כל יום הקייץ הארוך של חייו היה הילד בן־השבע עסוק בעבודתו: הוא דאג לשני אחיו שהיו קטנים עוד יותר ממנו. באחות הקטנה מכולם טיפלה עדיין האם, והבכור בן־השבע כאילו היה לעת־עתה נח ממנה. אך הוא ידע, שבמהרה יעבירו גם את האחות לידיו, כי אצל האם שוב החלה מתרוממת הבטן – הגם שלבנה אמרה, שזה מן האוכל. אביו ואמו של סמיון פוֹנוֹמארייב בן השבע היו אנשים טובים, ולכן היתה האם מביאה תמיד ילדים לעולם. רק גמרה להניק את האחד, וכבר הרתה ללדת את אחיו.

– יחיו להם, היה האב אומר כשנודע לו שאשתו התעברה שוב. – וכי מה יתענו ויתגעגעו שם?

– אבא, היכן זה שם? היה סמיון שואל. – שם כלום מתים הם?

– אלא מה? היה האב עונה. – אם אינם חיים עמנו, משמע – מתים.

– והם מתייסרים שם? התעניין סמיון.

– אתה הרי רואה, בלי הרף נדחפים הם לכאן; משמע – מתייסרים, לימד האב את בנו. – רע להם אתנו: אתה כבר גדול, מבשרך תדע. ואילו שם גרוע עוד יותר…

– רע אצלנו, היתה אומרת האם, תוחבת לחם לעוס אל פי הבת הקטנה. – אוי, רע…

האב הביט באם בעיניים רכות ומלאות־כוח.

– אין דבר, יגדלו להם. לא לחיות – גרוע בשבילם עוד יותר.

רק בשלוש־ארבע השנים הראשונות לאחר לידתו היה סמיון נח וחי חיי ינקוּת. אחר־כך כבר לא היה לו פנאי. האב התקין עגלה קטנה מסל וחישוקי־ברזל, והאֵם צוותה על סמיון להסיע את האח הקטן על פני החצר עד שתכין ארוחת צהריים. בשעות היום היה האח הקטן ישן, אך תכופות היה מתעורר ופורץ בבכי, ואז צריך היה להוביל אותו שוב סביב החצר – על פני המחסן, בית־השימוש, פשפש הגן, על פני אגף־הבניין, הגדר, על פני השער הפונה לרחוב, ושוב אל המחסן. יותר מאוחר, כשנולד וגדל האח השני, היה סמיון מושיב את שניהם בעגלה ומובילם סחור־סחור על פני החצר, עד שאפסו כוחותיו. כשתש כוחו, היה מבקש מאמו לחם דרך החלון, והיא היתה מושיטה לו פרוסה. אז היה סמיון משקיע שוב את ידיו על ידית העגלה ודוחף אותה לפניו בשקידה, כשהוא משקיע את עצמו במסע הארוך דרך פיסות קש, אשפה, אבנים זעירות וגבעולי עשב דלילים שצמחו בחצר. הוא התבונן בהם בעיניים רדומות והתלחש אתם בעניין כלשהו, או חשב בלבו שגם הם, בעצם, כמוהו ואין הוא צריך להשתעמם: הרי גם הם שותקים ואינם משתעממים – לא פיסות הקש ולא העשב. לעתים היה סמיון משוחח עם אחיו שבעגלה, אבל הם הבינו אותו אך מעט ואהבו לבכות; כאשר הרבו לבכות היה סמיון מעניש אותם במכת־יד על הראש, אבל רק לעתים רחוקות. סמיון הבין, שאחיו – בריות עלובות־נפש הן, הבוכות, כנראה, מפחד שמא יגרשו אותן בחזרה לשם, למקום שבו היו מתים כשעדיין לא נולדו. “יחיו להם”, הסכים סמיון. מפעם לפעם היה סמיון שואל את אמו דרך החלון: – כבר הגיע הזמן, אמא?

– לא, לא, המשך להסיע אותם! היתה האם עונה מן החדר. היא בישלה שם, האכילה את הילדה ונענעה אותה בעריסה, כיבסה, תיקנה והטליאה לבנים, שטפה את הרצפות, ועל כל פרוטה דלה שמרה כאילו היתה אוצר; בעצמה, עם התינוקת בזרועותיה, היתה הולכת לאסוף עצי הסקה, שהאכרים היו שומטים מבלי משים מעגלותיהם בקרבת המחסן, שומטים ולא מרימים עוד, על מנת שיקל לסוסים: העצים של זרים היו, ואילו הסוסים – שלהם.

אביו של סמיון עבד כנפח במפחה שליד דרך המלך המובילה למוסקבה, מרחק אלף ורסטאות ויותר. האב בא הביתה רק לישון, בבוקר היה מתעורר לפני כולם, לוקח אתו פרוּסוֹנת והולך. בערבים – בחורף ובקיץ – היה חוזר אחר רדת החשכה, ורק לעתים רחוקות היה מוצא את בנו־בכורו, סמיון, כשהוא ער עדיין. לפני לכתו לישון היה האב זוחל על ברכיו על הריצפה בין הילדים הישנים, מכסה אותם היטב בסחבות, מלטף כל אחד מהם על ראשו, ואינו יודע איך יביע באוזניהם שאוהב הוא אותם, שמלא לבו חמלה; כאילו ביקש מהם סליחה על חיי הדלות. אחר־כך היה האב נשכב ליד האם, שישנה אף היא על הריצפה, בשוּרה אחת עם הילדים, שם את רגליו, שקפאו מן הצינה, על רגליה החמות, ונרדם.

בבוקר, משהקיצו, היו הילדים גועים בבכי – הם רצו לאכול, לשתות, ונוסף על כך היה להם מוזר, לא רגילים היו לחיות, בגופם היה איזה כאב מתמיד, משום שעצמותיהם לא התקשו עדיין. רק סמיון לבדו לא בכה. הוא נשא בשתיקה את הצורך המעיק לאכול ודאג תחילה לאחיו; אחר־כך כבר היה אוכל עם אמו את השיירים שהותירו הקטנים. האם חיה כבר מזמן, היא בוודאי לא הרבתה להתייסר כשרצתה לאכול, אך סמיון נעצב והתגעגע עד לארוחת הצהריים. כשהסיע את אחיו בעגלה היה מתהלך נוּגה, שכן חש בלבו מעוצם הרעב. הוא בכה ויבב חרישית כדי לשכוח. האחים הביטו בו מתוך העגלה והתחילו אף הם לצרוח מפחד: הרי גם אחיהם הבכור נבהל ממשהו. אז היה סמיון מפשפש בערימת האפר שהושלך לחצר ושולף משם פיסות פחם, או שהיה מקלף מעט טיח מקיר הבניין על מנת לתיתו לאחיו. הם היו מתנפלים בשקיקה על הפחם, מוצצים ובולעים, שוכחים את בכיים מחמדנות. סמיון היה דוחף את עגלת הילדים אל מאחורי המחסן, בין הלול לגדר, שם התגוללו בעשב השוטה קופסאות־פח וערימות אשפה, ובעצמו היה פונה והולך אל הרחוב. הוא היה מהלך בין הבתים הזרים ותר בעיניו על פני הקרקע. יותר מכל אהב למצוא שיירי תפוח או גזר. כשהיה מוצא ואוכל היה לבו מתעלף משמחה, בפה מלא צחוק היה רץ במהירות חזרה אל אחיו – הרי בהעדרו עלולים היו הקטנים לזחול מתוך העגלה ולהעלם אי־לאן לנצח. במרוצתו היה סמיון מרים את שולי חולצתו ומתבונן בבטנו; נדמה היה לו, שמישהו זר מתגורר שם בפנים, מישהו המענה אותו ומעתיר עליו תפנוקים חליפות, אך מוטב היה שבכלל לא יהיה שם איש, מוטב לחיות בבדידות, בלא צער.

האחים יצאו בכוחות עצמם מתוך העגלה – אחד מהם ידע רק לזחול, השני כבר התהלך מעט. זה שידע ללכת לא יכול היה להרחיק: כל החפצים שניקרו בדרכו חבטו בו – במצח, בצידי הגוף, בבטן, והוא כשל במהרה מעצמת הכאב והיה בוכה. סכנה היתה צפויה לאח הצעיר, פּטקה, שידע רק לזחול. הוא היה עדיין רך כולו, תָפוּח מרוב ינקוּת. הוא זחל לאיטו, החפצים פגעו בו אך מעט, ולכן עלול היה להזדחל בחשאי דרך החריץ שמתחת לגדר ולהסתתר בין השיחים והעשבים בחצרות זרות ומרוחקות, או להרדם במלונת הכלב.

לאחר שאסף את אחיו בחזרה אל תוך העגלה הובילם סמיון שנית על פני החצר, כשהוא מספר להם אילו גשמים וברקים מצויים בתבל, אילו מגדלים מתנוססים בעיר, מקום מגוריהם של העשירים – הוא כבר נתנסה בנסיונות הרבה וראה הכל; בית־עשת לו בקצווי היער, ולשם הוא הולך בלילה לחיות לבדו, נורא־הוד, שכן עובד הוא כקיסר לזאבים. אחיו האזינו לו באימה ובאמונה שלמה. הצעיר, פטקה, הבין אך מעט, ואף־על־פי־כן התיירא. סמיון עצמו האזין לסיפוריו בעניין, ואף כי לאמיתו של דבר לא היה לו בית־עשת, וגם קיסר לזאבים בלילות לא היה מעולם, הסב לו דמיונו אושר. בפיות פעורים, בעיניים ששכחו לעפעף, הביטו האחים אל סמיון כמו אל אדם נעלה ואיום; להם לא היה דבר שנחוץ לספרו, אף לדבר יכלו רק מילים בודדות; לכן בהקשיבם שכחו את הכל.

אך סמיון התמלא לפתע רחמים על שני אחיו. תבונתם היתה דלה מכדי שידַמוּ בנפשם כי טובים הם, הם גם לא למדו עדיין לאהוב את חייהם ואותם בלבד. הילדים הסתכלו באח הבכור באמון וברוח נמוכה. מעיניהם לא ניבטה השמחה המתוקה או הגאווה הנלווית לרעיון שניבדה מן הלב, לדידם לא חשוב היה היכן מתרחש האושר – בנפשם פנימה או בחוץ, בתוכו של אדם אחר, העיקר שהאושר יהיה, והם יוכלו לדעת, כדי לא להיתפס לספיקות.

– איני עובד כקיסר, בכוונה שיקרתי, אמר סמיון בעצב. – לוּ היתה זו אמת, הייתי מביא הביתה כסף או בשר־בקר, הרי אצלנו מחסור, הכל בצמצום…

– ואתה גנוב בשר ותן לאמא, יעץ המבוגר בין שני הפעוטים, זאכאר בן החמש. – לאמא כואב הראש מצער, בעצמה אמרה לי, נזכר זאכאר. הוא כבר ידע לאסוף קיסמים להסקת המיחם, והשגיח בעת הארוחה שלא תקופח מנת־חלקו: לאב נועדה מנה גדולה יותר מאשר לו, לסמיון – רק טיפונת יותר, ולפטקה – פחות מכולם, הוא עדיין לא גדל ועלול היה למלא בטנו למעלה מן המידה.

פעם לפני הצהריים צעקה האם אל סמיון דרך החלון, שיגש הביתה מהר. צירי הלידה תקפו אותה, והיא ציוותה על סמיון ללכת אל קאפישקה, האשה־המיילדת, ולבקשה שתיכנס אצלם. סמיון הלך מייד, והוביל את הזקנה אל הבית; הוא הכיר אותה עוד קודם־לכן. פניה של קאפישקה כבר הפכו דומים לפני גבר; הם הוריקו מזיקנה ומרוֹע, ושפתה העליונה צימחה שפמפם־שיבה דליל. כה כחושה היתה הזקנה, עד כי סמיון שמע, שעה שהוליכה בידה אל ביתם, כיצד שקשק וחרק דבר־מה בקרבה; מן הסתם התחככו גידיה בעצמות.

קאפישקה נטלה את התינוקת הפעוטה, הקטנה מכולם, מזרועות האם, הפקידה אותה בידי סמיון וציוותה עליו לא לשוב הביתה שעה ארוכה. סמיון הושיב את האחות בעגלה בין שני האחים ואמר להם, שהאם יולדת שוב, ומעתה יהיו חייהם קשים עוד יותר. הוא הביא את הילדים אל המקום השקט מאחורי הלול ושם נרדמו כולם, משום שהיום נטה לערוב, שעת הארוחה כבר חלפה, ואילו האם נפלה למשכב. סמיון נענע את הילדים בעגלה כדי שייטיבו לישון, ובעצמו הלך הביתה והתחבא בפרוזדור, באפלה. סמיון השתוקק לשמוע כיצד נולדים האנשים ועל שום מה הם חיים, הוא רעד מצער ואימה. מן החדר עלו קולות צעקה, אנחות ולחש לסירוגין. קאפישקה קשקשה בכלים, קרעה יריעת־בד לגזרים ועסקה בעבודות משק הבית היומיומיות.

רטט חלף בבשרו של סמיון מציפיה ויגון, הוא ישב אחוז מורא. אך יש שעות בחיים שאז אי־אפשר לו לאדם להימלט מאשרו. אושר זה בא לא מן הטוב, אף לא מן האנשים האחרים, אלא מן העצמה שבלב הגואה, מתוך מעמקי הגוף המתענג על חמִימוּתוֹ, על משמעו שלו. שם, בתוך־תוכו של האדם, נובט לפרקים דבר־מה נִפלא, שאינו תלוי במצוקת הגורל, ומנוגד ליסורים – זה הלך־הרוח של השמחה הבאה בהיסח־הדעת, והוא לרוב הלך־רוח רפה ודועך במהרה, כשמתעשת האדם וחוזר אל מחסורו המוכר. תכופות היה סמיון מתעורר כשהוא מאושר מבלי־משים, אחר־כך היה נמלך בדעתו, ושוכח שטוב לו לחיות.

בערב חזר האב מן המפחה ופנה לבשל דייסה בקדרת־ברזל. האם כבר ילדה תינוקת וישנה מאפיסת כוחות. קאפישקה חיכתה עד שתתבשל הדייסה, אכלה עם המשפחה ואמרה לאב שיתן לה כסף, כיוון שברצונה להמשיך לחיות ואין לה במה. האב נתן לה ארבעים קופייקות, קאפישקה צררה אותן במטפחתה וחזרה לביתה ללינת־לילה.

למחרת הלך האב לעבודתו השכם בבוקר, והאם לא יכלה לקום. לכן ניהל סמיון את כל משק־הבית בעצמו. תחילה הביא בעגלה שני דליי מיים מן הנהר, אחר־כך פנה לרחוץ את הילדים, להלבישם ולהאכילם. נוסף על כך צריך היה לנקות את החדר, לבשל דייסה דלילה בשביל היולדת, לקנות לחם וחלב, ולהשגיח על שני האחים לבל יסתתרו באיזה מחבוא, יפלו אל תוך בית־השימוש או יבעירו שריפה.

בשתיקה, בעיניים תשושות, עקבה האם אחרי סמיון, כיצד הוא טורח ודואג לכל. התינוקת שזה אך נולדה שכבה לצידה וכבר היתה יונקת, מוצצת את שדי אמה.

בחצי היום האכיל סמיון את כל הילדים לחם בחלב, ולאם נתן דייסה; הילדים שכבו לישון, וסמיון כבר החל מהרהר: במה יאכיל את המשפחה בערב – מן הצהריים לא נותרו שיירים, ומלאי המזון היה ריק. כשגמר להדיח את הכלים, פנה סמיון אל בעל־הבית, כדי לבקש ממנו לחם וגריסים בהקפה.

– אתם, כמובן, לא תחזירו, אמר בעל־הבית. היו לו ארבעים דונאם אדמה, הוא החכירה לאיכרים ובעצמו לא עשה דבר, שוכב היה על הספה או על הדרגש וקורא בלוח הכנסייה של גאטצוק. זה מכבר רצה סמיון לבקש מבעל־הבית את לוח הכנסייה ולהתבונן בתמונות, אך לא העז.

– נחזיר, אמר סמיון. – הנה יקבל האב את משכורתו, אז אביא לך בעצמי…

בעל־הבית נתן לסמיון ליטרת לחם ומילא את שולי כותנתו בגריסים.

– השגח על הָאַרבּה שבביתכם, שלא יטנף את חצרי, אמר בעל־הבית. – זאכארקה לכלך היום בשלושה מקומות, עליך לנקות.

– מייד אלך ואנקה, הבטיח סמיון. – הם הלא קטנים עדיין, ואינם מבינים.

– ואני, לכשאראנו, ארביץ לו בפרצופו, הוא יבין מייד! אמר בעל־הבית.

– מוטב שלא להכותם, ביקש סמיון, – ולא, אבעיר בלילה את ביתך.

– מנוול שכמוך! התפרץ בעל־הבית, אך סמיון כבר נעלם עם הלחם והגריסים.

יום הקיץ הארוך של חיי הילדוּת התנהל בכבדות ובמאמץ, עד שלא ניזונו הציפרים כולן, הדרורים והתרנגולות. כשנאלמו הללו דום והחלו מתנמנמות מעייפות ושובע, כבר פשטו דמדומים ברקיע, ומדרך המלך שבמרחק עלה שאון העגלות הנוסעות אל הכפר וצלצול קורנסי הנפחים במפחוֹת שבצד הדרך.

האם וכל הילדים במשפחתו של סמיון ישנו עדיין; רק הוא לבדו ישב על גבי ארגז וציפה שיתעורר מי מהם – לא רגיל היה לחיות חפשי לנפשו, בקרבו הצטבר היגון ולבו ביקש לו דאגה חדשה. אך עיניו של סמיון החלו נעצמות, הוא הניח ראשו על הארגז, ובמאמץ לרכז את מחשבותיו ולהזכר בדבר־מה, שכח את הכל ונרדם.

אולם כל האמהות ממעטות בשינה, וגם אמו של סמיון פקחה במהרה את עיניה. – סמיון! אמרה, – הסק את התנור, העמד קדרה עם מיים ורחץ את הפעוטים!

סמיון זינק מייד ממקומו שעל גבי הארגז. אך הילד לא הספיק לנוח ולהתחמם בשנתו, ועתה רעד מחולשה.

– רע לי, אמרה האם, – לך קרא לאביך, שיקדים לחזור.

– מייד, אמר סמיון. – אמא, אל תלדי יותר ילדים, עייפתי עד מוות.

– יותר לא אוסיף, השיבה האם. היא שכבה פרקדן על גבי הכסת ונשמה בכבדות, מדולדלת מן הלידה.

הילדה החדשה שכבה ליד האם שקועה בשינה עמוקה ולא הבינה כלל, שכבר חיה היא. סמיון הביט בפליאה על הצעירה באחיותיו: זה אך נולדה, דבר לא ראתה עדיין, וישנה בלי־הרף ולהתעורר אינה רוצה, כאילו נראו לה החיים נטולי עניין.

– משש אותי, סמיון, תראה מה קרה אני, הפטירה האם. – אם אמות, טפל בילדים למעני, לאב הרי אין פנאי, את לחמנו הוא מביא…

סמיון נשכב ליד אמו ומישש את מצחה – קר ולח היה למגע, אפה כמו התחדד ועיניה הלבינו.

– מֵעי נשרו בתוכי, כולי מרוקנת, אמרה האם. – אתה הבכור, השגח על אחיך ואחיותיך, לו רק יגדלו ויהיו לאנשים…

האם לפתה את ראשו של סמיון בין כפות ידיה וצוותה עליו: לך קרא לאב.

סמיון יצא לקרוא לאביו, אך הלה לא יכול היה להיפנות ממלאכתו, היה עליו עוד לחשל שלושה גלגלים ושעתו של בעל־הבית דחקה.

– תסבול קצת ותחזיק מעמד; היא לא תמות, אמר בעל המפחה על אמו של סמיון. – הנשים נוטות כולן למות מדי חודש בחדשו!

בשובו, הבעיר סמיון אש בתנור ועמד לבשל דייסת־גריסים לארוחת הערב. הזאטוטים כבר התעוררו משנתם. זאכארקה נעמד ליד התנור והוסיף קיסמים ללהבה, כדי שתקדים הדייסה להתבשל וטעמה יושבח, ואילו פטקה זחל אל אמו, הביט ארוכות בפניה ומישש אותם בידיו, כאילו רצה להיווכח שהאם חיה עדיין, – אלא שחולה היא וממררת בבכי.

האב חזר מן המפחה כמנהגו, עם רדת החשיכה. הוא אכל את המנה שהפריש לו סמיון ושכב לישון לצידה של האם. סמיון עדיין לא נרדם, הוא ראה כיצד גיפף¹ __ כילדה קטנה, כשהיא מכווצת את גופה המרוקן, המצטנן והולך. כעבור זמן מה קם האב ופנה אל המחסן. הוא הביא משם יריעה גדולה של אריג־שקים ישן ומחוספס וכיסה בה את האם שקפאה לאיטה. את הילדה החדשה לקח האב והשכיב לידו – האם כבר לא תהיה מסוגלת לטפל בתינוקת אם תתעורר זו ותבכה בחשיכה. סמיון רצה להשאר ער כל הלילה, הוא פחד שמא תמות האם, או שמא ימעך האב בשנתו את צעירת־הבנות, אך עיניו נעצמו מאליהן והוא פקחן רק עם בוקר, כשטיפס על פניו זאכארקה ותחב לו אצבע באזנו.

האב התהלך בחדר אנה ואנה, כשהוא מנענע בזרועותיו את התינוקת הבוכה. האם שכבה כמקודם על הריצפה על גבי הכסת, מכוסה בשמיכה, ויריעת השק פרושה מעליה. היא החביאה את ראשה מתחת למעטה ולא קמה.

סמיון ניגש אל אמו – להביט בה ולשאול מה עליו לעשות מבעוד בוקר, מה לבשל לקטנים והיכן ללוות כסף עד שיקבל האב את משכורתו.

– אין צורך להסיר מעליה את השמיכה, אמר האב לסמיון. – היא מתה לפנות בוקר. לך, הבא לכאן את קאפישקה.

– לשם מה? שאל סמיון.

– מוטב שהיא תחיה עכשיו אצלנו, אמר האב. – כך תשגיח לפחות על הילדים ותבשל ארוחת־צהריים. אשה זקנה היא.

– לשם מה נחוצה לנו קאפישקה? הפטיר סמיון.

– קרפדה זקנה שכמותה, אמר זאכארקה. – היא תזלול ותזלול, ולנו כה מעט…

סמיון נטל את התינוקת מזרועות האב. פטקה והאחות הצעירה (עתה כבר הבכירה) ישבו על הריצפה. הם שיחקו דומם בפסולת ובפיסות בד, ועשו מהן חפצים ואוצרות לעצמם.

– איך נחיה עכשיו? אמר סמיון ועיווה את פניו בתחנונים. אט־אט גאה צערו בגל חם שהתרומם מן הלב אל הגרון, אך עדיין לא התגלגל בדמעות.

– ובמה נאכיל את התינוקת, הרי גם היא תמות…

– עודה קטנה, אמר האב. – היא לא חיה עדיין, לא התרגלה, אינה יודעת דבר. יהיה עלינו לקבור אותה יחד עם אמה.

סמיון נענע בזרועותיו את התינוקת החדשה, הבוכיה. היא שקעה בשינה ונדמה. הוא הניחה בינתיים על הכסת, לרגלי האם.

– אבא, כמה עולה עז? שאל סמיון.

– אינה יקרה, מן הסתם, אינני יודע, אמר האב.

– קנה לנו עז במשכורתך, ביקש סמיון. – זאכארקה ירעה אותה בשדה, בערב אחלוב אותה, ארתיח את החלב, וכך נאכיל את הילדה בעצמנו, בלי עזרת האם. מתוך מוצץ אשקה אותה – נקנה מוצץ ונרכיבו על גבי שלפוחית…

האב שתק. הוא הביט בילדיו כולם, באשתו המתה, שהתחממה לצידו כל הלילה ולא עלה בידה; עתה היתה מוטלת קפואה, והנפח לא ידע מה מחשבה יחשוב על מנת שיקל לנפשו.

– אם נחוצה להם, ולא עז, הפטיר האב. הן רק אתה לבדך מבוגר, סמיון, ואילו הם עודם קטנים כולם…

סמיון היה רק בכותנתו לעורו, מאז התעורר לא הספיק ללבוש את מכנסיו. הוא הביט כלפי מעלה אל אביו ואמר לו:

– אבא, אני אהיה להם לאם. אין אחר.

האב לא אמר מאומה. סמיון לקח את שמלת אמו מעל השרפרף ולבש אותה דרך הראש. השמלה היתה ארוכה ממידתו, אך סמיון התקינה מעט ואמר:

– אין דבר, אוכל לגזור ולהעביר כמה תפרים.

האם המנוחה היתה כחושה, לכן יכלה השמלה להתאים לסמיון לולא היתה ארוכה מדי. האב הביט בבנו הבכור. “בקרוב יהיה כבר בן שמונה”, חשב.

– זאכארקה, לך לחצר, הובל בעגלה את פטקה וניושקה, כדי שלא יבקשו לאכול, אמר סמיון בשמלת אמו. – אקרא לכם מאוחר יותר. אביכם ואני טרודים עתה בעניינים הרבה.

– הילדים ברחוב יקניטו אותך, “ילדה” יקראו לך, הצטחק זאכאר. – עכשיו אתה איזה טפשונת, ולא ילד.

סמיון לקח מטאטא והחל מכבד את הריצפה סביב הכסת עליה שכבה האם.

– יקניטו להם, ענה סמיון לזאכארקה. – ימאס עליהם בסופו של דבר, ואילו אני בין כה וכה אתרגל להיות ילדה. הסתלק, אל תפריע, קח את הילדים בעגלה, ולא – הנה אלקה אותך במטאטא!

זאכארקה קרא לפטקה, והלה הזדחל בעקבותיו אל החצר, ואילו את ניושקה נטל זאכארקה בזרועותיו, כשהוא מתנודד תחת כובד משאה.

האב עמד בפינה ובכה דומם. סמיון, שכבר כילה את ניקוי החדר, ניגש אל אביו: – אבא, בוא ונסיר קודם את המעטה מעל האם, צריך לרחוץ אותה… אחר־כך תבכה, ואני אתך, גם אני רוצה – נבכה ביחד!

– המתן, סמיון, הפטיר האב.

– מוטב שלא תקרא לי סמיון, ביקש הבן הבכור. קרא לי בשם אחר, קרא לי כסניה, יש לילדות כאלו, וישנן גם מבוגרות…

סמיון השתוקק להידמות לאשה ולאם מהר ככל האפשר, שאם לא כן ימותו הילדים כולם והאב לא יוכל לעבוד.