלטן מוחמד הרביעי אשר היה אז באדריונופול ויקרא השלטן לשבתי צבי להתיצב לפניו ויפקוד עליו לבחור לו אחת משתי אלה, או לעבור כרגע בחרב, או להמיר את דתו בדת האישלם. וַיָמֵר משיח השקר את דתו הוא ושרה אשתו ואחדים מאנשי סודו וישימהו השלטן לשר תורכי וַיִקָרֵא שמו בישמעאל מֶחמֶד אֶפנְדִי.

שֵמע הבֶגד אשר בגד המסית הזה בעמו ובתורתו השיא משאת חרפה על ישראל ויוסף בוז ומכאוב על מפח נפשו. נערים שובבים עפרו בעפר ויקראו מלא אחרי כל איש יהודי אשר נראה בחוצות קושטא. וחמת השלטן בערה ביהודים יושבי ארצותיו להשמידם או לכפר עונם בדמי חמשים רבנים, אשר יסגירו בידו, על אשר לא עצרו את עמם ממשובתו. אך מאת ה' היתה זאת, כי שככה חמת המושל ולא נתן עליהם גם ענש כסף.

אולם בעוד אשר לקחו רבני קושטא מוסר לקרוא חרם על כל איש אשר יזיד עוד להוסיף ולשאת את שם משיח השקר על שפתיו ולהעיד בעם כי אם יעשה איש כזאת ימסרו אותו למלכות, התעודדו השבתאים בסמירנא מן התמהון הראשון אשר הכו בו, להתעות את העם כי הדברים אשר ראו התורכים את שבתי עושה, רק מראה דמיון היו ומדרכו לא נפל דבר. ונתן העזתי ויתר נביאי השקר סובבים בארצות ומפיצים שמועות כי מגדולת שבתי צבי ומקדושתו לא נגרע דבר וכי נפלאות גדולות מתעתדות לבוא בקרוב בעולם. ויקומו רבני סמירנא ויחרימו את כל האיש אשר יתן מדרך כף רגל בביתו לנתן העזתי וחבריו. ובכל זאת לא סרו עוד המהומות בדבר שבתי צבי ונפלאותיו. על המתעים הרבים נוסף רופא חכם איש הולך רוח מזרע האנוסים ושמו אברהם מיכאל קרדוזו. ויתחזק גם הוא להחזיק באליל הזה בשבתי צבי אחרי נפלו, בהרבותו לו מאמינים בצפון אפריקא. ושבתי צבי היה יוצא ובא הנה והנה, מתהלך עם המושלמנים ומתחבר גם עם היהודים ומגנב לב אלה ואלה. אל המושלמנים היה אומר, כי לבו תמים עם האישלם ורק למען הסב את לב היהודים באלפיהם וברבבותיהם אל הדת ההיא הועד גם אליהם. ובאזני היהודים הפונים, אשר לא חדלו עוד להאמין בו, היה לוחש כי רק למען הוצא את ניצוצות הקדושה המפוזרים בין הגוים קבל למראית עין את דתם למען תהיה אחרי כן הגאולה שלמה. ויהי בא פעם בפעם אל בית הכנסת, אך תחת שבעה קרואים היה קורא לתורה שבע נערות בתולות. ככה היה משנה את טעמו ימים רבים עד כי באחרונה נבאש שבתי צבי בשרי תורכיא ויגלוהו אל דולציני, עיר קטנה, אשר יהודים אין בה. במדינת אַלְבַּנְיָא וימת שם גלמוד וערירי בשנת החמשים לימי חייו⁸³ (5436 – 1676).

אמת הדבר כי משיח השקר מת אך שקרי המשיח לא מתו עמו. הן גם אחרים קמו בדור ההוא אשר לבם לא היה שלם עם ישראל ועם התורה אך גם דבריהם גם מעשיהם לא העמיקו לשחת. מעשה אוריאל אקוסטא השיא שם לא טוב רק על נפשו המשוגעה ועל בית דין הספרדי אשר התהלך עמו כבית משפט קתולי. ובכן לא על תורת ישראל תלונת המתלוננים. הסופרים די מודינא ודילמודיגו אשר לבם לא היה נכון עם היהדות המסורה לנו מרבותינו כסו על דעותיהם ולא גלו מהן בלתי אם מעט מזעיר. גם שפינוזה אשר קם לאויב לעמו ולקדשיו, לא התעה כמעט את אחד גם מבני עדתו הספרדית הנוטים אל הפילספיה, ולא הכהה את עיניהם בנגה ברק סגנונו. ומה יפלא הדבר כי מרבית חכמי הגוים, אשר דעות שפינוזה קנו את לבם בחדושם ובדיוקן, לא פקדו על בני ישראל את העונות אשר טפל עליו האח הנפשע הזה, כי אם אצלו עליהם מתהלתם אשר הללו אותו ואת חכמתו, באמרם כי כשרונו המופלג מורשה הוא לו מישראל עמו החכם והנבון, אמנם האחד אשר נתן את שם ישראל לחרפה ולכלימה בתעתועיו ובתעלוליו, ואשר הרבה את חלליהם חללי הרוח גם בדורות רבים אחרי מותו, הוא רק מורה השקר, משיח השקר, שבתי צבי, הוא לבדו הוא ולא אחר.

ועל הרבנים התמימים נחה מעין רוח רבותיהם הגאונים, אשר היו בימי השמדות, אשר שקדו על “תקנת השבים” ויכירו כי התועים התמימים אשר נוקשו אחרי האליל הזה, כי לא מזידים היו כי אם שוגגים או אנוסים, אשר עיפה נפשם למסיתיהם ולמדיחיהם. ויקראו חרם חמור על כל איש אשר יזכיר אל הנתעים האלה את עונם אחרי שובם מדרכם לאמר אחרי השליכם מידם את השקץ הזה.

אם יאמר לגבר, אשר נפל בעצומי אריה משחית וימלט ממנו, איש מצליח, היה עם בני ישראל בדור ההוא עם מצליח, בצאתו בשלום בלי פגע מיד הממלכות המושלמניות אשר לא פקדו את עון שבתי צבי אשר שם במעשי תעתועיו את ארצותיהן למרקחה. כי אם אמנם עזה היתה עדי רגע חמת השלטן כמות, הלא רפתה רוחו עד מהרה, וישראל הוסיף לשבת לבטח בארצו כתמול שלשם. ומוּלַי ישמעאל מלך מרוקו, אשר עלה בעת ההיא על כסאו, המעט ממנו כי הקל מן העל אשר החל אביו להכביד על ישראל, ויטב להם ויקם מתוכם אנשים לשרי ביתו וליועציו. לא כן התהלכו ממלכות הנוצרים עם אבותינו בעת ההיא. המלכה מרים חנה, מזרע המלוכה האוסתרית, המושלת באספמיא, אשת כסילות משמרת הבלי שוא, שמעה לקול כמריה ותגרש את היהודים מעיר אוֹרַן, מַצַרְכִבִיר ומיתר ערי צפון אפריקא אשר סרו אז לממלכת אספמיא (5429 – 1669). וכמעשה האם מעשה הבת, כי מרגריתה בתה הקסרת האוסתרית, בת מקשבת למוריה הישועים עשתה להם נחת רוח ותצק לבעלה ליופולד הראשון קיסר אוסתריא ותאלצהו לגרש את היהודים מוינא עיר המלוכה. ויצרו יהודי אשכנז בצרת אחיהם וירבו צום ותפלה. אך גם מאמצי הנדיב האדיר יצחק טֵישֵירא⁸⁴ הספרדי מהמבורג וגם דברי כריסתינה מלכת⁸⁵ שודן, גם מכתב מוסר הגרף יֶרְגֶר האוסתרי אשר ענה בפני הקסר בלי כל משא פנים, כי גלות היהודים מעשה עול הוא, לא הועילו מאומה כי גרשו אלף וארבע מאות נפש ישראל יושבי וינא (5430 – 1670). ויאסוף הקיסר אל חיקו מאת אלף גולדן במחיר מקום מושב היהודים, אשר הואיל סוד זקני העיר לקנות ממנו, ועל מקום בית הכנסת בנה בית תפלה לקתולים ואת בית מדרש הישראלי אשר ארבעה ועשרים תלמידי חכמים שקדו שם יומם ולילה על תורת ה', וכל מחסוריהם נתנו מיד הנדיב זכריה הלוי, גם בית המדרש הזה הפך לבית תפלה לקתולים.

ובאספמיא מקום התופת בערה עוד כאש רשעה כתמול שלשם. ובלב האפיפיור וכהניו ברומי החלו להתרחש רחשי אדם ויועץ למעט את כח הבולשת לבלתי מרר עוד את חיי האנוסים, ולבלתי חשוב אותם עוד כצאן טבחה. לשמע הדבר הזה קנא בית משפט הדמים קנאה גדולה ולשם מחאה גלויה על מחשבות האפיפיור, הכין חבר הכהנים המרצחים במת מאכולת אש לאנוסים גדולה ואכזריה מאין כמוה. בתוך מאה ושמונה עשרה נפשות אשר העבירה הבולשת באש, העלתה כליל לאשים שבעים נפשות נקיות וטהורות אנשים, נשים, נערים ונערות מבני ישראל. והקדושים האלה קדשו את שם אלהי אבותיהם ברוח גבוהה בעוז והדר, ויהיו בהם אנשים אשר קפצו בשמחה אל הלהבה (5420 – 1682 ⁸⁶), יתכון על האומללים הנהדרים ההם מליצת אחד פליטיהם:

הָאֵש וְהָעֵצִים סָבִיב וְהַבִּרְכַּיִם לֹא כָּרְעוּ לַבָּעַל.

גם פורטוגל הקטנה לא בושה מאספמיא אהובה הבכירה ויקריבו גם כהניה זבחי אדם מבני ישראל על העצים על האש אשר על המזבח (5422 – 1682).

ותחת קנאת הכמרים מורדי האור אשר באספמיא ופורטוגל, קמה ביתר ארצות הנוצרים אשר החלו להשכיל בדורות ההם, תחרות הסוחרים אשר מקנאתם בסוחרים היהודים שמו את כל לבם להוציא עליהם דבות שוא להעיד שקר וגם להשליח בם את האספסוף הפרוע. ומעמד בני ישראל בתורכיא, אשר בכל היותו נופל ממעמדם בימי השולטנים הראשונים, עוד נעלה היה על מצבם באירופא, היה לרוכלים הנוכלים לפתחון פה לשום עלילות דברים על בני ישראל כי ידם נכונה בסתר עם התרכים אשר פרצו פרצות בעת ההיא בארצות אירופא. ותמר נפש העמים על היהודים. וההמונים הבוערים, אשר בחכמתם בגבורתם ובישרת לבם לא תמצא ידם להושיע לארץ מולדתם, כי מכל אלה אין ביד חיתי אדם אלה מאומה, נכונים הם תמיד לשמש באגרופם הגס ולקצות ביהודים. בעיר קטנה אונגריש ברוֹד במדינת מֶהרן הרגו הנבלים ארבעים נפש מבני ישראל ולעיני שרי החיל האוסתרי באין מחריד.

גם עד איטליה נגעה העם התגרים, אשר צרה עינם בעסקי היהודים להשליח בם את האספסוף, אף כי שם מצאו המונים המונים מדלות העם את מחיתם מיד עשירי ישראל. קהלת ונדיג אשר מספר נפשותיה עלה עד ששת אלפים העסיקו הָעַבְדָנִים⁸⁷ העשירים העברים בבתי מַגְנִיוֹתֵיהֶם⁸⁸ ארבעת אלפים איש מדלות העם הנוצרים. כי המעט כי לא נתן איש את כספו בנשך התחרו בני ישראל עם יושבי הארץ, גם במליצת שפת איטליא, גם בכל המדעים ושתי נשים עבריות משוררות עשו להן שם בדור ההוא. שם האחת שרה קופיא סולם ושם השניה דבורה אַסְקרֶלִי⁸⁹ אשר הקדישה את עט שעשועיה לתרגם מעברית לאיטלקית צרופה, תרגם נאה ומכון לטעם שפתנו מקדם, את שירי הקודש האלה: התוכחה לרבנו בחיי הספרדי אשר בסוף ספר חובת הלבבות, את הודוי הגדול לרבנו נסים, את סדר העבודה ליום הכפורים אשר לספרדים ופיוט “מעון השואלים” לרבי משה ריאטי בעל ספר מקדש מעט. יפי מליצת סופרי היהודים בשפת איטליא אשר אהבוה ויטפחוה ועשר מדעיהם נתנו אותם לחן ולכבוד בעיני רבים נכבדי עם הארץ. אולם גם בתוך סוחרי איטליא נמצאו עוינים את היהודים על אשר הצליחו בעסקיהם, ויחרשו עליהם רעה ויחפאו עליהם דברים אשר לא כן, ויקם הרב שמחה לוצאטו אחד מרבני ונדיג וישב את דבריהם אחור במגלתו האיטלקית “מאמר על מעמד העברים” הכתובה בטוב טעם ובמועצת ודעת. ויוכח כי הסוחרים היהודים ברכה הם למסחר הארץ ולחבריהם הסוחרים האיטלקים. ובקהלה העתיקה שתו רוקמי הצמר את ידם עם האספסוף ויפשטו על בני ישראל בתשעה באב בשבתם בבית הכנסת על הארץ לקונן את קינותיהם ויתגוללו עליהם כי להתפלל על תשועת התורכים נועדו שם ויאמרו לפרוע בהם פרעות ולבוז את בתיהם גם עלילת דם החלו לעולל עליהם. אך שר העיר הפיץ את המתגודדים מעל גרות היהודים ביד חזקה ופקודה נמרצה באה גם מאת נשיא ונדיג להגן על ישראל.

ובאלזס אשר סרה בעת ההיא למשמעת מלכי צרפת אבדה במסבי עיר מיץ נערה קטנה בת אכר וישימו בעלי המלאכה אשר גם עינם היתה צרה בישראל עלילות דברים על רוכל יהודי עני ושמו רפאל לוי כי הוא המיתה וינגדוהו וימיתוהו, ויאמרו לפקוד את עוֹנו אשר לא העוה מימיו על כל הקהלה וילך איש סוחר יהודי ושמו יונה סַלְוָדוֹר פריזה, ויט את לב הכמר החכם ריכרד סימון, ויכתוב מגלת סניגוריא כי נקיים בני ישראל מעון זה וכי דם רפאל לוי השפך דם נקי הוא. וימהר יונה ויפרוש את המגלה לפני שרי המלך. למן העת ההיא שם המלך לודויג החמשה עשר לחוק כי כל אֲשַם דין נפשות אשר יאשם איש יהודי, עד שופטי המלכות יבא ולא לפני בית משפט אחר.

והקללה אשר הביא קסר אוסתריא בהגלותו את בני ישראל מוינא הפך כמעט לברכה החורי⁹⁰ הגדול פרידריך וילהלם מברנדנבורג באספו חמשים משפחות מהם אל ארצו, וימלא את ידם לשבת בארצותיו בברנדנבורג ובפרוסיא וחברותיהן, ולסחור בארץ כטוב בעיניהם. ובדבר הזה ירה אבן פנה לעדת ישראל הגדולה השוכנת כיום בממלכת פרוסיא ובנותיה. ויפטור את המשפחות העבריות האלה ואת המשפחות אשר בהַלְבֶרְשְטַט וקְלֵיֶא וביתר הערים, אשר כבש ואשר נפלו לו לנחלה בברית שלום וֶסְטְפַל, ממֶכס הגוף המחפיר אשר היה מוטל על כל היהודים באשכנז. וישמח לקראת בני ישראל אשר באו מהמבורג מגלוֹגוֹ ומערים אחרות לגור בארצו, כי חדה היתה עין המושל הפקח להכיר את כשרון העם הזה. כי זה כמה בחר באיש יהודי, ברבי אליהו גומפרץ הרב לעיר אֶמֶרִיך, לשום אותו לאיש סודו ולאיש עצתו ולשֻמו למלאך שלוח לממשלת הולנד, אשר קדמה את פניו בכבוד שרים ואת האשכולה⁹¹ אשר כונן פתח גם לבחורי ישראל, אף תמך ביד נדיבה ביד שני תלמידים עברים אשר למדו שם, ואשר אחד מהם קנה לו שם אחרי כן בתוך עמו, הלא הוא רבי טוביה הכהן הרופא בעל ספר מעשה טוביה. ובהתרגש עלילת דם להתעולל בארצו כבש אותה החורי בידו החזקה.

אמת הדבר כי ההנחות אשר עשה החוֹרי מברנדנבורג ליהודים הבאים אל ארצו לא באו מרביתן בלתי אם לשם תועלת ורק המעט מהן היו פרי רוח נדיבה. בכל זאת אין לְנַכֵר אותות רוח חדשה הרת דעות ישרות על דבר ישראל ותורתו אשר החלה להתפעם בארצות אירופא. הן אמנם כי דבות השוא, עלילות השקר וחקי העמל, עוד לא סרו, בכל זאת החלו העמים להכיר את רשעת הכמרים גם הקתולים גם הלותרנים ואכזריותם, ולא בכל עת נתנו להם המושלים והשופטים לבצע את מזמותיהם ואת עלילותיהם.

וחכמי לב אנשי אמת קמו בקרב העמים אשר תורת ישראל וספרי נביאיו פקחו את עיניהם וירוממו בבור לבם ובנקיון כפיהם את ערך גוי עתיק ימים זה, באשר זקן לאומים הוא וגוי צדיק מדור דור, וישכילו להשתומם על ארך ימיו ועל כח רוחו כי איתן הוא, יודע ערכו ומשתמר בטהרתו. וירבו לשבח ולפאר באזני גויי הארץ את תורתו כי תורת אלהים אמת היא ואת חכמת חכמיו ואת ספרות סופריו בכל דורות גלותו כי רבה היא. וילך הלך ורב מספר סופרי העמים אשר קמו בספריהם למליצים לישראל ולמוכיחים לנוצרים את חטאתם הגדולה אשר חטאו המה מלכיהם כהניהם ושריהם לישראל עם ה' בגזלם את משפטם ובנכלי הבליעל אשר נכלו להם.

חכמי אנגל והולנד היו הראשונים בדבר הזה, ומשם עברה הרוח גם אל בחירי חכמי יתר גויי אירופא. קרוֹמְוֶל המושל הגדול באנגל הביע את רוחו לאמר: “מאד נכמרו רחמי לעם העשוק הזה אשר בו בחר ה' לתת לו את תורתו”. ואדוארד ניקוֹלי כתב מלה עפה על רוממות “העם הנדיב עם בני ישראל” את דברי המגלה הזאת הוא חותם בשבועה כי אהבת ה' היא אשר המריצתהו לכתוב אותה ולהפיצה למען גלות למוסר את אזן אנגל כי כל התלאות אשר מצאו אותה ענש הן על אשר רדפה לפנים באף את הגוי הקדוש ותגרשהו מארצה והעון הכבד הזה לא יכפר לה עד אשר תשוב לאסוף את נדחיו אל ארצה באהבת אחים כי כגמול אשר יגמלו הגוים את עם קרובו יגמול אותם אלהים. – ותומש קוליר⁹² כתב: “בואו ונרוממה את שם ישראל, כי קרוב היום אשר יעמוד העם הזה בראש הגוים, ואז מבורך יהיה האיש אשר תמצא ידו להחזיק בכנף איש יהודי ללכת אחריו”. וסופרים ושרי צבא היו בימים ההם בקרב הפוריטנים אשר יעצו לשבות באנגל ביום השביעי תחת יום הראשון, לשום את חוקת המשפט אשר בתורת משה לחוקת משפט ממלכתה ולהעמיד את מכסת נפשות קריאי המועד באנגל על מספר שבעים כמספר הסנהדרין אשר היו לפנים בישראל. וגם בהולנד נאמרו ונכתבו כדברים האלה לרוב על ישראל ועל היהדות. וַיִנָבֵא פְיֶר יִרְיוֹ⁹³ מטיף הוגונוטי בעיר רוטרדם בספרו “למלאוֹת דברי הנביאים” כי לגדולות ונפלאות באחרית הימים יעד ה' את העם הזה. ושר אחד משרי ארץ דַנְיָא ושמו אוליגר פוֹלִי⁹⁴ עשיר גדול מאד ונכבד, ערך מכתבים אל מלכי אנגל וצרפת להשיב לישראל את ארץ אבותיו וליורש העצר הצרפתי גלה את לבו בלי משא פנים כי רק בגאולת ישראל יכפר עון הדם הרב אשר שפכה מלוכת צרפת הקתולית בליל חתונת הדמים. וסופר קתולי פיטרוס סְפִית⁹⁵ מעיר וינא אדוק מאד בדתו, אשר בראשונה כתב ספר לספר תהלתה, נפקחו אחרי כן עיניו לראות ולהכיר את השקרים אשר יטפלו הכמרים והנזירים על ישראל למען הצמיתו ותגעל נפשו בכהני “הדמים והמרמה” ויעזוב בחמת רוחו את ארצו האוסתרית ואת דתו הנוצרית לבלתי היות לו עוד חלק וזכרון בעדת האכזרים השופכים כמים את דם העם אשר נתן אותו ה' בכור עליון על כל הגוים וילך אמשטרדמה ויבא שם בברית ויקרא את שמו משה גרמַנוס ויהפך לאויב לדת הקתולית.

הרוח הזאת אשר נחה על חכמי הגוים בדורות ההם להוקיר את ערך עם ישראל הטתה את לבם להוקיר גם את ספרות ישראל לכל מקצעותיה. יוחנן בוכסטורף, (מ' 5389 – 1629) פרופיסור בעיר בזל, אשר בא בכתובים עם חכמים עברים באמשטרדם, באשכנז ובקושטא הוציא ספרים רבים על דבר ספרות ישראל ושפתו העברית והוא יסד את ספר “המתאים” – קוֹנקוֹרדנץ – לכל השמות והפעלים העברים בשֻמו לו לעינים את ספר מאיר נתיב ליצחק לבית נתן⁹⁶ ובנו יוחנן בוכסטורף השני השלימו. אף הגדיל בוכסטורף השני לעשות בתרגמו לשפת רומי את מורה הנבוכים ואת ספר הכוזרי. והסופר האנגלי הנריך מורוס, והסופר קנור לבית רוזנרוט מעיר זולצבַך במדינת בַוַרְיָא שמוּ את פניהם אל תורת הקבלה וישגו בה. ויט אליה גם לַיְבְּנִיץ ראש פלספי גרמניא, ויהגה בה. ולעומת זה ישרה בעיני מלכי שודן כרל האחד עשר וכרל השנים עשר, כת הקראים, אשר נדמו בעיניהם במתכֻנתם אל הרבנים, כהרופורמים במתכֻנתם אל הקתולים, וישלחו המלכים האלה מלאכים אל הקראים אשר בפולין לחקור את דרכיהם ואת ספרותם. ופרופיסור אחד בעיר לֵידֶן ושמו טריגלנד שלח אגרת אל הקראים האלה לחקור על אודותם. אך מעט היה השכר אשר העלו החוקרים השואלים האלה בעמלם כי מרבית הקראים היו נבערים מדעת, ולא ידעו להגיד מאומה על ראשיתם ועל דברי ימיהם⁹⁷. ושלשת הספרים⁹⁸ אשר הוציאו חכמיהם לשם תשובה, עדים הם על קצר דעת כותביהם, אשר תחת פרי תבואה הגשו מלא כף קש יבש, לשואליהם החכמים הנכבדים.

תחת שתי כתי החכמים, אשר אלה שלחו ידם לתורת הקבלה ואלה לתורת הקראים, הטה וִילְהֶלם סוּרֶנְהוּיִז⁹⁹ ההולנדי חכם צעיר לימים יקר רוח וטהר לב, את שכמו באהבה אל המשנה, להגות ולהעמיק בה ולתרגם אותה ואת פירושי רמבם וברטינורו שעליה, מראשה עד סופה לשפת רומי צחה ברורה ומבוארת. ויהי המעט מסורנהויז כי הקדיש את מבחר ימי חייו אל העבודה הקשה. ויאמן החסיד הנכרי הזה, כי גם המשיח פרי רוח אלהים היא כחמשת חמשי התורה וכיתר ספרי הקדש, וכי העם אשר לו נתנו המקרא והמשנה, לו הכבוד ולו התפארת העתיקה, אשרי העם ההולנדי אשר זכה להיות למגן לנדחי העם הזה והארץ ההולנדית אשר היתה לו למפלט ולמבטח. ואוי לחכמי הנכר ההם אשר אחרי שבעם את הטוב מן הספרות העברית, ישליכו על ישראל בעל הספרות ההיא שקוצים, כמשפט שודדים אכזרים אשר אחרי פשטם תמימים עוברי דרך ידושו את בשרם הערום בשוטים, ושלחום מעל פניהם בעירום בחסר כל וגם במכאובים.

ומי יודע אם לא כון החכם החסיד ההולנדי בדבריו הנכוחים והנמרצים אל חכמי גרמניא אשר גם הם קראו הרבה בימים ההם בספרי ישראל ופרי קריאתם היו עלילות דברים או שנאת מות לישראל. יוהן וִילְפֶר מנירנברג פשפש ומצא בסדורים הקדמונים כי היה כתוב בהם בתפלת “עלינו לשבח”: “שהם משתחוים להבל וריק” וכי כבר התגוללו המומרים החנפים על אחיהם מלפנים, כי מלת “וריק” ומלת “ישו” שוֹת הן בתכן חשבון אותיותיהן. על כן הפגיע בפרידריך הראשון מלך פרוסיא, ויעתר לו המלך להפקיד שומרים נוצרים בבתי הכנסיות אשר ישמרו את פי החזן אשר יש לו לקרוא את התפלה בקול רם ולהקשיב היטב היזיד לקרוא שהם משתחוים להבל וריק אם לא. – ויוחן כרישטוף וַגֶנְזַיִל, פרופיסור לתורת המשפטים בעיר אלטורף, היה מלקט בספרות העברית את כל דברי הבקרת והתוכחות, אשר בקרו ואשר התוכחו סופרי ישראל בדבר הנוצריות, ומעלה אותם על ספר אשר קרא לו “חצי אש השטן”¹⁰⁰ ובכל זאת לא היה שונא ישראל וידבר קשות על הנוצרים הרודפים באף את היהודים הממררים את חייהם ומגרשים אותם מארצותם. אך אולת קשורה היתה בלב וַגֶנְזַיִל כי ספר קטן ונקלה “מעשה ישו”, אשר בדה מלבו אחד השוטים, ספר מקרא הוא לכל בני ישראל, על כן הפציר במושלי הארצות להשביע את כל היהודים יושבי ארצותם בשבועת האָלה כי לא יקראו ספר קטן זה וכל הדומים לו, וכי משפט בקרת ספרי העברים המסור מיד הקהלות אל הרבנים לחרוץ אם ראוים הם לצאת לאור אם לא, יקח מידם וינתן ביד מבקרים נוצרים. ולפי דרכו לא שכח לדבר על לב המושלים הלותרנים לבקש דרכים להפנות את ישראל, לא באכזריות רשע כי אם בתחבולות נוחות, אל הנוצריות.

בתוך סופרי הגוים הצדיקים והבינונים אשר רבו במאה ההיא, קם איש צר ואויב הלא הוא יוחן אַנְדְרֵיאַש אַיְזֶנְמֶנְגֶר פרופיסור ללשונות הקדם, שגם העברית אחת מהן: החנף הזה התגנב כאיש שלום אל בתי בני ישראל בפרנקפורט ויגנב את לבם ויחלק להם לשון, באמרו כי יש עם לבבו להתיהד, למען התבונן אל דרכיהם לנבל אותן אחרי כן ולתת אותן לצחוק ולמחתה ולהפוך בזעם לשונו את צוף דבשן למרורות פתנים. בפיו דבר שלום ליהודים בהיותו עמם. ובתוך ביתו כתב ספר גרמני בשם “מחשוף מצפוני היהדות”¹⁰¹ אשר בו שב על קיא הכמרים צוררי היהודים למימי הוסתגותים עד הדומיניקנים ועד לותר ותלמידי תלמידיו, ויחדש ויחיה ברוח פיו את כל העלילות הנתעבות גם את אלה אשר כבר הכחישון האפיפיורים והקסרים זה כמה, ויעד את פניו להגיד כי העדיות הכתובות והחתומות ההן מזויפות הן. סוף דבר כל הספר הזה, על פי תכונת ענינו סגנונו וגם שמו, איננו כי אם קול קורא אל המוני הנוצרים להקהל להשמיד להרוג ולאבד כל זכר לשארית ישראל כי שוה המשקר הבליעל לנגד עיני הקורא את דמות העם הישראלי כגוי אשר אין לו מלאכה אחרת בעולמו כי אם לחרף ולגדף כל היום את הנוצריות לחלל את קדשיה בשאט נפש, ולהתנכל ולארוב לנפשות הנוצרים, לחייהם, לקנינם וגם לכבודם. אולם כל עצם מגמת מעשהו היה הבצע, כי כאשר נבהלו פתאם יהודי פרנקפורט, אשר התהלכו עמו בתמם, מפני הרעה הנשקפת להם מספרו בקש מידם שלשים אלף תלר, אז ימסור בידם את פעלו להוציא אותו לבית השרפה. אך יד היהודים לא השיגה בלתי אם לשקול את חצי המחיר אשר נקב בעד שקריו. אולם עד כה וכה עמד רוח והצלה ממקום אחר, כי העשיר האדיר והנדיב שמואל אוֹפֶנְהֵים, אשר קרא הקסר ליופולד אותו ועוד כמה משפחות ישראל לשוב אל וינא, אחרי גֵרש אותם זה כחמש עשרה שנה, דבר על לב הקסר הקתולי ויחרם את ספר הצורר הלותרני, ויוציא דבר שלטון ויסגרו אותו וישימו את חותם הקסר על המסגר, לבלתי ראותו עוד אור. וכל מאמצי פרידריך הראשון מלך פרוסיא, אשר חלה במכתבו את פני ליופולד, ואחרי כן את פני בני הקסר יוסף הראשון, שבו ריקם. וימת המלשין הנבל מכאב לב, מקלון ומעוני וממצוק אשר הציקוהו נושיו, כי גם את כספו גם את כספם השקיע במעשה רשעו זה. ואף כי ספר המחשוף הזה, אשר אסר הקסר הקתולי, הודפס אחרי כן בקניגסברג ברשיון המלך פרידריך הלותרני, לא הרבה לשחת בימיו אך בכל זאת עודנו שרש פורה רוש ולענה עד היום כי כל סופר מכתב עמל, הבא למלא ידו להוציא דבות שוא, יקטוף לו ממנו פרי כחש. ושם בכליו.

כמעשה איזנמנגר עשה גם רופא וכמר לותרני ושמו יעקב גֵ’זְיוס¹⁰² ממדינת פריזלנד. על שני ספריו המלאים רעל ענה יצחק ביבא¹⁰³ חכם וסופר מהיר מישראל בהולנד, בספר לטיני אשר קרא לו “נקמת דמים”¹⁰⁴ אשר בו הרבה להמריץ את דבר הנבלה הבזויה לעולל עלילת שקר הלא היא עלילת הדם אשר בה מררו המפגנים את חיי הנוצרים המדכאים בעת ההיא ועתה אחרי אשר גברה ידם לא ידעו כמרי הנוצרים בשת למרר בעלילת השקר ההיא את האמללים המדכאים תחת ידם. גם החכם והמליץ הנעלה יצחק קרדוזו מזרע האנוסים, כתב בשפת אספמיא ספר “יתרון העברים”¹⁰⁵ אשר מלבד אשר הוא מגלה את קלון עלילות צוררי היהודים הוא מדבר בגאון ועז על ערך עם ישראל בטעם רבי יהודה הלוי וברוחו לכל שיטתו.

ובכן תראה עיננו, כי אף כי קמו אנשי חכמה וכבוד בקרב העמים לרומם את ערך היהדות ולהודיע את כבודה בגוים, לא תמו עוד מליצי אָשם עושי עט שקר. אפס כי גם בני ישראל לא שחו עוד לגבי שוטניהם כבראשונה, גם השמות אשר קראו יצחק ביבא ויצחק קורדוזו לספריהם יענו כי לא הורידו לארץ ראשם בדברם את אויביהם. ולעומתם החלו גם מושלי הארצות להתהלך עם ישראל בדרך נוחה הרבה יותר מתמול שלשם. הן פרידריך הראשון למושלי פרוסיא, אשר שם כתר המלכות בראשו, לא שם את עיניו לטובה בישראל, כאביו פרידריך וילהלם החורי הגדול, בכל זאת לא שת לב אל דברי המומרים המלשינים אשר הכו את היהודים בלשון וישב אותם ואת דבריהם ריקם. אף נטה אזן אל האיש הנכבד יששכר באֶרְמַן מעיר הַלְבֶרְשְטט, ויצו להקל מגזרת המשמר אשר שמו בבתי הכנסת בדבר תפלת “עלינו לשבח”. והנסיך החסיד כְרִישְטְיַן אוֹגוּסְטְ מושל מדינת פַלְץ־זולצבך, האוהב את לשון העברית והנוטה לתורת הקבלה, העביר קול בארצו וידבק גליונות על קירות הבתים כי כל האיש אשר יזיד להוציא דבת עלילת הדם, או אשר יעלה רק את זכרה על שפתיו קשה יענש.

פרי תבואת החזון אשר חזו בחירי חכמי העמים במאה החמשים וחמש על ישראל, הוא ספר דברי הימים לדת ישראל בשפת צרפת אשר כתב יעקב בַסְנַז¹⁰⁶ אף כי כמר רפורמי היה, ועיניו טחו עוד מראות את חזון עם ישראל בעצם טהרתו, בכל זאת אדם כשר היה. והרעות אשר המיטו רשעי ארופא על ישראל נגעו עד לבו. עד כי העיר למוסר את עיני הגוים לסור ולהתבונן אל גורל העם הזה ולשום אותו על לב: “כל גויי הארץ נוסדו יחד על ישראל להצמיתו ולהשמידו. והסנה הבוער באש מימי משה לא אכל עוד עד הנה. מכל ערי תבל גרשו אותם אויביהם וכל ערי תבל מלאו אותם. ממלכות אדירות אשר רדפו אותם כבר ספו תמו וזכרון אין להן עוד והעם המרדף זה עודנו מלא חיים”. – ספר זה איננו עוד פעל תמים וכליל אך בכל זאת רב ערכו, כי לתמו פוקח הוא את עיני חכמי העמים לראות ולהכיר כי לא עדר צאן ולא ערב רב המון חשכים עם בני ישראל, גם בגלותו. כי אם גוי שומר תרבותו, משתמר בטהרתו הולך וגדול מוסיף ומרחיב. והמעט כי איננו נופל מכל הגוים התקיפים לכל דבר רוח ולב כי אם בכמה פנים הוא נעלה עליהם.

ככל אשר הגדיל בסנז בספרו באזני העמים כי ישראל הוא עם אשר גדול מאד ערך דברי הימים אשר לו גם בגלותו. ככה הגדיל תלמידו יוחן כרישטוֹפוֹרוֹס וולף פרופיסור ללשונות בני הקדם בהמבורג בספרו “מערכת ספרי עבר”¹⁰⁷ אשר בו תראה עין בן הנכר כי ספרות גדולה ורחבה מתחלקת למקצועות שונים, נוצרה לישראל בגלותו. ואם בחרב מלאה דמים נגרע ערכו מכל יתר גויי הארץ רב חלקו מאד בממלכת החכמה והמוסר.

וגם לכל דבר אשר בקרב ישראל מבית, יחשב הדור הזה אשר עליו דברנו בזה, על בחירי הדורות אשר היו לפניו. מגדולי התורה די לנו להזכיר את אנשי השם האלה הגאון האדיר ואיש האמת רבי צבי אשכנזי (מ' 5478 – 1718) ראש ישיבה באלטונא רב לעדת האשכנזים באמשטרדם ובאחרונה בלבוב. לרבי חיים בנבנישתי (מ' 5433 – 1673) רב בסמירנא יאמר באמת ובמשפט שר התורה, כי אין קץ לידיעתו את התלמודים הפוסקים והתשובות הנשקפת מספרו כנסת הגדולה אשר כתב על ארבעת חלקי השלחן הערוך. רבי חזקיה די סילוא (מ' 5458 – 1698) בעל פרי חדש לשלחן הערוך דומה הוא בעומק בינתו הרבה, בעזו וברחב לבו לר’בנו ש’למה ל’וריא – רשל – ובקרב גדולי אשכנז קמו רק מעטים כרבי יאיר בכרך, (מ' 5462 – 1702), רב בוַרְמַיְזא בעל תשובות חות יאיר, אשר שם לאחדים בידו את התורה השלמה כאחד הגאונים ואת מדעי החול כאחד אנשי המדע המובהקים. ורבנים אשר שמו את המדע לחפץ בידם להגן על תורתנו היה רבי דוד ניטו (מ' 5488 – 1728) רב לעדת הספרדים בלונדון, אשר רב בספרו “כוזרי שני” את ריב תורתנו המסורה, מיד הקראים המתפרצים מפניה ורבי יהודה ליאן בריאל (מ' 5482 – 1722) רב במנטובה באיטליא רב את ריב היהדות בספריו האיטלקים מיד צורריה הנוצרים. וגם מקום סופרי אוצרות זכרונותינו לא נפקד בדורותיהם. האחד היה הרב רבי דוד אשכנזי קונפורטי (מ' 5431 – 1671) בעל ספר קורא הדורות, אשר בו רשם את שמות חכמי ישראל ואת זכרון מעשיהם מראשית ימי הסבוראים עד ימי דורו. והשני אשר הגדיל ממנו, הוא הגאון השוקד, הענו והצנוע, רבי יחיאל היילפרין (מ' 5485 – 1725) רב בעיר מינסק, היה בקי בכל חדרי תורה ורוח סדר תחיה את כל ספריו¹⁰⁸ הוא כתב את ספר היקר סדר הדורות אשר היה למורה דרך לכל החוקר את דברי ימי חכמי עם ישראל, ויתרון היה לספר זה על כל בני מינו כי מעשה גאון מובהק הוא. ובכל מרחבי התלמודים אין נאמן בית יוצא ובא בכל יתר סופרי הזכרונות כמהו. גם נדיבים אנשי מעשה התנוססו בימים ההם אשר אהבו את עמם בכל לב ויתמכום בכבודם בעשרם ובעצתם כשמשון וֶרְטְהֵים וכשמואל אופנהים ובן אחיו רבי דוד אופנהים, (מ' 5496 – 1736) אשר באהבתו את ספרות תורת ישראל פזר עשר רב לאצור אוצר ספרים אשר עשה לו שם גדול בישראל ובעמים.

אולם את כבוד הדור הזה חללו השבתאים הפוחזים ההוללים נביאי השקר, אלה הטיפו לתענית לטבילות ולסיגופים ואלה לזמה לתפלות, אלה מקבלים עליהם את דת האשלם במלואה ואלה מקבלים אותה למחצה ומסתפחים על הדונמים הם השבתאים המסתתרים בעיר סלוניקי. ואף כי כבר נפקחו עיני הרבנים הספרדים בצפת, טריפוליס, ליווֹרנוֹ, סמירנא ואדריאנופל ויחרימום ויגרשום מקהילותיהם ויד המלכות נכונה עם הרבנים, בכל זאת תרו המתעים וימצאו מקומות לצודד נפשות במדותיהם ותעלוליהם. יעקב קירידו איש הזמה אחי האשה הפרוצה אשת שבתי צבי האחרונה המיר, אחרי הרבותו את תועבותיו, הוא ואנשיו את דתו בדת האישלם ולא השאיר מן המצות בלתי אם את מגלת שיר השירים ויאסף אל עדת הדונמים. מרדכי איזנשטט איש מסית ומדיח התעה במדברותיו, המלאות רזי רזים, המונים המונים בהונגר, ביהם ומהרן איטליא ופולין ויהודה חסיד מדובנא איש שוגה ומשגה וחיים מלאך איש מרמה הרביצו את תורת שבתי צבי בפולין, עד כי גרשום רבני הארץ ויצאו הם וכאלף ושלש מאות איש עמם לארץ ישראל וימת יהודה חסיד בימים הראשונים לבואו ירושלמה (5460 – 1700) ואנשיו נפוצו, מקצתם התנצרו ומקצתם קבלו את האישלם. וחיים מלאך התחבר אל שמואל פרימו הסופר לשבתי צבי ויוסיפו להתהולל, ויהיו מציבים את פסל שבתי צבי בבית תפלתם בתוך ומרקדים סביבותיו ויורו לאנשיהם מין אמונת אלהות משולשת. מקץ שנים גרש חיים מלאך מירושלם ויבא סלוניקי וישב בתוך הדונמים ובבוא לקושטא גרשה. משם ראש הרבנים וישב אל פולין לזרוע שם עמל ואון ויתמכר לשכרון וימות¹⁰⁹.

מכל המסיתים המתעים האלה השחית התעיב איש חנף ומתעתע מתהפך בתחבלותיו כחמר חותם, שטוף בזמה וטמא מנפש עד בשר שמו נחמיה חיון (מ' 5486 – 1726). מעיר מולדתו בוסנא־סֶרַיבא, בא אחרי לכתו זה כמה למסעיו ממקום למקום, ירושלמה. ויודע דבר ספרו אשר אמר להדפיס להרב רבי אברהם יצחקי ראש בית דין ויחרם אותו ואת ספרו (5468 – 1708) ויתחמק משם ויבא לונדיג וידפס שם את ספרו “רזא דיחודא” אשר דבר האלהות המשולשת השבתאית דוחק ובולט מתוכו לכל עין חדה עד לזרא ויערם להחשיך ענינו במלין ולהבליעו במשאת עשן רבה עד כי נואלו רבני ונדיג וגם המקובל רבי נפתלי הכהן מפראג לתת את הסכמותיהם לספר זה. ובבואו לברלין קנה את לב רב הקהלה רבי אהרן בנימין ואלף עד כי מלאו לבו להדפיס את ספרו “מהימנותא דיכלא” אשר בו אמר להפוך תורת אלהים אמת לעבודת אלהים אחרים: ועין איש לא היתה חדה להכיר את הנבלה מתוך הערפל אשר שת הנוכל על ספריו מלבד המקובל התם והישר רב יוסף אירגאז מליוורנו¹¹⁰ אשר לו הראה חיון את ספריו בעודם בכתובים, בהיותו שם. מברלין הלך חיון לאמשטרדם אך שם התיצב בפניו הרב הגדול רבי משה חגיז אשר קרא את ספר מהימנותא ויכר אותו ואת דפיוֹ ויראהו גם לגאון הנהדר חכם צבי. ולא נשא חכם צבי פני נכבדי הספרדים הנוטים אל חיון ויחרם הוא ורבי משה חגיז אותו ואת ספרו. ולחיון נמצאה עזרה בצרה גואל חזק מאד, הלא הוא הרב שלמה אַיְלוֹן, אשר בימי נעוריו נטה אחרי הדונמים בסלוניקי ויתגאל בשקוציהם, ואחרי כן זכה להיות לרב לעדת הספרדים באמשטרדם. לאיש הזה היה חיון למחתה בדעתו כי אם תאונה לו רעה ופצה חיון את שפתיו, והודיע את תעלולי נעוריו והסירוהו אנשי עדתו מהיות להם לרב ונהרס כל מעמדו. ויתחזק אילון בכל מאמצי כחו, ויאזור זיקות בלב אהרן די פינטו ראש עדת הספרדים איש אביר לב מתגאה בעשרו, אשר לא ישוב מפני כל, כי לא יתן לרבני עדת האשכנזים לכלכל את הדברים כטוב בעיניהם. ויתגלע ריב גדול בין הספרדים ובין האשכנזים. עד כה וכה הודיעו רבני ניקולשבורג אשר היתה בימים מרכז גדול לתורה, כי זיף הכוזב חיון להדפיס הסכמות בשמם על ספריו והם לא ידעו ולא הסכימו מעולם. ורבי נפתלי הכהן¹¹¹ מודיע ברבים כי צר לו מאד על אשר נמהר לתת את הסכמתו וכי הוא מבטל אותה כחרס הנשבר, אחרי אשר מצא בספרי חיון גדופים מכעיסי לב כל איש ישראל. והרב הנכבד רבי יהודה ליאון בריאל מאיטליא הודיע את פרשת דרכי חיון ואת כל תועבותיו. אך כל אלה לא הרכו את לב פינטו ויעז בעל הממון הזה את פניו לקרוא חרם על חכם צבי גדול הדור ועל רבי משה חגיז. ויען כי היו גם בתוך הספרדים אנשים אשר ידעו להבדיל בין צדקת חכם צבי ובין נבלות חיון, קרא פינטו בעל הכיס חרם על כל איש אשר יזיד לנטות אחרי חכם צבי ולדבר סרה בחיון. ויתהולל פינטו ואילון להביא את ההולל השבתאי אל בית הכנסת ולכבדו בכבוד מלכים וימלא הפרנס את יד הנוכל להשליך שקוצים על רבי נפתלי הכהן ועל רבי יהודה ליאון בריאל ועל קהלת האשכנזים באמשטרדם, אשר כלכלו את רבי משה חגיז בכל מחסוריו, הכביד פינטו את ידו להכרית אכל מפיו. ותמר נפש חכם צבי, ויקם ויעזוב בחמת רוחו את אמשטרדם (5474 – 1714) וילך ארצה פולין. אז קמו רבני כל הארצות לתבוע את עלבון רבם חכם צבי יחיד הדור, ויקראו פה אחד חרם על חיון ועל ספריו, ויגלו את שוליו על פניו. וירא פינטו כי קשי ערפו לא יועילו לו עוד. ויכלכל את חיון בכסף רב ובכתב מגיד תהלתו אל ראש היועצים בקושטא וישלחהו בכבוד. אך איש מבני ישראל לא נתן למחרם מדרך כף רגל בביתו, בכל הארצות אשר עבר שם. וחרמי המקבל רבי יוסף אירגאז והרב רבי דוד ניטו מלוים אותו בדרך ומקדמים את פניו בכל מקום בואו. ואם הועיל לו כתב פינטו לראש יועצי השלטן למצא רבנים להתיר את חרמו על מנת אשר לא יהיה לו עוד עסק בנסתרות, עמד בית דין עיר קושטא על דעתו ולא התיר את החרם. וישם חיון את פניו אל וינא וימצא שם נתיבות בית הקיסר ותצלח בידו להפיק מן השרים הפקידים עדות חתומה ביד המלכות. אך לשוא היו כל מועצותיו. בפראג לא נתנו לו לבוא העירה; מברלין כתב לאחד מאוהביו כי אם לא יתמכו בידו אז יתנצר לעין כל למען השיא חרפה על ישראל; בהנובר לקחו מידו כל כתביו אשר הוסיפו עוד לגלות את כל נבלותו ובאמשטרדם פנו לו כל אוהביו מאז ערף. גם אילון ניחם על רעתו, אשר למען הנבל הזה בעט בגאון הדור חכם צבי ויתעלם ממנו. ולא מצא עוד המתעתע מנוח לכפות רגליו גם באירופא גם באסיא וישם פניו אל צפון אפריקא וימת שם. ובנו התנצר למען נקום נקמת אביו מיד בני עמו ויהי למלשין את ישראל ואת היהדות.

ומימי רבי שלמה מלכו והלאה יצאו לימים מימים תלמידי תורת הקבלה מחביון בית מדרשם השאנן והצנוע, ותחת התגדל שם לחכמי רזים אמרו לקום גם למושיעים עושי נפלאות. הרוח הזאת צררה בכנפיה רעים וטובים. מעבר מזה קם שטן בדמות שבתי צבי, אשר למען התנשא בפחזותו ובמשובתו התעלל בעמו ויתן אותו לחרפה, ובדמות ההוללים אשר קמו תחתיו לשחק בקהל הפתאים בעבור הבצע, ומעבר מזה נצחה הרוח הזאת את איש חמודות אשר מעטים קמו כמהו לחן ולנעם, לתום ויושר, לחכמה ולמוסר, לקדושה ולטהרה הלא הוא רבי משה חיים לוצאטו איש פדואה באיטליא. אביו העשיר שקד מאד על תקנת בנו, ויחנכהו בידי מורים חרוצים גם בתורה גם במדעי החול גם בדעת הלשונות הקדמוניות והחדשות. במלאת לו שלש עשרה שנה הפקד על ידי הרב רבי ישעיה באסאן בעל תשובות לחמי תודה, ללמוד מפיו תלמוד והלכה. ויצלח בכל למודיו. וישכל העלם הנחמד לחבר, בשנת השבע עשרה לימי חייו, ספר לשון למודים אשר בו הורה חקי הטעם הטוב במליצות השפה העברית. מלבד אשר היה יודע¹¹² חן וחד עין להתבונן אל חקקי הלשון החדים והדקים בכל עמקי תעלומותיהם, חננו ה' רוח הרת חזון ושיר אשר יצרה יצורי חמדה אשר נעלו בעצמת קסם שפתם גם על פרי רוח רבי שלמה בן גבירול ורבי יהודה הלוי, בהיות לשונו נקיה מכל ערב ערבי, אשר עכר לפעמים את טהרת מליצתם כי בהיות שתי הלשונות, העברית והערבית הקרובות במולדתן קרובות גם בפי המשוררים הספרדים ההם קלטה העברית מטעם אחותה הערבית ללא טוב לה. לא כן מליצת לוצאטו, בהיות יתר הלשונות הנכונות על שפתיו בנות יפת השונות ורחוקות מאד משפתו העברית, שכנה היא לבדה הרחק מהן, על כן השתמרה בעצם תומתה. בשנת כתבו את ספר לשון למודים, חזה גם את חזון העלילי¹¹³ “שמשון ופלשתים” הנאוה מאד במבנה חרוזיו ובמתק שפתו. ובטרם מלאת לו עשרים שנה כבר היו ערוכים בידו מאה וחמשים מזמורים כלילי יופי מפיקי תם ומלאים יראת ה', אשר פיט בתבנית מזמורי דוד. בשנה ההיא ערך עוד חזון עלילי כליל ומתֻכן, בשפת עבר ובטעם איטלקי, אשר קרא לו “מגדל עז” או “תמת ישרים”. כל מפעליו אלה פרי מלאכת מחשבת תמימה היו, אשר לא יעבירו רוח קנאה על רואיהם שומעיהם וקוראיהם. אכן מלבד כל מעשיו אלה נשאתהו רוחו ליחד לבו אל תורת הקבלה ואל עמקי סודותיה¹¹⁴ ויחל לשגות באהבתה מאד וינס את כחו ותצלח בידו לערוך ספר בלשון הארמית כתבנית הזהר ויקרא לו “זהר תנינא” לאמר זהר שני. ותאצל רוח מהגיונו אשר הגה בספרו זה, ותנח אליו, ויחל לחזות חזיונות ויאמן בהלך נפשו כי מלאכי אלהים נגלים אליו, ותהי אזני נטויה כל היום להאזין סוד שיח שרפי קדש ויהי נכון תמיד לקדם את פני האבות הנביאים אשר יודיעוהו רזי עולם הגנוזים במעמקי סתרי תורת הקבלה. ויהי כי נלאתה רוחו להכיל את כל משא נפשו ויגל את סודו לשני רעיו תמימי דעות עמו, יצחק מאריני וישראל טריביס, ותנח רוחו גם עליהם ויכבדוהו כמלאך אלהים. ומי יודע אם חשב החסיד הצנוע לגלות את לבו אל ההמון הרב זולתי רעיו יחידי סגולתו. אולם שני רעיו לא משלו ברוחם, ויראו את כתביו לאיש צעיר לימים חכם לב יקותיאל גורדון מווילנא אשר בא לפדואה ללמוד את תורת הרפואה, ולוצאטו לא היה אז בעיר, וישתומם האיש מאד על החכמה הרבה הצפונה בם. וימהר להודיע במכתביו את הגדולות אשר ראתה עינו, לרבו הגאון רבי יהושע העשל בווילנא ולמיודעו רבי מרדכי יפה שלזינגר בעיר וינא. ותעש לה השמועה כנפים ותעף משם ותבא לעיר אלטונא ותעל באזני רבי משה חגיז היושב שם, אשר זכר עוד את המשמוֹת אשר השמה השיטה הזאת בכל גבול ישראל, למימי שבתי צבי והלאה. כי במסתרי הקבלה, אשר לא נתנו להתבקר בבקרת חריפה ונמרצה, כהתבקר ההלכה בלי כל משא פנים מדור דור, מצאו להם מקום אנשי און ומרמה, כנתן העזתי יעקב קירידו ונחמיה חַיוֹן וכל חבר מרעיהם, להסתתר שם המה ודעותיהם הכוזבות. על כן לא יפלא כי נצתה אש קנאה בלב הרב חגיז איש האמת, ויאצל מרוחו על הרב הגדול רבי יחזקאל קצינלבוגן בעל תשובות כנסת יחזקאל, הרב לשלש הקהלות א’לטונא ה’מבורג ו’נְזיבֶק, – אהו – ויפן במכתבו אל רבני וֵינֵדִיג הקרובות לפדואה. ויט רבי ישעיה באסאן את לב תלמידו מחמד נפשו להעתר לרבנים אלה ולהבטיח להם להניח ידו מתורת הקבלה עד בואו אל ארץ ישראל אם ידבנו לבו לעלות שמה. וישמע רבי משה חיים לקול רבו, ויחדל מן הקבלה ימים רבים. וישא אשה וישב לבטח בבית אביו אף שלח במסחר ידו. אך לא ארכו הימים ויבא אביו עד משבר וידל גם הוא גם הוא גם אביו. ובכל היותו מושך ידו מן הקבלה חרה לו מאד על יהודה מודינא על תתו אותה לכלמה בספרו ארי נוהם ויכתוב עליו בקרת עזה ונמרצה. וירע הדבר בעיני רבני וֵינֵידיג על אשר דבר קשוב על מודינא אשר גם הוא היה רבי בוֵינֵידיג כמהם. וישכחו המתרברבים ההם כי חבּרם אשר ריב כבודו יריבו נתן גם את התלמוד לקלון בעיני עמו בספרו שאגת אריה. וגם את כל המצות נתן ללעג ולקלס בעיני הגוים בספרו “דיני העברים” אשר כתב איטלקית ויהפכו הרבנים חברי יהודה מודינא אלה לאויבים לרבי משה חיים הנקי והצדיק, ותחת אשר בראשונה היו מדברים אליו רכות כל עוד אשר עשיר היה, הציקו לו באחרונה, עד כי קם ויעזוב בצרת נפשו את מקום מולדתו וישם את פניו אמשטרדמה, וגם בעברו דרך פרנקפורט, חברו עליו ראשי העיר, ויקחו ממנו כל ספריו וכתביו ויגזרו עליו גם הם לבלתי עסוק עוד בנסתרות עד היותו בארץ ישראל ואחרי מלאת לו ארבעים שנה. ויצא משם סר וזעף עד בואו לאמשטרדם. שם באה קץ לצרותיו, כי באהבה רבה ובכבוד גדול אספוהו נדיבי הספרדים ונכבדיהם אל תוכם ויתנדבו לכלכל אותו בכל מחסוריו ביד רחבה. אך הוא חשך את ידו מקחת מיד איש מאומה, ויהי לוטש כלי זכוכית וימצא במלאכתו זאת את מחיתו ויבא אליו גם את אשתו וילדיה וגם את הוריו מאיטליא וישמחו נכבדי הספרדים גם לקראתם. בעיר ההיא אשר מצא מנוחה לנפשו הוציא כמה ספרים, הלא הם: “דרך תבונות” על דבר סדר למוד התלמוד, “דרך חכמה” הלא הוא מערכת הלמודים השונים הראוים לחסידי חכמי ישראל ולתלמידיהם, “מאמר ההגדות”, “מאמר העקרים” ו“מאמר החכמה” המדבר על עניני קבלה. אך שם עולם עשו לו שני ספריו אשר כתב שם ואין בהם אף זכר לתורת הקבלה הלא הם ספר “מסלת ישרים” וספר “לישרים תהלה”. מסלת ישרים הוא ספר תורת מוסר מיוסד על משנת רבי פינחס בן יאיר אשר ראשית דבריה היא “תורה מביאה לידי זהירות”¹¹⁵ ועל פסוקי כתבי הקדש ועל מאמרי רבותינו רבים מאד, מבלי הזכר אף מאמר אחד מן הקבלה ומן הפלספה. המפעל הכביר הזה בעמק הגיוני וביפי סגנונו החד והבולט אשר ירוץ בו כל קורא יעיד על פועלו עד כמה היה יודע את רוח בני האדם לכל קמטי סתריה, עד כמה היתה עינו חדה לשזוף כל סיג דק מן הדק להכירו לבערו ולהשביתו מלב האדם, ועד כמה היתה רוחו זכה כעצם השמים, אשר נלאתה להכיל כל סלף קל, כל ערב זר, העוכר את הנפש מטהרתה, את ערך הספר וספרו הכירו עד מהרה כל אוהבי מוסר התורה. עד כי ראש גאוני הדורות רבנו אליהו מוִילנא קרא על הספר, בבואו לידו אחרי מות עושהו, לאמר: “אלו היה חי עוד רבי משה חיים לוצאטו כי עתה הלכתי אליו רגלי, ללמוד ממנו חכמה ומוסר”. – ואמנם היה כיום ספר מסלת ישרים מורה נאמן לכל איש ירא אלהים בכל ארצות מושב בני ישראל.

מלבד רוח הטהרה אשר היתה לנשמת חיים באף החסיד הענו הזה, חזקה עליו גם יד השירה. כי היה לבו הטהור דומה לכנור המנגן מאליו אשר בגעת בו רוח נושבת והיה להמון זעזועי נעם מתרוננים בּרן יחד בחמדת קסם אשר לא תחקר. רוח כזאת נגעה בו בקרוב יום שמחת נשואי העלמה רחל לבית אינריקש לתלמידו אהובו יעקב די גביש. לכבוד הרעים האהובים האלה כתב את ספרו לישרים תהלה, אשר בו חזה להם את “חזון המון” – קהל בני האדם – אשר הכיר באחרונה את כבוד “ישר” בן “אמת” וצדקתו, ויתן לו את בתו “תהלה” לאשה, כאשר נבא “שכל” מאז ל“ישר” אוהבו, אחרי אשר מאס המון ב“רהב” בן “תאוה” השפחה אשר גדל על ברכי “דמיון” ואשר בו בחר המון בראשונה, על פי עצת “תרמית” רעהו, לתת בחיקו את תהלה בתו אשר מאסתהו ותשקצהו. בחזון הזה יראה גם יתרון “מחקר” על “סכלות” שפחת “שכל” הבוגדה, אשר גם ידה היתה בסתר עם “תרמית” להגדיל את תפארת “רהב” ההולל על “ישר” התמים, לשום גם אותו גם את “שכל” אוהבו גם את “מחקר” מורהו, לשחוק וללהג בקהל הבוערים חסרי הלב.

בכל הספרים אשר נכתבו בגולה לא נראה עוד יציר מלא חן ועוז, נעימות וחמודות, מדה וקצב כספר הזה ומלבד כל אלה לא הודיע איש כמהו, במשוררים ובמליצים אשר קימו מלפניו ומלאחריו, את כח לשוננו העתיקה להביע את כל דק וכל נעלם אשר בעמקי סודות טבע הבריאה, כאשר הודיע הוא בשירו זה¹¹⁶, אשר היה למופת ולאות ולמועד לפרק חדש בספר תולדות השירה העבריה, אשר חדשה נעוריה למן העת ההיא. עד כה וכה קרבה שנת הארבעים לחיי לוצאטו, היא השנה אשר בהגיע אליה, התירו לו רבני הארצות ליחד את לבו אל תורת הקבלה, אם יצא לשבת על הארץ הטובה אשר שם יגלה ה' את סודו ליראיו. ויפרד מהוריו ומאוהביו וישם לדרך פעמיו. אך, אהה, כמעט החל להכין מושבו על אדמת הקדש, ותשב רוחו אל האלהים אשר אהב בכל נפשו ובכל מאדו, וימת הוא ואשתו ובנו הילד במגפה אשר היתה בעת ההיא בצפת – כ"ו איר (5507 – 1747) ויקבר בטבריא על יד הקבר אשר יאמינו יושבי המקום כי רבי עקיבא קבור שם. ויגדל המספד מאד ורבני טבריא עשו לו כבוד גדול וימהרו להודיע את השבר בדברי נהי לכל תפוצות ישראל. ככה מת האיש הטהור בכל מיני טהרה, הנעלב ואינו עולב, אשר לו יאמר באמת ובמשפט “חותם תכנית מלא חכמה וכליל יפי”, אשר ענות רשי מוסר רבנו בחיי הספרדי ושירת רבי יהודה הלוי נתכו בו למקשה אחת זהב טהור. על כן יהיה שמו וזכרו לתאות נפש, לכל נפש טהורה בישראל.

כגורל רבי משה לוצאטו, אשר נשא מכאובים על דבר תורת הקבלה אשר העמיק להגות בה, היה גורל הרב המפלא רבי יוֹנתן בן רבי נתן נטע מעיר אַיְבְשִיץ¹¹⁷ במדינת מֶהרן. רבי יונתן היה אחד מראשי החריפים אשר עמדו בישראל לדורותיהם, וגדול בתורה מאד מאד, מעמיק בתורת הקבלה ויד ושם לו במדעים. ובלעדי זאת היה איש דברים ואיש רעים, שמח וטוב לב, מוצא חן ושכל טוב בעיני קהל עמו אשר אהבוהו על מוסרו אשר הטיף להם על במת בית הכנסת, וגם בעיני הגוים, שריהם וכהניהם, היה כבודו גדול על בינתו הישרה ועל מליצתו השנונה. בהיותו בן אחת ועשרים שנה (5471 – 1711) כבר הוקם לראש ישיבה בעיר פראג ובעוד שבע שנים היה למטיף בעיר ההיא. ובכל ימי לכת רבי דוד אופנהים, רב העיר והמדינה, למסעיו היה רבי יונתן ממלא מקום הרב. ובהיות לרבי יונתן מהלכים בבית השרים, היה כבודו גדול גם בעיני הבישוף הישועי הַסֶלְבוֹאֶר התקיף מאד, אשר נתן לו רשיון להדפיס את התלמוד ואת סדורי התפלה. בשנת החמשים לימי חייו נבחר לרב בקהלה העתיקה מיץ אשר באַלְזַס (5500 – 1740). אך מושב העיר לא היה טוב בעיניו בהיות שם מספר יודעי התורה מעט ממספרם באשכנז ביהם ופולין. על כן נעתר לקהלות א’ה’ו' – א’לטונא ה’מבורג ו’אנזיבק – אשר קראוהו להיות להן לרב חונה בקהלה הראשה אלטונה (5510 – 1750).

ובאלטונא היה שוכן הרב הגדול רבי י’עקב עֶ’מדן¹¹⁸ ב’ן הגאון חכם צ’בי – יעבץ, (מ' 5536 – 1776) ויהי רבי יעקב איש אמת, מתרחק מן הרבנות, עשיר ובעל עסקים, ומקנא לטהרת התורה כאביו, על כן קרא לנפשו קנא בן קנא אך איש קצר אפים ומהיר חמה היה, אל המדעים נטה לבו, אך את הפלספה היונית שנא עד כי אמץ את לבו להחליט כי חלילה לרמבם החסיד ירא האלהים מרבים לחבר ספר כספר מורה הנבוכים ובכן לא לו הוא. לעומת זה העריץ את תורת הקבלה. אולם רק הקבלה למדרש אשר יקראו לה קבלה עיונית יקרה בעיניו אך מן הקבלה למעשה אשר יקראו לה קבלה מעשית המשמשת בהשבעות וקמיעות¹¹⁹, אשר בהן יאמרו בעליהן להכריע את טבע הבריאה להשלים את חפצם לרפוא חולים לפקוד עקרות וכהנה וכהנה, נטה לבו ורבי יוהנתן החזיק בקבלת המעשה כאשר החזיק בה רבי נפתלי הכהן ומקובלים אחרים, ויהי כותב ונותן קמעות. ויהי היום ויפתח רבי יעקב קמיע אחת (5511 – 1751) אשר כתב רבי יונתן, ויאמר רבי יעקב למצוא בסרוסי מלותיה לקוטי אותיות לשם שבתי צבי. ולא משל רבי יעקב ברוחו ויקרא, מבלי הכר שם רבי יונתן, כל הכותב קמיע כזאת ראוי הוא לחרם. ויהי רעש גדול בעיר ויחלק העם לחצי, ותחזק יד ראשי ועד הקהלה וינעלו ביד חזקה את בית מדרש רבי יעקב ואת בית דפוסו, אשר היה לו, למען אשר לא יפיץ את השמועה בדפוס. ורבי יונתן הודיע את עלבונו במכתביו אל אלפי תלמידיו, אשר היו יושבים לפניו בערים אשר היה שם לרב, ואל כל מיודעיו הרבים אשר בתוך הרבנים ונכבדי הקהלות במהרן ביהם ופולין. ורבי יעקב מסר את דינו לרבנים מתי מספר אשר לקהלות אשמטרדם מיץ ופרנקפורט. ויטו הרבנים אחרי רבי יונתן ורק המעטים נטו אחר רבי יעקב, וגם הרב בפרנקפורט, הגאון רבי יהושע פאלק בעל ספר החדושים “פני יהושע”, וחכמי עיר מיץ היו בתוך המעטים ותתלקח אש המריבה ותפרוץ את גבולותיה ותבא גם אל ארץ פולין ותבער גם שם ויחץ גם שם העם לשני מחנות. ויהי ריב ומדון, רבי יעקב ממטיר אש וגפרית בספרים וחוברות אשר הוציא זה אחרי זה¹²⁰ ורבי יונתן לא ענה בלתי אם פעם אחת בספר אשר קרא לו לוחות עדות, אך תלמידי רבי יונתן הרבים והעצומים מציקים לרבי יעקב עד אשר נס מפניהם על נפשו לאמשטרדם, ובפעם אחרת פרצו אל ביתו וישברו את מכבשי דפוסו ויקחו ביד חזקה כתביו וספריו. עד כה וכה נתעב דבר הריב ויהי לשיחה בפי העתונים הנוצרים לרע מאד בעיני נכבדי ישראל. ויבא הדבר עד פרידריך החמשי מלך דניא, אשר גם עיר אלטונא תחשב עליה, וישב את רבי יעקב למקומו ואת רבי יונתן הוריד מעל כנו. אך מרבית גדולי ישראל לא היו אחרי רבי יעקב. רבני הספרדים בהולנד ובנותיה ורבני איטליא נזורו אחור מבלי הימין ומבלי השמיל בדבר המחלקת. הרב הגדול מאד רבי מיכאל הכהן מעיר ליווֹרנו, בעל הספר היקר יד מלאכי, נטה אחרי רבי יונתן. הגאון הרך בשנים רבי יחזקאל לנדא – נודע ביהודה – התאמץ בכל עז להגן בעדו. והגאון רבנו אליהו מוִילְנא, אשר גם הוא לא הגיע אז עוד לחצי ימיו בעת ההיא משך את ידו בנחת ובכבוד מהתערב בדבר המשפט הזה. ובועד הארצות בפולין זכה דבר רבי יונתן בדין וספרי אנשי ריבו נשרפו באש. ובאחרונה קמו שני פרופיסורים נוצרים שם האחד כרל אנטון מזרע היהודים ושם האחד דוד פרידריך מגרלין נוצרי מבטן למליצים בספריהם לרבי יונתן לפני המלך וירף המלך ממנו וישיבהו לרבנותו וישקוט הריב אחרי לכתו הלוך וסעור כחמש שנים (5516 – 1756)¹²¹.

אף כי לרגלי תפוצת המדעים בקרב העמים, שככה מעט מעט חמת קנאת הדת בקרב גויי אירופא ולא הוסיפו עוד לענות את בני ישראל כבראשונה, לא הפילה עוד אוסתריא מדרכה הקשה, ועין כרל הששי היתה צרה מאד בהם וגזרות התחדשו על קהלות ביהם בימיו, ורבי יהונתן איבשיץ, אשר גדול היה כבודו בעיני שרי פרג, בא לפני הקסר כמלאך מליץ בעד יהודי ביהם, ותופר הרעה. ובמות כרל ובתו היחידה מרים תֵרֵסָה עלתה על כסאו לרשת את המלוכה פרצה מלחמת ירושת העצר¹²² בין צרפת ופרוסיא ובין אוסתריא. ויבא חיל צרפת ויחן בעיר פראג. ויוציאו המון הנוצרים דבה על היהודים כי נכונה ידם עם הצרפתים, ויחלו לשלוח יד בהם ובקנינם. ואחד משרי הצבאות האוסתרים החונה במדינת מֶהרן, נתן ענש על יהודי המדינה ההיא חמשים אלף גולדן, ויעבר קול כי אם לא ימלא לו את פרשת הכסף עד מלאת שלשה ימים יתן את כל רכושם לחילו לבז ואותם יעביר בחרב. ובוִינא היה רב בעת ההיא, רבי יששכר בֶר אֶסְקֶלֶש (מ' 5519 – 1759) גדול בתורה וגדול מאד בעשר, בהיותו חתן העשיר האדיר רבי שמשון וֶרְטְהֵים, ועם זה היה נדיב לב ומליץ ישר לעמו. ושר וגדל מזרע האנוסים היה אז ושמו [משה] דִיגו דִי אַגִילַר, (מ' 5519 – 1759), אוהב את עמו בכל לבו חוכר ממכרת הטבק בכל ארצות אוסתריא ויוסד קהלת הספרדים בוינא והקסרת מרים תרסה נשאה את ראשו בין השרים ותשימהו לברון. ויתיצבו הרב והברון לפני הקסרת ותפר את עצת שר הצבא הרשע. אולם רק מגזרתו ומענשו פטרה אותם, אך בהאמין גם היא בדבת המון העם הביהמי, גזרה לגרש מביהם וממֶהרן את כל יושביהן היהודים ויצאו כעשרים אלף נפש מעיר פראג לבדה, מלבד כל יושבי ערי המדינות ההן, נער וזקן טף ונשים בחרף ובקרח¹²³ ואין איש מאסף אותם הביתה, כי כן דבר הגזרה לבלתי פתוח איש להם דלת. ויצרו כל בני ישראל בצרת אחיהם הגולים האומללים באין לאל ידם להושיע. ורבי יונתן אשר כבר היה רב בעת ההיא בעיר מיץ הטיף באזני עדתו ואגרת כתב אל הקהלות הקטנות והעשירות אשר בדרום צרפת להחיש עזרה לאחיהם הגולים ועל יהודי רומי המריץ את דברו במכתביו להתיצב לפני האפיפיור ולבקש מלפניו להרך בדברי מוסרו את לב הקסרת הקשה וכל מאמצי כח אלה עלו בתהו. אך גם נכבדי ישראל בוינא הלא הם הרב אֶסְקֶלֶש והברון די אגילר וחבריהם לא נחו ולא שקטו ואליהם נלוו גם מלאכי ממלכות אנגל והולנד וגם אנשי חסד מן הכמרים, ויפצרו בקסרת ותאוֹת להשיב את גולי כל הערים למקומם¹²⁴. אך מגולי פראג החשודים בעיניה לא השיבה את אפה, עד כי עלה באזניה קול צעקת עשירי פראג הנוצרים להשיב את הנדחים לעירם בהיות העיר צפויה להפסיד הרבה מיליונים ברחוק היהודים ממנה, אז נעתרה¹²⁵ להם. אך למען אשר לא ירבו בארץ גזרה מעין גזרת פרעה למעט את הנשואים בקרב יהודי שתי המדינות ההן כי רק יד הבכור, או גדול האחים תמלא לקחת אשה ויתר האחים גלמוד ישבוּ ערירים ילכוּ, ומרבית הנשים העבריות כאלמנות חיות צרורות תהייינה. ובעד הרשיון העלוב הזה, מצאה המושלת הקשה הזאת את לבה, לפקוד על הנרדפים והנעלבים, להביא מאתים אלף גולדן מדי שנה בשנה אל גנזי המלכות.

גם בצפון אשכנז לא באו עוד ימי המנוחה לישראל. בהמבורג אשר ממשלת זקני העיר ידעה להוקיר את היהודים הספרדים, באשר הם מקור עשר למקום מושבם, היה לב הכמרים הלותרנים כים נגרש, ויד העירונים צרי העין נכונה עמם ויהי כי נבצרה מהם לכלות את חמתם בספרדים בהיות ממשלת המקום להם למשגב, ויכעיסו השכם והכעס את לב היהודים האשכנזים אשר לאט לאט התלקטו שמה. ויהי המעט מן הכמרים כי לא נתנו נועדו עשרה אנשים מישראל בבית אחד מהם להתפלל תפלת צבור ויהיו עונשים אותם¹²⁶. וגם בהראות אור גדול מחלון איש יהודי בליל שבת, או בהשמע קול רנה מביתו והועידו אותו למשפט ולא היה מקום ליהודי המבורג להתפלל בצבור ולקבור את מתיהם, בלתי אם באלטונא הקרובה כמהלך רבע שעה, בהיות היא מערי דניא, ושם היה בית כנסת ובית קברות לישראל. ויתגעשו כמרי המבורג ועירוניה, עד אשר בצעו את מזימת לבם ביהודים האשכנזים ויגרשום מהמבורג (5409 – 1649) ויהיו נודדים בעיר אלטונא וביתר ערי דניא ולא נתנה להם רשות בלתי אם לבא להמבורג ביום לשם מסחר ולעזוב אותה לפנות ערב. אך מקץ שבע שנים החלה ממשלת זקני העיר לזכות יהודים אשכנזים בזכות מושב בעירם כי לבב ממשלת זקני העיר היה ישר עם ישראל. ואף כי לא תמיד מצאה ידה להכניע את שאון הכמרים, העירונים והאספסוף, מעוז היתה לחיי בני ישראל ולא נתנה לחרב לנגוע אל נפש. כי בהודע לה כי איש אחד מנכבדי הנוצרים הכה בסתר שני יהודים למען קחת את כספם ויטמנם בקרקע ביתו, שפטה את המרצח משפט מות קשה מאד “לאות לאנשי דמים”. ובאמור דלות העם להתגעש על היהודים בגלל דבר זה, הוציא סוד הממשלה פקודה נמרצה גלויה לכל העם, כי כל האיש אשר יזיד לנגוע בנפש איש יהודי או בכבודו או בקנינו לרעה, והיה משפטו לפי מעשהו כלא, מכות מרדות או מות.

ואף כי המצוקות אשר הציקו הנוצרים את ישראל והכלימות אשר היו מכלימים אותם לא חדלו, אות הדראון לא נקרע עוד מעל בגדיהם, ומכס הגוף, אשר ירימו מכל נפש איש ישראל יוצא ממדינה למדינה כאשר ירימו מכל נפש בהמה, לא סר עוד. בכל זאת יען כי סר מעל פניהם רק פחד המות, כי להתעלל בחייהם לא נתנו עוד ממלכות הארצות, החלו גם הם לשאוף רוח, ללמד את בניהם לדבר צחות בלשונות העמים, ואת אצבעות בנותיהן לנגן על הפסנתר¹²⁷. וגם אנשים מן השרים החלו גם הם לקרב אל נכבדי היהודים עד כי יורש העצר לחורי הגדול המושל בברנדנבורג, הלא הוא פרידריך הראשון, אשר היה אחרי כן הראשון למלכי פרוסיא, היה קרוא ובא הוא וכל שריו לחתונת בן רבי אליהו¹²⁸ הרב מעיר קליוא¹²⁹ עם בת האדם היקר רבי חיים הַמֶלְן¹³⁰. וקרוב הדבר כי לרגלי בטחון החיים התפתחו המוסרות המעיקות מן העסקים ויהי המסחר הולך וגדל בקרב היהודים ועסק הרבית הלך הלוך וחסור, וירב העשר ועמו רבתה הרוחה גם בחיי הבית.

דמות ערוכה למעבר הזה, אשר עבר גורל ישראל באשכנז מחשך האפלה אשר כסתה את עין הארץ בימי הבינים, עד הבקע להם מעט אורה כמלוא נקב מחט, תראה לנו כיום בספר זכרונות כתוב בלעז אשכנז (5450 – 1690) בידי אשה, הלא היא מרת גְלִיקֶל¹³¹, אשת חיל יראת אלהים, חכמת לב וטובת שכל אשר נקראה “הַמְלן” על שם עיר מולדת בעלה האדם הכשר רבי חיים. גליקל המלן ובעלה, היו גדולים בעשר ובתפארת אבות. בזכרונות חיי ביתה השתרגו זכרונות המשפחות המיוחסות העשירות אשר התחתנו בבניה ובנותיה וזכרונות המוצאות את ישראל בהמבורג ובאלטונא ובקהלות וארצות אחרות. הספר הזה המספר את הקורות אשר קרו בימי שמונים שנה, הכתוב בטעם תמים וישר, בחוש בריא, בעין חדה ובמוסר אם רחמניה לצאצאיה, אוצר חמדה הוא היום בגנזי ספרות דברי הימים לישראל. – בספר הזה אשר ידבר הרבה גם על עסקי המסחר אשר בקרב היהודים אין זכר לעסקי רבית.

ובעת אשר החלו להתנוסס רסיסי אור שחר בכל ארצות אירופא גברה עוד החשכה על אדמת פולין מבראשונה. עת אשר נצתה חמת כל עמי הארצות במעללי הישועים, עד כי מצאה אחרי כן יד חכמי יועצי ממלכות אספמיא ופורטוגל הקתוליות האדוקות לגרשם מארצותיהן¹³², היה שלטון ארץ פולין כמשחק ביד הנזירים האלה אשר בחמת קנאתם לדת רומי העלו עליה את שואת מלחמת הקוזקים. והמעט מן הרעה הזאת אשר השפילה את כבוד גבורת פולין מחוץ, הכשיל את כחה מבית חק מחאַת היחידי, אשר יצא באחרית ימי המלך יוהן כזימיר, הלא הוא החוק הממלא את כל יד שר יחידי להפר את עצת כל המועצה, במאן הוא לבדו להסכים אליה. סדרים אלה היו לרקב אוכל בכל לפה בממלכה ההיא¹³³, עד אשר היתה לטרף לְשִנֵי שכניה אשר קרעוה לגזרים. ומה נפלא הדבר כי הקלקלה הזאת ההולכת וגדלה, אשר הוסיפה מיום אל יום לפרוץ פרצות רבות וגדולות בעם הפולני אדוני הארץ, לא נגעה לרעה בעדה הסחופה והמדלדלת, עדת יעקב המתגוררת בארץ ההיא. הן רבה ואנושה מאד היתה המכה אשר הוכו בני ישראל ביד הצורר חמיל, וקהלות רבות וגדולות במדינות פודוליא ואלין ואוקרינא היו לשמה לאין מרפא. ובכל זאת אך נתנה מחיה מעט לפליטי נדחי ישראל לשוב אל הערים הנחרבות, וישובו היחידים להיות לקהלות והקהלות לגלילות, לכונן בית דין בראש כל קהלה ובית דין גדול בראש כל גליל, ורבני הגלילות בפולין שבו לסור למשמעת ועד הארצות הלא הן: פולין גדול, פולין קטן, ואלין ורוסיא [: גליציא ופודוליא], וגלילות ליטא שבו לסור למשמעת ועד המדינות הלא הן מדינות בריסק, גרודנו ופינסק, אשר אחרי כן נוספה עליהן מדינת וילנא (5412 – 1652), ומדינת סלוצק (5451 – 1691). וראשי התעודות אשר יעדו להם הועדים היו גם הם כבראשונה הלא הם תלמוד תורה בכל מלא רחבה, תקנות בעסקים שבין אדם לחברו ובין היחיד לצבור. ולכל דבר סדור העסקים שבין היהודים ובין המלכות ולכל דבר משמרת האחוה בין כל תפוצות ישראל יועדו שני הועדים אל מקום אחד. ובכן זכתה העדה הגולה הנחשלת אשר אין מעמד לכף רגלה, אל אחדות מסודרת מכוונת ומסוימת אשר הגוי התקיף האזרח הרענן השתול בנוהו, אשר בארצו היא נעה ונדה, לא זכה אליה, בהיות מספר נפשותיו מספר מעלות רוחו. נראים הדברים כי את היתרון הגדול, אשר לסדרי הצבור הישראלי על פרעוֹת המועצה הפולנית, הכירו מלכי פולין¹³⁴ מלכי החסד ומרבית הרוזנים, ויהיו סוככים על היהודים ועל סדריהם. ובהנגע אנשים מן היהודים בנגע העזובה הפולנית, והתפרצו מפני משמעת הצבור, אשר היה המעוז האחד לישראל הכונס אותם יחד בקרב הגוי הפולני הקרוע והמנפץ, ורע הדבר בעיני המלכים וִישְנוְיֶצְקִי וסוֹבְיֶסְקִי וגזרו ענש על הנסוגים. ולוא היה דבר ליהודים רק עם המלכים והשרים כי עתה לא נגרע חלקם מחלק אבותיהם אשר היה להם במאה החמשים וארבע. אך שלש רשֻיוֹת צוררות התקוממו בפניהם, רשיות תקיפות מן המלכות והשררה, הלא הן נבלוּת העירונים וחבריהם התגריים הגרמנים צרי העין ויותר הרבה ממנה רשעת הישועים ומשובת תלמידיהם השובבים והפוחזים אשר זאת היתה תורת החסד והרחמים אשר הורם רבותיהם לפשוט פעם בפעם על בתי היהודים להכות ולחבל וגם להשמיד ולהרוג ויד כל האספסוף הנבער והפרוע נכונה עמם מאין לאל יד המושלים להושיע כאשר עם לבבם כי מפני חוק מחאת היחידי ומפני מזמות הישועים ועלילותיהם כשל כח המלכות מאד.

הן המלך יוחן כזימיר היה נח מאד לישראל ויאַשר את כל הזכיות אשר זכו אותם המלכים אשר לפניו. ולמען חדש את השבר אשר השברו ביד הקוזקים פרק מעליהם את על המסים המוטלים על מסחריהם ואיש עברי אלעזר בן משה היה לו לסוכן ולסופר¹³⁵. וגם המלך וִישְנוְיֶצְקִי אשר מלך אחריו (5426 – 1666) האיר פניו אל ישראל ויקים גם הוא את כל זכיותיהם בידיהם. וגם המלך סוֹביסקי גבור החיל ונדיב הרוח, אשר עלה על כסא פולין (5436 – 1676), הרבה להטיב לישראל ככל אשר הטיב להם המלך האמיץ והנדיב שטֵפן בתורי בימיו, כי התאמץ סוביסקי לעמוד למעוז ולמגן להם בפני הכהונה הקתולית ובפני פקודות הערים העוינות אותם. ורבים הם כתבי ההנחה לקהלות ישראל הנמצאים לו באוצרות הערכי¹³⁶ עד היום. והחורי הסַכְסִי אגוסט השני אשר מלך על פולין (5457 – 1697) התהלך אף הוא במישרים עם ישראל ולא נתן להעדיף עליהם מסים מיתר יושבי הארץ.

אך בכל ישרת לב המלכים האלה, לא עצרו כח לעצור בעד רעת חברי המרעים, אשר שובבו משובה נצחת בימי הכליון והעזובה, גם יד הגבור הנערץ המלך סוֹבְּיֶסְקִי, אשר ברעם גבורתו הפיץ צבאות גוים ויניסם, נלאה לבצור את רוח פראי בני עמו, על כן מצאו הישועים ויתר הכמרים את לבם להטעים ליהודי פולין מעין טעם הבולשת הספרדית, בבדותם גם הם עלילות דם ועלילות גנבות כַוָּנִים¹³⁷ מעונים בידי היהודים למען עורר את ההמונים החשכים והפרועים למשסות להרגות ולשרפות נפשות נקיות כאשר אהבו הכהנים הקתולים. כמעט אין למנות מספר לעלילות הנתעבות והנלעגות אשר עוללו כהני האון ואת השערוריות אשר התעיבו לעשות. אמת הדבר כי נמצא גם בין אזרחי הנוצרים גם אנשי כבוד אוהבי משפט אשר נחשבו עלילות אלה לתועבה ולנבלה בעיניהם, ובהתגודד חניכי הדמים תלמידי הישועים, על היהודים בלבוב (5424 – 1664) פתחו רבים מן האזרחים את בתיהם למנוס לפליטי החרב, ויעמידו אנשי חיל להגן על משכנות ישראל יומם ולילה ואת ראשי המשחיתים הועידו למשפט. ובשים הישועים והכמרים עלילת שקר לפתחון פה לענות ולנגוד את ראשי קהלת פוזנא, בארבע שנים האחרונות למאה החמשים וחמש, באכזריות פראים אשר לא נשמעו עוד כמוה, ובהפחיד החנפים האלה את השופטים כי יחרימו אותם מקהל הקתולים, אם לא ירשיעו את היהודים, נמצאו עוד אנשים צדיקים בין האזרחים הנוצרים אשר נשבעו שבועת האָלה כי יודעים הם ואבותיהם כי כל עלילות הדמים עלילות שקר ורשע הם ותשעה אנשים מן השרים התיצבו בבית המשפט, אשר שלשה מהם נשבעו בפני ששת חבריהם, אשר היו תמימי דעות עמם, כי שוא ותהו הן כל הדבות ההן. אך במה נחשבו מעט ישרי הלב למול רבבות החשכים אשר ראשי גדודים שכורי חמה וקנאה נוהגים בם. גם ישרת לב המושלים לא הועילה כי אם לבלתי תת לפרעות כאלה לעבור את גבול הערים אשר התעוללו בהן, לבלתי התלקח כמאכולת אש אוכלת מקצה הארץ עד קצה כאשר התלקחו באספמיא ובפורטוגאל.

וכל הרעות אשר מצאו את אבותינו בדורותיהם בפולין מיד הנוצרים, וכל התלאות הנוראות מיד גדודי הממלכות השונות אשר שמו את אדמת פולין למבוסה ואת ישראל למרמס¹³⁸, לא העמיקו לנגוע בהם עד הנפש כרעה אשר הדיחו עליהם אחיהם אשר פשעו בם ובקדשיהם. הנה למן היום אשר נשמה מדינות פודוליא וחברותיה בידי הקוזקים גלתה התורה משם, ויגדלו האנשים באין תורה ובאין מוסר, ותחי נפשם הריקה פנויה לאסוף כל הבלי שוא. שם מצא לו חיים מלאך וחבר מרעיו מקום רחב ידים להפיץ את תורת משיח השקר ולהעמיד שם שבתאים לאין מספר. את זרע העמל, אשר זרעו המסיתים והמדיחים האלה, קצר איש נבער מדעת, גס רוח וגבה עין רודף זמה ונוכל אשר לא קם עוד בנוכלים כמהו ושמו יעקב פרנק איש גליציא. בימי נעוריו היה סובב בערי תורכיא ויתחבר בסולוניקי אל הדונמים הם השבתאים המסתתרים ומתראים כמושלמנים וימר שם גם הוא כמהם את דת ישראל בדת מחמד וליודעיו הנאמנים הגיד כי הנשמה אשר בקרבו היא נשמת שבתי צבי אשר לבשה בשר איש. ויקח לו בניקופוליס אשה לא צנועה אשר משכה אל ביתו את לבות רואיה. ויהי כאשר נגלתה רעתו בקהל ויקומו עליו אנשי המקום לגרשו והנשים סקלו אחריו באבנים. וישב אל ארץ פולין אל מדינת פודוליא (5315 – 1755) וימצא שם המון שבתאים מסתתרים חורשים רעה על אחיהם המחזיקים בדרכי אבותיהם וצוררים את התלמוד בשאט נפש ומחזיקים רק בספר הזהר לבדו, עד כי קראו לנפשם זהריים¹³⁹ ויהי בבוא אליהם יעקב פרנק ותדבק נפשם אחריו ויאמינו בו ויקראו לו שר קדש¹⁴⁰ ולא סרו מדבריו ימין ושמאל, ויוסיפו לעשות זר מעשיהם במסתרים ויעקב פרנק בראשם. ולא ארכו הימים ומעשיהם נחשפו פתאם בהתפש פרנק ועשרים איש עמו בהתעיבם יחד תועבת זמה ויקראו תופשיהם לשוטרי העיר ויאספו את כלם אל משמר ואת פרנק גרשו מן העיר. אז הכירו רבני הארץ את העלילות הנתעבות אשר הערימו החשודים להסתירם עד כה ויקראו בבית הכנסת בעיר בראדי חרם חמור מאד על השבתאים האלה, אשר נקראו למן העת ההיא פרנקים על שם יעקב פרנק רבם. ולבלתי שית הפרנקים את רמז הזהר למוקש לבני הנעורים, קראו חרם גם על כל איש מקרב העם אשר ילמד קבלה או זהר, וגם על כל תלמיד חכם אשר ילמד את הלמודים האלה לפני מלאת לו שלשים שנה, ואת כתבי הארי לפני מלאת לו ארבעים שנה. ולמען הסיע את הקרקע מתחת הפרנקים ויתר השבתאים, קם רבי יעקב עמדן, אף כי אמונתו היתה רבה מאד בספר הזהר ובתורת הקבלה בכללה, ויכתוב ויפץ בקהל את ספרו מטפחת ספרים אשר בו הוכיח, כי לא את כל הזהר כלו כתב רבי שמעון בן יוחי וכי דברים רבים נוספו בו בידי סופרים אחרונים, למען אשר לא יבכרו אותו על פני התלמוד. ופרנק ואנשיו ראו כי רעה נגד פניהם ויפנו אל דמבוסקי הארכיבישוף בקמיניץ־פודולסק ויגידו לו כי קרובה אמונתם המשולשת לדת הקתולים וכי מתעבים הם בכל שאט נפשם את התלמוד וכי רק בזהר לבדו יחזיקו, וכי אמת הוא דבר העלילות כי היהודים צריכים לדם נוצרים. ויקראו לנפשם למן העת ההיא “צוררי התלמוד”¹⁴¹ ויטב הדבר בעיני דמבוסקי ועדת כמריו וישישו בני מעיהם, ויאר הארכיבישוף את פניו אל הפרנקים. ועל התלמוד ועל כל ספרי ישראל, מלבד המקרא והזהר, גזר גזרת שרפה. וגזרת ענשי ממון רב גזר על היהודים לשקול על יד הפרנקים ועל יד הכמרים לחזק את בדק הבמה הגדולה¹⁴² בעיר קמיניץ ועל הרבנים פקד להתוכח עם הפרנקים ויבואו ויתוכחו. אך כמעט החל החלה משלחת מלאכיו הרעים, לשלוח יד בספרי התלמוד ולהוציאם לבית השרפה, וכל בני ישראל מרבים צום ותפלה ויד ה' היתה בדמבוסקי צורר ישראל ותורתו וימת פתאום (5518 – 1757) ועמו בטלו גזרותיו. ויהפך האופן על הפראנקים, כי הכירו הנוצרים כי לא נכון לב המשקרים האלה עמם, ויקומו עליהם ויגרשום ויהיו נודדים ממדינה למדינה, עד כי נעתר המלך לבקשתם אשר הגישו לו, וישובו למקומם. עד כה וכה שב פרנק אל אנשיו, ויוסיף להלשין את ישראל ואת התלמוד, ויט את לב מיקולסקי סגן הארכיבישוף בלבוב, ויועד גם הוא את הרבנים להתוכח. ויהי רבי חיים רפפורט רב העיר ההיא ראש המתוכחים, ויוכח לעיני השרים והשרות והכמרים אשר נועדו בבמה הגדולה, כי עלילות הדם שקר הן ויעד עליו את עדות החכם המהלל הוגו גרוטיוס הנידרלנדי על דברי השקר הזה. ורבי יונתן איבשיץ כתב אגרת גרמנית מלאה קנאת אמת על הפרנקים אשר בה הוכיח בשלשים וששה סעיפים, עד כמה נקיים ישראל מעון זה ואחריו מלאו שני חכמים נוצרים אנשי שם, הלא הם מִיכָאֵלִיס וְזֶמבלר פרופסורי עיר הַלֶה¹⁴³ אשר בפרוסיא במאמריהם ובכן בטלו הגזרות. ופרנק צוה את אנשיו ויתנצרו אלף איש מהם בלבוב והוא התנצר בורשא והמלך אוגוסט השלישי היה שושבינו (נובמבר 5520 – 1759). אך עד מהרה הכירו הנוצרים את מרמת המומרים האלה. ויתנו את יעקב פרנק בבית הסהר בצנסטכוף בחדש הרביעי להתנצרו (מרץ 5520 – 1760) וראשי המומרים רותקו בזקים ואת רבים מהם העבידו עבודת פרך בבנין מבצר צנסטכוף. מקץ שלש עשרה שנה בכבוש הרוסים את פולין הגיד להם פרנק כי מלאך נגלה אליו ויגד לו כי דת הרוסים היא דת האמת וכי יש עם לבבו להסתפח לדת האמת הזאת היא הדת החמשית אשר החליף התגר הזריז הסוחר בדתות, הלא הן: היהודית, השבתאית, המושלמנית, הקתולית והיונית – היא הרוסית ויקראו לו דרור הרוסים. אך עד מהרה ראה מהר כי קרובה תרמותו להגלות וימהר ויעזוב את ארצות הסלָוִים וישב בוִינא. ואחרי כן הכין מושבו באופנבך על יד פרנקפורט ובמותו מקץ עשרים שנה לשבתו שם קמה בתו חוה אשת הזמה לראשה לעדת הפרנקים. אך לא ארכו הימים ויאמן עליהם ועל עם ישראל הנאמן לתורת אלהיו משל הקדמוני “כעבור סופה ואין רשע וצדיק יסוד עולם” והמעט מהם כי אבד זכרם וימח שמם, כי גם בטרם תמו עוד הפושעים האלה למות מקרב הארץ היה לבוז ולכלמה בעיני כמרי הקתולים, אשר התרפסו להם ותהי מנת חלקם מיד מגניהם האלה אשר להם מכרו את כבוד בית אבותיהם, מחשכי כלא, כבלי ברזל ועבודת פרך, ויתנערו מהם בגעל נפש כאשר ינער איש את הרמש הנבזה הרוחש על בגדו. ועם ישראל העומד כסלע איתן באמונתו, אשר לדמו צמאו הנבלים הנבזים אשר יצאו ממעיו, ואשר הוא לא בקש לנפשו בלתי את משמרת תורתו ומעט מנוחה מבלי מכור את כבוד קדשיו בעד כל הון לעמים אחרים העם הצנוע הזה החל בעצם הימים ההם למצוא חן ולנחול כבוד בעיני חסידי חכמי העמים וסופריהם ובעיני בחירי מושליהם ולהרים קרן בחכמה בעשר וכבוד ובצדקה.

וגם יתר כתות השבתאים למיניהן ספו תמו עלו בתהו ויאבדו. השקר נמוג וילך ותורת האמת עומדת לעד וישראל עושה חיל.

מאהבת סופרי זכרונותינו, את הדברים אשר נפלגו בישראל מימין ומשמאל במאה החמשים ושש, בחרו להקטין את גדולי ישראל בדורות הקודמים להן ואת ערך תורתם וחכמתם, מוסרם וכשרונם בכל דבר צבור, למען הגדל בדבר הזה את תפארת הדרכים ההן ובעליהן, ואנחנו אם אל האמת עינינו, יש לנו להעביר על פנינו את אנשי השם הלמוד והמעשה, אשר קמו בישראל ולראות האומנם היה הדור ההוא נופל מיתר הדורות ההולכים לפניו והבאים אחריו. בגבול התלמוד וההלכה התנוֹססו בדור ההוא רבנו יחזקאל לנדא רחב הלב וּגדל הדעת; רבנו יונתן אַיבשיץ ראש החריפים. ורבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר עליו יאָמר באמת ובמשפט “עוקר הרים וטוחנם”; רבי יעקב עמדן אשר הבקיאות והבקורת היו לאחדים בידו והגאון המבקר והבקי מאין כמהו רבי ישעיה ברלין. מלבד אלה קמו בפולין רבנים מובהקים אשר גדול היה כחם גם בגבור המדע, הלא הם הגאון רבי שלמה בעל מרכבת המשנה, אשר בפרקיו “ברכות החשבון” באר את ההלכות הצריכות לחשבון על פי תורת הנדסה, ובמאמרו “שערי נעימה” על טבע הטעמים, אשר לתהלים משלי איוב, יראה רוב כחו במקצוע חקר המקרא והמסורת. בשני מקצועות אלה דומה לו הרב המובהק רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר החדושים נצח ישראל. גדול ממנו בחקר המקרא והמסורת ובדרכי השירה העברית הוא רבי שלמה מדובנא. שני הגדולים האלה אשר באו מערי פולין, מזמושץ ומדובנא, לגרמניא, היו הם הם המורים הראשונים לחקרי המדעים העברים לאחיהם באשכנז. מדברי התוכחות אשר התוכח הרב רבי חיים רפאפורט עם הפרנקים יראה כי גם ספרות העמים היתה ידועה לו¹⁴⁴ ועל למוד המקרא כפשטו, כי היה רגיל וחביב בקרב אבותינו יושבי פולין יעיד הבאור המדיק והנוח לקוראיו מאד, “מצודת דוד ומצודת ציון” לרב הנכבד רבי יחיאל הלל אַלְטְשוּלֶר מעיר ירוסלב, אשר לפניו לא נמצא כמהו מורה מקרא כפשטו בדרך נוחה ומתקבלת לכל העם מקצה. מלבד אשר המחנה האחד, מבעלי הדרכים החדשות, חשב את הדור אשר לפניו לדור סכל אין תבונה בו, נבער מכל דעת עד אשר באו המאספים ויחכמוּהו, חשב המחנה השני לעומתו את הדור ההוא אשר לפניו, לדור אשר אין מוסר ואין דעת אלהים בתוכו, לדור אשר כל מעשיו היו רק מצות אנשים מלמדה. ומה יפלא בעינינו כי בעצם הדור ההוא ובקהלות פולין נמצא איש בתוך גאוני הגאונים הלא הוא החסיד רבי שלמה זלמן מִוַלוֹזִין אשר כרוב גדלו בתורה, גדול היה בקדושה ובטהרה, בענוה וביראת חטא ואשר אצל בתורתו ובמעשיו ובמדותיו רוח טהרה על החכמים ועל התלמידים על נכבדי וילנא עיר מגוריו ועל נדיביה. לקהל העם קמו מטיפי דבר ה' חכמים ונבונים, מליצים אנשי טעם כרבי יעקב מדובנא וכרבי יהודה ליב עֶדל מסלונים אשר הדריכו את העם בחכמה במוסר וביראת אלהים. ועל ספרות המוסר כי נתנה פריה בדורות ההם בפולין יעידו שני הבאורים, “מרפא לנפש” לרבי רפאל מעיר יַמְפלא ו“פת לחם” לרבי חיים אברהם הכהן מעיר מוהילב, לספר חובות הלבבות אשר היה מעולם למקור חכמה ומוסר לכל איש משכיל דורש אלהים. למען הפץ תורה ומוסר גם בתוך הנשים אשר לא ידעו קרוא עברית ערך איש ירא ה' שמו רבי יעקב מעיר יאנוַא דברי מוסר אגדה ושיחות חכמים בספרו “צאינה וראינה” אשר כתב בלעז האשכנזי בסדר פרשות השבוע. ונשי חיל עמדו בקרב אמותינו הטהורות אשר ידעו את נפש אחיותיהן התמימות ואת רוחות אשר תציקן לשפוך את נפשן לפניה ותקמנה ותבראינה להן ניב שפתים “בתחנוֹת” זכות מלאות תם ונקיון ורחשי לב אמות רחמניות אשר סדרו להן בלעז האשכנזי ואשר רק אנשים הוללים אין לב יתלוצצו עליהן. ובכן מעטים הם הדורות אשר התעוררו כחות שונים להדריך את העם מקצהו מקטניו עד גדוליו ליראת ה' טהורה כדור ההוא.

גם בכח לב להתיצב לפני מלכים ושרים, ולהגיש אליהם את משפט עמם בכבוד ובשכל טוב לא היו נכבדי הדור ההוא נופלים מדור אחר איש חיל מבני ישראל בארץ פולין, שמו יעקב יֶלֶק, שם נפשו בכפו ויסע אל רומי ויתיצב לפני האפיפיור כְלֶמֶנְס השלשה עשר וַיַט את לבו לתת על ידו מכתב גלוי לכמרי פולין ולבישופיה, כי עלילות הדם בשקר יסודתן. רבי הירש בן יוסף הרב לקהלת חעלם בפולין, הוציא בימים ההם (5549 – 1789) מחברת בשפת פולין על דבר תקון מצב היהודים לעשותם לאזרחים מועילים¹⁴⁵ ואיש נכבד ושמו בנימן שְפַיֶר מעיר ריגא הגיש בקשה בכבוד ועוז וטוב טעם אל הקסרת כתרינה אשר בה צעק חמס על שר הגליל ברון על העול אשר עשה לבני ישראל אשר גרש אותם מן הכפרים (5530 – 1770). סוף דבר, דומים היו דורות ישראל בימי המאה החמשים ושש לתורה לכשרון ומוסר לכל הדורות אשר לפניהם ולאחריהם באין נגרע דבר.

ימי פרשת הדרכים.

פנים חדשות במוסר בתורה ובדרך ארץ. ר' ישראל בעל שם טוב ושיטת מוסרו. חסרון מדעי החול מורגש בתוך גדולי הדור. ר' משה בן מנחם ילדותו מוריו השונים במקצועות שונים. הודעו אל לסינג. ס' היהודים של לסינג. צרת עין פרידריך השני בבן מנחם ואהבת חכמי גרמניא אליו. ס' פידון של בן מנחם. מלחמת סופרים של ב“מ עם לואַתר המסית. חזון נתן החכם של לסינג העורך דמות לחכם בישראל. באורי ב”מ לקהלת ותרגומו האשכנזי לורה תהלים ושה“ש. סבת מחלקת גדולי הרבנים על תרגומו. ס' “ירושלים” על טיב היהדות ועל סמניה המובהקים. קהלת וילנא. הנדיב ר' יהודה יסוד ומעשיו. רבנו אליהו מוילנא. קוממיותו בלמוד התורה. שיטת הסדור הדיוק והברור בתלמודו. שנאתו את פלפול החלוקים חובת למוד דקדוק הלשון ושטתו בסדר הדיוק. כבוד מדעי החול שהם מכשירי למוד התורה בעיניו תשוקתו להרחיב את גבולה התורה מתוכה ומחוצה לה. המגיד ר' דוב בר ממזריץ תלמיד לר' ישראל ב”שט. עדת חסידים ושיטת חסידות. שתי מחנות בישראל. חסידים ופרושים [הנקראים בפי החסידים בשם מתנגדים] גדולי תלמיד המגיד ממזריץ. מרבית החסידים מתרחקים מאחיהם. ר' אהרן קרלין מנהיג את החסידות בליטא. חרם ר' שמואל אב“ד האחרון של החסידות בוילנא. ס' תולדות יעקב יוסף. חרם הגר”א ושרפת הספר. תקיפי החסידים משתדלים וועד ארצות מתבטל ביד המלכות. ר' זלמן מלאדי קם לראש החסידים. שולחן ערוך של הרב ר“ז וספרו “תניא”. הגר”א מכריז אסור על ס' תניא. ריבות ומהומות אחרי מות הגר“א. אביגדור איש מחרחר ריב מוצא את לבו למסור את הדין למלכות. הרב מובא פעמים לפטרבורג וזוכה שם פעמים בדין וחוזר לביתו. תקיפי החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים מלשינים את ראשי עדת וילנא. סוף סוף הולך הריב בין החסידים והפירושים הלוך ושקוט. ובקיעים נראים בתוך החסידים מבפנים. זכרון חסדי בן מנחם לאחיו. תקנת היהודים בזכות אזרח ביד השר דוהם בפרוסיא, ופקודת הסבלנוּת לקסר יוסף השני באוסתריא. מאמר סנגוריא נמלצה מאד לב”ב על ישרת היהודים בדורו ובדורות שלפניו. ר' נפתלי ויזל ומעשיו לשחר את רוח התורה והמוסר ולתחית הלשון ולסדר החנוך. שמחתו ברשיון יסוד בתי ספר ותרעומת גדולי הרבנים עליו. יסוד חברת דורשי לשון עבר בקניגסברג. ערך ספר שיר תפארת של ויזל. המאסף היוצא לחדשים וסופריו. הקלקלה הצומחת בקרב בני הנעורים. והזהרת בן מנחם הדואב מפניה. שברון לב ר' נפתלי וסלוק ידו. זלזול כבוד גדולי התורה ביד מרקוס הרץ פרידלנדר ושאול הירשל. פחזות ותפלוּת בטרקלין של הנריטה הרץ וחברותיה. קלקול המדות מעוט טהרת הבית ומעוּט גמילות חסדים. התרפסות פרידלנד לפני כמר להתנצר על תנאי ונזיפת הכמר. רוב המתנצרים.

5520־

מסבות רבות ושונות, אשר התהפכו על גורל גוי ואדם, נוסדו יחד להחל לפַתח במאה החמשים ושש גם את הצנפה המסוכסכת אשר הסתבכה בישראל, לשיטות שונות, ולהפריד את הסבך הזה לשלשה ראשים מוסר, תורה ודרך ארץ, וליחד לכל אחד מהם גבול אשר מצאה בו ידו להסתעף במלוא רחבו.

על התורה הישראלית, בת אלהי שם, המשתמרת בעינה ובטהרתה בדעותיה ובמצוֹתיה מדור דור, נספחו זה אלפי שנה מידי שתי בנוֹת יפת, שני מיני פלספה שונים, מלמד פלספת יון הצעירה העליזה, נטפלה עליה גם פלספת הודו הזקנה הקודמת. ומחכמת הודו ומרוחה נאצלה רוח ויגון גם על בני ישראל. ותורת ישראל הלא היא מעולם מלאה רוח חיים ששון ושמחה. אין מספר לקריאות השמחה הנשמעות בדברי התורה בחזון נביאיה ובמזמורי קדשה¹. ובתורתנו המסורה הביעו רבותינו בפה מלא כי כל עצם עבודת האלילים היא דרך העצבון² המסלק את השכינה³; וגם על המצוה לא תנוח רוח ה' בלתי אם יש עמה שמחה⁴. כי השמחה היא הכוללת את כל מצות ה' מקצהן עד קצהן, כדברי פתרונם, הממלא אחרי דברי הכתוב האומר “עשיתי ככל מצותך אשר צויתני”, לאמר “שָמַחְתִי ושִמַחְתִי בו”⁵ ותיקרה מדה הזאת בעיני רבותינו, עד כי התקינו לה ברכה מלאה אורה וצהלה הלא היא ברכת “אשר ברא ששון ושמחה”⁶. וגם העבודה אשר יעבוד איש ישראל את ה' בלא שירה ושמחה מונעת את הטובה לבא. ואת דברי משה רבנו אשר הוכיח את עמו לאמר “תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב ־ ־ ועבדת את אויביך”⁷ פתרו רבותינו: “איזו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב? הוה אומר זו שירה”⁸ וגם אנשים מן השוק, אם הם שמחים ומשמחים בבדיחותיהם לב נדכאים, נחשבו בעיני רבותינו לנוחלי העולם הבא⁹ ואחרי דברי רבותינו חכמי המשנה והתלמוד מלאו תלמידיהם הנאמנים חכמי הפוסקים בדברים נמלצים ונשגבים עד מאד¹⁰. ואל גבול התורה הזאת, משיבת נפש וּמשמחת לב. התגנבה בלט שיטת היגון, אשר באה לרגלי אנשי אלכסנדר מקדון השבים מגבול הודו, ותפרוץ גם ארצה ישראל ותבן לה בית במפלגת האסים ותנסה להבקיע גם אל גבול האגדה אך שם לא הרבתה להצליח כי בכמה מסכות בתלמוד וספרי מדרש אין זכר לפחד שאול ולאימת מות מדכאי רוח ומבישי ששון, ואם יש לפעמים זכר מעין זה בטל הוא במאה או באלף באגדות המלאות תנחומות אֵל וחדות ה' בטעם הפתגם הקדוש והנעלה, “כי טוב ה' כי לעולם חסדו”. אך למיום החתם התלמוד ועל עמי הנוצרים והמושלמנים נאצלה מרוח ספרי דתותיהם המלאות מפה לפה מראות עצבון ואֵבל יסורי גיהינום ושלטון השטן, נחה רוח מוסר היגון גם על מקצת חכמי ספרד אשר ינקו את צוף חכמתם מספרי חכמי יון וערב, אשר גם עליהם שפוכה רוח חכמי ה' בו, עד כי החליט איש חסיד מלא חכמה כרבנו בחיי הספרדי, כי אם “ימשך [האדם] אחרי עבודת האלהים בלב טוב ובשמחה” יגדל עוֹנוֹ מאד כי בדבר הזה תדחה מעל נפשו הדאגות והיגונות"¹¹ ובכן נהפכו הדברים פתאם על פניהם! "שמחה של מצוה שהיא מבחר חיי הקדושה בעיני תורתנו, נביאינו ורבותינו שהיא מעין עולם הבא נחשבה לעוֹן גדול, והדאגה והיגון שהן מיני קללה לרשעי ארץ מעולם היו למבחר המדות. והחכם אבן עזרא מלא את לבו להורות מדעתו כעין הלכה פסוקה הפך מדברי רבותינו המובהקים אשר מפיהם אנו חיים האומרים כי “ענג שבת אחד טוב מאלף תעניות”¹² ויקם הוא ויוֹרה כי מצות תענית בכל יום ויום גדולה ממצות ברכת מזון, ומצות נזירות גדולה ממצות קדוש היום והבדלה וארבע כוסות¹³. אולם בכל היות הדאגות והיגונות התעניות והנזירות נחשבים בעיני החכמים ההם למכשירי מוסר, לא הרבו להפחיד את עמם בחזון יסורי גיהינום כל היום כי ידעו בחכמתם הצרופה כי היראה אשר יבקש ה' מיד דורשיו באמת היא יראת הרוממות או יראת האהבה על כן נמנעו לגדל את העם ביראת הענש¹⁴. אולם בעלי המוסר האחרונים, מצאו כי אין דרך אחרת במוסר ישראל כי אם דרך מראת הענש וימלאו את ספריהם מפה לפה מחתה ופחד מראה חבלי מות ומצרי שאול מערכי תפתה ומשלחת מלאכי רעים עד כי קצרה כל נפש בעמלה. ויהי המעט מאבותינו האומללים בפולין המיגעים והמדכאים עד עפר מתגרת יד הישועים ויתר הכמרים כי הכינו להם העריצים האלה גיהינום די והותר בעולם הזה, ויקומו סופרי המוסר ההם ויוסיפו מכאוב על מכאוב ויגון על יגונם ותחת מצוא נוחם לנפשם בתורת אלהיהם ומעשה מצוֹתיהם מצאו גם שם רק מגור, בלהות וחתת מות, כי כל איש תמים ירא לנפשו פן יאַבד את עולמו ברגע אחד בעד שגגה קטנה. להציל את קהל ישראל מן היגון אשר מפניו לא קמה עוד רוח בכל איש ישר ותמים הירא את אלהיו נסה איש תמים מקרב העם לגאול את חייהם ולהשיב אותם אל המוסר הקדוש והטהור הטוב והאהוב, הלא הוא מוסר תורתנו נביאינו ורבותינו מעולם ועד היום.

האיש הזה אשר התחזק בתם לבבו להשיב לב בנים אל מוסר אבותיהם מעולם הוא הרב החסיד אשר חדות ה' היה מעזו באמת ותמים רבי ישראל בעל שם מעיר מֶזיבוז (מ' 1759־5519); הרב הזה אף כי לא השיג בגדולתו בתלמוד והלכה את הגאונים הגדולים אשר בדורותיו, החזיק גם הוא כמהם בכל לב בחובת משמרת ההלכה בכל פרטיה ככל אשר היא ערוכה בספר שלחן ערוך, ועל כן לא טובו בעיניו המיחדים את כל לבם אל הגמרה ומפרשיה הרבים בטרם ילמדו את ההלכה הברורה ואת ספרי המוסר אשר שני אלה, המצוה והמוסר, הן הן ראשי מוסדת התורה¹⁵ ויצו את שומעיו לשׁקוד על מקצועות אלה לילה ויום¹⁶. ואף כי חומרות יתרות לא היו לו לרצון לא עלה על לבו מעולם לזלזל או להקל בכל דבר הלכה קלה או חמורה¹⁷ ובכן לא אמר להפיל דבר או לחדש דבר בגבול התורה והמצוה כי רק זה היה חפצו להעביר את המוסר הקודר אשר בא אל ישראל מן החוץ מפני מוסר התורה המלא אורה ושמחה. אולם גם דרך זאת היא דרך קדמונינו. על המרבה צום קרא בעל השם “ומבשרך על תתעלם”¹⁸ כאשר קרא רב בימיו על אדם כזה “ויהי האדם לנפש חיה: נשמה שנתתי בך הַחֲיֶה”¹⁹ אך החסד הגדול אשר בא הרב התמים הזה לעשות לעמו המדכא עד עפר מיד אויביו הוא כי נגש אליו לפתח את השק מעל מתניו לתת לו “פאר תחת אפר ששון תחת אבל” לשמחו מיגונו וללחוש באזנו כי גדולה מאד האהבה בין ה' אלהי ישראל ובין עמו ועולמו. ויהי דברו אל כל איש ישראל בשפתו התמימה “להרחיק עצמו מן העצבוּת ויהיה לבו שמח בה” ־ ־ ויהיה תמיד בשמחה²⁰ ויחלט כי “הבכיה רעה מאד, שהאדם צריך לעבד [את ה'] בשמחה; רק אם הבכיה היא מחמת שמחה היא טובה מאד”²¹ ועל כן “על ירבה [האדם] בדקדוקים יתרים בכל דבר שעושה, שבה כונת היצר לעשות לאדם מורא, שמא אינו יוצא בדבר זה כדי להביא אותו לעצבות ועצבות היא מניעה גדולה לעבודת הבורא”.²² סוף דבר: “שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה אהבת ה' ואהבת ישראל ואהבת התורה ואין צורך לעשות סגופים”²³.

דומה הדבר כי בעצם תורת הקבלה, אשר בה החזיק, לא חדש מאומה לעומת זה פקח עיני שומעיו להכיר את יד אלהים חיים ואת כחו וגבורתו בכל מראה אשר יראה בעולם הנראה הזה. אך הדבר היקר לכל ישראל לכל מפלגותיו השונות הוא תחית מוסר התורה אשר החיה ולוא היו כל אנשיו אשר נהרו אחריו תמימי דעות עמו שומרים את המדה הזאת בעצם טהרתה כי עתה היתה לברכה לישראל לדור דור.

ובדור ההוא אשר החלה תורת המוסר הישראלי התחדש מתוכה בדרום ארץ רוסיא החלה תורת דרך ארץ הישראלית לחדש את פניה בצפון ארץ אשכנז בממלכת פרוסיא:

הלחץ אשר לחצו הקתולים והלותרנים את בני ישראל בגרמניא, והמסגר אשר שמו עליהם ויכלאום בתוך מצרי הגרות האפלה לא נגעו לרעה בטהרת עם אלהי אברהם. וככל אשר הוסיפו צורריהם לענות אותם כן הוסיפה רוחם להטהר מתועבות עושקיהם העריצים מגלוליהם ומשקוציהם. תחת אשר הרבו הגוים השאננים בימי הבינים חמס ושוד ויתעמרו באחיהם הדלים ויכבשום לעבדים הרבו בני ישראל צדקה וחסד לאחיהם הדלים וינחילו גם את בני העניים תורה ומוסר. ומפני חטאות זמה ושכרון אשר התגאלו בם הגוים התקיפים היו שערי הגרות היהודית סגורים ומסוגרים, ומבית לשערים הנעולים האלה היתה רוח טהרה מרחפת על שרידי עם־העולם הכבושים שם בגולה עד כי בדבר חשכת הרשע ואור הצדק יאמר על אבותינו בימי הבינים הדבר האמור על אבותיהם במצרים: “ויהי חשך בכל ארץ ־ ־ ולכל בני ישראל היו אור במושבותם. אפס כי ככל אשר היה יתרון לתרבות הבית והקהלה לישראל על כל הגוים אשר בתוכם היה כלוא, ככה היה נופל מהם, מסוף המאה החמשים ושלש, בדרך ארץ, לאמר: במדעי החול, בדעת לשון וספר בלשונות הגוים. בכשרון המעשה, ובטכסיסי הסדר. כי למן העת ההיא החלו בני העמים בטבור אירופה ובמערבה לעשות חיל. הן אמנם כי גם בקרב ישראל נמצאו אנשים יודעי מדע, אך מרבית הקהל היו רחוקים עוד מן הדעת הזאת. וכבר החלו גדולי הרבנים להרגיש את המחסור הזה, ר’בי ל’יואי – מהר”ל מפראג – כבר היה מדבר בדורו על לב בני עמו כי ילמדו וידעו גם את “חכמת האמות” וגם גאון גאוננו רבנו אליהו מוילנא היה מתעצב מאד על “שם שמים המתחלל” בהיות עם ישראל נופל בחכמתו מיתר העמים.

אל העבודה הזאת, להנחיל ליהודי אשכנז את קניני התרבות הכוללת לא נטה איש את שכמו לשום אותה אליה. לא איש מעשה ברוב כחו שחר אותה כי אם לרגלי איש מופת, אשר לנפשו קרא ושנה, לנפשו חקר ודרש, קמה ותהי ותעל כפורחת באפס יד, שם האיש הזה רבי משה בן מנחם מֶנְדֶלְסוֹן ממשפחת רבנו משה איסרליש²⁴ אשר נולד (1729־5489) בעיר דֶסוֹא, רפה כח וכביר רוח, ענו וצנוע, טוב טעם ונקי דעת מאד מאד היה איש זה. את ראשית תורתו לקח מפי אביו, איש ענו, סופר ספרי תורה תפלין ומזוזות. בשנת הארבע עשרה לימי חייו עזב הנער הרב והרפה את בית אביו ויתענה בדרך ויבא אל ברלין לקחת תורה מפי הגאון רבי דוד פְרֶנְקל הרב לעיר דסוא אשר זה מעט היה לרב בברלין וילמד הנער משה לפני הרב הזה אשר כלכל את מחסוריו ויעתק בכתב ידו הנקי והנאה את ספר קרבן עדה הוא הבאור היקר לתלמוד ירושלמי אשר באר רבי דוד פרנקל. כאשר היה גאון זה לרב מובהק לבן מנחם בתלמוד היה הרב הגדול רבי ישראל זַמוֹשְץ בעל ספר נצח ישראל מורה לבן מנחם בספר מורה הנבוכים וביתר ספרי חכמי ספרד וגם בתורת ההנדסה, ואהרן שלמה גומרפרץ נכבד הרב רבי אליהו גומפרץ, אשר היה בימיו יועץ החורי הגדול המושל בברנדנבורג, הורהו את לשון צרפת ואנגל ואת ספרותן. והרופא דוקטור קיש מפראג למדו שפת רומי. וכאשר יצא בן מנחם ממסכנות לרוחה בהביא אותו העשיר יצר בֶרְנְהַרְד אל ביתו להיות למורה בניו ואחרי כן לסופר בבית מסחרו, למד את שפת יון העתיקה את פלספתה וגם את הפלספה החדשה. ותהי ראשית מעשה ספרותו מאמרים עברים מלאים מוסר יראת ה' ואהבת הטוב אשר הדפסו בחוברות קהלת מוסר אשר יצאו לעתים בימים ההם, בהיות בן מנחם איש ענו ושפל רוח היו עיניו אל תוכו. וקרוב הדבר כי לא עלה על לבו להתודע אל חכמי הגרמנים ולא היו יוצא חוץ לארבע אמותיו לולא התודע אליו החכם והמליץ הגרמני גוטהולד אפרים לֶסִנְיג (1754־5514). החכם לסינג הגרמני הזה היה הראשון בגוים למכירי ערך הנפש הישראלית בכבודה בישרתה ובטהרתה, מבלי נשוא פנים לרשעי ארצו ומבלי שים לב לתלונותיהם. ויערב לסינג את לבו להביע את מחשבותיו בדבר כבוד אנשי העם העתיק הזה, בחזון עליצות נאוה אשר קרא לו “היהודים”. שם העביר על פני הקורא, או על פני הרואה, את חזון נקיון כפי איש ישראלי את נדבת רוחו להציל נפש נוצרי מיד שודדים נוצרים, אשר, למען עור עיני השופטים, התחפשו בבגדי יהודים, וכי עם ענותו יודע היהודי את ערכו, ואת ערך כבוד עמו. את החזון הזה הוציא לסינג לאור ארבע שנים לפני כן. ומה עלץ לבו לראות ולהכיר במזג בן מנחם הטוב והישר ובר הלבב, כי החזון אשר חזה על תכונת הנפש הישראלית נכונה ונאמנה היא, ותדבקנה נפשות שתי הרעים, אשר לא מלאו עוד יותר מחמש ועשרים שנה באהבה עזה. לסינג הכיר ברעהו העברי את החכמה העמוקה, את אהבת האמת ואת צדקתו הרבה. ובן מנחם הכיר באוהבו הגרמני, את רוח הסדר ואת המתכנת אשר בפרי רוחו, ואת אמץ לבו בכל מעשיו אשר בהם בא להפוך לעמו הגרמני לב חדש ושפה ברורה. אך המהלכים אשר נתן לסינג לבן מנחם בין חכמי אירופא הנוצרים, לא הניאו את ראש החכם ולא הסיעו את דעתו ממשמרת המצוה לכל פרטיה ודקדוקיה, אף כמלא שערה דקה בכל ימי חייו. עד כי לא העביר בן מנחם מסרק על ראשו בשבת וביום מועד, ולא שתה מן היין אשר נגעה בו גם יד לסינג ידיד נפשו, ובהיותו פעם אחת בבית חכם נוצרי אשר הציקהו לשתות מיינו קם ויקח את מטהו וינס, ולא הוסיף דבר אליו עוד. ובהועד בביתו חכמים ושרים נוצרים מגדולי הממלכה, לא עלה על לבו להפיל דבר מדין תורה או מדברי סופרים, כי אם עשה את המצוה לעיניהם מבלי בא הדר בחדר להחבא, אלא ככל אשר לא הסתיר דרכיו בביתו בדבר היהדות ומצותה, ככה היה צנוע בחכמתו ובפרי עטו הגרמנית אשר עשה בה חיל בסתר אהלו, עד כי חשבוהו יודעיו על ראשי בעלי הסגנון בדורו, דור ראשי המליצים לספרות הגרמנית. אך ידידו לֶסינג אמ יץ הלב הסיע אותו בחזקה ויעלהו בחזק יד על במת הסופרים במסרו לבית הדפוס חקירה אחת, אשר ערך בן מנחם מבלי שאול את פיו. מני אז יצא שם הסופר היהודי לכבוד ולתהלה בקרב סופרי אֵרופא. אולם בדבר הזה היה טמון גם מוקש, כי בבקרת חמורה אשר בקר סופר נעלם את מאמר מלא כחש באלהים, אשר כתב פרידריך השני, הכיר המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט המלך הזה כי מעשה בן מנחם הוא, ויועידהו לבא אליו ביום השבת למשפט לפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל גרמני. וַיַתֵר רבי הירשל לֶוִין הרב לברלין לחכם החלש ללכת במרכבה, אך בן מנחם בחר ללכת רגלי, וישאלהו המלך הקשה בחרי אף: האמנם הוא האיש אשר מלאוֹ לבו לבקר את דברי מלכו, ולא כחד ממנו דבר, וה' היה עמו להנצל מידו בטוב טעמו ובחן שפתיו וישב לביתו לשלום. אך עברת פרידריך היתה שמורה לו כל הימים. וגם אחרי אשר גדל שם בן מנחם עד למעלה, וחכמי ברלין הנוצרים בקשו את המלך לשאת את ראשו בתוך חכמי עיר המלוכה לא מלא את ידם בדבר הזה, ורק בעמל רב עלתה ביד אחד מן החכמים הצרפתים אשר בהיכלו, להמציא לבן מנחם את רשיון החסות לאמר רשיון לשבת בברלין, מבלי היות לאל יד השוטרים לגרש אותו. אך צרת עין המלך לא היתה למופת לשרי בית מדרש המדע, כי כאשר באו לפניהם בתוך תשובות רבות המושבות מפי חכמים שונים, על ענין של מדע אשר נקבע עליו פרס, גם תשובת קַנְטְ, ראש כל פלספי הדורות האחרונים, ותשובת בן מנחם בכרו חכמי ברלין הגרמנים את תשובות החכם היהודי על תשובת קנט החריפה העמוקה והמדויקת ויתנו לו חמשים שקלי זהב, באמרם כי בדבר הזה הגדיל בן מנחם לעשות, כי הפך לפלספה כבדת הלשון שפה ברורה נוֹחה ונמלצה, אשר ירוץ כל קורא בה כקטן כגדול. וישאו משלם לאמר “הסיר משה בן מנחם את החוחים מעל שושנת החכמה”. את המופת הגדול למעשה סגנון כזה בדבר ענין פלספה חמורה הראה בן מנחם גם בספר פֵידוֹן²⁵ אשר כתב על דבר חיי העולם הבא. הכפרנות הצרפתית אשר פרשה מוטות כנפיה בימים ההם על כל ארצות אירופה, הכשילה מאד את כח הנוצריות ותשם את כל אמונותיה וגם את אמונת חיי העולם בתוכן, לאכזב. על כן שם בן מנחם את פניו למצוא מקור נאמן לאמונת חיי עולם ויוֹכח כי זה הוא טבע כל חיי רוח, כי לא יוכלו לסוּף ולתוֹם. את תוכחותו אלה העלה מעמק דעתו המבוררת אשר שרשה פתוח אל תורת ישראל. אך הַעֲטֵה אותה בְמַעֲטֶה יְוָנִי בתתו אותה בפי סוקרט הדובר במליצת בני עמו ובטעמם. שמע עצם הענין הנדרש בפי הפלסף הישראלי, בטעם יוני ובשפת אשכנז טהורה מעין כמוה ונמלצה לכל נפש, עשה לו שם גדול, עד כי יצאו לספר הזה שלש מהדורות בשתי שנים ותרגומים בכל לשונות אירופא, וכל איש משכיל השיב את נפשו באמתו ובתנומותיו. ויסוב אליו לב כל קהל הקוראים בכל הארץ, כאשר נטה אליו זה כמה לב בחירי החכמים. אולם בתוך הסופרים הגרמנים אשר אהבו את בן מנחם וידרשו את שלומו, נמצא איש פתי ושמו לַוַאתֵר כָמָר לותָרני, אשר מאהבתו את הפלסף היהודי, חשב מחשבות להציל את נשמתו, ויתרגם לכבודו ספר נוצרי בשפת גרמנית ויפצר בו לבא בברית הנוצריות. וירע הדבר בעיני חכמי גרמניא, אשר נכלמו על עוז פני הכמר הזה. אולם ככל אשר הסיע לסינג את בן מנחם הצנוע מסתר אהלו להפיץ תורת חכמתו בקהל, ככה נדחף החכם הישראלי בידי לַוַאתר הפתי סר הטעם על במת הצופים, לגלות את כל לבו על דבר קדושת התורה ורוממות היהדות באזני כל הגוים, ולהוכיח כי האיש אשר דבק לבו בדת הזאת לא יוכל עוד לעזוב אותה ולהמירה באחרת. את דבריו אלה הפיץ באגרות אשר הדפיס בתורת מענה על דבר לַוַאתר ויהיו למקרא לכל הקהל גם בגרמניא גם ביתר הארצות. ולסינג אשר דבר העלבון הזה נגע עד לבוֹ נוֹעץ לרומם את כבוד ידידו בכתבו חזון עליליה²⁶ אשר קרא לו “נתן החכם”, אשר בו ערך דמות טהורה ונשגבה לחכם ישראלי לאמר לאיש חכם כבן מנחם. ויהי החזוֹן הזה לאחד בחירי החזיונות אשר בספרי גרמניא. מני אז החל בן מנחם ליחד את לבו בספרותו אל היהדות. ואחרי אשר באר את ספר הקהלת בבאור עברי קם ויתרגם את התורה את התהלים ואת שיר השירים לשפת גרמני צחה. והחכם הגדול בחקר הלשון, בדקדוק ומסורה, רבי שלמה דובנא באר את ספר בראשית ואת תחלת ספר שמות לתתם בחומשי תורה המתורגמים ביד בן מנחם. והמליץ רבי נפתלי וַיְזֶל באר ספר ויקרא, אהרן יַרוֹסְלֵב את ספר במדבר והירץ הומבורג את ספר דברים. אולם אף כי כִוֵן המתרגם הותיק את תרגומו בכל פרטיו ודקדוקיו על פי דברי תורת רבותינו המסורה והמקובלת יצאו ארבעה גדולי הדור, לאסור אותו או לקרוא עליו חרם הלא המה רבנו יחזקאל לנדא מפראג החסיד הטהור ויקר הרוח רבי צבי הירש יאנוב מפוזן, רבי רפאל הכהן מאלטונו ורבי פינחס הלוי הורויץ מפרנקפורט. האנשים הטהורים בכל מיני טהרה האלה, היו גם אנשי בינה אשר ידעו להעריך את ערך תרגום בלשון צחה כי גם רבי פינחס הלוי החסיד שבכלם, קם אחרי כן למליץ לתרגום האשכנזי למחזורי רֶדֶלְהֵים. וכבוד בן מנחם גדול היה בעיני גדולי דורו, אפס כי בהיות הפלסף התמים הזה דובר שלום לכל אדם מצאו קלי דעת את לבם להתגנב אל ביתו להחליק לשון ולכסות מפניו את מזמותיהם, אף כי רחקו דעותיו מדעותיהם כרחוך מזרח ממערב. ויתאמרו כי תלמידיו המה. ויען כי האנשים האלה, היו ראשי הזריזים אשר שקדו להפיץ את התרגום. על כן צפו זקניה הרבנים ברוח חכמתם כי עתידים אנשים אלה להפוך את התרגום התמים לכלי משחית בידם להדיח מפניו גם את התלמוד גם את התורה העברית אף כי המתרגם ותרגומו נקי.

ולַוַאתר לא היה האחד בנוצרים אשר אמר להסיע אל דתו את הפלסף הישראלי ברשתו אשר פרש לו בחלקת שפתיו, כי גם סופרים אחרים נסו לעשות כזאת, ובתוכם סופר אלמוני אשר קרא לנפשו “שוחר האור והאמת”. אז גמר בן מנחם בלבו להביע את כל רוחו בשפה ברורה גלוי לכל חכמי העמים חבריו, למען ישובו מאחריו ונתנו לו מנוחה. ויערוך ספר אשר קרא לו בשם “ירושלם” שם הוכיח כי תורת משה חטיבה אחת היא יחידה ומיחדת בעולם, ואין לה דומה בדתות האחרות המיסדות רק על עקרי אמונה בלבד. כי יסוד כל תורת משה הוא המעשה, אשר הוא לבדו מעורר את הכונה הראויה ומדריך את עוֹשהו אל הדעת את אלהי האמת. על כן נטה בדבר הזה משיטת רמבם, אשר שם שלש עשרה דעות לעקרי התורה, ויבחר בשיטת הארי ותלמידיו האומרים כי אין מספר לעקרי התורה כי כל מצוה עקר היא כמוה כאחותה. ויוֹסף בן מנחם להחליט כי ככל אשר כל פרי המצוה הוא המעשה החי בידי העם, ככה גם כל פרי התורה הכתובה היא התורה המסורה החיה בפי החכמים ותלמידיהם מדור דור, ואשר גם היא נתונה מסיני. ותורת משה היא החטיבה האחת לישראל הגוי האחד אשר בו בחר ה' להיות בגורלו ובכל משפטו ומעשהו לאור ולעד כי ה' אל אמת וכל דרכיו משפט וצדקה וחסד, ומלך הגוי הזה הוא ה' לבדו וחקת ממשלתו היא תורת משה אשר תורת אלהים ותורת האדם נתכו בו למוצק אחד אשד לא יחצה ולא יחלק. האיש אשר יחטא לאדם לאלהים הוא חוטא. ויען כי האל המלך, היוצר את לבב אנוש יודע כי אין האדם שליט ברוחו להגות ולחשוב תמיד את המחשבה הנכונה, ולעומת זה רב כחו לשלוט במעשיו, על כן מלאה תורת משה את יד השופטים, לדון את האדם רק על מעשיו ולא על מחשבותיו. לעומת משפט תורת משה מקביל בן מנחם את משפט הכנסת הנוצרית ומוצא כי גם סוף מגמתה הן הדעות הטהורות העליונות, אך תחת אשר חכמי ישראל ידריכו את האדם בנחת ובארך רוח רב מאד, להתעורר מאליו בדרך המעשה, “להבין ולהשכיל לשמוע ללמוד וללמד את דברי תלמוד תורת ה' באהבה” תמלא דת הנוצרית את יד כהניה, אשר גם הם רק בני אדם הם בשר ודם, לענוֹת ולכלוֹא ולשרוף בא את נפשות צאן מרעיתם על חשד הרהור הלב.

לאור חקירתו על אודות הדברים המסורים ללב, כי אין ביד אדם לקבל אותם מיד אחר על כרחו ולא להטיל אותם על אחר על כרחו – לאור חקירתו זאת בדק בן מנחם את טיב השבועה אשר תשביע הכנסת הנוצרית את כהניה והממלכה הנוצרית את מושליה, ביום מלאָם את ידם לכהונתם ולממשלתם, על סעיפי אמונות אשר אי אפשר להם להאמין בכלן וגם במקצתן ואם כן לא שבועות אמת הן. במשפטו זה על שבועות הכהנים הנוצרים ומושליהם, עד כמה רעועות הן, מצאו סופרים נרגנים מענה על חרפתם אשר חרפו את היהודים כי חשודים הם על שבועות שקר. עוד דבר אחד אשר בו יראה יתרון היהדות גלה בן מנחם לאוהביו הנוצרים, אשר אמרו להשיב את לבו מאחריה, כי על פי דברי רבותינו, אסור הוא לכל שופט בישראל ולכל מורה דעת אלהים וחוקיו לטול שכרוֹ לדון ולהורות כדבר חכמי התלמוד אשר את דברי משה אשר דבר אל בני ישראל: “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי” בארו הם לאמר “מה אני בחנם אף אתם בחנם”²⁷ הגם כהני הנוצרים אסרו על נפשם אסר זה? –

מלבד אשר ענין ספר “ירושלם” יָקר מכל יְקר הנה גם סגנונו הוא למופת לכל סופרי גרמניא. והחכם הֶרדר הגרמני כבר כתב בצאת ספר פידון לאור לאמר “סוקרט הורה פלספה לבני אדם ומשה הסופר הפלסף לבני עמנו²⁸ העטה אותה במעטה יפי סגנונו”. ועמנואל קַנְט שש לקראת ענין ספר ירושלם ויכתוב אל בן מנחם כדברים האלה “ספרך זה הוא בעיני כקול מבשר לטהרת הדת כי עתידה היא להתחדש, לא רק בעמך כי אם גם בכל העמים. ומי מלל לדתך כי תמצא יד איש להביא אותה במסורת ברית עם אהבת הבריות וחרות דעותיהן כאשר הבאת אתה. אכן אין עוד דת אחרת, אשר תכשר לדבר זה ואשר תוכל להתהולל בו כדת תורתך”.

התהלה והתפארת אשר נחל בן מנחם מיד חכמי תבל, לא על עשרו ולא על תקפו, אשר אלה לא היו לו, כי אם על חכמתו, אשר השכיחה מלב אוהביו הנוצרים גם את עון יהדותו שמו אותו למופת לבני עמו יושבי אשכנז, לאחוז גם הם במדע ולצחצח את שפתם. מן הלעז אשר החזיקו בו וללמד את לשונם דבר צחות.

ככל אשר הקימה פודוליא אשר בדרום ארץ פולין איש חסיד את רבי ישראל בעל השם אשר הצליח להכיר את טיב המוסר הישראל. וככל אשר הקימה ארץ פרוסיא אשר בצפון גרמניא איש חכם כבן מנחם אשר היה מופת לבני עמו בתרבות מתקנת ודרך ארץ, הקימה מדינת ליטא אשר נסבה בימים ההם מממלכות פולין אל קיסרות רוסיא גואל חזק לתורה אשר מעטים עמדו כמוה ולישראל מיום חתום התלמוד. עדת ישראל בליטא אשר בימי בוא חכמי התורה מאשכנז לפולין היתה היא האחרונה במדינות פולין לגדל בקרבה חכמים יוסדי ישיבות ובתי מדרש, החליפה כוח אחרי שוך חמת הקוזקים. ואף כי שתתה מידם את כוס החמה לא עיפה ולא קצרה ידה, ותחת אשר עדת ואלין ופודוליא נפלה באין מקים ושרידי חכמיה אשר לא עברו בחרב נפוצו לכל רוח, התעודדה עדת ליטא אחרי אשר גם לפני התחולל שערורית חמיל, כבר יצאו משם אדירי תורה כרבנו שבתי הכהן וחברי אנשי השם אשר כבר פרטנו את שמותיהם ומעשיהם איש בדורו. מלבד הרבנים החכמים והסופרים, עמדו לנס בליטא גם אנשי שם. הנכבד בהם הוא הנדיב הגדול בגופו בממונו ובמעשיו רבי יהודה יסוד²⁹ (מ' 1762־5522). מלבד אשר נדבת ידו הרחבה היתה מעין נדבת רבי מרדכי מַיְזֶל בימיו, היה עומד תמיד למליץ ולדורש משפט לעמו ולפני הממשלה להשיב את מחשבות עירוֹני וילנא ויתר ערי ליטא אשר היו חושבים על היהודים לדכאם עד עפר. ואת צרכי מסעיו לעיר המלוכה וצרכי שבתו שם להוציא את משפט הצבור אשר רבו מאד, כלכל מכיסו מלבד אשר לא חדל כל ימיו לפזר כסף רב לעניים, למשען חכמים ותלמידיהם, לבנות בתי מדרש, לחזק את בדקי בתי הכנסת, לפאר ולרומם את בית הכנסת הגדול. ויבן גם עַטלֵז³⁰ לקהלה ויקדש סכומים גדולים לקרן קימת עושה פרי צדקה.

בעיר ההיא קם למופת האדם הגדול בענקים, הרב הדומה למלאך ה' צבאות, אשר בכל מעשהו והליכותיו היה כאחד קדושי ימי הקדם. הלא הוא הגאון החסיד רבנו אליהו אשר נולד לאביו החסיד רבי שלמה בעיר סֶלְץ, אשר בגליל גרודנו ביום הראשון לחג הפסח בשנת חמשת אלפים ארבע מאות ושמונים לימות עולם. בשחר ילדותו כבר נכרו לו אותות חכמה וכשרון אשר לא נראו עוד כמהם. בשנה השביעית לימי חייו, כבר מלאו ימיו לקחת תורה מפי הגאון רבי משה מרגלית רב לעיר קַיְדאן, בעל ספר פני משה לתלמוד הירושלמי ובעת ההיא כבר ידע התלמיד הקטן הזה כמה מסכות מן התלמוד על פה. ולא הרבה לעמוד לפני רבי משה, ובהיותו בן עשר כבר שקד על תלמודו יום ולילה מבלי שֶבֶת עוד לפני רב מורה. אין זאת כי אם כבר הורהו לבו לבחור דרך אחרת בתלמוד תורתו השוֹנֶה מדרך חכמי דורו. על כן רצה לְשַמֵר אותה בטהרתה ולבלתי ערב בה טעמים אחרים. אולם ככל אשר מנע את נפשו מן הישיבות הקבועות, בחר בימי נעוריו להחזיק בדרך ולסובב בערי פולין ואשכנז כמשפט חסידי הדורות ההם להיות גולים למקום תורה, ויהי עובר ממקום למקום מבלתי עמוד כי אם ימים מעטים מאד במקום אחד ועוסק בתורה יומם ולילה בלכתו בדרך וגם בסורו אל אחד הבתים לנוח וללון שם. ומה נפלא הדבר כי בכל היות הגאון הצעיר לימים מסתתר וצנוע מאד מבלי הודיע לאיש את שמו מקומו ומעשיו, כבר “נודעה תהלתו בכל פולין ברלין וליטא מקום שעבר החסיד ־ ־ ספרו ממנו גדולות” ורבנו יונתן אַיביץ כבר קורא לו “אחד מיוחד החסיד קדוש וטהור מאור ישראל”³¹ ובערים אלה עבר רבנו אליהו בטרם מלאו לו שמונה ועשרים שנה. ואז שב אל בית הוריו לעיר וילנא.

רבנו הגדול היה נבדל בדרך תורתו מכל בני גילו בדבר הזה. הן רבים היו בתוך גאוני דור ודור אשר הכירו את ערך המדע וערכו, ואשר שמו אליו לב. אך בעיניהם היתה התורה רשות אחת והמדע רשות אחרת. ובעיני רבנו היו שניהם גוף אחד כמליצת מאמרו “התורה והחכמה נצמדים יחד”³² באמרו “כפי שיחסר לאדם ידיעת שאר החכמות, לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה”³³. אף האמין אמונה שלמה כי שרשי כל המדעים מטבעים הם במעמקי התורה, וכי יש לתורה צרך גדול בהם בהיותם עצם מעצמיה³⁴. על כן שקד גם עליהם ויקבע עתים ללמוד גם אותם. ובהיות לבו טוב עליו להודות לה‘, ובנשאו עיניו בדבקות עצומה בברכה והודאה לשמו הגדול שזכהו להשגת אור כל התורה" ברך את ה’ בחדוה רבה על אשר הנחיל אותו דעת גם במדעים³⁵. ולא רק המקצעות אשר יסודתם בחשבון במדה ובמספר נכבדו בעיניו כי הרבה יותר מהם הוקיר את המדעים המרוממים את הלב, כי דבר על מלאכת הנגון גדולות ונפלאות כי אין ערוך אליה כי בת השמים היא משמחת אלהים ואנשים³⁶ גם מלאכת הרפואה אמר ללמוד לולא חשך אותו אביו הצדיק ממנה מיראתו פן תכבד עליו המלאכה בהיותו לרופא ונמצא בטל מתלמוד תורה³⁷. ומדעתו את ערך ספרי המדע אשר לסופרי הגוים התוַוה מאד כי יהיו כלם מתרגמים ללשוננו העברית³⁸. ותדאב נפשו מאד על קצר יד בני עמו בדור ההוא בכל דבר מדע, וישא נפשו ליום אשר ישכילו בני ישראל בכל חכמה ומלאכה ודרך ארץ ליום אשר “תסור [המית] שאון לאומים אשר ישאון לעומתנו: איפוה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”³⁹.

אהבת רבנו אליהו את הדעת בכל חכמה, כללה לו דרך מיחדת בתלמוד תורתו, לכלכל גם אותה בדרך מדע מתקן מאד מאד להכיר את כל דבר מעקרו, למצוא לכל תולדה את ראשית מולדתה, לפרוק את כל כלל לפרטי פרטיו ולהחזיר את כל פרט אל כללו ולהבדיל מכל ענין את כל ערב זר אשר עלה בו. ולהתבונן אל מוסדותיו אשר הם הם כל עצם עצמתו. על כן בהיות המקרא כל עצם התורה ושרשה, וכלי מבטאה האחד הוא הלשון העברית, על כן הורה גם לנפשו גם לכל העם גם לתלמידים הקטנים ללמוד ראשונה את כל כתבי הקדש מראשם עד סופם בכל תכלית דיוקם⁴⁰ על פי כל חקי הדקדוק ותיקר בעיניו תורת הלשון עד כי הורה בספרו “דקדוק אליהו” ללומדים למלמדים ותלמידיהם איככה יש לפרוק, בלמדם את התורה, כל מלה לפרקיה, למען דעת כל מוסדותיה ותשמישיה שרשה ושמושיה, מינה ומספרה, מקורה וזמניה על פי תורת הדקדוק המבהקת. ורק אחרי אשר יהיו כל כתבי הקדש ערוכים בכל נגד עיני הלומד או התלמיד אז תמלא ידו לגשת אל ששת סדרי המשנה בכללי פרושיה ובדיוק גרסותיה ואחרי אשר ידע את המשנה עד תמה באר היטב אז רשות בידו לשוב את לבו אל התלמוד⁴¹. ואת התלמוד הורה רבנו ללמוד בדרך מדע מדיק עד מאד בהרחיקו מעליו את פלפולי החלוקים אשר חשב לגוררי עון למגרשי אמת ולמקלקלים את הטעם הטוב: “כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה'”⁴² ובלמדו מסכת אחת פקד את כל צבא הלכותיה וסברותיה ויערוך אותן מערכות מערכות ויתבונן מי ומי הם תנאיה ואמוראיה, כמה הן מחלקותיה, ומי ומי החולקים בהן והלכה כמי, ומה הן שיטותיה וסוגיותיה?⁴³ וכל גדולי הדורות כלם למן הנביאים הראשונים עד חכמי המשנה וחכמי התלמוד ועד הפוסקים האחרונים מתיחסים דברי תורתם דור דור לדברי גדולי הדור אשר לפניו כהתיחש בן אל אביו. על כן נוח להכיר את אמתם בהתבקר דברי המורים האחרונים, עד כמה הם מיוסדים בגמרה. הבקרת הזאת היתה מבחר מלאכת רבנו אליהו ועל פיה, ורק על פיה, הכריע את ההלכה למעשה, ומיטב מעשה תלמודו היה להוכיח עד כמה יונקים דברי הגמרה מן המשנה ודברי המשנה מדברי המקרא עד כי תחשב התורה הכתובה לפטר מקור חיים השוטף ועובר במלוא זרמתו דרך המשנה ודרך התלמוד עד דור אחרון. על פי דעותיו ודרכיו אלה היה כל עצם דברי תלמוד תורתו בקרת גמורה. ובהיות דעתו פשוטה וצלולה כאחד, טעמו מתוקן עד להפליא ועינו חדה וידיעתו את ספרות התורה אין קץ, שזפה עינו את הדקה מן הדקה אשר נעלמה מכל עין זולתו. על כן היה כחו רב להפיל ארצה בדבר אחד מדבריו חומות בצורות אשר כוננו כמה סופרים אשר היו לפניו. ויש אשר במלה אחת קטנה הכתובה בידו כנוסה ומצומצמת עבודת רוח רבה מאד.

ככל אשר בצר את חומת התלמוד הבבלי, מתוכו פנימה, ככה שם את לבו להרחיב את גבולו מחוץ לפתוח אל תוכו את שערי תלמוד הירושלמי והתוספתא, ואת שערי מדרשי התנאים הלא הם ספרא ספרי מכילתא וסדר עולם ולעשות את כל ספרי התורה המסורה האלה לתלמוד אחד. הן גם הגאונים רמבם ורבנו שמעון משנץ הכירו את תועלת כל ספרי רבותינו העתיקים האלה, אך לא עסקו בם בלתי אם להוציא מהם כדי צרכם להוראותיהם. לעומת זה שקד רבנו הגדול עליהם הרבה מאד לשמם ולצרך גופם ביגיעה רבה ובאהבה עזה לעצם ענינם, ככל אשר שקד בכל עוז על התלמוד הבבלי, אין נגרע דבר⁴⁴. ויהי המעט ממנו כי נתן ה' לאל ידו להרחיב את גבול התורה, מסביב לספרות ההלכה והאגדה העברית המקדשת. וישאהו לבו לתור גם אחרי ספרות דברי הימים לישראל הכרתו בה בידי יוסיפוס יונית ויהי “משתוקק להעתקת היוסיפון לרומיים” מיונית לעברית, באמרו “שעל ידו נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם”⁴⁵.

כגדול חכמת תורתו המופלגת גדלה אהבתו את התורה הבוערת בלבו כאש ושקידתו הרבה מעל גבול כח אנוש עד כי היתה לשמועה, כי פעם אחת הטה אחד מבניו הקטנים את אזנו אל אביו הבוכה ומתודה בערב יום הכפורים, לדעת על איזה חטא יוכל הרב הקדוש להתודות, וישמעהו אומר: על חטא שחטאתי לפניך בבטול תורה כמה וכמה רגעים⁴⁶. אמת הדבר, כי שמועה זאת רק שמועה היא. אך שמועה כי תברא בקרב העם, אות היא כי שרש דבר אמת נמצא בה. וענותו היתה רבה מאד גם בכל דבר תורה ובכל מקום אשר דעתו היתה שונה מדעת חכם אחר, לא הזכיר את שם החכם ההוא לבלתי התכבד בקלון חברו ולא אבה לתתעטר בעטרת הרבנות ולא בקש מיד כל רב וכל קהלה להורות כמוהו ומשבעים חבורים אשר חבר⁴⁷ לא הדפיס אף אחד בימיו. ובהגיש אליו הגאון הישיש רבנו יונתן איבשיץ את משפטו בדבר הקמיעות ענהו בדרך ענוה רבה מאד: “מי אנכי, מארץ מרחק צעיר אנכי לימים נחבא אל הכלים אשר ישמעו לי”⁴⁸ ועל כבוד הבריות מסר את נפשו, עד כי בהרשיע אחד השמשים להסב אל כיסו את הפרס אשר קבעו גדולי העדה לפרנסת הגאון ולא הביא לו מאומה, התענה רבנו במצור ובמצוק ימים רבים עד אשר התודה השמש על חטאתו ביום מותו והרב העשוק לא פצה פה לבלתי ביש את החוטא⁴⁹. ומלבד תורתו אשר לא משה מפיו היה משתדל כל ימיו בפרנסת עניים בגמילת חסדים בהכנסת כלה ובפדיון שבוים⁵⁰. ואף כי בבואו בימים תמכו אותו קרוביו הנדיבים אנשי הכבוד רבי אליהו פֶסֶלֶס ורבי יוסף בנו ביד נדיבה וּבעין טובה מאד, היה רבנו אליהו ממעט בתענוגים ככל אשר מצאה ידו למען הקדש כל עתיו ורגעיו לתורה ולעבודה, אך בדבר אחד היה נוהג גדולה בנקיון גופו ומקום שבתו ובהדר לבושו, עד כי היה לחן לכבוד ולתפארת בעיני כל רוּאיו כי כאשר ברך ה' את נפשו בחכמה ובטהרה, כן ברך אותו בחן בכח וביפי כי היה יפה תאר עד מאד בעל קומה וחסון כאלון. כל עבודתו לא היתה בלתי אם בתורת ה‘. עד מלאת לו ארבעים שנה למד לנפשו, ויהי רושם רמזי תורתו הרחבה בראשי פרקים לזכרון ומשנת ארבעים והלאה חדל לכתוב ויחל לאציל מרוחו ולמסור את תורתו הרחבה והמלאה לתלמידים⁵¹ הגונים גדולים בתורה ומלאים מוסר ויראת ה’ ורק מתי מספר היו התלמידים ההם. אך ה' היה עם רבנו הגדול להטות לבם אל לבו וטעמם אל טעמו ללמד לעמם את התורה אשר קבלו מפיו בעצם טהרתה מבלי הטל את תוצאות הוראותיו על הקהל לבלי הבא ריב ומדון בינם ובין יתר העם אשר עמד על עמדו הראשון. לא כן בשתי המערכות האחרות, כי בכל היות לב אנשי המופת אשר עמדו בראשן מלא אהבה ושלום לתורתם לעמם ולעולם כלו התגלעו דברי ריבות בין הבאים אחריהם ובין שאר העם אשר שתי הדרכים מזה ומזה נראו בעיניהם כחדשות.

קרוב הדבר מאד, כי אף כי רבי ישראל בעל שם נבדל בתורת מוסרו מחכמי דורו לא אמר להבדיל את ההולכים בדרכיו מיתר בני עמו, ככל אשר לא עלתה כזאת על לב כל חסידי ישראל חכמיהם וסופריהם מדור דור. אולם אחרי מותו החלו תלמידיו להבדל מתוך אחיהם, אשר תלמוד התורה היה ראש קדשיהם ואשר החזיקו בכל עוז בדרכי הפרושים מעולם, ויקראו לפרושים ההם “מתנגדים”⁵² ולנפשם קראו חסידים.

אחרי האסף רבי ישראל בעל שם אל עמיו, קם תחתיו לראש רבי דוב בר, אשר היה מגיד בערי מיזריץ ורובנו⁵³. המגיד רבי בר היה מופלג בתורה כאחד גדולי דורו נוטה הרבה לקבלת הארי ולמוסר רבי משה חיים לוצאטו שוקד על תלמודו מסתגף ומטיף סגופים עד כי נחלה מרוב תענותיו. אז נסע המגיד לרבי ישראל בעל השם, ויהפוך לו רבי ישראל לב חדש ויוציאהו מיגון לשמחה. ויעמוד רבי בר לפני בעל השם שתי שנים עד יום מות רבי ישראל, אז התיצב הרב המגיד בראש עדת החסידים. הוא הוסיף על תורת מוסר רבו התמימה, שיטה מסוימת המרוממת עד שמי שמים את כבוד הצדיק ואת כחו לעשות גדולות בשמים ובארץ. וילמד לעדתו כי לתכלית קרבת אלהים לא יזכה האדם בתורה ובמצוה, כי אם בתפלה יזכה אליה. אולם תחת אשר רבי ישראל בעל שם, ישב את תפלת כל נפש מישראל דבר גדול, חשב המגיד רק את תפלת הצדיק לבדה לתפלה מגעת עד כסא הכבוד. וליתר עם הקהל יש רק לדבקה באהבה ובאמונה בנפש הצדיק אז תעלינה גם תפלותיהם לרצון. ותחת אשר בעל השם היה הולך ובא בתוך העם היה משפט המגיד להנזר אל ירכתי חדרו כל ששת ימי המעשה, ולבלתי הראות אליו בלתי אם תלמידיו. ורק ביום השבת יפתח את דלתות ביתו לכל הבאים מקרוב ומרחוק להראות את פניו ולשאת ברכה מאתו; אז יגלה לעיניהם ביפי מראהו וברוב קומתו, לובש לבנים ומתעטף לבנים מכף רגלו ועד קדקדו. כשלשים איש מגדולי החסידים היו רואי פניו, אשר יבאו אליו בכל עת. ובתוכם היו אנשים אשר עשו להם שם גדול בתורה הלא הם הגאונים רבי פינחס הורויץ הלוי בעל ספר הפלאה והמקנה, אשר היה אחרי כן לרב בפרנקפורט ואחיו רבי שמואל [שְמֶלְקי] הלוי הורויץ שהיה לרב בניקולסבורג והגאונים רבי שלמה זלמן מלאדי ורבי לוי יצחק הדומה בצדקתו בטהרתו ובתם לבו לחסיד הגדול רבי ישעיה הורויץ בעל ספר שני לוחות הברית. דומה הדבר כי הרבנים הגדולים האלה, ואולי עוד אנשים מחבריהם, לא היה עם לבבם לרחקה מעל דרכי גדולי הדורות אשר היו לפניהם. אולם מרבית תלמידי המגיד החלו להבדל ולהבדיל את אנשיהם מדרכי הפרושים. ובהתפללם היו “מטפחים בידיהם, מנענעם לצדיהם, ראשיהם כפופים לאחוריהם, ופניהם ועיניהם פונות למעלה”⁵⁴ ולמען יכירו אותם כי נבדלים הם מן הפרושים עשו להם חגורות שונות מחגורותיהם⁵⁵.

אולם כל עוד אשר היה מושב החסידות החדשה בואלין ובפודול, אשר מימי הקוזקים חדלו משם הישיבות וימעטו הלומדים, לא קרא עליהם איש לריב. אך בין תלמידי המגיד היה תלמיד צעיר לימים זריז ורב פעלים ושמו רבי אהרן מעיר קרלין (מ' 1771־5531) הוא ירה במסתרים אבן פנה לעדת חסידים במדינת ליטא, אשר מעט מעט גלתה את פניה. ותפקחנה עיני הפרושים לראות כי כל מגמת עדת החסידים היא להפרד מאחיהם מעולם. כי כן מאסו בתפלתם בנוסח האשכנזי המסור להם מאבותיהם ויבחרו בנוסח הארי, ואת הקרובות ואת יתר הפיוטים אשר נהגו בהם אבותיהם, מהיותם מבטא להגיוני לב הדורות הקודמים, גם לקינה גם לרינה, העבירו. ודבר זה היה להם גם לתואנה לרחקה גם מבתי כנסיות הפרושים ומבתי מדרשיהם. וגם עשו להם סכינים מלוטשות לשחיטה, דבר אשר אין יסוד לו גם בתלמוד גם בפוסקים למען מצוא להם פתחון פה לבלתי אכול מזבחי אחיהם הפרושים אשר לא עשו להם סכינים כאלה, ובבן רחקו גם משולחן אחיהם מלפנים. הדברים האלה המפרידים בין אחים נחשבו בעיני גדולי הפרושים כפרץ בשבטי ישראל. מלבד כל אלה התעצבו נכבדי הפרושים על מעשי ההוללות שהתהוללו אנשים מעדת החסידים בחוצות, להתהפך בבת ראש “בראש למטה ורגל למעלה בשוקים וברחובות לחלל שם ה' בעיני הגוים”⁵⁶ על כן נתנו הדיוטיהם את נפשם גם לבוז גם למחתה בעיני פרושי ליטא עד כי יש אשר לא הבדילו בין רע לטוב.

בין גדולי תלמידי המגיד נמנה רב אחד טהור בכל מיני טהרה הלא הוא רבי לוי יצחק, (מ' 1810־5570), אשר זה מעט הזכרנו את שמו אשר היה רב בקהלת פינסק. הרב הטהור והתמים הזה היה גדול בתורה ועוסק בתורה לומדה ומלמדה. ולא יחד את לבו רק לשיטת סתרי תורת החסידות לבדה, כי אם היה מעריץ את תלמוד תורת ההלכה ויהי אומר כי בלמוד התלמוד וגם בחדודיו אנחנו עושים “נחת רוח ליוצרנו”⁵⁷ ויהי מרביץ תורה כאחד גדולי הפרושים במקומותם, וילמד לתלמידים רבים תלמוד ופוסקים. ובכל היות ערך הצדיק גדול גם בעיניו, לא החליט כי יש לכל איש דבקה בנפש הצדיק כאר החליטו חבריו. ועל כן לא היה רב לעדת חסידים כאשר היו הם, כי אם רב דין ומורה לקהלת עיר היה בכמה ערים ובפינסק, ואחרי כן בעיר בֶרדִיצֶב כרבני הפרושים, ובתורת החסידות לא הרבה להתפלסף, כי אם הלך בתורת המוסר התמימה, המחבבת את האהבה והשמחה בעבודת ה‘, אשר הורה רבי ישראל בעל שם, בה הלך. אולם ככל אשר הזהיר רמבם בימיו לאמר “לא נצטוינו על ההוללות אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל”. ככה הורה גם החסיד רבי לוי יצחק כי בלי יראת הרוממות אין אהבת ה’⁵⁸.

עד כה וכה נגעה השיטה החדשה הבאה מקרלין גם אל וילנא עיר ממלכת התורה בדור ההוא, ושני אנשים מבאי בית הגאון רבנו אליהו נספחו אליה. אז קרא הרב הגאון רבי שמואל ראש בית דין – ראב"ד האחרון – חרם על החסידות וגם רבנו אליהו נעתר⁵⁹ לחתום על החרם (1772־5532). בימי המהומה מצא רב אחד, איש לא נכסף, ושמו אביגדור את ידיו, לחרחר ריב ולהוריד את החסיד רבי לוי יצחק מכסא רבנותו בעיר פינסק ולהרבות שחד ולהסב אליו את הרבנות. בבוא שמועת החרם אל המגיד קנאו תלמידיו קנאה גדולה, ויאמרו להשיב חרם אל חיק מחרימיהם, ולא נתנם הרב המגיד בחכמתו לעשות כן, ולא ארכו הימים ויאסף המגיד אל עמיו (173־5523) ויפוצו תלמידיו לנפוצותיהם, ויעברו עליהם ימים רבים מבלי היות מרכז להם. וגדולי החסידים ועוזריהם עושים כה וכה להפיץ בן העם את חסידות בעל שם בשיטת רבם המגיד. ונפש רבי אביגדור מרה לו שבעתים אחרי אשר תקפה יד עדת החסידים בפינסק ויורידו אותו מכסאו, באמרם כי דלה חכמתו בתורה מהיות רב בהקלה כזאת. ויהי אביגדור מתגנב אל בית רבנו אליהו, מחליק לשון ומחרחר ריב, ומדבר על לבו השכם ודבר לחדש את המלחמה. אך נראים הדברים בי בהיות עיני הגאון כל ימיו אל תורתו ואל עבודתו, לא הרבו לשום אליו לב. עד אשר בא אל ידו ספר תולדות יעקב יוסף, אשר כתב רבי יעקב יוסף כהן רב עיר פולנאה. בספר הזה רבו דברי שנאה כבושה ומשטמה עזה אשר לא נשמעו כמהם על תלמידי חכמים לומדי דברי רבותינו הקדושים⁶⁰. אז נבהלו גדולי הפרושים, כי לא נשכחו עוד מלבם מעללי הפרנקים, אשר גם הם גדפו את תלמידי החכמים בסגנון זה ואשר קראו לנפשם “צוררי לומדי התלמוד”⁶¹ ויזכרו מה עלתה להם, ולכל בית ישראל כלו. אז לא היה עוד רבנו אליהו מן הנעתרים המסכמים למעשה אחרים, כי אם התיצב בראש ויצו לשרוף את הספר ההוא לעיני כל העם ראש חוצות (1781־5541) ויקרא חרם חמור מאד מאד, אף שלח מכתבים לכל הקהלות ויקרא חרם כזה גם בקראקא גם בברוד, ובעיר זֶלְויָא הקרובה לסלונים בימי היריד באזני הנקהלים שמה ממרחקים. ותצר מאד לעדת החסידים ויערימו לשלוח מתוכם איש מסתתר לשוטט בערים ולהגיד שם כי בן רבנו אליהו הוא וכי אביו מתעצב מאד ושב בתשובה שלמה מחטאת התגרותו בעדת החסידים. אך הדבר הזה נודע חיש מהר ושלח הגאון מוילנא מכתבים ומלאכים להודיע כי עומד הוא על דעתו הכן בכל עז מבלי הנחם לעולם.

ובשנת מות המגיד, אשר היה רב וראש לכל עדת החסידים, הכתה החסידות מכה רבה מאד. כי מלבד אשר התפוצץ המרכז במות רבם, נקרעה גם עדתם לגזרים בהקרע מארץ פולין שלשה קרעים אשר שמוה לארבע רשויות, הלא הן שארית פולין הממושכה והממורטה ושלש מדינותיה אשר חלקו ביניהם מלכי רוסיא פרוסיא ואוסתריא. ולא נתנו גבולות המדינות ההן, לחסדים יושבי המדינות השונות ההן להקהל עוד יחדו כטוב בעיניהן. אך הדבר הזה אשר היה להם למעצור להועד, לא הרבה לנגוע ככה לרעה לאנשי ריבם הפרושים. כי אף כי מועד הארצות העומד בראשם נקרעו קרעים, בכל זאת לא נבצרה ממנו בהיות דבריו נשמעים מאז גם לכל הארצות האחרות, ומן הגאונים העומדים בראשו להפיץ את דבריו גם במדינות הנקרעות ההן גם הפעם. על כן העמיקו תקיפי עדת החסידים עצה ויחסמו מזמות ויכרו שוחה למכון הנהדר הזה, וירבו שחד לעבדי פוֹנְיַטוסקי מלך פולין הנשארת, עד אשר הפיץ את ועד הארצות וישביתהו (1784־5524). ככל אשר התחזקו להסיע מרכז הפרושים בהשביתם את ועד הארצות, ככה יצרו מרכז בעדתם, בתתם להם, כשש שנים לפנים, ראש אחד, את הגאון החכם הרב⁶² רבי זלמן מלאדי (מ' 1813־5573) איש שוקד חריף ובקי בכל חדרי התלמוד והלכה, כאשר יעיד עליו ספר שלחן ערוך אשר חבר בעצת רבו המגיד, אשר אולי היתה גם בזה מין תחבולה להפריד את עדת החסידים מאחיהם מקדם. הספר הזה מעשה מופת הוא גם בסגנונו וסדרו. בהיות הרב הזה חוקר מעמיק, נתן לשיטת חסידותו מראה פלספה מסוימת, אשר קרא לה שיטת חבד – ח’כמה ב’ינה ד’עה – הוא היה אחד מבחירי תלמידי המגיד. ובכל היותו הפעם גם הוא רב לעדת החסידים צוה אותם לשקוד מאד על תלמוד התורה. ויבדל גם בדבר הזה מחבריו, כי מנע אותם משקוד הרבה על דלתותיו ומנסוע אליו לבקש ממנו להשיא להם עצה או להגיד להם עתידות או להרבות בעדם תפלה. ואמנם הכשירוהו דרכיו ומחשבותיו אלה, להיות לפה לעדת החסידים לדרוש משפטם ולריב ריבם. אולם בצאת כשמונה שנים אחרי כן ספרו “תניא”, מצא רבנו אליהו בו דברים אשר נראו בעיניו כדברי כחש. ויוֹצא קול קורא להזהיר את העם מן הספר ההוא ולשקוד על משמרת טהרת היהדות ולבלתי תת להבליע בה סגים אשר העלו בה החסידים המקובלים, ולהתיצב בפניהם בכל עז. מחאה כזאת יצאה גם מפי חכמי עיר שקלוב. אך עוד לא חדל השאון והנה נפל דבר, אשר מחץ את כל לב בישראל, הגאון רבנו אליהו נאסף אל עמיו. ובצאת כל העדה מקצה קרועי בגדים אחרי ארונו, נועדו אנשים רבים מעדת החסידים ויעשו משתה ושמחה מחולות והלולים וינבלו את זכר קדשו. ותקטן עוד זאת ויארבו אנשים מהם, גם בערים אחרות בליובאויץ, בשקלוב ובגרודנו לנכבדי הפרושים, ויכום וימחצום וילשינו עליהם. ובהיות נפש העם מרה על עלבון רבם הגאון על כן בהיות כל העם נאספים בוילנא בבתי הכנסיות ביום השלשי למותו, ביום הושענה רבה, כבו פתאום כל הנרות הרבים וחרם חמור הכרז בקול שופר עד כי נפלה חתת אלהים על כל הקהל. ותלך השנאה הלוך וגדול. כי למיום מות רבנו אליהו השתנו פני המלחמה. תחת אשר עד העת ההיא לא יצאה מגבול עדת ישראל וחוצה⁶³ מצאו אוהבי מדנים כאביגדור אחרי כן את לבבם לעשות דברים אשר לא לכבוד הם לעם ה' וילשינו את הרב ואנשים אחרים עמו לפני ממשלת פול קסר רוסיא אשר אליה נסבה מדינת ליטא ויתפש הרב (תשרי 1798־5559) ־, ויוּבא עירה פטרבורג. ויקומו החסידים ויתאזרו ויאספו ששים אלף רובל לפדיון שבוים ויחקרו השופטים את הרב ולא מצאו בו כל דפי ויקראו לו דרור בתשעה עשר לחדש כסלו, כשני חדשים אחרי התפשוֹ. על כן יחגו חסידי חבד את היום הזה מדי שנה בשנה עד היום. בשוב הרב אל מקומו לשלום הוציא מכתב גלוי אל החסידים המחזיקים בו לבלתי דבר סרה על הגאון ולבלתי עשות רעה גם אל אל הפרושים הנחרים בהם וקצף גדול הוא קוצף על “החנפים והצבועים” שמתדמים במעשיהם ־ ־ לאנשי שלומנו מחרחרי הריב⁶⁴ אך החסידים בוילנא אטמו אזנם משמוע בקולו ויכו בלשון את ראשי הקהל לפני פקידי המקום ויאספו את כלם אל משמר. והמפקד⁶⁵ פרץ אל בית הכנסת הוא ופקידיו ואנשים מן החסידים עמו ביום השבת ויחללו את קדושת היום ואת קדושת המקום ויך המפקד אנשים מן המתפללים במטהו ובאגרופו ויחרפם ויהדוף את ראשי הקהל ממשמרותם ויפקד אנשים מן החסידים תחתיהם. מעשי הנקמות מזה ומזה לא הועילו בלתי אם להעלות עוד חמה ולנקום עוד נקם ומזמות אביגדור איש הריב והמדון עלו בידו להלשין עוד הפעם על הרב, לתפוש אותו ולהוליכו שבי לפטרבורג, ד' כסלו (1801־5561), ובסוף ימי החרף, כשני שבעות אחרי עלות אלכסנדר הראשון על כסאו, יצא משפטו לאור וישב אל ביתו. ולוא היו אנשים, כאביגדור האיש המלא חמה וקנאה או כאנשים “החנפים והצבועים” המתחסדים בכת החסידים אשר הזכירם הרב, המוציאים והמביאים בישראל, מי יודע אם לא היה כל עם ה' לטרף איש לשִנֵי רעהו. אולם בימים ההם התיצבו בראש הפרושים הגאון רבי חיים מִיַלוֹזִין, החכם אשר כל דבריו היו חן ושכל טוב והגאון השר האדיר והנדיב רבי יהושע צַיְטליין ובראש החסידים הלא עמד הרב היודע לכלכל את דבריו בחכמה ובדרך ארץ, ואשר את פני כבוד תורתו הדרו גם גדולי הפרושים. גדולי הדור אלה מזה ומזה הכירו כי עת לשבת מריב, ולזכור כי גם אם לא ישרו דרכי אלה בעיני אלה, הלא בני אב אחד הם ושם ישראל נקרא על כללם, וידברו שלום איש אל אחיו ויחדלו מריב. אפס כי גם בקהל החסידים החלו להראוֹת בקיעים. הן הבן היחיד למגיד, הלא הוא רבי אברהם חסיד־האמת אשר יקראו לו החסידים “המלאך” כבר חשב את החסידות בימיו כנעכּרת מטהרתה הראשונה, על כן בחר להיות מגיד בְפַסְטָו עיר קטנה מהיות ראש חסדים תחת אביו, אף כי לו היה משפט הבכורה. אך יתרון גדול היה לעדת החסידים בימי בעל השם, המגיד והרב, כי לב אחד היה לכלם⁶⁶. אולם לעת זקנת הרב התרגשה תחרות לבא בתוכם כי הרב רבי אברהם מקאליסק תלמיד המגיד, היושב בארץ ישראל וגדול מאד בעיני עדת החסידים, גם רבי ברוך נכד בעל השם היושב בטולצין, קנאו בגדלות הרב, ויחלו לחפש עליו עולות והאחד אשר החזיק בברית אהבתו בכל לב הוא הצדיק התמים רבי לוי יצחק⁶⁷. דומה הדבר כי מקנאת חבריו בכבוד הרב, לא קבלו עליהם גם את השלחן הערוך החדש, אשר חבר אף כי חברו במצות המגיד שהוא הרב הראש לכלם. אך בקנאה הזאת נמצא גם דבר טוב, כי לכל דבר פסק הלכה שבו אל יתר אחיהם ויזכרו כי תורה אחת ומצוה אחת לכלם וכי בכבוד רבותיהם הראשונים כלם חיבים.

וככל אשר בימי חיי יוסד החסידות החדשה היה שקט בקהלות מדינות רוסיא, ורק אחרי מותו החלו הריבות להתגלע, ככה היה עוד שקט במחנה העברים באשכנז כל עוד אבי התרבות החדשה חי ואחרי מותי החלו הרוחות להתרגש. כי כל עוד אשר בן מנחם היה הענו הזה למעוז ולמליץ לאחיו המיוגעים והמדוכאים בארצות גרמניא ובסביבותיה. והמעט ממנו כי נאצל מכבוד חכמתו טוב טעמו וענות צדקו כבוד על כל בני עמו בעיני כל איש חכם לב בקרב העמים, התחכם והתאמץ איש רפה כח זה בכל עז להרחיב לאחיו העשוקים ליחידים ולקהלות ככל אשר מצאה ידו. בארץ שְוֵץ לא נתנה רשות ליהודים לשבת בלתי אם בשתי ערים קטנות וגם שם דוכאו עד עפר וימחול על כבודו ויתחנן לאיש ריבו לַוַאתר במכתבו להשתדל בעדם ותנתן להם מחיה מעט. ובצאת מלפני פקודות העיר בִדְרֶזְדֶן בירת מדינת סַכְסוֹן גזרת גלות על כמה מאות יהודים הטה בן מנחם בתחנוניו את לב אחד מאוהביו מגדולי המקום אשר בעיר ההיא להמליץ בעדם ותבטל הגזרה. ועל איש אחד נכבד יודע תורה הוציאו שונאיו דבר עון גנבה ויאסר בכלא ויכתוב אליו בן מנחם מכתב תנחומים ויהי כראות השופטים כי האסיר הזה מאהובי בן מנחם הוא וימהרו ויוציאוהו לחפשי. וה' היה עמו להפוך בידו רעה גדולה, אשר היו אחיו בני מדינה אחת נתונים לראשית הרוחה הגדולה לבני עמו בכל ארצות גרמניא ואוסתריא ואירופה כלה: במדינת אֶלְזַס הגרמנית אשר נסבה לצרפת ובעיר מיץ עלו מצוקות בני ישראל אשר הציקו להם השרים הכמרים ועם הארץ למעלה ראש. ויערכו ראשי הקהלות בקשה אל לודויג הששה עשר מלך צרפת להושיעם מצרותיהם וישלחו את כתב הבקשה אשר אמרו להגיש אליו אל בן מנחם להגיהו ולבקרו. ולא רצה בן מנחם לסמוך על בקורת כזאת אשר קצרה ידו בה וימסרהו לאחת מראשי אוהביו ומכבדיו לִכְרִיסְטְיַן וִילְהֶלְם דוֹהם⁶⁸ שר הָעַרְכִי⁶⁹ איש יודע דת ודין ומוקיר את ישראל למן היום אשר הכיר את בן מנחם. ויהי המעט מדוהם כי בקר את הכתב בנפש חפצה וישאהו לבו לחקור על דבר זכוי⁷⁰ היהודים ויכתוב ספר “על דבר תקנת היהודים בזכות אזרח”⁷¹ הספר הזה המלא בינה ישרה ועמוקה ואהבת אדם (1781־5541) הטה את לב יוסף השני קסר אוסתריא לעשות הנחה גדולה לישראל בהוציאו דבר מלכות אשר קרא לו פקודת הסבלנות⁷² הלא הוא רשיון ממלא את ידם לעסוק בכל מסחר, במלאכה במשלח יד וגם בעבודת האדמה, לכונן להם בתי ספר ולהאסף גם אל בתי ספר הגוים ולבתי מדרש המדע; ופקודה לנוצרים להתהלך עמהם כהתהלך איש עם רעהו ולבלתי התנשא עליהם בגאוה. מלבד זה פרק מעל ישראל את על כל החקים הנותנים אותו לבוז, הלא הם מכס הגוף, את הדיראון, דמי פסק דין הכפולים וכהמה. ויתר להם להתהלך בחוצות הגוים גם בימי שבתות הנוצרים וחגיהם. לעומת זה דרש מידם להמיר לאט לאט את הלעז אשר הם דוברים, בגרמנית צח ומדויקת. אך את הערים אשר סגרו אותן יושביהן לפני בני ישראל לא פתח להם.

ואף כי שמח בן מנחם על הטוב אשר דברו המליצים על עם ישראל אשר רבו את ריבו, בכל זאת התעצב על אשר הבדילו את אחיו בני דורו לרעה, ולא נקו אותם גם הם מעוֹן עצלות מרמה ומרי, אהבת רבית ושנאת המדע והמלאכה אשר טפלו עליהם שוטניהם, ויקנא בן מנחם לכבוד בני עמו בני דורו, ובלשון רכה ובנפש מרה הוכיח את ישרת לבם, נקיון כפם וישרת מעשיהם, וכי גם בענים ודחקם מועילים הם מאד לארץ מושבם, וכי רבה מאד אשמת צורריהם האוסרים ידיהם ואומרים מדוע לא תעשו⁷³.

וכל דברי החכמה והמוסר, אשר הטיף בן מנחם על ישראל ותורתו כל ימיו, נאמרו ונכתבו והודפסו בשפת גרמניא, הנשמעת רק לאחינו יושבי הארץ ההוא. על כן לא הרבו להשמע ולהקרא בתוך קהל ישראל הרב והעצום אשר ביתר הארצות. להפיץ דעות עבריות טהורות, אשר תוכן ישן נושן ופני מדע פניהן, לכל העם מקצה בשפת אבותיו העבריה, קם איש חכם ונבון, צדיק תמים וטהר לב הלא הוא המליץ והמשורר רבי נפתלי בן יששכר ויזל⁷⁴ (מ' 1805־5565). בילדותו לקח אותו יששכר אביו עמו מעיר מולדתו המבורג לקוֹפנהַגֶן עיר ממלכת דניא אשר היה יששכר מרואי פני המלך, ויגדל שם את בנו הנער על ברכי מורי התלמוד. והמדקדק הגדול רבי שלמה זלמן הֶענַא בעל ספר צהר התבה הורהו את תורת הלשון וימלא אותו רוח אהבה עזה מאד מאד לכתבי הקדש ולשפה המקודשת אשר בה נכתבו. ויאהב רבי נפתלי את התורה מאד מאד וגם את לשונות הנכר אשר למד, גם את דעת דברי ימי העמים, ערך הארץ, וספרי מסעי התירים אשר הרבה להגות בהם שם אל משמעת חקר התורה, אשר אותה חשב לאוצר חכמה ובינה חן ושכל טוב מאין כמוה. גם את שפת הקדש אשר בה בחר ה' לתת בה את תורתו היתה לו למקור חכמת אלהים עמוקה מני ים ויעד החכם הזה שתי תעודות בחיים: התעודה האחת לעורר את לב הקהל להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל, לדעת להבדיל בשום שכל בין השמות, הנראים דמים למראות עין, אשר נקראו כשרונות הנפש בדברי התורה⁷⁵,להתחקות על שרשי הדברים אשר שמו הנביאים לאותות ולמשלים לתורת מוסרם⁷⁶, ולהביט נפלאות במצפוני התורה אשר חשפו חכמי המשנה התלמוד והמדרש ברוח קדשם. את הדברות האלה המאירים את עיני כל משכיל דורש את תורת אלהים, הורה בבאורו “יין לבנון” למסכת אבות בספרו “גן נעול” וב“ספר המדות” היקר מאד שהוא תמצית ספר גן נעול, ותעודתו השנית היתה להשיב לשפת אבותינו את כח נעוריה ואת תפארתה מקדם בפתחוֹ מעל שירת בת ציון את מוסרי צוארה, לאמר בהשליכו מעליה את כבלי המקצב הערבי⁷⁷ אשר העמיס עליה דונש בן לברט. ומן המליצה הפרוזה המספרת והמלמדת, השבית את סגנון הערבי אשר הנהיגו בה בני תיבון וישנו את טעמה. בדבר הזה הבדיל כל ערב זר ממנה ותשב שפתנו להיות עברית טהורה השואפת את רוחה מאוצרות המקרא והמשנה. ובכן, היה רבי נפתלי המורה תורה ומוסר, גם אבי המליצה העברית אשר החלה לחדש נעוריה בדור ההוא.

ומאהבת תורת המוסר בכל מקום אשר נראה לו בטהרתו, יש אשר לא חדה עיני להבדיל בין ספר לספר ובין דור לדור. ויחשוב את ספר חכמת שלמה⁷⁸ אשר כתב מליץ ישראלי, עברית או יונית, באחרית ימי בית שני כאחד מכתבי הקדש⁷⁹ אשר כתב שלמה מלך ישראל בעצם ידו. ויתרגמהו מלשונות הנכר ויבארהו ויקרא את שם באורו “רוח חן”.

ותיקר מאד ישרת לב רבי נפתלי וטהרתו גם בעיני גדולי התורה. אך מקרה קרה אשר שלח ביניהם מדנים. בהיות לבב רבי נפתלי דומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח נושבת היה מנגן מאליו, רבה שמחתו מאד בהגיע אליו שמועת פקודת הסבלנות וימהר וידפס אגרת בשם “דברי שלום ואמת” וישלחה בכל גבול אוסתריא, להטות לב הקהל ליסד בתי ספר, אשר מלבד תורת ישראל, מקרא ותלמוד אשר ילמדו שם לתלמידים לפי כשרונותיהם ולפי סדר שנותיהם יורום ראשית למודים גם בדברי הימים. ערך הארץ, חשבון ותות הטבע, שגם בדקדוקה ולדבר בה, לבלתי היותם עוד, בלעז המגומגם, לחרפה בגוים. העצה הטובה הזאת נכוחה היא לכל מבין ובכל זאת לא היתה לרצון בעיני גדולי התורה, אף כי גם מהם לא נכחד ערך הלמודים. כי עינם החדה בחנה את הרעה הנשקפת לתורת ישראל ולמוסרו, לרגלי חליפות פתאם כאלה. ויקם רבנו יחזקאל לנדא אשר עד העת היה אוהב מוקיר ומכבד את רבי נפתלי עד מאד⁸⁰ לאיש ריב לו. ועוד יותר ממנו קרא עליו לריב רבי שלמה דוב ביר הרב לעיר גלוֹגוֹ ורבי טעביל, הרב לעיר ליסא, במדברותיהם אשר נשאו איש איש בבית כנסת עירו. לעומת זה פני רבני איטליא אל רבי נפתלי לתתקין להם סדרי בתי ספר אשר כוננו להם. בעת ההיא החלו להוסד בתי ספר בכל ערי אוסתריא וגרמניא.

כאשר שבע בדבר בתי הספר רבי נפתלי, יגון מיד הרבנים, אף כי על פי דעותיו על קדושת התורה היה כאחד מהם, ככה קוה לשבוע רצון בדבר תקון הלשון מיד בני הנעורים. הן כל חפץ בן מנחם ונפתלי, היה להסיר מפי אחיהם יושבי גרמניא את הלעג המשובש, הנותן אותם לשחוק וללעג בעיני יושבי הארץ, ולשום תחתיו בפיהם לשון מדוקדקת ומתוקנת; החפץ הזה נתן רוח בלב בני הנעורים, לתקן היטב גם את סגנון שפת עמם. ומראה שירת רבי משה חיים לוצאטו, אשר החיה ברוח פיו את השפה העברית הזאת, היה להם לאות כי עוד כחה חדש עמה, ולא נס ליחה. ומראה מליצת רבי נפתלי וַיְזֶל, גם בכל דבר חזון ושיר גם בדבר למוד ומדע, הוכיח להם כי אין כל מחסור ומעצור בשפת אבותיהם העתיקה. על כן חזקו ידי בני הצעירים בעיר קֵנִיגסברג ויוסדו יחד לאגודת “דורשי לשון עבר” (1783־5543). קרוב הדבר מאד, כי האנשים האלה אשר כבר החלו לחקות את מעשי הגרמנים, גם הטובים גם הרעים. ומן היהדות כבר רפתה רוחם, נדרשו אל שפת אבותיהם רק יען אשר בעיני גדולי חכמי הגרמנים היתה לתהלה, עד כי הֶרְדר הגדול בחוקרי רוח העמים בדורותינו רב את ריב כבודה באמרו: “במה נחשבו דברי המשוררים סיליוס האיטלקי אוֹביד ופירגיל הרומים, למול דברי איוב, משה, ישעיהו ודוד? הלא כטפה למול הים הגדול! ומה גדלה חרפת המלקקים את הטפה הדלה הזאת, בעוד ים הגדולה והגבורה פתוח לפניהם”. וגם כבוד בן מנחם, אשר לרגל עסקיו בא לקניגסברג וינחל שם כבוד חכמים עד כי קנט, אשר על ראשי חכמי תבל יחשב, חבק בזרועותיו את היהודי הזה לעיני כל סוד חכמיו ותלמידיו וְהַמַן המשורר הגרמני אשר על שם חזיונותיו יקראו לו “הקוסם הצפוני”, הרים את כבוד הפלסף הישראלי לשמי שמים – מראה הכבוד הזה אזר עוז את העברים המתגרמנים בקניגסברג לבלתי הכלם הפעם ביהדותם, וליסד מרכז בעירם לתחית הסגנון העברי, להוציא חוברות לחדשים, אשר יקראו להן “המאסף”. אנשי האגודה הזאת אשר על שם פעלם, קראו גם להם ולכל הנלוים אליהם “מאספים”, שמו את פניהם במכתב מלא כבוד וענוה אל רבי נפתלי ויזל, להיות לראש סופריהם וליועץ ולמדריך להם בעבודתם. ויעתר להם המליץ הבא בימים בנפש חפצה להמנות עמם, כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה ובטהרתה, לבלתי חלל אותה בדברי לצון וקנטור, בעגבים ושמועות אלילי יון. כל עוד אשר תהיה למבטח עוז לתורה הכתובה והמסורה, אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובהיותו להם למופת היה הוא האב למליצה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב ובמעט על כל כותביה. מבחר פרי המאסף היו מאמרי החכם הזה ומקצה שתי שנים החלו לצאת “שירי תפארת” (1785־5545) אשר שם דבר רבי נפתלי בשיר על כל הנפלאות אשר הפליאה לעשות ביד משה מיום היותו לאיש עד תתו בידו את התורה בהר סיני. ואף כי רוח השיר לא גברה מאד במפעלו זה, הנה הרבה הסופר לגלות בו עמקות בדברי התורה על האותות והמופתים ובדבר שטף הלשון, הוכיח הסופר המהיר, כי מיודעיה הנאמנים בכל אוצרותיה, לא תבצר להביע בה כל הגה אשר יעלה על לב איש, וכל חזיון דק אשר תחזה עינו. אך מלבד אשר יחשב הוא, לראש לסופרי המאסף היה הוא כמעט האחד בדור הסופרים ההם, גם לכשרון גם לאהבת הלשון באמת. מרבית סופרי הדור לא יצאו מכלל בינונים. במלאכת עטם היתה מעט בינונית, הרבה זבורית ועדית אף לא מעט ויתר ספרות המאספים לא היתה לשמה לשם הספרות העברית ותרבותה, כי אם לשם תרבות הגרמנית ורוחה. הסופרים הנבחרים בקרב המאספים היו יצחק אַיְכל אשר, מלבד תולדות בן מנחם אשר כתב עברית, היו מרבית חוברותיו כתובות גרמנית גם מרבית כתבי העשיר דוד פרידלנדר נכתבו גרמנית. יואל בריל כתב גם באורים הגונים לכתבי הקדש ומאמרים בדקדוק הלשון וברוך לינדו כתב ספר “ראשית למודים” לתחלת תורת הטבע ותורת ערך הארץ. רוח חיים בפרות החדשה ההיא נפחו שני יציאי פולין הלא הם יצחק סַטַנוֹב ויהודה ליב בן־זאב. יצחק סטנוב היה איש שנון מאד, אשר הלשון העברית היתה בידו כחמר ביד היוצר. אך איש אוהב רמיה היה, ובהוציאו ספר משלים בתבנית משלי שלמה קרא לו “משלי אסף” לגנוב את לב התמימים, אשר ידמו או יאמינו בקצר דעתם כי לאסף המשורר הקדמוני, אשר היה בימי דוד המלך הוא, ויהודה בן זאב איש מלא דעת, כתב ספרים מועילים הלא הם אוצר השרשים, תלמוד לשון עברי, תרגום עברי לספר בן סירא, המתורגם ארמית מגוף הספר העברי אשר אבד ואיננו, ובאור לספר אמונות ודעות לרב סעדיה וגם “מסלת הלמוד” כתב בן זאב לילדי בית הספר, גם יצחק סטנוב גם בן זאב היו בעלי כשרון אך לא בעלי מדות. גם מארץ הולנד הסתפחו שני מליצים בעדת המאספים, הלא הם דוד פרידריכספֶלד יליד אשכנז איש טוב טעם ובר לבב⁸¹ ודוד פרנקו מינדיס הספרדי, תלמיד רבי משה חיים לוצאטו, אשר נסה גם הוא את כחו בשיר בכתבו חזון עליליה בשם גמול עתליה. הוא היה איש ישר אוהב עמו, אשר דאבה נפשו מדי ראותו את הליכות בני הנעורים ואת מעלם בקדשי אבותיהם, לרחקה מעל שפתם ותרבותם ולדבקה בשפת צרפת. לא כן חשבו המאספים המתחכמים בברלין ובקניגסברג. כי כהו עיניהם למראה מעט האורה אשר האירו עליהם מתי מעט מקרב חכמי הגוים. וישאו את נפשם להפר את תורת ישראל ולהאסף אליהם ולהיות עמהם לעם אחד. האחד אשר לבו היה ער ועינו פקוחות, להנבא על הרעה הנשקפה אל היהדות, היה בן מנחם אשר חזה את הכליון החרוץ לעמו, בהפר את המצוה ובמשמרתה ראה את המרפא האחד. אלה הם דברי תוכחתו הנמרצים מאד, לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און, הקוראם אלינו כל היום: קרבו אלינו ונקרבו אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה, ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: להביא את בשר השה אל קרבו ולהפוך ב“מעיו בשר כבשים לבשר זאבים; כן הם אומרים לעשות לנו”⁸². ויוסף ויכתוב לאחד ממיודעיו אשר עינו בחנה אותו היטב, לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כתבי העתים. כל עוד אשר החפץ לחבר אותנו אליהם בדברי דת, אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יותר, מגזרות שמד גלויות. כבר חרץ מוֹנְטֶסְקְיוֹ⁸³ את המשפט הרע, כי אין תחבולה בדוקה ונאמנה להטות לב בעלי דת אחרת, אל הדת השלטת, כסבלנות ודרכי נעם, ולא בגזרות רעות וחזק יד. לפי ראות עיני, זאת היתה רוח החיה בשיטת הסבלנות בימינו, ולא רוח חכמה וצדק. ועל כן עוד יותר ויותר יש לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפתות באנו, להתכנס ולהתנגש יחד, ובמה – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה”⁸⁴. אך ה' היה החכם הרואה את הנולד ויאספהו אל עמיו (1786־5546) בטרם נתכה הרעה הנשקפת לרוח ישראל לתורתו ולמוסרו, על נפשות ביתו, על אנשי עירו ועל עדת עמו בארץ אשכנז כלה. מות החכם הנהדר, היה אות לעדת המתחכמים, לגלות את כל המסכה הנסוכה מאז על מזמות לבם, בלי כל בשת פנים. הן שתי מוסדות יסד דוד פרידלנדר וחבריו זה כחמש שנים מלפנים: בית ספר “חנוך נעורים” ובית דפוס להפיץ ספרים מועטים בתוך הקהל. "אך עתה בסור יראת כבוד בן מנחם מעל פניהם החלו יוסדי בית הספר ומוריו, להדיח מתוכו את כל למודי ישראל הלא הם המקרא, התלמוד וגם את לשון העברית מבלי השאר להם כל זכר, למען הרחב גבול למודי מקצועות החול. כי גם מעט העברית העלובה והמקופחת, אשר היו מלמדים שם עד העת ההיא, לא למדו אותם מעולם לשמה, כי אם לכסות עינים, ולשם תחבולה להעביר את ילדי בני עמם מן היהדות המלאה והבריאה אל התגרמנות שדופת קדים. ובעת אשר נשמעו בגוים דברים כאלה “ישראל היה הוה ויהיה בחיר כל גויי תבל. תעודתנו הגדולה, אשר היא מבחר תפארת מעשי הדורות כלם, תלך הלוך וגדול עד אשר יגמול פרי דרך רוחו הספונה עוד במסתרים לכל באי עולם”⁸⁵ בעת התמלט דברים כאלה מפי חכמי נכר נוֹאֲלו או נוֹעֲזו המתחכמים הפועלים בברלין, להפיץ מבית דפוסם הקטן ספרים מגלות וחוברות להלעיג על מסורת אבות, לאבד כל זֵכר למנהג ישראל, לבער את הקדש מן הבית ולהשבית את כל הגיון אהבה וכבוד למולדתנו העתיקה, ולהלל ולשבח לפאר ולרומם רק את דרכי הגוים. כראות רבי נפתלי הישיש התמים את תעלולי המאספים הנותנים את התלמוד לשחוק, ואת בית הספר בברלין אשר דחה את למודי קדש מפני למודי החול, וישבר לבו בקרבו ויפרד מעליהם לבלתי שוב אליהם עוד.

לוא חכמו באמת חכמי היהודים תלמידי הפלספה, אשר היתה לשלטת למן הדור ההוא, ותחת פלפל בחריפותם במלאכת הפלספה היו מעמיקים להכיר את גמר פריה – שהיא סוף תכלית כל שיטה – כי עתה היו משתוממים לראות כי – כמעט מבלי דעת קנט אביה – התיהדה מאליה פלספתוֹ הנאדרה, בקבעה שני סעיפים, שהם מוסדי היהדות מני עד. האחד, כי החקירה הפלפלנית⁸⁶ לא תוכל עד עולם להוכיח את דעת האלהים, כי לעומת זה מִתְוַדַעַת דעת אלהים בכל תקף, ובתוכחת בלתי סרה, אל כל לב תמים בריא וטהור. זה הוא הסעיף הראשון. והסעיף השני החשוב מאד, הוא כי עם דעת האלהים התוקפת הזאת, תבא כאחד המצוה המחלטת המכרעת⁸⁷ את האדם בכח המוסר המטבע בנשמתו, אל המעשה הטוב, ברצון ולא מאונס. והמעשה הטוב רק הוא לבדו תכלית האדם המעשה ולא המחשבה. יד הנצחון הזה אשר נצחה רוח ישראל בגבול הפלספה, על חכמת יון הקדמוניה הלא היה להיות תוקפת על תלמידי קאנט העברים לקרבה אל ישראל עמם ולדבקה בם באהבה עזה ולבלתי הכאב את לבם במאומה. ומה היו שלשת ראשי תלמידי הפלסף הזה אשר הם לבדם היו מודיעי חכמתו ותהלתו? תלמיד אחד לפלספת קאנט היה הרופא מרקוס [מרדכי] הירץ, אשר התנשא ליורש רוח בן מנחם. הוא שם את ביתו למרכז החכמים אשר היו משכימים לבית מנחם לשמוע את חכמתו וימשכם מרקוס הירץ אל ביתו ויהי מציע לפניהם את חכמת קאנט. תלמיד שני לפלספה זאת היה לַצַרוס בן דוד, הוא היה המודיע והמפיץ הראשון לפלספה זאת בעיר וִינָא עיר ממלכת אוסתריא. שלישי להם היה סלומון מַיְמון איש חריף ובקי בתלמוד אשר בא מפולין לאשכנז, וילמד שם בלי מורה ויעש חיל בפלספה במדעים ולשונות. הוא העתיק מאד מאד בפלספת קאנט, עד כי השתומם הפלסף על עמק דעתו, ויפץ אותה סלומון מימון בין חכמי דורו. אך תחת לכתו בשיטת קאנט, לשום את המעשה הטוב לכל תכלית חיי האדם ואת המחשבה רק למכשיר למעשים טובים הרבה בן מימון, מכל בני גילו, לדבקה בדעת פלספי יָוָן, ולהורות לנפשו ולחבריו כי יוצא אדם ידי חובתו רק במחשבה הברורה לבדה, וילעג על המדות הטובות ועל המעשים הטובים, ויתגאל בתועבות זמה ושכרון, ואף כי כתב ספר עברי הלא הוא פירוש חריף לספר מורה הנבוכים בשם “גבעת המורה” נפרד מעל עמו, ויהי קרוב להמיר את דתו. ובספר תולדות ימי חייו⁸⁸ אשר כתב גרמנית נתן את עמו ללעג ולקלס. ולצרוס בן דוד היה הראשון בישראל אשר החל להנחיל לבני עמו את בקרת המקרא העוקרת, להכחיש את דבר מתן התורה ביד משה, ולהסיע מלב קוראיו ושומעיו את תקות שיבת ציון. בשתי אלה בא להשכיח מלב בני עמו ראשיתו ולהכרית מפיו את חזון אחריתו. ומרקוס הירץ אשר עם חכמתו היה איש חומד לצון, היה הראשון אשר העיז פניו בזקני גאוני ישראל ויתן את שמם לגדופים בתוך קהל פוחזים חסרי לב. עד כמה רחקו דרכי פלסף זה מדרכי בן מנחם, אשר היה לפניו, יראה במקרה אחד אשר קרה בימי זה ובימי זה. בימי בן מנחם יצא דבר מלכות מלפני מושל מקלנבורג שְוֶרִין לבני ישראל, להשהות את מתיהם שלשה ימים ויבקש רבי יעקב עמדן את בן מנחם במכתב כי בכבודו הגדול ובלשונו הצחה יחלה את פני המושל להחזיר את הדבר ליושנו. וישב בן מנחם אל הגאון בכבוד ובענוה, כי אם אמנם במקום שיש חשש ספק פקוח נפש, יש לפי דעתו לקבל פקודה זאת, אף תמך את דעתו בדברי הלכה מתלמוד ופוסקים, בכל זאת לבלתי השב פני גאון ריקם סדר מכתב בקשה להקל מעט מתקף הפקודה. דבר שלטון כזה יצא מלפני ממלכת אוסתריא כשנתים אחרי מות בן מנחם (1788־5548), ויהי באמור רבנו יחזקאל לנדא להשתדל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפלסף הירץ וימלא את פי חכמתו מצה ונאצה אלה ונבלה על הזקן הנהדר ראש רבני דורו האהוב והנכבד בפי כל ישראל.

מלבד רבנו יחזקאל היה עוד גאון זקן ונכבד גדול בדורו, הלא הוא רבי רפאל הרב בהמבורג, וגם הוא לא היה טוב בעיני חכמי בני הנעורים להוציאו נקי. את עבודת הכבוד הזה להציק ולהבזות רב וגאון, שמו דוד פרידלנדר ואיציק יְבָמוֹ העשירים על שכם רב אחד שאינו הגון ושמו שאול הירשל, רב מפרנקפורט די אודר, לירות במסתרים אל לב הזקן הצדיק, לחבר ספר “מצפה יקתאל” לחפא בו דברי בלע על רבי רפאל ועל ספריו. וירע הדבר בעיני נכבדי הרבנים על מוצאי ספר בן בלי שם. זה, כי לא חתם שאול את שמו עליו. ומה דאבה נפש הרב הנכבד רבי צבי הירשל הרב לעדת ברלין בהודע לו כי יד שאול בנו בנבלה הזאת. הרב הנפשע שאול הזה אוהב זיופים היה לקרוא שם גדולי הדורות על מעשי תרמיתו. ויוצא עוד ספר אחד בשם “בשמים ראש” בטעם המאספים ובדרך רוחם ויקרא עליו שם רבנו אשר – רא"ש – מבלי העלות בחפזו על לב כי הרב הדגול הזה רחוק היה מהתר אסורים. ויהי כאשר הכירו אנשי קהלותו את מזמותיו ויגרשהו מהיות רב בתוכם ויקם ויברח ללונדון.

נבלות כאלה וכאלה היו פרי רקבון אשר הרבה לאכול במתחכמים, מאז החלו לפרוק מעליהם את עול מוסר תורת ישראל. מעין התמימים המחזיקים בתומתם, לא נעלמה המחלה המשכלת. על כן התבצרו מפני הנגועים בה, ויסגרו מפניהם גם את דלתות קהלתם. ויועדו המאספים וחבריהם לאגודה אחת אשר קראו לה “אגודת רעים”⁸⁹.

והמשובה הגדולה אשר שובבה רוח המתחכמים, לבשה עד מהרה בשר ותהי למשובת עגבים, גסה ונבלה מאד. המרכז למשובה הזאת היה בית מרקוס הרץ, אשר אחרי מות בן מנחם פתח מרקוס אותו להיות בית ועד לחכמים לשמוע מפיו את חקרי שיטת קאנט. ויבואו שמה גם שרים נכבדים, גם יורש העצר אשר מלך אחרי כן – בשם פרידריך וילהלם השלישי – גם עוד חכמים נוצרים שקדו על דלתות ביתו לשמוע חכמת פלסף גרמני מפי חכם יהודי. אך לא ארכו הימים ו“בית הועד היה לזנות” ויחלו נכבדי החכמים להוקיר את רגליהם משם, ובני הנעורים מבתי הנוצרים וצעירי סופריהם צבאו פתח בית הירץ כי הנריטא אשתו היתה אבן חן לנוצרים הוללים ההולכים אחרי עיניהם. כי מלבד יפין היו היא ורעותיה העבריות בדור ההוא בברלין, נעלות הרבה בחין ערכן בהליכותיהן ובטוב טעמן על בנות שרי גרמניא בארצותיהן. גם הגברים בישראל בעת ההיא היו נעלים על בני גילם הפרוסים, בשכל טוב, בדעת ובכשרון. כי אל הבקורת השנונה בכל דבר בינה, אשר היתה להם למורשה מאבותיהם תלמידי המורה הגדול, התלמוד, נוספו להם גם מדעי החול גם לשון גרמניא הצרופה. ותחת אשר מרבית האזרחים גם מרבית השרים היו גסי רוח, אשר לא ידעו למצוא ידיהם ורגליהם במסבת אנשי טעם, בהיות עיני אלה נתונות בכוס השכר ואזני אלה נטויות אל זכרון הגבורות אשר עשו אנשי הצבא במלחמותיהם היו שעשועי היהודים רק במדע חזון ושיר על כן נחלו להם הגברים עוז והדר והנשים חן ונעם בדבריהם ובמעשיהם. לוא היתה רוח מוסר התורה הנשמה המחיה את התרבות הזאת כי עתה היתה לברכה בישראל. אולם בהיות עיני התרבות הרעה הזאת רק אל החמדה ואל תענוגות הבשר ובהיות הוללים מתעים אשר תאות נפשם היא כל מגמתם מזמתם יוצאים באים באהלי בנות ציון, היתה התרבות הזאת לאש אוכלת עד אבדון. ויהי בפתוח הנריטה הירץ בביתה טרקלין⁹⁰ לשם נוה שעשועים לאנשי ענג, נאספו שם כל יודעי אהבה בתענוגים מבני מרום עם הארץ. ובראותם כי בעלת הבית וחברותיה, אשר גם בנות מנחם היו לבשתן ולחרפתן, בתוכן, לא ירשו מאבות אבותיהן, את מדת קשי הערף, החלו להטות את לבן ראשונה מאחרי בעלי נעוריהן ואחרי כן גם מאחרי אלוהיהן. ורוח חמדת הבשר אשר מסך המליץ הגרמני גתִּי⁹¹ על כל נאות אשכנז בדורותיו באמרו כי אין לאדם בלתי אם לסור למשמעת חוש הטעם לאמר לחשק היצר, היה לפתחון פה לנשים פוחזות להעטות מעטה פלספה על תועבותיהן. ויהי אחרי מות מרקוס הירץ, ותתמכר הנריטא אשתו, לכמר לותרני, איש מתחכם ומתקדש ושונא ישראל בסתר לבו, ושמו שְלֵירְמַכֵר⁹² ותתנצר, ותהי לו לאשה. וגם בנות בן מנחם נזורו גם הן לבשת. ואחת מהן הלא היא דוֹרוֹתֵיאַה עזבה את עמה ואת אלהיה ואת בעלה הישר ואת שני ילדיה ותהי לאשה למליץ פרידריך שְלֶגֶל, אשר טמא את הארץ בתועבות ספרי עגביו.

ובהפרע מוסר התורה וברבות המעל בדת משה, רפו גם יתר המוסֵרות המרתקות את איש ישראל לצדק משפט ומישרים. עד כי עברה לרגעים רוח נחם גם על איש מראשי המועלים, ויתאונן במר נפש על העזובה הזאת לאמר “חטאות נראו בתוכנו אשר אבותינו לא ידעו אותן כחש באלהים רֹךְ מֹרךָ ועצלות תענוגות בשר ותפנוקים. כל ילדי שקר אלה אשר הולידו התחכמות קפויה ותרבות מקולקלת נאחזו גם בקרבנו. וצפויה היא ישרת הלב להסחף עוד מעט בשטף הבזבוז וגדות הרוח”⁹³. ולעומת פרשת חטאות דורו, חזקה יד האמת על המתכחש ההוא, להקביל את צדקת הדורות הקודמים, כי אז היתה בקרב ישראל “הצדקה מרובה, גמילות חסדים מצויה, אהבת הורים ובנים וטהרת האישות עמוקה מיוסדת ומושרשת מסירת נפש איש בעד רעהו חזון נפרץ מאד. ורק מעט נשמע בקרבם דבר נבלה, זמה, עשק או רצח”⁹⁴ בדור הפרוע ההוא רבו המתנצרים למאות ולאלפים, עד כי בימי שלש שנים עלה מספרם עד שלשת אלפי נפש בברלין לבדה, ולא נותרה מקהלתה בלתי אם מחציתה. ומרבית המתנצרים היו העשירים והמתעשרים המתהלכים בקרב הנוצרים. אולם מן המאספים וחבריהם, אף כי סרו כמעט כלם מאחרי התורה ומדרכי ישראל, לא עלתה אף על לב אחד מהם להתכחש לדתו ולמולדתו, לבד מן האחד, הלא הוא דוד פרידלנדר, הראש להם. אחרי אשר בקש את הממשלה על דבר זכוי בני ישראל במשפט אזרח ולא נעתרה לו, ואחרי אשר השיבה את פניו גם אחרי אשר בקש אחרי כן את הזכוי רק למשפחתו לבדה, שלח את דברו באגרת גדולה אל הכמר הגדול טֶלֶר, לאמר לו, כי אם יפטרהו מסעיף אחד באמונת הנוצרים ובא הוא וקהל גדול עמו לחסות בצלה, וישב גם הכמר את פניו ריקם.

רבים מן המומרים הנקלים עזבו את דתם ואת מולדתם רק בעבור הזכוי הנחשך מהם. אמת הדבר, כי הזכוי הממלא את יד האדם להנות חלק כחלק מטוב הארץ כיתר יושביה, דבר חפץ היא לכל איש, בכל אר"ן ובכל דור, ואף כי ליהודים יושבי פרוסיא רצוצי המשפט בימי פרידריך השני אשר הצר את צעדיהם וישנא אותם ככל אשר אהב את ממונם. ויהי המעט ממנו כי לא אבה לשום להם כל רוחה וישב אחור גם את בקשתם אשר בקשוהו להתיר להם לשלוח יד במלאכה. אף לא העביר גם את הגזרה המלעבת אשר גזר בימיו על כל חתן וכלה בישראל, כי יקנו ביום חופתם מבית הַמַגְנִיָה⁹⁵ אשר לו כלי קוניא⁹⁶ בעד ארבעים תלר על מנת למכור אותם חוץ לארצו. ובכן היה הזכוי המציל את בעליו מכל אלה דבר ראוי מאד. אולם אנשי הדור ההוא, הלא הם פרידלנדר וחבריו עשירי ברלין. אף כי עשו עשר גדול מאד במסחר ובחרשת ויעשירו פי כמה וכמה מאבותיהם, עשו את דבר הזכוי לחזון שקרקסם ואליל, אשר כמעט עד היום יקריבו לו את כל קדשיהם וכל מחמדיהם מני קדם.

גם פרידריך וילהלם אשר מלך תחת פרידריך השני (1786־5546) לא הרבה להטיב לישראל. ובדרשם ממנו זכוי גמור, לא נדרש להם בלתי אם להעביר את חקת מכס הגוף רק מן היהודים יושבי הארץ לבדם, ולא מן האורחים הבאים שמה מארצות אחרות. ואת גזרת קנין כלי הקוניא לחתן וכלה לא בטל עד אשר שקלו על כפו ארבעת אלפי תלר.

אולם הזכוי אשר בקשו בני ישראל בפרוסיא ואשר בעדו מכרו את מולדתם ואת קדשיהם מצאו בני ארץ אחרת מבלי בקש הרבה ומבלי חפץ דבר ממורשת קהלת יעקב.

מעמד ישראל בצרפת לפני ראשית התקומה. נפתלי מדלסהיים ומאמציו לשחר טובת ישראל בכל ארצות ממלכת צרפת. לודוויג הששה עשר מבטל את מכס הגוף ושאר גזרות המחפירות בממלכתו. סנגורים לישראל בצרפת וקטיגורים במדינת אלזס. בר בינג היהודי מדבר קשות לצוררי היהודים במגלתו הצרפתית. רוב המליצים הטובים ומעוט השוטנים בדבר הזיכוי הישראלי. הזכוי נחתם בטבעת המלך. מעמד היהודים בימי ממשלת הבלהות. זכוי היהודים ביד נפוליון שר הצבא בכל הארצות הנכבשות. הצעתו ליושבי ארץ ישראל להתאסף אליו ולקבל את הארץ מידם אינה מתקבלת. הקסר נפוליון מושיב סנהדרין בפריז לפי שעה וקובע קונסיסתוריום לדורות. דברי גאון עוז מליצי ישראל על תורתם ומולדתם בדברם אל השרים בדבר הזכוי. כבוד שרי צרפת וטובת עינם לישראל. והאיבה והבוז של הגרמנים לישראל בימי גדולת נפוליון ואחרי נפלו. שפלות היהודים המתגרמנים והתבזותם לפני בוזיהם בעד הזכוי. נכלי בליעל ושנאה כבושה בגרמניא ובארץ ממשלת האפיפיור. שואת רעש היהודים. ערך בן מנחם ובית רותשילד בתולדות ישראל. בורני והייני מכים בשוט לשון את גרמניא ואת הליכותיה עם ישראל. הרפורמא היהודית וטעם הוסדה. ישראל יעקבסזון יוצרה. מחאת ר' זייניל איגר. הרפורמא נודדת מעיר קאסל לעיר זיזן משם לברלין מברלין להמבורג ושם היא קובעת מרכז לה. מחאת ר' משה סופר וארבעה עשר רבנים אחרים. ועד מרבי התרבות וכתבי עת למדעי היהדות.

5520–5580

כאשר שבו נדחי ישראל בימי מנשה בן ישראל, אחד אחד אל אנגל אחרי אשר גורשו אבותיהם ממנה זה מאת בשנים. ככה הלכו אחיהם הלוך והתלקט, במאה החמישים ושש, לארץ צרפת אשר גם משם גלו אבותיהם, זה כמה מאות שנים. הערים אשר נשארו שם שרידים בגלוֹת אחיהם מכל הארץ הן אויניון וקרפנטרס אשר סרו למשמעת האפיפיור, ויהי מספר היהודים היושבים בכל מדינות צרפת חמשים אלף נפש. ועשרים אלף מהם ישבו באלזס הגרמנית אשר נספחה לצרפת. ובתוכם היו פליטי ספרד אשר התגנבו זה כמאתים שנה לפנים אל עיר בורדוא¹. באמור יושבי הנוצרים כי קתולים הם אשר באו מפורטוגאל. האנשים האלה עשו להם עשר גדול, אף עשו להם שם במדעים. אך בין העשירים המשכילים האלה קמו שני אנשי בליעל, שם האחד יצחק פינטו ושם השני² יצחק פֶרֵירָא³ ויהי בהלשן וֹלְתֵר⁴ המשורר הצרפתי את ישראל ובחפאו עליהם דבות נתעבות, לא בושו המרעים האלה, להתרסס לפני השטן הזה במגלותיהם הצרפתיות, ולהודות לו בפה מלא כי אמנם צדקו דבותיו על רבבות אלפי ישראל האשכנזים, אך הם נקיים הם מאשמת היהודים האומללים ההם, כי הם ספרדים הם, הנעלים על היהודים האשכנזים, כגבוה שמים על הארץ, בהיותם דומים בצדקתם, בישרתם, בטהרתם הזכה, ברחמיהם הרבים, כבני עמי אירופא. ותקטן עוד זאת בעיני החכמים העשירים הנבלים האלה, וילשינו את אחיהם המדכאים פליטי אשכנז ויושבי אַוִינְיוֹן, אשר גם הם באו למצוא את מחיתם הדלה בעיר בורדו, באמרם כי אנשים נבזים פוחזים ובוגדים ואנשי מרמה הם, ולא נחו ולא שקטו עד אשר הוציא רִישֶלְיוֹ⁵ שר המדינה דבר שלטון (1761–5521) ויגורשו היהודים האשכנזים העניים ברשעת המרעים האלה⁶. לשמע הרשעה האכזריה הזאת אשר הרשיעו יהודים לעשות ליהודים, התעורר כהן קתולי ויכתוב מגלה בשם “אגרות יהודים” אשר בו גלה את עון השפלים המתנשאים האלה. אך עד מהרה שבה חרפתם אל חיקם, כי כאשר קמו הם לגרש את אחיהם הדלים מארץ לא להם, נתבקרו גם פנקסיהם כי התעוררו הנוצרים אדני העיר אשר הארץ הזאת ארצם היא לגרש את הרשעים האלה המתגאים בעולם שאינו שלהם ויוכיחו לעין כל כי לא במשפט נאחזו בעירם, כי סבבום בכחש בהעלימם את יהדותם בבואם, וכי הרשיונות הנמצאים כיום בידם על דבר מושבם, מזויפים ומעשה תרמית הם; וישתו אנשי שחץ אלה לרויה מכוס החמה אשר מסכו לאחיהם האמללים.

לוא היו עיני בני ישראל בצרפת נשואות לרמי עינים כאלה אשר כסו בחרפה את שם אבותיהם גדולי ספרד הנהדרים, כי עתה הוסיף עם צרפת מסגר על מסגר מבלי תת אף מדרך כף רגל לנפש אחת מישראל בארצה. אולם תחת המתיחשים הריקים הקים ה' מתוך היהודים האשכנזים הנעלבים בפי המלשינים⁷ האלה אנשים יראי אלהים אנשי כבוד באמת אנשי חכמה וחסד לגואלים לאחיהם המדוכאים במדינות צרפת ובכל ארצות יתר הממלכות. הראשון לאנשי חיל אלה היה הנדיב נפתלי מֶדֶלְסְהֵים אשר נקרא בפי הצרפתים צֶרְף=בֵר (מ' 5553–1793). בעיר בישהֵם, עיר מולדתו באלזס, בנה בית מדרש גדול ויקם בו את יבמו הרב הגדול בתורה רבי דוד שינצהם⁸ לראש ישיבה ואת כל לבו יחד לאהבת אחיו בני עמו לבקש להם מנוח, להרחיב להם, לחזק ידם לגול מעליהם חרפת הגויים, לדרוש משפטם ולהרים קרנם. עוד בימי לודויג החמשה עשר, כבר היה צרף=בר העשיר ורב הכשרון קבלן מספק צרכי הצבא למחנה החונה בשטרסבורג. וייתן לו בראשונה רשיון מאת המלך לשבת רק חרף אחד בעיר הזאת המסוגרת מפני בני ישראל. ובמלאת ימי הרשיון יתחדש עוד הפעם. מעט מעט מצאה ידו להביא עוד אנשים יהודים לעזור לו בעסקי הקבלת, ולהמנות עמם למנין עשרה לצרך התפלה. ובעלות לודויג הששה עשר על כסא צרפת הכיר את הטוב אשר עשה צרף=בר בממלכתו ויחונהו וימלא את ידו לשבת בטוב בעיניו כאחד האזרחים ולקנות קרקעות באין מחריד, ויקן לו שדות וכרמים ויבן מגניוֹת⁹ ויעסק גם בשדותיו גם במגניותיו אנשים עברים למען גלול מעליהם את החרפה אשר טפלו צורריהם, כי אין חפץ ואין כשרון להם בכל מלאכת מעשה. וכאשר הצליח להפוך מעט מעט את לב המלכות לטובה, השכיל למצוא עצה להפוך לטובה גם את לב נכבדי הצרפתים. ויקן במיטב כספו שש מאות ספרי דוהם על דבר “תקנת היהודים במשפט אזרח” המתורגמים צרפתית, ויפיצם בכל גלילות צרפת ויתאמץ בכל עז להטות את לב המלך והשרים לפתוח לפני בני עמו את מרבית ערי צרפת ודבריו החלו לעשות פרי. כי השר יקר הרוח מַלֶסְהֶרְבְס בראותו כי טוב בעיני המלך לקבל דכרונה¹⁰ מיד היהוּדים על משאלותיהם, קרא מתוכם קריאי מועד אשר צרף=בר ורעהו בֶר=יצחק=בֶר מעיר ננסי תמים דעות עמו ואנשים ספרדים מעיר בורדוא היו בתוכם. קרוב הדבר כי פרי הועד הזה היתה הפקודה הנמרצה להעביר כרגע מכל מדינות מלכותו את גזרת מכס הגוף אשר הביע המלך כי מורת רוח היתה לו ואת יתר המסים המבדילים בין איש ישראל לרעה מיתר יושבי ארצותיו (5544–1784). וגם השר מִירַבוֹ¹¹ אשר היה הרוח החיה בכל החליפות הגדולות אשר חלפו בעת ההיא על צרפת יעץ נדיבות על ישראל. ובהודע אליו בבואו לברלין, שנתים אחרי מות בן מנחם (5547–1787) פרשת דברי החכם הישראלי הזה, כתב ספר על דבר ערך החכם בברלין ועל זכוי בני עמו, ויזכור גם דברים רבים מדברי דוהם בתוך דבריו וגם מליצים עמדו בעת ההיא לישראל בתוך חכמי צרפת ככל אשר עמדו להם באנגליא בימי קרוֹמוֶל. אך תחת אשר היה שם מנשה בן ישראל רק המליץ הישראלי האחד והמדבר תחנונים, עמדו לישראל בצרפת בראשית ימי התקומה גם מליצים מתוך עמם אשר לא ברוח נכאה דברו דבריהם, כי עם בעז גבר בקשו את משפטם. שטנה יצאה מתחת יד האלזסים בשם “צעקת האזרח מפני היהודים” וישב עליה יהודי צעיר לימים ושמו ישעיה בֶּר בינג במגלתו הצרפתית אשר כתב; בה הפך את ידו גם על וֹלְתֵר¹² צורר הזקן ועל כל צוררי ישראל וגם על הממלכות השאננים והשותקות למעלליהם. ולא השפיל היהודי האשכנזי את כבודו כאשר השפיל פינטו המתרפס לפני וֹלתר. וימלא כח להוכיח לצוררי עמו, עד כמה רב יתרון כבוד ישראל ותפארת מולדתו על הגוים הלוחצים אותו, ואם אמנם נמצא בם עון פוקד הוא את העון הזה, על צורריו אשר גדרו בעדו כל דרך המתרת. אחרי גללו את חרפת עמו על ראש אויביו, החל לסדר את טענותיו לפני הממשלה ויפרש את דברו באר היטב: “לא חסד אנחנו מבקשים כי אם משפט אנו דורשים” וראש דברו בכל מאמר היה “אנחנו תובעים” והמעט כי לא פצה איש מנכבדי צרפת פה על דבריו הברורים כי אם מלאו אחריו בלב תמים. הכהן הקתולי גריגואר הנכבד ואוהב מישרים מלא פיו צדקת ישראל ואת אשמת שונאיהם ואדולף תירי¹³ הצרפתי הטיל את כל האשמות אשר יטפלו על היהודים על קדקד צורריהם הנוצרים על רשעתם על קנאתם ועל צרת עינם. וגם איש חרוץ ורב מדעים מבני ישראל מעיר קובנו מארץ פולין ותלמיד מובהק לרבנו אריה ליב בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ ושמו זלקינד הורויץ כתב מגלה, להשיב על דברי השוטנים באלזס, בטעם ישעיה בינג.

עד כה ועד כה פרצו פרעות על בני ישראל בראשית התקומה הצרפתית. וינוסו רבים מהם לעיר בַּזֶל במדינת שְוֵץ. ויעמוד הכהן התמים גריגואר למליץ לעשוקי שתי המדינות ההן, וימסור אל סוד העם מגלת “מועצות לתקנת היהודים” ויתאחדו כל היהודים יושבי מדינות צרפת וקהילותיהם הגדולות שלחו את מלאכיהן אל סוד העם הצרפתי, אשר בתוכן היה האיש האמיץ בר יצחק בר מלותרינג, הגדול בלוחמי מלחמת הזכוי. ובהתרגש הקתולים על דורשי חרות הדת, אשר גם ישראל בתוכם, קנא אחד מאנשי הסוד רַבוֹד–סנט=אֶצְיֶן¹⁴ שמו קנאה גדולה לחרות הדת ולזכוי היהודים ויחלט כי חרפה גדולה היא לאיש צרפתי לשאת אף שם “סבלנות” על שפתו כי לא חסד יבקשו בעלי הדתות אחרות כי אם משפט. וגריגואר והגרף קלרמונט=טוֹנרֶ¹⁵ העירו למוסר את אזני הקתולים הנרגנים, כי יש לנוצרים להביא כפרה על חטאותיהם אשר יחטאו לישראל. ויהיו ראשי סוד העם ומרבית קרואיו נכונים ושמחים בכל לב לשחר את דבר הזכוי. אך בהתיצב אנשים צוררי היהודים בצר להם, לא עלתה בידים בלתי אם לזכות את יהודי בורדוא ובאיוֹן¹⁶ הספרדים לבדם. אוֹלם גודרד¹⁷ הפרקליט וגרויל, אשר היה אחרי כן ליועץ הממשלה ומילוט¹⁸ היושב ראשונה בסוד העם וברטוליו¹⁹ כהן קתולי, תבעו בחזקה את עלבון היהודים ילידי אשכנז, על אשר מנעו מהם את הזכוי הנתן לספרדים אחיהם. ויקראו להם “אחינו החדשים” וירבו להלל את מדותיהם הטובות. גם האלזסים החלו לחדול מרגז. וסוד העם בטל את המסים המיוחדים המוטלים על היהודים במדינה ההיא. וערעורי הצוֹררים לא הועילו בלתי אם לדחות את הדבר מעת אל עת, עד כי הגיע היום וסוד העם הכריז את הזכוי הגמור לכל היהודים, לאמר גם ליהודים ילידי אשכנז, אשר בכל מדינות צרפת ויחתם חק הזכוי בטבעת המלך, (ג' נובימבר 5552–1791), וליהודים בצרפת היתה אורה ושמחה.

בימי²⁰ ממשלת הבלהות²¹ אשר חללה לארץ את הקתוליות, ותכן מטבח לכמריה פרצו מרעים מתי מספר, לבתי כנסת ישראל וישרפו את קדשיהם, ויסגרום על מסגר ויאנסו את בני ישראל לחלל את השבתות ויציקו המרעים לרבנים, אך כאין נחשב המציק הזה אל מול המצוקות אשר הציקו לקתולים. והמשובות אשר שובבה ממשלת הבלהות הלכו הלוך ורוב עד כי מלאה הארץ דמים, וכל נפש לא האמינה בחייה, עד כי פתאם נדמתה ותהי לאין, ותחתיה קמה ממשלת זקנים וסדרי המשפט שבו למכונם. מתוך צבאות הממשלה ההיא, התנשא כגור אריה, נפוליון בּוֹנוֹפַּרְתֵּי שר הצבא, ולא ארכו הימים ויהי לראש הצבאות, ואחרי כן לראש שלשת הכונסולים, אשר אליהם נסבה הממשלה, ואחרי כן היה לקֵסָר. ולמן היום אשר החל לצאת ולבא הלך הלוך וגבור: וישבח בראשונה את שאון המתפרצים בקרב הארץ ויכבד ידו על איטליא וילכוד את ארץ ממשלת האפיפיור²² ואת מדינת לומברד ואת הולנד. ובכל המקומות אשר כבש או אשר פרש ידו עליהם זיכה את בני ישראל במשפט אזרח. וממשלת הולנד, המעט ממנה כי נתנה ליהודים את משפט האזרח (5556–1796), נעתרה להם להזהיר לממלכות גרמניא, כי אם תקחנה את מכס הגוף מן היהודים ההולנדים הבאים אל ארצותיהן, תגזור היא גזרת מכס הגוף על כל גרמני הבא אל ארצה. בעבור נפוליון בארץ סוריא העביר קול כי יתאספו אליו בני ישראל והשיב להם את ארץ אבותיהם ולא שמעו אליו. אין זאת כי אם הכירה עינם החדה, מבעד לכל מראה גבורותיו, כי לא לארך ימים יכון איתן מעמדו. ונפוליון השתומם על עם ישראל ויכבדהו בלבו כי גוי איתן, גוי מעולם הוא. אך אחרי עלותו על כסאו היתה רוח אחרת עמו, ויט את אזנו אל האַלְזַסִים אשר הביאו אליו את דבת ישראל רעה: ויאסוף הקסר קריאי מועד מבני ישראל וישיבו על שאלותיו אשר שאל, ויהי כי טובו דבריהם בעיניו, ויושב בפריס שבעים איש כתבנית הסנהדרין בימי הקדם, ורבי דוד שונצהֵים²³ הרב בראשם (5567–1887). וישימו את התשובות אשר השיבו על שאלות נפוליון לחקות קבועות וקימות לבני ישראל אשר בצרפת. וסוד רבנים אשר נקראו שמו כוֹנְסִיסְתוֹרְיוּם נוסד מטעם הקסר למשמרת החקים האלה.

בכל מאמצי בני ישראל יושבי צרפת ואלזס ובכל נפתוליהם אשר נפתלו בדבר הזכוי עם האזרחים, שריהם וכמריהם. עם צדיקיהם ועם רשעיהם וגם עם עבדי הקסר הנורא על כל סביביו, יראו במעשיהם לעיני אנשי דורם ובזכרון מעשיהם לעיני הדורות הבאים כאנשי כבוד ועוז יודעי ערכם, ערך מולדתם העתיקה וערך תורתם הרוממה, אשר אלה יקרו להם מכל, אף מן הזכוי אשר בכל כחם דרשוהו, עד כי מדי דברם גבוהה על אודותיו, לא שכחו להביע דברים ברורים על אודות קדשי ישראל, כעין מודעה מסורה, כי ראש מחמדיהם היא יהדותם. ומן הדברים האלה החוזרים במדברותיהם באזור אותם האזרחים גבורה בראשית התקומה, לא הפילו אף כמלא שערה, במדברותיהם אשר נשאו, בהיות אורבים מעבדי מושל רודף באף, שומרים את פיהם.

קול האות הראשון להגיון לב מליצי אחינו הנכבדים ההם דורשים זכוי מיד העם הנאדר עם צרפת, היה מודעה מפורשת כי אין לישראל זקן העמים להתרפס ולהחליק לשון, כי לועג הוא בהדר גאונו לכל מתחכם ומתלוצץ, וכי אין עם לבבו למכור את כבודו ואת קדשיו גם בעד הזכוי. דבריו הראשונים נאמרו בסגנון מתתיהו החשמונאי²⁴ ואלה הם: “אם האישים הטופלים עלינו שקר, יקראו לאיש דבק בתורת אלהיו, שומר הבלי שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים למרות עינו ולתר הזונה רק אחרי עיניו – – עת אשר כסה חשך ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים, קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים” את הדברים הנמרצים והנאמנים האלה דבר ישעיה בינג הראשון, ליהודים סופרי שפת עם הארץ, צרפתית לצרפתים. והאיש הגדול איש החיל בֶר יצחק בֶר, אשר הזכוי כמעט מעשי ידיו היה, הוציא מכתב גלוי בשפת צרפת להעיר את אזן היהודים על חובתם לדרוש כיום את שלום המלכות ביתר עז, ולהשבית את הלעז המגומגם הנותן את דברין ללעג מפני שפת העם הצרפתי ויחתום את מכתבו אשר הפיץ בין כל יושבי צרפת בדברי אהבה עזה מאין כמה לתורה ולמצוה לאמר "היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם, לא בתורתם. כמה טובה כפולה ומכפלת לתורה הקדושה עלינו, אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו? הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת ללכת בה בכל לבבנו ובכל נפשנו, לבלתי רום לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה. למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחר הוא בארץ, אשר עמד כסלע בלבב ימים למול כל גל ומשבר. כל פגע ומפגע אשר שאפו לבלע אותו חי זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את לבבנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו, למען נמעול בה מעל, כאשר יאור גם לנו היום?

ובסגנון זה דבר גם בנו השנון איש החיל מיכאל בר, בהתרגש בתחלת התקומה מהומות על ישראל באלזס, אז הוציא בשפת צרפת “קול קורא לכל ממלכות הארץ” על העשוקים הנעשים לפרורים המפרפרים, לנפוצות עמי האומלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת האלהים אשר בקרבו – – אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נדחף משטף המים הזדונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה. כשן סלע מוצק אשר כל רוח לא תדפנו וכל סערת חמה לא תפיצנו, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה".

וגם אחרי היות להם דברים עם מושל נורא למלכי ארץ. אשר בחיקו היה מוטל גורלם, לא חדלו אנשי חיל יראי אלהים אלה, לזכור את זכרון תורתם ומולדתם גם מדי דברם באזני שרי נפולין על אודות משאלותיהם מאת הממשלה ועל אודות חובותיהם לממלכת צרפת. ליפמן בן האדם הגדול הגדול נפתלי מֶדֶלְסְהֵם צֶרְף בֶר פתח את ועד קריאי המועד לעיני שרי הקסר בדברים האלה: “אחינו, שכחו את מולדתיכם למקומותיכם. לא אלזסים, לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו כי אם גוי אחד אנחנו המפוזר והמפרד בכל הארץ. אל אחד לנו ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר בצלה נחיה”.

והאיש הגדול בר יצחק בר המגן לעמו והמעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר מולי²⁵ הקשה לישראל. אשר לא רכות וחלקות דבר אל קרואי המועד בשם הקסר אדוניו. אלה הם דברי בר יצחק בר: “העם האומלל והמרדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר המות לא יירא ומצוק לא יפחד עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן בל ימוט משאון לאומים. ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו ואחריתו אחרית כל היקום – – אזרחי צרפת ובני ישראל אנחנו – – קומו נא ונשא ידינו קדש, ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכות הקסר באהבה”.

ולא בדבר שפתים בלבד כי אם גם במעשה היו ראשי מלאכי ישראל בימים ההם נאמנים בכל לב אל התורה ואל המצוה. אחד מראשי חפצי בר יצחק בר, הוא לקים בכל תקף את כח בית דין ביד הרבנים, בדעתו את ישרת לבם בכל דבר משפט. ובהועד יום המועדה לקריאי המועד אשר קרא הקסר ליום השבת ערב בר יצחק בר את לבו, להציע לפני חברי המועדה לדחות אותה ליום אחר לבלתי בוא איש לחלל את השבת.

לעומת הרוחה אשר עמדה לבני ישראל יושבי צרתם, היה גורל אחיהם יושבי גרמניא מיד העם, מליציו וסופריו, צרת עין, איבה ובוז. אזהרת ממשלת הולנד לממלכות גרמניא לבלתי שים מכס הגוף על יהודי ארצה הבאים שמה, ואזהרה צרפתית כזאת וחמורה עוד ממנה, לממלכות ההן בדבר יהודי ארצה, ודבר העתר מושלי כמה ממלכות קטנות גרמניות, לחכם הנכבד זאב בְּרֵידֶנִבַּך ולישראל יַקוֹבְּסְזוֹן, להשבית את גזרת מכס הגוף מארצותיהם ושאלת היהודים לזכותם במשפט אזרח – כל החדשות האלה הציתו אש חמת קנאה באף רבים מן הגרמנים עד להשחית. ויקם בתוכם חבר סופרים מְכַתבֵי עמל מלאי חמת עכשוב. זה הפגיע בממשלה לחדש את גזרת הדראון על בגדי היהודים וזה מלא את פיו דברי נבלה ונאצה על האבות על תורת משה ועל הנביאים, למען הפשט מעל ישראל את שארית כבודו. את היתרון האחד אשר לא שידד עוד ממנו. זה יעץ לשום על כל היהודים מקציהם עד קציהמ עבודת אנשי צבא אשר לעולם בה יעבודו וזה יעץ לממשלה הרוממה לחבל בגוף הזכרים העברים למען לא יולידו עוד ואבד שמם וזרעם מתחת השמים. בימים ההם, ולמראה גאון מולדת משכילי ישראל בצרפת, נראתה כל נבלות משכילי ישראל בגרמניא בכל גועל מערומיה. תחת אשר רוממו אנשי חיל כישעיה בינג, בר יצחק בר וחבריהם את תורתם ואת מולדתם מעל כל מרום. גל לעיני מושל אדיר מרגיז ארץ, התנבלו משכילי אשכנז ללוק רגלי סופרים נבלים אנשי בליעל, אשר תגעל נפש כל איש כבוד להביט בם. אהרן ואלפסזון מראשי המאספים מלמד תינוקות, אשר בקצר דעתו נעלו בעיניו הנוצרים על כל, ועמו ואחיו ואבותיו נבזו בעיניו מכל. הציע לפני הסופרים הנקלים ההם להושיב בית דין מהם ומחבריהם, להעביר ברוב חסדם את התלמוד ואת המדרש תחת שבט הבקרת. ואת אשר לא יכשר בעיני שופטי צדק אלה, יואילו נא בחסדם לקרוע בתער הסופר אשר בידם קרוע והשלך ככל אות נפשם. עוד יועץ נדיבות ממשכילי קניגסברג מצא ברוב חכמתו עצה טובה אחרת להשך מעל ישראל את חמת האדונים הגרמנים, בתת כל איש ישראל את בתו לאיש נוצרי ובהשיאו את בנו עם אשה נוצרית, אז יתנצרו כל הבנים והבנות הנולדים לזוגות האלה, מבלי היות עוד לישראל שם ושארית בארץ, לשמחת לב הסופרים הגרמנים והמתחכמים היהודים גם יחד. הרוח הזאת אשר נחה על מרבית משכילי ברלין, להבזות את היהדות בשאט נפש, חזקה על אביר משכילי הדור ההוא, על הירץ הומבורג, אשר בימי נעוריו התגנב אל בית בן מנחם ויהי מורה ומלמד לבניו ואשר אחרי צאתו מבית הפלסף ההוא נגלו לו מחשבותיו ובן מנחם התחזק להשיבו מדרכיו במכתביו אשר כתב אליו. בצאת פקודת הסבלנות בוינא חרד כצפור אל אוסתריא ולא נח ולא שקט עד אשר נתנה על שכמו פקודת ראש בתי הספר בגליציא כי הרבה, בוזה דת ישראל זה, להכעיס ולהטיל קנאה בספר תורת הדת אשר כתב ויקרא לו “בני ציון”, וינאץ האיש הזה להכות בלשון את עמו ואת דת אבותיו לפני שרי הממלכה, כי עם היהודים עם נועז, הוא המתנשא בלבו על כל עם כי הוא לבדו הקדוש והנבחר, כי גם שמואל הנביא העיז פנים במלך, העם הזה מתהלל כי הוא לבדו קרוא אדם. אף לא בוש אדם זה להוציא דבת שקר על עמו כי שטוף בזמה הוא. על כן עצתו אמונה להוריד את רבני ישראל מכסאותם, לסגור את הישיבות לבלתי למד את לשון עברית לילדי ישראל, למחות מן הספרים הקדמונים כל דבר שהוא כעון פגע בדתות אחרות, ולבער בכל עוז אחרי כל ספר כתוב בלשון הקדש²⁶

ובכל התרפס המתחכמים לפני הגרמנים, עד כי למען החלק אליהם, המירו אלה את כבודם ויפשעו בברית אלוהיהם ואלה הלשינו את אחיהם הצדיקים למען הראות להם כי גרמנותם יפה וחביבה עליהם מיהדותם – ובכל החלקות הבזויות האלה העלו בידם חוח תחת חטה כי געלה נפש הגרמנים הגאיונים גם בחנופתם ושפלותם וגם בישרתם וצדקתם. ופתאם נראתה ליהודים האשכנזים תוחלתם הנכזבה בכל בלהותיה, ביום הפוך גרמניא צרת העין את ידה על צרפת רחבת הלב; ביום אשר הפך נפוליון ערף לפני אויביו. אז רבו נערי בני ישראל, הצובאים בתוך מערכות הגרמנים על נפולין וחילו הכבד, אשר חתמו בדמם את עדות אהבתם הנאמנה לארץ אשר בה נולדו, עת אשר אבותיהם הבאים בימים הוזילו את כספם לתמוך את המלחמה ואת הלוחמים ועת אשר אמותיהם ואחיותיהם שקדו בבתי החולים לחבוש את פצעי אנשי הצבא הנמחצים בשדה המערכה. ומה הגמול אשר השיבו להם מושלי גרמניא ועמיה? כל דברי השרים הַרְדֶנְבֶרְג הפרוסי ומתרניך האוסתרי, בסוד יועצי הממלכות בעיר וינא (5575–1815), למלאכי הממשלות לשמור את אמונתם ליהודים ולקים בידם את הזכוי הנתן להם בימי גדולת צרפת, שבו ריקם. הַסַכְסִים וזקני ערי הברית²⁷ מרו את פיהם. ועוד סוד היועצים עושים כה וכה, מהרו ראשי המבורג ופרנקפורט בעריהם להפר את החוקים הטובים אשר נתנו להם בימי צרפת. ואנשי לִיבֶּק ובְרֶמֶן קמו על היהודים בזרוע רמה ויגרשום. כי סופרים אנשי לשון²⁸ זורעי עמל, החליקו אל קהל העם הגרמני, ויגבה לבם עד להשחית, ויגדלו את מעשי גבורתם אשר גברו על הצרפתים שבעתּים מכדי ערכה. ולמען הבזות את כשרון מעשה הצרפתים, את יתרון חכמתם ואת דעותיהם הנוחות על דבר זכוי העמים הנדכאים ועל דבר חרות הדתות הנדכאות, אשר שתי אלה שנואים היו לגרמנים, הערימו מכתבי עמל להסב את עיני קהל קוראיהם אל ההפך מכל אלה. אל תרבות אבותיהם הגרמנית הגסה, אשר היתה להם בימי הבינים, בקראם למשובותיהם האכזריות גבורה, לתעתועי דמיוניהם רזי עולם, וגם על האימים אשר בהם התהוללו אבותיהם הגרמנים הקדמונים ועל שמועותיהם המלאות שואה ובלהות אמרו לשפוך מעין רוח חן בהקהותם בתהפוכותיהם את טעם הקהל ובלמדם אותם²⁹ לאמר לתפל יפי. ובתחית כל בלהות ימי הבינים מצאה ידם להחיות את המשטמה העזה לזרע יעקב, אשר גם היא על תרבות ימי הבינים תחשב. ותמלא כל הארץ כתבי שטנה על ישראל אשר עלו בשנאתם הכבושה גם על ככבי השטנה אשר הפיצו קנאי הקתולים בימי הבינים, כי הטיפו לגלות למשסה ולהרג. ולספרות העלובה הזאת נלוה גם המשחק בתיאטרון, לתת את ישראל ואת קדשיו לבוז וללעג בעיני המון העם. ותפר פרנפורט את בריתה עם קהלת היהודים, ותגזול מהם את משפט האזרחי אשר שקלו בעדו היהודים על כפה ארבע מאות וארבעים אלף גולדן, ובית דין חכמי בית מדרש המדעים בברלין מחזק את ידיה לעול הגדול הזה. בראשונה היו רק הממלכות הגרמניות הקטנות מעיקות בכל מיני מועקה ליושביהן העברים ויועצי אוסתריא ופרוסיא דורשים את משפטם. אך למיום מות הרדנברג הפרוסי החלה פרוסיא ללכה הלוך וקפח את זכיות היהודים אשר זכה אותם המלך פרידריך וילהלם השני. ותאסור עליהם לקרא להם שמות נוצרים גרמנים, אשר בעיני היהודים המתגרמנים אשר רצו למחות מעליהם כל זכר למולדתם הישראלית, נחשבה לשבר גדול. ואת כל הרעה כלתה פרוסיא אל ראש יהודי מדינת פוזן הפולנית, אשר נספחה אליה, באסרה עליהם לקנות בית, לגור בכפרים ולהנות מזכיות הסוחרים. ובאוסתריא נסגרו כמה ערים מפני ישראל ובכמה ערים הקצו להם גרות³⁰. ואת כל החקים הנוחים אשר נתן להם יוסף השני השבית פרנץ הראשון. ותגדל האיבה לישראל בכל ארצות גרמניא, ותחלשנה אזני המושלים והעם משמוע לקול סופרים מליצי יושר אשר עמדו לישראל מקרבם ומקרב העמים. ויהיה המעט, כי לא היה שומע לקול המליץ הנכבד מיכאל בר היהודי הצרפתי הנחלה על שבר עמו אשר בא מצרפת לעיר אָכֶן³¹ להתחנן למושלים הנועדים שם, להעביר את הרעה מעל אחיו יושבי אשכנז, וכי לא היה פונה אל הבקשה אשר הגישו יהודי איטליא על דבר אחיהם האשכנזים, כי אם גם דברי הקסר הגדול אלכסנדר הראשון, אשר הטה לואיס וַי³², איש חסיד אנגלי, את לבו לדבר טוב על היהודים באזני מושלי גרמניא לא עשו פרי. ותלך הרוח הרעה הלוך וסוער עד כי היה לרעש גדול, רעש היהודים³³ (5579–1819) כי התגודד האספסוף במרבית ערי גרמניא על בני ישראל לשלול שלל ולבוז בז. ואף כי לא נתנו השוטרים ופקידיהם לפגוע בנפשות, לא עצרו הרבה בעדם מהשחית ומבלע. כמעשה הגרמנים אשר נשאו כל היום את שם הדת על מעשקותיהם, עשה האפיפיור פיוס השביעי ברומי. אך נעלה נעלתה מעליו יד המושל האדיר נפוליון אשר דכאהו עד עפר, חשב הוא להכביד את ידו על מעט העברים היושבים בארצו הקטנה ויגרש אותם משבת בבתים הטובים, אשר קנו להם בכל חלקי העיר, וישב ויכבשם בגרות הצרה האפלה והקודרת, ויכבד את ידו עליהם לשוב ולבא להקשיב פעם בפעם את מדברות כמריו ונזיריו כמשפט הימים הטובים ימי הבינים. אולם ממלכת בית בורבון, אשר התחדשה בצרפת לרגלי מפלת נפוליון, ואשר היתה כלה קתולית מכף רגל ועד ראש, התהלכה במישור עם ישראל ולא הפילה דבר מן הזכיות אשר נתנו לישראל בימי התקומה ובימי הקסרות. ומה נפלא הדבר כי בעצם הדור אשר נחמו העמים המשכילים על מעט הטוב אשר החלו לעשות לישראל החלה פורטוגל הקתולית לחזור בתשובה, ולהנחם על חטאותיה אשר חטאה לעם העתיק הזה.

ובימים אשר כל צוררי היהודים לקחו לשונם וינאמו נאומים מנאומים שונים על היהודים כי עצרת בוגדים כלם, עושי רמיה, השתוממו נכבדי הארץ למראה נקיון כפים אשר נראה בישראל, ואשר הכה בתמהון את כל שומעיו. איש יהודי מסר את נפשו, בימי הבזה אשר בזזו גדודי צרפת את פרנקפורט, להגן בכל מיני תחבולה על העשר הגדול אשר הפקיד בידו נסיך הֶסֶנְכַּסֶל בסתר בברחו מן הארץ. עד כה וכה נעלה חיל צרפת מארץ גרמניא והאיש היהודי נאסף אל עמיו. והנסיך שב אל מקומו, ובדעתו את דבר הבזה הגדולה החריש מכספו והנה בני האיש באים ומשיבים אל יד הנסיך הנואש את הפקדון אשר הפקיד ביד אביהם בעצם תמו באין נגרע דבר. שם האיש היהודי הנקי והנאמן הזה אַמְשֵל מאיר (מ' 5572–1812), אבי בית רוטשילד העומד לגאון ולתפארת בישראל ואשר בבור כפיו ובישרת לבו עשה עשר רב ועצום מאד ויצא לו שם בכל הגוים והממלכות ויהי הוא וגדולה אשתו החרוצה והתמימה ובניו האדירים ונדיבים לאותות ולמופתים בענותם באהבתם את עמם ואת כל קדשיו.

ושני היהודים הצנועים ועמי הארץ האשכנזים אשר שנאו להתנוסס ולהתנשא הלא הם רבי משה מנדלסון ואמשל מאיר רותשילד אשר שני בתי ישראל הספרדים והאשכנזים היו שוים בעיניהם לטובה, לא ידעו כי לרגלי שניהם לרגלי זה ולרגלי זה בגדולתו נסע היתרון מעדת הספרדים אשר בו התהללו ויעתק אל האשכנזים כי מן העת ההיא נסבו גם המדעים גם העשר אל האשכנזים אשר עליהם יחשבו כל בני ישראל היושבים באירופא ובאמיריקא.

להשבית את שאון הסופרים הגרמנים ההוללים והפוחזים, קמו שני סופרים אנשי שם מזרע ישראל, אשר לבשתם נמהרו להמיר את דתם, שם האחד ליב ברוך [לודויג] בורני³⁴ (מ' 5597–1847), יליד פרנקפורט ושם השני הינריך הַיְנֵי³⁵, (מ' 5614–1854) יליד דיסלדורף. בורני למד עוד תורה בילדותו בבית אביו. אך חברתו עם הנריטה הירץ, לבוזה דת אבותיו שמתהו. לעומת זה הרהיבתהו רשעת הגרמנים, אשר הרשיעו לישראל, להנער ולהתנשא לרב את ריב עמו מאז ולדורש משפטם בקנאת אש חוצבת להבות, אשר לא היתה כמוה. שונה ממנו היה היני. תורתו אשר למד בנעוריו מעט מזער היא. אך אמו המשכלת והתמימה נטעה בלבו אהבה לישראל ולדתו. הוא היה אחד מראשי המליצים והמשוררים אשר קמו בגרמניא ובאירופא כלה. ומאד נפלא הדבר, כי חוקרי תורת השירה בדקו ומצאו כי בטבע שירתו נצנצו כמה ניצוצות מרוח שירת בן עמו רבי יהודה הלוי, הנבדל ממנו בדרכיו והקודם לו כשבע מאות שנה. מלבד כשרונו בשיר, היה הַיְנֵי איש יפי טעם עד להפליא, הוגה עמוקות ומהיר להכיר את הנכונה. אולם יען כי בכל טהר לבו ובכל רוחו הנדיבה, איש הולך אחרי עיניו היה, איש משנה טעמו לרגעים, עברו עליו חליפות. בנוח עליו רוח הוללות נתן כל חכמה וכל מוסר ללעג, כי ילד שובב היה כל ימיו. אך בסור מעליו הרוח הרעה הזאת, אז ראה כל טהר בטהרתו, אז חשף מצפונו כל נעלם, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שֵיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי בית ישראל גם בגלותו. אשר חמדת כל הגויים כאין נגדן. ספור “הרב מִבַּכְרַך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו שיר “שבת המלכה”³⁶ ומרבית דבריו במאמרו “הַוִּדוּיִם”³⁷ מצבות זכרון הם לאח נפשע זה. גם הוא רב את ריב עמו בשיריו ובמאמריו. אך בדבר זה היה נופל מבורני. בורני ירה זיקי אש אל פני צוררי היהודים ליסרם להכאיבם ולהנקם בם. והינה מחץ אותם במהתלותיו השונות להבזותם, ולהפוך את שוליהם על פניהם ולתת אותם לצחוק בעיני קהל הצוחקים. לעומת זה הגדיל הינה בהיות הוא כמעט הראשון, אשר החל לגלות בשפתו הרוממה את כבוד עמו ולהודיע בגוים במאמריו, אשר נקבנו זה מעט, ובשירו הגדול יהודה (בן) הלוי את אוצר החסון והתפארת האצור בספרות העם הקדמוני הזה בגנזי חיי ביתו ובמכמני זכרונות דברי ימיו.

ולמיום נפל נפוליון, שמה גרמניא הנוצחת לה לקו, לעקור ולהשכיח מקרבה כל זכר לדרכי צרפת, ולבער עד תמה את החכמנות היתרה, ילידת הכפרנות פרי בעלי האספות³⁸ אשר הביא אותה וֹלתר וחבריו בימי פרידריך השני גם לפרוסיא, ואשר בה החזיקו בה גם חכמני הנוצרים וגם חכמני היהודים. ותחת החכמה המזויפת ההיא בראו להם המשוררים הרומנתים³⁹, אשר הרימו ראש אחרי הנצחון, יראה מזויפת, צדקנוּת⁴⁰ תחת חכמנות ויהי שיחם והגיונם כל היום על דבר הדת, התפלה והכנישה ויהפכו כל החכמנים הלותרנים לצדקנים, ואנשים מהם נהו אחרי הקתוליות באשר היא מתהדרת בשלל צבעים וממלאה את הרוח שכרון בלהטיה יותר מדת לותר. ויראו חכמני היהודים כי כן: וימהרו ויבראו להם גם הם מין צדקנות יהודית על פי תכנית הצדקנות הנוצרית, ויקראו לה שם אשר יתן אותם לחן בעיני הנוצרים הגרמנים, אשר זאת היתה תשוקתם כל היום, וישנו את בית הכנסת מן התבנית ומן הסדרים אשר היו לו מימי יוסדיו הראשונים, הלא הם יחזקאל הנביא עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה, ויכונו אותו אל תבנית כנישות הנוצרים וסדריהן. ויצרו שם את גבול התפלות העבריות ויוסיפו עליהן זמירות גרמניות בטעם זמירות הלותרנים וברוחן, ומנגינות מגרפה⁴¹ בלוית קול משוררים ומשוררות, אשר החזיקו בהן הנוצרים וישימו לחוק את מעשה המלואים⁴², אשר ימלאו את ידי הנערים והנערות בבית התפלה, למשמרת הדת כמשפט הנוצרים. ויעבירו את במת הקורא הבנויה מימי עולם במרכז בית הכנסת, יען כי בבתי התפלה אשר לנוצרים לא תמצא כמוה. וישקדו לכון את בגדי הרבנים, החזנים, השמשים והמשוררים, אל בגדי הכמרים לכל פרטיהם. ויקראו לתקנותיהם אלה “רפורמא” שם מקודש ומכובד בעיני הלותרנים. מיטב הרפורמא בעיני בעליה היתה הדרשה הגרמנית, והדרשן הראשון לרפורמא היה ישראל יקובסזון. הרפורמא הזאת אשר רבות היו תוצאותיה, ואשר הוסיפה עוד פרץ בישראל, החלה בחדר אחד מחדרי בית יקובסזון בברלין (5575–1815) ואנשי קהלתה הראשונים היו חברי “אגודת הרעים” אך לרפורמא הגדולה הזאת, אשר ראשיתה היה מצער, קדמה רפורמא קטנה אך כלילה בכל, בעוד היות יקובסזון סוכן איש סוד⁴³ להירונימוס בונופרתי, אחי נפולין מלך וֶסְטְפַלֶן, נוסד⁴⁴ גם שם כונסיסטריון לקהלת ישראל. בעת ההיא כבר נשא יקובסזון את נפשו אל הרפורמא. וירא כי בעיר קַסֶל עיר המלוכה, אשר רבים שם בני ישראל הנאמנים לדרכי אבותיהם, לא תמצא ידו להשלים חפצו, ויבן בית כנסת קטן ויפה על יד בית הספר אשר כונן מכספו בעיר זֵיזֶן⁴⁵ ויחנך את בית כנסתּוֹ לעיני הקרואים הנוצרים והיהודים בנגינות המגרפה אשר קבע שם, וכל פעמוני כנישות הנוצרים אשר בעיר צלצלו לכבוד החנכה. ואיש מן היהודים אנשי המקום לא פצה פיו בהיות אימת התקיף הזה מוטלת עליהם. וימלאהו לבו לאים על כל היהודים יושבי וסטפלן' כי יסגור את כל בתי כנסיותיהם אם לא יקבלו עליהם את על הרפורמא. ויתיצב בפניו בכל עז הגאון הנהדר רבי שמואל זַנְוִיל איגר, הרב לברוֹנשויג וינבא כי ימים באים והזמירות הגרמניות תגרשנה מפניהן את הלשון העבריה העתיקה מבית האלהים אלהי ישראל ואז ינתק החוט הקושר את נפשות כל נפוצות ישראל על כן לא יאבה ולא ישמע אליו. ואף כי לא שת התקיף יקובסון את לבו אל דברי הרב התמים והצנוע, בא הדבר לפני המלך הירונימוס, ויגער ביקובסון על אמרו להכריע אחרים בדברים המסורים אל הלב.

עד כה וכה התרגשה המהפכה הגדולה, נפוליון נפל שבי, והירונימוס אחיו עזב את ממלכתו הגזולה, ביד בעליה הראשונים. אז עב יקובסון את וסטפלן לשכון בברלין ויפנה בביתו חדר גדול לתפלה הרפורמית. ויהי כי צר החדר באין מקום למגרפה ויתנדב השולחני העשיר יעקב בר⁴⁶ ויפנה הוא בביתו חדר גדול מחדר יקובסון ויקבע שם מגרפה (5577–1817). ויקובסון שקד על הדרשה הגרמנית לשחר אותה ולהעמיד לה תלמידים הגונים. ויהי כי לא מצא רב ומורה בתוך עמו לגדל בחורי ישראל לדרשנים, וישלח את נערי בני ישראל אל בתי תפלת הנוצרים, להקשיב לדברי המטיף⁴⁷ הלותרני שִלֵירְמָכַר צורר היהודים, ללמוד ממנו לקח ודרכי המליצה. ולא ארכו הימים ותנח גם על פרידריך וילהלם השלישי מלך פרוסיא רוח הירונימוס מלך וסטפלן, ולא ישרה גם בעיניו רפורמא אשר מורת רוח היה לכל עם היהודים. ויסגור את חדר הרפורמא על מסגר. ויקם אֶדוארד קלֵיא אחד מצעירי הדרשנים וילך מר בחמת רוחו המבורגה, לבנות שם בית לרפורמא הנדחת ויאמר לסגור את ההיכל אשר אמר לבנות, מפני שפת ישראל ולהושיב על כסאה את סדר התפלה הגרמנית אשר סדר ב“סדר הזמירות” הגרמניות אשר חבר בטעם ספר הזמירות אשר סדר לותר⁴⁸ בימיו, לבתי תפלות הנוצרים המחזיקים בו. אך יד שני אנשים, אשר אחד מהם הוא יצחק זֶקל פרנקל המתרגם את הכתובים האחרונים עברית. היתה עם שפת אבותיהם להניח לה עוד מקום צר בבית תפלת ישראל על יד הגברת הגרמנית. בהבנות ההיכל בהמבורג נעשה הוא למרכז הרפורמא ומשם שלחו צירים קלים להרבות חברים ליהדות החדשה הזאת אשר אחד מהם היה אליעזר ליברמן, אשר אחרי כן המיר את דתו, אליו נלוו רבנים קטנים קלי דעת הלא הם אהרן חורין רב לקהלת אראד בהונגר ומשה קוניץ רב לעיר אופן בארץ ההיא ואלעזר ריסר חתן הגאון רבי רפאל המבורג. וקהלות קַרְלסְרוּה קֶניגסברג וברֶסלו הנהיגו גם הן בתוכן את מעשה המלואים⁴⁹. ובהיכל המבורג, ובמשנהו היכל הקטן לבאי היריד בליפציג, מחו מסדר תפלתם כל זכר לירושלים לעבודת המקדש ולימות המשיח. ויקם רבנו משה סופר הרב לעיר פרסבורג, ויחרוץ את משפטו כי הרפורמא מעל היא בתורת אלהי ישראל ורבני ארבע קהלות גדולות באשכנז, חמש באיטליא, שלש בפולין הפרוסית ושתים במדינת מֶהרין מלאו אחרי דברי הגאון ההוא.

עד כמה נתקה כל רוח עוז מן השיטה הברלינית שיהדותה הקפויה והקלושה בטלה במעוטה בגרמניתה יראה מתוך מכון אחד אשר יוסדיו חשבוהן לטובה. שלשה אנשים צעירים לימים, בעלי כשרון רב, הלא הם יום טוב ליפמו צונץ אשר עשה לו אחרי כן שם גדול בחכמתו, אדוארד גאנז אשר שנה כמעט את פני תורת המשפטים באירופא ומשה מוזר⁵⁰ יסדו בברלין “ועד מרבי תרבות”⁵¹ (5580–1819) אשר נלוו אליו חמשים איש ובתוכם פרידלנדר ובן דוד ויקובסון. אות לטובה נראה בועד הזה, כי כבר הכירו היוסדים הצעירים את נבלות המתנצרים, ויאסרו את נפשם ונפש חבריהם בשבועה לבלתי עזוב את דת אבותם ולהתיצב בכל עוז לפני הנצרנות. ומלבד אשר היתה מגמת פניהם להפיץ דעת בקרב העם, אמרו לתקן תקנות גדולות, להסיע את העם מן התגרנות, ולגדלם לעבודת האדמה, וללמדם מלאכת מחשבת וחרושת מעשה, ולהנחילם טוב טעם ופרק נאה ועוד ועוד. ומכל הגדולות האלה אשר אמרו לעשות לא נעשה דבר בלתי אם בית ספר קטן וכתב עתי למדעי היהדות⁵² אשר לא יצאו ממנו כי אם שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדחתה כת קטנה זאת כקצף על פני מים ומלבד צונץ הנאמן למדעי בני ישראל ומלבד פרידלנד ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה המירו כמעט כל ראשי הכת את דתם. ומדוע? יען כי מהיות רוחם מלאה אהבת הנכר לא היה בה עוד מקום לתרבות הישראלית. וגם שבועתם לא היתה בלתי אם מן השפה ולחוץ.

מילואים

מאת

זאב יעבץ

---

מגדל המאה

מאת

זאב יעבץ

צופה ומביט על התפתחות היהדות בעולם המדיני והמוסרי במשך מאה שנים, ממות הרמבמ“ן עד מות ר' משה מונטיפיורי: א) הקנינים, שיחסו להרמבמ”ן ז“ל בעולמו אשר רצה בהם לזכות את ישראל; הד”ר נפתלי הירץ וויזיל ופעולתו על השכלת ישראל, הריב שקראו עליו גאוני פולין הרואים את הנולד; התיסדות בתי ספר לעברים באוסטריא ועמידת בן־מנחם מרחוק לדבר הזה; התעוררות החפץ לזכוי הזכיות (עמאנציפאציאָן); תרגום התורה בשפת אשכנז. ב) ספר “ירושלים” מהרמבמ“ן; פרידלענדער והרופא מארקוס הירץ ופעולתם על השכלת היהודים באשכנז; פעולת השכלת ברלין אל ארחות החיים המוסריים של היהודים באשכנז ופעולת השכלת ברלין על משכילי וויען; ג) פעולת תורת הרמבמ”ן על יהודי צרפת; בית המדרש ללומדי תורה בעיר ביסהיים, בארץ צרפת; ר' דוד זינצהיים (בעהמ"ח “יד דוד”) ראש הסנהדרין שהקים נפוליון הראשון ופעולתו בדבר זכוי זכות אזרחים להיהודים בצרפת, מיראבו ראש שרי צרפת וספרו על אודות הרמבמ“ן; יצחק בער, שליח קהלות לאטהרינגען בקהל־גוי צרפת ופעולתו לטובת אחיו; פעולת הזכוי על יהודי צרפת; הסנהדרין אבי החברה “כל ישראל חברים”; בארנע והיינע, יחוסם אל עמם; חות דעת היינע של תקוני הדת בישראל; התיסדות ה”קולטורפעראיין" בברלין ומטרתה; בקרת המקרא. ד) הצלת היהדות באשכנז וטהרתה מחטאות אבות הרפורמא ע“י איש חי רב פעלים הרב ר' יצחק בערנייס; שיטת בערנייס; שיטת יש”ל שטייניים בהפילוסופיה הדתית, פעולת יהודי צרפת, בהעת ההיא, כסדרי הישוב, נמוסי המדינה צרכי הרבים וכל עניני התרבות עפ“י היהדות; הרופא סאַלוואַדָאר וספרו jnstitutions de Moise du peup, Hebr. 1829; הרב שד”ל ופעולתו על יהודי איטאליא, מלחמתו נגד הרפורמים; ד“נ קראכמאל, הגאון שי”ר וריט“ל צונץ, פעולתם בתולדות היהודים; דעת צונץ ע”ד הרפורמא, אחרי התרועע עם הגאון שי“ר. ה) תולדות ההשכלה בארץ רוסיא: העיר ווילנא, גאוניה וחכמיה; הגר”א ז“ל אבי הבקרת הנאמנה; אחי הגר”א ר' ישכר בער וחבוריו בחכמת הלשון והדקדוק, הנדסה וגעאָגראפיא; ר' אברהם בן הגר“א ז”ל; תלמידי הגר“א: ר' חיים ור' זלמן אחיו מוואלאזין, הגאון יועץ המלך (האָפראטה) ר' יהושע צייטלין וחבריו, ערכם בדברי ימי עמנו בכלל ודברי ימי יהודי רוסיא בפרט; גראטץ ודברי ימי יהודי רוסיא; הכבוד שנהגו תלמידי הגר”א וחכמי ווילנא לבן־מנחם; החנוך עפ“י דעת הגר”א ז“ל. הקיסר אלכסנדר הראשון התאמץ להסב את לב יהודי ארצו מהסנהדרין אשר בצרפת; פתיחת שערי בתי הספר הגבוהים לפני בני ישראל; תחלת ימי יסוד בתי ספר ליהודים ברוסיא ופולין; בית המדרש לרבנים בווארשא; חברת “שוחרי אור והשכלה” בווּאָלין; נסיעת ליליענטהאל לווילנא; חמת “שוחרי אור והשכלה” על החרדים בווילנא ומינסק, הצעת הסניף ל”שוחרי אור" בבריסק לאנוס את היהודים לשנת מלבושיהם וכו‘; המיניסטר אובַאראָף ועצתו בדבר התלמוד; החכם ריב“ל ודעתו בדבר ביהמ”ד הרבנים. ו) ר’ משה מונטיפיורי ז“ל והיהודים בענגלאנד; לדת הרעיון מישוב ארץ ישראל; ישוב א”י ואהבת ארץ מולדת; גלוי דעת מאת בן־מנחם ע"ד הישוב.

לו היה ככל הגוים בית ישראל, עם אשר אחרי עיניו לבו הולך, ולוּ היה במלא רחב הארץ ארבע אמות מיוחדות לו לבדו להתקין שם בנין עדי־עד, כי עתה היה לו לבנות מגדל גדול למראה, מגדל כלול ביפיו, בהוד צלמי גבורי ישראל השנים אשר זה מעט מת האחד אחרי מלאת לו מאה שנה, ולאחד מלאו מאה שנה ליום מותו, ולחצוב באבן את פרשת גדולתם זכרון לדור אחרון.

אך חק לישראל הוא לבלתי עשות נפשות לצדיקים באמרו, כי מעשיהם הם הם זכרונם. על כן ככל אשר הוא בונה בארצות גלותו מזבח לאלהיו בשברון לבבו, כן משפטו מיום היותו עד היום, להציב ציונים לגדוליו רק בקרב לבו, והיא שעמדה לו, כי בכל הקרח הנורא אשר אכל את יעקב לא היו רגשותיו לאבן, כי רותחים המה, מחמם המשתמר במקום המשומר ובא גם מן הקפאון גם מן המזיקין המתגרים ומקנאים בתפארת ישראל.

כמשפט הזה אנחנו אומרים לכונן את “מגדל המאה” לזכר רב טוב אשר פעלו בן־מנחם ומונטיפיורי בקרב עמם, בספרנו את המעשים שנעשו בשמם ועל פיה ממות זה עד מות זה, ממשה עד משה

“ממשה עד משה”, שם זה נאה לקרא למאת השנים האחרונות האלה, לתקופה אשר שתי קצותיה הנה בן־מנחם ובן יוסף אליהו, כי שני המאורות הגדולים האלה, זה בחכמתו וזה במעשיו, ושניהם בענוַת צדקם, היו לאותות ולמועדים ולקבוע שנים ולחשב תקופות בספר תולדותינו.

אך תחת עשותנו נחת רוח לנשמת הצדיקים, אל נא נחבל ענוים אלה בדברים הקשים להם כמחט בבשר החי, למנות אותם שלישי ורביעי בקדש לאדון הנביאים, דברים אשר לוּ היתה אזן הנכבדים האלה פקוחה, כי עתה מיחו בידנו מחאה גמורה על אשר לכבודם ערבנו את לבבנו לנהוג קלות בדבר היקר בעיניהם פעמים אין מספר מכבודם, בזכרון איש האלהים אשר לגדולתו אין חקר בעיני כל איש נאמן לתורת אלהיו כפלוסוף העברי והשר העברי.

ולא על אלה בלבד נאמר ככה, כי גם אם נשים את הרמב“ם ז”ל משנה לבן עמרם נשגה הרבה מאד. כי מי בעל נימוס שפרקו נאה בהלכות דרך ארץ יגיד שכחו של חכם בפניו ויענה כחשו בפניו בנשימה אחת ובדבור אחד ולא יאשם? אלה הם דברי רבינו משה על משה רבינו: “היסוד השביעי:… כי הוא אביהם של כל הנביאים ואשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם וכו' וכו'” (פי' המשניות סנהדרין פ"י), ועתה אם ישמע ראש חכמי הגולה זה, אשר דבריו ודעותיו הן הן כל עצמו וכל ערכו בעיני עמו, את קלוסו עולה מתוך עקירת דבריו ובטול דעותיו, מה יענה על זה? כל מה שאתה משבחני אתה פוגמי, אין זה מברך אלא – מנאץ.

כן הדבר, כל עצמו וכל ערכו של הנשר הגדול אשר צרר בכנפיו את רוח כל בית ישראל כלו, הן הן דעותיו שהנחיל לנו בספריו הנעלים. הן אמנם כי הרבה לעסוק בצרכי צבור ואת כבודו הגדול בעיני מלך ושרים שם לכלי חפץ בידו להועיל לבני עמו, בכל זאת לא במעשיו עשה לו שם עולם כי אם בדעותיו בלבד, כי הוא היה סגן התורה, הסגן הממונה על אוצרות הרוח.

ובכן שונות ארחות הרמב“ם ז”ל גם במינן גם בשעורן מארחות אנשי השם אשר בהם אנחנו עסוקים. דרכו היתה דרך הרוח, ובראותו כי נפשו עולם מלא הוא, כולם שכלו טוב, עמד והקדיש את עולמו זה כמעט בעודנו נער לתורתו, לאמר: לרוח בני עמו לכל מחלקותיה. לא יד הזמן היתה בו כי אם חפצו היה לו לקו וטעמו למשקלת בכל אשר עשה לעמו. ובכל אשר הוסיף עץ הדעת זה לעשות פרי בכרם בית ישראל לא לצמוח הוסיף כי אם להסתעף, כי חכמתו בקרבו חתומה נתנה על כן רוח דעת וחשבון (בעוועוּסט־זיין) היא הרוח השפוכה על כל יצוריו, כי מנעוריו עד יום מותו היה הוא המעורר(איניציאַטאָר). לא כן הפלוסוף בן־מנחם והשר מונטיפיורי, הם לא הלכו בגדולות כאלה בימי עלומיהם. זה נכנס לבית רבו ופירש לחכמה, וזה נכנס לבית הספר ופירש לדרך ארץ, ועל לבם לא עלה להיות נותני נשמה לעם ויוצרי רוח בקרבו, ולולא הזמן שבא בטרוניא עם כבוד הדת וצרכי הצבור, כי עתה השתקע בן מנחם בחקרי לבו ומונטיפיורי בגמילות חסדיו מבלי תת ענף ושאת פרי על אדמת בת עמם. ולולא הזדקר שטן בדמות לאוואַטער, קאֶלבלי, “ושוחר האור והאמת”, ולולא קם האיש הנעלה דאָהם ליועץ נדיבות, כי עתה במות בן־מנחם מתו עמו דעותיו הטהורות על רוממות עמו, ואלמלא גזרות רעות שנתחדשו על הצבור, כי עתה לא הראנו השר מונטיפיורי את כחו ואת גדלו ואת טובו לבית ישראל. המה הגבורים אשר ברבות פחד המלחמה ועקת אויב, כן יאמץ לבם וכן יגדל כחם.

על שניהם הוא אומר: אין השם מתיחד על הצדיקים בחייהם, כי מפני שמעשיהם הם זכרונם, והזמן גרם למעשיהם שיבאו, והאדם כל עוד אשר הוא חי מעשיו רופפים בצורתם מפני רוח החיים המתחוללת עליהם על כן אין שמם נחתם ואין מעשיהם נטבעים למטבע מהלכת בין בני עמם בלתי אם ביום מותם, ביום אשר אין עוד תוספת מצויה ואין שנוי נוהג בילידי רוחם וביצירי כפם. ועל כן גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם כי שעת מיתתם היא שעת סיוּר נכסים לגנזי החכמה והצדק אשר גנזו בחייהם להורישם לדורות עולם, ועל פי הדברים האלה יש לנו לקבוע את המולד לתקופה האחרונה: ט“ז מנחם אב תרמ”ה, ואת מולד התקופה שלפניה: י“ב טבת תקמ”ו.

א.

בשנים עשר לחודש טבת תקמ"ו נאסף אל עמיו בברלין הפילוסוף העברי רבי משה בן־מנחם מדעסוי בשנת החמשים ושמונה לימי חייו:

האנשים אשר התנשאו לאפוטרופסים על העזבון הרב אשר הניח, ירדו לבית גנזיו, בדקו ומצאו כי ששה קנינים קנה משה בעולמו ובהם רצה לזכות את ישראל, ואלה הם:

א) טהרת לשון הקדש.

ב) יסוד בתי ספר.

ג) חפץ והשתדלות לזכוי אחיו בזכות אזרח, (עמאַנציפאַציאָן).

ד) תרגום התורה, תהלים, ושיר השירים בשפת אשכנז.

ה) קדוש שם שמים ברבים בקיום מצותיו לעיני העמים.

ו) ודעותיו על היהדות.

המנין הזה, אף כי לא בפירוש נאמר, עלה הוא מכלל דברי כל הסופרים המתהללים בשמו.

אך לוּ שמו לב להבדיל בין קנין גמור לעסקי שותפות ובין שותפות לפקדונות, כי עתה לא הקימו את שם המת על כל הקנינים האלה ויבררו את מה שאינו שלו מתוך מה שיש לו, ומכבוד עשרו לא נגרע בכל זאת מאומה, כי הכל הולך אחרי רוב הענין ולא אחרי רוב המנין.

טהרת לשון הקדש אמנם ראויה היתה שתנתן לישראל על ידו, כי בהיות חקות הטעם ומדות היופי מוטבעו ברוחו כמעט מבטן אמו, על כן בבוא שפת עבר אל קרבו בשחר טל ילדותו, קלטה מטוב טעמו והטעם אשר שב לצאת מקרבו אמנם יצא טהור מזוקק. אך מעט מזעיר היו שיריו ומאמריו הכתובים עברית ובטלים במעוטם בהמון כתביו שכתב אשכנזית, אשר השפה הזאת היתה לכלי חפץ בידו, להראות העמים והשרים את יפי יצירי שפת עבר אשר יצרה רוח ישראל מאז היותו לגוי עד ימי הבינים, ואשר על כן תרגם בה את שלשת כתבי הקדש האמורים, דוגמאות מחכמת בעלי התלמוד (פראָבען ראַבבינישער ווייזהייט), ופיוטים מר' יהודה הלוי ומר' ידעיה הפנימי, מלבד ספר ירושלים, תמצית דיני ממונות של ישראל וקדמתו להעתקת ספר תשועת ישראל לר' מנשה בן ישראל, אשר בכלם היה חפצו לפאר ולרומם את כבוד תורתו ועמו, וככל אשר יגדל כבוד רב סעדיה וחבריו בעיני ישראל אף כי כתבו דבריהם בשפת ערבית, כן לא יעלה על לב איש הוגה מישרים לפגום בכבוד בן־מנחם על כתבו אשכנזית, כי את לשון עמו אהב בכל לבו וידע בכל עמקי תעלומותיה, אך סופר מהיר לא היה בה ככל אשר הודה בפה מלא באחד מכתביו להירץ הומבורג לאמר: "רק אחד ידעתי מכל חכמי עמי אשר יביע את מחשבותיו בעטו כטוב בעיניו, הלא הוא המחבר “דברי שלום ואמת”, “גם עלי יכבד בכל עת להעלות מחשבותי על הכתב”.

האחד אשר אותו יחד בן־מנחם, הוא איש ירא ושלם הרב ר' נפתלי הירץ וויזיל אשר באמת יחיד היה בשפתו הצחה לא רק בדורו, כי אם עד היום כמעט אין שני לו. מחסור ואונס לא יד בשפתו והרוך והנוח היו לו סגולה. רוח המקרא היא הנשמה אשר תחיה את כל שיריו, ובדברו על דבר חכמת בינה או תוכחות מוסר היו אצלו שפת המקרא ולשון המשנה למוצק אחד בעל מדה וקצב, אשר לא נראה עוד כמוהו ליופי. בשנת תקכ“ה החל החכם הנכבד הזה להוציא את ספריו “הלבנון” ו”גן נעול" אשר תכליתם היא לעורר את הקוראים להשכיל אל דברי התורה בטוב טעם ודעת, להתבונן אל רוח החן המרחפת עליה ממעל ולהביט נפלאות במצפוניה אשר חשפו חכמי המשנה והתלמוד ברוח קדשם, ואם אמנם כי יש אשר האריך במקום שאפשר היה גם לקצר, בכל זאת מי לא יודה כי חדשות נראו בספרים אלה אשר לא נגלו מלפניו גם בחקי הלשון גם בכלכלת החקירה הזאת גם בשפה ברורה ונמלצה. על כן יצא לו שם בכל תפוצות ישראל, עד כי בשנת תקכ"ח לא נמצא בידו אף ספר אחד באיטליא ובפולין (“זכר צדיק” בסוף שירי תפארת), כי גם גאוני פולין התמימים והצדיקים, גם רבני איטליא אשר רבים מהם החלו כבר לפקפק בימים ההם, השיבו יחד את נפשם העיפה בבאר החיים אשר כרה להם המחוקק הזה.

למראה שיריו הזכים המלאים תם ונחת, חן ויופי, כנפש אביהם מחוללם, אשר עשו להם כנפים בכל מקום אשר דבר ישראל מגיע, התעוררו בחורים לנסות לעשות גם הם כמוהו, עד כי נוסדה בקאֶניגסבערג בשנת תקמ"ג “חברת דורשי לשון עבר” אשר במכתב מלא הדרת כבוד שמה אותו לה לאב ולראש, אף הוא נעתר לעמוד על ימינם ולסמכם כל עוד אשר ישמרו את לשון הקדש בקדושתה לבלתי חללה בלצון וקנטור, עגבים ומיטולוגיה, כל עוד אשר תהיה למבטח עז ולכלי חפץ ולתורה הכתובה והמסורה אשר היא היתה כל חיי רוחו ושמחת גילו. ובכן היה הוא האב לשפה העברית הנוחה והמזוקקת אשר אצלה מרוחה ברב או במעט על כל כותבי עברית בישראל, ומי יודע אם לא שמו בני ישראל אז את עיניהם לעשות את טהרת שפת אבותיהם קבע, לולא נפל אז דבר בישראל אשר הפיל אור פני החכם הזה על לא חמס בכפו, ועמו גם את אור פני בת שעשועיו, שפת הקדש אשר גדלה בחיקו.

בשנת תקמ"א יצאה מלפני הקיסר יוסף השני מלך אויסטריה פתשגן כתב הסבלנות (טולרנץ־אֶדיקט), להסיר מעל ישראל את החרפה אשר טפלו עליהם האפיפיורים והמלכים אשר היו לפניו, להתיר להם כל מיני עבודה, מלאכת מחשבת ועבודת האדמה, וליסד בתי ספר מסודרים בקרבם. רבי נפתלי הדומה לכנור דוד אשר בגעת בו רוח מנשבת היה מנגן מאליו, כשמעו כי רבני הקהלות לא ישישו לקראת הפקודה הזאת ויש אשר יחשבוה כגזרה, קם ויכתב מאמר “דברי שלום ואמת”, ובו הוכיח בהשכל ודעת כי מצוה על כל אדם מדברי תורה ומדברי סופרים ללמוד לשון ומדע, ולפי דברי חכמי התלמוד דרך ארץ קדמה לתורה, כי התורה היא מעלה יתרה על כל חכמת אנוש וכל הפחות בחשיבות קודם בזמן, וכי יש לישראל לגל את חרפת העמים מעליהם בהעבירם את הלעז המגומגם והמעורבב מתוכם ולהנחיל את בניהם שפה ברורה וצחה, את שפת העם אשר בקרבו הם יושבים, לבלתי יאמרו עוד בגוים עם נלעג לשון אין בינה בית ישראל. במאמר ההוא הציע לפני הקהלות כי מלבד המקרא והתלמוד ילמדו בניהם בבית הספר גם ראשי פרקים מדברי הימים, ערך הארץ (געאָגראַפֿֿהיע) ושפת הארץ בדקדוקה. מי ישמע דברים אלה הנכוחים גם מצד עצמם גם מצד צאתם מפי איש תם וישר כרבי נפתלי, ולא ישמח עליהם? מי לא יודה כי יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ? והלא גם הוא עשה את התורה עקר ואת הלשונות והמדעים מכשירים לה. ובכל זאת נמצאו אנשים אשר גם הם תמימים וישרים ואשר בכל אהבתם את התורה לא טח לבם מהשכיל כי שפה מדוקדקת טובה ממגומגמת, ומדע מסכלות “וכל תורה שאין עמה מלאכה אין סופה להתקים”, את כל אלה ידעו היטב גאוני פולין הבקיאים במשנתם, ובכל זאת ראו שלומי אמוני ישראל אלה כי רעה נשקפת לתורת עמם מן הטובה הזאת, ועל כן קראו לריב.

בדבר הריב הזה צדקו דברי המאמר אשר חבב בן־מנחם “אע”פ שהללו מתירין והללו אוסרין אלו ואלו דברי אלהים חיים". רבי נפתלי ראה את הדבר מצד עצמו ותדבק נפשו בו כי אין חבר נאה וזווג עולה יפה כתורה ודרך ארץ, ורבני הדור ראוהו במתכנתו אל דורם וידעו או הרגישו כי אם יעתק עם שלם פתאום אל מעמד חדש יבלע לו ויאמרו: לאט לי לנער! אך בעת אשר ר' נפתלי ורבני זמנו נפלגו בעולם הזה, עשו שלום במרומים רוח הדעת אשר נחה על ר' נפתלי ורוח יראת ה' השפוכה על הרבנים ויתוכחו יחד כאלהי ישראל ומשה עבדו בשעה שישראל היו דומין לבן מלך שעמד מחליו, אז אמר לו פדגוגו: “ילך בנך לאסכולי (בית הספר)” אמר לו המלך: “עדין לא בא בני בזיוו שנשתנה מחליו, אלא יתעדן ויתענג בני במאכל ובמשתה, ואחר כך ילד לאסכולי, כך ישראל יש בהן בעלי מומין משעבוד ועדיין לא בא זיוָן משעבוד” (מדרש חזית פ' סמכוני באשישות), גם ישראל בימי ר' נפתלי והרבנים החולקים עליו היה “משתנה מחליו” אשר חלו בו אויביו, “בעל מום משעבוד”, ועל כן צפו הרבנים ברוח בינתם כי אם ישתו בני עמם מעט מכוס חכמת הגוים, יתהוללו ויתגעשו, הלשון הנכריה תדיחם בחלק שפתיה עד כי ימירו את כבודם, כאשר כן היה לחרפתנו ולבשתנו, ובכן לא שתומי עין היו הבנים כי אם חכמים הרואים את הנולד.

אך גם כבוד ר' נפתלי במקומו עמד, כי אחרי כונת הלב הם הדברים, ולולא הוא אשר אצל מרוחו על בתי הספר, כי עתה עוד הוסיפו הרע באי שעריהם, כי בימי המעל אשר מעלו רוב בני עדת ברלין באלהי אבותיהם, לא עזב אף איש מכל אלה אשר שפת עבר נטע שעשועי נפתלי נגעה בלבם, את עמו ואת אלהיו. אך אם לא היו מעשי נפתלי ראוים לשעתם, לפי דעת הגאונים כי דורו בעל מום היה משעבוד, ראוים הם לדורנו, אשר אף כי עוד לא נשבר עלוֹ גם מצוארנו, בכל זאת טעם גם מעט מפרי זכות אזרח, ואף כי תאב הוא לו איננו להוט אחריו, כי יודע הוא כי גם אחרי התעדנו והתענגו בצל ענני כבוד של מלך חסיד, בא עמלק וילחם עם ישראל ברפי־ידים במלחמת רפידים זאת ראה ישראל כי אהבת עמים משענת קנה קצוץ לו וכי רק כשהוא מסתכל כלפי מעלה אל רום מולדתו הוא מתגבר ואם לא הוא נופל. עתה בא בו זיוו כי מראהו והליכותיו יענו בו כי יודע ערכו הוא ועתה דבר הפדגוג דבר בעתו הוא “ילך בנך לאסכולי”, אך לאסכולי המיוחדת לו שתורתו ומצותיו היא עקר ככל אשר חפץ ר' נפתלי בשעתו וככל אשר אפשר לנו בדורנו, אפס כי לדבר על פרשת דברי האסכולי העתידה יצר גבול מאמרנו זה.

גם בדבר הזה, בדבר בתי הספר, נצב בן־מנחם מרחוק, אף כי השתתף בצער ר' נפתלי גם שמח לקראת תקון זה, בכל זאת לא עשה מאומה, אולי צפה ברוח חכמתו כי חבלי לדה אלה יהיו קשים לישראל, על כן אמר בלבבו “יתקיים העולם באחרים”. כי במקום שראה ר' נפתלי בחמו ובתמו גזרות טובות ישועות ונחמות, ראה הוא גזרות סתם ופתשגן כתב הסבלנות היה בעיניו כמתנה שלא בעין טובה (גראֶטץ 95 Xl) ועל כן בפנות ראשי קהלות אטליה בעצת נציב קיסר אוסטריה הגראף צינצענדאָרף אל בן־מנחם בדבר סדר הלמוד, יעץ אותם ב"מ לפנות אל ר' נפתלי.

בעצתו זאת הוכיח ב"מ כי ר' נפתלי הוא אבי דבר התיסדות בתי ספר ולא הוא, ככל אשר הודה במכתבו להירץ האמבורג, כי נפתלי הוא ראש מליצי ישראל בדורו ולא הוא, ובכן אם אמת בפי מלך החכמים כי נותן לעשיר אך למחסור, יש לנו לקיים בזה השבת אבדת שני הקנינים האלה: טהרת לשון הקדש ויסוד בתי הספר לבעליהם הראשונים, לרבי נפתלי.

הרבה יותר מאשר השתתף בן־מנחם בדבר עלוי הסגנון ותקון בתי הספר, נעשה שותף בדבר הזכוי, ואם כי על הזכוי בכללו היתה דעת ב“מ כי לא יוקחו בידי היהודים כי אם יוּתן להם מידי העמים ועל כן יש להם לגרום ולצדד ולסבב ולהציר ולא לדחוק את השעה (בראָק הויז אויסגאַבע 640 V ) בכ”ז היה הוא המעורר הראשון לזכות היהודים בזכות כל יושבי הארץ. איש היה בעת ההיא בברלין ושמו כריסטיאַן ווילהלם דאהם, אשר בגלל חכמתו בחר בו פרידריך השני לשמו יועץ המלך ושר הערכי (ארכיוו). השר הזה היה משכים לפתח הפילוסוף מראשית בואו ברלינה ככל גדולי החכמים והשרים בימים ההם, אשר מדי עברם דרך ברלין יסורו אל בית בן־מנחם לשמוע חכמתו. בעת ההיא בא אל בן־מנחם פתשגן ספר הזכרון אשר אמרו יהודי אֶלזס המדכּאים להגיש לפני לודוויג הששה עשר מלכם, וישלחוהו אל החכם בברלין לבקרו ולהגיהו. ובן־מנחם בדעתו את לב דאהם הטוב לישראל וכשרונו בענין זה, חלה את פניו לסדר את ספר הזכרון כמשפט, ויעש כן דוהם, ותקטן זאת בעיני דוהם להיטיב ליהודי אֶלזס לבדם, וישם את לבו לפתח את מוסדות כל היהודים היושבים בכל מדינות אייראפא ויכתוב את ספרו “על תקון היהודים בדרך זכות אזרח”, תהי משכרתו שלמה מאת ה' אלהי ישראל! הספר הזה היה לעינים לכל מלכי איירופא וחכמיה מאז החלם להקל את עול השעבוד מעל צוארי ישראל, וראשית פריו היה כתב הסבלנות מאת קיסר אויסטריה יוסף השני. מלבד אשר העיר ב"מ את רוח דאהם, קרוב הוא כי גם הספיק לו את כל הידיעות הצריכות בתורת בני ישראל ובסדרי חייהם הנשקפות מדברי דוהם, ובכן רק שותף נוטל חלק בחשאי היה בראשית דבר הזכוי.

לא כן הקנין הרביעי: תרגום האשכנזי, שהוא כלו שלו: התרגום הזה אף כי יצאו עליו מעוררים במחלוקת לשם שמים, בכל זאת ברור הדבר ומבורר, כי כונת הפילוסוף הותיק גם היא לשם שמים היתה; ומה ערבו דבריו בנתיבות השלום אשר יתאונן על ילדי בני ישראל אשר להם לב להבין אמרי בינה ישוטטו לבקש את דבר ה' מעל העתקות חכמי הנוצרים…. הדרך ההוא רב המבוקש והמכשול למועדי רגל ורעה גדולה יוצא משם… “ומלבד כל אלה ידענו כי לא ברצונו בלבד אך ברצון רעיו שלומי אמוני ישראל עשה את מעשהו. המעורר היה הרב ר' שלמה מדובנא אשר גדל היה כבודו בעיני גדולי דורו כאשר נוכיח במשך דברינו, והרה”ג ר' הירש ברלין ובית דינו נתנו לתרגום זה הסכמה כלה אומרת כבוד ובן־מנחם מענוה יתרה לא הדפיסה. ואם יצאו גאוני הדור ההוא לריב על התרגום, נכון הדבר כי לא על עצם כבוד בן־מנחם היתה תלונתם, כי בכל אשר ידענו לא יצאה כזאת מפיהם, גם לא על טהרת לשון אשכנז יצא הקצף מלפניהם, כי הרה“ג ר' הירש חריף מפוזנן, החסיד אשר לא מצא עול גם בשלמה מיימון הפוקר באמת, לא יביט און באיש ענו וצנוע כבן־מנחם. ואת הגאון המופלא ר' פנחס הלוי הורוויץ ז”ל רב בפפד“מ אשר גם הוא נמנה עם בעלי הריב הלא תחזינה עינינו מתנשא לאב ולפטרון לתרגום האשכנזי של החכם ר' וואָלף היינדהיים אל “המחזורים הנחמדים הנדפסים ברעדלהיים” (מחזור ש“ע וש”ת בסופו), והרה”ג ר' נח חיים צבי הנזכר בדברי הרב בפפד"מ לועג בהסכמתו למחזור של פסח על "המעתיקים הראשונים האשכנזים אשר בלעגי שפה וכמעט בלשון אחרת ידברו אל העם הזה,, וגם שאר גדולי הדור שמחו לקראת "העתקה חדשה אשכנזית תחת ההעתקה הישנה… נלעגת לשון אין בינה (שם). וכל הגאונים האלה לא שנו את טעמם ולא הפילו דבר מן הרבנות העתיקה, הא למדת כי לא לשון הצחה נחשבה בעיניהם לחטאה, כי אם כונת המפיצים והמרביצים את התרגום הזה בין העם לא היתה ולא יכלה להיות לרצון לאיש ישראל אוהב תורתו ועמו כי רבים היו בברלין בעת ההיא בני אדם שאינם מהוגנים שרצו לקנות להם שם, ויסלו ארחות דרכם אל בית בן־מנחם הפתוח לרוחה בהיות בעל הבית דובר שלום ודן את כל האדם לכף זכות, ובצאתם מאת פניו התפארו כי תלמידיו המה אף כי היו בהם אנשים אשר לא העלו מדעות בן־מנחם ומדותיו אפילו כמלקק מן הים. מחשבת האנשים האלה בדבר התרגום היתה מחשבה זרה מאד אשר לא עלתה על לב המתרגם. והם אף כי לא עוד אשר בן־מנחם חי לא יחדו את שמו על מחשבות אונם, בכל זאת יש אשר הפילו דבר אשר מלא את יד כל אוהב עמו לקרוא מלחמה על התרגום הזה אשר באמת כלו טהור הוא.

יותר הרבה מאשר הרים בן מנחם קרן עמו ודתו בתרגומו אשר חבר לשם שמים בעצת איש ירא אלהים ואשר רק קלי דעת באו ויפגלוהו בדבריהם ובמחשבותם, קדש שם אלהיו ויתן כבוד לתורה בעשותו כל מצות ה' בכל לבבו ובכל נפשו. העניו הזה הצנוע בכל ארחותיו, החכם הישראלי הזה השונא את הוכוחים עם בעל דת אחרת, האומר ילך איש בשם אלהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלהינו, שמר ללכת בתורת ה' לא סר ממנה ימין ושמאל, אף נזהר לבא בדברים עם חכמי העמים, אולם בבא איש מהם לנסות דבר אליו, אז לא שב מפני כל עד כי דאגו אחיו ומיודעיו גם לשלומו, וגם לשלום העם, ויפגיעו בו לבלתי הביע כל רוחו (קייזרלינג 493), ובלשונו הרכה הביע לכבוד תורתו דברים שנונים אשר עד היום יפלא בעיני הקורא אותם איך יצאו מפיו והוא יצא מחזיק בתורתו, נוח ועלוב היה בדרך ארץ ועשוי לבלי חת בחפצי שמים (עיין מכתבי לערב־פרינץ פֿאַן ברוינזווייג בסוף ח"ב מספריו במהדורות בראש). בשבת שרים וחכמים על שלחנו לא בא חדר בחדר להחבא לעשות אחת ממצות אלהיו. האיש הזה אשר כל עצמו היה שלום, שלום בין אדם לחבירו, שלום בין אומה לחברתה, לא נואל להחליט, כי הדין מעכב את השלום ועל כן לא עלה על לבו לשנות מפני דרכי שלום מדין תורה או מדברי סופרים, ופעם אחת היה קרוא אל חכם אשכנזי ויפצר בו האשכנזי לשתות מיינו, ויהי כי הציק לו וימהר ויקח את מטהו וינס ולא הוסיף עוד לדבר אליו עד עולם. ומודעת זאת כי גם אם הושיט לו לעססינג כוס יין לא שתהו (קייזערלינג 143). נקי הדעת הזה אשר על טוב טעמו ענדוהו חכמי העמים עטרות לראשם, לא העביר מסרק על ראשו בשבתות וימים טובים (מכתבו לאשתו בימי כלולותיה). סוף דבר לא הניח דקדוק קל מדברי אחרוני האחרונים שלא נזהר בו.

מכל אלה גדול כבוד הקנין הששי, קנין הדעות אשר בהם עשה לו שם עולם לא יכרת. בספריו, ועל כלם בספרו האשכנזי “ירושלים”, שם לבו להוכיח: כי מלבד אשר הטביע ה' בלב כל באי עולם את הכשרון לדעת אותו ואת דרכי טובו ואת היכלת לעשות צדקה ומשפט (259) שזאת היא תורת האדם (נאטורועליגיאָן) הכוללת שבע מצות בני נח אשר בעשותם אותן משכרתם שלמה מאת ה' (קייזערלינג 496). מלבד כל אלה כרת ברית עם אברהם, יצחק ויעקב אשר התהלכו לפניו ויבחר בזרעם אחריהם להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש, לעם אשר בכל תורת ממשלתו וכלכלת משפטיו, בדרכיו ומעלליו, בגורלו ובחליפותיו יהיה לאות ולעד כי ה' אמת, דרכיו משפט ומעשהו חסד. ביום הוציאו אותם באותות ובמופתים מכור הברזל ממצרים היה להם לגואל ומושיע, ובתתו להם בתבונתו אשר אין להם חקר תורת אמת, היה להם לאלהים ומלך גם יחד. על כן לא נכרה בעם הזה הדת והמלכות אשה לפני רעותה כי שתיהן הנתונות מרועה אחד נבלעו ותהיינה לגוף אחד אשר אין תחומים במעיו ושמו “תורה”, ויען כי תוכן לבות ה' היוצר רוח אדם בקרבו, יודע כי אין אדם שליט ברוח להטיל עליה דעות על כרחה; וכי אפשר לאנוס את האדם למעשים אבל אי אפשר לאנוס למחשבה, כי אם לגרום לה שתבא, לפיכך נתן להם מצות ומעשים, חקים ומשפטים אשר יעשה אותם איש ישראל לטוב גם לו גם לכל עמו. והמעשים האלה בהיותם מסורים בידו, נעשים ונפסקים, וחוזרים ומתחדשים בכל שעה, מעוררים על הדעות העליונות הנמסרות לנו בתורתנו והגנוזות בגופי המצֹות. המעשים האלה המכוָנים והמדוקדקים והקבועים בידי נותן התורה, יכשירו את הלב לאט לאט לקלוט את המדות הטובות ויחזקו מעט מעט את הרוח לכלכל את הדעות הנעלות אשר הן הן נשמת גופי התורה, להקימן ולקימן, להחזיקן ולהחיותן, וכאשר יעץ ה' בחכמתו העליונה לבלתי הפקד את רוח הדעת ויראת אלהים בידי ציונים אלמים דוממים כי אם בידי מעשה חי ונובע, מתחדש ומתרגש, כן גם את חקות המעשים, את הדינים לא מסר בידי התורה שבכתב לבדה, לבלתי התחתם הדין בספר חתום ולבלתי היוות התורה מונחת בקרן זוית ודבר אין לה עם אדם, כי אם את אור עולם אשר לא יועם ולא יכבה, שם באוצר חיים בתורה שבעל פה שהיא חיים למוצאיה בפה. היא מצרכת את הנער זקן ואת העם אל חכמיו היא זוקקת את העם איש לאל אחיו, בחיי הדעת והמעשה, לקבל תורה מפי סופרים ולא מפי ספרים בלבד. על כן מעטים וסתומים היו החקים הכתובים בספר התורה אשר לא יכון ולא יקום בה דבר כמשמעו בלי תורה שבע"פ הבאה לבאר ולפרש, ליחד ולהרחיב, לרבות ולמעט. ויען כי המעשה גורם לדעה הנאמנה, על כן לא נתנו עקרים במחשבה לישראל כי המעשה הוא העקר מראשו ועד סופו, משרש גזעו עד סעיפי סעיפיו, והמחשבה היא הפרי אשר לא תאחר לבא בהיות המעשה בתקונו. שטתו זאת דומה היא בכמה פנים לשטת המשורר והחסיד ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי. היהדות היא בעיני שניהם דת עסקנית (פראַקטיש). לכל דבר שבתורה קדמו הקבלה והמולדת (היסטאָריש נאַציאָנאַלעס) המיוחדות לאומה הישראלית, אל הפלפול והפילוסופיא (דעם שפעקולאַטיף פֿהילאָזאָפֿהישען) המשותפים לכל האדם. ועל כן התבוננו שניהם כי זכר ברית אבות, יציאת מצרים ומתן תורה נזכרים בתורה ונביאים בתורת זירוז לעסק במצות, ובעבור זה לא פתח ה' על הר סיני: אנכי ה' אלהיך אשר בראתי שמים וארץ, כי אם אשר הוצאתיך מארץ מצרים (262) (כוזרי א' כ"ה), ויען כי עקר החיוב הוא המעשה ואין הקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה רעה למעשה, על כן לא מצאנו כי דנו דיני ישראל את האדם על המחשבה שבלב ככהני שאר הדתות, כי אם על המעשה כי אחרי שהתורה היתה, בשבת ישראל על אדמתו, מלכות העם, היה כח בית־דין יפה על המעשה כדין כל מלכות. ואם נתבונן כי לפי הדין אין ענש בלי עדות והתראה, הלא נראה כי העובר עברה כזאת, מורד במלכות גמור הוא ומכון למרד בה. אולם משחרב בית המקדש, בטלו עונשים וקנסות, כי אם אין מלכות אין ענש, אך אם בטלו העונשים, דיניהם לא בטלו, כי תורתנו נתנה לזרע יעקב לדורות עולם, וגם עתה אשר יסוד המלכות נטלה מן התורה בגלותנו ולא נשאר בה בלתי אם יסוד הדת בלבדה, יחידה היא במינה, בהיותה משעבדת רק את הגוף והידים למען שחרר את הרוח והלב, אשר באה להכשירם ולהדריכם במעשים האלה; ובהיותה מסדרת כל חיי האדם חיי בשר ורוח, חיי המעשה והדעת, חיי היחיד והרבים.

אלה הם דעותיו על היהדות אשר בדבריו עשה אותם לחטיבה אחת בעולם (Unicum) אחת היא ואין דומה לה, וכל המשתף את היהדות ודבר אחר בשם אחד כולל, טועה הוא, וכן יאמר: "שמות הכוללים שבדו להם החוקרים יפיצו אור מתעה על פני הדברים, על כן הסירותים מעל פני; רק סדור, רק חלוק דברים למיניהם תשמע אזננו כל היום, בדעתנו כי ענין פלוני למינו ישכון, כבר יצאנו ידי חובתנו ולא נשים עוד לב לעצמו אם יש בו מתום או אין. מדוע זה תבקשו שם המין לדבר אשר הוא יחיד בעולמו; לדעה אשר לא תתאים ולא תקביל אל דעה אחרת? הדבר הזה הוא אחד ואין שני לו ושמו “תורת משה” (285) – משפט החכם הישראלי אשר חרץ בדברים האחרונים מודעה רבה היא לישראל לשום לב להכיר את תורתנו מתוכה לבלתי נטות עליה קו חזיון אחד אשר דבר אין לה עמו בלתי שתוף השם בלבד, לבלתי התז ראשה וקפח שוקיה למען צמצם אותה בקתוֹכיסמוס דל, שכל אחד ואחד עושה לו כדמות יראתו ומניחו בחיקו, כי לא דת בית הכנסת היא, כי אם תורת חיים, תורת הנפש ותורת הבית, תורת האומה ותורת האדם גם יחד.

זאת היא הדמות הרוממה אשר ערך בן־מנחם לתורת אלהיו, ועתה נסורה נא לבקר את הליכות האנשים אשר התימרו כי תלמידיו המה, ונראה אם הלכו בדרכיו אם לא.

ב.

בראשית מאמרנו דברנו על טעם הפגום לתת תוכן אחד למחוקק הקדוש ולחכמי העם. אך אם שגו בזה הרבה מאד, לא נשגה אנחנו אם נערוך חזיון אחד מדור ההשכלה אל חזיון דומה לו בדור המדבר.

משה עלה אל האלהים לכתוב על שני לוחות האבנים את דברי אלהים חיים אשר שמע העם מפיו מתוך האש. וירא הערב הרב אשר בקרב העם כי בושש מֹשה לבא ויקומו ויעשו להם אלהי זהב בתבנית שור אוֹכל עשב. “עשׂה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו” קרא האספסף בגרון נחר, אם בהמה אם איש, אם נביא ואם עגל אחת היא לנו; השביתו מפנינו דברי אלהים ובחרו לכם הפר! קומו לצחוק ולמחול, לאכול ושתו".

בן־מנחם העלה את חקרי לבו על היהדות על ספר “ירושלים”, ויצו לכל עמו לתת את נפשם ואת שלומם כפר כל קטנה וכל גדולה שבתורה, וימת מקץ שלש שנים. ויראו כל העדה כי מת משה ויאמרו גם הם: נעשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו, ויקימו להם את דוד פֿרידלנדר איש קצר־דעת ורחב־פה לראש ולשר, ואת מרדכי הירץ הרופא לחכם ומורה, ובמקום איש אלהים הקימו עגל זהב, היא אשת מרדכי, הנרייטטה הירץ העגלה היפה־פיה, היא בעלת הכשפים המוכרת עמה בכשפיה ובזנוניה.

האלהים האחרים האלה אשר התלכדו ויהיו לחוט המשלש, המה חבור העצבים אשר היה למוקש בישראל כחמשים שנה.

מתחכמי ברלין בימים ההם לא ראו את השמש מרוב אורה. על לבם לא עלה כי רק על צדקתו וענותו גדול היה כבוד בן־מנחם בישראל ובעמים ויאמרו בלבם כי זכה לכבוד זה רק יען כי פילוסוף חריף ומעמיק הוא, מבלי התבונן כי רבים היו חכמים בדורו כמוהו וכבוד בן־מנחם איש מהם לא נחל, ואף קאַנט הגדול מאד מבן־מנחם בפילוסופיא לא זכה לכבודו. ויהי כאשר השיב החכם הותיק הזה לאל רוחו וימהרו וימליכו לפילוסוף תחתיו את מרדכי הירץ אשר כמעט גדול היה מבן־מנחם בחריפות ועמק דעתו אך לעמת זה לא היה מחדש (ערפֿינדעריש, אֶריגינעלל) כמוהו, וישימו את ביתו ועד לחכמים אשר בראשונה לא רק בני ישראל סרו שמה לשמוע מפיו את חקרי קאַנט רבו כי אם גם חכמי אשכנז אשר השכימו לפתח בן־מנחם. גם בן המלך יורש העצר פרידריך השלישי בא לשמוע את פרקו. אך החכמים המתונים החלו עוד מעט להשמט אחד אחד, כי בית הועד היה לזנות באשמת האשה בעלת הבית.

עד מהרה נראה כי גלה כבוד מישראל במות בן־מנחם, ואשר בימיו היתה מחלקת לשם שמים נהפכה עתה לקטטה גסה מלאה נאצה בידי האנשים אשר קמו תחתיו. בשנת תקל“ב יצאה דת מלפני נשיא מעקלענבעג־שווערין כי ישהו בני ישראל את מתיהם שלשה ימים, וירע הדבר בעיניהם ויכתוב הגאון ר”י עמדן אל בן־מנחם כי בכבודו הגדול בעיני מלכים ונסיכים ובלשונו הצחה יחלה את פני הנסיך להחזיר הדבר ליושנו. אף כי בעיני בן־מנחם לא היתה הפקודה הזאת גזרה באמרו אם גופי תורה נדחים מפני חשש ספק פקוח נפש אחת, מנהג כזה על אחת כמה וכמה, בכל זאת ערך את מכתבו אל הגאון הזה בכבוד וענוה ויברר את דעתו על פי בקיאותו הרבה בתלמוד ופוסקים וגם לעדת מקלנבורג השיב בכבוד ואהבה, ולבלתי השיב ריקם את פני הרב הישיש ופני העדה, חבר נוסח בקשה אל הנסיך להקל מעט מתקף הפקודה, ואף כי הגאון ר“י עמדן עמד על דעתו ויסתור את סברת בן מנחם בתשובה אשר השיב לו, אף העיר הגאון את אזן בן־מנחם על באי ביתו כי בדרכיהם הרעים ישימו שם רע עליו, ולטובתו ולכבודו ייעצהו להסירם מעל פניו, בכל זאת לא נעכר השלום בין הפילוסוף ובין הרב הקנאי בן קנאי. לא כן מרדכי הירץ, גם בימיו התחדשה הפקודה הזאת באוסטריה, ויהי כי התחזק הגאון ר' יחזקאל לנדא ז”ל להחזיק את המנהג בקדמותו, ויקם הפילוסוף הירץ וימלא את פיהו הפילוסופי מצה ונאצה אלה ונבלה על הגאון המכבד ונשוא פנים הזה.

והנה על עצם הענין, שמענו מפי חכם מומחה לדבר זה, הרופא ראש קהלתנו דאָקטאָר נאטהאנסזאָהן, ביום חנכת “אהל הטהרה” בעירנו ווארשא, כי זקני היהודים, בדעתם או בבלי דעתם, הרבו יותר להציל נפשות במהרם לקבור את מתיהם, מיתר העמים המשהים אותם שלשה ימים, באמרו: כי בשלשים שנות משמרת המתים במינכען לא קם עוד אף מת אחד לתחיה. לעמת זאת נכון הדבר וברור כשמש, כי גופת המת בהיותה ממעל לארץ תפיץ קטב ומות סבובותיה, ומי יודע מספר חללי קטב כזה. ובכן לא בערים היו רבנינו, ולא אכזרים אבותינו. וגדופת הירץ לא הועילה מאומה כי אם להיות אות לבני דור דעה, כי כל החפץ למלא ידו להיות משכיל, תהי ראשית חכמתו, לזרוק אבן על רבו, וכל המרבה באבנים וברבנים הרי זה משובח, עד כי כל נבזה וחסר־לב לא חשך ידו מהשליך שקוצים על זקני רבנים מפורסמים בחכמתם ובצדקתם, מבלי העלות על לב או מבלי דעת, כי ב“מ, אשר בשמו יתהללו, בדברו לפני מלכים, בהקדמתו לספר חוקת היהודים, אשר הגיש אל המלך פֿרידריך השני ויועציו, כתב על אבות הרבנים, מחברי שלחן ערוך, הר”י קארו והרמ“א ז”ל לאמר: “אנשים נאורים מאד בדעותיהם, וקדושים במדותיהם וכבודם גדול בעיני עמם”. אף חבב את דבריהם ויבחר להביאם לראיה לחקירותיו (הקדמתו למלות הגיון) וישמח לפלפל בדברי “הפוסקים” עם הבקיאים ועוד יאירו לנו דבריו במכתבו העברי אל אחד מרעיו על רב בנייוויד “ומצוה לכבדו ולהדרו שהוא בן גדולים כרעא דאבוה המפורסם בחבוריו והוא ממשפחתנו המיוחסת נין ונכד לבעל המפה ז”ל. והיה אם יבאו דבריו אלי כבד אכבדהו כיד ה' הטובה עלי (קייזערלינג 492). כראות ר' נפתלי הישיש והתמים תעלולי המאספים האלה אשר נתנו לשחוק את התלמוד ע“ד הענש בעה”ב ויקם ויכתוב מאמר “חקור דין” לבטל טענותיהם ויפרד מעליהם לבלתי שוב עוד. גם על ביה"ס בברלין נשבר לבו בראותו כי מעט מעט נדחו למודי הקדש כלם מפני למודי החול.

כעת הראשון הקל בקלות דעתו, האחרון הכביד בכובד ראשו. מרדכי הירץ בהיות עיניו אל שטת קאנט, אל חקי הטבע ואל מלאכת הרפואה, לא הרבה לשום לב אל היהדות לקימה או לבטלה, כי אם לחזות לה מהתלות כי חומד לצון היה, לא כן דוד פֿרידלנדר הנוהג בכבדת המדיים עד דקדוקה של נפש. כסוחר עוסק במסחרו, ראה כי היהדות צור מכשול היא בכל משלח יד, כי עליה יצרו צעדי היהודים מהאחז ומהתפרנס כטוב בעיניהם, וינס דבר אל הממשלה לבקש על זכוי עמו ולא עלתה בידו (תקמ"ח), אחרי כן נסה לצמצם את בקשתו רק על משפחתו המגהצת, ואין שומע. וידע כי רק “מלה אחת שיאמרוה” תפתח לפניהם כל הארץ. ויתן את לבו לרפא את משפחתו ואת עמו, ויערוך מכתב אל הפסטור טעללער לאסוף אותו ואת רעיו אל כנסת הנוצרים, וּלוַתּר לו מעט מעקרי דת הנוצרית, וישיבהו ריקם. האיש הזה אשר לפי דברי היינע, נוצר לחתוך צינית מעל גבי רגלי אדם ורגלי בהמה, התנשא לרופא אמן לעמו, וכרפאו לישראל היתה ראשית עצתו להקיז דם עד צאת כל הנפש אשר בתוכו, וידבר על לב הכהן אשר לו הראה את הנגע כי יזה מעט מים על המתרפא למען ישוב ויחי, אף הורהו משפט לאמר: כה וכה תזה, ויחר אף הכהן על היהודי הזה אשר ערב את לבו להורות סדר זריקה למזה בן מזה ויגרשהו בחרפה מעל פניו. ויראו בני פֿרידלנדר כי לא נזקק טעללער רופא הנפשות לרופא חולי ישראל, וכי הוציא מביתו החוצה גם את אביהם גם את מגלת הסממנים אשר בידו, כי מאס בנוצרים משנים ומשונים כאלה, וימהרו הם ויתרפסו ויבאו במים כרצון הכהן, וכרצון כל יראיו וכרצון כל עמו מבלי סור עוד מתורת כהנים ימין ושמאל.

מפי אנשים המפקחים את הגלים, אשר היו עפל ובחן בעד מערות אשר מתחת לשממות עולם, שמענו כי מדי הגיח רוח כלואה ימים רבים במקום צר וסגור, אז בגעתו פתאום אל הרוח הנושבת כדרכה ממעל לארץ, תתלקח שלהבת אש אשר תאכל כל סביבותיה. גם רוח בני ישראל המדוכאה במצור ובמצוק זה מאות שנים, אך עמֹֹד עמד לה רוָח ממקום אחד כמלא פי מחט סדקית, והנה אכלה אש בקצה המחנה עד כי הגביר הישר ר' משה חלפן בברלין אשר מת בשנת תקל"ו, צוה לפני מותו, בצואתו האשכנזית, להעביר את נחלתו מן הבן או מן הבת אשר ימירו את דתם, ומגורתו באה לו כי שתים מבנותיו התנצרו ותנשאינה לשרים ותשפטנה עם אחיהן לבטל את הצואה. הדבר הזה אשר עלה על לב העשיר הנבון לפרוט בצואתו יוכיח כי מקרים כאלו לא היו בודדים בימים ההם (קייזערלינג 507):

אך גם סכסוך הרוח ברוח, גם קלות הירץ. גם כבדות פֿרידלנדר לא הרבו לשחת בישראל לולא קם שטן לשחק בו, שטן אשר לא ידעוהו מתמול שלשם, אשר בא ובלבל יצועי המשפחה באהל יעקב. הענריעטטע הערץ פתחה בביתה טרקלין (זאלאָן) נוה שעשועים לאנשי טעם ואוהבי ענג. עד מהרה נאספו שמה גם כל יודעי אהבה בתענוגים מנערי שרי הנוצרים אשר בראותם כי בעלת הבית וחברותיה – אשר לחרפתנו ולבשתנו גם בנות בן־מנחם היו בתוכן – אינן קשות ערף, החלו להטות לבן מעט מעט אליהם, עד כי הזנו אותן מאחרי בעליהן ואחרי כן מאחרי אלהיהן. ורוח הזנונים אשר מסך גאֶטהע בעת ההיא על כל נאות אשכנז כי אין לאדם לסור כי אם למשמעת רגש הטעם, – לאמר: לחשק היצר – ולבחור רק באשר נפשו חפצה, היה לפתחון פה לנשי הזמה האלה לעטות מעטה פלוסופי על תועבותיהן. ויהי במות מרדכי הירץ בעל העשתרת, ותלך אחרי הבעלים אשר ידעוה מלפנים, ותזן רעים רבים עד כי באחרונה עזבה את אלהיה ואת עמה.

ומה ידאב לבנו כי גם בנות בן־מנחם נדחו אחרי ההוללים ותחללנה את אביהן ואת עמן בעזבן את אלופי נעוריהן ואת ברית אלהיהן, כל הרואה את מכתב בן־מנחם ע“ד בנות ר”מ חלפן כי המשפט אשר נשפטו את אחיהן נגע עד לבו (קייזערלינג שם) ותוכחתו עם שופטי וויען ע“ד אשת המומר (כתביו 230 בהערה), יקרא בנפש מרה: “דבר שנצטער בו אותו צדיק, יכשל בו זרעו!” אך כאשר לא יעלה על לב איש להרהר אחרי הגאון השר צייטלין מאוסציא אשר גם אותו קרו כאלה, כן חלילה וחלילה לנו לפקוד עון בנות סוררות על אב נקי וצדיק זה, ומי לא ידע כי גם איש אשר אין ערוך אליו בישראל ובאדם, וכל המהרהר אחריו כמהרהר אחרי השכינה לא נפל מכבודו מאומה אף כי בן בנו נזר לבשת (רש”י שופטים י“ח ל', ב”ב ק"ט(:.

מן הקבּה המדינית הזאת, מטרקלין בית הירץ יצאה החנופה לכל מושבות ישראל, אך לא מולדת־בית היתה רוח תזזית זאת, כי אם מולדת חוץ, יציר כפי שלעגל האשכנזי מחבר ספר המגֹאל: “לוצינדע” אשר ברוחו טמא את אשכנז כאשר טמא בגופו את בתי ישראל. הוא וחביריו, תלמידי גאֶטהע המושל הגדול בממלכות האליל, האליל הגדול בממלכות המושב מוויימאַר, באו אל בית ישראל ויחללו את צפונו, וידיחו את בניו ואת בנותיו לעזוב את עמם ולדבקה בעם אחר. וכאשר נעזבה אז בימי השטים “הזקנה המסרסרת” המרבה במחיר “ויושבת בחוץ ומשמרת” מפני הילדה “המקושטת והמבושמת המפתה” המשברת בלא כסף ובלא מחיר יין ושכר, כן נדחתה חכמת הירץ החמורה בסברותיה מפני אשת הירץ הקלה בדעתה, עד כי היתה חנות של בשם זה, לחנות של נכרים, ומלאי של נכרים ופועלים הנכנסים לשם נכרים, והאשה בעלת הבית וחברותיה לא הטילו מאומה משל ישראל לתוך כיסן של תלמידי גאֶטהע המערבים והמשתתפים בביתה בלתי אם את אהבת החקוי, והכשרון הנוח להמיר קדשי ישראל בהבלי נכר. ובכן לא יד החכמה בת בן־מנחם היתה בישראל לרעה כי אם הזמה גרת בית הירץ הנקראה בפי גאֶטהע “ברית הצדק” (טוגנענד־בונד).

אך גם הנשים הצדקניות האלה לא הרבו להרע לנו הן ורעיהן בעזבן אותנו, לא רק לקחו בלכתן מעמנו את כל בעלי בריתן הנשארים בתוכנו, את האנשים אשר בכל אשר נלאו לאַבד כן הצליחו לזייף את הטוב ואת היפה. תחת אהבת הורים ודודים השמורה בכל חמה ובכל טהרתה באהלי יעקב, הרבו בתוכנו עגבים ויהיו לנו אהבים תחת אהבה ותאות זמה תחת שלום־בית ויתברכו בלבבם כי בדרכי חכמי העמים הם הולכים. אך מה לנו ולהם? לעמים הרבו חכמיהם להיטיב בהוציאם את אהבת דודים מידי חוש גס להביא אותו לכלל רגש מזוקק ומסודר. ואף כי היצר עוד במקומו עומד, בכל זאת רב להם כי דעה נקיה הנהיגו בו. ובכן גדשו המה סאה תחת אשר משכילי ישראל ומשכילותיו בברלין מחקו סאה, כי בישראל חדל היצר זה כמה להיות המושל ברוח הרעים האהובים, ותחת חמדה הפכפכת רמת עינים היתה הנחת השלוָה והשוקטת השמחה בחלקה לרוח המחיה את אהבת דודים, ויפרח שלום הבית בישראל. ויהי הבית לנוה שאנן למקום טהור אשר לא עבר בו רוח קנאה. האיש והאשה התרוממו לאב ולאם, ולבותיהם היו תמים יחדו בבן הילוד או בבת הילודה להם. הנפש הנוספת הזאת הרבתה עוד להסב את עיני הוריה אל הבית פנימה ולעשותו לבית־אב, למקדש־מעט לעבודת האדם ולעבודת הצדקה; ללשכה אחת במקדש הקדש אשר המחילים שעל גביהם הוא בנוי לא תאי נזירים ערירים ונזירות צרורות הם, כי אם בתי־אבות; ואבות ואמות המה כהניו משרתי האל הקדוש השוכן בקרבו.

רוח צחה זאת, המרחפת על אהל בת ציון הסוגה בשושנים, לא נתנה קטורה באף משכילי ברלין התתרנים; אלה המדריכים אותנו רק בדרכי העמים, לא שמו לב לדעת כי אף אחד מכל העמים לא העריך את האשות במלא ערכה וקדושתה בישראל. רבניו אמרו: “כל אדם שאין לו אשה, אינו אדם שנאמר: זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם” – “כל אדם שאין לו אשה, שרוי בלא שמחה, בלא טובה בלא ברכה” (יבמות ס"ב). לא ידעו כי כבוד הנשים היה יקר בעיני קדמונינו מכבוד הגברים: “אוהבה כגופו ומכבדה יותר מגופו” (שם); “זילותא דאתתא קשה מדגברא” (רש"י שם); “לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה”; "אתתך גוצא גחין ותלחש לה _ " “לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו” – “אוקירו לנשייכו” (ב"מ נט). המאמרים האלה אשר אין ערוך לאמתם ולצדקם לא היו אותות פורחות באויר כי אומריהם הנאים בדרושם היו עוד נאים יותר בקיומם. לב מי לא יהמה בקראו (יבמות ס"ג) את הטוב אשר גמלו רב ור' חייא את נשותיהם אשר לא היו טובות מאשת סוקרטוס, ואת חסד אלהים אשר עשה ר' יוסי לאשתו המרשעת גם אחרי גרושיה (ירוש' כתובות י"ד, ג') (ב“ר י”ז). הרבנים ההם שמו את כבוד האשה לתנאי גמור בכתובתה כתנאי שאר כסות ועונה, וראשית דברי הכתובה: ואנא אפלה ואוקיר ואיזון כדת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין לנשיהון. אך כל אלה לא מצאו חן בעיני משכילי ברלין כי להם ערבה רק אהבה מיזנת, אהבה לשם תענוג בלבד, אהבה שאין לעולם ולאדם צרך וכבוד בה, שדרך בעליה לעשות הנאתם ממנה ושמחתם בה קבע בשעת האסור, עד כי בבא הזמן שהחבה חובה והאהבה מתקדשת בקדושת אלהים ואדם, יקיצו בנפש ריקה, בנפש לא תמלא עוד, בלי חמדה ובלי חפץ יבלו את יתר ימיהם כי תאוה לשמה כרגע תמאס ותצא לזרא מאף העם המתאוים. באהבה כזאת רצו תלמידי הענריעטטע לזכות את ישראל, לפיכך הרבו להם דברי עגבים אשר מלאו אותם רוח, טעם ומוסר. אך ארבעת אלפי שנה ורבבות אלפי ישראל נעורו ויערערו על חוזים כאלה ועל חזיונותיהם ויאמרו לרוחם – קדים, לטעמם – תפלות ולמוסרם – פריצות.

ספיחי המשכילים הראשונים. אשר המשורר הגדול הייני היה אחד מהם, החלו לכבד את האשות בישראל ויכירוה לטובה, (היינע 318 lll) כי כלי מחזיק ברכה היא לעמה, אך בעיניהם היתה גסה, מחוסרת הנאה, ומואסת כל חן באמרם כי כל חמדת היופי וכל אהבת כלולות אסרה תורה. אולם גם אלה שגו; כבוד היופי היה גדול בעיני ישראל מדור דור: בנחת רוח תספר תורתנו הקדושה לבני יעקב כי לשרה, רבקה ורחל אמותיהם יצא שם ביפין, וכי יוסף, דוד ודניאל בחורי־חמד היו. מלבד הדעה הנשגבה: “לא נבראה אשה אלא לבנים”, יש עוד דעה אחת “לא נבראה אשה אלא לנוי”, על משפט התורה על אהבת דודים, אין לנו כי אם להביא ראיה משיר השירים גם לדעת הפשטנים גם לדעת בעלי הרמז ולהסמיך עליהם את המאמר המחוכם של רבא על האשה בכללה “אם בגוָה משתעי קרא, כמה טובה היא שהכתוב משבחה, ואם בתורה משתעי קרא, כמה טובה היא שהתורה נמשלה בה”. אין עוד חותם תכנית להאהבה מלא חן, חכמה ותפארת אדם בכל הגוים ובכל הלשונות אף כי בכל הדתות, כמטבע שטבעו לה חכמי ישראל בברכות נשואין המלאות חדות ה' באדם בשלומו ובאהבתו, בשמחתו ובשעשועיו, כי לא תהו בראו כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו. ואלהי קדם אשר נעשה שושבין לאם כל חי עדין הוא עושה “שמחה במעונו” מדי התחתן אחד מבני האדם באחת מבנות חוה, ובלבד שתהיה האהבה הזאת בקדושה ובטהרה; בלבד שלא ישכחו לברך לפניה: אשר קדשנו במצותיו וצונו על העריות, ובלבד שתהיה מקודשת – “כדת משה וישראל”.

אך על האנשים האלה אשר עינים להם לראות זרות ולא לב לדעת את סגולת עמם, יאמנו דברי בן־מנח: “ברו לכם איש אחד מרודפי חשק וקראו באזניו את השירים אשר לשלמה אם לא קלון ימלא פניכם!” (285).

ידענו כי עברנו מעט את הגבול אשר גבל לנו הענין ללקוט בשדה אחר, אך יען כי בימים ההם באה לעולם האנדרלמוסיה אשר נרמשה את שלום החיים ואת אהבת דודים הכשרה והטהרה ממשכנות ישראל מפני אליל התאוה אשר העמידה בהיכל זה אשת הירץ וחברותיה ושושביניה ותקראנה לה אהבה, על כן ערבנו את לבנו לערוך דמות לשלום הבית ולתורת האהבים ולשאול: מי נדחה מפני מי?

מן המשמה הזאת אשר השמה הענריעטטע בביתה נסבה נא עין אל המהפכה הגדולה אשר הפכו הירץ ופֿרידלנדר וחבריהם בקהל עמם, בקטן החלו ובגדול כלו: ראשית מלחמתם היתה ברבני דורם אשר עליהם העיד הד“ר זכריה פֿֿרנקל (מאָנאַטסשריפט ש. 1864 21 ) כי נעלו הרבה בתפארת מוסרם על הלועגים להם. מבלי פנות אל דברי בן־מנחם האומר: רק את התלמוד לבדו אנחנו מכירים למקור תושבע”פ, לאמר: לחלק הגדול שבמשפטינו ושבחקותינו (הקדמה לחקות היהודים). תורה שבכתב היא המעוט הזקוק אל רבו שהוא תושבע“פ (283), נטה פֿרידלנדר יד אחרי כן על התלמוד כלו כי מסטירין (Mystik) הוא, מבלי שום לב כי כל דבר שאינו אומר אלא דרשני, כהתלמוד אשר לא יתוַדע לאיש כי אם בסברא ובטעם, הפך גמור הוא ממסטירין, אחרי כן החלו לאט לאט לדחות גם את המטרונה הרוממה והעתיקה, את התורה ולהסירה מגברת יען כי תועבה היא לאשכנזים להיות להם תורה עברית, ויען כי האנשים האלה לבם חסר וטעמם סר עד כי מאסו ויבשו בשלהם העבריה תרגום אשכנזי למען יהיו גם הם ליהודים אשכנזים, לא בתרגום האשכנזי של לותר ואת התרגום הרומי אשר לכל הנוצרים זרו הלאה ויהיו לנוצרים אשכנזים ויעשו גם המה כמעשיהם וישימו תחת התורה העבריה תרגום אשכנזי למען יהיו גם הם ליהדים אשכנזים, לא יהודים עברים חלילה וחלילה. ולא חששו האנשים ההם לכבודם פן יאמרו הבריות “רבם דקרו” ויקחו את תרגום בן־מנחם אשר לפי דבריו בהקדמתו עשאו סיג למסרת שהוא סיג לתורה השומרת שלא תעקר ממנה אות אחת ויעקרו בה את כל התורה וינבלו גם את התורה גם את העם גם את החכם אשר אמרו לכבד באמרם כי נתנה תורה חדשה על ידו. אך לא ארכו הימים ולא נפטר פֿרידלנדר מן העולם עד שגעלה נפשו היפה גם בתורה האשכנזית ויציע בכה”ע למדעי היהדות עצתו אמונה לתת לילדים ספרי מוסר ודברי הימים בשפת אשכנז תחת למוד התורה. היפלא הדבר הזה בפי איש אשר על כרחו ורק באשמת טעללער מת יהודי?

אין קץ לכל העמל והתלאה אשר הביאו שוחרי התרגום האלה על בת יעקב. כל ספרי ישראל האחרונים אשר לפי דברי בן־מנחם הם עיקר התורה יצאו מאליהם מן הכלל, כי אותם ראו הפתאים כאשר ראו הלותרנים את הספרים הלטינים מעשה ידי הקתולים, והבוערים האלה אשר בעיניהם קצב אחד ומדה אחת לאגרוף וחוטם, ששו אלי גיל כי מצאו דמיון (?) כזה בקורות דתם עם קורות דת האשכנזים, מן הלשון הקדושה חמדת שעשועי בן־מנחם אבד כל ערך וכל כבוד, ועל כלם גדעו הבריח התיכון התורה הקדושה בלשון הקדושה המבריח את כל אהל יעקב מן הקצה אל הקצה. שוחרי התרגום נתקו את דורם מכל הדורת הרבים ההולכים לפניהם, ובין גלות אשכנז ובין שאר גליות ישראל הפסיקו במחיצת ברזל באמרם כי תורה אחרת להם ועם אחר הם.

והאולת הזאת עודנה קשורה בלב רבים גם מחכמי עמנו באשכנז. לוּ אמר רק היינע המשנה טעמו לרגעים כי בן־מנחם היה להיהודים את אשר היה לותר לאשכנזים – תהלה מסופקת מאד לבן־מנחם – וכי הוא פדה את היהודים מן הקתוליקיות היהודית, כי עתה החרשנו. אך מרבית אחינו בארץ ההיא ימלאו ברב או במעט אחרי המשל אשר עלה בפיו, ואנחנו לא נדע איפה מצאו את הדמיון הזה, האם במזג שני האנשים האלה? והלא כלנו יודעים כי לותר היה נוקם ונוטר, פה דובר נבלה, קשה כברזל ומשמר הבלי־שוא; ובן־מנחם נוח ועלוב, מוחל על עלבונו, דובר שלום לכל אדם, רך כקנה ונעלה מרומם מאד בדעותיו. אם מצאו את התלמוד דומה לקטליקיות? והלא הקטליקיות עוסקת רק באמונות, התלמוד עוסק רבו במעשים ובמדות, ומעוטוֹ בדעות, ובאמונות (בעקרים) כמעט כלל וכלל לא. הקטליקיות כל גאונה הסתר דבר והתלמוד כל כבודו חקור דבר; הקטליקיות כובשת ומצמצמת את תמצית מחשבותיה באמרים קצובים ופסוקים לאמר: כה וכה תאמינו ואל תרבו שאלה, והתלמוד קורא לכל ישראל: העמק שאלה או הגבה למעלה, קרבו ושמעו את דברי, השכילו ממוצא דבר ודעו מה תעשו, ובשם ה' יאמר: “הלוא אותי עזבו ואת תורתי שמרו” (מדרש איכה פתיחתא דחכימא).

ובכן גם הנושאים גם הנשואים במשל האפר הזה שונים הם תכלית שנוי ורחוקים מן הקצה אל הקצה. אך, נסורה נא לראות אולי נהגו הנושאים השונים בנשואיהם השונים מנהג אחד? גם פה אין המשל דומה לנמשל! לותר עקר את כל אשר היה לפניו ובן־מנחם קיֵם את אשר היה לפניו, ובכל הפילוסופים שעמדו להם לישראל, לא היה עוד איש כמוהו אשר במאזני שכלו הכריע כף תושבע“פ את כף תורה שבכתב, עד כי כל ערך התורה שבכתב הוא יען כי היא היסוד לתורה שבע”פ, הכתב הוא הגוף וקבלת אבות היא הנשמה התלויה בה.

וגם כוונת התרגום של לותר הפוכה בתכלית ההפך מכונת תרגום של בן־מנחם. לותר רצה לפסוק את שלשלת הקבלה אשר כחש בה לבלי תזכר ולבלי תפקד ולא תעלה עוד על לב תחת אשר בן־מנחם שם לבו לתרגם את התורה למען השב את רגלי התלמידים מאחרי המתרגמים הנוצרים וכו' שאין בידם קבלת חז“ל” (נתה"ש) באמרו: “ואם יתכן זה לחכמי העמים, לנו לא יתכן, כי לנו התורה הזאת מורשה… לדעת את המצות אשר צונו ה' אלהינו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והיא חיינו וארך ימינו. וכדי שלא יהיו חיינו תלואים מנגד בשערת הסברא… לבד, תקנו לנו חז”ל את המסורה וגדרו גדר… ומעתה אין לנו לזוז מדרכה הסלולה ולפלס ארח חיים על פי… סברא ואומד דעת של מדקדק או מגיה מלבו… כי אם כאשר מסרו לנו בעלי המסורה… על פיהם נבין במקרא… פעם עפ“י פשוטו ופעם ע”פ דרשת חז“ל, שניהם כאחד צודקים” וכו' (שם). החפץ לעמוד על עמתת הדמיון שבין הרפורמאטור האשכנזי ובין הפלוסוף העברי, יכוֵן נא אל הדברים המעתיקים בזה את דברי לותר על ראשי הכנסיה הרומית.

ולמען יהי התרגום הזה לצרך גמור, ולמען יאמרו כי הביא גאולה לעולם, ככל אשר יתהללו האשכנזים בתרגום לותר; ועל הכל למען מצא סבה מספקת לעקור את היהדות הקיימת ככל אשר עשה לוּתר לדתו, התגודדו המון המשכילים ההם על אבותיהם כי פרועים ומקולקלים היו במדותיהם ובדעותיהם ובמוסרם. והתרגום האשכנזי בא לתקן – אף תקן. עם עדת פושקי שפתים אשר פיהם רחב הרבה יתר מדעתם, לא יעלה על לב איש יודע לשמור כבודו להתוכח. אך מי יוכל לעצור ברוחו אם גם חכם וסופר כפרופסור גראֶטץ אשר אמנם עשה טובה לישראל בספרו “דברי ימי היהודים” יחליט כי “שחרור רוח בני ישראל ותחיָתם” היה התרגום הזה (Xl 41)! אם גם איש גדול וחכם כמוהו יוציא מפיו “דבר זה שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל” כי אבותינו היו נופלים במוסרם מבניהם אחריהם וכי רק השכלת ברלין באה להורות לנו צדק אשר לא ידעו אבותיהם ואבות אבותיהם, או צר לנו מאד להחליט כי מנגע החקוי אשר יצאו במית הירץ להרבות שמה ושערוריה בישראל לא נרפאנו עוד, גם אנחנו גם חכמי דורנו, עד היום הזה.

יד החקוי, החומד ומתאוה רק מה שאינו שלו, היתה במרבית סופרינו הקטנים עם הגדולים, לקדש כל דעה ומנהג מולדת חוץ ולזרות כמו דוה מנהגי ישראל ולחלל כל קדש אשר ראו בבית אבותם. אך זעיר שם זעיר שם בסור מעליהם רגע הרוח הרעה ושבו והביטו נכוחות. גם פֿרידלנדר הרואה רק חובה על הדורות הקודמים כתב: כי בין היהודים “הצדקה מרובה! גמילות חסדים מצויה; אהבת אבות ובנים וקדושת המשפחה עמוקה מושרשת ומיוסדת מאד, מסירת נפש איש לטובת רעהו חזון נפרץ הוא ורק מעט ישמע בקרבם זמה, עשק ורצח” (אגרתו לטעללער 35). לעמת זה התאונן פֿרידלנדר על דורו דור דעה בעיניו, לאמר, “הנה נראו בתוכנו חטאות אשר לא ידעו אבותינו, כחש באלהים! רך ומרך, עצלות, תענוגות בשר ותפנקים, כל ילדי שקר אלה אשר הולידו ההשכלה והתרבות בקלקולן נאחזו גם בקרבנו וצפויה היא התמימות כי עוד מעט תסחף בשטף הבזבוז וגסות הרוח” (מובא בגראֶטץ (Xl 170. ואחרי דברי הודאת בעל דין זה ימלא כל איש ישראל, היודע את עמו מפי ספר החיים לא מפי ספרים אשר כתבו אנשי ריבם בישראל ובעמים.

הן אמנם נודה ולא נבוש כי חסרנו אז דבר אחד אך לא מוסר כי אם נימוס חסרנו, לאמר: לא את הקדושה והטהרה בדברים המסורים ללב, ולא חסד, משפט וצדקה בדברים שבין אדם לחברו, חסרנו, כי אם הטיח החיצון העושה את האדם נאה ומתקבל על הבריות גלה ממנו בעונינו. בגלות ישראל גולה אחר גולה נבלה שפתו, ומכל לשון קלטו מעט והמעטים הרבים האלה עלו כטלאים על גבי טלאים ויהיו ללשון עלגים, ללעז (שזאַרגאָן) אשר אן בו מתום, ואין טעם וסדר ודקדוק נוהג בו. הן אמנם כי בגבול התורה והדעת לא הרבה הלעז לשחת, כי שפת הסופרים היתה תמיד שפת אבותיהם העברים, אשר בכל דור ידעו להביע בה כל מחשבות לבם בכל צלליהן ואורוֹתיהן ועל פי הרוב מצאו סופרי ישראל את ידיהם ורגליהם בסגנון העברי יותר מסופרי אייראָפא בשפת רומית אשר היתה בימים ההם ללשון סופרים בתוכם. אך אם לא הפסיד הלעז לתורה ולדעת מאומה, או רק מעט הרבה להזיק בדרך ארץ בהוסיפו גם בוז ולעג על השנאה אשר שנאוהו העמים לקים מה שנאמר “כל אחי רש שנאוהו”. מי לא ידע כי מכת בלתי סרה היתה הנגע הזאת בבית ישראל אשר פרעתהו לשמצה גם בעיני גם בעיני קמיו כי בדבר איש לשון עלגים יפול גם בעיניו, לא ימצא ידיו ורגליו במסבה, רוחו תקצר ודבריו אינם נשמעים. אך בכל זאת רק קלקול נימוס היה והמוסר גבוה על הנמוס כגבוה שמים על הארץ, והאיש האומר לחסר נימוס פורע מוסר, אחרי עיניו הוא זונה, שוטה, רשע הוא וגס רוח.

אל תקון הנמוס הועיל התרגום האשכנזי ליהודי אשכנז כי באמת הועיל להם להפוך להם שפה ברורה. אך הלא שמענו זה מעט מעדת פֿרידלנדר כי הנימוס הזה לא עמד להם לקים בידם את מוסר אבותיהם.

אך אם למרות אניני הדעת ענה ראש משכילי ברלין אמן אחרי מוסר הזקנים, הרבה הרע ראש משכילי וויען. איש אשר לגבולתו אין קצה ושמו הירץ הומבורג. הוא החל לקטרג ולהוציא שם רע על ישראל באזני הממשלה, הוא אבי הבראַפֿמנים והברימנים אשר מעולם. האיש הזה בנעוריו היה מורה לבני בן־מנחם שתים או שלש שנים. ובן־מנחם, אשר כרחב ידו בתורת הנפש בכללה כן קצרה ידו בדעת רוח בני האדם הסובבים אותו, הטה אליו חסד ויכבדהו, עד כי בהרחיק הומבורג נדוד מברלין היו אגרות הולכות ובאות ביניהם. אך מי יודע אם בעצת בן מנחם היעוצה לטובת הומבורג לבלתי שוב לברלין עוד, (בשני למכתביו אליו) לא היה מעורב רגש סתום כי לא טוב הוא גם לביתו. כי בעוד שמונה חדשים רואים אנחנו את הפלוסוף מתוכח בלשון רכה עם מורה ביתו תוכחת נמרצה על ערך מעשי המצות אשר החל הומבורג לבעוט בהם ברגל גאוה באמרו כי מבדילות הן בינינו ובין העמים האומרים לחברנו אליהם באהבה. ובן־מנחם אשר הוכיח לו כי לוּ לא היה באמת תועלת אחרת למצות בלתי אם בהבדילן אותנו מן העמים גם אז אין ערוך אליהן. כי אין קשה לישראל כספחת הזאת היעוצה לו להסתפח על כל העמים בדברי דת וכי גם לעמים יזיק משפח זה מאד בהרבותו חנף ונבלה, ובדברים אלה חתם האיש הרך הזה את תוכחתו: “בכל קשי ערפנו נעמדה נא על פשנו” לסכל את התחבולות אשר יחבלו לנו אנשי און האומרים כל היום: קרבו אלינו ונקרבה אליכם! המה רק עקב יגדילו וממקומם לא ימושו. כאשר יתאוה הזאב לדבקה אל השה ולהיות עמו לבשר אחד, לאמר: “להביא את השה אל קרבו ולהפוך בשר כבשים לבשר זאבים, כן המה אומרים לעשות לנו” (בחמישי למכתביו). בעוד ששה חדשים הוסיף בן־מנחם לכתוב אליו לאמר: “רחוק אני מן הנחת אשר דעתך נוחה, מרוח הסבלנות השפוכה כיום על כה”ע כל עוד אשר חפץ התחברות בדברי דת אורב במסתרים, מסוכנת סבלנות כזאת הרבה יתר מרדיפות בגלוי. וכבר חרץ מאָנטעסקיו את המשפט הרע: כי אין מכשיר נאמן להטות לב בעל דת אחרת אל הדת השלטת בסבלנות ודרכי נעם, לא רדיפות וחזק־יד, לפי ראות עיני זאת היא רוח החיה בדרכי הסבלנות שבימינו, לא חכמה וצדק, וע“כ עוד יותר ויותר ראוי לנו, המעט מכל העמים, אשר לא לפתות ולא להפּתות באו להתכנס ולהתנגש יחד. ובמה? – עוד הפעם חזקה עלי יד שיטתי ותביאני אל דבר מצות המעשה וכו'” (בשביעי למכתביו). כמעט אל איש מבאי בית מנחם לא הרבה – בכל אשר ידענו – להביע את דעותיו בדברים מכריעים ומוכרעים כאלה. ומה הועיל הפלוסוף החסיד לתלמיד שאינו הגון זה? כזורק אבן למרקוליס! הדברים והאמת האלה אשר כמעט רוח נבואה שרה עליהם, נשכחו עשר שנים אחרי כן מאדם בליעל זה הולך עקשות פה בהכותו את אחיו בלשון לפני שרי ממשלת אוסטריה כי “היהודים מנשאים עצמם עד לזרא, כי המה העם הנבחר, כלם קדושים וכו‘, עד כי העיז שמואל פניו לבקש לרדות בשאול המלך; כי הם לבדם קרויים אדם וכו’ וכי גברה ועצמה בם תאות המשגל(?) באופן נורא מאד”. ועצתו היא: “לדחות כל הרבנים ממקומם אחרי כי אין כל תקוה לתקנם, לבטל הישיבות ולמוד עברית וכו‘, למחוק כל ספרינו את המקומות שבהם חרפות וגדופים על דתות אחרות או להכין Aute do fe ממש לכל ספר כתוב עברית וכ’ וכו' וכו'”. הסופר הנכבד ר' אליעזר שולמאן אשר מספרו “מקור ישראל” אנחנו מעתיקים אות באות את דברי הדלטוריא המגאָלה הזאת, חותם את דבריו לאמר: “האם לא חוליה נכבדה היא באמת בשלשלת ההשכלה הברלינית?” ואנחנו נדמה כי לכבוד כל הפוחזים וקלי הדעת שקמו בעת ההיא אשר חטאו והחטיאו בפחזותם את ישראל חייבים אנחנו להגיד: כי לא קם עוד נבל בתוכם כהומבורג מדבר תועה ונבלה כמוהו. ואנחנו אשר לא לפרוט את הקורות באנו כי אם להורות את הליכות הרוח בכל יושר דרכה ובכל משובת תעתועיה, נעזבה נא את המקום הזה מעט קט לראות מה פעל רוח בן־מנחם במקום אשר מראה אשה לא היתה לעינים, וקול פושקי שפתים מתהלך לרוח היום לא היה לרוח המושל, באצילי בני ישראל.

ג.

הזכוי היה לחזון שקר קסם ואליל בידי אנשי הדור ההוא. הוא האלהים אשר עד היום יקריבו לו בני ישראל את כל קדשיהם לכל חטאתם ויקראו את שמו: אימנציפּציוֹן. על מזבחו עלה הכהן פֿרידלנדר להקטיר ולכפר על כל עדת ישראל את עון אבותיהם. וירא והנה אין פונה אל מנחתו ויאמר בלבו: הן חטא ישראל חטאת לא יוכל כפרה, ועתה אעשה נא אני לביתי, ויעש כן, ויעל את חמדת ישראל כליל באש לכפר בעדו ובעד ביתו, ויהי כי נלאה על הבמה גם הפעם, ואלהיו אשר עשו לו ידיו לא ענו לו באש, ויפן אל אלהים אחרים אולי יענו לו במים – והוא בא אל מקדשו להתפלל, ולא יכול, כי הכהן סגר מפניו את הבית מבא, אף עצר את השמים ומנעו רביבים, וירא כי נדחף לצאת, וישב בבשת פנים לאחי.

זאת היא פרשת גדולת כל הגדולות אשר עשה פֿרידלנדר בישראל ועמו כל משכילי אשכנז משנת מות בן־מנחם עד שנת תקע"א.

תחת אשר המשכילים האשכנזים כרסמו רק את הקליפה, מפרי מחשבות בן־מנחם אשר חשב על היהודים וַיֵמר חכּם, אכלו רעיו הצרפתים את התוך ותאורנה עיניהם. אוהב היה לבן־מנחם ולנפתלי רעו ושמו נפתלי הירץ מעדעלסהיים (Grai Beer) יליד עיר ביסהיים אשר שם פתח בשנת תקל“ח בית מדרש גדול ללמודי תורה ואת גיסו הרה”ג ר' דוד שונצהיים אשר אותו שם נפולון אחרי כן לראש הסנהדרין, הקים לראש ישיבה. לרגלי עסקיו לספּק לחיל צרפת מכולת ומספוא, קבל רשיון מאת המלך לוּדוויג הששה עשר לשבת בשטראַסבורג, העיר המסוגרת לפני בני ישראל בימים ההם. לאט לאט הותרה לו להשתקע בעיר הזאת לקנות בתים לו ולעשרה אנשים מבני ישראל הצריכים לו לעסקיו ולכל דבר שבקדושה, עד כי באחרונה יסד שם קהלה, ואת גיסו שם לרב. ויבן שם בתי עבודה (פֿבריקאות) ויקן שדות וכרמים, ויעבד את עניי עמו בבית ובשדה, למען סתום פיות דוברי שקר האומרים כי ישראל לא יצלח לכל מלאכה בלתי אם אל הסחר עיניו. ויפץ בצרפת את ספר דאָהם על אדות זכוי היהודים, ויט את לב השרים העומדים לפני המלך לדבר טוב על עמו, עד כי פקד המלך על בני ישראל לבחור מתוכם אנשים חכמים וידועים אשר יתיעצו עם שרי ממלכת על משפט עמם. ויעשו כן, ויבחרו מתוכם אנשי שם ואת נפתלי מעדעלסהיים בראשם. פרי מעשה הנכבדים האלה היה כי העביר מלך צרפת את החק אשר היה חרפה על ישראל ימים רבים; כי העביר הנוגשים את אשר הפקדו על הגבול להרים מכם מכל נפש ישראל כאשר ירימו מכל נפש בהמה.

ולא ארכו הימים, וכסא מלכות צרפת החל למוט ולהתמוטט עד כי נהפך, כלו ומלך נקי וצדיק נספה בעון אבותיו. בקרב הימים האלה החלו שרי מליצי צרפת אשר שמו פניהם לזכות את כל יושבי הארץ בחקה אחת ומשפט אחד, להאיר את פניהם גם אל ישראל. השר מיראַבוּ אשר כל מדינת צרפת היתה כמעט קפולה ומונחת בחיקו היא מלכה ושריה וכל עמה, כתב ספר על גדולת בן־מנחם וזכוי היהודים בשנת תקמ"ז, בהיותו בברלין, וכשמעו את שמע הפילוסוף העברי אשר מת זה מעט. גם כהן נוצרי גרגוּאַר. אשר גם הוא היה מן הנוטלים חלק בראש בהליכות הפוליטיק בעת ההיא, כתב סנגוריא על היהודים. ומה עשו בני ישראל בצרפת למראה הדברים האלה? הגם הם נחפזו מרוב פחד, או מרוב שמחה, לשום את ספר תורתם ואת כתבם המתיחש מרמס לרגלי העם אשר בתוכו הם יושבים, ככל אשר עשה פרידלנדר בשכר ספק לגימא אחת של זכות אזרח? – לא, המליץ הראשון בשפת צרפת בקרב ישראל ישעיה בינג אשר כתב מגלה לשחר את זכוי עמו, קנא קנאה גדולה לכבוד תורתו ומולדתו ויאמר: “אם האנשים הטופלים עלינו שקר יקראו לאיש דבק, בתורת אלהיו, שומר הבלא שוא, הנני מברך בזה את אחי ואת עמי, כי יהיו שומרי הבלי שוא כל הימים, למרות וואָלטער הזונה רק אחרי עיניו… עת אשר חשך כסה ארצות צרפת ואשכנז, ויושביהן התהוללו באימים קמו בקרבנו סופרים כפילון ויוסיפוס, מהנדסים, תוכנים, משוררים וחכמי חרשים”. המליץ הזה לא יתעה בשוא את נפש קוראיו כי מולדתנו עשויה להתבטל, רק כי יכולה היא להשתתף בדעתה עם האומה השולטת, וכה יאמר: “שני לאומים הדרים במדינה אחת, ולהם משפט אחד, ודתיהם השונות תלמדנה מוסר אחד, לא יבדלו איש מרעהו גם ביצר הלב גם בכשרון”.

מקץ שנתים ימים אחרי אשר ערך פֿרידלנדר, תלמיד וחבר לב"מ, בקשה אל ממשלת אשכנז לפרוק את על הרבנים מעל צוארי בני ישראל, ערך תלמיד וחבר אחר לבן־מנחם ולרבי נפתלי וויזיל, איש אשר קטנו עבה ממתני פרידלנדר וחבריו, איש חיל, נדיב רוח ואמיץ לב, יצחק בער שליח קהלות לותרינג גם הוא את בקשתו אל קהל־גוי (נאַציאָנאַלפערזאַממלונג) לקיים בכל תקף את כח בית־דין ביד הרבנים. זאת היתה ראשית בקשת האיש המרומם אשר ברוב לקחו ובמתק שפתיו הכריע את הכף לזכות הזכוי. ויקן את לב שרי צרפת עד כי היושב ראשונה ענה לו: כי לכבוד יהיה לעם צרפת לתת מנוחה ורוחה לבני ישראל, וכל הנאספים אספו אליהם את מלאכי בני ישראל ההולכים עם יצחק בער כאורחי כבוד לשבת בתוכם. – פֿרידלנדר המתרפס ומתאבק בעפר רגלי כהני לותר נדחף אל ביתו אבל וחפוי ראש, ויצחק בער המתגאה בתלמודו וברבנותו הורם על לשבת עם נדיבי עמים (תקמ"ט).

כאשר קים המלך וקהל־גוי בתחלת שנת תקנ“ב את דבר הזכוי לכל משפטיו ולכל חקותיו מבלי עקור אף קוצו של יו”ד מן היהדות, נחה הרוח על האיש יצחק בער אשר כמעט מעשה ידיו היתה הישועה הגדולה, ויוציא מכתב גלוי לכל אחיו; מבלי התהלל ומבלי התפאר, רק להאיר עיניהם ולהעיר אזנם על ברכת הזכוי; וכי חייבים הם לדרוש בשלום המלכות בכל לבבם ובכל נפשם, וללמד את לשונם דבּר רק בשפת הארץ ולהעביר הלעז המגומגם מתוכם ככל אשר יעץ בן־מנחם את בני עמו, וכמוהו חתם את דבריו “כי היהודים עשוים להשתנות רק בצרכיהם לא בתורתם, כמה טובה כפולה ומכופלת לתורה הקדושה עלינו אשר האירה את מחשכי גלותנו ותמתק את מרורות כוס התרעלה אשר שתינו מיד אויבינו. במה נקדמה על כל הטוב אשר עשתה לנו ולאבותינו! – הלא רק בשמרנו גם היום את תורתנו הזאת, ללכת בה בכל לבבנו לשכוח את שם אלהינו בימי טובה ורוחה, למען דעת כל עמי הארץ כי ישראל גוי אחד בארץ, אשר עמד כסלע בלב ימים למול כל גל ומשבר, כל פגע ומפגע אשר ישאפו לבלוע אותו חיים זה אלפים שנה – או הלבעבור זה אמץ ה' את רוחנו לשאת ולסבול כל הדורות הרבים ההם ולעמוד בנפשותינו על תורתנו למען נמעול בה מעל כאשר יאור גם לנו היום?”.

בסגנון זה דבר גם בנו מיכאל בער אשר הוציא בשנת תקס"א “קול קורא לכל ממלכת הארץ” בשפת צרפת על העשוקים הנעשים “להפרורים המפרפרים לנפוצות עמו האמלל אשר התהדר בימי קדם בהדר גאון היכל קדשו, במרום מולדת חכמת אלהים אשר בקרבו… אנחנו הם בני העם אשר חבלי מות ובלהות החיים משחק היו לו, אשר לא נסחף ולא נהדף משטף מים הזידונים אשר שטפו גוים ואלהיהם. זכרונות מני קדם יון ורומי, כצללים נהלכו, ושארית ישראל ילפתו ארחות דרכה, במעקשים ובעקלקלות זה אלפי שנה; כשן סלע מצוק אשר לא תדפנו כל רוח ולא תפיצנו כל סערת חמה, נותרנו רק אנחנו לבדנו מכל משפחות האדמה”.

גם בשנת תקס"ו בשנה אשר קרא הקיסר נאפוליאָן מועד מראשי ישראל יושבי ארצו להשיב על שאלותיו אשר שם לפניהם, לא נפל לב יצחק בער ולא הפיל מדרכו כמלא שערה אף כי כבר החלה החרוּת בעת ההיא למוט לפני דבר מלך שלטון נורא על כל סביביו. ויהי כי נועד יום המועדה להיות ביום השבת ערב את לבו להציע לפני קריאי מועד לדחות את המועדה ליום אחר משום חשש חלול שבת, בדבר הזה דומה הוא פֿרידלנדר לבן־מנחם אשר גם אותו הבהילו שוטרי המלך לעמוד לפניו בפוטסדם הרחוקה מברלין שלשה מיל ביום השבת, אך בטרם הלך שמה בצרת נפשו שאל התרה מפי בית דין (קייזרלינג 122).

לוּ היתה בברלין בימים ההם מועדה כזאת כי עתה שמו המשכילים את עיניהם ואת לבם למרק ולגרד כל זכר למולדתם, לא כן קריאי מועד אלה ליפמאן Cerf beer בן נפתלי מעדעלסהיים דבר באזניהם את הדברים האלה: “שכחו את מולדתכם למקומותיכם לא אלזסים לא ספרדים ולא אשכנזים אנחנו, כי אם גוי אחד המפוזר ומפורד בכל הארץ אל אחד לנו, ותורה אחת אשר תצונו לדרוש בשלום המלכות אשר במשפטה נחיה!”

האיש הגדול יצחק בער המגן לעמו ומעוז לתורתו לא זע ולא חת לדבר על עמו כאשר עם לבבו אל השר Moie הקשה לישראל, אשר לא רכות וחלקות דבר אל קריאי מועד בשם אדוניו. ואלה דברי יצחק בער: “העם האמלל ומורדף בלי חשך נאמן לאלהי אבותיו כל הימים, העם אשר את המות לא יירא ומצוק לא יפחד, עוד כלו אומר כבוד, כי גוי מעולם הוא, איתן, בל ימוט משאון לאומים, ראשית גוים וקדמי ארץ מכורתו, אחריתו אחרית כל היקום… אזרחי צרפת, ובני ישראל אנחנו, קומו נא ונשא ידינו קדש ונשבעה להיות שתי אלה יחד: צרפתים בעמדנו בנפשותינו על ארץ מולדתנו היקרה, ובני ישראל בשמרנו את תורת אלהינו. על שתי אלה אנחנו נשבעים למלכנו הקיסר באהבה”.

אך נשאלה נא מדוע רחקו משכילי צרפת ממשכילי אשכנז כרחוק מזרח ממערב? האמנם המקום גורם כי בצרפת בהתנדב עם ובהשכילו ירום וירחב ויחבק בזרועותיו מלא עולם, תחת אשר האשכנזי בהניח לו מעט מעצבו ומרגזו, או בהעלותו על לבו אולי ינוח לו, יקשה ויצר, יסוג וינזר אל תוכו, יהדף וידכא את כל הקרב אליו, יתנכר ויתכחש אל כל מידעיו מאז, הגם על בני ישראל היושבים בארץ אשכנז נאצלה רוח אשכנזי להפרד מעל אחיהם, ועל אחינו יושבי צרפת נחה רוח צרפתית לאהבה את עמם בכל לבם? – חלילה לנו להגיד כזאת, פן ישימו הקוראים את חלקנו עם מציבי גבולות בישראל למספר העמים אשר בקרבם הם יושבים, אין זאת כי אם משכילי אשכנז אשר כהו עיניהם לנגה כבוד בן־מנחם אשר נחל מחכמי העמים ושריהם, לא העמיקו לראות בדמות בן־מנחם את הפתוחים החדים הדקים המבדילים בינו ובין גדולי העמים העוטרים אותו כי אם את הַתּוים הקלים המשותפים גם לו גם להם, וכל אשר היתה עם הפילוסוף הנערץ הזה בתפוסה אחת, סקרה עיניהם בסקירה אחת; לא אותו ביפי חכמתו, כי אם אותו ואת תפוסתו בתפארת גדולתו, ובכן יותר ראו מאשר התבוננו, על כן לא את תורת בן־מנחם, כי אם אהבת העמים אליה חמדו ואותה רדפו, ובאהבה הזאת נתנו ויבזו את כל הון בית אביהם, הפרו את האחוה בינם ובין אחיהם יושבי ארצות אחרות, למען היותם מופנים מצד זה לסגור בבשר אשכנז תחת הצלע אשר לקחה מהם בנגעם בכף ירך יעקב, ועל כן לא שמו לב לדעת עת ומשפט ולכוון את השעה. לא כן בני ישראל יושבי ארץ צרפת המה לא היטיבו דרכם לבקש אהבה, כי אם לאמת דרשו משפט וימצא להם לעת מצוא לעת אשר לב עם צרפת היה פתוח לזכותם, ויען כי לא ראו משכילי צרפת את בן־מנחם לעינים על כן ראוהו ללבב ותנח עליהם רוחו המלאה אהבה וכבוד לעמו, עד כי כמעט סגנון אחד עולה לדבריו בספריו, ולדבריהם בקהל עם על ישראל ועל תעודתו הרוממה.

הצמח הרך אשר שתלו ידי אצילי בני ישראל לצבי ולכבוד בצרפת, עלה כיונק ויוצא פרח נחמד למראה, את הסנהדרין, ויעש פרי ימים רבים אחרי כן: כי הארץ ההיא היתה מטע לשם כל “ישראל חברים” שם שלם על אומה שלמה אשר לדאבון נפשנו פגמו אחינו האשכנזים בשם הגדול הזה באמרם להפרד מאחיהם ולעשות להם “כל ישראל חברים אשכנזית” דבר מכחש מתוכו. מירכתי הארץ הזאת עלה בימינו נשיא כענן כבוד וינף גשם נדבות על נחלת אבותינו הנלאה ויפקוד ארץ וישוקקה ויעשרה. אך אל נא נשא דע למרחוק, נשובה נא אל אחינו באשכנז ונראה כי בכל היותם לטרח באהבתם היתרה והנעתרה, לא העלו להם כי אם יסורים ושנאה תחת אהבה, כי כותבי פלסתר קמו, בשנת תקס“ג–תקס”ה, אשר מלאו ספריהם עשק ונלוז, עמל ונבלה, רמיה ומרמה על בני העם האמלל היושב לבטח עמם וימלאו את ארצם אשר עברה וקנאה. אך בפעם ההיא לא מהרה מאד רעת בני ישראל כדרכה פעם בפעם, כי שלטון צרפת אשר החלה לשפוך ממשלתה בעת ההיא על בני האשכנזים לא נתנם לקום על ישראל, ותהי הפורענות שוהה לבוא, עד סור עול צרפת מעל צוארי אשכנז אז היתה הרוחה לאשכנז ותקם צרה לישראל. מכתבי־עמל נעורו עוד הפעם בשנת תקע“ה לשום דופי ולדבר תועה ונבלה על בית יעקב ויזרו גפרית אשר בהריחה אש קנאת עם התלקחה לשלהבת בוערה בכל ארצות אשכנז בשנת תקע”ח תקע"ט.

ומה עשו משכילי אשכנז בעת ההיא? אחדים מהם נואלו להצדיק עליהם את הדין; בסנגוריותיהם אשר כתבו על ישראל לא דרשו משפט, כי אם בקשו רחמים ויכנעו לני אויביהם לבקש להורות להם דרך ישרה אשר ילכו בה לבלתי הטריח עוד גוי צדיק כאשכנז לפנות מעסקיו ליסר את בת יהודה השובבה לטוב לה (גראָטץ (Xl 263. אך קרבו ימי החנופה, החלקות המחמאות למות מקרב אחינו בני אשכנז, כי להמתכחשים והמתנכרים הממירים והמומרים אשר הדיחו כל רעה המיטו כל און על ישראל אשר הכעיסהו בהבליהם זה ימים רבים, הקים ה' אורבים מתוך ביתם, שני אנשים מבני ישראל חכמים ונבונים, אשר לחרפתם ולבשתם נגרפו ונסחפו גם הם בזרועות השטף, ויעזבו את עמם ואת אלהיהם, אך בשבט פיהם ובשוט לשונם רבו את ריב חרפתם גם מיד אשכנז בעלת הבשר גם מיד הבוגדים הקלים והכבדים אשר שמו את אשכנז ואת אלהיה למשא נפשם. שם האחד משני המליצים האלה אשר לא קם עוד כמוהם באשכנז באֶרני והשני הייני אשר מאומה לא לקחו בידם מנחלת ישראל בלתי אם את הפּלפּלת האחת החריפה וירפאו בה את ספרות אשכנז התפלה מריח הפה, הבא על עון לשון הרע, וימררו בה את חיי צוררי היהודים, ויטאטאו במטאטא השמד משאות שוא ומקסם כזב, אשר חזו להם משכילי ברלין בהקיץ ובחלום.

על שני האנשים האלה רבו מאד חלוקי הדעות. זה אומר כי באֶרני נטה יותר אל ישראל וזה אומר כי נפש הייני דבקה יותר בעמו, על דעתנו רחוקים היו שניהם ממקור ישראל כי ראו בילדותם את המשכילים אשר התנשאו לאפוטרופסי היהדות בפחזותם ובנווּלם, ואת גדולי הרבנים חסרי כל חלקת הטיח אשר הוא לבדו כל כבוד אנוש בדור רם עינים, ויעלימו את עיניהם מתורתם וממולדתם. אך היות רוחם נדיבה, בינתם חדה וטעמם טוב מאד, על כן בריב באֶרני את ריב משפט האדם מיד עושקיו כח, עלתה באזני גם צעקת עמו מפני נוגשיו, וילחם בשונאי ישראל בזעם אפו, ובלעגי שפתו, מלבד אשר מדד לאשכנזים את פעולתם אל חיקם, עשה באלהיהם שפטים בהציגו את גאֶטהע, האליל הגדול והנבוב המושל ברוח אשכנז, ערום ועריה, כי איש אין לב הוא, אין מוסר ואין מישרים, ואת תורתו אשר נתן לאשכנז ולאירופא, תורת הזמה והבשת קרע לגזרים, וישם אותה ואת כל המחזיקים בה, היוצאים ידי חובת מוסר וצדק ביפי טעם, עפר תחת כפות רגליו. המליץ הזה במלחמתו זאת, מבלי דעת למי הוא נלחם, נתן כבוד גדול לתורת אבותיו (אף כי לא אהבה יען כי לא ידעה), כי הוריד מעל כנו את אלוה מעוזים זה, את ההפך המובהק לרוח עם ישראל אשר בשיטת גאֶטהע היה למטבע מהלכת בקרב הארץ, יען כי הנאתה קרובה. בתגבורת הטעם על המוסר נלחם כמעט כל ימי חייו, האין זאת מלחמת תורת אמת בהבלי נכר?

ברוח משפט, אשר היה לרוח חיים בבאֶרני כל ימי חייו, היה הייני נופל ממנו, הוא התעסק בספריו בצרכי רבים לא לשמם כי אם לשם סניף למליצותיו. וגם למאייו אשר הביע בהם היתה דרכו שונה מדרך באֶרני כי אחרי מראה עיניו הלך, וישנה את טעמו לרגעים. אך לעמת זה נעלה עליו בדעתו הנקיה אשר בה חשף מצפוני כל נעלם, בנוח עליו רוח הוללות, נתן כל חכמה, כל מוסר וכל קדש ללעג ולקלס, כי ילד שובב היה כּל ימיו; אך בסור מעליו לגעים הרוח הרעה הזאת אז ראה כל טֹהר בטהרתו, אז נשא מדברותיו בשפת בני אלים על הדר שיבת עם עולם, על כבודו ועל גדלו, על מרום מולדתו ועל רום תעודתו, אז יבחין עמקי תעלומות נעם בחיי העם הזה גם בגלותו אשר חמדת כל הגוים כאין נגדן. ספור “הרב מבכרך” אשר ראשיתו היא כל שאריתו מצבת זכרון היא לאח נפשע זה.

בעינו החדה ראה עמל גם בזיו הרפורמא היהודית אשר הבהיק בעת ההיא מסוף אשכנז ועד סופה, ותך עינים לרבבות בסנורים. גם דרך חברת מרבי התרבות בישראל (קוּלטוּרפֿאעראיין) אשר גם הוא אמר להלות עליהם לא מצאה חן בעיניו.

אף כי למראית עין גבהה תקנת יאקאָבזאהן על דרך פֿרידלנדר גובה שמים כי יאקאָבזאן ברפֿורמא אשר הנהיג, ובהוד והדר אשר נתן לתפלת הצבור אשר קרא לה שם חדש “עבודת ה'” (גאָטטעס־דיענסט) השיב רבים אל הדת אשר בלעדי זה רחקו ממנה. בכל זאת אם נעמיק להתבונן נראה כי מדה אחת לשניהם, אך תחת אשר פֿרידלנדר הדיח את בני ישראל אחרי הנכר, הביא יאקאָבזאָהן את הנכר אל הקדש, העמיד צלם בהיכל. הן אמנם כי טוב וישר הוא להשתחות לה' בהדרת קדש, כי גדולינו לא מאסו בתשובת היופי והנגון על פי חקי המוסיקא היה רצוי בעיניהם, וכן נמצא בתשובת הב“ח קכ”ז המתרת בפירוש כל הנגונים אפילו אם דומים הם לנגוני העמים כל זמן שאינם מיוחדים לעבודתם, – אך העושים פרט קטן זה הבטל במעוטו לעמוד התוֶך אשר כל בית ישראל נשען עליו, ומקיימים גם על הפרט הקטן הזה מצות: איכה יעבדו וגו' (דברים י"ב ל') והמכונים גם את מלבושיהם, גם את כל תכסיסי עבודתם, אל עבודת העמים, זר מעשיהם, נכריה עבודתם, עבודה זרה בטהרה היא. על תולדות הרפֿורמא ועל תולדות תולדותיה לא נדבר הפעם, כי כבר ערכנו לה דמות לכל תהפוכותיה במאמרנו “לברית עם לאור גוים” הנדפס במ"ע “המליץ” סוף 1884. אך לפי דרכנו פה נעיר כי התהפוכה הגדולה אשר התהפכו הרפורמים בתחבולותיהם לקרא גם על הקלקלה הזאת את שם בן־מנחם אשר כל חפצו בכל ספריו היה רק להבדיל בין היהדות ובין כל הדתות, חוצפא יתרא היא. לוּ אמרנו להביא ראיה לדברינו מדברי בן־מנחם, כי עתה היה לנו להדפיס פה מן הקצה אל הקצה כל כתבי בן־מנחם.

כאשר היטיב הייני לראות את היסוד הרעוע של הרפֿורמא, כן העמיק לבחון את חברת מרבי התרבות בכל רום עיניה וקצר ידה. החברה הזאת, מרבי התרבות בישראל (קולטורפֿעראיין) נוסדה בברלין בראשית תק“פ בידי שלשה אנשים צעירים לימים, הלא המה: האיש הגדול יום טוב ליפמאנן צונץ, אֶדואַרד גאַנז ומשה מאָזער. עד מהרה נלוו עליהם גם שני זקני המשכילים פֿרידלנדר ובן דוד. מכל הגדולות אשר אמרו לעשות בישראל לא נעשה דבר, בלתי אם בית ספר ומכתב עת למדע היהדות אשר לא יצאו ממנה בלתי שלש חוברות. מקץ שלש שנים נדמתה החברה הזאת כקצף על פני מים, ומלבד ריט”ל צונץ הנאמן לחכמת ישראל ומלבד פֿרידלנדר ובן דוד שמתו ביהדותם מחמת זקנה, המירו כמעט כל ראשי החברה את דתם אף כי נשבעו כלם לבלתי עזוב את אלהיהם כל הימים. על כל הדעות והמאמרים אשר במכתב העתי הזה אין שוה לנו להוציא משפט, כי כבר אבד עליהם כלח. אך על המגלות העפות ההן אשר מרוח בכנפיהן יצאה דעת קדים בסערת חמה לגזול את שני לוחות הברית מידי אדון הנביאים ואת ספר התורה מזרוע תפארתו נדבר דבר.

שם הדעת הזאת היא: “בקרת המקרא העוקרת” אשר לפי ידיעתנו היה לאַצאַרוּס בן־דוד הראשון אשר הנהיג אותה בישראל “בכה”ע למדעי היהדות" תקפ"ב. שם התאמץ להכחיש את דבר מתן התורה בידי משה והייני אשר גם הוא לא היה אדוק מאד בדתנו ולעמת זה אוהב היה לבן־דוד, קרא את הדברים וימצא אותם ואת מופתיהם סרי־טעם, ועל פי הרזון והיבשת, הקור והכבדות אשר לחקירה זאת, הוציא משפט כי ראויה היא יותר להיות קבועה באחד כתבי העת הלותרנים הצנומים, כארבּעים שנה לפנים מלהזדקר בבת ראש בכתב מדע האומר לחדש נעורי עם עתיק ימים אשר לא נס עוד לחו הייני 98 X X).

צר לנו המקום לדבר בזה על עצם בקרת המקרא הנוהגת ועל ערכה, אך זאת נגיד בפה מלא כי מני אז החלה החקירה הזאת, מלאה יד כל איש מדבר גדולות, המתהלל כי יודע הוא אשדודית וזמזומית, וכי היה לו גלגול מחילות בעיי בבל השוממה וגלי אשור החרבה, למלא בחרבנו זה את חסרון דעתו בשפת עבר ולבטל כקליפת השום כל הגיון ישר וכל חקר נכון אשר רוח וחיים בו מפני תקוניו ושבושיו השוממים והדוממים אשר אין טעם ואין ריח בהם. הכהנים הלותרנים ודרשני הרפורמא, אשר רבים מהם החלו ללמוד צורת האותיות העבריות בהיותם בני ארבעים, ראו את המקרא ואת לשון הקדש בכלי זכוכית צבועה ומבוקעה שעל עיניהם הכהות, כהיכל אדוני בזק, כהיכל מלא מלכים מקוצצים שפרקיהם מפורקים ועורם רגע וימאס, מבלי תת לב כי בקיעי כלי ראי המנופץ המה רואים כחבורות פצע וכשברי יד ורגל. יעבירו נא את האפר הזה מעל עיניהם וראו כי תורת ה' תמימה, כלה יפה ומום אין בה, וכי לא היא, רק מתקניה צריכים תקון ורפאות הנפש ורפואת הגוף בתוך שאר חולי ישראל.

ומה נואלו רבים מן המשכילים לתלות גם את החקירה הזאת בבן־מנחם וברוחו אשר שם על עמו מבלי ראות כי הקדמתו נתיבות השלום, היא מחאה גמורה מתחלתה ועד סופה על כל “מדקדק או מגיה מלבו” “העושים דברי התורה כחומה פרוצה יעלה כל איש נכחו ועושה בה כרצונו והם מוסיפין וגורעין ומשנין בתורת ה' וכו' כפי מחשבות לבם והשגתם ועל ידי זה פעמים שלא יקראו בתורה את הכתוב שם כי אם את העולה על רוחם”. היש ציור נאמן לבקרת זאת מדברי בן־מנחם אלה? ואנחנו לפי דרכנו עינינו נשואות אל היום אשר בו יחלו חכמי עמנו לכלכל את דברי התורה בכלכלה עברית, לאמר: עפ“י משפט הלשון העבריה לבדה ועפ”י רוח העם העברי, אשר אמנם שנה את פניו אך את טעמו לא שנה. העם הזה הוא הגוף, והתורה היא הנשמה אשר תחיהו, ובעולם הזה נשמה בלא גוף אינה רואָה ואינה נראה. ע“כ נחשב בעינינו מאמר אחד מדברי חכמי המשנה, התלמוד והמדרש, בהיותו פרי רוח עם חי למקור לבקרת המקרא הנאמנה, יותר מכל המון הלוחות והמגלות והמצבות של מצרים אשור ובבל, אשר מרביתן אין די בהן להפקיע אף את עצמן. הן אמנם כי בדברי קדמונינו יש הרבה פרחים אשר למראית עין אין בה כל פרי, אך מי לא ידע כי בעבור עליהם רוח בקרת צחה, ימצא שם גם אכל למכביר. אמת הדבר כי לא תצא כנגה תפארת תורתנוּ ונביאינו בלי אם בלשון נקיה ומסודרת, ע”כ יש לנו ללמדה לבנינו בשפה ברורה, שפת הארץ בדקדוקה, אך לא בתרגום קצוב וקבוע לדורות, כי חונט הוא את תורת חיים, שם אותה בארון מחושק בחשוקי ברזל. תרגום השבעים אשר ששו אנשי אלכסנדריה לקראתו, הוביש ששׂון מחכמי א"י, עד כי היה קשה להם יום זה כיום שנעשה בו העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה (סופרים א' ז'), ובא לעולם חשך שלשה ימים (בה"ג הלכות תענית). תרגום עקילס לא נוצר כי אם להוציא מלב המנים, ותרגום רב סעדיה – מלב הקראים, ותרגום בן־מנחם – מלב מתרגמי אשכנז ההולכים אחרי לבם. כל התרגומים האלה על כרחם נוצרו כדבר בן־מנחם כי כל עוד היתה לשון הקדש שגורה בפי העם, לא הוצרכו לתרגום בלשון עם לועז, “ואם יוכל איש לדלות מבאר מים חיים, מדוע יחצוב לו בארת נשברים?” (נתה"ש). התרגומים הקצובים ילבישו את מחוקקינו ונביאינו מלבוש נכרי ובעינינו לא ייטב לראות את זקני ישראל אלה יוצאים רעולים כערביים, או מדויהם כרותות בחצי כנערי בני אשכנז, כי אנשי אלהים אשר ראינו עולים מן הארץ, מאדמת כנען, עוטי מעיל המה, מעיל שפת עבר, היא שמלתנו אשר לא בלתה מעלינו זה ארבעת אלפים שנה, בכל המדבר הגדול והנורא אשר עברנו, היא הלבוש הגדל עמנו כלבוש החמט שגדל עמו.

באמרנו כי התרגומים הרעו, חלילה לתת דופי בכונת המתרגמים השלמים; כלם כונו בתרגומם רק לשם פירוש. הטהורים ההם נקיים, והשוטים שקלקלו עתידים ליתן את הדין. אך זאת היא רעה חולה, כי השוטים והמקלקלים מצוים בכל זמן ובכל מקום. וכאשר הערים הרקליוס קיסר להקים שטן את תרגום עקילס לתורת ישראל, כן השתטו משכילי ישראל כאלף ומאתים שנה אחרי כן למלא את כל בתי ישראל תרגום מאין עוד מקום לתורה. אך יותר הרבה מאשר גרם התשמיש הרע של התרגום לתורה שתשתכח, גרמה בקרת המקרא להקשיח את הלב מכל כבוד מולדת (נאציאָנאל־שטאָלץ), כי בראות העם עתר ענן אבק רודף ברוח בער מפי הוללים וישם מאפל על מחמדי הקדם ויאמרו: אכן היו קדשינו לשמה! ומודעת זאת כי רק עם הראה ראשית לו יעשה לאחריתו, ומה נפלא הדבר כי לאצארוס בן דוד אשר הביא את בקרת המקרא אל גבול ישראל, הוא היה הראשון אשר הביע בפה מלא כי אין ימות המשיח לישראל, כי הטמיעה (אַססימילאַציאָן) היא תשועתם ותקותם האחת, ובכן בקרת המקרא העקרת והטמיעה תאומים נולדו בנות אב אחד בברלין הנה, אך לא בנות בן־מנחם, כי לדעתו עוד לא נתקיימו נבואות ישעיהו, ועל בית שני הביע את דעתו “כי לא זאת המנוחה והגאולה האמתית היעודה לנו מפי נביאי ה”תּ (נתה"ש).

משתי הנגעים האלה אשר נגענו לאצארוס בן דוד בחכמתו, לא נרפאנו עוד עד היום. בקרת המקרא לא חדלה עוד לשום שׁמוֹת בכתבי קדשנו ברוח בער ובבלי דעת ובלי בינה במקרא; ושכחת המולדת היתה נר גם לרגלי אנשים גדולים וטובים מפֿרידלנדר ובן דוד, גם לאיש כגבריאל ריעסער אשר התכבד ויתהלל בדתו. גם החכם הנדיב הזה אשר התכון כל ימיו לטובה, ויבז בעיניו את המשכילים המחליקים והמלקקים, דחה את המולדת מפני הזכוי. תוצאות דעתו זאת כי גם הוא נלוה אל עדת הרפורמים, כי הרפֿורמא שמה על שכמה את העבודה הנכבדה הזאת, השכּח מישראל את ראשיתו בבקרת המקרא, והכרת את אחריתו במעשה הטמיעה (אַססימילאַציאָן) במחותה כל זכר לגאולה העתידה. ומה יפלא בעיני המתבונן כי איש גדול כמוהו אשר בלי ספק שם פניו לדעת את עמו, האמין כי אמונת ישראל לאחרית הימים היא לכבוש את כל העולם כלו, וירע בעיניו גאון אולת העם המקוה כי יביא הגואל לבני בניהם את ממשלת כל הארץ (שטעללונגד דער בעקעננער דעס מאָז. גלויבענס צד 4), מי יודע כמה הועיל לנו חכם כזה לוּ למד תורה בילדותו לא מפי הקתיכיסמיס אשר גם את הסעיף השנים עשר ממנו לא ידע כהוגן.

ד.

אך בעת ההיא הקים ה' איש חיל בעמו, אשר שם לבו לטהר את ישראל בכל טמאתיו ומכל חטאתיו אשר החטיאו אותו נביאי השקר משכילי ברלין; ולהוציא את הנדה מן הקדש אשר שמו שקוציהם שם אבות הרפֿורמא. שם האיש הזה ר' יצחק ברנייס אשר היה לרב לעדת החרדים (שטרענגפֿראָממען) במבורג בראשית שנת תקפ“ב. איש ירא אלהים בכל לבבו ואוהב עמו בכל נפשו; בקי בכל חדרי תורה וחוקר מעמיק מאד. הוא שם את לבו להכיר את המקום אשר תמלא היהדות בעולם, ולבחון את העולם במתכנתו אל גויי הארץ ומה בקש ה' מידו ומה ישראל פקד ונטל עליו, בכל תולדות הגוי הגדול הזה ובכל דברי ימיו בכל פרק מפרקי זמני קיומו ובכל שטה המתחדשת ברוח העם ראה גדולות ונצורות. בשטת ב”מ דבק ולא סר ממנה בתתו גם הוא את מצות המעשה לכלי מבטא לרוח אלהים אשר שם בקרבו בנפחו נשמת חיים באף גופי תורה. אך באחת לא טובה בעיניו שטת ב“מ אשר לא שת לבו לחקר הדורות מראש, ובינה לאחרית הימים. אך באמת נקי ב”מ גם מעון זה כי באמרו (276) בספרו ירושלים "כי יצר לו ה' את ישראל לעם אשר בגורלו וחליפותיו “היה עד לאומים וכו'” מכריז הוא בגלוי כי חלק לו בבינה לעתים.

ממרום כסא חכמתו בזה ברנייס בשאט נפש גם את השכלת ברלין המתכחשת, גם הערמומיות הקטנות הנעשות למען הזכוי, אשר לא מאס בו גם הוא, אך היה בעיניו רק הנאה עוברת אשר אין שוה לגוי מעולם לתת בו את כל מחמדיו מימי קדם; הדעה הנעלה אשר החזיקו בה הרפורמים כי לאור גוים נתן ה' את עמו, אך בערמתם חללוה בזוגם אותה על עצם הפזור והטמיעה לא צמחה על אדמתם. הדעה ההיא בעצם תמה ובטהרתה לברנייס היא, ובעיניו היא אחות מבטן לתורת המולדת. הוא הצר את גבול דרשות המטיפים (פרעדיגטן) השדופות והריקות אשר באחרונה קצה בהם גם נפש הרה"ח צונץ וישם תחתיהן דרשות מלאות וטובות, שפניהן חלקות ונהדרות בשפה ברורה צחה ונמרצה, ותוכן רצוף דעת אלהים וידיעת התורה. ומהיות חפצו רק ללמד דעת את העם, מעט בדרשות בית הכנסת ותחת זה הקהיל קהלות בבית וילמדם תורה בכל מקצועותיה. החכמים החוקרים יודעי העתים אשר קמו בימים ההם שמו את הדעת הרוממה הזאת, דעת תולדותינו, למדע, והוא קדש את המדע הזה בקדושת התורה בשומו אותו סיג לתורה ומשמרת למשמרתה.

אם נתבונן כי עקר שטת ברנייס למעשה היה מעשה המצות יצא כנגה כי לא אבי הרפֿורמים היה בן־מנחם כי אם אבי החרדים (הנקראים שלא בדיוק אורתודוכסים) המשכילים באשכנז, אשר מאז קם ר' יצחק ברנייס להם לראש ולכהן מורה היה לחק להם לאחוז בנמוסי העם אשר בקרבו הם יושבים ובכל ענפי מדעי החול ולגדל ולרמם על כל את היהדות, להחזיק בה בכל מאמצי כח ולבלי הפיל ממנה דבר קטן או גדול ככל אשר עשה בן מנחם בימיו.

תלמיד ותיק לר' יצחק ברנייס הוא הרב הצדיק ר' שמשון רפאל הירש רב לעדת המהדרים בפפד"מ אשר הוא פרסם בספריו היקרים “חורב” “בן עזיאל” “וישרון” “נפתולי נפתלי” הכתובים אשכנז, את תורת רבו אשר הוא לא העלה כמעט על ספר.

כאלו היה מעט בעיני חכמי דור זה לתקן את אשר עותו ההולכים לפניהם מימות פֿרידלנדר, הקדיש איש גדול את כל ימי חייו לבטל את כל החלומות שחלמו להם המתפלספים מימות פילון האלכסנדרוני והלאה. האיש הזה הוא שלמה ליב שטיינהיים פילוסוף מעמיק עד מאד, בקי בכל חדרי תורת הטבע, וסופר מהיר בשפת אשכנז. בקרת קאנט, העוקר הרים וטוחנם ברוח אפו, הורתהו לפרק כל שטה וכל מדה לפרקיה. ויהי בשומו אל הפֿילוסופיא פניו וימצא כי בת המיתולוגיא היא, תערובת דמיונות שאין החכמה בת חורין להפטר מהם כל עוד לא מלאה כח לבקר את עצמה ולשפוט אם אמת לאמתה היא דוברת או בצל צלמי החושים היא משחקת. האדם אשר מראה עיניו ומשמוש ידיו קדמו לבינת לבו יחוש וירגיש תחלה ואחרי כן יתבונן; יחוש וירגיש תמיד ורק לפרקים יתבונן, ועל כן גבר בנפשו החוש על החפץ, ובעולמו החומר על הרוח, ובעבור זה לא יכלו כל דתות הנכר וכל שטותיהם בפֿילוסופיא להמיש את צוארם מעול תורת עלמות החמר (עוויגקייט דער מאַטעריא) המתקומם לאויב ולשטן לרוח אלהים הנלחמה בו ויכול לא תוכל לו, בהיותו תקיף כמוה וכביר ימים כמוה. על כן היה האונס, אשר רצון לא ידע כי אם חמת כח וכבד יד, לחוט משוך על כל תורות הנכר. האונס הזה שם בעיניהם השמים כברזל ואת הארץ כנחושה על אלהים ואדם יחד, כי שניהם לא יוכלו להתרומם מעל לגולם העכור השם משקל לרוחם ונותן להם חק ולא יעברוהו. המעמיקים בתורות ובחכמות האלה מלאו את הארץ שכרון ויגון. העמים, אשר החמר והכח הגס היצוק בו היה בעיניהם ראש מסבי כל היקום הכלל הכולל את הכל, שמו את החמר לאלהים ויעבדוהו בתועבות זמה ורצח, וגם את אלהיהם שמו למנאפים ולמרצחים ויקדישו קדש קדשים את החמר ואת כל הנבלות התלויות בו. ועמי תורת הרוח (אידעאליסמוס) כמו דת הודו והדוֹמוֹת לה, אשר לפי דבריהם נאצל החמר מן הרוח ויהפך לאויב לרוח ומבקש רעתו התענו בסגופים לכפר על נפשם חטאות אשר לא חטאו המה ואבותיהם; ויתפללו כל היום כי יעלה בתוהו כל היקום בן החמר מקור כל טומאה ותלאה עמל ואון. – עוד כל העמים מתהוללים בילדי שקר אלה אשר ילד הדמיון לפלפול המחדש (דעמאָנסטראטיווע שפעקולאַציאָן) וה' נראה אל אברהם יצחק ויעקב ויודע להם דרכיו ועלילותיו כי הוא לבדו צור עולמים, אחד ואין שני לו, אין אונס ואין מרי לפניו, כי כל היקום מעשה ידיו ואם יעלים עיניו רגע מן היקום כלא היה יהיה, ואת האדם ברא בצלמו ויתן עליו מהודו להיות גם הוא מושל ברוחו מעין דוגמא של מעלה. ובכן אין מקום עוד לאדם לשכרון להשתכר בתענוגות בשר למען שכוח רישו ועניו כי יקר הוא בעיני אלהיו ואיננו אנוס במעשיו אבל הוא אחראי עליהם; אין מקום ליגון כי אין בעל הרחמים נפרע מאדם על חטא שלא חטא. אין מקום לעבדות ולשלטון האדם באדם לרע לו כי כל בני אדם בני אב אחד הם אשר יצר אלהים בצלמו. סוף דבר תורתנו הקדושה גאולה שלמה היא לנו פדות נפשנו מאלילי האִולת האונס והרשע. וסמנה המובהק הוא חדוּש העולם שהפילוסופיא הפלפלנית (שפעקולאטיווע פ') בהיותה בת הדמיון בן החמר בורחת ממנו כברוח הדמיון תמיד מפני האמת אך דרך הבקור הבוחן (פרפֿענדע קריטיק) מטיל על האדם את דעת החדוש על כרחו. – את שטתו זאת חזק שטיינהיים בראיות ובמופתים אשר ישתומם עליהם כל מתבונן בם. בחכמים החדשים אשר אמרו למצא בדת פרס את מקור תורת משה נלחם מלחמת מצוה עד רדתם. ספרו “אָפֿפֿענבאַרונגסלעהרע”, אף כי לא נקה גם הוא משגיאות רבות, פתח שער בחקר חכמת התורה.

עת אשר עלו החכמים האלה מארץ המדע על במת בת ציון לדבר נשגבות על רוח ה' המתפעם בתולדות עם ישראל ועל חכמת אלהים אשר בקרבו השמיע עוד חכם עברי את קולו מצרפת ארץ התושיה (רעאַליטאֶט) על דברי סדר הישוב, תקוני המדינה צרכי הרבים ונמוסי התרבות על פי היהדות, הרופא סאַלוואַדאָר בספרו “תקון העולם כדת משה וישראל” Institutions de Moise et du people Hebreu 1829 הוכיח כי רב גבול התורה מגבול דת בית הכנסת, כי מכלכלת היא את כל דברי החיים במשפט דברי היחיד, המשפחה, האומה וכל מין האדם, וכי כל חקרי חכמי העמים במקצועות אלה כשיחת ילדים נחשבו למול הרום והעומק אשר לכל מצוה ממצות התורה. השטה הזאת תרים את ערך התורה גם בעיני בעלי דרך ארץ ואנשי מעשה בראותם כי חיים היא לעולם, שוקדת על תקנת האדם גם בעולם הזה, כי היא בת המלך החפץ בחיים. כל פרט מפרטי השטה הזאת הוא כלל לעצמו, על כן לא נוכל לה לערוך דמות בזה, אך זאת נגיד כי בדרכו זאת היה סאַלוואַדאָר תלמיד מובהק לבן־מנחם יותר מפֿרידלנדר וסיעתו, כי גם כל עצמו של ספר ירושלים לא בא כי אם להוכיח כי תורתנו הקדושה תורה שלמה היא אשר כל צרכי האדם קדושים הם לה, גם צרכי הגוף גם צרכי הרוח, ורק יד הפֿרידלנדים, היתה נטויה עליה לשבץ ולכרכב בה עד כדי הקבעה בדפוס הצר אשר הכינו לה.

בימים ההם יצא באיטאליא איש אוהב מוסר מאין כמוהו, להרחיק בשבט פיו את האולת הקשורה בלב הפֿרידלנדים כי עם בני ישראל בהיות עיניו רק אל תורתו כל היום אין לו חלק במוסר עד כי נואלו ולא בושו להליט כי התורה ככתבה וכלשונה לא תצלח להנחילם מוסר כי אם בתרגומה האשכנזי.

הרב ר' שמואל דוד לוצאטו, המפורסם ברוב חכמתו וישרת לבבו, הביע בפה מלא כי כגבוה שמים על הארץ גבהו דרכי בני ישראל בצדק ומשפט ומישרים על דרכי יון וחכמיהם, אשר עד היום הזה לאותות ולמופתים המה לכל עמי אירופא, וכי גם החכמים אשר קמו בישראל אחרי חתּוּם התלמוד אם לקחו שמץ דבר מתרבות בני יון רומי וערב נתנו דופי בצדקתם המשומרת ובאה בטהרתה מימות עולם; על כן נעלו בעיניו בעלי התוספות התמימים, אשר לא היו בפי הפֿרדלנדים די חרפות וגדופים עליהם – על חכמי ספרד, אשר מעולם החליקו אליהם המשכילים בלשונם, בדבר שד“ל על רבינו תם “היה מבחין יפה בין התכונות הישראליות אשר הן למורשה לתלמידיו של אברהם אבינו, אשר האחרון שבהם בזמן היה רש”י ותלמידיו, ובין התכונות היוניות והישמעאליות אשר היו לנחלה לתלמידיו של בלעם” (כרם חמד ד' 35).

על דברי רבינו גרשום ורש“י ז”ל כתב לאמר: “הדברים היוצאים מלב טהור ונכנסים ללב טהור הם תהלתנו ותפארתנו המעידים על התכונות המיוחדות לעם סגולה אבל הכתבים שיצאו מתחת ידי חכמי היהודים תלמידי יון וישמעאל, בין בדורות אחרונים בין בדורות קדמונים, כלם, בין שיהיו ספרי חכמה או שירים נחמדים לא יוכיחו אלא שהיהודי הוא אדם ככל האדם, ומי יכחיש זה? ומה צרך להביא עדים לדבר פשוט כזה? אבל מה שראוי להוכיח ולברר בראיות ועדים, הוא כי התורה והנביאים ורבותינו הם לבדם מדריכים האדם בדרך ישרה וכו'” (אוצר נחמד מחברת ב' 174). חולק גדול היה שד“ל על הרפֿורמא עד כי בימי נעוריו בשמעו כי הנהיגוה בהמבורג הצטער מאד (גראֶץ Xl 426 הערה ב'), בשכל טוב חרץ משפט, על תהפוכות הרפורמים והמזלזלים במצות, בספרו “מוסר הדת הישראלית” (27–32). על משפטו הישר בדבר ערך המצות תעיד לנו דעתו אשר חוָה על מצוה אחת אשר הומבורג, פטרבער וחבריהם קלי הדעת שפכו עליה לעג “הלכות הנדה מרבים את האהבה בין היהודי לאשתו, כי היהודיה היא בכל חדש ככלה חדשה וזה עקר גדול בהצלחת הבית והאומה” (אוצר נחמד מחברת ב' 181) גם עם חובבי הבלי בקרת המקרא מולדת חוץ דבר קשות: “חלילה לי להשתתף עם מי שאומר וכותב כי חכמי הגוים האחרונים שמו קץ לחשך בהבנת המקראות… זה לי ארבעים שנה ויותר שאני משתדל להבין ספר הקדש בלי משא פנים לשום מפרש קדמון יהיה או אחרון, וראיתי כי החוקרים ההמה לא הועילונו כלום בהבנת המקראות אבל בדו להם פירושים רחוקים מאד מדרכי הדבור העברי והרעיון העברי ואיך אשתתף עם מי שאומר שהם שמו קץ לחשך” (שם 203) גם מרדכי החכם הזה אשר בכל היותו הוא הגדול בחובבי עמים בדורו ואשר עשה את החבה הזאת חובה בכל ספריו (מוסר הדת הישראלית § 46); הערה לדיואן ר”י הלוי שיר ו' הערה ב' ועוד במקומות רבים) היה הוא גם האחד אשר אמר להבדיל בין דרכי ישראל לדרכי העמים; גם מדרכי החכם הזה נביא ראיה לדעתנו כי חכמי ישראל הדבקים בתורתם ובמולדתם מבלי סור מהן הם הם חובבי עמים הם. (במאמרנו חכם עדיף, כנסת ישראל) את שטתו הנכבדה כי המוסר לישראל הוא, ורק לישראל, ונחלת בני יון הוא רק הטעם; היתה לרוח החיה כמעט בכל מאמריו וספריו. והתמים הזה אשר כמעט לא מלא פיו שחוק מימין כתב בחרוזים מאמר התולים על שוחרי מוסר היונים והאירופים בשם “אטיציזמוס” לאמר “תורת בני יון” (ציון יאָסט ת"ר).

מה נעלו ארבעת האיתנים האלה על משכילי ברלין הסרסרנים והפשרנים המשביחים את המקח ומוזילים מן המחיר, העושים סחורה בדתות ומוכרי גוים ומשפחות. ר' יצחק ברנייס בא להורות כי ישראל עם עולם הוא כי אור גוים הוא, כי כגדול ראשיתו כן תשגה אחריתו, ובכן שונה ישראל מכל העמים בהליכות תולדותיו – שטיינהיים בא ויוכח כי הפילוסופיא של כל העמים רעועה היא ויצוריה עצבים הם שמעצבים את בעליהם, אין שמחה ואין נחת בהם, וכי הפילוסופיא הברורה והפשוטה, הגמורה והחלוטה, אשר אין דופי ואין סלף בה גם ברוח גם במעשה, היא היהדות. ובכן נעלה ישראל על אחיו העמים גם בפילוסופיתו – סאַלוואַדאָר יצא ללמד כי אין ערוך לכל תורת התרבות ותקון המדינה אל תורת משה וישראל, ולוּ היתה היא נר לרגלי משפחות האדמה כי עתה לא רבו תלאותיהן ועמלן. ובכן יחיד ישראל גם ברוח תורתו – לוצאטו האיר עיני עמו על רוח המוסר החיה בקרבו ובקרב גדוליו וחכמיו אשר לא תעו ללקוט בשדה אחר, וכי שונה המוסר הזה ונבדל בתכלית ממוסר כל העמים אשר בו יתהללו כל היום – ובכן מיוחד ישראל גם בארחות מוסרו.

את מעשי ידי החכמים הגדולים יוצרי ההיסטוריא בישראל החוקר הפילוסופי ר“נ קראכמאל, הגאון ר' ש”י ראפאפורט והחכם הגדול ריט“ל צונץ לא נוכל לסמן בסמן מובהק, כי בהיותם דורשים את גופי המעשים השונים כונו את לבם אל כל מחקר לפי הראוי לו ובכן כרבות מדרשיהם כן ירבו מערכי רוחם. ויען כי לא את תולדות המדע לשמן, כי אם את דעת הקהל בישראל והמשנה את טעמה לפי חליפות הרוח הנאצל מן המדע אנחנו מודיעים בה. הננו להעיר אזן קוראינו על דבר אחד לכבוד החכם צונץ ז”ל שהלך לעולמו זה לא כביר, ונראה כי מעודו קיים ת"ח כל זמן שמזקינין וכו'. לדתו וגדולו היו בימי השכלת ברלין המזויפת, בכל זאת דבק לאהבה בספרי חכמי ישראל וישם את לבו להרביץ תורה בקרב עמו ביסדו את חברת מרבי התרבות בישראל אך החברה הזאת ידענו מה היה לה.

במאמרי צונץ הראשונים עוד נוסף מעט ריח מרבי התרבות (קולטורפֿעראיין), בספרו “גאָטטעסדיענסטליכע פֿאָרטראֶגע 1832 נושבת רוח אחרת אחרי כי התרועע עם הגאון שי”ר, בכל זאת אין לנו להעלים כי כל הספר הזה נתחבר להוכיח את צורך הרפֿורמא. אך ככל אשר התיאש ר' נפתלי בשברון לב מבית הספר הברליני ומן המאסף אחרי אשר ראה כי העוו דרכם, כן הסב החכם צונץ את פניו בשאט נפש מן הרפֿורמא אחרי התבוננו את מזמותיה. ויהי כי הוכיח גייגער אבי אבות הרפורמא במכתב לצונץ על פניו על אשר הפליג בשבח מצות מילה ותפלין וילעג ויתלוצץ עליו ועל אשתו אשר החלו להחמיר בהלכות איסור והיתר, וישב לו צונץ אל חיקו תשובה נמרצה כראוי לו לאמר: “הנה תנוד לי כי עמדתי מלכת, כי אחור נסוגותי… הדת עצמה קובעת לעצמה; רק היא, טובת הכלל והמקובל באומה יהיו לנו לעינים אנחנו. צריכים לרפורמא לא הדת; את הקלקולים יש לנו לעקור מקרבנו לא את מורשת קדש”. הדובר סרה על התלמוד בימינו, מעשה משומד הוא עושה (נאכלאס גייגער 184), מכתב זה כתוב בשנת תר"ה.

ארבעת החכמים אשר הרבינו לדבר בהם נתנו בינה בלבנו כי אין לנו להתרפק ולהתדפק ברוחנו על אלה אשר רוחנו זרה להם, ונהפוך הוא כי למען נשמור את קדשי תורתנו ומולדתנו יש לנו להנזר מהם. והדברים הנמרצים אשר יצאו מגדול חכמי אחינו באשכנז המה פיוס גמור לתורת ישראל ולמולדתו, ואנחנו בני ישראל יושבי ארצות הסלאַווים נושאי דגל התורה הן מאסנו בהשכלת פֿרידלנדר כי מזויפת היא, אך את חכמת צונץ הננו מקבלים באהבה וברצון, כי ברוח האיש הנעלה הזה התפייסו התורה והחכמה, ומחזיקיהן בני ישראל יושבי אשכנז ויושבי ארצות הסלאַווים אשר עתה נעבור אליהם. ובברכה נצא מאת פני אחינו האשכנזים: ברוכים אתם לה', כי כמה יגיעות יגעתם להנהיג את הסדר ואת הטעם בקרבכם אשר גם בלעדיהם לא יכון עם וכמה חללים נפלו בכם חללי בשר וחללי רוח, ואנחנו משכימים ומוצאים כל אלה מתוקנים לפנינו, אך בכל זאת לא רק מקבלים אנחנו כי אם גם נותנים, גם מפזרים אנחנו, כי כאשר הקימותם אתם בקרבכם פילוסוף שר החכמה אשר ידענו להוקירו, כן הקימונו גם אנחנו גאון שר התורה אשר נקוה כי תדעו גם אתם להעריצו, ובכל אשר שחרנו את פניכם כן נבקש להתכבד להקביל את פניכם במקומנו. הנה דלתותינו פתוחות וזרועותינו נטויות, ועתה בואכם לשלום!

ה.

כאשר חגגו אבותינו את זכר פדות נפשם בערב יום הגאולה, נתנו להם שתי שעות לעבודתם זאת לעבודת בית המקדש “אחת לפלפולה ואחת לעסוקה” (צור טהעאָרעטישען בעהאַנדלונג אונד צור פראַקסיס) – ירושלמי פסחים ה' א' – גם באחרית הימים האלה נתנו לנו שני יובלות “אחד לפלפול ואחד לעסוק”, ויען כי טבע הפלפול אין אדם עומד עליו אלא אם כן נכשל בו, על כן לא שם אותו ה' בפי יושבי ארצות הסלאַווים המרובות באוכלוסי ישראל פן ירבה שם כושל, ולא בארצות אחרות מפני שעמן מועטים, כי אם בארץ אשכנז. שם החל הפלפול שתחלתו היתה ניסה ונפילה. משנת מות בן־מנחם והלאה נשמעו בעסקי הדת והאומה סברות זרות מאד, הררים נתלו בשערה, תלמידים שלא שמשו כל צרכם ולא חששו לקמחם, חברו כתרנגולי בית בוקיא ויקראו בלא נעימה וישנו בלא זמרה הלכות של דופי, ולא עוד אלא שהיו מורים בתוך משנתם. מעט מעט קם השאון לדממה, ההמולה חדלה ודברי חכמים החלו להשמע בנחת, דברים אשר לא שמעתן אזן מתמול שלשום. משנת תקצ"ה עלו כפורחת פקיעי ארבעת ראשי הדעות אשר פרטנו בפרק הקודם המרחיבים והולכים עד היום, ובכן עשה הזרע, אשר זרע בן־מנחם ואשר היה לרקבון – פרי תבואה. אז מלאה שעת הפלפול (ספעקולאַציאָן ושעת העסוק או ימי המעשה באו הימים אשר בהם תחל היהדות להיות עסקנית (פראַקטיש), אך אם החקירה גדלה שׁעשׁועיה בארץ החקר באשכנז, נאחז המעשה בארץ אשר שם רבו אחינו, כי מעשה תלוי בקהל יאמרו קדמונינו (הוריות ג') ורוב קהל ורוב מנין של ישראל הוא בארץ רוססיה ופולין.

בתחלת ימי ההשכלה בברלין, בעוד אשר בן־מנחם חי ובתומתו לא הביט און באנשים הסובבים אותו ככל האנשים המכובדים אשר מפני כבודם יתראו אליהם גם הריקים עטופים בטלית שכלה תכלת, התחמק משם החכם ר' שלמה דובנא, כי התבונן כי העוזרים אותו ואת בן־מנחם במלאכת התרגום והבאור פורקים מעליהם עול תורה ומצות, ויעש דרכו למטרופולין של תורה בארצנו, לווילנא; היא העיר אשר יצאו ממנה אילי התורה הגאונים בעל חלקת מחוקק, בעל הש“ך ובעל באר הגולה. גאוני וילנא אוהבי חכמה היו (קריה נאמנה דף 61) ורבים מהם עסקו בדקדוק שפת עבר ובספרי בעלי אספות. רבינו שבתי כהן בא בכתובים עם הסגן מאגיסטער וואלענטיני ווידריך במכתב עברי מלא חן (בכורי העתים תק"צ 43). בראשית התקופה, אשר בה אנחנו עוסקים, שכן כבוד הרב הדומה למלאך ה' צבאות אשר כל מעשהו והליכותיו היו כאחד קדושי קדם, הגאון החסיד רבינו אליהו זצ”ל. האיש הזה המקודש כל ימיו, לתורת ה‘, היה אבי הבקרת הנאמנה, הוא ולא אחר, אך אבי הבקרת בכבודה ולא בפחזותה ח"ו. בדבר אחד מדבריו יפיל חומות בצורות לארץ, ובכל נקודה כלולה ומצמצמת עבודת רוח רבה מאד. ראש לכל הלמודים היה לו המקרא בתכלית דקדוקו, ואחריו המשנה ואחריו התלמוד. לתלמידיו הורה דרך כי בלמדם מסכת, ינתחו אותה לנתחיה, לדעת מי המה תנאיה ואמוראיה, מי ומי החולקים בה, וכמה מספר המחלוקות (הקדמה לפאת השלחן). היש לנו עוד סדר נאה מזה? הבקרת אשר היתה נר לרגלו, הורתהו להרחיק את הפלפולים ואת החלוקים "כי בהם ירבה הפשע ויגדל העון ויפסד הדבור הנעים ויגורש האמת מעדת ה’“, (הקדמת בנו הג' לש“ע א”ח), מאהבתו את הבקרת אמר לבנו הרב הגדול מו”ה אברהם ז“ל, “שהוא משתוקק להעתקת היוסיפון להרומים שעל ידם נוכל לבוא אל מטרת כונתם של רבותינו ז”ל בתלמוד ובמדרשים בדברם במקומות רבים בעיניני ארץ קדשנו ובית מקדשנו ותהלוכות שרי קדשנו בימי קדם ההם וכו'” (אגרת הגאון המקובל רא“ש מאמטשיסלאָוו אל המליץ ר' קלמן שולמאַן בראש ס' מלחמות היהודים ח”ב). ולא את ספרי ישראל בלבד הכתובים בשפת נכר התאוה לראות מתורגמים לשפת עבר, כי אם העיר רוח יודעי לשון וספר לתרגם גם ספרי החכמה הכתובים בידי סופרי הנכר ללשון הקדש, ותכלית משולשת היתה לו בזאת: להרים קרן ישראל ולסתום פי שוטנינו בוזי נפשנו, להפיץ ולהרבות את המדעים בקרבנו ולתת חן וכבוד, משפט וסדר, רוח ונשמה אל תורתנו הקדושה. ואלה דברי הרב ר' ברוך משקלאָוו בהקדמתו להעתקת ספר אקלידס, שכתב עוד בחיי רבינו זצ"ל על משפטו בדבר המדעים: “שמעתי מפי קדוש כי כפי מה שיחסר לאדם ידיעות שארי החכמות, לעמת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה, כי התורה והחכמה נצמדים יחד, וצוה לי להעתיק, מה שאפשר, ללשוננו הקדושה מן החכמות… וישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל, ותסור שאון לאומים אשר ישאון לעמתנו: איפה חכמתכם? ונמצא שם שמים מתחלל”. ועתה מי לנו סניגור נכבד ונערץ למדעים מגאון עזנו זה!

ולא בתשוקתו בלבד יצא רבינו ידי חובת חכמה כי גם עסק בה, ויקבע עתים לעסק החכמה כנראה מחבוריו שחבר בהנדסה ובתכונה (קריה נאמנה 153), את חכמת הנגון אהב וירומם מאד וידבר נפלאות על כחה האדיר ועל ערכה הגדול בעיני התורה, מחכמת הרפואה אשר חפץ בנעוריו ללמדה למעשה (פראַקטיש) ולא נתנו אביו, ידע היטב את תורת הנתוח (הקדמה לפאת השלחן), חכמת הדקדוק ידע על בוריה, והעסק באלה לא היה בעיניו בטול של תורה אלא קיומה כי כה אמר: “כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה וכלולים בה” (שם) וככל אשר שם גם את החכמה לתורה, כן כלכל את שתיהן במשפט אחד, כי בהרחיקו את הפלפול אשר כחו אינו אלא בפה מן התורה, כן אהב גם בחכמה רק את הענינים שיש בהם ממש ולא את הפילוסופיה אשר עד אשר צרף אותה קאַנט לא היתה באמת כי אם עמל של פה. בכל זאת נשא פנים ויכבד את פלוסופי ישראל, וכמה פעמים הזכיר את ספר המורה לשבח, וכאשר באו אנשי קנאה להפגיע בו לגעור בהרב הדיין ר' יהודה הלוי אשכנזי אשר יקרא לעתים מזומנים פרק במורה הנבוכים באזני שומעי לקחו בביהמ"ש הישן, ויגער במביאי הדבה: “הרבינו משה יורה ואני אפיר? מי יתן חלקי עמו!” (קריה נאמנה דף 152 ודף 280).

הגאון החסיד הזה אשר בדורות רבים לפניו ולאחריו אין דומה לו בכבוד ובגדל, ברח מן הגדולה, שנא את הרבנות ולא הדפיס ספר בימיו. אך הגדולה היתה מחזרת אחריו, כי גאונים וחכמים נהרו אליו מרחוק ומקרוב וישתו בצמא את דבריו, ואלה שמות האנשים העוטרים את כסא כבודו אשר קבלו תורה חכמה וצדק מפיו: אחיו הגאון החוקר החכם ר' ישכר בער אשר חבר “פירוש יקר מאד” מלא רוח חכמה על התורה “על פי חכמת הלשון והדקדוק”, באורים על התלמוד, פירוש על ש“ע יור”ד, מהנדס מובהק היה, תוכן וגעאָגראַף (קריה נאמנה 20), ואנחנו זכינו לראות ממנו ספר שרשים ללשון ארמית בכתב־יד בשם “מיני תרגימא” – היום הוא בבית אוצר הרה“ח ד”ר ברלינר – שם התמחה הגבר הזה למבקר דיקן העושה את בקרתו קבע – את שמות המטבעות, המדות והשקלים הנהוגים בזמן התלמוד יכוון היטב ובדיוק גדול אל שמותיהם בספרי יון רומי וערב אשר לפי ראות עיני הקורא בקי היה בלשונותיהם. כאשר אצל רבינו מרוחו על אחיו להיות חוקר לאמתו, נתן מהודו על בנו הרב החכם ר' אברהם זצ“ל. הוא היה גם סופר מהיר ומבקר מומחה, ומחקרו הנכבד מאד על המדרשים אשר לדבריו “אפס קצהו הראה” בהקדמתו “לאגדת בראשית” היה לעינים לגדול מבקרי זמננו החכם צונץ ז”ל. גם חבר ספר^*) ערך הארץ שני החכמים הרמים והנשאים האלה בן ואח לרבנו, עדים נאמנים הם על רוח הדעת אשר נחה סביבותיו; עוד בן ואח היה לו, גדולים בתורה ביראה ובגמ“ח, שם ההא הגאון ר' אברהם בעל ספר מעלות התורה ושם הבן והרב הצדיק ר' יהודה ליב, הגדול שבתלמידיו. האיש אשר פרסם תורת רבו ויפץ מעינותיו חוצה, היה הגאון רבן של כל רבני רוססיה ר' חיים מוואָלאָזין ז”ל, הוא האיש אשר הרבה הרבה יש לנו יהודי רוססיה להחזיק לו טובה על אשר נתן לנו תורת אמת. כל רמז וכל הגה של רבו, קדש קדשים היה בעיני האיש הנעלה הזה, המפורסם לנקי הדעת, בעל שכל טוב ויודע רוח בני האדם. וכאשר חשב הוא בכל בינתו החדה והעמוקה את נפשו כאין למול כבוד רבו, כן גם אחיו הג' החסיד ר' זלמן מוואָלאָזין, הטהור בכל מיני טהרה, בכל כשרונותיו הנשגבים ומדותיו הרוממות היה “חרד חרדת קדש” בעמדו לפני רבו. מבית מדרש רבנו יצא איש אשר גדול היה כבודו בעיני הקסריה כתרינה השנית עד אשר ליועץ המלך נתנתהו (האָפראַטה), והוא השר הגאון ר' יהושע צייטלין אשר ארמונו היה למקום מנוס ומשגב לכל גדולי הדור במדינתנו, אשר שמה התאספו כל “העדרים לתורה ולחכמה” (קריה נאמנה 277). כאשר הפיץ הגאון ר“ח מוואָלאָזין את תורת רבינו אליהו בכל ערי ליטא, כן האיר את רייסין באור תורתו, איש נעלה ומרומם הרב הגדול ר' בנימין ריבעלעש משקלאָוו, איש אשר הליכותיו היו בדרך חסידי הפילוסופים הקדמונים, ומלבד תורתו השלמה והמלאה, חוקר מובהק היה בידיעת הטבע ומתעסק הרבה בתורת המוצקים, הנטיעה, העוף והבהמה והרמש. הגאון החרוץ ר' מנשה מאיליע היה גם הוא משומעי תורת רבינו אליהו ובקרתו החדה והחריפה מידו הוא לו. ומה רבו עוד האנשים היקרים אשר הוציאו לאור את ספרי רבם הגדול ואשר העבירו עמם את שיטתו עד מעבר לים, עד ארץ אבותינו הקדושה, אשר גם את האהבה הגדולה לערשנו זאת ירשו ממנו. כל אחד מן האנשים הנקובים בשמותיהם יתּר פרשה שלמה בספר דברי ימי עמנו זה בחכמה ובבקרת גמורה, וזה בדרכי הלמוד הפשוט והמסודר שהנהיג, זה בכשרונו הנעלה וצדקתו הטהורה אשר היה בה למופת לרבים וזה בגדולתו בעיני מלכים ושרים. ובכל זאת בעבור היותם רק יהודי פולין לא זכו להזכר בספר “דברי ימי היהודים” להסופר הנכבד גראֶטץ אפילו מן הצד בעוד אשר דבר חבור ספר “בשמים ראש” אשר אין לנו ממנו אלא זיופו ואינו ענין בלתי אם אל תולדות הספרות, יסופר בתורת מאורע גדול, ומה נעשה אנחנו יהודי פולין אשר מאס בנו הסופר הזה? לוּ עבר עלינו בשתיקה, כי עתה שתקנו גם אנחנו, וככל אשר לא יקדשו ממלכות הארץ מלחמה על ארץ סינים הפורטת על כדור הארץ את ממלכתה לכל מקומותיה למושבותיה ואת יתר הארצות תצמצם רק בחוט דק המתוח סביב, כן לא נבוא אנחנו בריב עם הספורים הנוהגים מנהג בני מקומם, העושים את אשכנז עקר בדברי ימי עולם ואת מין האדם טפל לה. ישמח נא בן השמים (מלך חינא) בעולם של עץ שבידו ויתברך בלבבו כי כבודו מלא עולם, וכל העמים והממלכות אינן כי אם קו ירק המקיף את העולם ועין כל בריה לא תצר בו כל עוד אשר יתהלל, לא כן כאשר יחל לקצות ולנשל בעמים אחרים היושבים לבטח עמו, אז יודיעו הבטלים בדמיונו כי עודם קימים בחושיהם. לוּ היה יהודי פולין מבוטלים רק בלב, כי עתה קבלו מן הסופרים הטוב הנמצא ועל הטוב אשר יחסר דנו אותם לכף זכות אך מה נאמר אם איש גדול וחכם פוגע תמיד בדרך הלוכו בכבוד יהודי פולין אשר לא ראה מהם בלתי אם פאת הזקן וכנף הבגד עד כי מלאו לבו לקרא את הבתים אשר יצאו מהם הגאונים ר' שבתי כהן, ר' חיים יאיר בכרך ורבינו אליהו וגם אבות הבקרת הנאמנה – לא המזויפת – הג' ר”צ חיות, רש“ל ראפאפארט ור”מ שטראַשן בשם החורים האפלים הצרים והמלוכלכים אשר בפולין בתי־מדרש יקרא להם" (104 Xl) אנחנו לא נוכל לדבר מאומה, אך יעמדו נא יצורי חמד אלה, הדברים אשר יצר ברוח פיו, ויעידו למי בשת הפנים אם ליהודי פולין הנעלבים או להסופרים היודעים לנבל פיהם גם בלשון צחה. ליהודי פולין גם שערי הנקמה נעולים להנקם ככל אשר ינקמו העמים מישראל או יהודי ארץ אחרת מיהודי פולין, נקמת הפרט מן הכלל. אנחנו לא נוכל לפקוד את עון סופרי יהודי אשכנז על יהודי אשכנז יותר מעל יהודי פולין, כי בעינינו לא פולנים אנחנו והם לא אשכנזים, כי אם יהודים כלנו, יהודים עברים אשר גבולות ארץ לא יבדילו בינינו, אך למען דעת כי גדופה לא מדה יהודית אשכנזית ולא מדת חכמים היא. יענה נא על דבר הפרופסור היהודי האשכנזי הזה פרופיסור יהודי אשכנזי אחר: “רק האיש אשר אין לו לב לדעת את הטובה הגנוזה באוצרות הבתים האלה יכחיש את הכח הנאצל מהם על הנער המרגיש ובעל הכשרון להשכילו, לתת בו רוח ולעורר כשרונותיו הנרדמים. כל אוהב אמת אשר לא יעלים עיניו ממנה יודה, לרצונו או על כרחו, כי הישיבות הן הנה גדלו לישראל את כל גדוליו ואת כל חכמיו” (Biographie des etc. A Eger 183 Seite 3) הדברים האלה יצאו מפי הפרופסור הנכבד הרב ר' שאול אייזיק קעמף נ“י רב בפראַג על דבר ישיבת ליססא הנחשבת בעת בא אליה רבו הגאון בשנת תקכ”ט על ערי פולין. ומדוע רחקו שני הפרופיסורים האשכנזים היהודים במחשבותיהם איש מראהו? יען כי החכם הנכבד פרופיסור רש"א קעמפף היה תלמיד לרבינו עקיבא איגר וממנו למד לראות ללבב ולא לעינים, ואף כי גם בעיני קעמפף גדול מאד כבוד הנימוס החיצון (אשר יש כי יחסר לכמה אנשים וקהלות בפולין, ואסון גדול הוא להם באמת), בכל זאת ידע כי יש שם עוד דברים שהם נעלים על הנימוס, הלא המה התורה והמוסר שהכל חייבים בכבודם.

אם יש מקום לבעל דין לחלוק על אבדן הסדר והנימוס אשר יותר מדי זלזלו בם המון העם מבני ישראל יושבי פולין לרע להם, הנה העיד ר' נפתלי על גדולי העם “כי זכו לתכונות יקרות ומדות תרומיות: שפלות הרוח והענוָה, טהרת לב וקדושת המחשבות, נוהגים בצניעות ובמדות משובחות שהן הרבי הנמוסיות ודרך ארץ במדרגה עליונה: (דברי שלום ואמת 27). ובמי נתקיימו מדות אלה יותר מרבנו אליהו וביתו ותלמידיו ועל כן קבלו רואי פני הגאון בכבוד גדול את ר' שלמה דובנא, אשר חבר באור ותקון סופרים. הגאון ר' זלמן מוואָלאָזין כתב לו הסכמה, אשר הביע בו את תקותו כי רש”ד “יתאמץ לחבר חבורים גם על נביאים וכתובים” (קריה נאמנה 160). העניו ר' יהודה ליב מוואַשילישאָק כתב על פירוש רש“ד “שיר השירים אשׁר לשׁלמה קדשׁ קדשים אשר אזן וחקר בתקון סופרים” (שם 229). הגביר החכם ר' יוסף פעסעלעס אשר העריץ והקדיש את שם רבינו אליהו, היה אוהב ומכבד גדול לבן־מנחם ומטיב ועושה חסד לר”ש דובנא, והסכמתו לר“ש דובנא הנעתקת אל ספר קריה נאמנה (322) מצבת זכרון לחכמתו, לבינתו ולנדבת רוחו. כמעט כל נכבדי ווילנא תמכו בידי ר”ש דובנא להוציא אור את פירושו בדרך הפשוט. אהבת הפשט אשר הנהיג רבינו אליהו בווילנא, היתה אליהם להדפיס בפפד“א חומש בשלשה תרגומים ובמבחרי באורי הפשטנים. והמפרשים אשר היו להרה”ג ר' יששכר בער אחי הגאון לעניים, הם המה אשר בם בחרו בן־מנחם ור“ש דובנא לכלכל את תרגומם ופירושם על פיהם (עיין קריה נאמנה 207 ונתה"ש). ובכן לא הוברר הדבר אם מווילנא יצאה הפשטנות או מברלין. חכמי ווילנא הגו כבוד לבן־מנחם, והגביר ר' יוסף פעסעלעס היה משוחרי תרגומו האשכנזי והחכם ר' משה מייזל כתב לר”ש דובנא על בן־מנחם “אדם הגדול בענקים גדול מרבן שמו” (שם 264). שלום אמת היה בימים ההם, ויושבי בירת התורה לא הטיחו דברים על מטרופולין של השכלה. החנוך הנרצה לרבינו אליהו, הוא הוא אשר הציע ר' נפתלי בדברי שלום ואמת. הגאון הצריך את התלמיד: א) להיות בקי בראשונה כל כ"ד ספרים עם הנקודות והטעמים ערוכים בכל ושמורים, ב) ועל צבאם דגל חכמת הדקדוק, ג) ואחר זה צוה להיות ששה סדרי משנה שגורים בפיו עם כללי פירושיה. אחר הזהיר על דרכי העיון בים התלמוד וכו' (הקדמת בני הגר“א לש”ע או"ח), ומדבריהם עולה כי צוה לבלתי הכנס התינוק למשנה כל עוד אשר איננו בקיא במקרא. ור' נפתלי אומר כי על התלמיד א) להיות בקי תחלה בדברי המקרא לעמוד על כונת פשוטן עד שידע תחלה כמה פעמים נכתב דבר זה בתורה ולמה נשתנו מליצותיהן במקומותיהן זו מזו (דברי שלום ואמת 37), ב) כשילמד על דרך זה שנה תמימה, יחל הרב ללמדו דקדוק (שם 40), ג) וכשיהיה בקי ומורגל באלה…אז יביאוהו לחדר שלומדים בו, משנה ותלמוד (שם 42). ומי יודע את הטובה אשר באה לישראל לולא שולחה רוח רעה מעבר מזה מן החכמה אשר החלה להזדייף אחרי מות בן־מנחם, ומעבר מזה מן רוח השקר אשר באה מעבר המדבר ותהי בפי תועי רוח לשטה אשר בעיניה היא למעלה מכל בקרת, ובעיני מבין דבר לאשורו למטה מכל בקרת, לשטה המדברת נפלאות אשר לא תבין גם היא גם שומעיה. שתי הרוחות המזיקות האלה אשר נפגשו, הרבו את האיבה ואת החשד בקרב ישראל. הבוז והלעג התפל מזה והעזות המתפארת בגאון אולתה מזה, עקשו כל דרך, הצרו כל צעד, הרצון היה לאונס והנחת לרגז. הן אמנם כי רבינו אליהו הציב לו יד, אך במות שר צבא ה' לא קם איש תחתיו למפקד צבא מלחמה בחיל וכח ורוח כמוהו התּוֶךְ המוצק היה להבקע, ושני הקצוות הלכו הלוך וחזק, לצרור איש את רעהו, להפר תורה ולהחשיך אור החכמה באהלי יעקב.

ימים רבים אחרי מות רבינו אליהו (תקנ"ח) לא זזה עוד אהבת החכמה מתלמידיו השומעים בקולו, וכבית הנשיא חסדאי בן שפרוט באחרית ימי הגאונים, כן היה היכל הרב השר ר' יהושע צייטלין אחרי ימי הגאון בית ועד לחכמי ישראל. מלבד גדולי התורה אשר באו לקחת תורה מפיו ואשר ישבו בהיכלו באוסציא לחבר ספרים ברוח רבנו אליהו על התלמוד, ישב שם הרופא החכם ר' ברוך משקלאָוו לכתוב שם ספריו, ובית מצרף (כימישעס לאַבּאָראַטאָריוּם) הכין לו שם השר הגאון. החכם הפילוסופי ר' מענדיל לעפין מסאַמאַנאָוו חבר שם את ספרו היקר “חשבון הנפש”. שם עסק החכם החסיד ר' בנימין ריבעלעס בחקר הטבע למעשה (פראקטיש) וילקט שם יום יום מיני עשב, פרחים ושרשים להתבונן וללמוד בם. סוף דבר, התורה היתה שם בכלל חכמה וחכמה בכלל תורה, גם בכל פולין עשו בני ישראל חיל גם בתורה גם בחכמה ובדרך ארץ. בעת אשר יהודי פולאני, אלקינד הורוויץ מקאָוונא תלמיד הגאון בעל שאגת אריה אשר בא עמו לעיר מיץ, היה מראשי המדברים והעוסקים לטובת הזכוי בארץ צרפת גם בדבריו הנמלצים גם במעשיו הנמרצים (גראֶץ Xl), הוציא הרב ר' הירש בן ר' יוסף רב בחעלם בשנת תקמ“ט מחברת,על דבר תקון מצב היהודים לעשותם אזרחים מועילים” (הג' ר“מ שטראַשון ז”ל קריה נאמנה 303). כאשר נגזרה גזרת גלות על היהודים יושבי הכפרים בקורלאַנד בשנת תק"ל, ערך היהודי הנכבד בנימין שפייער מריגא אל הקסרית קתּרינא הגדולה הזאת, היה דבר כל המיניסתרים פה אחד לעשות את ישראל לאזרחים גמורים ולפתוח את כל ארצות רוססיה לפניהם, אך יען כי דבקה הקיסריה בדברי הקדמונים, על כן שבו דברי היועצים ריקם. בראשית ימי ממלכת הקיסר פויל היה איש מבני ישראל ושמו נטע חיימאוויטש מוכתר בשם יועץ המלך (האָפראַטה). בידו וביד השר לובאָמירסקי הפולאני האוהב לישראל, עלתה להפר מחשבת דערשאַווין הרעה אשר חשב על היהודים, אשר אותו שלח הקיסר לסובב בכל מושבות ישראל ולבחון את מעשיהם. אך גם הקיסר הישר הזה גם בנו אלכסנדר הרחמן (כן יקרא אלכסנדר הראשון נ"ע בפי סופרים רבים), הטו חסד אל ישראל מבלי פנות אל דערשאַווין הנרגן.

בשנת תקס"ז נשמע שמע הסנהדרין הצרפתית ברוססיה, ויתן הקיסר אל לבו להסב את לב יהודי ארצו מן הסנהדרין הזאת, וינתן כתב הדת לכל שרי המדינות לדבר על לב היהודים ולהגיד להם כי דבר בליעל יצוק בה, להפר תורה ודת בישראל ולהפוך את כל העם למרגלי צרפת. ותקטן עוד זאת בעיני הממשלה ותפקוד על בני ישראל לבחור מתוכם אנשים לשבת בפעטערסבורג עם שרי הועד המפקח עליהם, ויבחרו את ר' זונדל זאֶננענבערג מגראָדנא, את ר' ביינוש באראַץ ואת ר' מיכל אייזנשטאט ממאָהיליב ועוד אנשים אשר נקבו בשמות ויסעו מוויטעבסק פטרבורגה, וימתיקו סוד עם שרי הועד. והמוכס פרץ אשר היה איש חכם (חתן הגאון ר' יהושע צייטלין) – ואשר לחרפתנו המיר כבודו ודתו אחרי כן הוא ואשתו עמו – עמד למעוז בעת ההיא למלאכי ישראל, הוא והשר ספעראַנסקי האוהב ישראל ויסכלו את עצת הצורר דערשאַוין. המלאכים האלה אנשי חיל היו, ובידם נתן ה' תשועה לאחיהם, כי הטו את לב הממשלה להעביר מעליהם את גזרת מס הכפול אשר הטילה עליהם קטרינא, ולהפקיע את הקהל מנתינת דין וחשבון לאצילים אשר על אדמתם הם יושבים, לפטור את היהודים הנוסעים מתעודת האצילים המעידים כי אינם חיבים להם מאומה ולהחזיק את כח הרבנים בידם ככח כהני כל הדתות. המלאכים התענגו לשמוע מפי שרי הועד כי היהודים בכל מקום שנעשו לאזרחים, נאמנים הם למלכות, עוסקים בישוב העולם, מצליחים את נפשם ואת האדמה אשר הם יושבים עליה.

החכם הדורש טוב לעמו ארשאנסקי ז"ל אשר ממנו ידענו כל פרשת הדברים האלה חותם את דבריו (במאמרו “לתולדות ישראל בתקופות האחרונות בארצנו”), כי המלאכים האלה היו בקיאים בטיב האנשים ובטבע הענינים, ידעו לפשר בין אונס המסבות אשר לא ישוב מפני כל ובין הרצון של השרים יועצי נדיבות, הבינו לכוון את השעה, להרך את הקשה ולהמתיק את המר ולבלתי לכת בגדולות ובנפלאות מהם.

כמעט נתנה הדת בשנת תקס“ד לפתוח שערי בתי הספר והמדרש גם לבני ישראל, באו רבים מנעריהם בשערים ההם. אך תקותם לא באה להם. התלמיד הראשון לישראל ברוססיה, שמען לוי השלים חקו בדורפט ולא נסמך ולא נתרברב, יען כי לא רצה לעזב את דתו. מורי בית המדרש הורו כן והמיניסתר הסכים על ידם, קרוב הדבר, כי לרגלי מראות אלה וכאלה רפתה רוח שוחרי ההשכלה כל ימי אלכסנדר הראשון, כי אחרי עלות הקיסר ניקולי על הכסא, החלו ימי יסוד בתי הספר ברוססיה ופולין. בשנת תקפ”ו נוסד בווארשא בידי אייכנבוים בית ספר לנערים בשם בית מדרש הרבנים Szkla rabinôw אשר באמת לא היה נאה לו שם זה, אחרי כי גם אחד לא יצא מן הבית הזה לרבנות¹ – אפילו בטעם הרפורמא – ורק למען כבד את הבית על פני העם קראו לו שם זה. בשנת תקפ“ח נפתח בית ספר בריגא בידי מנחם ליליענטהאַל, באודיסה בידי בצלאל שטערן, ובקישינוב בידי יעקב אייכנביים. בווילנא הפיץ את רוח השכלת ברלין המליץ המפורסם ר' מרדכי אהרן גינצבורג הבא מעירו מסלאנט. אשר אחרי כן הקים שם בית ספר הוא ושלמה זלקינד. בעת ההיא נוסדה בוואָלין חברת “שוחרי אור והשכלה” בידי דקטר ראָטטענבערג מברדיטשוב, גם בווילנא גם בבריסק נוסדו אגודות עם גדולי המשכילים באשכנז: פֿהיליפסאָהן, מאַנהיימער, אויערבאַך אשר ששו לקראתם וינחום בעצתם. ומה יפלא בעיני המתבונן כי המשכילים האשכנזים הנקובים, אשר כבר שמו לב להתבונן על גדולת עמם, רוממות דתם וערך תלמודם, לא אצלו במאומה מרוחם על המון משכילי רוססיה בימים ההם. ובכל אשר הרבו הומבורג ופטר בעער בדורם חנופה וחלקלקות מרבה להכיל לשרי העמים וגדופה ונבלה הוות ואון על אחיהם המדכאים, כן החניפו החליקו גם המה למי שתקיף מהם וירמסו ברגל גאוה על אחיהם ויתנו את עמם לחרפה ולגדופים. אף כי ראשי העם לא הקשו את ערפם ויאמרו לקבל את הטוב מן ההשכלה לשמה, ובלבד שתהיה נקיה ממחשבה זרה, עד כי בנסוע ליליענטהאַל לווילנא (תקצ“ז או תקצ”ט) בפקודת הקיסר להגיד לראשי העדה את חפץ הממשלה, שאלהו הגביר הצדיק הרב ר' חיים נחמן פרנס ז”ל אם יוכל ליליענטהאַל להבטיח את העם כי נקי חפץ הממשלה להשכיל את העם משמץ מחשבת העברה על דת. ויהי כי השיב ליליענטהאַל בדברים היוצאים מן הלב: ומי יוכל לערוב בעד לב מלכים אשר אין לו חקר? אך בשם ה' הנני נשבע כי לוּ התבוננתי שמץ מנהו, כי עתה חלילה היה לי לנגע בזה אף באצבע קטנה. ויעתר ר' ח“נ פרנס ויאות גם הוא גם הגאון המגיד המפורסם ר' זאב וואלף ז”ל להרים ששת אלפים רובל ממכס הבשר ליסוד בתי ספר. משם נסע ליליענטהאַל למינסק, ויאמרו לו אנשי העיר: “לוּ זכו כבר היהודים בזכות אזרח, כי עתה בחרנו בכל לב בהשכלה כי ההשכּלה מעוררת התאבון והזכוי שובר את הרעבון, אך כל עוד שלא נתנו להם זכיות, ידענו כי יעזבו רבים מהם את דתם למען שבור רעבונם ויהיו מומרים לתאבון”. גם על רבים מאנשי עיר ווילנא נאצלה רוח בני מינסק, ותעל חמת “דורשי אור והשכלה” באפם עד להשחית. וימהרו ויוציאו קול קורא אשר בו השליכו שקוצים על הרבנים, כי הם ראשית חטאת הקהל – כסגנון הומבורג – וידרשו ליסד בתי ספר בכל עיר ופלך, קביעות קונסיסטוריום ורדיפת רבי החסידים. הסניף לדורשי האור בבריסק הוסיף על קול הקורא הזה את ההצעה לאנוס את היהודים לשנות מלבושיהם, לאסור את הנשואין לפני עשרים שנה, להוציא קתיכיסמוס (למוד עקרי הדת) על פי קונסיסטוריום, לדרוש מאת הממשלה להוציא את התנורים מבתי המדרש וחדרי תפלת החסידים.

רוח טירוניא וקטרוג מרחפת על פני המגלה הזאת, אשר לא קול קורא כי אם קול נוגש יאמר לה. הרוח הזאת, רוח חמת מציק רודה באף, היתה לחוט משוך על ההשכלה. רבים מהם נאה היו דורשים בשבח ההשכלה ומכל הגה דוחקת ובולטת הנאת עצמם עד לגעל נפש (ספר הזכרונות ב. נאַטאַנזאָהן במכתב צד 91). החנופה מעבר מזה, והגאוה והבוז מעבר מזה ידכאו רוח הקורא את הדברים הנכתבים בידי רבים מן המשכילים בימים ההם. תחת אשר היה להם להטות את לב העם אחריהם, הדפו אותו באיבה ותגדל גם שנאת העם להם, וכאשר נגזרה גזרת כלות בשנת תר“ב על יושבי הספר לעזוב את בתיהם, אז נבאשו המשכילים בעם מאד, כי אמרו ליליענטהאַל דובר גזרה כזאת. הגזרה בטלה והמיניסתר אוּוואַראָף בהיותו בשנת תר”ג בווארשא, התאמץ להסביר לבני ישראל כי אין חורש רעה בסוד המלכות על דת יהודית. ולמען קנות את לב בני ישראל, יעץ אוּוואַראָף לקרא עצרה בפטרבורג לרבני ישראל, ויסובב ליליענטהאַל שנית בערי מושב ישראל ויוציא לאור את “אגרת מגיד ישועה” תר"ג, ואחרי כן צוה אוּוואַראָף את ליליענטהאַל לכתוב בשם הממשלה מכתב כבוד למונטיפֿיורי ולכרמיהו לשבת בתוך הועד ולחות דעתם. ובאמת היתה הקריאה לשני שרי צבאות ישראל אלה אשר התפרסמו בימי דמשק, אבן חן להטות את לב העם. אך בעת ההיא רפו גם ידי המוציא והמביא לפני המשכילים, כי מלבד אשר נגלה ליליענטהאַל מפי אוּוואַראָף כי הממשלה דוחקת את השעה בדבר יסוד בתי הספר, ואם לא ימהרו ליסדם, כלה ונחרצה מעמה להושיב את בני ישראל על ארץ גזרה (סיביריא) בתורת אכרי הממשלה, נודע לו עוד דבר אחר כי לא מגורת שוא היה פחד הזקן הרב ר' חיים נחמן פרנס, ויברח פתאום וירד באניה לבא אמריקה. משם הודיע ימים רבים אחרי כן כי אחרי מותו יצאו כתביו בדבר הזה לאור.

אגודת המשכילים הנראית מרחוק כמוצק אחד, הוכתה בימים ההם בקיעים בקיעים. רבים “משוחרי האור” אצו מרוחם על המיניסתר הנדיב אוּוואַראָף בסגנון הומבורגי, עד כי בהצעתו (רעפֿעראַט) שמסר אל הקיסר, מגנה הוא מאד את התלמוד, כי פורע הוא את מוסר בני ישראל ועל כן, יש להורות את המקרא ושפת עבר בדרך סותרת את התלמוד – מדרש אגדה ולהשאיר מלמוד התלמוד רק כמלא פי מחט שדפון. אם את הדבר הזה תעשה הממשלה – חותם המיניסתר את דבריו – תטה את לב היהודים להכיר את אמתת העקר שהכל תלוי בו – בדבר הזה לא ישגו דורשי האור – ומה היא חותם תכנית התרבות הכוללת, הלא היא תשועת גופם ונשמתם בעולם הזה ובעולם הבא. – אין לנו הצדקה להתאונן על שרי הממשלה ומינסתר אוּוואַראָף בראשם אם ערכו להם דמות כזאת אל התלמוד כי רק מפי המשכילים “דורשי האור” ידעוהו ואת משפטם הלא שמענו מתוך דבריו. קרוב הדבר כי אחדים מדורשי האור בלב ולב שמו בפי המינסתר את הדברים אשר כתב הוא בנקיון כפיו (כי מיניסתר נוצרי איננו חייב להשיב לב ישראל אל דתו אם משכילי היהודים יבעטו בה). אך בכל זאת נמצאו בין המשכילים יראי אלהים אשר בהודע להם המזמות אשר המון המשכילים חומסים על תורת עמם ויבדלו מהם. בצלאל שטערן חלק תמיד על ליליענטהאַל ויאמר כי השכלה מובאה מן החוץ שאיננה יוצאת מלב העם הרע תרע לישראל. ואולי בגלל הדבר הזה עזב את חבריו אשר שת ידו עמהם ביסוד היכל התפלה באודיסה ויבחר “לקבוע תפלתו בבית כנסת אחר” (ספר הזכרונות 69). המשכילים השלמים הכירו מהר כי רוח השקר אשר מסכו המחליקים על ההשכלה תלד רוח, חכם אחד מתון ונאמן לעמו החי עוד עמנו, כתב בשנת תר“ז אל החכם הגדול רי”ב לעווינזאָהן לאמר: “אחלה פניך הפעם אשר תשים אל לבך לקנות את לב זקני עמנו כאשר קנית את לבות בחורי הדור החדש, לא לגנוב את לב העם, כי אם לקנות אנכי שואל מעמך היום, לקנותו באהבה ברחמים כאשר קניתי בחכמה ובמליצת האמת (ספר הזכרונות 81). יש מחכמי המשכילים שהסתלקו מבית מדרש הרבנים אשר היה למרכז להשכלה בראותם כי אנשים שאינם מהוגנים מטפלים בו. ויש מהם אשר עמדו בראש המפלגת הגדולה הדבקה בדתה ובמולדתה (רעליגיעז־נאַציאָנאַל) ויערערו על הבית הזה בסתר ובגלוי. מכתב החכם הבקי בספרי ישראל ר' אייזיק בן יעקב ותשובת רי”ב לעווינזאָהן אליו יפוצו אור על בימ“ד הרבנים בווילנא במתכנתו אל העם ואל טובי משכיליו. בן־יעקב שם במכתבו לפני לעווינזאָהן את הדברים אשר “מתנגדי בימ”ד” הרבנים דורשים; או מה עם ישראל בכל ארצות דורש: “הלא רק תורה ויראת ה' עם חכמה ומדע, להיות כל איש ישראל ירא את ה‘, נאמן לאלהיו ולמלכו ודבק בתורת אלהיו… “בית מדרש הרבנים” בית מנוגע הוא ומשחתו בן מראשיתו ולא זו הדרך ישכן בו אור החכמה והשכלה בארצנו וכו’ וכו'” (שם 113). על עצם הדבר לא נוכל עמוד, כי המלקט השמיט את הפרקים מפני הכבוד או השלום. אך מאד יקר לנו לדעת כי גם ריב“ל העיד בביהמ”ד בתחלתו לכוון דרכו ע“פ הראוי, כי כן כתב בתשובתו: “רבים מאנשי עירך (ווילנא) קפצו בראש ורצו ברגע אחד לתקן הכל, ולא עוד אלא שבחרו לתכלית זה הענין הגדול והקדוש איש כזה אשר איננו מוכשר לזה ואני כתבתי אז תיכף לאנשי עירך המצוינים להזהר בזה… אך דברי היו כשחוק בעיניהם ומן אז משכתי את ידי מכל הענין הזה ולא חפצתי יותר להתערב כנודע לרבים, וכן כאשר פתרתי כן היה לדאבון נפשנו” (115). דברי החכם הגדול האלה מתקיימים בראותנו כי כל מעשה ממעשי המשכילים מחאה הוא אל כל דבר מדבריו, ככל אשר מעללי משכילי ברלין בימי פֿרידלנדר היה הפך ממש לדברי בן־מנחם אשר בכמה פנים דומה אליו החכם הגדול לעווינזאָהן. לא קם עוד כמוהו חובב ומחבב את המדעים ואת המלאכה בישראל ומליץ נאמן לתורתו ולעמו, סניגור לתלמוד בכל פרטי פרטיו. ספריו היקרים תעודה בישראל, בית יהודה וזרבבל הכתובים לכל הקהל, יאירו גם עיני חכמים מופלגים, ורב גדול ונכבד בישראל, כר' מתתיהו שטראַשון ז”ל הודה בפה מלא במכתבו לריב"ל על “תעודה בישראל” לאמר “אך ספרו זה שמני לאיש” (ס' זכרונות 49).

אשרי האיש שזכה להעמיד תלמידים כאלה, כי נחה רוחו על תלמיד כר“מ שטראַשון ז”ל, אשר משפטו תמיד על תורת פֿרידלנדר ועל ספיחיה וסחישיה היה “אין לנו חלק בדוד בשנותו את טעמו” (קריה נאמנה 304) ולא על הפורקים העוקרים יענו דבריו אלה: “הה! מה עלתה בימינו? כי כל כך הותרה הרצועה לדרוש דרשות של דופי… ככה ידמו היום קצת סופרים עשות למו יד ושם כי יבאו הרוס דבר המקובל באומה לקדוש וגדול מימי קדם… ובעקבה ידברו רוש מהול בנפת נגד הנבואה בכלל ובפרט… ומכחישים כל הנסים המסופרים בתנ”ך והשגחת ה' על ישראל עמו בפרט וכדומה… יסירו את הנזר והעדות מנשיא אלהים ויעטרו בכתר מלכות קדקד פני השפחה… נגד הכופרים הללו והחדשים ראוי ונכון לדבר ולהרוס עניניהם בכל מה דאפשר" (ס' הזכרונות 49). לאחד מחכמי הסופרים אשר נזהרו באמת כל ימיהם לבלתי פגוע בכבוד איש, הורה דרך לאמר: “אל תצאו בעקב קצת מחברי זמננו הדוברים עתק על קדמונינו וכנגדם הרבו לחנוף את החדשים” (שם 93). הוא התחזק בכל עז להשבית את הסיגים מן התורה אשר בם השביתו מטהרה אנשים בוערים חרשי משחית. הוא היה הראשון בדורנו אשר הוכיח כי מטה העז אשר שלח הקראי פֿירקאוויץ מקרים לנערי המשכילים לרדות בו את הרבנים ואת תלמודם הוא “משענת קנה רצוץ; כתבי הקראים החדשים המתפארים במתת שקר שמהם “למדו” אחב”י שלמות לשון עברית וחכמת הפלוסופיה אשר באמת הוא ב“הפך” (שם, 93) באולת הקשורה בלב משכילי הדור כי חוקרי העמים (אשר באמת קשה להם בעוה"ר גם הקריאה העברית) יודעים לבאר את המקרא יותר מבני ישראל, נלחם בכל כחו. וכנודע לכל קוראי ספריו מלחמתו עם גיזיניוס. ולבקרת המקרא הנוהגת אשר שנא אותה תכלית שנאה, השכיל למצא כלי נשק משכל מאד, את ההתול. ויעש גם הוא כמעשה חכמי השבוש ויחרוץ משפט כי תחת “המבליג שוד על עז” (עמוס ה‘, ט’) אשר באמת הוא כלו מוקשה (?) צריך לכתוב שור על עז ועוד תקונים טובים ונאמנים כאלה (את מקומו לא זכרתי). סוף דבר, את הבקרת המזויפת הזאת נתן לשחוק בארצנו ואולי היא שעמדה לנו למנוע את הנגע הזה מבוא בגבולנו. ולא רק את התורה ואת החכמה ואת מחמדי הקדם אהב ויחבבם בכל לב וילחם להן, כי אם את מוסר ישראל במעמדו בדורות האלה הרים וירומם עד מאד, ולא נואל ולא החניף להגיד כי נופלים בני ישראל במוסרם מכל העמים, ונהפוך הוא כי שקד להראות לבאי־עולם כי נעלה המון בני ישראל על כל המוני העמים הרבה מאד. ומה ירום וירחב לב כל איש ישראל בקראו את דבר רוממות מדות היהודים במתכנתם אל העמים (במקומות רבים מאד ובפרט “אחיה השלוני” דף 117–129). בכל אהבתו את החנוך המסודר למד זכות על התמימים אשר דעתם קצרה מהבין את הטוב הצפון בוֹ. ואם רע גם בעיניו כי התמימים האלה יחזיקו עוד את החנוך בקלקולו לא הפשיט כבודם מעליהם ויעד בהם “עדות נאמנה” כי נמצא בכללם "יראי ה'… תמימי דרך ושומרים מצוה… לומדי תורה… ההמון הרב נבונים ובקיאים מאד בטיב דרך ארץ ובעלי צדקה ועוד ועוד. לבעבור זאת חוב קדוש… להסב את העם אל המסלה הישרה הממוצעת… לא בכפיה וחזקה כי אם באהבה, ובמתינות רבה וכמו שמצוים החכמים לדרוש ולתור אחרי מומי מנהגים משחיתים לבערם… כן מן הצדק לבדוק גם אחרי מומי ההשכלה הבלתי צרופה… לדעת מה היא הנסבה שנתחלפה ההשכלה הברורה בהשכלה מזויפת (ס' הזכרונות 181). תרומה גדולה ונכבדה הרימה וואָלין בתתה לנו את האיש הנעלה הזה אשר לא ישכח שמו מפי בני ישראל יושבי רוססיה ופולין.

אך בודד היה איש זה לכל משפטו ומעשהו במדינות מולדתו, ומי יודע אם לא מעטו תלאותינו וחבלי לדת סדרי החנוך, לוּ היתה ליטה מקום מושבו. הן אמנם כי למראית עין החלה ההשכלה בוואָלין ובשאר מדינות הדרום, כי אודיסה וקישינוב קדמו ביסוד בתי ספר כשלש עשרה שנה לווילנא, ובברדיטשוב נוסדה החברה הראשונה “שוחרי אור והשכלה”. אך דבר זה היה בעוכרינו, כי נולדה השכלה על ברכי אנשים אשר לא גדולי תורה כי אם נבוני לחש היו למראה עיניהם על כל מדרך כף רגל, בארץ אשר רב מאיר עיני חכמים בהלכה היה לחרפה ולפריצות; ומחשיך עצה במלין בלי דעת – לקדושה ולכבוד ולתפארת; בארץ אשר מאס העם בדעת המקרא והתלמוד לאמתם ויבחרו בספרי דמיונות לרגלי הרוח אשר התרגשה לבא לעולם משנת תק"ו והלאה; במקום אשר התורה כפשוטה היתה לשמה ולשרקה ואמונת חכמים (בלשון סגי נהור) שקולה כנגד כל המצות ומכרעת את כלן, – בארץ כזאת אם שמעו האנשים אשר קצה נפשם מעט או הרבה בתהפוּכות אלה כי עוד שטה אחת שטה בעולם והשכלה שמה, אשר כל הממלא ידו לה מעבירין ממנו עול התעלולים האלה, מהרו ויכרעו על ברכיהם וישתחוו לבבואה שלה ויאמרו לה: “אלי את!” ויען כי נשכחה התורה זה כששים שנה במקומות האלה והמעט אשר נותר עוד משנות קדם נזרע כלאים יחד עם מעשה לחשים, על כן געלה נפשם בבת אלהים זאת ויפלו בזרועות ההשכלה המגוהצת בת פֿרידלנדר אשר פשתה מאד בימים ההם.

לא כן העיר ווילנא. שם התרוממה התורה למעלה ראש בימי רבנו אליהו ואחרי כן, שם אך שלום דרשו וכבוד הגו לחכמת בן־מנחם אשר תכלית שטתה כי ביהדות המעשה עקר ובתורה תורה שבעל פה עקר, ובכן היא הצורה השלמה לתורת רבנו אליהו אשר הורה כל ימי חייו. על כן נחל ר' שלמה דובנא המליץ בין ווילנא וברלין כבוד מתלמידי רבנו אליהו ורואי פניו ובתתם לו כבוד לא שכחו לפקוד את בן־מנחם לטובה ולברכה. ואנשים היו בווילנא אשר השתמשו בשני כתרים כי להרב ר' יהודה הורוויץ “אסיא דק”ק ווילנא" כתב: “החסיד האלהי גאון הישראלי מו”ה אלי' נר“ו נשיא ק”ק ווילנה היקרה" (הקדמו לספרו היכל עונג) וגם “ראשי חסידי הפלוסופים ותלמיד נאמן אל החכמים… מו”ה משה מדעסוי נ“י. פה לא צררו התורה והחכמה אשה את רעותה כי שתים שהן אחת היו, על כן גם ימים רבים אחרי מות רבנו אליהו לא זזו תלמידיו מחבב את החכמה, והמשכיל הראשון בווילנא הרב ר' צבי הירש קאַצינעלינבויגען ור' אבלי מפאָסוואָל זצ”ל, ומה היתה ראשית דרך השכלתו, לסדר את המקראות על פי סדר מדות של ר' אליעזר בש"ר יוסי הגלילי, השכלת רבנו אליהו, – השכלת הבקור והסדור היא. הרב הגדול הזה היה משורר נאה מאד.

לוּ הוסיפה חכמת בן־מנחם להיות הרוח הנושבת בווילנא כאשר החלה, כי עתה היתה התורה בתקפה, כי רוח רבנו אליהו מרחפת ממעל לה וגם הדעת נפוצה מעט מעט בקרב הימים בנחת, כדרך חכמת בן־מנחם, ולרגליהם היו התקונים באים מאליהם; כי העם המסודר ברוחו עד מהרה יסתדר במעשיו ובצרכיו. אך קדמה ובאה הרוח ממשכילי וואָלין, אשר מבלעדי השכלה לא ראו כי אם את הקלקלה אשר בארצם. מרת נפש באה ההשכלה ההיא ותרב את המספחת גם בליטא, וככל אשר בזו הוואָלינים תורת רבותיהם מקדם, למדו גם הליטאים לבזות תורת רבותיהם מקדם, למדו גם הליטאים לבזות תורת מוריהם הגדולים, ותהי ההשכלה לסמל הקנאה, המשלחת מדנים בין אחים. רוח חכמת בן־מנחם נדחתה לפני השכלת פֿרידלנדר, ותורת רבנו אליהו חשה מפלט לה אל בתי המדרש והישיבות, אך רוח רעה שולחה בינה ובין החכמה לדאבון נפש כל איש ישראל, כי האנשים אשר התהללו בשם החכמה החזיקוה בחזקת פסול, בדבריהם ובמעשיהם, בעיני תופשי התורה.

תופשי התורה נזורו אל בתי המדרש כאשר אמרנו וייראו להושיט אצבע אל המדעים, אך בכל זאת עמדו על משמרתם באמונה וישימו את כל לבבם להגדיל תורה, אף עלתה בידם למרות כל המוקשים אשר יקשו להם צורריהם המשכילים ויצורו ויחתמו את התורה בתלמידיהם אשר רבים מהם היו לגאונים גדולים מאד גם בתורה גם במוסר ובדרך ארץ. אך דבר אחד חסר להם, והוא – דעת לשון המדינה אשר לוּ ידעוּה, כי עתה היתה להם גם לנשק גם למגן בפני המשכילים, כי רבים היו בקרבם אשר בבינתם העמוקה, בטוב טעמם, וברוחם המלאה אוצר כל טוב חכמי ישראל וממשליהם, היו יכולים למשוך אבירים בכחם. אפס כי אחת חסרה להם כאמור למעלה, הדבר אשר החיים והמות בידו – הלשון.

הדבר הזה אשר חסר להם היה כמעט הקנין האחד אשר קנו המשכילים בעולמם, כי רבים מהם בימים ההם לא ידעו דבר בלתי את הלשון. אפס כי בכל זאת, בכל התלאה אשר מצאתנו מיד המשכילים חיבים אנחנו להחזיק להם טובה, כי הם הביאו בנו את צרך דעת שפת העם לידי הרגש גמור. ועוד יותר מזאת כי שמו לב להביא טעם וסדר בלשון הקדש, דבר אשר אין די תודה וברכה בפינו להאנשים ההם. עוד ידע ישראל במשך הימים את הכח אשר יצקו בו בדבר הזה. הם בראו לו ניב שפתים ויוציאוהו מידי שפת ספרים ויביאוהו לכלל לשון מדברת בכל הודה והדרה, בכל כחה ועזה.. הלשון המטהרה היתה תפארת גאון נערי ישראל וזקניהם ברוססיה ופולין, אשר החלו להוכח כי לא אסופים מן השוק המה, כי אם עם גדול ונכבד ולא עם לעז הוא. השפה הזאת היתה אחרי כן לכלי מחזיק ברכה, לבריח התיכון המבריח את אהל ישראל להיות אחד. הן אמנם כי תחלת דברי פי בעלי הלשון היו ריבות שפתים או דברים אשר אין להם שחר, אך מי ישים לב אל הילד אם פיהו ידבר חכמות או מבלי דעת מלין יכביר? דיו לתינוק שהוא מדבר, שהוא שולט בלשונו וכשיגדל תתישב דעתו עליו. אד“ם הכהן לעבענזאָהן ומיכה בנו היו משוררים נעלים מאד, ר' אברהם מאפו דובר צחות ורמ”א גינצבורג סופר מובהק.

יתרון יש לסגנון העברי אשר יצרו היהודים יושבי ארצות הסלאַווים על סגנון מעשה ידי האשכנזים בימי המאספים. כי באשכנז לא נברא אלא לנוי ולשעשועים מסגנון היוני והרומי בימי תחית המדעים (Benaissance) ובארצות הסלאַווים נברא לצרך גמור. כי ההמונים המונים מבני ישראל היושבים בארץ הזאת, הרגישו תמיד ביניהם רגש שתוף המולדת (איין נאַציאָנאַל־צוזאממענגעהעריגקייטסגעיפֿיהל) הדורש לו בחזקה כלי מבטא, אך כאשר החל הטעם להזדכך, הזדכך גם הוא. בליטא נוסף עוד דבר אחד. כאשר נכבשה ארץ פולין וַידל מרום עם הארץ וירחק נדוד עד כי שפת פולין הצרופה נשכחה כמעט בארץ הזאת ושפה אחרת לא באה עוד תחתיה, ובני ישראל כבר החלו להרגיש צרך לשפה מסודרת ומטהרת ויקומו ויזקקו ויטהרו את שפתם העתיקה. אשרינו, אשרינו כי זכינו לכך. משכילי אשכנז הפרידו בין אחים ומשכילי רוססיא השיבו לב בנים על אבות ולב אחים על אחיהם. ברוכים אתם לה'! הכל מחול לכם! הכל שרוי לכם! כי בקנין אחד קניתם עולם מלא!

ו.

בעת ההיא אשר בארץ אשכנז החלה השכלת פֿרידלנדר המזויפת לערוב מפני חכמת ברנייס ושטיינהיים, סאַלוואַדאָר ולוצאַטו; וברוססיה היתה צרורה וחתומה תורת אלהים חיים מבוקרת כהלכתה ביד ציר שלוח ממרום רבנו אליהו; ומבין שאון הגלים אשר שאפו לבלוע חיים את ישראל ואת תורתו עלתה מן הרחצה שפת בת ציון הרכה והענוגה, – בעת ההיא והנה איש עולה מפאת ים ומטה אלהים בידו להשביח שאון ימים, לעשות שלום בעם ה' ולקרב עצם אל עצמו. שם האיש הזה: משה מונטיפֿיורי אשר היה לישראל לאב. באנגליה ארץ המעשה גדל איש המעשה ומיד שני אבות העולם הלל ושמאי קבל שני דברים. משה קבל תורה מהלל: אם לא עכשו אימתי? (אבות א' י"ד) ומשמאי: “אמור מעט ועשה הרבה”. ביראתו הגדולה את אלהיו ובאהבתו הנאמנה את עמו, היה הוא האחד בכל ישראל אשר כמעט לא יצא עליו כל מערער, אשר מראהו בלבד מלא את לב כל ישראל יראת הכבוד, הרוממות והאהבה, עד כי שם מונטיפֿיורי היה בעיני העם לשם נרדף עם חבת התורה, ישראל וירושלים. ויען כי ברוח העם אנחנו דוברים, לא באנו לפרוט בזה את דברי ימי חייו ואת פרשת הגדולות אשר עשה לעמו אשר צר גבול מאמר זה מהכילם. אך את ערכו הגדול הננו אומרים לצמצם במועט מחזיק את המרובה בסמן אשר מסרנו במאמרנו “ערך מונטיפֿיורי בתולדותינו” (המגיד תרמ"ה), הוא העמיק הרחיב את רגש טובת הכלל ויעשהו לקנין קבוע לכל העם. בראשונה היה רגש זה מצומצם בעיני כל שר וגדול אשר קם בעמנו רק בטובת ישראל הדרים עמו במלכות אחת. להם היה מלמד זכות ומליץ יושר לפני מלך ושרים ומעוז לעתות בצרה. אך מקיר המדינה וחוצה לא היו רגילים לצאת ולהושיע. ובכן היה הרגש ההוא אך רגש טובת הקהלה והגליל, עד שקם השר משה ויחלץ את הרגש ההוא מן המצר וירחב את גבולו מסביב לכל מקום אשר דבר היהודים ודתם מגיע, ויהי לרגש טובת אומה שלמה… ולמען קרב אחד אל אחד את ענפי עץ יהודה אשר נטשו נטישותיו, שלוחותיו עברו ים, העמיק לרדת אל השרש אשר ממנו הסתעפו כל הענפים הנפוצים עד קצוי ארץ. השרש הזה הוא חבת ירושלים, אשר כל זמן שישראל משתתפים באהבתה נמצאו כלם מכונים את לבם למקום אחד, תקוה אחת תחיים ודרך אחד לכלם. ובכן היה לו ישוב ארץ ישראל למיטב מכשירי האחדות אשר היא היתה ראש מאוייו“. “משה מונטיפֿיורי – אמרתי שם הוא משה עמו, על כן הרגישו בו בני עמו דבר קרוב גם בפיהם ובלבבם, דבר אשר יוכל להשתתף בו כל אחד מישראל שתוף רב או מעט. הדבר הזה הוא רגש ער וחי לתורה ולישראל וחפץ נמרץ להחיות את הרגש בקרבו ובקרב בני עמו”. ועתה אני מוסיף על דברי ההם: כי בני רוססיא ופולין אשר משאות נפשו היו קדושים בעיניהם מעיני אחיהם ביתר הארצות, הכירו את כל הטוב הצפון בנפש אחיהם הגדול הזה, ותדבק נפשם בכל דרכיו. בו האמינו יראי האלהים, ואם אותו ראו מוכתב בכל נמוסי אירופא העלו על לבם כי לא בעצם הנמוסים משחתם, כי אם בעושים אותם כסות עינים להפר תורה. מונטיפֿיורי הוא לאות ולעד כי לא שנאו העם את הנמוס כי אם חשדוהו, יען כי הדורשים בשבחו היו תמיד עוזבי תורה, על כן היתה רוח רבים מן התמימים אשר לא סר טעמם, בראותם באיש הכבוד הזה גם את התורה בקדושתה, גם את הנימוס בכבודו. השר האהוב בכל לב לכל העם מקצה, היה ליָתד נאמן לתלות בו את כל רגשי האומה המזקקים מטשטושן. החבה היתרה אשר הראה לבני רו”פ בווילנא ובווארשא בשנת תר"ו הוא ואשתו יהודית היהודית שקמה אם בישראל, היתה כשמן על לב היהודים שוכני הארצות האלה אשר גורל אחד להם בפרטם ולישראל בכללו כי שנואים הם גם בעיני אחיהם על יתרון הכשר חכמה כי לא רק “שנאָרער” יקראו מתחכמי אשכנז לעניי עמם בפולין בגדפם אותם כי אם גם שם “פאָללאַק”. כל צללי אפל אלה אשר היו מבדילים בין יהודי רוססיה ופולין ובין יתר אחיהם כלו כעשן מאור פני משה. הוא היה אבי האחדות בישראל. קהלות דמשק, ווילנא, רומי וטאַנגר היו לפניו שוים לטובה לעדת לונדוֹן. השר בכלותו את מעשיו לטובת אחיו הנדכאים באחת הארצות, ישוב ונשא עיניו והניף ידו אל המקום אשר בחר בו ה', אל ציון חמדת נפשו ונפש עמו, לשום אדמת קדושה למוצא למחית בני ישראל היושבים עליה, ולנס ולדגל לכל בניה הנטושים בכל ארצות תבל.

הדבר הזה, ישוב ארץ ישראל, אשר היה לצרך מרגש ולמנוס האחד לתקות ישראל בימים האחרונים, קנה בעת ההיא רק את לבות התמימים בעם. אולם בעיני שכורי הזכוי היה למנוד ראש – כי עצרו מצחוק בקול גדול לכבוד השר אשר גם לטובת הזכוי פעל ועשה כאחד מהם או יותר מהם – אך בכל זאת נוצרו דברים רבים בימים ההם אשר ברבות הימים היו למכשירים לדבר הישוב וחבת הארץ. הסגנון העברי אשר גדל וייף בכל הוד והדר על אדמת רוססיה ופולין, הזכיר תמיד לבני הנעורים ברוח געגועים וכליון נפש את חמדת ימי הקדם. הסגנון הזה הכשיר גם המריץ רבים מגדולי הסופרים ליסד כתבי עתים בשפתנו העתיקה, “המגיד” ביד רא“ל זילבערמאנן, “הכרמל” ביד זקן חכמי עמנו בדורנו רש”י פין, “המליץ” בידי החכם הישיש ר“א צעדערבוים, “והצפירה” ביד החכם המפורסם רח”ז סלאָנימסקי. הכתבים האלה שיצאו אור אחד לשבוע ואשר נפוצו עד קצוי ארץ, – כי בשפת ישראל נכתבו – יצרו שתוף בדעות ודעת הקהל בישראל. והרב הנכבד האוהב את עמו בכל לבו ר' דוד גאָרדאָן ז“ל שהלך לעולמו זה מעט אשר הוא היה הרוח החיה באופני “המגיד”, החל להיות לרבבות אלפי ישראל לפה זה כעשרים ושלש שנים במאמריו המלאים חכמה ואהבה לעמו: “דבר בעתו” (המגיד 1869 נו' 27–34), “בשובה ונחת תושעון (שם…), הרב הירא ושלם ר' צבי הירש קאַלישר מטהאָרן, הרב ר' יהודה חי אלקלעי מבלגרד בסערביא והסופר האשכנזי מ. העסס, החלו להוציא ספרים ומאמרים איש איש עפ”י דרכו לחיות את רגש האומה ושיבת ציון הנרדם בקרב ישראל. עוד השלמים האלה עושים כה וכה ובצרפת נוסדה אגודה אשר לולא היה לה כי אם שמה בלבד, דיה היה לתת נשמה לעם מפוזר ומפרד. שם האגודה הזאת “כל ישראל חברים” אשר מלבד הזכוי והחנוך, הרימה תרומה גדולה מכחה ומכספה אל “מקוה ישראל” לתת לבת ציון הנדחה יתד וגדר במקום הקדש בהקימה ביפו בית ספר לעבודת אדמה. ואם נעלה על לב כי המחשבה הזאת היא פרי מעללי כרמיהו האיש הנערץ בישראל ובעמים, אשר ממשלת צרפת הפקידה גורלה בחיקו פעמים, ואשר אהב את עמו בכל נפשו ובכל מאדו, ואשר נלחם מלחמת זכוי אחיו כל ימיו, נמצאנו למדים ממנו שלשה דברים: כי הישוב הוא דבר העשוי להתקים, כי איש ככרמיהו מוחזק הוא לבר סמכא ולא יוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן בתורת תקון האומה, כי איננה סותרת במאומה לאהבת ארץ מגורים, כי מי אוהב לצרפת ככרמיהו? וכי אין חבת ציון גוזלת את משפטי הזכוי מן המחזיקים בה. מאור צדקת הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ”ע אורו העינים והלבבות החלו להתקרב ומעט מעט שתו החרדים והמשכילים ידם יחד; זקני הרבנים הכירו את כח דעת הקהל ויחלו להפיץ דעותיהם בכתב עתי אשר בחרו להם, הוא “הלבנון” להח' ר' יחיאל ברילל במיינץ, ויחלו להכּבד גם בעיני רבים מן המשכילים, בראותם כי הרבנים אשר היו בעיניהם כאנשים שאין להם אלא ארבע אמות של הלכה בלבד, שפתם אתם ומלומדי טוב טעם ודעת המה. חוקר חריף קם לסדר את שאלות הצבור שנתחדשו ויקבע עליהן חותם האומה ויורה דרך לפתרונם ובספר “החיים והיהדות” גלה את ערבוב הדעות של בעלי הרפֿורמא האומרים לתקן את דתנו המתוקנת ובאה מימות עולם, ובספרי “ריב עמי” הגיה אור על בלבול המעשים של בעלי הטמיעה (אססימילאציאָן) האומרים להפשיט את צורת האומה מעל ישראל ומסתפקים בקשר חוט דק של כנסת הדת לבדו ומכלכלים את כל מעשיהם במשפט המעקל הזה. את דבריו אלה אשר סדר בסדר פילוסופי רצוף ובקצור נמרץ לקהל החכמים, הביע איש אחר מליץ מני אלף הסופר המפואר ר' פרץ סמאָלענסקין ז“ל במכתב החדש “השחר” בשפת יתר ובלשון צחה מאד, הוא הסיר את לב נערי בני ישראל מאחרי אלילי “האססימילאציאָן” והשכלת ברלין, עבודה יקרה ונכבדה מאד אשר רק באחת לא עלתה לו, כי נכשל לטפול את כל חטאות פֿרידלנדר וחבריו על ראש צדיק בן־מנחם, ואנחנו ידענו כי בן־מנחם בקבלו מכתב מאיש מתחפש חתום בשם איש אמיד (איין מאַנן פאָם שטאַנדע (במכתביו צד 492 מהדורת בראָקהויז) אשר הציע לו בדבר ישוב א”י, השיב לו כי אף כי אין לו ידיעת בית רבו בתורת הפוליטיק, כי רק בדעות כל כשרונו וקטן הוא במעשים, מודה הוא לו כי הענין גדול מאד, אך למען השלים את העצה היעוצה הזאת – יאמר בן־מנחם במרוצת דבריו – יש להכשיר את העם במדות הפעולה והמעשה תחת אשר בימיו גדולים היו רק במדות המשא והסבלנות, לחיות או לברוא רגש האחדות בלב כל העם, ולהביא לידי מזומן את עשר העם אשר עתה כל עצמו אינו בלתי אם באמנה; יעיין נא הקורא בדבריו במקומם ויראה מה עמקו מחשבות הפלוסוף העברי אשר חלילה וחלילה לו לאמר להבליע את ישראל בגוים.

עוד זכו ישראל, ועל כלם אוהבי הזכוי, לראות את שאלתם עולה על שלחן מלכים בימי הברית בברלין (בערלינער טראַקטאַט) בשנת תרל“ח ומלאכי חברת כל ישראל חברים באו בתוך מלאכי כל עם ועם להגיש משפטם לפני מלכים ויועצי ארץ. אף לא מנעו הרוזנים האלה את חסדם מהם ויחזיקו את דבריהם על ממלכת רומניה, כי על מנת כן הם נותנים לה את שאלתה כי תתן ליהודים חוסי שבטה ולכל יושבי הארץ משפט אחד וחקה אחת. אך עוד אוהבי הזכוי וכל העם שמחים בתשועתם על עם הרומיני הקטן בגוים, והנה נפלו שם דברים כזרע לענה שרש פורה ראש, ואת בכורי פרי עץ זה לקח בטנא הכהן שתּקר מורה שקר לקהל גדול אשר קרא להם בשם “צוררי בני שם” וישם להם לחק לרדוף באף את עם אלהי אברהם בדבור, בכתב ובמעשה. ומות מושל באדם צדיק הקיסר החסיד אלכסנדר השני נ”ע היה לאות לבני מרי לעשות ביהודים כטוב בעיניהם לבוז ולבזבז, להשמיד ולהרוג ולחדש דברים אשר נשכחו זה מאות שנים, רדיפות, שמדות ועלילות דמים. ומה גדלה הבּעתה בראות העם כי לא מום עובר היא השנאה האיומה הזאת כי אם מום קבוע אשר לא במהרה ירפא גם המכה גם המוכה ממנה בבואה מחמת קנאה, והקנאה באה מיתרון הכשר חכמה אשר גם אין שוה גם אי אפשר לישראל להבטל ממנה.

ועיני משכילי רוססיה אשר גם הלשון העברית בטהרתה, גם אוכלוסי ישראל המרובים עמדו להם לבלתי הכרת מקרבם את רגש המולדת, נפקחו מהר לראות כי אין מעוז ומנוס משגב ומקלט לישראל כי אם ארץ ישראל; כי לגרים יחשבו כל הימים בארצות לא להם וכן יהיו בעיניהם אף אם יהיה לב המלכות עליהם לטובה, ועל כן נשאו את עיניהם ולבם אל משא נפש אבותיהם מאז, אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותיהם. ואף כי יודעים הם כי גם על הארץ הזאת שוממים אויביהם, בכל זאת יען כי הארץ הנשמה הזאת רחבת־ידים לפניהם לעבוד את אדמתה ולשבוע מטובה, ישובו ללמוד שמה מעשה אבותיהם מעולם את עבודת האדמה והמרעה, והיה כי יאחזו שם אז לא ימנע השולטן את חסדו להגן עליהם כאשר יגן על יתר יושבי ארצו, ומלכי איירופא השמחים לעשות חסד, יטו גם הם את חסדם אל גוי עתיק ימים שומר אמונים ושם ירום לב הישראלי העובד אדמתו, בדעתו כי האדמה הזאת ירושת אבות היא לו.

רגש האומה אשר נעור לקול המהומה והמבוכה התודע לעם בתורת המולדת. אחרי אשר נבדקו לאור השכל הישר כל סגלות עם ישראל כל כשרונותיו ומדותיו, כל תקוניו ונמוסיו בבית ובחוּץ בדוֹרוֹת הקוֹדמים וּבדוֹר זה ויכוונו את התרבות העבריה אל תרבות היונית הנוהגת ויעבירו את מטפחת הבקרת על שניהם, ויסר האבק מעל פני העברית והנה היא נוה ומענגה דשנה ורעננה, ומעל היונית סר הכחל והסרק והנה פנה זיוה, אוּכֹּל בשרה, צמקו פניה ותדבק נפש הנער ישראל בבתולת בת ציון היעודה, לו מימי עולם.

מה רם לב איש ישראל היודע להוקיר את נבוני עמו בעלי הכשרון בראותו ראשי המשכילים, המשכילים באמת, התיצבו בראש הדבקים במולדתם. בהם ראינו מה נחוץ למולדתנו לברא לנו גבול מעשה (פראקטישעס געביעט). כי גם משה איש האלהים לפני הוציאו את ישראל מארץ מצרים נתן להם מצות שיתעסקו בהם כי “לא המדרש עקר כי אם המעשה”, ועל כן שמו הדבקים במולדתם את משה מונטיפיורי על נס, כי הוא איש המעשה אשר את כל דרשות השרים אשר קראו מועד בדבר דמשק סים הוא בדברים האלה: “לא עת היא לדבר ולשמוע חלקות, אם טוב בעיניכם לא יעצרני דבר, הנני שלחוני ואלכה” (גראֶטץ 532 Xl). אך יען כי “גדול תלמוד שמביא לידי מעשה”, יש לנו לפקוד לטובה את בן־מנחם האיש אשר לנו הוא, אשר אנחנו הלכנו בדרכיו ולא הפֿרידלנדרים אשר מידו לנו הדעת את נפשנו (זעלבסט בעוואוּסט־זיין). הוא הורה לנו בדבריו ובמעשיו לאחוז בדרכי הגבור הקדמוני, היושב בשבת תחכמוני (שם, כ“ג י”ד) אשר יאמר עליו בשעה שהיה עוסק בתורה היה מתעדן כתולעת ובשעה שהוא יוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ" (מ“ק, ט”ז), הוא הורה לנו להכבד בשלנו, ולולא הוא שהיה לנו מי יודע אם קם בתוכנו איש כמונטיפֿיורי וככרמיהו.

אחינו, אהובי לבנו! זכרו נא את דברי קדמונינו: “אין אליהו בא אלא, לקרב את המרוחקים… ר' יהודה אומר לקרב ולא לרחק, ר' שמעון אומר להשוות את המחלקת וחכמים אומרים לעשות שלום ביניהם”. על כן לא טוב הוא לבעוט בכבוד גדולי עמנו, ואף כי איש כבן־מנחם אשר בכל קורט מדמו לנו היה, לנו העברים המחזיקים במעוז תורתם ובמולדתם, ולא לאלה המשנים טעמם לבקרים או לרגעים, הוא הורה לנו כי התורה וישראל יחידים הם במינם.

וגם עוד דבר אחד אנחנו שואלים מהם, כי ככל אשר כל העמים נבדלים בתורת מולדתם ממולדות יתר העמים כן נעשה גם אנחנו. גם אנחנו נורה לכל באי־עולם כי מולדתנו שונה ממולדות כל העמים; תחת אשר כלן שמו לחק להניד ולנדות את כל העמים, למצוא להם עון ולשנוא אותם ולאמר לא נברא העולם רק בשבילנו, אנחנו לא נאמר כן, כל העמים יקרים הם בעינינו, כי חובב עמים ה' אלהינו. אך יען כי חביבה עליו כל אומה כצורתה, ורוצה הוא בקיומה כאשר היא, על כן אין לנו להתערב ולהתבולל רק את מצות ה' אלהינו אנחנו עושים ואת כבודנו אנחנו שומרים בהנזרנו מן העמים, אך חלילה לנו משטת המולדת אשר פשטה באיירופא לשלח מדנים בין עמים. אם שטת המולדת באיירופא פרי השפרטנים והרומאים אשר כל כבודם ומשושם היתה החרב וכל עמי הארץ היו צפוים להיות למספוא בפיה. מולדתנו היא כשרה ועשויה על פי דיני ישראל שלא נתנו אלא לצרף את האריות ולשום שלום בעולם, כדבר שנאמר “דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”.